מיצוי הליכים נגד ערב

מה הדין מקום שבשל מגבלות התיקונים לחוק הערבות, מנוע הנושה מלתבוע את הערב, כאשר עד למועד בו מוסרות מגבלות אלו, חולפת תקופה העולה על שבע שנים ? האם הדרישה בדבר מיצוי הליכים נגד החייב משפיעה על תחילת מרוץ ההתיישנות ביחס לערב ? להלן פסק דין בנושא מיצוי הליכים נגד ערב: פסק דין כב' השופט יצחק כהן: א. רקע: 1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בטבריה (כב' השופט אשר קולה), מיום 11.12.06, במסגרת ת.א. 1158/06, לפיו חויב המערער לשלם למשיב סך של 23,921 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך (כולל מע"מ) של 4,500 ₪. ב. הליכים קודמים: 2. הנתבע (-המערער), עורך דין במקצועו, חתם על כתב ערבות כלפי התובע (-המשיב), שהינו תאגיד בנקאי (להלן: "הבנק"), בשנת 1991, לכיסוי חובותיה והתחייבויותיה של גב' החייבת לבנק. 3. החייבת לא פרעה את חובה וביום 9.11.00 הוגשה נגדה תביעה על-ידי הבנק. 4. ביום 29.1.04 ניתן פסק דין נגד החייבת. 5. ביום 11.2.04 נשלח לנתבע (-המערער) עותק פסק הדין נגד החייבת, הנתבע הגיב במכתב ביום 22.2.04, לפיו הופתע לקבל את פסק הדין מאחר והתביעה התיישנה. הנתבע לא ביקש לבטל בזמנו את פסק הדין נגד החייבת. 6. ביום 28.6.04 הגיש הבנק בקשה לראש ההוצל"פ על-מנת שזה יאשר, כי ננקטו כל הליכי ההוצל"פ ואלה לא צלחו (להלן: "אישור מיצוי ההליכים"), בהתאם לסעיף 17ג' לחוק הערבות, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק הערבות" או "החוק"). כאן המקום לציין, כי הערבות הנדונה חוסה תחת הוראות חוק הערבות כפי נוסחו עובר לתיקונים תשנ"ב ותשנ"ח לחוק, בעוד הוראת ס' 17 ג' לחוק שנוספה בתיקון תשנ"ב חלה על הערבות דנן בשל הוראת מעבר מיוחדת. 7. ביום 8.7.04 נשלחה לנתבע (-המערער) על-ידי ב"כ התובע (-המשיב) הודעה, כי הוגשה בקשה למיצוי הליכים וכי עליו להגיב עליה, אם ירצה בכך, תוך 20 יום. הנתבע הגיב להודעה זו, כי בכוונתו לצלם את כל התיק וכי עד ליום 20.9.04 יגיש תגובה מפורטת. 8. ביום 12.10.04 ומשלא הגיבו הנתבעים או מי מהם לבקשה זו, הגם שהועברה לתגובתם, החליטה ראש ההוצל"פ, כי ההליכים נגד החייבת מוצו. 9. הבנק הגיש תובענה בסדר דין מקוצר כנגד שני נתבעים, הנתבע 1 לא התגונן וניתן נגדו פסק-דין, הנתבע 2 הוא המערער שבפנינו. 10. בהחלטה מיום 30.3.06, במסגרת בש"א 1179/05 (כב' הרשמת בשארה-כרייני)) ניתנה למערער בקשת רשות להתגונן ותצהירו שימש כתב הגנה. 11. בהתחשב בסכום התביעה, עברה זו להתברר בסדר דין מהיר. ג. קביעות בימ"ש קמא: 12. בכתב הערבות המקורי הופיעו שלושה ערבים, שני הנתבעים שהוזכרו (המערער ונתבע נוסף) ואחד נוסף בשם מנדל צבי (להלן: "הערב השלישי"). מכתב הערבות עולה, כי שמו של הערב השלישי לא מופיע בסעיף 1 לכתב הערבות תחת הכותרת "אנו הח"מ". עוד עולה, כי הערב השלישי חתם על כתב הערבות ביום 31.10.91. 13. לא נמצא בחומר הראיות אישור על כך שנשלחה לנתבע (-המערער) הודעה על הצטרפות להליך נגד החייבת, בהתאם לקבוע בסעיף 27(ג) לחוק הערבות. 14. נקבע, כי הנתבע (-המערער) חתם על כתב הערבות ביום 3.11.91. 15. התובע (-המשיב) לא הודיע לנתבע (-המערער) על אפשרות הצטרפותו להליך נגד החייבת, לכן טוען הנתבע כי נמנע ממנו להעלות טענת התיישנות בשם החייבת כלפי התביעה המקורית. אולם, החייבת העלתה טענת התיישנות כזו וטענתה נדחתה, כך שאין זה משנה אם הנתבע היה מעלה בעצמו טענת התיישנות. 16. יש לדחות טענת התיישנות ביחס לחייבת, מאחר והמועד המוקדם ביותר בו יכול היה להתחיל מרוץ ההתיישנות כנגד הבנק הינו ביום בו לא כובדו הצ'קים שנתנה החייבת, זאת בחודש מרץ 1996, וממועד זה ועד ליום הגשת התביעה נגד החייבת, לא חלפה תקופת ההתיישנות. 17. סעיף 27(ג) לחוק הערבות כלל לא חל על הערבות הנדונה, מאחר והתיקונים לחוק, לרבות סעיף זה, התקבלו ביום 4.11.97, כלומר לאחר חתימת הערבות. 18. מרוץ ההתיישנות נגד החייבת אינו חופף למרוץ ההתיישנות נגד הערב, עילת התביעה לנושה כנגד הערב קמה רק לאחר קבלת אישור מיצוי ההליכים מראש ההוצל"פ. על-כן, גם טענת ההתיישנות נגד הנתבע, נדחית. 19. הערב השלישי חתם ביום 31.10.91 והנתבע חתם ביום 3.11.91, אך במועד חתימתו של הנתבע (-המערער) כבר נמחק שמו של הערב השלישי מכתב הערבות. 20. אפילו אם שמו של הערב השלישי נמחק לאחר חתימתו של הנתבע (-המערער), עדיין אין לנתבע הגנה ראויה, זאת לאור הקבוע בכתב הערבות עצמו. 21. הנתבע (-המערער) קיבל רשות להתגונן בטענות מסוימות ואילו גובה החוב כלל לא היה שנוי במחלוקת, כך שאינו יכול לטעון זאת כעת. ד. עיקר טענות המערער: 22. טעה בימ"ש קמא עת קבע בפסק-דינו, כי המערער השאיר לשיקול דעת ביהמ"ש את עניין טענתו המחודשת של ב"כ המשיב, לפיה המערער חתם על הערבות ביום 3.11.91כל שהשאיר המערער לשיקול דעת ביהמ"ש היה האם רשאי ב"כ המשיב לחזור בו מההסדר הדיוני ללא הגשת בקשה נתמכת בתצהיר. 23. כל טענה של המשיב בנוגע למועד החתימה על כתב הערבות, שהיא שונה מהאמור בכתב התביעה, היא בבחינת הרחבת חזית אסורה. 24. טעה בימ"ש קמא עת קבע, ללא שמיעת ראיות ולמרות האמור בכתב התביעה ובכתב הערבות, כי הערב השלישי נמחק בטרם חתימת המערער, מדובר בקביעה עובדתית שעומדת בסתירה למסמכים שהוצגו בפני ביהמ"ש. 25. בימ"ש קמא התעלם מהצהרתו המפורשת של המערער, לפיה לו היה יודע שמדובר בשני ערבים בלבד, היה נמנע מלחתום על כתב הערבות, הצהרה אשר לא נסתרה. 26. כב' הרשמת קבעה בהחלטתה מיום 30.3.06 כממצא, כי המערער חתם על כתב הערבות ביום 22.10.91, המשיב לא הגיש ערעור על החלטה זו של הרשמת. 27. המשיב צירף לראשונה את טופס המידע על הערב לסיכומיו, כאשר טופס זה אינו קביל כראיה, לא ברור כיצד בימ"ש קמא הסיק מסקנותיו ממסמך זה, מדובר במסמך פנימי אשר אינו מהווה אישור או ראיה לביצוע. 28. המשיב צירף את המסמכים הנוספים עליהם הוא הודיע בדיון מיום 3.7.06, רק לסיכומיו שהוגשו לאחר סיכומי המערער, ולכן לא יכול היה המערער לטעון לעניין קבילות והרחבת חזית בסיכומיו. 29. המשיב לא סיפק הסבר, מדוע לא צורף טופס מידע על הערב לגבי הערב השלישי ומדוע לא נמחקה חתימת הערב השלישי בכל הדפים של כתב הערבות. 30. לא ברור, כיצד ביהמ"ש קמא למד, כי החייבת טענה טענת התיישנות וזו נדחתה על-ידי הערכאה המשפטית. 31. המערער לא קיבל הודעה על הגשת התביעה כנגד החייבת ולא הודע לו על הסדרי פשרה כלשהם שנעשו עם החייבת, בכך נשללה ממנו זכות מהותית להצטרף להליך, שאז היה מעלה טענת התיישנות הן ביחס לחייבת העיקרית והן ביחס אליו. בנסיבות אלה, מושתק המשיב משלילת טענת ההתיישנות של המערער. 32. בימ"ש קמא התעלם מטענת המערער, כי המשיב נהג עמו בחוסר תום-לב וכתוצאה מהתנהגות זו נגרמו למערער נזקים. 33. המשיב הפר את חובת הגילוי החלה עליו, משלא הודיע למערער על ביטול ערבותו של הערב השלישי ובכך אף נמנעה מהמערער זכות מהותית לבטל את ערבותו. 34. בהתאם לסעיף 7 לחוק הערבות, כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו, עומדת גם לערב, לכן התיישנות התביעה נגד החייבת העיקרית מובילה להתיישנות התביעה גם נגד המערער, אם לא התיישנה קודם לכן. 35. תיקון חוק הערבות על-ידי הוספת דרישה למיצוי הליכים נגד החייב העיקרי, מהווה תיקון דיוני בלבד ולכן הזמן שחלף עד הגשת התביעה נגד החייבת העיקרית ייחשב במסגרת תקופת ההתיישנות. 36. כל העובדות והראיות מצויות בידי המשיב וכאשר זה נמנע מלגלותן והתביעה מוגשת כעבור שנים רבות, נגרם למערער נזק ראייתי. 37. טעה בימ"ש קמא כאשר השית על המערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שחויבה החייבת העיקרית בגין הליכים שנוהלו נגדה, כאשר המערער לא צורף להליכים אלה. 38. לגרסת בימ"ש קמא, התיקון לחוק הערבות לא חל בענייננו, ובכל זאת לצורך דחיית טענת ההתיישנות, התייחס ביהמ"ש לתיקון זה. 39. תקופת ההתיישנות לגבי המערער מתחילה ביום 19.10.93, המועד בו נשלחה לראשונה התראה למערער על-ידי המשיב, ומכאן התביעה התיישנה. 40. אפילו התיקון לחוק הערבות חל כאן, הרי שהמערער לא קיבל כל הודעה לעניין התביעה שהוגשה נגד החייבת העיקרית ולעניין הליכי הפשרה שנוהלו עמה, מכאן מושתק המשיב מלטעון כי תקופת ההתיישנות מתחילה ממועד מיצוי ההליכים. 41. בכתב הערבות נקבע, שהתחייבות הערבים איננה מותנית בויתור הערבים לדרישה מהחייבת העיקרית תחילה, מכאן שהתביעה נגד המערער לא הותנתה במיצוי הליכים נגד החייבת. 42. המשיב הגיש את התביעה בשיהוי רב. 43. לא מובן מפסק הדין, מדוע לא חל בענייננו סעיף 6(ב) לחוק הערבות. 44. המחדלים השונים של המשיב מצדיקים כי הסעד של המערער בגין הפרת חובת תום-הלב על-ידי המשיב יהיה פטור מחובתו לפי כתב הערבות. ה. עיקר טענות המשיב: 45. המערער לא טען טענה כלשהי לגבי החוב שנתבע ולכן הוא מושתק מלטעון בעניין זה, מדובר בהרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, המערער נתבע רק על חלקו המשוערך בערבות. בנוסף, לפי כתב הערבות ערב המערער כפי חלקו וכן ערב להוצאות משפט שהוציא המשיב על-מנת לנסות לגבות החוב מהחייבת העיקרית, זאת לפי סעיף 1 לכתב הערבות. 46. הרשמת לא קבעה כל ממצא בהחלטתה מיום 30.3.06 והיא אף לא הייתה מוסמכת לעשות כן, כל שעשתה היה לחזור על התאריך 20.10.91 שנרשם בטעות בכתב התביעה ותוקן אח"כ בהסכמה. 47. המערער, עו"ד במקצועו, היה מודע היטב למצבו המשפטי וליכולתו לפעול. 48. בהנחה שהמערער לא קיבל הודעה על הגשת התביעה כנגד החייבת, יש לבחון אם נגרם לו נזק עקב כך וכאשר תדחנה טענות המערער בדבר התיישנות התביעה נגד החייבת ונגדו, יתברר כי לא נגרם לו נזק. 49. יש לדחות טענת המערער, בדבר התיישנות התביעה נגד החייבת העיקרית, מאחר ועילת התביעה בגינה הוגשה התביעה כנגד החייבת לא הייתה כלל הסכום שבגינו נשלח מכתב ההתראה, מיום 19.10.93, אלא סכום שונה לחלוטין ולכן עילת תביעה שונה לחלוטין. יתרה מזאת, המערער מנוע מלטעון טענת התיישנות התביעה כנגד הלקוח הנערב, לאור סעיף 7 לכתב הערבות. 50. אשר לטענת המערער, בדבר התיישנות התביעה נגדו, הרי שעילת התביעה לנושה כנגד הערב קמה רק לאחר קבלת אישור מיצוי ההליכים מראש ההוצל"פ, ואף אם ננקוט בגישה המחמירה, לפיה מרוץ ההתיישנות מתחיל לאחר קבלת פסק דין נגד החייב, הרי שהתביעה כאן לא התיישנה. 51. מחיקת הערב השלישי אינה משפיעה על חבותו של המערער, בין אם זה נמחק לפני שחתם המערער ובין אם לאחר חתימת המערער. 52. טופס המידע על הערב הוגש לפי ההסכמה בפרוטוקול מיום 3.7.06. 53. הטעות בתביעה לגבי מועד חתימת המערער תוקנה בעל-פה בדיון, המערער טען שיש מחלוקת עובדתית אך לא טען למועד אחר לחתימה, ולבסוף הסכים כי המחלוקת העובדתית תתברר על יסוד מסמכים וסיכומים ולא בדרך של הוכחות. 54. בימ"ש קמא היה מוסמך, בהסכמת הצדדים, לקבל החלטות בכל השאלות שבמחלוקת, לרבות במחלוקות העובדתיות שעלו בבקשת הרשות להתגונן וכן לגבי מועד מחיקת הערב השלישי. 55. מהמסמכים המצורפים עולה, כי החייבת אכן העלתה טענת התיישנות התביעה נגדה, טענתה נדחתה והחייבת הסכימה להסדר תשלומים שקיבל תוקף של החלטה. בכל אופן, בימ"ש קמא דן בטענת המערער בדבר התיישנות התביעה נגד החייבת. 56. המערער לא טען להרחבת חזית בהזדמנות הראשונה שהייתה לו בדיון מיום 18.10.06 ואף לא בסיכומיו ולכן איחר בהעלאת טענתו זו. 57. מועד חתימת המערער עולה מטופס המידע על הערב שצורף לאור הסכמת הצדדים ולכן יש לדחות טענת המערער, לפיה לא היה חותם אילו ידע שמדובר בשני ערבים. 58. בימ"ש קמא לא קבע בפסק-דינו, כי המערער לא קיבל הודעה על הגשת התביעה נגד החייבת, שאלה זו נותרה במחלוקת ואין כל קשר בינה לבין תחילת מרוץ ההתיישנות . 59. טענת המערער, לפיה האמור בכתב הערבות מוביל למסקנה, כי התביעה נגדו לא הייתה מותנית במיצוי הליכים נגד החייבת, מהווה הרחבת חזית. 60. המערער קיבל, ואף הודה בכך, את בקשת המשיב מראש ההוצל"פ להכריז כי מוצו ההליכים נגד החייבת העיקרית, אך לא טרח להגיב לבקשה זו. 61. טעות חמורה בידי המערער לגבי ההסכמות הדיוניות, מועד החתימה היה במחלוקת עובדתית שהועברה להכרעת ביהמ"ש בהסכמה וזאת על יסוד מסמכי הערבות וטופס המידע על הערב, תוך שהמשיב תיקן את כתב התביעה. 62. המערער צריך היה לטעון, מתי הוא כן חתם על כתב הערבות ולנסות לסתור את המועד המתוקן שטען המשיב, במקום זאת הוא ישב בחיבוק ידיים. ו. דיון: 63. דין הערעור לדחייה. לאחר בחינת טענות הצדדים מצאתי כי אין להתערב בקביעות, במסקנות ובתוצאה אליה הגיע בימ"ש קמא. 64. ראש וראשון, להשתלשלות העניינים ולהסכמות אליהן הגיעו הצדדים, כפי העולה מפרוטוקול הדיונים בבימ"ש קמא. בדיון מיום 3.7.06, הודיעו ב"כ הצדדים לבימ"ש קמא, כי מוסכם עליהם, שאין מחלוקת עובדתית וכי המחלוקת היא בעיקרה משפטית. בהמשך, ביקשו הצדדים לצרף: "... מסמכים בנקאיים באשר לחתימת הערבים, תוך שבאשר לקבילותם, שינוי החזית שבהם ועוד יהיו רשאים הצדדים לטעון בסיכומיהם". הסכמה זו של הצדדים קיבלה תוקף של החלטה. ביום 10.7.06 הוגשה על-ידי ב"כ התובע (-המשיב) בקשה לתיקון פרוטוקול, כך שייכתב שיש מחלוקת עובדתית לגבי מועד חתימתו של הערב השלישי על כתב הערבות ומועד מחיקתו. בדיון בבקשה, שנערך ביום 18.10.06, ביקש ב"כ התובע לחזור בו מן ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים לגבי קיומה של מחלוקת עובדתית: "... אני טוען כי הנתבע חתם על הערבות ביום 3.11.91, וזאת כפי שעולה מטופס מידע על הערב שנחתם ביום החתימה של הנתבע. לעומת זאת הערב הנוסף מר צבי מנדל חתם ביום 31.10.91 וזאת כפי שעולה מכתב הערבות, אלא שאנו טוענים שמר מנדל מחק את חתימתו". אם-כן, כבר בדיון זה הדגיש ב"כ התובע קיומה של מחלוקת עובדתית לגבי מועד חתימתו של הנתבע (-המערער) על כתב הערבות, כאשר התאריך לו טען התובע שונה מזה המצוין בכתב התביעה. הנתבע לעומת זאת, לא טען לשינוי חזית בשלב זה ואף לא התנגד לשינוי התאריך המצוין בכתב התביעה, כל שאמר הנתבע היה: "משאיר לשיקול דעת בית המשפט. יש מחלוקת עובדתית בגירסאות של חברי לגבי מה שהוא טוען עכשיו לבין מה שהוא טוען בסעיף 3 לכתב התביעה". כה אמר המערער, הא ותו לא. כעת מבקש הוא לטעון, כי כל שהשאיר לשיקול דעת ביהמ"ש קמא היה, האם רשאי ב"כ המשיב לחזור בו מההסדר הדיוני ללא הגשת בקשה נתמכת בתצהיר. טענה זו של המערער אינה מתיישבת עם העולה מפרוטוקול הדיונים בבימ"ש קמא, כפי שהובא לעיל, המערער לא טרח לציין בבימ"ש קמא, כי גדר המחלוקת אותה מותיר לשיקול דעת ביהמ"ש הינה כה צרה והדבר אף לא עולה מהמשך הדברים. לאור האמור, יש לדחות אף את טענת המערער בדבר שינוי חזית מצד המשיב, שכן המערער הותיר נושא זה, כאמור, לשיקול דעת ביהמ"ש ולא העלה טענה דומה אף לא בשלב הסיכומים בבימ"ש קמא, משכך איחר את המועד. עוד ביקשו הצדדים, בהסכמה: "... לסכם בכתב על סמך כל החומר שבתיק לרבות תיק ההוצל"פ ולרבות הצהרתנו לפרוטוקול מיום 3.7.06 ובכפוף למחלוקת העובדתית, בדבר מועד החתימה על טופס הערבות של הנתבע". הסכמה זו של הצדדים קיבלה אף היא תוקף של החלטה. לפיכך, לא ברור על מה מלין המערער שהרי הוא (עו"ד במקצועו) זה שנתן הסכמתו להגשת מסמכים בנקאיים לגבי חתימת הערבים, לפתיחת המחלוקת העובדתית באשר למועד חתימתו על כתב הערבות ולהגשת סיכומים בכתב לביהמ"ש קמא, בכפוף לאותה מחלוקת עובדתית. 65. המחלוקת העובדתית העיקרית בה נדרש להכריע בימ"ש קמא וכלפיה משליך המערער עיקר טענותיו כעת, הינה באשר למועד בו חתם הוא על כתב הערבות. בימ"ש קמא קבע על סמך המסמכים שעמדו בפניו, כי המערער (-הנתבע) חתם על כתב הערבות ביום 3.11.91. אשר למסמכים אלה טוען המערער בערעורו, כי המשיב (-התובע) צירפם רק לסיכומיו שהוגשו לאחר סיכומי המערער ולכן לא יכול היה המערער לטעון לעניין קבילות והרחבת חזית בסיכומיו. יש לדחות טענתו זו של המערער בשתי ידיים. סיכומי תובע מוגשים עובר לסיכומי נתבע וכך אף היה בתיק זה. בחינת סיכומי המערער בבימ"ש קמא מעלה, כי התייחס לטענות שונות שהעלה התובע (-המשיב) בסיכומיו, מכאן, כיצד יכול לטעון כעת כי סיכומיו הוגשו בטרם הוגשו סיכומי התובע?? לפיכך, משלא התנגד המערער במועד לקבילות המסמכים הנדונים ולא טען לשינוי חזית בעקבות הגשתם, אין לו להלין אלא על עצמו. בחינת כתב הערבות ומסמכי המידע על הערב מעלה, כי אין להתערב בקביעת בימ"ש קמא בנוגע למועד בו חתם המערער על כתב הערבות. אכן, בראש כתב הערבות מופיע התאריך 22.10.91, אך נראה שמדובר, כפי קביעת בימ"ש קמא, בתאריך בו הוכן כתב הערבות לראשונה, תאריך שאינו מרמז על המועדים בהם חתמו הערבים השונים. בסופו של כתב הערבות ישנה אף חותמת של פקיד הבנק בסניף פתח תקווה, המאשרת כי הערב השלישי חתם על כתב הערבות ביום 31.10.91, עובדה התומכת במסקנה כי התאריך בראש כתב הערבות אינו מעיד על תאריכי החתימות של הערבים השונים. כן צירף התובע (-המשיב) לסיכומיו בבימ"ש קמא את טופסי המידע על הערב, עליהם חתמו המערער וניסים סרוסי הוא הנתבע הנוסף שהיה בתיק ונגדו ניתן פסק דין כאמור. על גבי טופס המידע על הערב של ניסים סרוסי מצוין התאריך 24.10.91 ועל גבי טופס המידע על הערב של המערער מצוין התאריך 3.11.91. אכן, כפי שציין בימ"ש קמא, הנחה הגיונית היא כי הערבים חתמו על טפסי המידע על הערב בו ביום שחתמו על כתב הערבות עצמו, שהרי לא סביר שהערב יגיע לסניף הבנק בימים שונים על-מנת לחתום על הטפסים. לפיכך, המסקנה, מר סרוסי חתם על כתב הערבות ראשון, זאת ביום 24.10.91, לאחריו חתם הערב השלישי, ביום 31.10.91, ולבסוף חתם המערער, ביום 3.11.91. מסקנה זו אליה הגיע בימ"ש קמא תואמת אף את הסדר בו מופיעים שמות הערבים השונים בראש כתב הערבות ובעמודו האחרון. 66. שאלה נוספת בה נדרש בימ"ש קמא להכריע נוגעת למועד בו נמחק הערב השלישי מכתב הערבות, האם היה זה בטרם חתם המערער על כתב הערבות או לאחר מכן. גם כאן, עיון בכתב הערבות מעלה, כי אין ממש בטענת המערער, לפיה הערב השלישי נמחק לאחר שחתם המערער על ערבותו וכי לו ידע שמדובר בשני ערבים בלבד, לא היה חותם. כתב הערבות כולל בחלקו העליון את שם הלקוחה, היא החייבת רוזאנה קלאס, כאשר מתחת לשמה מופיעים שמות הערבים השונים, זה תחת זה בסדר הבא: ראשית, סרוסי נסים, אחריו מנדל צבי (הוא הערב השלישי) ולבסוף המערער, רובין יהושע, הוא גם הסדר בו נקבע כי חתמו הערבים השונים, כאמור. שמו של הערב השלישי נמחק מכתב הערבות, על גבי השורה כולה מתוח קו. מתחת לשמות הערבים, כאשר שמו של הערב השלישי, מחוק כאמור, מופיע המשפט הבא: "אנו החתומים מטה סרוסי ניסים רובין יהושע ערבים בזה באופן הדדי וסולידרי...". עינינו הרואות, כי בחלקו האופרטיבי של כתב הערבות, הוא החלק בו נרשמו שמותיהם של הערבים שמתחייבים לאמור בכתב הערבות, כלל לא מופיע שמו של הערב השלישי, אלא שמו של המערער ושל הנתבע הנוסף בלבד, זה בצמוד לזה. מכאן, ששמו של הערב השלישי נמחק בטרם חתם המערער על כתב הערבות. יתרה מזאת, כפי שקבע ביהמ"ש קמא, מדובר בטענת הגנה של המערער, לפיה לא היה חותם לו ידע שמדובר בשני ערבים בלבד, והמערער לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו. לא למותר להוסיף, כפי קביעת בימ"ש קמא, כי אפילו אם נמחק הערב השלישי לאחר חתימת המערער על כתב הערבות, הרי שכתב הערבות כולל הוראות מפורשות (!) המתירות לבנק לערוך שינויים כדוגמת זה בערבויות השונות, ומבלי שהדבר יפגע בערבותם של הערבים האחרים. כתב הערבות פותח בזו הלשון: "אנו החתומים מטה סרוסי ניסים רובין יהושע ערבים בזה באופן הדדי וסולידרי כולנו ביחד וכל אחד מאיתנו לחוד לבנק דיסקונט לישראל בע"מ...". בסעיף 3 לכתב הערבות, נכתב: "... ערבות זו לא תפגע אם נחתמה ע"י חלק מהערבים המפורטים בראש כתב זה ותחשב כמחייבת בהתאם לכתב זה את החותמים עליה בלבד". סעיף 5 לכתב הערבות, שעניינו זכויות הבנק בקשר לחובות המובטחים ולבטחונות, קובע: "הבנק יכול בזמן מן הזמנים בין בהסכמתנו או בלעדיה ובלי כל הודעה אלינו: א ... ... ה. להתפשר או לעשות הסדר כלשהו עם הלקוח או אדם אחר או ערב עבורו- לרבות אחד מאיתנו. מוצהר בפירוש כי כל דבר מהאמור לעיל לא יפגע, לא יפחית, לא ישנה ולא יקטין את ערבותנו זאת או את התחייבויותינו הנובעות ממנה. מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל הרי כל פעולה מהפעולות שהינכם רשאים לעשות לפי סעיף זה לא תקנה לנו כל זכויות שהן ולא תהיה לנו כל ברירה שהיא מהברירות הנזכרות בסעיף 5(ג) לחוק הערבות". סעיף 6 לכתב הערבות מתייחס אף הוא למקרים שונים שאין בהם כדי לפגוע בערבות וקובע: "... ערבותנו זאת... לא תפגע במקרה שאתם גרמתם או תגרמו, בין ביודעין ובין שלא ביודעין, לפקיעת ערובה או בטחון שניתנו להבטחת החיוב הנערב אפילו אם נגרם לנו ע"י כך נזק". (מקום בו לא נאמר אחרת - ההדגשות שלי - י.כ.). בחינת כל אחת מההוראות הנ"ל ובוודאי כמכלול מובילה למסקנה, כי אפילו אם נמחק הערב השלישי לאחר חתימת המערער הרי שאין בכך כדי להועיל למערער, מאחר והבנק רשאי היה לערוך שינויים כדוגמת מחיקת אחד הערבים, מבלי שהדבר יפגע בערבויות האחרות. 67. המערער שב וטוען בפנינו, כי משלא נשלחה לו הודעת הצטרפות להליך שנפתח נגד החייבת העיקרית, נשללה ממנו זכות מהותית ונמנעה ממנו האפשרות להעלות טענת התיישנות התביעה נגד החייבת ונגדו. מקור החובה למשלוח הודעת הצטרפות להליך אל הערב, הינו בסעיף 17ג'(ג) לחוק הערבות (תיקון מס' 1) (להלן: "תיקון תשנ"ב"). סעיף זה חל על הערבות הנדונה, למרות שהתקבל לאחר חתימתה, זאת לאור הוראת המעבר הקבועה בסעיף 5(א) לתיקון שקובעת: "תובענה למילוי ערבות לחיוב שהוגשה אחרי תחילתו של סעיף זה תוגש לפי הוראות סעיף 17ג גם אם הערבות ניתנה לפני תחילתו". סעיף 17ג'(ג) לתיקון תשנ"ב לחוק, קובע: "הוגשה תובענה נגד חייב ימסור הנושה הודעה לכל ערב יחיד והוא יהיה רשאי להצטרף להליך". בימ"ש קמא קבע, כי התובע (-המשיב) לא עמד בנטל להוכיח, כי אכן שלח הודעת הצטרפות להליך שנפתח נגד החייבת, אל הנתבע (-המערער). משכך, פנה בימ"ש קמא לבחינת טענות ההתיישנות שנמנע מן המערער להעלותן בשלב מוקדם יותר וקבע, כי יש לדחות טענות אלה הן באשר לחייבת והן באשר למערער, הערב. אשר לטענת התיישנות ביחס לחייבת, כפי קביעת בימ"ש קמא, נראה שהחייבת העלתה טענה זו בעצמה בהליך העיקרי, זאת לאור האמור בסעיף 9 לתצהירו של עו"ד מחאג'נה, ב"כ הקודם של התובע (-המשיב) וכן בסעיף 13(ה) לתצהירו של מר יצחק קרסו, מנהל סניף בנק בנצרת עלית. אף לגופה של טענה, זו נדחתה כדין. אין לומר, כטענת המערער, כי עילת התביעה נגד החייבת נוצרה ביום בו נשלח אליה מכתב ההתראה הראשון, שהרי מאותה עת נעשו ניסיונות מאומצים של המשיב להגיע להסדרים עם החייבת וזו אף הפקידה 20 שיקים ביום 17.10.94 לכיסוי חלק מחובותיה, כאשר חלקם הארי כובד. כל עוד החייבת עמדה בהסדר עם המשיב, לא הייתה עילה להגשת תביעה נגדה ומאותה עת בה חולל חלק מהשיקים של החייבת, בשנים 1994-1995, ועד להגשת התביעה נגד החייבת ביום 9.11.00, לא חלפה תקופת ההתיישנות, כך שאף אם ננקוט בגישה המחמירה, לפיה מרוץ ההתיישנות החל כאשר חולל השיק הראשון, הרי שאין ממש בטענת המערער בדבר התיישנות התביעה נגד החייבת. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי סעיף 7 לכתב הערבות, עליו חתם המערער, קובע: "... אנו לא נהיה זכאים לטעון נגדכם כל טענה שיש ו/או שתהיה ללקוח כלפיכם בקשר לחיובו כלפיכם והתישנות תביעתכם נגד הלקוח ולא תפגע ולא תגרע בערבותנו זו". סעיף 18 לחוק הערבות, כנוסחו בעת הרלבאנטית, קבע: "הוראות חוק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון, ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים". מכאן, אפשר היה להתנות אף על תקופת ההתיישנות כפי שאכן נקבע בכתב הערבות. אשר לטענת התיישנות ביחס למערער, טוען הוא כי תקופת ההתיישנות החלה ביום 19.10.93, המועד בו נשלחה אליו התראה ראשונה על-ידי המשיב, ומכאן שהתביעה נגדו התיישנה. אין לקבל טענה זו של המערער. סעיף 17ג'(א) לתיקון תשנ"ב לחוק, שחל כאמור על הערבות הנדונה, מחייב מיצוי הליכים נגד החייב תחילה בטרם יפנה הנושה לגביית החוב מהערב, זאת בלשון הזהה כמעט ללשון סעיף 27(א) לחוק הערבות, כנוסחו כיום (לאחר קבלת תיקון מס' 2 לחוק- תיקון תשנ"ח, שאינו חל על הערבות בענייננו). סעיף 17ג'(א) לתיקון, קובע: "לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה: (1) ניתן פסק דין נגד החייב; (2) יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, נקט הנושה בכל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתה על דירת מגורים או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים, והכל כשהם סבירים בנסיבות הענין". סעיף זה הקנה לערב הגנה שלא עמדה לו קודם לכן, עתה החוק מחייב קבלת פסק דין נגד החייב ואישור מיצוי הליכים מידי ראש ההוצאה לפועל, עובר להגשת תובענה נגד ערב יחיד. בעקבות תיקון תשנ"ב האמור עלתה השאלה, האם הדרישה בדבר מיצוי הליכים נגד החייב משפיעה על תחילת מרוץ ההתיישנות ביחס לערב. ביהמ"ש העליון טרם הכריע בסוגיה זו, פסיקות בתי משפט שלום ומחוזי אינן חד-משמעיות, מחד, יש הקובעות כי אין בתיקונים לחוק הערבות כדי להשפיע על תקופת ההתיישנות לגבי הערב, מאידך, יש הרואות במועד קבלת אישור מיצוי הליכים כמועד הרלבאנטי לצורך תחילת תקופת ההתיישנות ביחס לערב (ראה לעניין זה: ספרו של ד"ר ר' בר-קהן, ערבות, תשס"ו- 2006 (להלן: "בר-קהן"), ע' 219-223). בר-קהן התייחס בספרו לקושי המתעורר בעקבות תיקונים תשנ"ב ותשנ"ח לחוק הערבות: "מה הדין מקום שבשל מגבלות התיקונים לחוק הערבות, מנוע הנושה מלתבוע את הערב, כאשר עד למועד בו מוסרות מגבלות אלו, חולפת תקופה העולה על שבע שנים? הסוגיה התעוררה לאור הגבלת אפשרות התביעה כנגד 'ערב יחיד' או 'ערב מוגן' עליהם חלות הוראות התיקונים לחוק הערבות... הסוגיה קשה, וטעונה תיקון חקיקתי. עמדתנו... היא כי הפתרון הראוי, בלית ברירה, הוא להכיר במועד מתן האישור המאפשר התחלת נקיטת הליכים כנגד ערב יחיד או מוגן ('אישור מיצוי הליכים') כמועד הווצרות העילה, תוך הענקת אפשרות לערבים אלו להעלות טענות מכוח הוראות הדין הכללי המבוססות על דיני הנזיקין, האמון ותום הלב, אם לא פעל הנושה בסבירות ובתום לב לקבלת אישור זה במועד ולא הגיש כנגדם תביעה תוך פרק זמן ראוי, שיאפשר להם התגוננות ראויה". (ראה: בר-קהן, ע' 211-212) ובהמשך ספרו: "ניתן לסכם ולאמר כי העמדה לפיה מועד תחילת תקופת ההתיישנות בתביעות כנגד ערב יחיד או מוגן מתחילה במועד קבלת אישור מיצוי ההליכים כנגדו הינה עמדה ראויה, המעדיפה ודאות והיגיון על פני תוצאות בלתי סבירות הנובעות מחוסר התיאום בין שני חוקים... יחד עם זאת, דומה כי הצבת עמדה זו באופן בלעדי ותוך התעלמות מפרק הזמן החולף עד להגשת התביעה כנגד הערב, תהווה בכל זאת איזון לא ראוי... ולפיכך ראוי היה כי בתי המשפט יאזנו עמדה זו תוך שימוש בכלים המסורתיים העומדים לרשותם ובראשם עקרונות דיני הנאמנות, הזהירות ותום הלב, תוך הפעלת שיקול דעת מתאים באופן לפיו יאוזנו האינטרסים המעורבים בצורה שלא תפגע בצדדים ואשר תרתיע נושים מפני שיהוי בלתי סביר בשימוש בזכויותיהם...". (ראה: בר-קהן, ע' 227-228) במקרה דנן, המשיב לא שקט על שמריו, הוא ניסה להגיע להסדרים שונים עם החייבת ומשזו לא עמדה בהם, הגיש תביעה נגדה ביום 9.11.00, פסק הדין נגד החייבת ניתן ביום 29.1.04, וביום 28.6.04 הגיש המשיב בקשה לראש ההוצל"פ לקבלת אישור מיצוי הליכים נגד החייבת. לפיכך, נראה שאף אם ננקוט בגישה המאוזנת המוצעת בספרו של בר-קהן, הרי שראוי במקרה זה לקבוע את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות ביום שבו ניתן אישור מיצוי הליכים נגד החייבת, הווה אומר ביום 12.10.04. עילת התביעה נגד המערער קמה ביום קבלת אישור מיצוי ההליכים נגד החייבת, ומשכך התביעה נגדו לא התיישנה. 68. לבסוף, טוען המערער בערעורו, כי אינו מבין על שום מה לא חל בעניינו סעיף 6(ב) לחוק הערבות. סעיף 6(ב) לחוק הערבות, כנוסחו בעת הרלבנטית, קבע: "גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק". אלא שהמערער כלל לא טען בבימ"ש קמא להתקיימותו של סעיף 6(ב) הנ"ל ובוודאי שלא הוכיח את גובה הנזק הנטען. יתרה מכך, סעיף 18 לחוק הערבות קבע, כאמור, באותה העת: "הוראות חוק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון, ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים". הווה אומר, הוראות חוק הערבות ניתנות היו להתנאה בהסכם שבין הצדדים, ואכן סעיף 21 לכתב הערבות קבע: "כל האמור בערבות זאת יחשב כהתנאה מפורשת בין הצדדים ויחול למרות כל האמור בחוק הערבות. הוראות חוק הערבות יחולו על ערבות זו אך ורק במידה ולא תוקנו או שונו, בין מפורש ובין מכללא בכתב ערבות זה". סעיף 6 לכתב הערבות מתייחס למקרים שאינם פוגעים בערבות וקובע: "... ערבותנו זאת... לא תפגע במקרה שאתם גרמתם או תגרמו, בין ביודעין ובין שלא ביודעין, לפקיעת ערובה או בטחון שניתנו להבטחת החיוב הנערב אפילו אם נגרם לנו ע"י כך נזק". לפיכך, בהיות הוראת סעיף 6(ב) לחוק דיספוזיטיבית ובהתקיימה של הוראה מפורשת בכתב הערבות הסותרת סעיף זה, הרי שההוראה בהסכם שבין הצדדים היא הגוברת, ולכן, בכל מקרה, לא היה מקום להחיל את סעיף 6(ב) לחוק הערבות. המערער חתם על כתב הערבות וחזקה עליו שהיה מודע להוראות עליהן חתם, מה גם שלא טען אחרת. 69. לאור האמור, דין הערעור לדחיה על כל היבטיו, אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות ובמסקנות כפי בימ"ש קמא, וכך אני מציע לחבריי. 70. המערער ישא בהוצאות המשיב ושכ"ט ב"כ כדי סך 15,000 ₪ (כולל). יצחק כהן, שופט סגן נשיא מנחם בן דוד, נשיא - אב"ד: מסכים ומצטרף. מנחם בן דוד, נשיא אב"ד כב' השופטת נחמה מוניץ: מסכימה ומצטרפת. נחמה מוניץ, שופטת הוחלט איפוא פה אחד כאמור בחוות דעתו של כב' השופט יצחק כהן - סגן נשיא. מיצוי הליכיםערבים (ערבות)