להלן החלטה בנושא רשלנות בניהול חשבון בנק: החלטה ההליך 1. א. התובעים הגישו בתיק זה תביעה נגד הנתבע, בה עתרו לחייבו לפצותם בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מרשלנותו והפרת חובות שבדין מצדו, בניהול חשבונו הבנקאי של תובע 1 בסניפו, הכל כמפורט בכתב-התביעה. ב. התביעה נפתחה על-ידי תובע 1 כנגד 16 נתבעים, בדרך של המרצת פתיחה והדיון בה הועבר לפסים רגילים ואף הוספו לה סעדים כספיים. בהמשך הדיון, הצטרף לתובענה תובע 2. עוד בהמשך, נמחקה התובענה, לבקשת התובעים, לגבי מרבית הנתבעים, למעט נתבעים 3 ו- 5 (עמ' 5 לפרטיכל), לגביהם ניתן ביום 12.2.03 פסק-דין בהעדר הגנה ולמעט הנתבע. ג. במהלך קדם-המשפט הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, כי הדיון בתובענה יפוצל, באופן שתחילה תדון שאלת אחריות הנתבע לנזקים הנטענים על-ידי התובעים ורק אם תקבע חבות כזו, תובאנה ראיות הצדדים לענין גובה הנזק. ביום 25.1.04 ניתנה להסכמתם זו תוקף של החלטה. ג. הדיון בתובענה החל בפני כב' השופטת חיות, בהמשך הועבר לכב' השופטת גדות, וביום 1.10.03 החל הדיון בה בפני. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת: 2. א. ביום 15.1.99 פתח הנתבע לתובע 1 חשבון בנקאי (עובר ושב), שמספרו 27059/03, בסניף בת-ים שלו (להלן: "החשבון" ו"הבנק" בהתאמה). במעמד פתיחת החשבון, נכח גם אחי תובע 1, רפי רוקח (להלן: "האח") (אשר תחילה צורף כנתבע ולאחר מן מחקו התובעים התובענה כנגדו). בעת פתיחת החשבון, מסר תובע 1 לפקיד הבנק את תעודת הזהות שלו וזו צולמה עבור תיקו האישי בבנק (נספח ת/1 לתצהיר עדותו הראשית של תובע 1 (להלן: "תצהיר תובע 1")). כן חתם תובע 1, באותו מעמד, על כרטיס דוגמת חתימה ועל טופס פרטים אישיים (נספחים ת/2-ת/4 לתצהיר תובע 1). בת/3 צוינה על-ידי תובע 1 ככתובת למשלוח דברי הדואר של הבנק, כתובת מגוריו. כן צוינו בו שלושה מספרי טלפון של תובע 1. ממועד פתיחת החשבון, ובכל מועד רלבנטי אחר לתובענה זו, לא ביצע בו תובע 1 כל פעולה שהיא. הבנק מצדו לא שלח אל תובע 1, לכתובת שנמסרה לו על-ידו, כל מסמך, לרבות כזה הנוגע לפעילות שבוצעה בפועל בחשבון. ב. בסמוך לאחר פתיחת החשבון, החל האח, שהציג עצמו בפני הבנק כתובע 1, לפעול בחשבון ובין היתר: הזמין פנקסי שיקים וכרטיס אשראי, ביקש מסגרת אשראי ופתח תכניות חסכון (נספחים ת/6-ת/11 לתצהיר תובע 1). הבנק הנפיק לאח, החל מ- 1.2.99 ועד 22.4.99, 20 (!!!) פנקסי שיקים מחשבון תובע 1 (נספח ת/5 לתצהיר תובע 1) וכרטיס אשראי ואף העניק לו מסגרת אשראי. האח השתמש בפנקסי השיקים שקיבל מהבנק ומשך שיקים רבים לפקודת צדדים שלישיים, בסכומים ניכרים, כל זאת, כאשר לא היה לשיקים כיסוי כספי בחשבון. ג. לפי חוות-דעת מומחה לכתבי-יד, מר יצחק חג'ג', שלא נסתרה, החתימה הנחזית כחתימת תובע 1 כמושך בשיקים שנמשכו מהחשבון ונמסרו לבדיקתו, אינה חתימתו, אלא חתימה מזויפת. כך גם החתימות הנחזות כחתימות תובע 1 על גבי מסמכי הבנק, כמו כתב קיזוז מיוחד, כתב הקצאת אשראי, תנאי ניהול חשבון בתכנית "יהלום תשורה בתשלומים" (תכנית חסכון), הנן חתימות מזויפות. ד. חלק מהשיקים שמשך האח מהחשבון כובדו על-ידי הבנק ובהמשך, חדל הבנק לכבד שיקים כאלו, בהעדר כיסוי כספי בחשבון. נוכח יתרות החובה שנוצרו בחשבון, הגיש הבנק תביעה נגד בעל החשבון, תובע 1 (ת.א. 55769/99 בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו). משנודעו לבנק העובדות האמורות, חזר בו מן התביעה (נספח ת/16 לתצהיר התובע 1). ד. ביום 7.6.99 הגיש תובע 1 תלונה למשטרה כנגד האח (נ/6). אולם, ביום 10.6.99, שלושה ימים לאחר הגשתה, ביטלה תובע 1 (מוצג נ/7). ה. חלק מהאוחזים בשיקים המזויפים נקטו בהליכי הוצאה לפועל נגד תובע 1, בעל החשבון ממנו נמשכו השיקים, אך בקשותיהם לביצוע אותם שיקים נדחו, תוך קבלת טענת תובע 1, כי חתימתו על גבי השיקים כמושך זויפה. ו. לטענת התובעים (המוכחשת על-ידי הנתבע), שילמו הם לגורמים שונים ב"שוק האפור", אשר החזיקו בשיקים שנמשכו על-ידי האח מן החשבון ולא כובדו על-ידי הבנק, סכומים ניכרים ובסך כולל של כ-970,000 ₪, וזאת עקב איומים על חייהם וחיי משפחותיהם והטרדות חוזרות ונשנות מצד אותם גורמים, אשר דרשו מהם לפרוע השיקים אותם החזיקו. איש מהתובעים לא הגיש תלונה במשטרה כנגד אוחזי השיקים המזויפים, אשר לטענתו, איימו על חייו וחיי משפחתו. ז. מי מהתובעים לא הודיע לבנק, עובר לתשלום הנטען לגורמים מה"שוק האפור", דבר כוונתו לבצע תשלומים כנטען על-ידו. האם הפעילות בחשבון נעשתה על ידי האח בהסכמת תובע 1? 3. א. בכתב ההגנה (וראו גם את סעיף 6 לתגובת הבנק להמרצת הפתיחה) טען הבנק נחרצות, כי כל הפעולות שנעשו בחשבון, נעשו בהרשאתו ובהסכמתו של תובע 1 (סעיף 17) וכי תובע 1 פעל בשיתוף פעולה עם האח, על מנת לרמות את הבנק וצדדים שלישיים, תוך ניצול הדמיון החזותי בין האחים (סעיף 19). עם זאת, בחר הבנק שלא להביא כל ראיות מטעמו במשפט (לא הוגשו כל תצהירי עדות ראשית מטעמו וזאת, על אף שבישיבה שהתקיימה ביום 4.2.03 בפני כב' השופטת חיות הצהיר בא-כח הבנק: "אנו נעיד כ-5-6 עדים, חלקם אנשי הבנק וחלקם מיועדים לבסס את גירסתנו בדבר שיטה שנקטו בה התובע ואחיו" (עמ' 4 לפרטיכל, ש' 9-10)). עם זאת, הגם שבסיכומיו לא העלה עוד בא-כח הבנק את טענת הקנוניה ואת הטענה בדבר ביצוע פעולות בחשבון על-ידי האח בהסכמת תובע 1, העלה הוא בסיכומיו מספר תמיהות לגבי דרך התנהלות תובע 1 בפרשה (כך הוא מטיל ספק במניעי תובע 1 לפתיחת החשבון; מצביע על כך שהתובע חזר וגרס כי הגיש תלונה במשטרה נגד האח, אך חזר והשמיט את העובדה שהתלונה בוטלה על-ידו כעבור 3 ימים; הבנק מעורר תמיהה לגבי העובדה, כי תובע 1 לא הגיש תלונה במשטרה כנגד המאיימים עליו. התלונה היחידה הוגשה בשנת 2000, לאחר התשלום הנטען של כספים לאוחזי שיקים מזויפים; עוד תמיהה וטענה בפי הבנק, כי תובע 1 ואביו לא יידעו את הבנק, מבעוד מועד, על כוונתם לשלם לאוחזים בשיקים המזויפים). ב. גם אם ניתן לסבור שלחלק מהתמיהות שהעלה הבנק לגבי דרך התנהלות תובע 1 לא נמצאו הסברים המניחים את הדעת, הרי שבנסיבות המקרה, אין לכך כל נפקות, שהרי הבנק חזר בו בסיכומיו מטענת הקנוניה בין תובע 1 לבין האח וממילא בחר שלא להביא כל תשתית ראייתית להוכחת טענה זו, כאמור. ג. תמוה בעיני, שהבנק בחר ("במתכוון" לטענת בא-כוחו (בעמ' 21 לפרטיכל, ש' 4)) שלא להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו וממילא אף לא לזמן לעדות את פקיד הבנק באמצעותו נפתח החשבון, את פקיד/י הבנק באמצעותו/ם ביצע האח פעולות בחשבון, לרבות הזמנת פנקסי השיקים וקבלתם (במספר הזדמנויות), הזמנת כרטיס אשראי וקבלתו, פתיחת תכניות חסכון וכו' - עדים אשר יכלו לשפוך אור על נסיבות פתיחת החשבון עבור תובע 1 וביצוע פעולות בו על-ידי האח. הבנק לא מסר הסבר כלשהו מדוע בחר לעשות כן ולפיכך, על-פי ההלכה הידועה, יש לראות בהמנעות הבנק מזימון עד שהיה, לכאורה, עשוי לתמוך בגרסתו, כיוצרת הנחה, כי לו היה עד כזה מובא לעדות, היה זה מעיד כנגד גרסת הבנק (ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פד"י מה(4) 651, 658; ע"א 455/88 ל' חדד ואח' נ' א. דהן חברה לבניין בע"מ ואח', פד"י נה(5) 655; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פד"י מד(5) 595). ד. בסיכום נקודה זו. לא הובאה כל תשתית ראייתית התומכת בטענה בדבר פעילות האח בחשבון התובע 1, בהסכמת האחרון. רשלנות הבנק - חובת זהירות מושגית וקונקרטית לגבי הנזק הנטען 4. כידוע, בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות, יש לבחון: ראשית, האם המזיק חב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) לניזוק. שנית, האם המזיק הפר חובת זהירות זו. ושלישית, האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק (סיבתיות). 5. א. הבנק אינו חולק על קיומה של חובת זהירות מושגית, בינו לבין לקוחו לגבי מסירת פנקסי שיקים מחשבון הלקוח לאדם אחר, ללא הרשאה. עוד אינו חולק הוא, על קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית מצדו, לגבי נזקים שנגרמו לבעל החשבון, עקב הצורך לנהל הליכי התנגדות לביצוע שטרות, בטענת זיוף, ובלבד שמדובר בהוצאות משפטיות סבירות. לטענת הבנק, ניתן היה לצפות שהתובעים יגישו תלונה למשטרה בנוגע לאיומים שהופנו כלפיהם מצד האוחזים בשיקים המזויפים וכי הוא לא יכול היה וגם לא היה עליו לצפות, שהתובעים ישלמו כספים לאוחזים הללו בשיקים המזויפים. עוד טוען הוא לענין זה, כי לא יכול היה ולא היה עליו לצפות (כעניין שבמדיניות משפטית), שהנפקת פנקסי שיקים לאחי בעל החשבון, תביא להתרחשות הנזק שלפי הנטען ארע במקרה דנן, היינו, תשלום על-ידי בעל החשבון ואביו לאוחזים בשיקים המזויפים, בעקבות איומים מצד האוחזים בהם. ב. על מנת להשיב לשאלה, האם חלה על הבנק חובת זהירות, יש להשיב על שתי שאלות משנה: האם יכול היה הבנק לצפות (כאפשרות פיסית) והיה עליו לצפות (כאפשרות נורמטיבית) כי רשלנות מצדו בקבלת הזמנה להנפקת פנקסי שיקים ומסירתם לידי מי שאינו בעל החשבון, או מורשה מטעמו, תביא לזיוף השיקים וכתוצאה מכך לתשלום לכאלו אוחזים בשיקים המזויפים, אשר נקטו באיומים ובשיטות גביה מפוקפקות כלפי התובעים. התשובה לשאלה השניה, נוגעת לשיקולים של מדיניות משפטית, היינו, מקום שהנזק צפוי (צפיות טכנית) בדרך כלל תהיה גם צפיות נורמטיבית, אלא אם כן קיימים שיקולים שבמדיניות משפטית, המצדיקים צמצום חובת הזהירות או שלילתה (ראו ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113). ד. סבורני כי הבנק יכול היה לצפות, מבחינה פיסית, ששיקים מזויפים יגיעו לידי גורמים ב"שוק האפור" (בהנחה שכך היה), אשר ינקטו באמצעי גביה אלימים כלפי בעל החשבון ואביו (ראו סעיף 46 לסיכומי הבנק, כאשר זה אינו מפריד לענין זה בין התובעים), וכתוצאה מאיומים אלו הם יפרעו את השיקים המזויפים. הלכה פסוקה היא, שהצפיות הטכנית הנדרשת אינה חייבת להתייחס לכל פרטי הארוע בעטיו נגרם הנזק, אלא לאופיו הכללי של הנזק, על-פי תכונותיו העיקריות (ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח(4) 701, 712). בנק המקבל הזמנה להנפקת פנקסי שיקים ממי שאינו מורשה לכך בחשבון הלקוח ומוסרם לידיו, יכול לצפות, שהשיקים יזויפו וכתוצאה מכך יגרמו נזקי ממון לבעל החשבון ודי בכך. ה. נשאלת השאלה, האם שיקולי מדיניות משפטית מצדיקים גם קיומה של צפיות נורמטיבית במקרה דנן. כשבאים להשיב לשאלה זו, יש להתחשב במכלול האינטרסים והערכים המעורבים, כדברי כב' השופט ש' לוין בע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' אדם ציזיק ז"ל, פ"ד מא(3), 169 ,עמ' 184-185: "בבוא בית המשפט לקבוע מסמרות לענין קביעת קיומה של חבות בעוולת הרשלנות, אין הוא פועל בדרך שרירותית אלא מאזן בין אינטרסים שונים... השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון בסוגיה זו הם רבים ומגוונים, ... (א) מה היתה ההסתברות שהנזק יארע? (ב) מה היו עשויות להיות ההוצאות הכרוכות במניעת הסיכון? (ג) מה מידת רצינותו של הנזק או הפגיעה שהיו צפויים? (ד) מהו הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לסיכון? (ה) מי היה בעמדה הטובה ביותר כדי למנוע את הסיכון? (ו) מי הפיק את התועלת הרבה ביותר מהפעילות שגרמה לסיכון? (ז) מהי רמת הזהירות שאנשים אחרים היו נוקטים בה בדרך כלל לגבי סיכונים דומים? (ח) האם דרושה, בנסיבות אלה, על פי חוק חרות רמת זהירות פרטיקולרית? מובן שאין זו רשימה סגורה של שיקולים וניתן להוסיף או לגרוע מהם לפי נסיבות הענין." ו. מן הכלל אל הפרט. נראה, כי בנסיבות דנן, שיקולי מדיניות משפטית מצדיקים קיומה של צפיות נורמטיבית. נטל אמצעי הזהירות אשר היו דרושים ומחויבים על מנת למנוע את הסיכון, הוא נמוך ביותר. הבנק יכול היה וחייב היה למנוע את הסיכון שפנקסי השיקים ימסרו לידי מי שאינו מורשה לכך, באמצעות הקפדה על נהלים פשוטים, המיועדים להבטיח שמזמין ומקבל פנקסי השיקים הנו בעל החשבון, או מורשה מטעמו. למשל, היה על הבנק לדרוש ממזמין ומקבל פנקסי השיקים להציג בפני תעודת זהות ולהשוותה עם צילום תעודת הזהות של תובע 1 שבידיו, או להשוות חתימתו לדוגמת החתימה של תובע 1 שבידיו. הבנק מצוי בעמדה טובה למנוע סיכונים הנגרמים כתוצאה ממסירת פנקסי שיקים לידי מי שאינו מורשה לכך. זאת ועוד. הנזק הצפוי כתוצאה מזיוף חתימת בעל החשבון על גבי שיקים שנמסרו למי שאינו מורשה לכך, עלול להיות רב. ז. ז. יתר על כן, ראוי להטיל על הבנק חובת זהירות בנסיבות המקרה, מהטעמים אותם מנה פרופ' א' ברק, במאמרו "זיוף במשיכת שיק: מטרה ואמצעים בחלוקת הסיכון בין הבנק ללקוחו", משפטים א (תשכ"ח-ט) 134, 135: "על פי השקפה זו, אין זה מוצדק להטיל את מלוא הסיכון על פרט, העשוי לעתים קרובות להתמוטט תחת העומס, אלא יש לפזר את הסיכון על החברה כולה, או חלקים נכבדים ממנה, באופן שכל פרט ישא רק בחלק זעיר ממנו. כדי להשיג מטרה זו ללא התערבות המחוקק, יש להטיל את הסיכון 'הראשוני' על אותו פרט במשק שהינו נושא סיכון (risk bearer) 'טוב', דהיינו המסוגל שלא לספוג את הסיכון בעצמו, אלא לגלגלו ולפזרו על הציבור כולו. בסיכונים הנובעים מזיוף שטרות, נושא הסיכון הטוב הינו הבנק, שכן הוא - ולא הלקוח שחתימתו זויפה - מסוגל בדרך כלל לגלגל את הסיכון הסופי על כלל המשתמשים בשירותי הבנק, וזאת, בין השאר, באמצעות ביטוח מפני זיופים." (ההדגשות שלי- מ.ר.) ח. ח. ועוד. האינטרס הציבורי תומך בהחלת חובת זהירות על הבנק, בכל הקשור לטיפול בשטרות: "בהיותם אמצעי תשלום יעיל ונוח, הקרוב ככל הניתן לכסף מזומן ממש. רשלנות בטיפול בשטרות וכניסתם לשוק של שטרות 'פגומים' או 'מסוכנים' עלולות לשבש ואף לערער את המסחר החופשי בהן..." (ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' מוסטפא בן אחמד עוואד, פ"ד מד(1) 422, 430). לכן, נדרשת זהירות מיוחדת בטיפול בשטרות, ויש להטיל על הבנקים חובת זהירות מוגברת, בכל הקשור למסירת פנקסי שיקים. מהדברים האמורים עולה, כי יש להכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית מצד הבנק. ט. חובת הזהירות הקונקרטית אינה מעוררת שאלה במקרה שבפני. מלווים בשוק האפור, מטבע עיסוקם, עוסקים בניכיון שיקים וסביר, כי במהלך עיסוקם, יתגלגלו לידיהם שיקים מזויפים והם ינסו לגבותם על-ידי הפעלת לחץ ואיומים על בעל החשבון, הנחזה להיות מושך השיקים. הביקורת המושמעת על-ידי הבנק כלפי התובעים, על כי לא פנו למשטרה על מנת שזו תטפל באיומים שכוונו כלפיהם וכלפי בני משפחתם, איננה מאיינת את מבחן הצפיות ולכל היותר היתה ראויה לעיון ולהתחשבות כאשר בודקים קיומה של רשלנות תורמת מצד התובעים (וראה לענין זה מסקנתי להלן). הפרת חובת הזהירות 6. א. טוענים התובעים בצדק וטענתם לא נסתרה על-ידי הבנק - אשר כאמור בחר שלא לזמן לעדות את פקידי הבנק שאפשרו לאח להזמין ולקבל פנקסי שיקים מחשבון לא לו - כי הבנק לא נקט באמצעי זהירות סבירים, על מנת למנוע הזמנת פנקסי שיקים ומסירתם לידי מי שאינו מורשה לכך בחשבון. פקידי הבנק לא השוו כאמור בין חזות מזמין פנקסי השיקים לבין תמונת בעל החשבון בתעודת הזהות שבידם. כמו כן, פקידי הבנק לא השוו בין החתימה על טופס הזמנת השיקים לבין דוגמת החתימה של בעל החשבון, אשר היתה מצויה בידם. ב. מחדלו של הבנק מתעצם נוכח העובדה, שלא מדובר בהזמנה בודדת של פנקסי שיקים, אלא בשש הזמנות נפרדות, אשר בוצעו לאורך כשלושה חודשים וכללו 20 פנקסי שיקים. חיזוק להשקפה, כי מסירת כמות כה גדולה של פנקסי שיקים, ללקוח חדש, מחייבת את הבנק לנהוג בזהירות יתרה, ניתן למצוא בסעיף 3 להוראה 431 להוראות ניהול בנקאי תקין, של המפקח על הבנקים, הקובעת כדלקמן (צורף לסיכומי התובעים): "אין למסור ללקוח חדש כמות גדולה של טופסי שיקים, אלא יש להגביל את מספר טופסי השיקים הנמסרים ללקוח עד שהבנק יוכל להיווכח כי הפעילות בחשבון מנוהלת באופן תקין על ידי הלקוח." ג. יתר על כן, הבנק כיבד תחילה שיקים מזויפים שמשך האח מן החשבון (סעיף 16 לסיכומי הבנק). השיקים כובדו, ככל הנראה, מבלי שפקידי הבנק בדקו, האם חתימת המושך על גבי אותם שיקים הנה חתימת בעל החשבון, אשר דוגמת חתימתו היתה מצויה בידם. לו היה הבנק מסרב לפרוע את השיקים המזויפים, מיד עם הצגתם לפרעון בראשונה, יכולה היתה גם להמנע מסירת יתרת פנקסי השיקים לידי האח. ד. על אף הפעולות הרבות שנעשו בחשבון, לא שלח הבנק לבעל החשבון, אשר מסר לו כתובתו בעת פתיחת החשבון, ולו מסמך בנקאי אחד. תמוה בעיני שלא ניתן כל הסבר מצד הבנק להתנהגות זו מצדו. המכתב הראשון ששלח הבנק לבעל החשבון, בעקבות יתרות החובה שנוצרו בחשבון, נושא תאריך 10.5.99 וזאת, לאחר שכבר נמסרו לאח 20 פנקסי שיקים. לו היה הבנק שולח דיווחים סדירים לבעל החשבון, תובע 1, על הפעולות שבוצעו בחשבון, יכול היה למנוע, או למצער לצמצם את הנזקים שנגרמו לתובעים (אם אכן נגרמו כולם) כתוצאה ממסירת פנקסי שיקים למי שאינו מורשה לכך. נוכח דברים אלו, ניתן לקבוע, כי הבנק הפר את חובת הזהירות כלפי התובעים, בשל מחדליו דלעיל. קשר סיבתי משפטי בין עוולת הרשלנות לבין הנזק הנטען 7. א. קשר סיבתי עוסק באחריות לתהליך הגרימה, הקושר את האשם אל הנזק הראשוני הנובע ממנו (י' גלעד, "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת", משפטים יד (תשמ"ד-תשמ"ה) 15, 20). המבחן הכללי לקיומו של קשר סיבתי קבוע ברישא של סעיף 64 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"), לפיו, ייחשב אדם כגורם לנזק באשמו, אם היה האשם (מעשהו או מחדלו המהווים עוולה) "הסיבה או אחת הסיבות לנזק". תחילה יש לבדוק קיומו של קשר סיבתי עובדתי ורק לאחר מכן, לבחון את קיומה של הסיבתיות המשפטית. קיומה של סיבתיות עובדתית תלויה בכך, שהאשם הוא גורם הכרחי או גורם מספיק לנזק. ניתן לקבוע, כי אשם הוא גורם הכרחי לנזק, על-פי המבחן של "הגורם שבלעדיו אין", כלומר, אלמלא קיומו, לא היה הנזק נגרם. הבנק אפשר ברשלנותו הזמנת ומסירת פנקסי שיקים למי שאינו מורשה לכך וכתוצאה מכך שיקים מזויפים מהחשבון התגלגלו לידי מלווים בשוק האפור (בהנחה שכך היה). לו היה הבנק נמנע, למצער, מלאפשר הזמנת פנקסי שיקים ומסירתם לידי מי שאינו מורשה לכך, לא היו שיקים מזויפים מגיעים לידי מלווים מן השוק האפור ועשוי היה להמנע הנזק הממוני הנטען. לפיכך, קיימת במקרה דנן סיבתיות עובדתית. ב. בכל הנוגע למבחני הסיבתיות המשפטית, הפסיקה נשענת על מבחני הסיבתיות במשפט המקובל: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113; ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1). על פי מבחן הצפיות, הקשר הסיבתי מתקיים, כאשר היה על הנתבע לצפות את הנזק, כפועל יוצא של אשמו; על-פי מבחן הסיכון, יתקיים קשר סיבתי, אם הסיכון שייצר הנתבע, הוא מסוג הסיכונים אשר מפניהם מבקש כלל האחריות להגן; לפי מבחן השכל הישר, נשלל הקשר הסיבתי, כאשר מעורב בתהליך הגרימה אשם נוסף, העולה כדי רשלנות חמורה, או אשם מכוון, או כאשר תהליך הגרימה כרוך בהתרחשות חריגה. ג. מבחן הקשר הסיבתי, אשר הפסיקה משתמשת בו לגבי עוולת הרשלנות, הוא מבחן הצפיות (ראו: ע"א 7021/99 עזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' בן ציון סלע, פ"ד נו(1) 822, 830). שכן, אחד התנאים לקיום עוולת הרשלנות הוא, כי הנזק יהיה תוצאה צפויה של הרשלנות. למעשה, תנאי זה מכיל בחובו את מבחן הקשר הסיבתי. קיימת חפיפה מלאה בין יישום מבחן הצפיות במסגרת חובת הזהירות בעוולת הרשלנות לבין יישומו של מבחן הצפיות בסוגיית הקשר הסיבתי (ראו דברי המלומד י' גלעד, "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת", שם, בעמ' 45). מבחן הצפיות הוא גם הביטוי הספציפי של מבחן הסיכון בעוולת הרשלנות. הסיכונים בגינם המחוקק מטיל אחריות בעוולת הרשלנות, הנם סיכונים צפויים. תוכנו של מבחן הצפיות, לגבי סיבתיות, הוא צפיות של הנזק הראשוני בעיני הנתבע, עובר להתנהגותו. במקרה דנן, כבר קבעתי בענין חובת הזהירות, כי מתקיים כאן התנאי, שהנזק הוא תוצאה צפויה של הרשלנות ולכן, אין צורך לחזור ולדון בכך בקשר לסיבתיות. ד. בין החריגים לכלל, העלולים לנתק את הקשר הסיבתי, מצוי החריג שבסעיף 64 (2)) לפקודת הנזיקין, לפיו: "(2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק;" נשאלת השאלה, האם לחץ ואיומים שהפעילו מלווים מהשוק האפור כלפי התובעים, בהנחה שכך ארע, אינם מנתקים את הקשר הסיבתי בין רשלנות הבנק לבין הנזקים הממוניים שנגרמו לתובעים כתוצאה מפרעון השיקים המזויפים, כטענת הבנק. פעולה מכוונת שניתן לצפותה, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי (ראו: ע"א 576/81 אילן בן שמעון נ' אלי ברדה, פ"ד לח(3) 1). על מנת להשיב לשאלה האמורה, יש לבחון, באיזו מידה ניתן לצפות מעשים מן הסוג האמור. נראה, כי כאשר חובת הזהירות המוטלת מכוונת למנוע אשמו של אדם אחר, אין לראות בהתרחשות אשמו של האחר, כסיבה מכרעת, המנתקת את הקשר הסיבתי (ראו: ע"א 610/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס נכסים בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289 וע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עופרה גלעד, פ"ד נג (3) 529). ראויה לבחינה, בהקשר זה, פרשה שיש לה קווי דמיון למקרה דנן. בע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' מוסטפא בן אחמד עוואד, פ"ד מד(1) 422, נדון מקרה בו התרשל הבנק בטיפול ובשמירה על שיקים בנקאיים וכתוצאה מכך, נגרם נזק כספי לחלפני כספים, אשר קיבלו לידיהם שיקים מזויפים. באותו מקרה נקבע, כי התקיים מבחן הצפיות, על אף מעשה הזיוף, שכן, הזהירות הנדרשת מצד הבנק בשמירה על שיקים בנקאיים נועדה למנוע את הנזק של כניסת שטרות מזויפים לשוק: "עובדת הזיוף אינה מנתקת במקרה דנן את הקשר הסיבתי. הזיוף הוא מעשה צפוי (שאף נצפה בפועל כפי שעולה מהודעת הבנק לאיגוד הבנקים); הנזק הממוני הוא הנזק שיש לצפותו, ואין לדרוש, כי דווקא הנזק המסוים לניזוק המסוים הוא שייצפה, במסגרת בחינת שאלת הקשר הסיבתי והצפיות המתלווה אליו" (שם, בעמ' 437). ה. במקרה דנן, חובת הזהירות המוטלת על הבנק בעת טיפולו בקבלת הזמנה להנפקת פנקסי שיקים מחשבון בנקאי ובמסירתם לבעל החשבון או מורשה מטעמו בלבד, נועדה למנוע זיופם של שיקים וכניסת שיקים מזויפים לשוק. בנק סביר יכול היה לצפות, כי שיקים מזויפים עלולים להתגלגל גם לידי מלווים בשוק האפור (בהנחה שכך ארע), העוסקים בעסקאות ניכיון שטרות, ואף לידי כאלו הנוקטים באמצעים אלימים לגבייתם, וכי כתוצאה מכך יגרמו לתובעים נזקים ממוניים. פעולת הזיוף וגלגול שיקים מזויפים לידי מלווים בשוק האפור, כמו גם פעולות גבייה אלימות של גורמים מן השוק האפור, הן צפויות. אין בפעולות הגורמים מהשוק האפור כדי לנתק את הקשר הסיבתי, שכן, בנסיבות המקרה, הנזק הממוני הוא הנזק שיש לצפותו, ואין לדרוש יצפה דווקא הנזק המסוים. ריחוק הנזק 8. א. על שאלת ריחוק הנזק במשפט הישראלי, חלה הוראת סעיף 76 לפקודת הנזיקין. כאשר מדובר בתביעה בעוולת הרשלנות, פורשה הוראה זו כקובעת את מבחן הצפיות (ע"א 378/62, 390 רינגר ואח' נ' ליאון ואח', פ"ד יז 1662 וד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח(4) 701, להלן: "פרשת רינגר"). מבחן הצפיות בנוגע לריחוק הנזק, מופעל במתכונת שונה מזו שהוא מופעל בעוולת הרשלנות, באופן שתחולת המבחן הנה מן הנזק הראשוני ואילך ותוכן המבחן הוא, צפיות בדיעבד של הנזק המאוחר, על רקע אירוע הנזק הראשוני. ב. בפרשת רינגר, נדון מקרה של תאונת דרכים, בה נפגע הניזוק בגבו וכתוצאה מהחבלה התעורר אצלו גידול סרטני מסוג נדיר. שם נקבעה ההלכה, כי במסגרת מבחן הצפיות, נדרשת צפייה של סוג הנזק וטיבו, אך לא נדרשת צפייה של היקף הנזק, או מידתו. בפרשת רינגר, גם נקבע, כי כל נזקי הגוף נחשבים, לצורך מבחן הצפיות, כסוג נזק אחד. יתר על כן, שופטי הרוב הגדירו את המונח סוג הנזק, כמתייחס אך ורק לטיב הנזק ולתוצאות תהליך הגרימה, ולא לתהליך הגרימה עצמו. השופט ברנזון קובע בפסק הדין את הדברים הבאים: "השאלה העומדת במלוא חריפותה במשפט זה היא אם מבחן הצפיות החל ללא ספק על גרימת נזק כתוצאה מאי זהירות ועל סוג הנזק שנגרם משתרע גם על מידת הנזק העולה על המידה הרגילה בשל מצבו המיוחד של הנפגע... אינני רואה סיבה לשנות את המטבע ההלכתית שטבענו במשפט מלכה... באותו משפט הנחנו שני נדבכים למבחן הצפיות. אמרנו שהוא חל לגבי עלילות הנזק וטיבו. אינני מוצא מקום להנחת נדבך נוסף למבחן זה, גם לגבי היקף הנזק ומידותיו הנגרם מחמת מצבו המיוחד או תכונותיו המיוחדות של הנפגע" (ע"א 378/62, 390 רינגר ואח' נ' ליאון ואח', פ"ד יז 1662, 1675-1676). על ההלכה בפרשת רינגר, המרוקנת הלכה למעשה את מבחן ריחוק הנזק מתוכן, נמתחה ביקורת חריפה: "התוצאה המצטברת של התעלמות מתהליכי הגרימה ומיון רחב של סוגי הנזק היא ריקון מוסד ריחוק הנזק מכל תוכן ממשי. כאמור, נועד מוסד זה לצמצם את מידת האחריות לנזקים מאוחרים. ההלכה במתכונתה הנ"ל אינה מגשימה מטרה זו" (י' גלעד, "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת", שם בעמ' 36). ג. הלכת רינגר הוותיקה בסוגיית ריחוק הנזק, קיבלה לאחרונה חיזוק בדיון הנוסף בעניין קליפורד (דנ"א 7794/98 רביד משה ואח' נ' דניס קליפורד ואח', פ"ד נז(4) 721, להלן: "קליפורד"). הלכת קליפורד שבה ועסקה בסוגית האחריות ברשלנות לנזק בלתי צפוי. שם נדונה השאלה, האם אחראי רופא שיניים לנזק מוחי קשה שנגרם למטופלת, עקב זריקת הרדמה במזרק שאינו שואב כתוצאה מחדירת חומר ההרדמה לעורק והגעתו לאזור המוח, על אף שזהו המקרה הראשון המדווח בו נגרם נזק שכזה. שופטי הרוב בדיון הנוסף הכירו באחריות לנזק זה. הלכת קליפורד מרחיבה את גבולות האחריות אף מעבר להלכת רינגר, בכך יש להשליך על סוגיית ריחוק הנזק. לפי עמדת שופטי הרוב, הנזק המוחי הקשה אינו נזק ראשוני, אלא נזק שניוני (סעיף 11 לפסק דינו של השופט אור). השופט אור הכיר בכך שהנזק השניוני לא היה צפוי, אך מאחר שעל הנזק השניוני חלים כללי ריחוק הנזק, הוא נופל אל תחום החריגים לדרישת הצפיות. החריג להלכת הצפיות נקבע כבר בהלכת רינגר, לפיה אם הנזק השניוני הוא מסוגו של הנזק הראשוני, וסוג נזק זה צפוי, לא נדרשת צפיות של תהליך גרימת הנזק השניוני ואף לא צפיות של היקפו. בפרשת קליפורד, הנזק השניוני היה נזק גוף וכל נזקי הגוף נחשבים הרי לפי הלכת רינגר כסוג נזק אחד. השופט אור בפרשת קליפורד מאמץ את הלכת רינגר: "מהמקובץ עולה כי על-פי ההלכה שנקבעה בפרשת רינגר [10], סוג הנזק צריך להיות צפוי אך לא היקפו. כמו כן נקבע שם כי אין דרישה שהמזיק יצפה את תהליך הגרימה של הנזק המאוחר. די שיצפה את סוג הנזק" (דנ"א 98 / 7794 רביד משה נ' דניס קליפורד, נז (4) 721, 752). ד. על השפעת הלכת קליפורד על מוסד ריחוק הנזק נמתחה ביקורת, הדומה לזו שנכתבה לגבי פרשת רינגר, ע"י המלומדים י' גלעד וא' גוטל במאמרם "על הרחבת האחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי- מבט ביקורתי (בעקבות דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד)", משפטים לד (תשס"ד) 385. המלומד רונן פרי במאמרו "הכל צפוי והרשלנות נתונה, עוד על דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד" משפטים ל"ה (תשס"ה) 359, תוקף את הפרשנות שנתן השופט אור להלכת רינגר ואת קביעותיו בפרשת קליפורד: "אולם דעתי היא שהעיקרון שגזר השופט המלומד מפסק הדין בעניין רינגר אינו ראוי. בראש ובראשונה, סעיף 76(1) נועד להציב גבול של ממש לשיעור חבותו של המזיק בגין מעשה העוולה. ההתעלמות מתהליך הגרימה של הנזק והמיון הגס של סוגי הנזק מסכלים כמעט לחלוטין תכלית זו" (שם, בעמ' 419). מכל האמור עולה, כי על פי הדין המצוי, מבחן הצפיות, בקשר לריחוק הנזק, חל רק על סוג הנזק ולא על היקף הנזק ומידתו ולא על תהליכי גרימת הנזק. ה. במקרה דנן, הנזק הראשוני שנגרם כתוצאה מרשלנות הבנק הוא הגעת שיקים מזויפים לידי מלווים בשוק האפור. הנזק המשני שנגרם לתובעים, בהנחה שיוכח, הוא נזק ממוני - פרעון השיקים המזויפים כתוצאה מלחץ ואיומים שהפעילו המלווים בשוק האפור על התובעים (בהנחה שכך ארע). נראה כי בנסיבות המקרה שלפני, מתקיים מבחן הצפיות בהקשר של ריחוק הנזק, באופן שפורש על-ידי הפסיקה, כמפורט לעיל. דהיינו, ניתן היה לצפות, כי מסירת שיקים מזויפים למלווים מהשוק האפור, עלולה להוביל להפעלת לחץ ואיומים על מי שנחזה כמושך השיקים וכתוצאה מכך, לפרעון השיקים המזויפים על ידי בעל החשבון ו/או בני משפחתו. יש לזכור, כי על-פי ההלכה הקיימת, מבחן הצפיות מתייחס לסוג הנזק וטיבו ולא לתהליך גרימת הנזק או להיקפו ומידותיו. הבנק עצמו מודה בסיכומיו (בסעיף 42) כי נזקים ממוניים (כמו הוצאות משפטיות שהוציאו התובעים לשם התגוננות בהליכי הוצאה לפועל של השיקים המזויפים) הינם תוצאה צפויה של מעשה הרשלנות. אם נטל הבנק על עצמו, במעשה רשלנותו, את הסיכון שיגרמו נזקים ממוניים כתוצאה מרשלנותו, אין הוא יכול להתלות בטענה, שלא יכול היה לצפות את דרך ההשתלשלות המדויקת בה ארע הנזק, או את היקפו. ו. קיימת עמדה, לפיה המבחן המתאים יותר לריחוק הנזק, גם בעוולת הרשלנות, הוא מבחן הסיכון. לפי מבחן זה, עלינו לבחון, האם מצוי תהליך הגרימה בתחום הסיכון מפניו ביקש המחוקק להגן, על רקע שיקולי מדיניות העולים מן ההסדר בחוק והתוחמים את גבולות הסיכון. ראו דבריו של המלומד י' גלעד במאמרו "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת": "נותר אפוא מבחן הסיכון; קירבתו או ריחוקו של תהליך הגרימה שהגדיל את הנזק ייקבעו על פי הכוונה העולה מן ההסדר החוקי. האם מצוי תהליך גרימה זה בתחום הסיכון שמפניו ביקש המחוקק להגן? זוהי השאלה המתבקשת על פי מבחן זה... מאחורי כל קביעה ממין זה צריכים לעמוד שיקולי מדיניות העולים מן ההסדר שבחוק והתוחמים את גבולות הסיכון" (שם בעמ' 43). אך גם המלומד י' גלעד, מודה בקושי ליישם את התיזה המוצעת על ידו: "האם ניתן ליישב את התיזה המוצעת עם התפתחות הפסיקה עד כה? המכשול לכל הוא בהלכת רינגר ששללה את הרלבנטיות של תהליך הגרימה" (שם בעמ' 39). בע"א 8109/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' שולמית גינת, פ"ד נב(5) 637 (להלן: "גינת"), נדון בהרחבה יישומו של מבחן הסיכון, לגבי ריחוק הנזק, אם כי צוין שם, כי "פתרונו של נושא זה מעורר שאלות לא קלות, אשר טרם הוכרעו על ידי הפסיקה עד עתה". בפרשת גינת נדון מקרה של ניזוקה, אשר נפצעה בתאונת דרכים, זמן מה לאחר מכן קפצה מקומה רביעית ונפצעה קשה. הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין התאונה לבין נסיון ההתאבדות. בפסק הדין, השופט אור לא ראה צורך להכריע בשאלה, האם יש להחיל גם את מבחן הסיכון בקשר לריחוק הנזק, מאחר שגם על פי מבחן הצפיות וגם על פי מבחן הסיכון, בנסיבות אותו המקרה, הנזק לא נחשב כרחוק: "במקרה שבפנינו עולה, כי בנכות, בעיקר הנפשית, שנגרמה למשיבה בתאונת הדרכים היה כרוך סיכון, אשר גם התממש בפועל, לפעולה אובדנית... אף שמדובר באירוע המאוחר לתאונה, יש לראות, לדעתי, את הסיכון להתרחשותו כשלוב באירוע התאונה. במצב דברים זה, איני סבור כי ישנם שיקולי מדיניות ממשיים המצדיקים לשלול את זכאותה של המשיבה לפיצוי... המדובר במקרה שבו הנזק נובע מסיכון אשר לא ניתן לנתקו מן הנכות שגרמה תאונת הדרכים, וככזה מצוי אותו סיכון בגרעין הקשה של הסיכון שיצר אירוע התאונה. לא למותר לציין, כי שיקולי המדיניות שביסוד ההסדר שבחוק הפיצויים תומכים בהעדפתו של '...פתרון המעניק פיצוי לניזוק והמפזר את המעמסה של הפיצוי על הציבור, על פני פתרון השולל ממנו פיצוי או המטיל את המעמסה על מזיק אינדיווידואלי'.” (שם, בעמ' 644). ז. בענייננו, התוצאה אינה משתנה גם על-פי מבחן הסיכון. אף על-פי שמדובר בארוע מאוחר למעשה הרשלנות - פעולת גביית השיקים המזויפים על-ידי גורמים מהשוק האפור - יש לראות את הסיכון להתרחשותו, כשלוב במעשה הרשלנות. תהליך הגרימה של הארוע המאוחר, מצוי בתחום הסיכון של מעשה הרשלנות, אשר מפניו מבקש להגן כלל האחריות. בהנחה שראוי להטיל אחריות בגין הנזקים הראשוניים שנגרמו כתוצאה ממסירת השיקים המזויפים לצדדים שלישיים, אין בשיטות הגביה של לחץ ואיומים, שהן שיטות גביה הקיימות לעתים, למרבה הצער, כדי להרחיק את הנזק המשני (הממוני) שנגרם לתובעים, אם אכן נגרם, ולהוציאו מחוץ לתחומי אחריות הבנק המתרשל. שיקולי המדיניות שהזכרנו לעיל - האינטרס הציבורי בזהירות בטיפול בשטרות, הבנק כמצוי בעמדה הטובה ביותר למניעת הנזק והבנק כמפזר הנזק היעיל - תומכים גם הם בהטלת האחריות בגין הנזק המשני על הבנק, על פני פתרון המטיל את הנזק על ניזוק אינדיווידואלי. כך או כך, על פי הדין הקיים - הלכת רינגר שאומצה בפסק דין קליפורד - אין לייחס משמעות לתהליכי הגרימה של הנזק בהקשר של מבחני ריחוק הנזק, ולכן ראוי להטיל על הבנק אחריות בגין הנזקים הממוניים שנגרמו לתובעים, אם נגרמו. הקטנת הנזק ואשם תורם 9. א. בסיכומיו (סעיפים 63-67) טוען הבנק, לראשונה, כי התובעים לא פעלו להקטנת נזקיהם, על-ידי המנעות מתשלום לאוחזים בשיקים המזויפים, פנייה למשטרה בתלונה על איומים, או פנייה לערכאות המשפטיות. כמו כן טוען הבנק לאשם תורם מצד התובעים, בכך שפדו את השיקים המזויפים, כאשר לא היתה מוטלת עליהם כל חובה חוקית לעשות כן. במענה טוענים התובעים (סעיף 11 לסיכומי התשובה), כי מדובר בטענות שלא נטענו על-ידי הבנק בכתב ההגנה ועל כן הן מהוות בגדר הרחבת חזית אסורה, לה הם מתנגדים. נראה שהדין עם התובעים בענין זה. ב. נתבע המבקש להעלות טענת רשלנות תורמת, או טענה לפיה התובע לא עשה די להקטנת נזקיו, חייב להתכבד ולפרט טענותיו אלו בכתב-הגנתו, על מנת שהתובע ידע מה טענות הנתבע כלפיו (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 325-326). בענייננו, הנתבע לא העלה בכתב-הגנתו את הטענות שפורט בס"ק א' לעיל, אלא טענתו העיקרית היתה, כאמור, טענת קנוניה בין תובע 1 לבין האח, טענה שנזנחה על ידו. לפיכך, בהעלאת הטענות הנזכרות בשלב הסיכומים, בין כאשם תורם ובין כאשם מלא ובין כהפרת חובת הקטנת הנזק, יש משום הרחבת חזית אסורה ונוכח ההתנגדות להעלאתן יש להתעלם מהן. התוצאה 10. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע אחראי לנזקי התובעים, אם יוכחו. בנקבניהחשבון בנקרשלנותניהול חשבון