הבסיס לחקיקת סעיף 5 לחוק הערבות נובע מהעובדה ששינוי בחיוב העיקרי עלול להיות כרוך בשינוי הסיכון של הערב, באמצעות הגדלת הסיכון הפוטנציאלי של עלות הביצוע (דהיינו פגיעה בעקרון ההפטר), או באמצעות פגיעה בזכות החזרה שלו כנגד החייב העיקרי (דהיינו פגיעה בעיקרון ההחזר). שינוי החיוב העיקרי עלול לכרוך בחובו שינוי במהות ובתנאים של העסקה הבסיסית אותה עשה הערב. יתכן כי בעקבות השינוי תסוכל לחלוטין או תוקטן פוטנציאלית אפשרות הערב להעביר את עלות ביצוע החיוב לחייב העיקרי. יתכן כי בעקבות השינוי יוגדל הסיכון של הערב, כי החייב לא יעמוד בהתחייבותו המקורית. להלן פסק דין בנושא סעיף 5 לחוק הערבות - השפעת שינוי חוב על ערב: פסק-דין 1. ביום 24.8.01 השכיר התובע חנות לנתבע 1, (להלן: השוכר), לתקופה: 1.9.01 עד 31.8.02. שכר הדירה היה 1000 דולר לחודש. התובע טוען כי הנתבעים 2 ו- 3 חתמו כערבים לחוזה השכירות. ככל שידובר להלן בשני הנתבעים הללו יחדיו, הם יכונו: הערבים. התביעה נסבה על חוב שכר דירה בסך 24,510 ₪, נכון למועד הגשתה. עוד נתבע בתביעה סעד של פינוי. השוכר לא התגונן כנגד התביעה, וביום 27.1.03 ניתן כנגדו פסק דין (הפסיקתא ניתנה תחילה ביום 11.9.02, אך ביום 29.9.02 היא בוטלה, וביום 27.1.03 ניתנה פסיקתא בנוסח מתוקן). החנות פונתה ביום 23.2.03. הליך ההוצאה לפועל כנגד השוכר, לגביית חוב שכר הדירה, לא נשא פרי (ראו דברי ב"כ התובע, בעמ' 18 לפר'). הדיון לפני נסב על חבותם של הערבים. 2. שני הערבים אישרו כי כל אחד מהם רשם את פרטיו בסעיף 11 של ההסכם, במקום שיועד לפרטי הערבים, ואף בעמ' 6 של ההסכם, שבו מופיע נוסח של כתב ערבות. עם זאת, טען כל אחד מהם כי הוא לא הוסיף את חתימתו על רישום פרטיו האישיים, ועל כן לא נכרת בינו לבין התובע חוזה ערבות בר תוקף. כל אחד מהערבים העלה אף טענות נוספות, ספציפיות לו, לגבי הנסיבות של המפגש, בעת עריכת ההסכם, לגבי השאלה של היקף ערבותו המיועדת להסכם, ואף לגבי האופן שבו הסתיים אותו מפגש, והוא - כי באותו מעמד לא נכרת עמו חוזה ערבות. 3. לגבי הנתבע 2, מר דוד קירשבוים, לפני בקשת ב"כ התובע ליתן כנגדו פסק דין בשל אי הגשת סיכומים מטעמו. הנתבע 2 היה מיוצג, במהלך שמיעת התיק, על ידי עו"ד דן כ"ץ. השמיעה הסתיימה ביום 3.1.06, ונקצבו מועדים להגשת סיכומי ב"כ הצדדים. ב"כ הנתבע 2 ביקש אורכה להגשת סיכומיו, וזו ניתנה לו, עד יום 30.5.06 (החלטה מיום 21.5.06). הסיכומים לא הוגשו, וחלף זאת הודיע ב"כ הנתבע 2, ביום 31.5.06, על הפסקת הייצוג, בשל חילוקי דעות מהותיים, ומסר בהודעתו את כתובתו של הנתבע 2. בהחלטה מיום 5.9.06 התריתי, לגבי הנתבע 2, כי אם לא יוגשו הסיכומים מטעמו עד יום 20.9.06, תחול לגביו תקנה 160 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, שעל פיה דינו של בעל דין שלא הגיש את כתב סיכומיו במועד שנקבע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון. הוריתי להמציא החלטה זו לנתבע 2 בדואר רשום. לא הוגשו סיכומים של הנתבע 2, וביום 20.12.06 (ושוב, ביום 12.4.07) ביקש ב"כ התובע ליתן כנגדו פסק דין, בהעדר הסיכומים. בהחלטתי מיום 3.5.07 כתבתי כי בקשה זו תישקל בעת מתן פסק הדין. בקשתו של ב"כ התובע מוצדקת, ככל שמדובר בפן הדיוני. הנתבע 2 הזניח את ניהול הגנתו. גם אם נפלו חילוקי דעות בינו לבין בא-כוחו, אשר בגינם הפסיק לייצגו, היה על הנתבע 2 לדאוג לייצוג על ידי עורך דין אחר, או לחלופין להגיש את סיכומיו בעצמו, או לבקש לשחררו מהגשתם. על כן, מהפן הדיוני, היה מקום להיעתר לבקשת ב"כ התובע. גם לגופו של עניין, עדותו של הנתבע 2 לא עשתה עלי רושם אמין, וככל שמדובר במישור העובדתי שרלבנטי למחלוקת בתיק זה, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את גירסתו הכבושה, כאילו לא התכוון להתחייב כערב להסכם השכירות, או לחלופין - כי ערבותו הוגבלה רק לשלמות הקירות של הנכס, ואינה חלה לגבי חיוביו הכספיים של השוכר על פי ההסכם. בגירסתו של הנתבע 2 יש פירכות וסתירות, וכאמור, מסקנתי לאחר בחינת הראיות היא כי יש לדחות את טענתו, ולפיה אינו מחוייב על פי כתב הערבות שבהסכם השכירות. 4. על אף כל אלה, החלטתי שלא ליתן פסק דין כנגד הנתבע 2, בשל אי הגשת הסיכומים. הטעם לכך הוא כי החלטתי לקבל את טענתה של ב"כ הנתבע 3, ולפיה חל בענייננו סעיף 5 (ג) (2) לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967 שמקנה לערב זכות לבטל את ערבותו. קיבלתי טענה זו בשל שינוי יסודי שנעשה בתנאי הסכם השכירות, בדיעבד, על פי הסכמה בין הנושה (התובע) לבין החייב (השוכר), ומבלי שאותו שינוי הודע לערבים. אני סבורה כי לתוצאה זו של ההליך, לגבי הנתבע 3, צריכה להיות השלכה גם לגבי הנתבע 2. משקיבלתי את הטענה - במישור המשפטי-המהותי - כי בשל אותו שינוי שבדיעבד קיפח התובע במו ידיו את זכותו להיפרע מהערבים, אני סבורה כי יהא זה בלתי ראוי להפעיל כנגד הנתבע 2 את הסנקציה הדיונית של מתן פסק דין בהעדר. בתקנה 160 (ד) סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי ניתן לביהמ"ש שיקול דעת שלא להפעיל את הסנקציה האמורה, ואני סבורה כי בנסיבות העניין, ראוי להימנע מהפעלתה. על כן אני דוחה את בקשתו של ב"כ התובע ליתן כנגד הנתבע 2 פסק דין, בשל אי הגשת סיכומיו. 5. מכאן, לגוף פסק הדין שיתמקד במחלוקת שבין התובע לבין הנתבע 3, מר רפי בוארון. מר בוארון יכונה להלן, לשם הנוחות, הנתבע. הנתבע נשוי לגיסתו של השוכר, ובשל קירבת המשפחה "גייס" אותו השוכר כערב להסכם השכירות. התובע טוען כי השוכר ביקש ממנו לחתום על הסכם השכירות ביום ו', 24.8.01, בשעות הצהריים, מהטעם שהיה על השוכר לפנות חנות שלו, שהשכיר לאחר, והוא רצה לחתום על הסכם השכירות עם התובע ביום ו', על מנת שיוכל להעביר את הסחורה מהחנות שהשכיר אל החנות ששכר מהתובע. התובע עמד על כך שבמעמד חתימת ההסכם יחתמו גם הערבים מטעם השוכר על הערבות, כנדרש על פי ההסכם, ועל כן אמר לשוכר שיהיה מוכן לחתום על ההסכם, רק אם שני הערבים יתייצבו ויחתמו על הערבות באותו מעמד: "ידעתי שצריכים להגיע שני ערבים. תואם מראש כי אגיע לחתימת החוזה ברגע שהוא יזמין את הערבים, אחרת אין טעם שאבוא" (בעמ' 13 לפר'). השוכר הודיע לתובע כי הערבים יגיעו, ועל כן נפגשו התובע והשוכר בחנותו של השוכר, לצורך חתימת ההסכם. התובע אישר כי במעמד חתימת ההסכם לא מסר לו השוכר שיקים על סך (בשקלים ) של 3,000 דולר, עבור שלושה חודשים מראש, כמתחייב על פי ההסכם, אלא על סך 1000 דולר בלבד, כתשלום מראש (עבור חודש שכירות אחד), ושיקים נוספים, מעותדים, עבור שכר הדירה של אחד עשר חודשים נוספים. השיקים נמשכו על ידי חברה של השוכר, בשם ק.ש.ט.ר בע"מ. כעבור זמן מה הודיע השוכר לתובע כי שיקים אלה לא יכובדו, ואין טעם להפקידם, וכי במקומם ישלם לו את שכר הדירה במזומן ובשיקים של לקוחותיו. השוכר שילם את שכר הדירה לחודש ספטמבר 2001, אך החל מאוקטובר 2001 לא שילם. ביום 12.11.01 שיגרה ב"כ התובע אל השוכר ואל שני הערבים הודעת ביטול לגבי ההסכם, בשל אי תשלום שכר הדירה, אך בסופה ניתנה אורכה בת 48 שעות להסדרת החוב, אשר אם יוסדר - ישקול התובע להמשיך בהסכם השכירות. התובע טוען כי לאחר מכתב התראה זה שילם השוכר את שכר הדירה, באופן מלא, עד סוף נובמבר 2001, ובאופן חלקי - עבור החודשים דצמבר 2001 וינואר 2002, עם יתרת חוב של 1438 ₪. החל מפברואר 2002 חדל השוכר לחלוטין לשלם את שכר הדירה, וביום 8.5.02 שיגרה ב"כ התובע מכתב נוסף אל השוכר ואל הערבים, שבו הודיעה על ביטולו של הסכם השכירות, באופן סופי. התובע טען כי במפגש בחנותו של השוכר, ביום 24.8.01, נכחו בעת ובעונה אחת הוא-עצמו וכן השוכר ושני הערבים. הערבים טענו כי לא היתה נוכחות בו זמנית של שניהם באותו מעמד, וכי כל אחד מהם הגיע ועזב, מבלי שפגש בערב השני. איני רואה צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, כיוון שאין מחלוקת כי הן התובע והן השוכר נכחו במקום, ביחד עם כל אחד מהערבים (אפילו אם הערבים עצמם לא פגשו זה בזה). התובע העיד כי כל אחד מהערבים קיבל מידיו את מסמך ההסכם ומילא בו את פרטיו כערב, בשני המקומות שיועדו לכך (בסעיף 11 להסכם שדן בערבים, ובכתב הערבות שבעמ' 6 של ההסכם). התובע התבקש להסביר מדוע לא החתים את הערבים על כתב הערבות שבסוף ההסכם, נוסף על רישום פרטיהם שם. מעדותו עלה כי לא נתן דעתו על כך, לנוכח העובדה שהערבים מילאו את פרטיהם, בכתב ידם, בשני המקומות בהסכם, שיועדו לכך: "אני רואה את השמות ששניהם רשמו למעלה כחתימותיהם" (בעמ' 22 לפר'). התובע העיד כי הוא והשוכר ישבו עם הערבים במשך כשעה ויותר ואף שוחחו עמם. לשאלתי אם הובהר עם הערבים כי חתימתו של כל אחד מהם מסוייגת, באופן שאינה חלה על חיובים כספיים של השוכר, השיב התובע כי הנושא כלל לא הועלה בשיחתם, וכי כל אחד משני הערבים חתם על התחייבותו ללא הסתייגות. התובע אישר כי במעמד חתימת ההסכם הוא לא דרש מהשוכר ומהערבים לחתום גם על שטר חוב על סך 60,000 ₪, כנדרש על פי סעיף 11 של ההסכם. לדבריו, באותו מעמד לא היה בידיו שטר חוב, ולאחר מכן לא הקפיד ולא דרש שייחתם. לאורך עדותו הדגיש התובע כי הכיר את השוכר שנים רבות וסמך עליו, בין היתר, לנוכח החנות הגדולה, שהיתה אז בבעלות השוכר, והיתה מלאה סחורה (שטיחים), וכן כיוון שהשוכר השכיר אותה חנות תמורת 3,000 דולר לחודש, ועל כן לא דאג התובע פן לא ישלם לו את שכר הדירה על פי ההסכם, בסך 1000 דולר לחודש (בעמ' 17, 18, 21 לפר'). השוכר, בעדותו, אמר בעניין זה דברים דומים (בעמ' 48, 50, 55 לפר'). 6. בתחילת ההליך לא היה הנתבע מיוצג וכתב בעצמו את כתב הגנתו ו"הצהרה" שצירף אליו. בשלב של הגשת התצהירים כבר היה הנתבע מיוצג. בפתח חקירתו הנגדית ניסה הנתבע להציג כאילו התבקש על ידי גיסו, השוכר, להגיע לחנותו עם תעודת זהות, רק על מנת "למלא פרטים בחוזה", אך לבסוף אישר כי ידע מראש מה מבקש ממנו השוכר: "הוא רצה שאני אחתום בתור ערב לחוזה" (בעמ' 36 - 37 לפר'). הנתבע העיד כי פניית השוכר אליו נעשתה ביום חתימת ההסכם, יום ו', בסביבות השעה 17.30. לדבריו, הוא הגיע לחנותו של השוכר כשעה לפני כניסת השבת ופגש שם את השוכר ואת התובע. הערב השני, מר קירשבוים, לא נכח במקום, ולדברי הנתבע, הוא לא פגש בו כלל אותו יום. הנתבע טוען כי הערבות אינה מחייבת אותו, כיוון שלא חתם על כתב הערבות שבסוף ההסכם. הנתבע אישר כי מילא בעצמו את פרטיו כערב, במקומות שיועדו לכך בהסכם, וכי בהצהרה שצירף לכתב הגנתו, שאותה ערך בעצמו, הוא כתב "הוחתמתי על החוזה..." (ההדגשה לא במקור). כשהתבקש להסביר את פשר השימוש במילה "הוחתמתי", לנוכח טענתו כי לא חתם על הסכם הערבות, השיב הנתבע: "הוחתמתי, הכוונה למילוי הפרטים. חשבתי שמילוי הפרטים תופס אותי כערב" (בעמ' 38 לפר'). הנתבע טען כי החתימה על ההסכם נערכה בחופזה, מבלי שהוא קרא אותו. הנתבע הסביר את החופזה בכך שהשוכר אמר לו, שעליו לפנות חנות ולשכור את חנותו של התובע. הוא ביקש ממנו להגיע במהירות לחנותו, כיוון שהמשכיר כבר ממתין שם, וזאת - זמן קצר לפני כניסת השבת, שאז הזמן דוחק ממילא, בשל ההכנות המשפחתיות של הנתבע לקראת השבת. אשר לאופן ראייתו את ההתקשרות, לאחר סיום המפגש, העיד הנתבע: "כשסיימתי את מילוי הפרטים, עמירם (השוכר) בא אלי ואמר לי תודה רבה, ואמר שיהיה אתי בקשר אחרי שעודד (התובע) יבדוק את כל הפרטים שלי, ושאם אני מתאים בתור ערב, יקראו לי לאחר מכן". הנתבע העיד כי לאחר זמן מה אמר לו השוכר, "שהוא הסתדר עם עודד", היינו: אין צורך בערבותו. הנתבע טען כי במעמד חתימת ההסכם נרשם שמו רק "כאופציה לערב", אך לא כערב בפועל (בעמ' 42 לפר'). בהמשך עדותו חזר הנתבע ואמר כי התובע היה אמור לקחת את ההסכם, שבו נרשמו פרטי הערבים, לבדיקה על ידי באת-כוחו, ורק לאחר מכן היו הוא והשוכר אמורים "לשבת על זה", כלשונו. לשאלה מה היה צריך לבדוק לגביו השיב הנתבע, כי היה צריך לבדוק את מצבו הכספי, אולי הוא לקוח מוגבל בבנק, ואולי בשל כך אינו מתאים כערב. לדבריו, ניתן לבדוק כל זאת באמצעות מספר תעודת הזהות שלו. לשאלה מדוע לא ניתן היה, אם כך, לקבל את פרטיו בטלפון, ולשם מה היה צריך להגיע בעצמו לחנותו של השוכר, סמוך לכניסת השבת, השיב הנתבע שהשוכר אמר לו, שהמשכיר רוצה לראות את הערבים עם תעודות הזהות שלהם. ב"כ התובע חקר את הנתבע גם לגבי טענתו כי ערבותו הוגבלה רק להחזרת המושכר בתום תקופת השכירות, ואינה חלה לגבי התחייבויות אחרות של השוכר, לרבות דמי השכירות. נראה כי ב"כ התובע טעה בין שני הערבים, בעניין הטענה אודות הגבלת היקף הערבות. הוא הציג לנתבע, בשאלתו, את ההגבלה של ערבות "רק לקירות", אולם הגבלה זו לא נטענה על ידי הנתבע, אלא על ידי הערב השני, מר קירשבוים. ההגבלה שהנתבע טען לה היתה, שהוא הסכים לערוב רק להחזרת המושכר בתום השכירות, אך לא לחיובים אחרים של השוכר על פי ההסכם. יש לציין כי טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה, שהנתבע ערך בעצמו, ואף לא בהצהרה שצורפה אליו, אלא רק, לראשונה, בתצהיר העדות הראשית שלו (בסעיף 10) בהאי לישנא: "מכל מקום, ומבלי לפגוע בעובדה זו [כי כתב הערבות כלל לא נחתם בידי הנתבע - י.ק.] הנני מצהיר בזה כי נתבקשתי לערוב אך ורק להבטחת החזרת החנות לידי התובע עם תום תקופת השכירות, ולצורך זה בלבד. זאת ותו לא". למרות זאת, לא טרח הנתבע לתקן את טעותו של ב"כ התובע. בתשובה לשאלתו, הפנה אותו הנתבע לסעיף 10 של תצהירו, אך מבלי לציין שאין מדובר כלל בערבות "לקירות". יתרה מזאת, לשאלתו של ב"כ התובע מה פשרה של ערבות לקירות, השיב הנתבע לגופו של עניין: "שהקירות יחזרו כמו שהם היו, לא עם סטנדים ודברים שיש בחנות" (בעמ' 45 לפר'). אם אמנם התבקש הנתבע לערוב רק לחיוב של החזרת המושכר, הא ותו לא, מדוע זה ישיב לגבי תוכן ההגבלה, אשר הערב השני טען לה, במקום לומר כי הגבלה זו אינה נוגעת אליו, וכי ההגבלה לגבי ערבותו היתה: רק להחזרת המושכר בתום השכירות? יש לציין כי ב"כ הנתבע לא עימתה את השוכר, בחקירתו הנגדית, עם טענת הנתבע, כי התבקש לערוב רק להחזרת המושכר, ולא לחיובים אחרים על פי ההסכם. 7. השוכר תמך בעמדתם של שני הערבים, כי הם התבקשו להגיע לחתימת הסכם השכירות, רק על מנת לבדוק את פרטיהם, וכי באותו מעמד הם לא חתמו עדיין על כתב הערבות. עם זאת, מעניין להשוות את דבריו לגירסותיהם של הערבים. כך, לגבי מר קירשבוים העיד השוכר כי ביקש ממנו "... שהוא יחתום ערבות, שאם יקרה נזק לחנות, הוא ידאג לסדר את מה שצריך. החנות ששכרתי היתה למכירת שטיחים, והייתי צריך לחצוב בקירות. הוא היה צריך לערוב שאם יהיה נזק לריצפה, לקירות, הוא יצטרך להביא בעלי מקצוע כדי לתקן זאת, או בעצמו" (בעמ' 45 - 46 לפר'). יש כאן התייחסות מפורטת להגבלה לגבי ערבותו של קירשבוים, והשוכר אף "מרחיב" אותה, ביחס לגירסתו של קירשבוים עצמו, ומוסיף כי אותה ערבות התבקשה גם לגבי נזק לריצפה, ולא רק לקירות. בניגוד לכך, לא ציין השוכר כלל כי אף מהנתבע הוא ביקש ערבות מוגבלת: רק להחזרת המושכר. השוכר לא ציין זאת בחקירתו הראשית ואף לא נשאל על כך בחקירה הנגדית על ידי ב"כ הנתבע. תמיהה היא: אם אמנם ביקש השוכר מכל אחד משני הערבים לערוב להתחייבויותיו על פי ההסכם באופן מוגבל בלבד - מקירשבוים ביקש לערוב רק לתקינות הקירות (והריצפה), ומהנתבע ביקש לערוב רק להחזרת המושכר - מדוע מסר בהרחבה על ההגבלה לגבי ערבותו של קירשבוים והשמיט לחלוטין את ההגבלה על ערבותו של הנתבע? עוד העיד השוכר כי הגבלת הערבות, לגבי נזק למושכר בלבד, נעשתה לבקשת התובע, אך סיכום זה בינו לבין התובע נעשה בעל פה, רק לאחר חתימת ההסכם (בעמ' 52 לפר'). למותר לומר כי דברים אלה סותרים את גירסתם של הערבים, ואף את הגירסה שמסר השוכר עצמו בחקירתו הראשית, לגבי בקשתו ממר קירשבוים, טרם חתימת ההסכם. השוכר העיד כי לא הודיע לקירשבוים על מכתב ההתראה של ב"כ התובע מיום 12.11.01, "כי הוא לא חתם עדיין. ההסכם בכלל לא היה מוכן, מבחינת חתימה של ההסכם" (בעמ' 46 לפר'). דברי השוכר לגבי ההסכם עצמו אינם מתיישבים עם העובדה שאינה במחלוקת, כי השוכר והתובע חתמו על הסכם השכירות ת/ 1 ביום 24.8.01, במפגש שנערך בחנותו של השוכר. ב"כ הנתבע שאלה את השוכר, האם התובע סיפר לערבים על פיגוריו בתשלומי שכר הדירה ועל מכתב ההתראה שנשלח. השוכר השיב: "עודד לא סיפר כי הם לא היו ערבים בכלל, כי הוא לא החתים אותם. הוא רצה לבדוק אותם. אני לא סיפרתי להם כי לא היה צורך" (בעמ' 54 לפר'; כפי שצויין, מכתב ההתראה נשלח ישירות גם אל הערבים). השוכר אישר את דברי הנתבע, כי זמן מה לאחר חתימת ההסכם הוא אמר לנתבע שהכל הסתדר, ואין צורך בערבים. לשאלתי מדוע ויתר התובע על הערבים, לאחר שתחילה דרש אותם, השיב השוכר: "ברגע שעודד בא אלי והיה במקום שאני השכרתי, שזה מקום ענק, והוא קיבל ביטחון ועשה אצלי קניה, הוא ידע שהכל יסתדר. עודד היה מבסוט. הוא אמר שהוא לא יפקיד את השיקים, ולא צריך ערבים" (בעמ' 55 לפר'). יש לציין כי בחקירה הנגדית של התובע על ידי ב"כ הנתבע, הוא לא עומת כלל עם טענתו של הנתבע (שנתמכת על ידי השוכר), כאילו התובע ויתר על דרישתו שיהיו ערבים להסכם השכירות. התובע מצידו הדגיש כי לא הסכים לחתום על ההסכם ללא ערבים, וכי הודיע לשוכר כי רק לאחר שיגייס את הערבים ויודיע לו על בואם, רק אז יחתום עמו על ההסכם. לגבי הביקור בחנותו של השוכר, מסר התובע בחקירתו הנגדית דברים דומים לאלה שמסר השוכר, היינו: כי הוא ביקר בחנות והתרשם מגודלה ומהפעילות בה, ועל כן לא היה מודאג. ב"כ הנתבע שאלה את התובע מדוע, אם כך, נזקק לערבים, והוא השיב כי עשה כן על פי המלצתה של באת-כוחו; אך ב"כ הנתבע לא עימתה את התובע עם טענתו העובדתית של הנתבע, כי השוכר הודיע לו, שהתובע ויתר על הערבים. השוכר העיד כי את דמי השכירות הוא שילם במזומן ובשיקים של לקוחותיו. לדבריו, היה הסכם בינו לבין התובע כי השיקים של חב' ק.ש.ט.ר ישמשו רק עירבון לתשלום דמי השכירות, ולא יופקדו על ידי התובע, וכי מידי חודש הוא יחליף את השיק בתשלום במזומן או בשיקים של לקוחותיו. השוכר טען כי לא ידע מראש, שהשיקים של חב' ק.ש.ט.ר לא יפרעו, אך הוא מאשר כי זמן קצר לאחר חתימת ההסכם ביקש מהתובע שלא להפקידם, אלא לקבל במקומם תשלום במזומן ובשיקים של לקוחותיו. השוכר טען כי לתובע היה "בטחון כלכלי" אצלו, אך ניתן לומר כי אוי לאותו "בטחון". כך, השוכר טען, מחד, כי לאחר מכתב ההתראה הוא המשיך לשלם לתובע את דמי השכירות, מכספי שכר דירה שהוא גבה, כמשכיר של נכס אחר, אך מאידך העיד כי החברה של אותם שוכרים קרסה לאחר מספר חודשים, והם חדלו לשלם לו דמי שכירות. השוכר אישר כי לא שילם לתובע את כל המגיע על פי ההסכם. הוא לא זכר מתי חדל לשלם את דמי השכירות. "שילמתי מידי פעם, לסירוגין, כשהיה לי כסף" (בעמ' 49 לפר'). 8. עדותו של השוכר לא עשתה עלי רושם אמין. ציינתי לעיל חלק מהסתירות הפנימיות שבה. ניכר היה כי השוכר משתדל לחלץ את הערבים, שאחד מהם ידידו והשני גיסו, מהערבות שהתחייבו לה, וכי במאמציו אלה הוא מסתבך בסתירות, ועדותו מגמתית ואינה אמינה. בסופו של דבר, פעלו מאמציו של השוכר פעולה הפוכה מזו שהתכוון לה, שכן הם חיזקו את התרשמותי, כי בעת חתימת ההסכם היה ברור לכל הנוגעים בדבר: השוכר, הערבים והתובע, כי הערבים הגיעו למקום מתוך נכונות לערוב לשוכר, וכי אמנם התחייבו לערבות זו במעמד חתימת ההסכם. 9. ב"כ התובע ציין בסיכומיו את טענת הרחבת החזית בתצהיריהם של הערבים, לעומת כתבי ההגנה שלהם. טענה זו הועלתה על ידי ב"כ התובע מייד בפתח דיון ההוכחות, וב"כ הצדדים שטחו את טיעוניהם בעניין זה. בהחלטה שנתתי בתום אותו דיון מקדמי התרתי לערבים להציג את ראיותיהם לגבי טענותיהם הכבושות: כי הם לא חתמו על כתב הערבות, וכי הערבות הוגבלה, לגבי כל אחד מהם, באופן שהיא לא חלה על חיובים כספיים של השוכר על פי הסכם השכירות (הדיון בעניין הרחבת החזית וההחלטה - בעמ' 1 - 6 לפר'). לפיכך טען ב"כ התובע בסיכומיו כי יש לבחון את הפער בין גירסותיהם של הערבים, בשלבים השונים של ההליך, ואותן פירכות צריכות להישקל בבחינת המהימנות של עדויותיהם וחוסר הסבירות של גירסותיהם. 10. ב"כ התובע טוען כי הערבים הוזמנו לחתום ערבות לגבי התחייבויותיו של השוכר על פי הסכם שכירות, שהוא "סטנדרטי", וכך אף נוסח כתב הערבות שבעמ' 6 של ההסכם, שהוא קצר ושכיח. ב"כ התובע טוען כי אין כל ממש בטענת הערבים, כאילו הסכם הערבות לא נקשר, כיוון שהם לא חתמו עליו: אין מחלוקת כי במעמד החתימה בדק התובע את הערבים ואת תעודותיהם ווידא את נכונות הפרטים שמסרו לו (בדיעבד הסתבר כי המסמך המזהה, שמר קירשבוים הציג לתובע, לא היה תעודת זהות אלא תעודת ביטוח לאומי שלו מארה"ב, אך אין לכך נפקות, לצורך המעמד של זיהוי הערבים ובדיקת פרטיהם על ידי התובע). אין מחלוקת כי הערבים רשמו במו ידיהם את שמותיהם על כתב הערבות, בעמ' 6 של ההסכם, תחת המילים המודפסות: "אנו הח"מ", וכל אחד מהם רשם את שמו בשורה הנפרדת שיועדה לכך באותו מקום. בנסיבות העניין, יש לראות את כתיבת שמו של הערב בדרך זו כחתימה מחייבת. הדין אינו דורש כי חתימתו של אדם תהא דווקא חתימה "מסוגננת" או "קשקוש", ואף אינו קובע הגבלה לגבי מספר צורות של חתימה. על כן צדק התובע, כשראה כחתימה של הערבים את רישום שמו של כל אחד מהם, במו ידיו, במקומות שיועדו לכך בהסכם, במעמד של חתימת ההסכם, ולאחר שהיה ברור מראש כי הערבים זומנו על מנת לחתום כערבים לשוכר. הנתבע עצמו העיד כי סבר שכתיבת שמו ופרטיו בהסכם "תופס אותי כערב" (בעמ' 38 לפר'). דברים אלה מצביעים בבירור על כוונתו של הנתבע להתחייב כערב ועל הבנתו כי הוא חותם כערב, באופן מחייב. ב"כ התובע מציין עוד כי הערבים רשמו את שמותיהם בכתב ידם גם בסעיף 11 של ההסכם, שעל פיו מחוייבים הם לחתום כערבים, נוסף על ההסכם עצמו, גם על שטר ביטחון על סך 60,000 ₪. הדבר תומך בטענה כי הערבים התכוונו להתחייב כערבים להסכם (ב"כ הצדדים דנו בסיכומיהם גם ב"קשקוש" שמופיע, בסעיף 11 להסכם, מתחת לשמו של הנתבע, ואשר הנתבע טען כי לא נעשה על ידו ואינו חתימתו, אך לצורך ההכרעה בענייננו אין הכרח לדון בנקודה ספציפית זו). התובע העיד אף כי איש משני הערבים לא העלה כל הסתייגות הוא הגבלה, לגבי היקף ערבותו. ב"כ התובע מבקש, איפוא, לדחות את טענת הערבים, כאילו לא חתמו כלל על הערבות, או כאילו הוזמנו לאותו מעמד רק על מנת "לבדוק" את פרטיהם, ומבקש לקבוע כי הם חתמו על הערבות, ללא סייג, וכי חתימתם מחייבת אותם. ב"כ הנתבע טוענת כי התובע הודה בעדותו, שלא החתים את הערבים. טענה זו נסמכת על כך, שבתשובה לשאלתה של ב"כ הנתבע, מדוע לא החתים התובע את הערבים על מסמך הערבות, השיב התובע: "אני החתמתי אותם. הבנתי שצריך למלא את הפרטים עם הטלפון, פרטים וצריך לחתום. אני רואה את השמות ששניהם רשמו למעלה כחתימותיהם" (בעמ' 22 לפר'). איני מסכימה עם פרשנותה של ב"כ הנתבע לדברים הללו. משמעותם היא הפוכה מטיעונה: התובע עומד על כך שהחתים את הערבים, וכי הוא רואה את רישום שמותיהם על ידם כחתימותיהם. איני מסכימה עם ב"כ הנתבע, כי אין חולק על כך, שהערבים אינם חתומים על כתב הערבות שבסוף ההסכם. זו אחת השאלות העיקריות ששנויות במחלוקת. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא המעמד של רישום שמות הערבים בהסכם ובכתב הערבות. מה ששנוי במחלוקת: היש לראות את רישום שמותיהם של הערבים בידיהם, במקום ובנסיבות הללו, כחתימה שלהם על כתב הערבות. 11. לאחר שבחנתי את חומר הראיות, מסקנתי היא כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. אתמקד בעניין זה בנתבע, אך כל שיאמר להלן לגביו נכון אף ביחס לערב השני, מר קירשבוים. הטענה כי הנתבע לא חתם על הערבות הועלתה לראשונה רק בתצהירו, שהוגש קרוב לשנתיים לאחר כתב הגנתו, ובו הועלתה אף הטענה החדשה הנוספת, כי ערבותו הוגבלה רק להחזרת המושכר. התחשבתי בכך שבשלב של הגשת כתב ההגנה הנתבע לא היה מיוצג, אולם שתי הטענות הללו הן טענות עובדתיות מהותיות, ולא טענות משפטיות. התרשמתי מהנתבע כאדם ענייני ובעל שכל ישר, שמצוי בענייני היומיום, כמו כל אדם ממוצע. לו באמת לא היתה מצד הנתבע גמירות דעת לערוב לשוכר, ולחלופין - לו הוגבלה ערבותו להחזרת המושכר בלבד, ולא לחיובים הכספיים שבהסכם - מצופה כי הנתבע היה מעלה זאת בכתב הגנתו וב"הצהרה" שצירף אליו, בלשונו שלו, ולאו דווקא בלשון "משפטית". הטקסט של כתב הערבות הוא בן שתי שורות בלבד, ובראשיתו נכתב במפורש כי הערבים "ערבים בזאת ערבות מלאה ומוחלטת לקיום כל התחייבויות השוכר על פי הסכם זה"... . הנתבע רשם בעמוד זה, במו ידיו, את פרטיו כערב, ולו היה מדובר בערבות להחזרת המושכר בלבד, היה מצופה מהנתבע שידרוש לציין זאת באותו עמוד של ההסכם, אף אם לא קרא את ההסכם כולו. ב"כ התובע מציין כי בישיבה מקדמית לפני סגן הנשיא, כב' השופט גרובס, העיד הנתבע כי כשנמסר לו שהשיק הראשון של דמי השכירות לא כובד, הוא ניסה לדבר על לב השוכר שישלם את החוב, אך נתקל בקיר אטום. ב"כ התובע מקשה: אם אמנם סבר הנתבע, כי הסכם הערבות לא נקשר כלל, מדוע זה יטרח לשכנע את השוכר לשלם את חובו? הטענה בדבר פירכה זו בגירסת הנתבע עומדת כנגד שתי טענותיו העובדתיות הכבושות. כלומר: אם אמנם לא נכרת עמו כלל הסכם ערבות; ולחלופין, אם הערבות על פי אותו הסכם מוגבלת רק לעניין החזרת המושכר, ואינה חלה על החוב הכספי - לשם מה יטרח הנתבע לשכנע את השוכר להסדיר את החוב הכספי? אני מסכימה עם ב"כ התובע, כי הגבלת הערבות, בדרך שכל אחד משני הערבים טען לה, ובמיוחד - הוצאתו של החיוב הכספי מגדר הערבות, היא תנאי תמוה ובלתי סביר בעליל, שהרי עניינו של המשכיר בערבות להסכם השכירות נסב בדרך כלל בעיקר לגבי תשלום דמי השכירות. כזכור, השוכר טען בעדותו כי תנאי תמוה זה נקבע דווקא לבקשתו של התובע עצמו, וזאת - לאחר חתימת החוזה. דברים אלה אינם הגיוניים ואינם אמינים בעיני כלל. יתרה מכך, עצם העלאת גירסה זו על ידי השוכר - בניסיונו לחלץ את הערבים - תומכת במסקנה כי אין אמת בטענה כאילו הערבויות התבקשו רק לגבי שלמות הקירות, או פינוי המושכר, תוך החרגה מהערבות דווקא של החיוב הכספי על פי ההסכם (ראו לעניין זה אף את המפורט בסעיפים 76 - 79 ו- 80 ה' לסיכומי ב"כ התובע). עוד טוען ב"כ התובע כי לנוכח דרישתו הנחרצת של התובע, כי ההסכם עם השוכר ייחתם רק בד בבד עם חתימות הערבים על הערבות; ולשם כך הוזעקו הערבים על ידי השוכר ביום ו' - אין זה סביר כי התובע ימסור לשוכר את החזקה במושכר, אם הערבים לא חתמו על הערבות במעמד חתימת החוזה, למרות שהתייצבו לשם כך. יש טעם גם בטיעון זה. ב"כ הנתבע טוענת כי לא אפשרו לנתבע לקרוא את ההסכם ולא ניתן לו כל הסבר אודות הערבות. טענה זו אינה משכנעת, שכן הנתבע לא טען כי התובע או השוכר מנעו בעדו לקרוא את ההסכם. הנתבע אישר, כי השוכר הזמין אותו על מנת לחתום כערב להסכם השכירות. אין מדובר כאן בערבות להלוואה בנקאית, שתנאיה מורכבים, אלא בסיטואציה שכיחה ויומיומית של חתימה על הסכם שכירות וערבויות לו. הנתבע הוא גיסו של השוכר, והוא העיד כי שמע ממנו שעליו לפנות את חנותו ולעבור לחנות המושכרת דנן, ועל כן ביקש שהנתבע יגיע אליו אותו יום ו' ויחתום כערב להסכם השכירות. כאמור, הנתבע עצמו העיד כי הבין ואף סבר שחתימתו על הערבות מחייבת אותו. על כן אין ממש בטענה כי "לא אופשר" לנתבע לקרוא את הסכם השכירות, או כי לא ידע מה מהותה של התחייבותו כערב. נכון כי לא נמסר לנתבע עותק של ההסכם, אך הוא לא טען כלל כי ביקש לקבל עותק כזה, ועל כל פנים, אין בכך בלבד כדי להפקיע את ערבותו. ב"כ הנתבע טוענת כי הנתבע רק רשם את פרטיו בהסכם, אך לא היתה לו גמירות דעת להתחייב כערב. מהטעמים שפורטו לעיל, אני דוחה טענה זו. מדובר כאמור בהסכם שכירות שגרתי ושכיח, אשר טיבו ידוע לכל אדם מן היישוב, ואף דרישת המשכיר לערבים היא מוכרת ושגרתית. על פי עדותו של הנתבע עצמו, הוא הבין וידע היטב מה גיסו, השוכר, מבקש ממנו וכי זימן אותו לחנותו, במעמד המשכיר, על מנת שיחתום כערב להסכם השכירות. ציינתי לעיל את דברי הנתבע, שמהם עולה כי הסכים לערוב לגיסו, כי הבין היטב את המעמד של חתימת ההסכם, ואף ראה עצמו כמחוייב על פי הערבות שחתם עליה. לא בכדי לא הועלתה הטענה: 'לא חתמתי' בכתב ההגנה ובתצהיר, שהנתבע ערך בעצמו. הדבר אינו נובע מהעדר התמצאות בענייני משפט, אלא מכך שהנתבע - כאדם מן היישוב, בעל שכל ישר ומצוי בענייני היומיום - הסכים לערוב לגיסו, לבקשתו, ונתן להסכמתו זו ביטוי בכך שנענה והגיע למעמד החתימה מתוך כוונה וגמירות דעת לחתום כערב. לאחר שמיעת העדויות השתכנעתי כי במעמד של חתימת ההסכם לא היו כל חילוקי דעות, או אי הבנה, בין הנתבע לבין התובע והשוכר, בדבר המשמעות של רישום שמו ופרטיו של הנתבע כערב להסכם. שלושתם ראו זאת כחתימה מחייבת על הערבות, ואיש מהם לא סבר כי ניתן להתנער מהתחייבות זו באמצעות היאחזות בטענה כי התובע שכח לבקש מהערבים להוסיף גם "קשקוש" שימחיש כי אמנם חתמו על הערבות. ב"כ התובע ציין לעניין זה כי אף התובע אינו משפטן, וכי משנמסר לידיו ההסכם, שנערך על ידי באת-כוחו, והוא ביצע את החתימה עליו שלא בנוכחותה, הוא לא דרש גם חתימה "מסוגננת", נוסף על החתימה בשם המלא של כל ערב, שנעשתה במו ידיהם של הערבים. מסקנתי היא כי היתה לנתבע גמירות דעת לחתום כערב, והוא ראה עצמו מחוייב, באופן שבו מילא את כתב הערבות; וזאת - לא רק לגבי עצם הערבות אלא אף לגבי היקפה המלא. הדבר עולה גם מדבריו של הנתבע עצמו לגבי הבנתו את מעמד החתימה ומשמעותו וגם מכך שכאשר נודע לו, שהשוכר מפגר בתשלומיו, הוא פנה אליו והפציר בו להסדיר את החוב. הנתבע עשה כן מתוך מודעות להתחייבות שנטל על עצמו, כערב לחוב זה. אני דוחה את טענותיו העובדתיות הכבושות של הנתבע, כאילו התבקש רק "למסור פרטים" לצורך בדיקה, מבלי שערבותו נדרשה בשלב של חתימת ההסכם, וכאילו לאחר מכן הודיע לו השוכר, שהתובע ויתר על ערבותו. הבהרתי לעיל מדוע טענות עובדתיות אלה אינן אמינות בעיני, וכי מסקנתי זו נתמכת מתוך עדותו המגמתית של השוכר, אשר ניסה כמיטב יכולתו לחלץ את הערבים מערבותם, אך נמצא תומך דווקא במסקנה ההפוכה, לנוכח טענותיו המופרכות על פניהן. ככל שמדובר במחלוקת לגבי העובדות שקשורות למעמד חתימת ההסכם והערבות, מסקנותי הן כי הנתבע, ואף הערב השני, מר קירשבוים, גמרו בדעתם לערוב לשוכר, וכי יש לראות את רישום שמם במו ידיהם, באופן ובנסיבות שפורטו לעיל, כחתימה מחייבת על הערבות. כמו כן דוחה אני את טענת הנתבע, ואף את טענתו של קירשבוים, כאילו הוגבלה ערבותם רק להחזרת המושכר, או רק לשלמות הקירות, ואף זאת - מהטעמים שבוארו כבר לעיל. 12. מכאן, לטענותיה של ב"כ הנתבע כי גם אם ימצא הנתבע מחוייב על פי הסכם הערבות - כפי שקבעתי לעיל - יש לפטור אותו מערבותו מכוח הוראות הסעיפים 5 (ג) ו- 6 לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967 (להלן: חוק הערבות). סעיף 5(ג) לחוק הערבות קובע כי אם הסכימו הנושה והחייב לערוך בחיוב הנערב שינוי (שאינו הקטנתו או הגדלתו, אלא שינוי אחר), אזי משתנה חיובו של הערב על פי אותו שינוי, "אולם הברירה בידי הערב - (1) למלא ערבותו ללא שינוי, אם ניתן לעשות כן; (2) לבטל ערבותו, אם השינוי היה שינוי יסודי הפוגע בזכויות הערב". סעיף 6 לחוק הערבות קובע: "(א) גרם הנושה לאי-מילוי החיוב הנערב, מופטר הערב. (ב) גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב, ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק". תמצית טיעונה של ב"כ הנתבע היא כי גם אם יימצא שבמעמד של חתימת ההסכם פעל הנתבע מתוך גמירות דעת, ונכרת עמו הסכם ערבות מחייב - הרי התובע והשוכר הכניסו בהסכם שינויים מהותיים, שלא בידיעת הנתבע, אשר יש בהם משום שינוי יסודי שפגע בזכויותיו; או משום גרימה לאי מילוי החיוב או לפקיעת ערובה שניתנה להבטחתו; באופן שמקים לנתבע זכות לבטל את ערבותו, לפי סעיף 5 (ג) (2) לחוק הערבות, או שפוטר אותו מהערבות, לפי סעיף 6 לחוק. יש לציין כי טיעונים אלה פורטו בתצהירו של הנתבע והיו לנגד עיניו של ב"כ התובע. למרות זאת לא התייחס ב"כ התובע בסיכומיו לטיעונים הללו וצמצם את סיכומיו למחלוקת שנסבה על המעמד של חתימת ההסכם והערבות; וזאת על אף שהוא עצמו מציין בסיכומיו את ההיתר להרחבת החזית, שניתן לנתבעים בהחלטתי מיום 16.5.04, בראשית דיון ההוכחות. 13. בניגוד למחלוקת שהיתה נטושה בין הצדדים לגבי העובדות שנוגעות למעמד חתימת ההסכם והערבות, הרי התשתית העובדתית שבבסיס טיעוניה של ב"כ הנתבע לעניין הסעיפים 5 (ג) ו- 6 לחוק הערבות אינה שנוייה במחלוקת. אין מחלוקת כי התובע העניק לשוכר מספר הקלות בתנאי ההסכם, הן במעמד חתימתו ובמיוחד - לאחר מכן, מבלי ליידע את הערבים אודותיהן. לא מצאתי לדון בהרחבה בפרטי ההקלות, שנעשו במעמד חתימת ההסכם, כיוון שהגעתי למסקנה כי השלב המכריע לעניין זה חל זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, כאשר השוכר ביקש מהתובע שלא להשתמש בשיקים של חב' ק.ש.ט.ר, אשר הפקיד במעמד ההסכם לשם תשלום דמי השכירות, והתובע הסכים לכך. רק על מנת לסבר את העין, לגבי ההקלות שנתן התובע לשוכר בעת חתימת ההסכם, אציין לדוגמה שתיים מהן: התובע הסכים לקבל תשלום מראש עבור חודש אחד בלבד, במקום עבור שלושה חודשים. בפועל, השוכר שילם לתובע את דמי השכירות עבור שלושת החודשים הראשונים, ועל כן אין לומר שהערבים נפגעו כתוצאה מכך שבעת חתימת ההסכם הסתפק התובע בתשלום מראש לחודש אחד בלבד. הקלה נוספת היתה ויתורו של התובע, במעמד ההסכם, על החתימה על שטר החוב. גם להקלה זו אין נפקות של ממש לגבי הערבים, כיוון שגם הם היו אמורים לחתום על אותו שטר חוב. אין מדובר כאן, איפוא, על אמצעי הבטחה, שהיה מבטיח את ביצוע התשלום על ידי השוכר-החייב, ולא על ידי הערבים. 14. לעומת זאת, מסכימה אני עם ב"כ הנתבע כי נעשה שינוי מהותי בתנאי החיוב הנערב, לפחות מהשלב שבו הוסכם בין התובע לבין השוכר שלא להפקיד את השיקים המעותדים של חב' ק.ש.ט.ר, שניתנו לתשלום דמי השכירות; ושינוי זה לא הודע לערבים. זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, לקראת פירעונו של הראשון בשיקים הללו, ביקש השוכר מהתובע שלא להפקיד את השיקים, כיוון שלא יפרעו. חלף זאת הציע השוכר לתובע לקבל במקומם של השיקים תשלום במזומן ובשיקים של לקוחותיו, אשר לדברי התובע אמור היה להתבצע מידי חודש בחודשו (כידוע, בפועל לא עמד השוכר בהבטחתו זו). השינוי היסודי הוא: על פי סעיף 7 ב' של הסכם השכירות נדרש השוכר למסור לתובע, במעמד חתימת ההסכם, שיקים מעותדים עבור כל תקופת השכירות, וכך אמנם עשה (עדות התובע, בעמ' 8 לפר'). אין מחלוקת כי באותו מעמד לא אמר השוכר, וודאי לא בנוכחות הנתבע, כי אותם שיקים לא יפרעו, וכי הוא מבקש שלא להפקידם בבנק. כאשר ביקש זאת השוכר, זמן מה לאחר חתימת ההסכם; ומשנעתר התובע לבקשה זו, מבלי לקבל חלף אותם שיקים אמצעי תשלום אחר, שיכסה את כל תקופת השכירות, כנדרש על פי ההסכם - נוצר שינוי יסודי בתנאי החיוב הנערב. על פי ההסכמה בין התובע לבין השוכר, ללא ידיעת הערבים, ויתר התובע על אמצעי התשלום, שנועד לכסות את כל תקופת השכירות, ואשר הופקד בידיו בעת חתימת ההסכם, תוך העמדת מצג כי מדובר בשיקים שעתידים להיפרע במועדם. על פי אותה הסכמה, העמיד התובע את עצמו במצב שבו הוא סומך רק על הבטחתו של השוכר, שיפרע את דמי השכירות מידי חודש. זה הוא שינוי יסודי, מבחינת הסיכון כלפי הערבים, אשר משנה באופן מהותי את תנאי ההסכם, לעומת מצב הדברים שהוצג לערבים במעמד חתימת ההסכם. המלומד ד"ר רוי בר-קהן, כותב: "הבסיס לחקיקת סעיף 5 לחוק הערבות נובע מהעובדה ששינוי בחיוב העיקרי עלול להיות כרוך בשינוי הסיכון של הערב, באמצעות הגדלת הסיכון הפוטנציאלי של עלות הביצוע (דהיינו פגיעה בעקרון ההפטר), או באמצעות פגיעה בזכות החזרה שלו כנגד החייב העיקרי (דהיינו פגיעה בעיקרון ההחזר). שינוי החיוב העיקרי עלול לכרוך בחובו שינוי במהות ובתנאים של העסקה הבסיסית אותה עשה הערב. יתכן כי בעקבות השינוי תסוכל לחלוטין או תוקטן פוטנציאלית אפשרות הערב להעביר את עלות ביצוע החיוב לחייב העיקרי. יתכן כי בעקבות השינוי יוגדל הסיכון של הערב, כי החייב לא יעמוד בהתחייבותו המקורית" (בר-קהן: ערבות, בהוצאת שירז, 2006; להלן: בר-קהן, בעמ' 251). לגבי היותו של השינוי "יסודי" אם לאו, סבור בר-קהן כי ניתן ללמוד היקש מההגדרה של "הפרה יסודית" בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, היינו: "בהתאם להיקש זה יחשב שינוי כשינוי יסודי, אם מדובר בשינוי, שניתן להניח לגביו, שערב סביר לא היה מתקשר בחוזה הערבות, אילו ראה מראש את השינוי ותוצאותיו..." (שם, בעמ' 252). התנאי לביטול הערבות, לפי סעיף 5 (ג) (2) לחוק הערבות, מורכב משני יסודות: היות השינוי יסודי, ופגיעתו בזכויות הערב. המלומד בר-קהן גורס כי די באחת החלופות הללו, על מנת שהערב יוכל לבטל את הערבות בהתאם לסעיף זה. "מכאן, שהסעיף יחול בין אם השינוי יסודי, ובין אם השינוי אינו יסודי, אך הוא פוגע בזכויותיו של הערב" (שם, בעמ' 253). אני סבורה כי בענייננו התקיימו באותו שינוי שני התנאים גם יחד. ברור כי ויתור על ידי התובע על השיקים, שכיסו את מלוא תקופת השכירות, ללא כל חלופה תמורתם, הוא שינוי יסודי. ניתן להניח כי לו היה השוכר מעמיד את התובע - במעמד ההסכם ובנוכחות הנתבע - על כך שהשיקים שהוא מפקיד לתשלום דמי השכירות דינם כנרות חנוכה, שאין להשתמש בהם אלא לראותם בלבד - היה הנתבע נזעק, וספק אם היה מוכן ליתן את ערבותו. כאמור, זה הוא התבחין להיותו של השינוי "יסודי", לעניין סעיף 5 (ג) (2) לחוק הערבות. כמו כן ברור כי ביטול ההפקדה של שיקים עבור דמי השכירות, כנדרש בהסכם, מגדיל את הסיכון לגבי הערבים ועלול לפגוע בהם. יפים לעניין זה דבריו של בר-קהן: "... המבחן הראוי להחלה הוא מבחן הגדלת הסיכון. בכל מצב בו השינוי בחיוב הנערב מגדיל את סיכון הערב (כאשר לעניין זה סיכון הערב יפורש בצורה רחבה, תוך שימוש בעקרון ההחזר כבסיס להחלת מבחן זה), מדובר בשינוי יסודי הפוגע בזכויות הערב והמעניק לו אפשרות לביטול ערבותו" (שם, בעמ' 253; וראו הדוגמאות מהפסיקה שמובאות שם). אני מקבלת, איפוא, את טענתה של ב"כ הנתבע כי התקיימו במקרה דנן התנאים לביטול הערבות, לפי סעיף 5 (ג) (2) לחוק הערבות. ניתן אולי להחיל בענייננו גם את הפטור לערב לפי סעיף 6 (ב) לחוק הערבות. אחת הדוגמאות ליישומו של פטור זה, בספרו של בר-קהן, היא "כאשר הנושה משחרר את הבטוחה ללא קבלת תחליף שווה ערך או ללא הפחתה מקבילה של החיוב הנערב" (שם, בעמ' 257); אך משקיבלתי את טענתה של ב"כ הנתבע לגבי ביטול הערבות לפי סעיף 5 (ג) (2) לחוק הערבות, אין צורך להרחיב את הדיבור על הפטור לערב לפי סעיף 6 (ב) לחוק. אני מסכימה עם ב"כ הנתבע, כי היה זה מחובתו של התובע להודיע לערבים, כי השיקים לתשלום דמי השכירות, שנמסרו לו במעמד חתימת ההסכם, אינם קיימים עוד, וכי התחליף להם הוא, שהתובע "סומך על השוכר", כפי שהסביר בעדותו. בכך שונה ההסכם, בדיעבד, באופן מהותי, לעומת ההסכם אשר לו נתנו הערבים את ערבותם. משלא הודיע התובע לערבים על השינוי, תוך שהוא "סומך" על השוכר לבדו, גרם הוא במו ידיו לכך שביום פקודה לא תעמוד לרשותו האפשרות להיפרע מהערבים. הנה כי כן, על אף מסקנתי כי הערבים נטלו על עצמם את הערבות, וכי נקשר בינם לבין התובע הסכם ערבות מחייב - הרי התובע עצמו לא דאג לכך שהתחייבות זו תישאר תקפה, כיוון שלאחר חתימת ההסכם הוא שינה את תנאיו שינוי יסודי, שפגע בערבים והקים להם את הזכות לבטל את ערבותם. לנוכח מסקנתי זו אין צורך שאדון בפרקים הנוספים שבסיכומי ב"כ הנתבע, שעניינם מחדליו של התובע להקטין את נזקו והעדר הוכחה כנדרש של סכום התביעה. 15. אני דוחה, איפוא, את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבע 3 הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 6000 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל (לעניין זה התחשבתי בכך שדחיתי את טענותיו של הנתבע לגבי המעמד של חתימת ההסכם). איני פוסקת הוצאות לזכות הנתבע 2 בשל אי הגשת הסיכומים על ידו.ערבים (ערבות)חובערבות