נטל ההוכחה בטענת זיוף חתימה

על מי מוטל נטל ההוכחה בטענת זיוף חתימה ?

הלכה פסוקה זה שנים היא, כי כאשר הנתבע כופר בחתימתו, הראיה על התובע.
כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע.

כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי חיונית להוכחת חבותו של הנתבע.
כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו.


העילה השטרית נוצרת בהתקיים תנאים שונים כגון: המסמך הוא שטר, החייב חתם עליו ועוד. החתימה על שטר היא תנאי להטלת חבות שטרית.

מדובר בדרישה קונסטיטוטיבית.

סעיף 22(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע כי: "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה".

סעיף 92(א) לפקודה מוסיף וקובע כי: "מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא אלא די להם בחתימתו שנכתבה ביד אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו".

להלן פסק דין בנושא נטל ההוכחה בטענת זיוף חתימה:

פסק דין

פתח דבר
1.     הבנק התובע אוחז בארבעה שיקים. השיקים הוסבו לבנק, ככל הנראה, ע"י הנפרעת. בהגיע מועד פירעונם של השיקים הציגם הבנק התובע לפירעון בבנק הנמשך, אולם השיקים לא כובדו. הם חוללו באי פירעון בשל הודעת ביטול שנתנה הנתבעת (מושכת השיקים). הבנק התובע הגיש תביעה בעילה שטרית נגד הנתבעת לתשלום תמורת השיקים. טענתה העיקרית של הנתבעת היא כי חתימתה על גבי השיקים זויפה. כיוון ששטר ובו אשר חתימת המושך בו, מזויפת הינו "עפרא דארעא", אין היא חייבת על פי השיקים ויש לדחות את התביעה שהוגשה כנגדה.

2.      הסוגיה המחייבת הכרעה בפסק דין זה היא האם קיימת לבנק התובע עילה שטרית נגד הנתבעת. תשובה חיובית לשאלה תחייב להמשיך ולבחון אם עומדות לנתבעת טענות הגנה טובות וראויות כנגד התביעה. לעומת זאת, תשובה שלילית לשאלה תביא למתן פסק דין הדוחה את התביעה. כדי להכריע בסוגיה האמורה יש לדון, למעשה, בשתי שאלות השלובות ומשתזרות זו בזו. השאלה האחת, מי מהצדדים נושא בנטל השכנוע להראות כי חתימת הנתבעת על גבי השיקים הינה אמיתית ואותנטית? השאלה השנייה, האם הורם בנסיבות המקרה נטל השכנוע? נדון בשאלות דנן כפי סדרן. למען הסדר הטוב, וכדי למנוע הכברת מלל מיותר, אציין כי כל ההדגשות שתובאנה בציטוטים השונים בפסק דין זה הן שלי, אלא אם כן ייאמר במפורש אחרת.

קורות ההליכים
3.     הורתה ולידתה של התביעה בבקשה לביצוע שטרות (שיקים) שהגיש הבנק התובע (להלן-"התובע" או "הבנק"), ביום 7.1.02, נגד א.ד. ליין חשמל בע"מ (להלן-"הנתבעת" או "א.ד. ליין") ונגד ניו אקס או שיווק בע"מ (להלן-"הנפרעת" או "ניו אקס") במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 01-03051-02-6.
המדובר הוא בארבעה שיקים (ת/1-ת/4) שנמשכו ע"י הנתבעת לפקודת ניו אקס. סכומם הכולל של השיקים הוא 200,000 ₪ ומועדי פירעונם הם בין 20.11.01 לבין 12.12.01 (להלן-"השיקים").

4.     הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השיקים (בש"א 108734/02). ביום 27.6.02 נחקר מנהל הנתבעת, מר אמציה דמארי (להלן-"מר דמארי") על תצהירו התומך בהתנגדות. בתום החקירה נתקבלה ההתנגדות על יסוד טענות הנתבעת כי השיקים לא נחתמו ולא נכתבו על ידה וכי מדובר בשיקים מזויפים (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון בהתנגדות). ביהמ"ש הוסיף וקבע כי תצהירו של מר דמארי ישמש כתב הגנה. לאור האמור, עברה המחלוקת להתברר בפסים של תביעה רגילה.

5.     בתיק קוימו ישיבות קדם משפט אחדות, במסגרתן נקבע כי התובע יתחיל בהבאת ראיותיו מאחר שהנתבעת כפרה בחתימותיה על השיקים (עמ' 2 לפרוטוקול). כן ניתנו צווים המופנים כלפי הנתבעת והבנק הנמשך (בנק לאומי) המורים להם להמציא מסמכים, בהתאם לבקשת ב"כ התובע.

6.     בתיק דנן קוימה ישיבת הוכחות אחת.

מטעם התובע העיד בפני מר אמיתי וייס, חבר הנהלת הבנק, המשמש בתפקיד של עוזר למנכ"ל הבנק (להלן-"מר וייס"). בזמנים הרלבנטיים לתביעה, היה מר וייס מנהל סניף התובע בו הופקדו השיקים. מר וייס נחקר בביהמ"ש על תצהיר עדותו הראשית. בנוסף לעדותו של מר וייס הוגשו ע"י התובע במהלך החקירות מסמכים שונים אשר התקבלו וסומנו כמוצגים ת/1- ת/17.

מטעם הנתבעת העיד בפני מר דמארי. מר דמארי נחקר בביהמ"ש על תצהיר עדותו הראשית. בנוסף לעדותו של מר דמארי הוגש ע"י הנתבעת במהלך החקירות מסמך אחד אשר התקבל וסומן כמוצג נ/1.

7.     הצדדים הגישו סיכומיהם ולא נותר לי אלא להכריע בשאלות שבמחלוקת.

עיקרי העובדות והטענות     
8.     הנתבעת עסקה בזמנים הרלבנטיים לתביעה בענף החשמל (תשובה לשאלה 2 בשאלון, ת/10; ת/16). מאז שנת 2002 הנתבעת איננה פעילה (פרוטוקול עמ' 15, שורות 14-15).

9.     הנפרעת עסקה בזמנים הרלבנטיים לתביעה במסחר סיטוני במוצרי חשמל וגז ביתיים (ראו האמור בעמ' 1 לת/3).
באותה עת ניהלה הנפרעת חשבון חח"ד עסקי אצל התובע (להלן-"החשבון"). להבטחת מתן אשראי הפקידה הנפרעת בחשבון מעת לעת שיקים דחויים וכן נתנה ערבות אישית של בעליה, מר ישראל יעקב (להלן-"מר יעקב") ללא הגבלה בסכום.

10.     ביום 28.8.01 הופקדו השיקים (שמועדי פירעונם הם בין 20.11.01 לבין 12.12.01) בחשבון. מר וייס העיד כי השיקים נמסרו לו ע"י הנפרעת. לדבריו (פרוטוקול עמ' 7, שורות 10-11): "את השיקים האלו אני קיבלתי ואני אישרתי אותם. יעקב נתן לי את השיקים, הוא או מישהו אחר שעבד איתו, מישהו מהחברה". במועד ההפקדה הייתה בחשבון יתרת חובה גבוהה.

11.     השיקים הוצגו לפירעון במועדים הנקובים בהם. הם חוללו באי פירעון בשל הודעת ביטול שנתנה הנתבעת. הבנק הגיש את השיקים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.

12.     לטענת הנתבעת, בחודש אוגוסט שנת 2001, או בסמוך לכך, אבד או נגנב ממר דמארי פנקס שיקים השייך לנתבעת ובו 25 שיקים, ביניהם ארבעת השיקים קא עסקינן (להלן-"פנקס השיקים"). לפי הטענה, נעשתה פנייה למשטרה, אולם המשטרה הודיעה כי אינה מקבלת תלונה על אובדן. לפיכך נתנה הנתבעת, ביום 26.8.01, הודעה לבנק הנמשך בדבר ביטול פנקס השיקים (נ/1; להלן-"הודעת הביטול"). בהודעת הביטול צוין כי פנקס השיקים וחותמת הנתבעת אבדו.

13.     הנתבעת טוענת כי השיקים נגנבו או אבדו. אשר לשיקים דנן, מדובר במעשה זיוף לפיו כל הרישומים על גבי השיקים אינם בכתב ידו של מנהל הנתבעת. אף החתימות המופיעות על גבי השיקים אינן חתימותיו של מנהל הנתבעת. יצוין כי בזמן שאבד או נגנב פנקס השיקים היה מר דמארי, והוא בלבד, מוסמך לחתום על שיקים מטעם הנתבעת (ראו חקירת מר דמארי מיום 27.6.02, בעמ' 1 לפרוטוקול). לעתים התיר מר דמארי לפקידה שעבדה עימו למלא פרטים בשיק (ראו חקירת מר דמארי מיום 19.10.06, עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 9-10). הנתבעת מוסיפה ומציינת כי לא היו לה קשרים עסקיים עם הנפרעת וכי מעולם לא קיבלה תמורה בגין השיקים (סעיפים 5 ו-6 לתצהיר עדותו הראשית של מר דמארי).

14.     הבנק טוען, מנגד, כי השיקים לא זויפו וכי טענות הנתבעת בדבר אובדן או גניבת פנקס השיקים הועלו במטרה לחמוק מפדיונם. הבנק סבור כי הסתבכותה הכלכלית של הנתבעת הביאה את מנהל הנתבעת לבטל את פנקס השיקים. הבנק מוסיף וטוען כי לנתבעת היו קשרים עסקיים עם הנפרעת.
את טיעונו זה מבסס הבנק על שלושה שיקים שמשכה הנתבעת לטובת הנפרעת עובר למתן הודעת הביטול (ת/7-ת/9). הבנק ממשיך וטוען כי הנתבעת לא מסרה לו במסגרת הליכי גילוי ועיון במסמכים את פרטי חשבונה בבנק המזרחי שבאמצעותו נהגה לשלם לספקים. בכך סיכלה הנתבעת את יכולתו לבחון עסקאות נוספות שנעשו בין הנתבעת לבין הנפרעת ושולמו באמצעות חשבון הבנק שנוהל בבנק המזרחי. לשיטת הבנק, חשיפת פרטי החשבון שנוהל בבנק המזרחי הייתה מפריכה את טענת הזיוף שהעלתה הנתבעת.

דיון ומסקנות
15.     לאחר שלמדתי את חומר הראיות שנפרש בפני, נתתי דעתי לטיעוני הצדדים וקראתי את סיכומיהם, באתי לידי מסקנה כי דין התביעה להידחות. אבאר עיקר טעמיי.

נטל השכנוע להוכחת אמיתות חתימה על שטר
16.     העילה השטרית נוצרת בהתקיים תנאים שונים כגון: המסמך הוא שטר, החייב חתם עליו ועוד. החתימה על שטר היא תנאי להטלת חבות שטרית. מדובר בדרישה קונסטיטוטיבית (ראו ש' לרנר דיני שטרות (מהדורה שנייה, 2007) בעמ' 407, להלן-"ספרו של לרנר"). סעיף 22(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן-"הפקודה") קובע כי: "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה". סעיף 92(א) לפקודה מוסיף וקובע כי: "מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא אלא די להם בחתימתו שנכתבה ביד אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו".

17.     בענייננו כפרה הנתבעת באמיתות החתימות על גבי השיקים. כפירה זו הקימה פלוגתה בין בעלי הדין שעניינה אמיתות ואותנטיות החתימות. במצב דברים זה נודעת חשיבות רבה לשאלה מי משני בעלי הדין נושא בנטל השכנוע. ברע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין בע"מ נ' מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 897 (2003) עמד ביהמ"ש העליון על האבחנה הידועה בין 'נטל השכנוע' ו'נטל הבאת הראיות' כדלקמן:

"'נטל השכנוע' הוא נטל ראייתי מהותי המהווה חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה, משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו. 'נטל הבאת הראיות' הוא נטל דיוני, הוא מהווה חלק מסדרי הדין.

נטל זה הוא הנטל המוטל על בעל דין להביא את ראיותיו כדי לעמוד ב'נטל השכנוע' במידה ונטל זה מוטל עליו, או כדי לשמוט את הבסיס מתחת לכוחן של טענות וראיות יריבו. נטל זה הוא נטל משני ועיקר קיומו הוא לצורכי הנטל העיקרי".

18.     בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (ניתן ביום 5.10.06; פורסם במאגר נבו. להלן-"פרשת גרשון"), שנינו מפי השופטת ארבל (בפסקאות 11-12 לפסה"ד), כי:
"נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. ... יודגש, כי לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיה או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי" (אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון (1979) 188 (להלן: הרנון)). במקרה זה מכריע נטל השכנוע, כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על-פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע... ."

19.     דברים נכוחים אלה יאירו את דרכנו. שומה יהא עלי לבחון, תחילה, אם על יסוד הראיות שהובאו על ידי שני הצדדים, בהנחה שתימצאנה מהימנות, אפשר לקבוע ממצא כזה או אחר, כגון שחתימתו של מנהל הנתבעת על גבי השיקים אמיתית היא או שהיא מזויפת. רק אם אגיע למסקנה, בתום שקילת כל חומר הראיות, כי אין באפשרותי לקבוע ממצא לכאן או לכאן בשאלת אמיתות חתימות מנהל הנתבעת על גבי השיקים, יהא עלי לחרוץ את גורל התביעה בהתאם לשאלת נטל השכנוע. במצב דברים זה, בעל הדין עליו מוטל נטל השכנוע יצא נפסד ואילו יריבו ייהנה.

20.     בפרשת גרשון (בפסקה 13 לפסה"ד) נפסק כי:

"השאלה על מי רובץ נטל השכנוע, נקבעת על-פי הדין המהותי. נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו-עליו הראיה (יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי, 2003), בעמ' 1508-1509).
על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע (רע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושירותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101, 105 (1992))".

21.     בדיני שטרות פטרו את התובע מנטל השכנוע המוטל בדרך כלל על בעל דין המוציא מחברו. כך נעשה באמצעות יצירת חזקות שונות (חזקת תמורה, חזקת אחיזה כשורה, חזקת מסירה ועוד). הכלל בתביעה על-פי שטר הוא כי הנתבע נחשב מוציא מחברו ועליו מוטל נטל השכנוע. דא עקא, בפקודה לא כלולה "חזקת אמיתות חתימה". אין חזקה על אדם שחתימה על שטר הינה חתימתו.

הלכה פסוקה זה שנים היא, כי כאשר הנתבע כופר בחתימתו, הראיה על התובע (ע"א 268/56 נוי ואח' נ' עיריית חדרה ואח', פ"ד יב 353, 358 (1958); ע"א 355/63, 356/63 קרסניצקי ואח' נ' נאמן בפשיטת רגל של שאול וינרב ואח', פ"ד יח(4) 324, 331 (1964); ע"א 232/77 רוזנברג נ' אברהמוף, פ"ד לב(2) 197, 201 (1978)). בע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני ואח', פ"ד לד(2) 309, 315 (1979) שנינו מפי השופטת בן פורת, כי:

"... דווקא לעניין חתימה על מסמך, לרבות שטר, אין לנהוג בחומרה יתירה, שכן די אם הנתבע כופר בחתימה כדי שעול ההוכחה שזו חתימתו, כחלק מרכיבי התביעה, יהא מוטל על התובע. ... עמוד התווך של התובענה, לפני כל שאלה של סדר דין זה או אחר, הוא המסמך החתום בידי הנתבע, ואם אין הנתבע מודה בחתימה, עניין הוא לתובע להוכיח את קיומה ואמיתותה".

זאת ועוד: בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 240, 261-263 (1993) (להלן-"פרשת רחמים") נקבע, כי:

"... כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע. ... כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי- כמו כתב הערבות בענייננו- חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה"... . לאור כלל זה היה על הבנק לשכנע, כי החתימה על כתב הערבות ת/4 היא אמנם חתימתה של המשיבה השלישית".

22.     תימוכין וסימוכין להלכה זו מצאנו גם בכתבי מלומדים. המלומד זוסמן כותב בספרו דיני שטרות (מהדורה שישית, 1983) בעמ' 50 (להלן-"ספרו של זוסמן") כדלקמן:
"כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו".

ובהמשך (בעמ' 337) מצינו:

"נתבע הטוען טענת זיוף אינו חייב להוכיח שחתימתו זויפה אלא התובע חייב להוכיח שהנתבע חתם על השטר, שכן רק על פי חתימתו האמיתית זכאי הוא להוציא מחברו".


בהערת שוליים 64 באותו עמוד מטעים המלומד זוסמן כי:

"...אין הכרח בכך שהשינוי יעלה כדי זיוף. כך אמנם המצב בדרך כלל, אך יתואר גם שינוי שנעשה בטעות או בהיסח הדעת שאף הוא מבטל את השטר, והרי אין זה זיוף".

כן ראו האמור בספרם של י' יערי וד' תמיר דיני שטרות בפסיקת בתי המשפט (הוצאת רותם, 1997) בעמ' 276:

"כאשר מכחיש הנתבע, כי החתימות או החותמת שעל השטר מחייבות אותו, מוטלת על התובע החובה להוכיח כי אכן הנתבע נתחייב בחתימות שעל השטר וחובה זו מוטלת גם על אוחז כשורה. ... לא ניתן להישען על החזקה שבסעיף 29(ב) כאשר הנתבע מכחיש את חתימתו, שכן כפירה בחתימה אינה טענה של פגם בזכות הקניין אלא היא כפירה ביצירת הקניין- והחיוב הצמוד אליו- בכללותו".

23.     העולה מן המקובץ הוא, כי הבנק נושא בנטל השכנוע להראות כי החתימות המופיעות על גבי השיקים הן חתימותיו של מנהל הנתבעת או שעניין לנו בחתימות שנכתבו בידי אדם אחר, בהרשאתו של מנהל הנתבעת או על-פיה (=חתימות מורשות).

24.     ודוק היטב: כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה מיום 26.1.03, קבע ביהמ"ש (השופטת רונן) כי על מנת לקומם את בניין תביעתו, נדרש התובע להוכיח תחילה כי השיקים נחתמו ע"י מנהל הנתבעת או בהרשאתו. וזו לשון ההחלטה (עמ' 1-2 לפרוטוקול):


"כאשר נטענת טענת זיוף, אמנם היא נטענת ע"י הנתבעת, אולם הנטל עובר לתובעת במקרה כזה להוכיח כי השטר נחתם ע"י הנתבעת. על מנת לטעון זיוף אין צורך בחוו"ד מומחה, ודי בעצם העלאת הטענה כדי להעביר את הנטל לתובעת להוכיח כי השטר נחתם ע"י הנתבעת. ... חוו"ד המומחים יוגשו בהתאם לצורך בשלב הבא של הדיון, כאשר אז, באם לא ימונה מומחה מטעם ביהמ"ש יהיו שני הצדדים רשאים להגיש חוו"ד מטעמם".

25.     עינינו הרואות: לתובע הייתה שהות מספקת לשקול באורח מושכל מהן דרכי ההוכחה הראויות מבחינתו על מנת לעמוד, בסופו של יום, בנטל השכנוע המוטל על כתפיו.

הדרכים להוכחת אמיתות חתימת שטר     
26.     בפרשת רחמים (עמ' 261-262) עמד ביהמ"ש העליון (הנשיא שמגר) על שלוש דרכי הוכחה מקובלות לשם עמידה בנטל השכנוע להראות כי חתימת שטר הינה אמיתית ואותנטית. ואלה הדברים:

"קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה- היינו עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה ... . השנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן ... והשלישית, על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון... . המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם כדי להרים את הנטל האמור".

27.     ויוטעם: ביהמ"ש איננו מוגבל בהקשר זה לדרכי ההוכחה הנזכרות. על ביהמ"ש לקבוע את ממצאיו, ככל שניתן הדבר, על-פי מכלול הראיות שבאו בפניו, כשמהימנות הראיות ומשקלן הראייתי נתונים לשיקול דעתו. הבה ונבחן אפוא אם הבנק הביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע להראות כי השיקים נחתמו ע"י מנהל הנתבעת או בהרשאתו.




האם הורם נטל השכנוע?
28.     אני סבור כי הבנק כשל בהרמת נטל השכנוע להראות כי השיקים נחתמו ע"י מנהל הנתבעת או בהרשאתו. לטעמי, הבנק לא הניח תשתית ראייתית ראויה להוכחת אמיתות החתימות שבמחלוקת. אנמק קביעה זו.

29.     הבנק לא הביא עדות ישירה של מי שהיה עד לחתימת מנהל הנתבעת על גבי השיקים או לחתימת אדם אחר המורשה מטעמו. חסרונו של עד ראיה, שהיה בכוחו לאשר כי מנהל הנתבעת או אדם אחר המורשה מטעמו חתמו על השיקים, נזקף לחובת הבנק. קריאת עדותו של מר וייס, המצהיר היחיד מטעם הבנק, מעלה, כי מר וייס לא ראה את מנהל הנתבעת (או מי מטעמו) חותם על גבי השיקים. כל שידע מר וייס לספר בחקירתו בביהמ"ש (פרוטוקול עמ' 7, שורות 9-11) הוא כי קיבל את השיקים ממר יעקב, מנהל הנפרעת. במצב דברים זה, תמוהה בחירתו של הבנק שלא להעיד את מר יעקב. אני סבור כי עדותו של מר יעקב הייתה יכולה לתרום תרומה משמעותית להבהרת העובדות שבמחלוקת. מר יעקב יכול היה להבהיר כיצד הגיעו השיקים לידי הנפרעת ומי מסר לה אותם. אפשר וניתן היה להסתפק בעדות לפיה מר יעקב קיבל את השיקים מידי מר דמארי. אף אם לא ראה מר יעקב שמר דמארי חתם על השיקים - עצם מסירתם על ידיו למר יעקב הייתה מהווה ראייה חזקה לכך שהנתבעת משכה אותם וכי הם חתומים בידה. בנוסף, מר יעקב יכול היה לספר אם נכח כלל בזמן החתימה על השיקים ואם ראה מי חתם על השיקים. ברור, אם כן, כי הימנעות הבנק מלהעיד את מר יעקב פוגמת בגרסה שהוצגה על ידו.
     
הלכה משכבר היא כי "אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991)). זאת ועוד: הלכה מושרשת היא עימנו כי: "מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)).

כאשר נשאל מר וייס בחקירתו בביהמ"ש (פרוטוקול עמ' 11, שורות 13-18) מדוע לא הובא מר יעקב לעדות על ידי הבנק, תשובתו הייתה מתחמקת ולא עניינית, כדלקמן:

"ש.     לאחר שהשיקים בוטלו פנית לישראל יעקב ושאלת אותו לגביהם?
ת.     כן.
ש.     למה לא הבאת אותו לעדות היום? שהשיקים כשרים ולא מזויפים.
ת.     אני תבעתי את ניו. אקס או, אין לי קשר עם מר יעקב, נותק המגע כבר שנים רבות.
ש.     לא שאלת אותו לגבי השיקים הללו?
ת.     שאלתי אותו כשהם חזרו, הוא אמר שזה לא הבעיות היחידות שלו".


בסיכומי התשובה (סעיף א(4)) התייחס ב"כ הבנק לאי העדתו של מר יעקב על ידו בציינו: "התובע לא העיד את מר ישראל יעקב, מאחר והוא נמצא בהליכים משפטיים כנגדו, בניגוד אליו יכולה הייתה הנתבעת לבקש את עדותו, אך לא עשתה כך, לתובע לא היה צורך להביאו מאחר ומר ישראל יעקב מעולם לא אעלה [כך במקור- מ' י'] טענות כנגד השיק ולא היה כל ספק כי השיקים אינם מזויפים".

אני סבור כי אין בפי הבנק הסבר סביר ומספיק לאי הבאתו של מר יעקב לעדות על ידו. בהעדר הסבר כאמור, לא נוטרלה ההנחה הראייתית כי דבריו של מר יעקב היו עלולים לתרום לערעור גרסת הבנק. בנסיבות המקרה, הצפייה ההגיונית והמתבקשת היא כי הבנק, ולא הנתבעת, יביא לעדות את מר יעקב. אנמק מסקנה זו.

ראשית, הבנק הוא הנושא בנטל השכנוע להראות כי השיקים נחתמו ע"י מנהל הנתבעת או בהרשאתו. במצב דברים זה, ולנוכח התשתית הראייתית החסרה בנוגע לאמיתות חתימותיו של מנהל הנתבעת המופיעות על גבי השיקים, חייב היה הבנק להעיד את מר יעקב. יפים והולמים לענייננו, בשינויים המתחייבים מן העניין, דברי השופט גרוניס בע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס, ניתן ביום 24.1.06, פורסם במאגר נבו.

באותו מקרה הגישה המשיבה המרצת פתיחה בה ביקשה להצהיר על בטלות שטר משכון ולמנוע מהבנק את מימושו, בין היתר, משום שהבנק לא הבהיר לה את טיבו ומהותו של המסמך עליו היא חותמת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה וקבע כי דינו של שטר המשכון להתבטל. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור. השופט גרוניס התייחס, בין היתר, להימנעותה של המשיבה מלהעיד את בנה. לדבריו (פסקה 7 לפסה"ד):

"לאור העובדה שעיקר המחלוקת במקרה דנא נוגעת לטיב ההסברים שניתנו, אם בכלל, למשיבה טרם חתימתה על שטר המשכון, מן הראוי היה שבנה, אשר תרגם את דברי הפקידה לשפה הערבית-מרוקאית, יובא לעדות על ידה. בנסיבות אלו, הימנעות המשיבה מלהעיד את בנה יוצרת הנחה שדבריו היו פועלים לחיזוק עמדת הבנק.
נכון הדבר, כי גם הבנק לא זימן לעדות את העובד הנוסף, שנכח במקום בעת החתימה על שטר המשכון, ואשר הינו דובר מרוקאית. יכול ובאופן דומה כי הימנעות הבנק מלהעיד את אותו עובד עשויה לפגום בגרסה שהוצגה על ידו. אלא שיש לזכור כי במקרה הנוכחי נטל הראייה אינו מוטל על שכמו של הבנק כי אם על המשיבה, שכן היא המעוניינת להשיג על תוקפו של שטר המשכון, אשר אין מחלוקת כי עליו היא חתומה. ... משנמצא לנו כי המשיבה כשלה בהרמת הנטל הראייתי שהוטל עליה, חייבת הייתה הערכאה הדיונית לדחות את התובענה".


שנית, הבנק יכול וצריך היה להגיש בקשה לזימון מר יעקב לעדות בלא שהלה יקדים ויגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, בהתאם להוראת תקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. לו היה הבנק מגיש בקשה כאמור, ומציין בה כי מר יעקב אינו יכול ליתן תצהיר מטעם הבנק מאחר שהבנק פתח בהליכים משפטיים נגדו, הייתי נעתר לבקשת הבנק לזמנו למתן עדות בביהמ"ש בלא הגשת תצהיר. הבנק בחר אפוא, משיקוליו, שלא למצות הבאת הראיות בנוגע לאמיתות חתימותיו של מנהל הנתבעת המופיעות על גבי השיקים. מחדלו לנקוט מהלך שבאופן סביר היה מצופה לנוקטו, צריך להיזקף לחובתו. מי שהייתה לו הזדמנות בזמן אמת להוכחת גרסתו בדבר אמיתות החתימות המתנוססות על גבי השיקים, ולא ניצל הזדמנות זו, לא יישמע בדיעבד בטיעונים הנשמעים כחוכמה לאחר מעשה.

שלישית, כפי שציינתי לעיל, עדותו של מר יעקב הייתה חיונית ביותר הן לבירור נסיבות הגעת השיקים לנפרעת והן לגבי נסיבות החתימה עליהם. "ההימור הדיוני" שנטל הבנק באי העדת מר יעקב פועל, אם כן, לחובתו.

30.     הבנק לא הגיש חוות דעת של מומחה לזיהוי כתבי יד, על אף האפשרות שחוות הדעת יכלה להכריע (באופן כזה או אחר) את המחלוקת שניטשה בין הצדדים לגבי אמיתות חתימות מנהל הנתבעת המופיעות על גבי השיקים.

31.     לעניין חוות דעת מומחה לזיהוי כתבי יד נקבע בפרשת רחמים (בעמ' 262-263) כהאי לישנא:

"בסוגיה זו הלכה היא מלפנינו כי בית המשפט רשאי להיזקק לעדויות מומחים בעניינים שבהם דרושים "ידע והתמצאות מדעיים או טכניים" (ד"נ 20/85 בחרי ואח' נ' פלדון ואח', פ"ד לט(4) 463, 465), ובהם עדות גרפולוג המומחה לניתוח כתבי יד. על מקצוע הגרפולוגיה נאמר כי "הגיע לדרגת מדע שימושי ממש..." (ע"פ 352/71 טל נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 107, בעמ' 112), ולכן מותר- ולעתים קרובות אף רצוי- לעשות שימוש בחוות דעתו של גרפולוג על מנת לבסס טענה בדבר אמיתותה (או אי אמיתותה) של חתימה.
מובן כי בכך אין כדי להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל- אם בכלל- יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק... . בית המשפט הוא גם זה המחליט אם- בנסיבות העניין- חיוני לשמוע עדות מומחה, שהרי אין חובה גורפת על בית המשפט להיזקק לעדות כזו... ובית המשפט רשאי להשוות בין החתימות בעצמו".

32.     בפרשה דומה לענייננו בת"א (שלום-חיפה) 12754/02 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' בן חמוד, ניתן ביום 10.7.06, פורסם במאגר נבו, דחה ביהמ"ש (השופט א. טובי) תביעה שהגיש בנק נגד נתבע מן הטעם שהבנק לא הרים את נטל השכנוע להראות כי החתימה על מסמכי ההלוואה הינה חתימת הנתבע. ביהמ"ש קבע (בפסקה 4 לפסה"ד) כדלקמן:

"נכון הוא שאין מוטלת חובה על התובע להגיש חוות דעת כאמור [הכוונה לחוות דעת מומחה לזיהוי כתבי יד- מ' י']. יחד עם זאת, לנוכח דלות יתר ראיות התביעה בנוגע לאמיתות חתימתו של הנתבע תמוהה בחירתו של התובע שלא לעשות כן".

ובהמשך (בפסקה 12 לפסה"ד) נפסק:

"סיכומו של דבר, התובע לא הגיש חוות דעת גרפולוגית לביסוס טענתו כי מדובר בחתימת הנתבע. כמו כן נמנע מלהעיד את פקיד הבנק בפניו חתם הנתבע, על פי הנטען, את החתימה שבמחלוקת. השוואת החתימה עם חתימות אחרות שלא הוכחשו על ידי הנתבע אינה מובילה למסקנה חד משמעית בנוגע לאמיתות החתימה. בנסיבות, אני סבור כי לא עלה בידי התובע להרים את נטל השכנוע המוטל עליו ולכן דין התביעה כנגד הנתבע להידחות".

הדברים שנאמרו בפרשה דהתם (אשר נסיבותיה העובדתיות דומות לפרשתנו) ראוי להם שיהיו נר לרגלינו בפרשה דהכא.

33.     כאן המקום לחדד ולהבהיר כי בהחלטה מיום 26.1.03 אפשר ביהמ"ש לבעלי הדין להגיש יחד עם תצהירי עדויות ראשיות מטעמם חוות דעת מומחים (פרוטוקול עמ' 2). חרף האמור, בחר הבנק שלא להגיש חוות דעת מומחה לזיהוי כתבי יד מטעמו. בישיבת 26.11.03 הודיע ב"כ התובע לביהמ"ש כי איננו מסכים למינוי מומחה לזיהוי כתבי יד. ב"כ התובע הצהיר לפרוטוקול: "אני ביקשתי מסמכים כדי לראות את החתימות. בשלב זה אינני מסכים למינוי מומחה לכתבי יד".
מנגד, ב"כ הנתבעת הצהיר לפרוטוקול כך: "אני הצעתי מינוי מומחה בתחום כתב היד והוא ידרוש מסמכים רלבנטיים". לאור עמדות הצדדים לא ראה ביהמ"ש (השופטת רונן) לנכון למנות מומחה לזיהוי כתבי יד מטעם ביהמ"ש.

כללם של דברים: משלא הגיש התובע חוות דעת של מומחה לזיהוי כתבי יד, אין לו אלא להלין על עצמו. אל לו לצפות שביהמ"ש יעשה את מלאכתו.

34.     השוואת החתימות המופיעות על גבי השיקים עם חתימות אחרות של מנהל הנתבעת (ראו העתקי שיקים שמשכה הנתבעת, למשל ת/7-ת/9, וכן דוגמת חתימתו של מנהל הנתבעת כפי שנמסרה בעת פתיחת חשבון בבנק הנמשך, ביום 27.3.97, ת/16) מעלה כי קיימת שונות בולטת וניכרת בין החתימות. בחינה בעין לא מקצועית של החתימות, איננה מאפשרת לי לקבוע ממצא פוזיטיבי בדבר חתימות אמיתיות של מנהל הנתבעת או חתימות מורשות מטעמו. במצב דברים זה, בו נוצר ספק ראייתי לעניין אמיתות חתימות מנהל הנתבעת המופיעות על גבי השיקים, יוצא הבנק הנושא בנטל השכנוע כשידו על התחתונה.

35.     יכולתי לעצור את הדיון בנקודה זו ולקבוע כי לאור טיבו של חומר הראיות, משקלו או דיותו, ובשים לב לכך שאין לו לשופט אלא מה שעיניו רואות, אוזניו שומעות וליבו מבין, עלי לדחות את התביעה. יחד עם זאת, כדי להפיס דעת הבנק, ולמעלה מן הצורך, ראיתי לנכון להתייחס לשתי טענות שהעלה הבנק, כדלקמן.

36.     הבנק טוען כי נפלו בגרסת הנתבעת סתירות מהותיות הפוגמות בה מן היסוד. הבנק מדגיש את חוסר הסבירות בטענת הנתבעת בדבר גניבת פנקס השיקים וזיוף חתימות מנהל הנתבעת על גבי ארבעה שיקים בלבד. הבנק מטעים (בסעיף א(7) לסיכומיו) כי: "טענת הגניבה במקרה זה אינה מתיישבת עם העובדות שכן לו היה מדובר בגניבה היה הגנב מבקש לפדות את השיקים ולא היה רושם את השיקים כדחויים ומפקידם כבטוחה בחשבון חברת ניו אקס". הבנק מוצא חיזוק למסקנה זו בכך שטענות מנהל הנתבעת לפיהן הנתבעת מעולם לא קיימה קשרים עסקיים עם חברת ניו אקס הוכחו כשקריות. הבנק מטעים כי הוכח לביהמ"ש שהיו קיימים קשרים עסקיים קודמים בין הנתבעת לחברת ניו אקס ואף נמשכו שיקים לטובת חברת ניו אקס בעבר.



37.     לא יכולה לצמוח לבנק ישועה מן האמור. אף אם אלך יד ביד עם הבנק ואקבע כי גרסת הנתבעת מעוררת תמיהות ושאלות רבות, ולפיכך איננה נאמנה עלי, עדיין יש לקבוע כי הבנק לא הרים את נטל השכנוע לעניין אמיתות חתימות מנהל הנתבעת המופיעות על גבי השיקים. בסופו של משפט, ובהנחה שגרסת הנתבעת הינה "סיפור כיסוי" הבא להצדיק את ביטול השיקים, עדיין לא ניתן לקבוע ממצא פוזיטיבי לפיו החתימות המתנוססות על גבי השיקים הן חתימות מנהל הנתבעת או חתימות מורשות מטעמו.

38.     הבנק מלין כי הנתבעת גרמה לו נזק ראייתי בסירובה לחשוף בפניו את פרטי חשבונה בבנק המזרחי שבאמצעותו נהגה לשלם לספקים. אינני מקבל את הטענה. הגם שהתנהלות הנתבעת בכל הקשור להליכי הגילוי והעיון במסמכים הייתה בעייתית והקשתה עד למאוד על התובע בהשגת המסמכים הרלבנטיים לבירור התביעה, אינני סבור כי נגרם לתובע נזק ראייתי. עיון במוצג ת/10 (תשובות הנתבעת לשאלון ולדרישת גילוי מסמכים מטעם התובע) מגלה כי תשובות הנתבעת היו תשובות כוללניות, מתחמקות ובלתי ראויות, כדוגמת "המסמכים אבדו"; "המסמכים אינם רלבנטיים". בל נשכח כי להליכי גילוי ועיון במסמכים חשיבות רבה הן כאמצעי להגברת היעילות וההגינות הדיונית והן לצורך חתירה לחקר האמת. עמד על כך השופט גרוניס ברע"א 4234/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פלץ, ניתן ביום 14.8.05, פורסם במאגר נבו, בציינו:

"המטרה של הליכי גילוי ועיון הינה להביא לכך שההליך העיקרי יתנהל בקלפים גלויים, כאשר כל צד יודע מראש מהם המסמכים שבידי הצד האחר, ואשר יש בהם כדי לחזק את עניינו של הצד האחר או להחליש את עניינו של זה. כך תימנע הפתעה של הצד שכנגד במהלך ההוכחות ויקטן החשש שהפתעה כאמור תוביל לעיכובים בשמיעתו של המשפט (רע"א 4249/98 שמעון סוויסה נ' הכשרת הישוב-חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515, 520). ניהול שלב ההוכחות באופן שכל אחד מבעלי הדין מודע לחומר שבידי יריבו אף יגביר את יכולתו של בית המשפט בחשיפת האמת".

39.     דא עקא, עיון בקורות ההליך מגלה כי ב"כ התובע לא ויתר על נקלה לנתבעת. ב"כ התובע דרש מן הנתבעת כי תשלים את הליכי הגילוי והעיון כדבעי. כך למשל, נרשמו דבריו בפרוטוקול ישיבת 17.3.04: "ביקשתי עוד לפני הדיון הקודם שני סוגים של מסמכים. הסוג הראשון זה למעשה מסמכים מהם אפשר לראות מהן החתימות של המורשים של הנתבעת. אם זה מסמכי פתיחת חשבון ממנו נמשכו השיקים, אם זה סדרות של שיקים בסמוך לפני המועד בו נטען כי נגנבו השיקים, אם זה רשימת דפי חשבון לגבי המועד לאחר התאריך בו נטען כי נגנבו השיקים. ... ביקשתי עוד מסמכים, כמו מסמכי התכתבות. ...
מעבר לכך, ביקשתי מסמכים שקשורים לפעילות של הנתבעת". בהחלטתי מאותו יום, נעתרתי לבקשת ב"כ התובע בקובעי: "הנתבעת תמציא לתובעת מסמכים כפי שביקש ב"כ התובע, למעט כרטסות חשבונות".

40.     בסופו של יום, קיבל ב"כ התובע מן הנתבעת את המסמכים שביקש. יתר על כן. בהחלטתי מיום 11.7.04 אפשרתי לב"כ התובע להגיש צו לחתימתי המופנה כלפי בנק לאומי (הבנק הנמשך) המורה לו להמציא מסמכים כפי שיבקש. צו כאמור ניתן ביום 5.8.04 והמסמכים הרלבנטיים שנתבקשו מהבנק הנמשך נמסרו לתובע.

41.     על רקע דברים אלה, לא ברור לי כיצד בא התובע בטרוניה על כי הנתבעת סירבה לחשוף בפניו את פרטי חשבון הבנק שניהלה בבנק המזרחי. לו היה התובע עומד על גילוי מרבי בעניין זה, כפי שאכן ראוי ונכון היה לעשות, היה עליו לעתור לקבלת צו המופנה גם כלפי בנק המזרחי, המורה לבנק להמציא לתובע מסמכים בעניין חשבונה של הנתבעת המתנהל אצלו. התובע, משיקוליו הוא, לא עשה כן. גם מחדל דיוני זה נזקף לחובתו.

42.     לנוכח כל האמור לעיל, מסקנת הדברים היא כי הבנק לא עמד בנטל השכנוע להראות כי השיקים נחתמו ע"י מנהל הנתבעת או בהרשאתו. התוצאה המתחייבת מכך היא כי דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

בשולי הדברים- ההשלכות השטריות של מעשה זיוף או פעולות לא מורשות
43.     סעיף 23 (א) לפקודה, המוכתר בכותרת השוליים "חתימה שזויפה או שנחתמה שלא ברשות", קובע, כי:

"חתימה על שטר שהיא מזויפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו של כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו".

44.     המלומד זוסמן כותב בספרו בהקשר זה (בעמ' 251) כי:

"זיוף חתימתו של אדם הוא פגם חפצי. על פי סעיף 22(א) לפקודה, האדם שחתימתו זויפה אינו חב, גם לא בפני אוחז כשורה. ולא זו בלבד שאין חבות, אלא באמצעות הזיוף אינה עוברת כל זכות בכלל".

45.     ביודענו כי בהעדר חתימה, לא תקום חבות שטרית, שומה היה על הבנק המסתמך על החתימות השנויות במחלוקת לשם קימום עילת תביעתו, להראות כי חתימות אלה הן חתימות מנהל הנתבעת או חתימות מורשות מטעמו. כזאת, כאמור, לא עשה הבנק. במצב דברים זה, נחסמת התביעה השטרית של הבנק כלפי מי שנחזה כחתום ואין נבחנת שאלת היקפה של חבותו (ספרו של לרנר, בעמ' 410).

סיכום הדברים
46.     אשר על כל אלה, אני דוחה את התביעה ומורה על סגירתו של תיק הוצאה לפועל שמספרו 01-03051-02-6, באורח מיידי וביטול כל ההליכים שננקטו בו.

47.     הגם שהחלטתי לדחות את התביעה לא מצאתי מקום, בנסיבות העניין, לחייב את התובע בהוצאות. אני סבור כי התנהלותה של הנתבעת, בכל הקשור להליכי הגילוי והעיון במסמכים, לא הייתה התנהלות תקינה. כפי שציינתי לעיל, הנתבעת הערימה קשיים על התובע בהמצאת מסמכים רלבנטיים. לאורך שמונה ישיבות קדם המשפט שקוימו בתיק זה, עתר התובע להשלמת הליכי העיון והגילוי במסמכים. בקשותיו של התובע, ככלל, התקבלו. משתרמה הנתבעת להתארכות ההליך מעבר לנדרש, אין מקום לפסוק הוצאות לטובתה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון