להלן החלטה בנושא מכירת שעבוד על מקרקעין בהסכם פשרה: החלטה המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשים, בה עתר לחייבם בתשלום סכום של 5,926,751.78 ₪, בצירוף ריבית בשיעור של 18.3% לשנה (אציין כי סכום זה אינו זהה לסכום התביעה המופיע בכותרת). על פי כתב התביעה, המבקשים הינם בעלי המניות היחידים והמנהלים של חברת קרלטון נהריה בע"מ (בפירוק וכינוס נכסים) (להלן: "החברה"), שעיקר פעילותה היה ניהול והפעלה של מלון קרלטון בנהריה, ובנם כיהן כמנכ"ל החברה החל משנת 1998 ועד למועד כניסתה להקפאת הליכים. בכתב התביעה נטען, כי במהלך שנות השישים ניהלה החברה חשבון בנק אצל המשיב, בסניף בנהריה, אשר מספרו הינו 22756, והמבקשים חתמו על כתב ערבות להבטחת כל חוב של החברה ללא הגבלת סכום (נספח ז' לכתב התביעה). בחודש מרץ שנת 1994 נטלה החברה הלוואה בסכום של 14,000,000 ₪ מהמשיב. במהלך השנים, נקלעה החברה לקשיים כלכליים, שהובילו להתגבשות חובות רבים, בין היתר כלפי המשיב. בעקבות כך, נטלה החברה בשנת 2002 שתי הלוואות- האחת בגובה של 18,455,000 ₪ והשנייה בגובה של 145,200 ₪ (נספח ח' לכתב התביעה). על פי הנטען, החברה לא עמדה בהתחייבותה לפירעון ההלוואות במועדים שנקבעו, כך שהחל מחודש ינואר 2003 החלו להצטבר יתרות חובה בחשבונות ההלוואה ובחשבונות הפיגורים על ההלוואות. בנוסף, מאחר שהטיפול בחשבונות החברה עבר למחלקה המשפטית של המשיב, נפתח על שם החברה חשבון הוצאות משפטיות. ביום 31/12/03 ניתן על ידי כב' השופטת, סגנית הנשיא (כתוארה דאז), בלהה גילאור, בבית המשפט המחוזי בחיפה, צו להקפאת הליכים כנגד החברה במסגרת תיק פש"ר 654/03, וזאת לבקשת החברה ובהסכמת המשיב, שתוקפו הוארך מעת לעת. עו"ד אלון פומרנץ מונה כנאמן בתקופת הקפאת ההליכים. המשיב טען, כי במהלך תקופת הקפאת ההליכים, הוא נתן אשראי לחברה בסכום של 1,800,000 ₪ , במסגרת חשבון הבנק של הנאמן, וזאת לאחר קבלת אישור מבית משפט של פירוק (נספח ב'). בהחלטתה מיום 11/11/04 הורתה כב' סגנית הנשיא בלהה גילאור על תום תקופת הקפאת ההליכים ומתן צו כינוס נכסים זמני לחברה, במסגרתו מונתה עו"ד חגית נוב לתפקיד כונסת הנכסים הזמנית של החברה, ונקבע כי במהלך 60 הימים הראשונים של תקופת הכינוס ישמש הנאמן כמנהל מיוחד לצידה. בשלב מסויים, בחודש דצמבר שנת 2004, נחתם הסכם פשרה בין המשיב לבין בנק איגוד, במסגרתו רכש המשיב את השיעבוד שהטיל בנק איגוד על מקרקעין מסויימים הצמודים לבית המלון (נספח ד' לכתב התביעה). בפסק דינה מיום 9/2/05 אישרה כב' סגנית הנשיא גלאור לעו"ד נוב למכור את בית המלון לקבוצת משקיעים, תמורת סכום של 25,000,000 ₪ , וכן מינתה את עו"ד נוב לכונסת נכסים קבועה לחברה (נספח ה'). ביום 12/4/05 ניתן צו פירוק לחברה (נספח ו'). ביום 10/7/05 אושר הסכם פשרה בין המבקשים לכונסת הנכסים שעניינו פינוי המבקשים מבית המלון והאופן שבו הם רשאים לקבל העתקים של מסמכים בנקאיים הקשורים לחברה. המשיב טען בכתב התביעה, כי נכון ליום 5/9/05 יתרת החובה של החברה בחשבונות השונים- חשבון העו"ש, חשבונות ההלוואה, חשבונות הפיגורים, חשבון ההוצאות המשפטיות וחשבון הנאמן- הסתכמה בסכום של 25,104,024.43 ₪. המשיב צירף כנספח ט' לכתב התביעה העתקי תדפיסים של חשבונות החברה, המפרטים, לשיטתו, את יתרות החובה בחשבונות השונים. המשיב טען, כי ביום 13/9/05 העבירה אליו כונסת הנכסים סכום של 19,500,000 ₪ המהווה חלק מהסכום שהתקבל תמורת מכירת המלון, וציין כי לא ניתן היה להעביר את מלוא הסכום מאחר שנכון לאותו מועד, טרם התבררו חבויות המס. לאור זאת, טען המשיב, כי נכון ליום 30/10/05 נותרה בחשבונות החברה יתרת חובה בסכום של 5,926,751.78 ₪ . המשיב צירף כנספח י' העתק תדפיסים, שלשיטתו משקפים את המצב בחשבונות השונים נכון למועד האמור וכן אישור על גובה הריבית הנהוגה אצלו. בהחלטתי מיום 19/1/06 קבעתי שמדובר בתביעת סכום קצוב הנסמכת על מסמכים רבים בכתב, ומן הטעם הזה, דחיתי את בקשת המבקשים למחיקת כותרת (בש"א 25686/05). בכותרת הבקשה הנוכחית, עתרו המבקשים למתן רשות להגן, אך בהמשך הבקשה כמו גם במסגרת סיכומיהם הרחיבו את היריעה וביקשו לדחות את התביעה על הסף, לחילופין למחוק את הכותרת בסדר דין מקוצר ולחילופין לתת רשות להגן. אומר כבר עתה, כי כתב התביעה מגלה עילה לכאורית, ולכן אין שום הצדקה להורות על סילוק התביעה על הסף. בנוסף, כפי שכבר קבעתי, זוהי תביעה המתאימה להתברר במסגרת הליך של סדר דין מקוצר, ואין שום הצדקה למחיקת כותרת (לא ברור לי מדוע הדבר מתבקש בשנית, שעה שכבר הכרעתי בכך בעבר). המשיב טען, כי סיכומי המבקשים רצופים טענות עובדתיות ומשפטיות שאינן מופיעות בבקשה ולכן מהוות הרחבת חזית אסורה וכן עדות שמיעה, שכן לא נתמכו בתצהיר. במקביל, ומטעם זה, הגיש המשיב בקשה למחיקת סעיפים מסויימים מסיכומי המבקשים. אעיר, שלמען יצירת "איזון קדוש", הוגשה בקשה מקבילה מטעם הצד שכנגד, אך אני רואה לנכון להכריע עניינית בטענות השונות, ככל שהן צריכות הכרעה, מבלי להכנס לויכוחים הקטנים בשאלת הסיכומים והיקפם. עם זאת אוסיף, שעיינתי בבקשת הרשות להגן ובסיכומי המבקשים, ואיני מוצא הבדל ניכר בין הטענות העובדתיות המופיעות בהם. גם אם קיימות נקודות עובדתיות מסויימות שמופיעות בסיכומים אך לא אוזכרו בבקשה, הרי שהן אינן מוסיפות נופך מהותי לעמדת המבקשים, ולכן אין שום הצדקה להורות על מחיקת סעיפים כלשהם מהסיכומים. זאת, כמובן, בכפוף לכך שלא תישמענה בשנית טענות משפטיות בדבר ההצדקה הנטענת למחיקת כותרת. בפתח סיכומיו, הודיע המשיב כי הוא חוזר בו מרכיב התביעה בגין החוב של ההוצאות המשפטיות (המופיע בסעיף 16.6 לכתב התביעה), כך שאין בכוונתי להתייחס לטענת ההגנה הקשורה לכך ורכיב זה נמחק, בהסכמה, מהתובענה. טענות המבקשים נחלקות למעשה לשתי קבוצות - טענות בדבר חיובי יתר של ריבית וטענות הגנה נוספות. המבקשים טענו, כי הם אינם חולקים על גובה הריבית המוסכמת, אך לשיטתם, הריבית חושבה באופן בלתי חוקי שהעשיר את קופת המשיב על חשבונם, תוך הפרת אמון וניצול לרעה של כוחו של המשיב. לטענת המבקשים, החישוב השגוי של הריבית מוצא את ביטויו במספר דרכים- (א) בהתאם להוראות הפיקוח על הבנקים, המשיב היה מחוייב לפעול על פי שיטת החיוב הרבעוני, אך התברר כי בפועל הוא חייב את לקוחותיו בריבית חודשית. המבקשים טענו, כי המשיב היה אמור לתקן את הליקוי ולהחזיר את הכספים שגבה שלא כדין, אך הוא לא עשה כן בכל הנוגע לחשבונות הבנק שלהם. לטענת המבקשים, ההפרש בין החישוב בפועל לבין החישוב הראוי מסתכם ב-10,998,514 ₪ וזאת מבלי להביא בחשבון את הסכומים של חיובי הריבית, בהם חויבו המבקשים בתחילת שנות השמונים, בתקופה שבה המשיב טען כי הוא לא הצליח למצוא את דפי החשבון. (ב) בעבר, הבנקים נהגו לחשב את הריבית היומית בהלוואות שאינן צמודות ובמסגרת האשראי, על סמך ההנחה שבשנה ישנם 360 ימים ולא 365 ימים, ובכך הביאו להקטנת המכנה במשוואת חישוב הריבית היומית ולכן להעלאת שיעור הריבית. נוהג זה, שהוסתר מלקוחות הבנקים, הופסק עם התערבות המפקח על הבנקים בחודש מרץ 1991, ובית המשפט העליון חייב את הבנקים להשיב את הסכומים שנגבו ביתר בדרך זו (ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2002(3) 1336). אלא שלטענת המבקשים, המשיב לא ראה לנכון לפעול על פי פסיקת בית המשפט העליון, ולא זיכה את החברה בחיובי היתר הנובעים מהדרך החישובית הפסולה, המסתכמים ב- 21,820,803.59 ₪ . (ג) המבקשים טענו, כי במספר מקרים המשיב פירסם את שיעור רכיב הריבית הבסיסית באופן ששיקף את השינוי שחל בו, אך במקביל העלה את שיעור רכיב תוספת הסיכון ללא פרסום מתאים, מבלי שקיבל את הסכמת החברה ומבלי שהודיע לה דבר בהקשר לכך. היות שריבית בסיסית ותוספת הסיכון הינם שני רכיבים של הריבית המחוייבת במסגרת אשראי (בנוסף לריבית חריגה בגין חיובים מחוץ למסגרת), הרי שהדבר הוביל להעלאת שיעור הריבית הכולל. לטענת המבקשים, הם חוייבו ביתר ריבית בסכום של 6,564,538.11 ₪ . המבקשים טענו, כי לאור החישוב המוטעה של שיעורי הריבית, ולאחר קבלת תמורת מכירת בית המלון (בסך 19,500,000 ₪), הרי שחשבונות הבנק אמורים להימצא ביתרת זכות של 22,376,135.73 ₪. לטענתם, מסקנה זו מבוססת בחוות דעתו של המומחה מטעמם, מר ליאור חברון, שלא נסתרה בחקירה נגדית, וטרם הוגשה חוות נגדית מטעם המשיב המתיימרת לסתור אותה. לטענת המבקשים, העובדה שבמשך כל השנים הם לא דרשו להחזיר את הכספים הנובעים מחיובי היתר של הריבית אינה מעידה על ויתור כלשהו מצידם, מהטעם הפשוט שהם לא היו מודעים לחיובי היתר, וזאת למרות הייעוץ החשבונאי שניתן לחברה. בנוסף, במסגרת הדיונים בבית משפט של פירוק, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו המבקשים יהיו רשאים לתבוע את המשיב בגין חיובי היתר של הריבית. לפיכך, לטענתם, המשיב מנוע מלטעון כי הם ויתרו על טענותיהם בעניין. המשיב טען, כי כפי שנטען בכתב התביעה, המבקשים אישרו בהזדמנויות שונות את גובה החוב ואת תוקפו של כתב הערבות, והתחייבו שלא להעלות כל טענה כנגד המשיב או החוב, לרבות טענות הנוגעות לגובה הריבית. מטבע הדברים, ככל שהיה ויתור מצד המבקשים על זכותם לטעון כנגד גובה החוב או שיעור הריבית, הרי שהוא מייתר את הצורך בבחינת הסוגייה של חיובי הריבית לגופו של עניין. המשיב הגיש כמוצג הסכם פשרה שנערך בין הצדדים ביום 20/12/98 (מש/1), שנועד למצוא פתרון להסדרת החוב בינו לבין החברה. בסעיף 1 להסכם נאמר כי חובה המוסכם של החברה לבנק דיסקונט הינו 20,269,939 ₪, ובסעיף 7 הסכימו המבקשים כי- "שום ויתור, ארכה, הנחה, או שינוי בתנאי כלשהו בהסדר זה, לא יהיו בני תוקף אלא אם יעשו בכתב. שום איחור בשימוש בזכויותיכם כלפינו לא יחשב כויתור ואתם תהיו רשאים להשתמש בזכויותיכם כולן, או בכל אחת מהן לחוד, בכל זמן שתבחרו לפי שיקולכם". במסגרת החקירה הנגדית, הופנה המבקש מס' 1 להסכם הפשרה האמור, אך לא בדיוק זכר את מהות תנאיו ואת המשמעות שעשוייה להיות להם (עמ' 2-3 לפרוטוקול). נראה כי הסכם הפשרה לא רק שלא כלל תניית ויתור כלשהי, אלא הוא גם קבע באופן מפורש שכל ויתור או שינוי לא יהיו ברי תוקף אלא אם כן ייערכו בכתב. יש לציין, כי החלק השני של סעיף 7 מתייחס לויתור המשיב כלפי המבקשים ולא להפך, כך שהוא אינו רלבנטי לענייננו. לפיכך, ככל שהמבקשים לא הביעו ויתור כלשהו על זכויותיהם על גבי הכתב, הרי שהם אינם מנועים מלצאת כנגד החיובים כעת. מספר שנים לאחר חתימת הסכם הפשרה, ביום 12/3/03, שלח המשיב מכתב התראה למבקשים ולחברה, בו טען כי בדיקה שערך העלתה שהם לא קיימו את התחייבותם להפקדת כספים במועדי הפירעון של ההלוואות השונות, ושהחשבון שמספרו 22756 (הכוונה לחשבון העובר ושב) מצוי ביתרת חובה (נספח י"ג לכתב התביעה). במהלך החקירה הנגדית, הופנה המבקש מס' 1 גם למסמך זה, אך הוא לא זכר גם אותו (עמ' 3 לפרוטוקול). ניתן להיווכח, כי מכתב ההתראה נועד ליידע את המבקשים בנוגע לגובה התחייבויותיהם נכון לאותה נקודת זמן, אך לפחות על פני הדברים, הוא לא גרר אחריו הסכמה כלשהי מצידם בנוגע לעצם קיומם של החיובים או גובהם, אפילו לא באופן משתמע, כך שבוודאי שלא ניתן להתייחס אליו כיוצר ויתור מצידם. המשיב טען, כי מעט לאחר קבלת מכתב ההתראה, פנתה אליו החברה בבקשה נוספת לקבלת הלוואה בסכום של שלושה מיליון ₪ ולפריסה חדשה של הלוואותיה, והוא הסכים לשקול את בקשתה בכפוף לכך שהיא תפנה לבקר חיצוני שיבחן את פעילותה. בהתאם לכך מונה רו"ח אלון כהן שבחן את פעילות החברה והביע את מסקנותיו בדוחות שנערכו במועדים 8/6/03 ו-15/7/03 (מש/2 ו-מש/4). מעיון בדוחות שנערכו על ידי מר אלון כהן, נראה כי הם כוללים ניתוח מעמיק ונרחב מאד של פעילות החברה ומצבה הפיננסי, כאשר הדוח מיום 8/6/03 מתאר את מצב הדברים כפי שהוא (בטרם "כניסתו לתפקיד" של מר כהן כבקר), ואילו הדוח מיום 15/7/03 מתאר גם את מצב הדברים כפי שהוא נובע גם מחלקו האקטיבי של מר כהן כבקר החברה. יש לציין, כי המבקש מס' 1 התייחס לפעילותו של מר כהן במכתבו מיום 1/12/03, שהופנה למר אריה מינטקביץ, יו"ר הדירקטוריון של המשיב, וטען כי- "אלון כהן נבחר ככלכלן מלווה, ואכן הוקם על ידו מנגנון תקצוב ובקרה שהביא לשיפור משמעותי ברווח התפעולי של המלון. למרות ההתייעלות למלון גירעון תקציבי לסוף דצמבר של כ-3 מיליון ₪". (מש/3). בחקירתו הנגדית, אישר המבקש מס' 1 את קיומם של דוחות אלה, אך ללא התייחסות כלשהי לגבי מהותם (עמ' 3-4 לפרוטוקול). ביום 23/6/03 חתמה החברה באמצעות המבקש מס' 1 על כתב התחייבות בלתי חוזרת (נספח י"א לכתב התביעה), הכולל מספר הצהרות והתחייבויות מצד החברה (בחקירתו הנגדית, אישר המבקש מס' 1 את חתימתו על גבי כתב ההתחייבות, עמ' 3 לפרוטוקול). בין היתר, הביעה החברה הסכמה מפורשת לגבי תוכנו של הדוח שנערך על ידי מר אלון כהן, לרבות המסקנות שהובעו במסגרתו, והתחייבה לפעול ליישום המלצותיו, וכן למנות בקר מטעמה שיפקח על מצב הדברים ואופן יישום המסקנות שבדו"ח כהן. בסעיף 7 לכתב ההתחייבות נאמר- "אנו נקפיד לשלם לבנק את כל חובותינו לרבות תשלומי קרן, ריבית, הפרשי הצמדה, עמלות, הוצאות וחיובים שונים לפי לוחות הסילוקין בהלוואות ובאשראים השונים במועדיהם המדוייקים וללא פיגורים". בסעיף 10 לכתב ההתחייבות הצהירה החברה כי חובותיה נכון ליום 15/6/03 מסתכמים ב- 19,779,337 ₪ , והוסיפה- "...ובחתימתנו על כתב זה אנו מאשרים את חובותינו הנ"ל ומסכימים להם כאשר יש להוסיף להם ריביות, הפרשי הצמדה, עמלות, הוצאות וחיובים שונים החל מהמועדים בהם נזקפו לאחרונה ועד לתשלום בפועל והכל לפי רישומי הבנק כפי תוקפם מפעם לפעם ובכל עת שיחייבו אותנו". מכאן, כי בניגוד למכתב ההתראה מיום 12/3/03, הרי שכתב ההתחייבות (שנערך כשלושה חודשים לאחר מכן) כולל הסכמה אופרטיבית מצד המבקשים לגובה חיוביהם כלפי המשיב, לגבי הקרן והריבית גם יחד, וכן התחייבות לתשלום חיובים אלה, לרבות רכיבי הריבית הגלומים בהם. לכך מתווספת העובדה, שבבקשתה להקפאת הליכים טענה החברה כי ההתחייבויות הכוללות שלה למשיב מסתכמות בכ-20,000,000 ₪ (סעיף 2 לבקשה, מש/6 וכן סעיף 53 לתצהירו של מר קרלו גרוס (בנם של המבקשים) שצורף לבקשה להקפאת הליכים, נספח י"ב לכתב התביעה). המשיב טען, ועל פני הדברים בצדק, כי הסכמתו למתן אשראי לחברה בגובה 1,800,000 ₪ התבססה על מצג החברה לפיה היא מודעת לגובה חיוביה, ומתעתדת להסדירם (המשיב הפנה לנספח ב' לכתב התביעה ולתגובתו לבקשה להקפאת הליכים-מש/6). מעבר לכך, מדבריו של המבקש מס' 1 בחקירתו הנגדית, נראה כי במועדים הרלבנטיים, היתה לחברה מחלקת הנהלת חשבונות, ועד להקפאת ההליכים היא גם נעזרה ברואה חשבון, בין היתר גם לצורך ניהול המשא ומתן עם המשיב בשנת 1998, שהוביל להסכם הפשרה שאוזכר קודם. נראה גם כי החברה קיבלה מהמשיב דפי בנק באופן סדיר (עמ' 1 ו-4 לפרוטוקול). יחד עם זאת, יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי הסכמות לכאוריות אלה בנוגע לגובה החיובים, על רכיביהם השונים, מגבשות ויתור על זכויות המבקשים. כזכור, סעיף 7 להסכם הפשרה משנת 1998 קבע כי שום ויתור על פי ההסכם לא יהיה תקף, אלא אם כן הוא הובע על הכתב. אמנם, חלק מהחיובים שעליהם נסבה התביעה, נובעים באופן כזה או אחר מהסכם ההלוואה משנת 2002 (נספח ח' לכתב התביעה), כך שהם אינם קשורים ישירות להסכם הפשרה משנת 1998, אך לאור פרק הזמן הארוך שבמהלכו ניהלו המבקשים את ענייניהם הכספיים אצל המשיב, הרי שיש להחיל את הוראת הסעיף על מערכת היחסים הכוללת שבין הצדדים, מה גם שטמון בה היגיון משפטי רב. בהתאם לכך, אני סבור כי יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי הסכמותיהם הלכאוריות של המבקשים בכתב ההתחייבות ובבקשה להקפאת הליכים מהוות ויתור על טענות עתידיות. אך מעל לכך, ניצב פסק דינה מיום 9/2/05 של כב' סגנית הנשיא (כתוארה אז) בלהה גילאור, שבה אושרה מכירת נכסי בית המלון למשקיעים (קבוצת רבינוביץ') ונקבע בנוסף כי- "המחלוקת הנטענת בין בנק דיסקונט למשפחת גרוס וטענות משפחת גרוס כי החוב לבנק נמוך בלפחות 6 מליון ₪, או סכום דומה לכך, תתברר בביהמ"ש המוסמך בתביעה שתוגש ע"י משפחת גרוס כנגד הבנק, בהתייחס לבש"א 2364/05. התביעה תוגש תוך 120 ימים מהיום" (נספח ה' לכתב התביעה). המבקשים טענו, כי מקורה של הוראה אופרטיבית זו היא בהסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים. המשיב מצידו, אינו מכחיש זאת. לפיכך, כפי שטענו המבקשים, נראה כי המשיב מנוע מלטעון שהם ויתרו על העלאת טענה כלשהי בנוגע לחיובם כלפיו. המבקשים טענו, כי העובדה שהם חויבו בריבית בשיעור גבוה מהראוי, לא היתה ידועה להם עד למתן חוות הדעת מטעם המומחה, מר ליאור חברון. מדבריו של המבקש מס' 1 ניתן להסיק כי במשך השנים, הוא הבחין בבעייתיות הקיימת בגובה חיובי הריבית (עמ' 4 לפרוטוקול). המשיב ניסה להיבנות ממודעות לכאורית זו ולטעון כי היא מונעת מהמבקשים מלהביע השגות כלשהן בנוגע לחיובי הריבית. בסיכומי המבקשים נטען, כי המבקש מס' 1, שעבר את גיל שמונים, סבר כי הוא משיב על שאלה שונה מזו שנשאל. אני סבור, כי ייתכן שבמועדים הרלבנטיים לחיובי הריבית התעוררו אצל המבקשים תהיות מסוימות לגבי גובה החיובים, אך הן אינן אך אלה אינן מגיעות לכדי מודעות זהה לזאת שניתן לייחס להם לאחר ובעקבות מתן חוות הדעת, ולכן הן גם אינן חוסמות את טענותיהם הנוכחיות כנגד החיוב, מה גם שאנו מצויים בשלב הרשות להתגונן, בו נבחנים הדברים על פניהם. לאור האמור, אין כל מניעה דיונית שהיא לבחון את טענות ההגנה למהותן, בהתאם לעיקרון הידוע לפיו רשות להגן תינתן כאשר קיימות לנתבע טענות הגנה אפשריות העשויות להתברר כנכונות בסופו של הליך, ואינן נחזות על פני הדברים כמופרכות לחלוטין (מ' קשת, "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי", כרך ב', עמ' 916-923). בסעיף 7 לחוות הדעת נאמר כי בתוכנת בנק דיסקונט התגלו ליקויים בסיסיים בפונקציות של חישוב הריבית, שבאו לידי ביטוי בחיובי ריבית חודשיים במקום חיובים רבעוניים. מר חברון הבהיר, כי עד ליום 31/12/83 חיוב הריבית המקובל במערכת הבנקאית היה חיוב רבעוני. במהלך התקופה שבין ינואר 1984 לבין מרץ 1986, חיוב הריבית היה חודשי, אך מייד לאחר מכן, החל מחודש אפריל 1986 ואילך, חזרה המערכת הבנקאית לחיוב ריבית רבעוני. בנוסף, ציטט מר חברון את תשובתו של סגן שר האוצר דאז, י' עזרן, לשאילתא שהפנה אליו ח"כ רן כהן, במסגרתה אישר סגן השר כי בשנת 1986 התגלו ליקויים בתוכנות חישוב הריבית, בין היתר, של בנק דיסקונט, ועם גילוי הליקויים נדרשו הבנקים לתקן באופן מיידי את התוכנות. בנוסף, נאמר בתשובה לשאילתא- "...הבהרנו לבנקים, שאין בשיטת ההתחשבנות הכללית כדי לפטור אותם מהחזרים ללקוחות ספציפיים שיפנו אליהם ויבקשו החזרים על סכומי יתר שנגבו מהם" (נספח א'1 לחוות הדעת). לטענת מר חברון, חשבון החברה חוייב בריבית שלא במועדים המיועדים לכך, וצירף טבלה המשווה בין תאריכי החיובים בפועל לבין התאריכים הנכונים לחיוב. מהטבלה נראה כי קיים פער של כחודש-חודשיים בין שני סוגי מועדי החיובים. מר חברון טען כי כתוצאה מעיתוי חיובי הריבית, נוצרה לחברה יתרת חובה בסכום של 5,926,751.78 ₪, בעוד שעל פי חיובי הריבית הנכונים, אמורה היתה להיות לחברה יתרת זכות בסכום של 5,071,762.62 ₪ (כלומר מדובר בהפרש של 10,998,514.40 ₪). יש לציין, כי בחקירתו הנגדית נשאל מר חברון מתי התגלו הליקויים במועדי חיובי הריבית, אך לא השיב באופן ממוקד למקרה הנוכחי, אלא רק טען באופן כללי כי- "...אם את שואלת מתי בנק ישראל עלה על זה ומתי זה הובא לידיעת הציבור, מדובר במועדים שונים. יש שאילתה בכנסת מאוקטובר 91 ואז בעצם מי שעסק בתחום ידע זאת עוד מקודם" (עמ' 10 לפרוטוקול). מכל מקום, חיוב חשבונות הבנק של לקחות המשיב בריבית חודשית במקום רבעונית, הינה עובדה מוגמרת שכאמור, מצאה את ביטוייה בפירסומים ציבוריים, ואינה שנויה במחלוקת. המשיב גם לא טען באופן פוזיטיבי כי חשבונות החברה לא חוייבו ביתר בדרך זו או שהם זוכו לאחר מכן בסכום ההפרש. למעשה, המשיב לא התייחס לסוגייה חשבונאית זו באופן ממוקד, אלא רק טען באופן כללי כי המבקשים מנועים מלהביע השגה כלשהי לגבי חיובי הריבית ומועדיהם, וטענה זו, כאמור, אינה מצדיקה את דחיית הבקשה. לפיכך, ניתנת רשות להגן לגבי הטענה הראשונה של המבקשים הקשורה לאופן חיובי הריבית (חיוב בריבית חודשית במקום ריבית רבעונית). לטענה השנייה העוסקת בחישוב הריבית על בסיס 360 ימים במקום 365 ימים, המשיב דווקא כן התייחס באופן ממוקד, וטען כי בהתאם לנדרש, הוא יידע את המבקשים מראש לגבי אופן החישוב. המשיב הגיש טופס הסכם התחייבות מיום 3/4/89, שבסעיף 1ב' שבו נאמר כי הריבית תחושב על בסיס חודש של 30 ימים או כל תקופה אחרת שתקבע על ידי הבנק מדי פעם בפעם (וכידוע- 360=30*12) (המשיב הגיש את הסכם ההתחייבות כמוצג מש/10 וכן צירף את העותק המקורי לסיכומים, בהתאם להחלטתי בדיון מיום 30/5/07). אציין, כי מר חברון הופנה להסכמה זו, אך לא השיב באופן ענייני (עמ' 12 לפרוטוקול). כאמור, המבקשים ביססו את רכיב זה של בקשתם על פסק הדין שניתן בע"א 7085/98 בו חוייבו מספר בנקים, וביניהם המשיב, להשיב את הסכומים שנגבו ביתר כתוצאה מחישוב הריבית על בסיס 360 ימים בשנה. אלא שבפסק דין זה אוזכרה פסיקה קודמת ממנה עולה במפורש כי הבעייתיות בחישוב הריבית על בסיס 360 ימים בשנה קיימת רק כאשר הבנק לא יידע את הלקוח בנוגע לבסיס החישוב (ע"א 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ, פ"ד נה(1) 865; ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577). לעומת זאת, במקרה הנוכחי, הצדדים הסכימו על דרך חישוב הריבית מראש ובאופן מפורש, ולכן לא אמורה להיות שום הצדקה לחייב את המשיב בהשבת סכומים כלשהם. לפיכך, מתייתרת טענת ההגנה של המבקשים בנוגע לכך, ואין הצדקה למתן רשות להגן בהתייחס אליה. לאור זאת, מתייתר גם הצורך לדון בטענתו הנוספת של המשיב, לפיה הנחיות בנק ישראל בנוגע לבסיס החישוב של הריבית מתייחסות רק לריביות בגין אשראי במטבע ישראלי, בעוד שהחברה ניהלה גם חשבון מט"ח. אציין, עם זאת, כי מר חברון העיר בסעיף 8.5 לחוות דעתו כי הנחת המוצא שלו היתה שההלוואות שניתנו למבקשים היו הלוואות שקליות הצמודות לריבית הפריים, ואילו מחקירתו הנגדית עלה כי החברה ניהלה גם חשבון בנק במט"ח (עמ' 12-13 לפרוטוקול ראה גם דבריו של המבקש מס' 1 בעמ' 7 לפרוטוקול), כך שקיים יסוד לכאורי גם לטענה זו. כאמור, המבקשים טענו כי המשיב פירסם הודעה בדבר העלאת שיעור הריבית הבסיסית אך "הסתיר" את העלאתו של רכיב תוספת הסיכון, המצטרף גם הוא לשיעור הריבית הכולל. במהלך חקירתו הנגדית של המומחה הוצג גילוי דעת של בנק ישראל מיום 25/12/83 (מש/13), שבסעיף 6(ב)(1) שבו נקבע כי במועד התחלת האשראי ובמועד עריכת כל שינוי בתנאי האשראי, על הבנק למסור ללקוח הודעה בדבר סכומי מסגרות האשראי ושיעורי הריבית. בסעיף 6(ב)(2)(א) לגילוי הדעת נאמר כי בנק הנוהג לקבוע מסגרות אשראי אחידות, רשאי להודיע על שינויים בהן באמצעות פרסום מודעות בסניפים ובשני עיתונים יומיים, במקום לשלוח הודעה אישית לכל לקוח. עקרונות אלה מעוגנים כיום בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992. בסעיף 19(א) בכללים אלה נקבע כי על תאגיד בנקאי להודיע על כל שינוי במרכיבי עלות האשראי הניתן ב"סוגים שכיחים על חשבונות עובר ושב", ורכיב תוספת הסיכון ביניהם. סעיף 19(ב) לכללים קובע כי הודעה על שינוי כאמור תפורסם על גבי לוח בסניפים ובשני עיתונים יומיים לפחות, בהתאם לפורמט שבתוספת ב' לכללים. מר חברון טען בחוות דעתו, כי בדיקה שערך העלתה כי בניגוד לפירסומים השונים, הריבית הכוללת שבה חוייבו חשבונות החברה לא עלתה רק בעקבות העלייה ברכיב הריבית הבסיסית, אלא גם בעקבות העליה בשיעור רכיב תוספת הסיכון. מר חברון הוסיף וקבע- "הואיל ולא הוצגו בפניי הסכמי מסגרת אשראי מהם עולה כי הלקוח הסכים באותן תקופות להעלאת תוספת הסיכון ולא הוצגה בפניי כל הודעה על העלאת הריבית בדרך אחרת, הסקתי כי הבנק העלה את תוספת הסיכון מבלי להגיע להסכם עם הלקוח ומבלי ליידעו, דבר שהוא כאמור פסול" (סעיף 9.6 לחוות הדעת). מסקנה זו לא הופרכה במסגרת חקירתו הנגדית של המומחה, וגם בסיכומי המשיב לא מצאתי התמודדות ממשית עימה. מטבע הדברים, העלאת רכיב תוספת הסיכון ללא פרסום הודעה מתאימה מובילה לחיוב המבקשים בריבית גבוהה מהמוסכם ללא ידיעתם, ובניגוד לחובתו העקרונית של המשיב. אין בכוונתי להביע עמדה משפטית נחרצת למהות העניין, שכן בהחלט ייתכן שקיימים נתונים עובדתיים העשויים להשפיע באופן נגדי על ההכרעה בסוגייה, אך מה שברור הוא, שמדובר בטענת הגנה שאינה מופרכת כלל, ולכן יש לתת רשות להגן לגביה. יש לציין, כי המשיב טען, ש"מופרכותה" של חוות הדעת נלמדת, בין היתר, מכך שלא נשקל במסגרתה חיוב דמי הניהול בחשבון העו"ש. ואכן, בסעיף 6.1 לחוות הדעת צויין- "מפאת חוסר במסמכים בוטלו, בעת שיחזור החשבון, חיובי הריבית כולל דמי הניהול, אשר עד 03/92 נהג הבנק לחייב כסכום אחד". בחקירתו הנגדית, הופנה מר חברון להערה זו, וטען כי מאחר שהיקפי הריביות הם בסכומים גבוהים של עשרות אלפי דולרים, הרי שדמי הניהול מהווים שיעור זניח מהחוב הכולל (עמ' 13 לפרוטוקול). אני סבור, כי טענה זו אינה מייתרת את נכונותה העובדתית הלכאורית של חוות הדעת, ולכן היא אינה מונעת מתן רשות להגן לגבי שתי הטענות שאוזכרו קודם (חיוב בריבית חודשית והעלאת רכיב תוספת הסיכון ללא הודעה), אלא מקומה בשלב העתידי של בירור הגירסאות הנגדיות לגופן. כאמור, לשיטת המבקשים, שלוש טענותיהם בדבר חיוב היתר של הריבית שומטות את היסוד עליו נשענת תביעת המשיב, ומייתרת את סכום החיוב הנתבע. אמנם, יש מקום למתן רשות להגן לגבי שתיים מתוך שלוש הטענות האמורות, אך היות שמדובר בדיון בבקשת רשות להגן ולא בדיון בתביעה לגופה, הרי שמן הסתם, יש להמשיך ולבחון את טענות ההגנה האחרות שנטענו בבקשה (והמבקשים לא ניסו לטעון אחרת). לטענת המבקשים, כתב הערבות עליו מתבססת התביעה כנגדם הוא משנת 1978, בעוד שההלוואה נשוא התביעה ניתנה בשנת 2002, והמשיב פעל בניגוד להוראת בנק ישראל לפיה על הבנק להודיע בכל שנה, לערב בערבות בלתי מוגבלת, על תוקף הערבות ועל הסכום שהיא נועדה להבטיח (המבקשים צירפו כנספח א' לסיכומיהם את הוראת בנק ישראל מס' 453 מחודש פברואר 2004). המשיב טען, כי גם אם המבקשים לא קיבלו הודעות שנתיות בדבר תוקף הערבות, הרי שההליכים השונים מעידים על כך שהם היו מודעים לתוקפה. על פי סעיף 6 להוראת בנק ישראל, כאשר מדובר בערבות בלתי מוגבלת בסכום, על הבנק לשלוח, אחת לשנה, הודעה לערב בה יזכיר את עצם קיומה של הערבות ואת סכום הערבות בעת מתן ההודעה. הוראה מפורשת זו אינה מותירה מקום להגמשתה, ולכן גם אם, כפי שטען המשיב, המבקשים היו מודעים לתנאי הערבות במשך כל השנים, אין בכך בכדי לייתר את הדרישה המוטלת על המשיב, לשלוח להם הודעות שנתיות בדבר תוקפה. בנוסף, המשיב קבל על כך שבתצהיר המבקשים לא נטען במפורש כי לא נמסרו להם הודעות מעין אלה. מעיון בתצהיר התומך בבקשת רשות להגן, נראה כי אכן לא נכללה בו טענה מפורשת וחד משמעית לפיה המשיב לא מסר למבקשים הודעות שנתיות בנוגע לערבותם, אך מהאופן שבו הוצגו הדברים ניתן להסיק כי זה היה המצב (ראה סעיף 23.1 לתצהיר), ואיני סבור כי העדרה של טענה עובדתית מפורשת יותר מצדיקה שלא לתת רשות להגן בהתייחס לטענה זו. מעבר לכך, המשיב עצמו לא טען במפורש כי הוא מסר למבקשים הודעות שנתיות כנדרש, ולא הציג כל נתון ראייתי המעיד על כך. לפיכך, לא ניתן לשלול, כבר בשלב זה, את נכונותה העובדתית של טענה אפשרית זו, הגם שלא נטענה "בפה מלא", ובמידה מסויימת, היא נובעת מהסקה לוגית מתוך טענות המבקשים. שאלת מסירתן של הודעות שנתיות בדבר תוקפה של הערבות, הינה קריטית לאור העובדה הבלתי שנויה במחלוקת, שהתביעה כנגד המבקשים נסמכת על ערבות משנת 1978, בעוד שהסכם ההלוואה הנדון בתביעה הוא משנת 2002. סעיף 3 לכתב הערבות קובע- "ערבותנו זאת היא בלתי מוגבלת בסכום ובזמן תקפה, היא תשמש בתור בטחון מתמיד ותחייב אותנו ואת הבאים מכוחנו...עד עבור חודש מתאריך הקבלה על ידי הבנק, של הודעה בכתב אשר תשלח ע"י כולנו...והמודיעה על הפסקת הערבות הזאת, בתנאי שההפסקה הזו לא תפגע בכל אחריותינו עבור כל החובות, עסקים והתחייבויות שנעשו או התחיבו בהן לפני תום תקופת החדש כנ"ל או בכל התחייבויותינו בקשר עם אותם החובות, העסקים וההתחייבויות" (נספח ז' לכתב התביעה). מכאן, כי מדובר בערבות שאינה מוגבלת בזמן, ולצורך הפסקת תוקפה יש צורך במסירת הודעה פוזיטיבית מטעם המבקשים עצמם (אציין, כי כפי שטען המשיב, הוראה זו קוהרנטית להוראת סעיף 15(א) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967). לפיכך, בהחלט יש מקום לטענה לפיה במשך כל אותן שנים, היו אמורים המבקשים להיות מודעים לתוקף הערבות, מבלי שהמשיב יידרש לעדכן אותם מדי שנה בשנה. בנוסף, המשיב טען, כי ההלוואות שניתנו בשנת 2002, ניתנו במסגרת הסדר לפריסה מחדש של חובות החברה למשיב שנצברו הרבה לפני שנת 2002, כך שאין מקום לטענה לפיה הערבות לא נועדה להבטיח את פירעון אותן הלוואות. על פני הדברים, גם בטענה זו יש בכדי להחליש את עמדת המבקשים בדבר המשמעות שניתן לייחס לכך שלא נמסרו להם הודעות שנתיות, ככל שאכן לא נמסרו להם (סוגייה שכשלעצמה לוטה בערפל). יחד עם זאת, מעיון בהסכם ההלוואה משנת 2002 (שנערך בין החברה למשיב) נראה כי לא נכללה בו תנייה כלשהי המכפיפה אותו לכתב הערבות משנת 1978 , למעט תנייה כללית בסעיף 10 לכתב הערבות הקובעת- "כערובה לתשלום המלא והמדוייק של כל הסכומים המגיעים ושיגיעו מאתנו לבנק בקשר עם ההלוואה ועם כתב זה ישמשו כל הבטוחות והערובות מכל מין או סוג שהם, אשר ניתנו או תינתנה, מפעם לפעם, לטובת הבנק על ידנו או על ידי צד שלישי כלשהו בעבורנו..." (נספח ח' לכתב התביעה). בנסיבות העניין, משחלפו להן כ-24 שנים ממועד החתימה על כתב הערבות ועד למועד החתימה על הסכם ההלוואה, קשה קצת "לצפות" מהמבקשים לזכור את סעיף 3 לכתב הערבות ואת משמעותו, כך שמבחינתם, היה מקום למסירת הודעות "עדכון" בנוגע לתוקפה של הערבות. מנגד, בכך אין בכדי להטיל על המשיב חובה כלשהי שלא היתה מוטלת עליו מלכתחילה, ולמעשה נראה לכאורה כי הוא יצא ידי חובתו בהכללת סעיף 3 לכתב הערבות באופן שנוסח, כך שמדובר בהגנה דחוקה למדי. מכל מקום, יש לזכור, כי אנו דנים בטענות הגנה של המבקשים כנתבעים, שאינן אמורות לשקף את חובותיו של המשיב כבנק, אלא את הגירסה הנגדית לתביעה בכל הנוגע לחובות המבקשים, ולכן אין הצדקה לחסום את בירורה הענייני של טענת ההגנה האמורה. אציין, כי לטענת המבקשים, ההוראה בכתב הערבות המכפיפה אליו חיובים עתידיים, מהווה תנאי מגביל שדינו בטלות, והפנו לפסיקת בית הדין לחוזים אחידים (ע"ש (ירושלים) 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי, תק-מח 2004(2) 5364). המשיב מצידו, טען כי פסק דין זה אינו רלבנטי לענייננו, לאור הבדלים מסויימים הקיימים בנסיבות העובדתיות שניצבות בבסיס שני המקרים. אני סבור, כי מדובר בסוגייה משפטית עקרונית שעשוייה להשפיע על מהות המסקנות העתידיות בשלב של בירור ההליך לגופו, אך אינה משמעותית לשלב המקדמי של בחינת קיומה של הצדקה למתן רשות להגן, שזו כאמור, קיימת בכל מקרה, אם כי באופן דחוק למדי. המבקשים טענו, כי הנאמן הוא אישיות משפטית נפרדת מהחברה, ולכן עם מתן צו ההקפאה, פקעה ערבותם, ככל שהייתה, לחובות החברה. על פי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, משמעותו של צו הקפאת הליכים היא כי במשך תקופה מסוימת, שלא תעלה על תשעה חודשים, לא ניתן להמשיך או לפתוח בשום הליך כנגד החברה, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע. לא ברור לי מדוע סבורים המבקשים כי עצם מתן צו הקפאת הליכים ומינוי עו"ד אלון פומרנץ כנאמן בתקופת ההקפאה מפקיעים את ערבותם לחובות החברה. מעיון בכתב הערבות, לא נראה כי הצדדים התיימרו לכלול בו הגבלה מעין זו לגבי ערבות המבקשים, ולמעשה, ההוראה המעוגנת בסעיף 3 שבו (שצוטט קודם) מעידה על מצב דברים הפוך לחלוטין. בנוסף, בסעיף י' לבקשה להקפאת הליכים (מש/6) ביקשו המבקשים להורות כי כל פעולה בשם החברה, לרבות חתימה על התחייבויות מכל סוג שהוא, תחייב בחתימתו של הנאמן או מי מטעמו. לפיכך, גם אם הנאמן הוא כשלעצמו אישיות משפטית נפרדת, הרי שניתנה לו סמכות נרחבת לפעול בשם החברה, וחתימתו היא כחתימת החברה. מטבע הדברים, סמכות זו צופה פני עתיד ומתייחסת להתחייבויות החברה בתקופת ההקפאה, ולא לפני כן. ערבותם של המבקשים ניתנה בשנת 1978 ולכן היא אינה פוקעת עם מתן צו הקפאת ההליכים, אלא היא תקפה בדיוק כפי שהיתה תקפה לולא ניתן צו הקפאת ההליכים. למעשה, כל קביעה אחרת תרוקן מתוכן את אישיותו המשפטית הנפרדת של הנאמן, ממנה מנסים המבקשים להיבנות. לפיכך, אין הצדקה לאפשר למבקשים להתגונן בטענה שהערבות פקעה עם מתן צו הקפאת ההליכים. לטענת המבקשים, הנאמן הפעיל את בית המלון באופן שהוביל להפסדים ניכרים, ולאור אישיותו המשפטית הנפרדת ומאחר שהמבקשים איבדו את שליטתם בחברה, הרי שלא ניתן לחייבם בחובות שנוצרו בעקבות הפסדים אלה. בנוסף, טענו המבקשים, כי בסופו של הליך הכינוס, נמכר בית המלון לקבוצת משקיעים בפחות ממחצית שוויו. המלון נמכר תמורת 27,000,000 ₪ בעוד שעל פי חוות דעת שמאית שנערכה על ידי המהנדס דן ברלינר, שוויו היה 12,720,000$ (נספח ב'). בנוסף, לטענתם, הסכום שהתקבל תמורת מכירת בית המלון הופקד בחשבון הבנק כחצי שנה לאחר קבלתו, וכתוצאה מכך חוייב החשבון בריבית שהסתכמה ביותר מ-600,000 ₪. מעבר לכך, בניגוד לחובתה, כונסת הנכסים לא העבירה את מלוא סכום התמורה בטענה שיש להותיר סכום לתשלום הוצאות מיסוי, ונראה כי היא עדיין מחזיקה בסכום של כ- 1,035,000 ₪ למרות שחלף זמן ניכר מהמועד הרלבנטי לתשלום המס. היסוד המשותף לטענות המבקשים בדבר פעולותיהם של כונסת הנכסים והנאמן, הוא שהמדובר בפעולות שבוצעו במסגרת הליכי הכינוס (ומאוחר יותר פירוק), ואושרו על ידי בית משפט של כינוס. הליכי מכירת בית המלון קיבלו ביטוי דיוני במסגרת ההליך שנוהל לפני כב' סגנית הנשיא דאז גילאור, ולאחר דיונים מעמיקים למדי וקבלת שתי חוות דעת שמאיות לגבי שווי הנכס (מש/8), אושרה מכירת נכסי המלון לקבוצת רבינוביץ' בתנאים שנקבעו בפסק הדין מיום 9/2/05 (מש/9). מטבע הדברים, עו"ד פומרנץ תיפקד כנאמן בתקופה שקדמה למכירת המלון, אך גם פעולותיו בוצעו בפיקוח בית המשפט של כינוס/פירוק (כמו לדוגמה אישור מתן אשראי לחברה, נספח ב' לכתב התביעה). בהתאם לכך, ככל שלמבקשים היו טענות כלשהן בנוגע לתפקודם של כונסת הנכסים והנאמן, היה עליהם להעלותן בפני בית משפט של כינוס/פירוק או לערער על ההחלטות השונות או על פסק הדין המאשר את מכירת בית המלון. העובדה שמדובר בטענות הגנה שנטענו במסגרת בקשת רשות להגן (ולא בתביעה כנגד כונסת הנכסים והנאמן) אינה משנה מכך שהסמכות לדון במשמעותן ובנזקים שייתכן ונגרמו מהן, נתונה לבית משפט של פירוק ולא לערכאה הנוכחית. ככל שהמבקשים מנסים להיבנות מטענת קיזוז מוסווית, הרי שהם בהחלט לא העלו אותה במתכונת שהותוותה לכך בפסיקה (ע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 765; בש"א (באר שבע) 6376/05 הניג אפרים ואח' נ' א. ארנסון בע"מ, תק-מח 2006(3) 8436), ולכן גם היא אינה מצדיקה לערוך דיון בנזקים השונים הנטענים, במסגרת הבקשה הנוכחית. אציין כי למהות העניין, אני בספק עד כמה ניתן לייחס, במסגרת הליך זה, לכונסת הנכסים או לנאמן אחריות משפטית כלשהי בגין הפסדיה הנטענים של החברה, וזאת לאור העובדה שהם פעלו מטעם בית משפט ולא מטעם המשיב (כפי שאולי ניסו המבקשים לטעון), ובמסגרת זו מוקנה להם שיקול דעת לא מצומצם (ראה החלטתה של כב' סגנית הנשיא ורדה אלשיך בפש"ר 1868/00 בעניין המעמיס בע"מ, אסמכתא מס' 8לסיכומי המשיב). בנוסף, המבקש מס' 1 טען בחקירתו הנגדית כי במהלך התקופה שבה פעל עו"ד פומרנץ כנאמן, שימש מר קרלו גרוס (בנו של המבקש מס' 1), כמנכ"ל החברה וניהל אותה באופן יומיומי ושגרתי (עמ' 4-5 לפרוטוקול), ואני סבור כי גם בעובדה זו יש בכדי להחליש את משקל טענות המבקשים בדבר הנזקים שנגרמו להם (אציין כי העובדה שלא ניתן תצהיר מטעם מר קרלו גרוס, מעוררת תמיהה). מעבר לכך, כתב הערבות אינו מכפיף, אפילו לא ברמז, את ערבותם של המבקשים לאחריותם המשפטית של כונסת הנכסים או הנאמן, וגם מטעם זה הם אינם יכולים להיבנות מטענות כלשהן כנגדם. לפיכך, לא ניתנת רשות להגן בנוגע לנזקיהם הנטענים של המבקשים, ומשמעותם לעניין ערבותם לחיובי החברה. המבקשים טענו כי ערבותם נסבה סביב התשלומים וההתחייבויות של החברה בלבד, אך בניגוד לעיקרון זה, חלק מהחוב שנתבע הינו בגין תשלום ששילם המשיב לבנק איגוד, תמורת רכישת השיעבוד על המקרקעין הצמודים לבית המלון (וזאת לצורך מכירת המלון במחיר גבוה יותר). המשיב טען כי התביעה לא נסבה סביב החוב שהומחה מבנק איגוד, שכן תמורת ההמחאה הועברה לבנק איגוד על ידי כונסת הנכסים מתוך תמורת המכר, אך גם אילו נכלל החוב במסגרת התביעה, לא היה מקום להתנגדות כלשהי מצד המבקשים, וזאת לאור סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969. מכירת השיעבוד על המקרקעין למשיב, בוצעה במסגרת הסכם פשרה שנערך בין המשיב לבנק איגוד ביום 22/12/05 (נספח ד' לכתב התביעה). בסעיף 3 להסכם נקבע, בין היתר- "למען הסר ספק מובהר בזאת, כי עם המחאת החוב לאגוד לדיסקונט, חוב זה יהיה מובטח גם בכל הבטוחות, מכל מין וסוג, שעשתה החברה לטובת דיסקונט (בנוסף למשכנתא הראשונה, כאמור לעיל)". מסעיף זה ניתן להסיק כי לכאורה, ערבות המבקשים לחובות החברה חלה גם על השיעבוד שנרכש על ידי המשיב, ולכן גם אם התביעה נסבה סביב רכיב זה, הרי שבאופן לכאורי, הדבר תואם את הוראת סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, הקובע כי זכותו של נושה ניתנת להמחאה גם ללא הסכמת החייב. יחד עם זאת, מדובר בטענה שקשה להכריע בה בעיתוי הנוכחי, מאחר וממילא ניתנת רשות להתגונן חלקית, איני רואה לנכון לחסום את המבקשים מבירור עמדתם בסוגייה זו, ולכן ניתנת רשות להגן גם לגבי טענה זו. המבקשים טענו מכלול שלם של טענות הקשורות להיבט הצורני של התביעה, שלשיטתם, חלקן מצדיקות מחיקת כותרת וחלקן מצדיקות מתן רשות להגן. כאמור, כפי שכבר קבעתי בעבר, אין הצדקה למחיקת כותרת, ואין בכוונתי לדון בכך בשנית. המבקשים טענו, כי המשיב לא צירף כתב התחייבות של החייב העיקרי (החברה) לפתיחת חשבון העו"ש, אלא הסתפק בבקשה לפתיחת חשבון ובכתב הערבות, שאינם יכולים לרחף בחלל ריק. לטענתם, לא צורף לכתב התביעה העתק מאושר של דף חשבון המעיד על יתרת החוב הנטענת בחשבון הבנק של הנאמן (ובניגוד לנטען, נספח י' אינו כולל מסמך שכזה). בנוסף, לטענתם, דפי החשבון שצורפו כנספחים ט' ו-י' לכתב התביעה מעידים על העברות כספים בלתי מוסברות, שלא היו בשליטת החברה או המבקשים, שכן באותו שלב סמכויות ניהול החשבון הועברו לכונסת הנכסים. לטענתם, העברות הכספים מעידות על כך שהמשיב חייב את חשבונות הבנק בסכומים שונים מיוזמתו. מעבר לכך, לטענתם, אין התאמה בין דפי החשבון שצורפו כנספחים ט' ו-י' לתביעה. לטענת המשיב, נספח ט' לכתב התביעה משקף את יתרות החובה של החברה בחשבונותיה לפני שהועבר סכום של 19,500,000 תמורת מכירת בית המלון, בעוד שנספח י' לכתב התביעה משקף את יתרות החובה לאחר העברת הסכום. לטענת המשיב, העברות הכספים בין החשבונות השונים נועדו לכיסוי יתרות החובה בהם, והן מתאפשרות לאור האמור בסעיף 6א' להסכמי ההלוואות. בנוסף, בטענתם בדבר אי התאמה בין מספרי החשבונות בדפי החשבון לבין אלו המופיעים בכתב התביעה, מתעלמים המבקשים מכך שקיימת הפרדה ברורה בין חשבונות ההלוואה לבין חשבונות הפיגורים. אני סבור, כי למרות שקיימים נתונים ראיתיים מספיקים לצורך בירור התביעה בהליך של סדר דין מקוצר, עדיין נותר פתח נרחב למדי לטעון כי נתונים ראיתיים אלה אינם מספיקים לצורך הוכחת החוב הנתבע. בהתאם לכך, קיים מקום נרחב למתן רשות להגן בהתייחס לכל הטענות האמורות, היוצאות כנגד משמעותם של דפי החשבון עליהם מבוססת התביעה. לסיכום, הבקשה מתקבלת בחלקה, בהתאם לאמור לעיל. התצהיר (וכחלק ממנו, חוות הדעת) ישמשו כתב הגנה. אני קובע את שכר טרחת עורכי הדין בגין הבקשה, בסך 50,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק, בתוספת הצמדה ואיבית מהיום, לפי תוצאת הדיון בהליך העיקרי.חוזהמקרקעיןשעבודהסכם פשרהפשרה