טענת פרעתי במימוש משכנתא

בפסק הדין להלן דובר על משכנתא רשומה, הניתנת למימוש כפסק-דין על-פי סעיפים 17(2) ו- 18 לחוק המשכון, תשכ"ז - 1967, בכפוף להוראות חוק ההוצאה לפועל, אשר לפי סעיף 81 לחוק זה חלות על משכנתא רשומה בשינויים המחוייבים. טענת "פרעתי" מתייחסת, אפוא, לאירועים שקרו לאחר מתן פסק הדין, או במקרה של מימוש משכון - לאחר הפקדתו או רישומו, ובה רשאי להכריע ראש ההוצאה לפועל. זאת להבדיל מטענה הכופרת בעצם תוקפו של משכון או בזכותו של הבנק לפתוח בהליכים למימושו, ומטענות אחרות הנוגעות למערכת היחסים עם הבנק נותן ההלוואה ובעל המשכנתא, כגון חוסר תום-לב בכריתת הסכם המשכנתא או בפתיחת הליכים למימוש המשכנתא; מקומן של טענות כאלו הוא בבית המשפט המוסמך. להלן פסק דין בנושא טענת פרעתי במימוש משכנתא: פסק-דין תמצית העובדות והטענות 1. בשנת 2003 נטלה חברת "רחלי גולדבלט יחסי ציבור בע"מ" (להלן: "החברה") מידי הבנק המשיב (להלן: "הבנק") שתי הלוואות: האחת, על-סך 200,000 ₪, התקבלה ביום 7/3/03 בחשבון מספר 259999 שהתנהל בבנק בסניף 361 (להלן: "החשבון הראשון" ו- "ההלוואה הראשונה"), והשנייה, על-סך 150,000 ₪, התקבלה ביום 18/9/03 בחשבון מספר 13689 שהתנהל בבנק בסניף 357 (להלן: "החשבון השני" ו- "ההלוואה השנייה"). 2. המבקש הוא בעלה של הגב' גולדבלט, בעלת המניות ומנהלת החברה, שערב להחזר ההלוואות בערבות המוגבלת עד סכום של 350,000 ₪, באמצעות שיעבוד הנכס שבבעלותו ברחוב חכמי אתונה 7 בתל-אביב, הידוע כגוש 6971 חלקה 6 (להלן: "הנכס"). המשכנתא שניתנה להבטחת החזר ההלוואה הראשונה נרשמה ביום 26/2/03 על-פי שטר מספר 6251 (להלן: "המשכנתא הראשונה"), והמשכנתא שניתנה להבטחת החזר ההלוואה השנייה נרשמה ביום 18/3/04 על-פי שטר מספר 11645 (להלן: "המשכנתא השנייה"). 3. ביום 23/5/04 הודיע הבנק בכתב לגב' גולדבלט, כי הואיל ולא עמדה בהתחייבויותיה להסדיר את החריגות בחשבון החברה, מבוטלות כל מסגרות האשראי, והיא נדרשת לפרוע את יתרות החוב בחשבון עד ליום 30/5/04. דרישות נוספות לתשלום חובות החברה לבנק נשלחו ביום 30/6/04 וביום 9/8/04. נכון ליום 12/9/04 הגיעו חובותיה של החברה לבנק לסכום של 800,374.79 ₪ וכללו: יתרת-חובה בסך 316,419.01 ₪ בחשבון העובר ושב, סך של 795.72 ₪ בגין חיוב כרטיסי-אשראי וסך של 483,160.06 ₪ בגין ההלוואות שנטלה החברה מאת הבנק. על רקע זה, ביום 27/9/04 הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בהרצליה בקשה למימוש המשכנתאות, וביום 12/1/05 ניתן צו למינוי כונס נכסים על זכויות המבקש בנכס. 4. בתובענה זו שהגיש המבקש נגד הבנק, נתבקש בית המשפט להצהיר על-כך, ששתי המשכנתאות בטלות מעיקרן או מבוטלות, או לחילופין, פג תוקפן. בהתאם לכך, נתבקש בית המשפט להורות על ביטול רישום המשכנתאות בספרי רשם המקרקעין ולקבוע, כי הבנק אינו זכאי למימוש המשכנתאות בהליכי הוצאה לפועל וכי מינויו של כונס הנכסים שהתמנה בתיק ההוצאה לפועל מבוטל גם הוא. בנוסף, עתר המבקש לעיכוב ההליכים למימוש המשכנתאות עד להכרעה בתביעה שהגיש הבנק בבית-משפט השלום בתל-אביב כנגד החברה ובעליה, הגב' גולדבלט (ת"א 62743/04). לחילופי חילופין, אם ימצא בית המשפט כי איזו מן המשכנתאות תקפה, נתבקש להורות כי למבקש, בהיותו "ערב יחיד" על-פי חוק הערבות, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק הערבות"), עומדת הזכות לפרוע את החוב, ככל שקיים, בשיעורין, על-פי תנאי ההלוואה. יצויין כבר עתה, כי מאז שהוגשה התובענה נמכר הנכס על-ידי המבקש והכספים שנתקבלו תמורתו שימשו לפירעון חובות החברה. משכך, נתייתר הדיון בכל הסעדים שנתבקשו בתובענה, למעט הסעד ההצהרתי הנוגע לתוקף המשכנתאות. 5. לגבי המשכנתא הראשונה, טוען המבקש, כי היא פקעה עם פירעון ההלוואה הראשונה. המבקש סומך טענתו זו על-כך שדפי החשבון, שאותם צירף הבנק לבקשה למימוש המשכנתאות, מתייחסים לחובות החברה בחשבון השני, שלהם לא ערב המבקש במסגרת המשכנתא הראשונה, ומעבר לכך, לא הוצגה כל ראייה על-ידי הבנק לקיומו של חוב בגין הלוואה זו. המבקש מדגיש בהקשר זה, כי החברה מצוייה בבעלותה המלאה של רעייתו, וכי אין לו שום חלק, לא במישרין ולא בעקיפין בחברה, בניהולה או בעסקיה. 6. המשכנתא השנייה, לטענת המבקש, נעשתה להבטחת הלוואה "מתגלגלת ארוכת טווח", המכונה "הלוואת בלון", כאשר הריבית על ההלוואה נפרעה ב- 6 תשלומים, ואילו הקרן אמורה היתה להיפרע במועד בלתי-ידוע מראש, בהתאם לשיקולי החברה וצרכיה העסקיים. מועד פירעון הקרן לא נרשם בטופס הגילוי לערב יחיד ולא בבקשה לקבלת הלוואה (נספחים ג1 - ג2 לתצהיר המבקש). יתר-על-כן, טוען המבקש כי הודגש בפניו, שעה שחתם על מסמכי המשכנתא, כי נוכח מערכת היחסים הטובה שבין הבנק לבין החברה, לא ירשום הבנק את המשכנתא, וממילא, לא ידרוש ממנו מימוש הנכס בגין הלוואה זו. ואולם, לגירסת המבקש, משהודיעה החברה לבנק כי היא מנצלת את זכותה להאריך את ההלוואה לפרק זמן נוסף, ביקש הבנק לרשום את המשכנתא, ובסמוך לאחר שנרשמה, ביום 23/5/04, כאמור, הודיע הבנק כי הוא מעמיד לפירעון מיידי את יתרת החוב בחשבון (ראו נספח ד' לתצהיר המבקש). בנסיבות אלו, טוען המבקש, נרשמה המשכנתא בחוסר תום-לב, עקב מצג שווא והטעייה, והיא בטלה מעיקרה, או למצער, מבוטלת. 7. המבקש מוסיף וטוען, כי לא עמדה לבנק זכות להעמדת החובות לפירעון מיידי, מאחר שהחברה לא חרגה ממסגרת האשראי בחשבון, אשר עמדה בתקופה הרלוונטית על-סך של 400,000 ₪ (המבקש מפנה בהקשר זה לנספחים ה' - ו' לתצהירו). המבקש סבור, כי כל עוד עמדה החברה במסגרת האשראי היה על הבנק להמשיך ולחייב את חשבון החברה בחיובי ההלוואה. מדפי החשבון בתקופה שבין החודשים יוני - אוגוסט 2004, ניכר בבירור כי לא נעשו תנועות לחיוב בגין החזר ההלוואה. רק בחודש ספטמבר באותה שנה, לאחר שנפתחו ההליכים כנגד החברה, מופיע, לשיטת המבקש, חיוב בגין פירעון ההלוואות, ובחודש אוקטובר החיוב מכובד ולא מוחזר (ראו נספח ח' לתצהיר המבקש). עוד טוען המבקש, כי לא זו בלבד שיתרת החובה בחשבון החברה היתה נמוכה ממסגרת האשראי המאושרת, אלא שבאותם ימים החזיק הבנק בשיקים במשמורת בסכום כולל של 120,362.40 ₪, אשר שימשו כבטוחה נוספת וניתן היה להיפרע מהם (ראו נספח ז' לתצהיר המבקש). לטענת המבקש, הודיע הבנק לחברה כי הוא אינו רואה בשיקים כבטחון ואינו מתכוון להפקידם, אך עם זאת, סירב להשיבם לידיה. 8. המבקש טוען, כי סעיף 26 לחוק הערבות מחייב את הנושה להודיע לערב יחיד על פירעון מוקדם של הלוואה לפירעון בתשלומים בשל איחור בפירעון לפחות 15 ימים מראש, ואם לא הודיע הנושה כאמור, לא יהיה הערב היחיד חייב בפירעון מוקדם. הבנק לא עמד בחובה זו, לטענת המבקש. המבקש מטעים, כי ההוראה באה להעמיד את הערב היחיד על זכותו לפרוע את ההלוואה בתשלומים, בהתאם לתנאי ההלוואה ופריסת התשלומים שנקבעו בחוזה שבין הנושה לחייב. אי-מתן הודעה כמתחייב מחוק הערבות, גרמה למבקש נזק ושללה ממנו את הזכות להודיע כי הוא נכון להמשיך ולשלם את ההלוואה על-פי תנאי הסכם ההלוואה. עוד טוען המבקש, כי לאחרונה הורחבה חובת הזהירות החלה על בנקים גם למצבים של הפסקת אשראי או העמדה חוב לפירעון מיידי. הכלל הוא, כי בנוסף לחובת הודעה ללקוח ולערבים, על הבנק לבצע פעולה זו בזהירות ראוייה, בתום-לב ובדרך מקובלת, באופן מחושב ולא שרירותי, תוך מתן משקל לפגיעה בלקוח ובערבים. משהפר הבנק חובות אלו, הוא אינו זכאי לממש את הנכס שמשכן המבקש, בהיותו "ערב יחיד", כהגדרתו בסעיף 19 לחוק הערבות. המבקש טוען, כי בכך הכשיל הבנק ומנע את ביצוע החיוב, ועל-כן, לפי סעיף 6 לחוק הערבות, פקע החיוב ועמו פקע גם המשכון. לאור התנהגות הבנק, המתוארת לעיל, סבור המבקש שיש לקבוע כי הוא אינו חייב בפירעון מוקדם, או לכל הפחות, כי הוא זכאי להמשיך לפרוע את ההלוואות על-פי הסכמי ההלוואה המקוריים. 9. מנגד, טוען הבנק כי דין התובענה להידחות על הסף, שכן עיקרה בטענות "פרעתי". המבקש מעלה טענת פירעון לעניין ההלוואה הראשונה, וטענה כי לא הגיע מועד הפירעון של ההלוואה השנייה. טענות אלה מתייחסות לתקופה שלאחר רישום המשכנתאות והסמכות לדון בהן נתונה לראש ההוצאה לפועל בלבד, על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). 10. הבנק מוסיף וטוען, כי יש לדחות את טענות המבקש גם לגופן. החוב בגין ההלוואה הראשונה הועבר, לפי הסבר הבנק, מהחשבון הראשון לחשבון השני של החברה, שהתנהל בסניף אחר של הבנק, בהסכמתה של הגב' גולדבלט, ודפי החשבון מצביעים על רציפות בין שני החשבונות. המבקש לא המציא כל אסמכתא לכך שההלוואה הראשונה נפרעה, וניתן לראות כי החברה המשיכה לפרוע את ההלוואה מהחשבון החדש. 11. בנוגע להלוואה השנייה, טוען הבנק כי בטופס גילוי מידע לערב יחיד צויין, כי סכום הקרן ייפרע בתשלום אחד, אולם המועד שבו התחייבה החברה לפרוע את קרן ההלוואה נשמט ממנו עקב טעות קולמוס. עם זאת, בלוח הסילוקין, המהווה חלק ממסמכי ההלוואה השנייה, מצויין מפורשות מועד תשלום הקרן - ביום 18/4/04 (נספח יג' לתצהירה של הגב' מלי ברוק, להלן: "ברוק"), ולמסמכים אלה אף צורף דף ההסבר בדבר פירעון מוקדם להלוואות (ראו נספח ז' לתצהיר ברוק). הבנק מוסיף וטוען, כי על-פי סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים תוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב, זמן סביר מראש." כך גם קבעה הפסיקה את הכלל, לפיו בהיעדר הוראה חוזית, השבת החוב תיעשה תוך זמן סביר. כלל זה נגזר מתכליתם של דיני החוזים להגשים את ציפייתם הסבירה של הצדדים ובייחוד מעקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים, וכן מסעיף 11 לחוק הפרשנות, תשמ"א - 1981. הבנק מכחיש את טענת המבקש, כאילו נאמר לו שלא ייעשה שימוש נגדו במסמכי המשכנתא ולא יידרש ממנו מימוש הנכס בגין ההלוואה השנייה. לגירסת הבנק, המבקש קיבל לידיו את שטר המשכנתא השנייה חתום על-ידי הבנק ביום בקשת ההלוואה (18/9/03), והוא זה אשר צריך היה לדאוג לרישום המשכנתא (נספח יב' לתצהיר ברוק). המשכנתא נרשמה רק כחצי שנה לאחר המועד בו ניתנה ההלוואה השנייה וכחודש לפני מועד פירעון ההלוואה, בשל שביתה במשרדי רישום המקרקעין שנמשכה כשלושה חודשים, ובשל כך שהמבקש נדרש להמציא אישור של עיריית תל-אביב, שלטובתה נרשמה הערת אזהרה על הימנעות מעשיית עיסקה על בעלות המבקש בנכס. מכל מקום, כאשר הודיע הבנק על העמדת ההלוואה לפירעון מיידי בחודש ספטמבר 2004, כבר חלף המועד לפירעון ההלוואה השנייה, וכל הניסיונות להגיע להסדר עם החברה לתשלום חובותיה עלו בתוהו. לפיכך, הבנק היה רשאי לנקוט הליכי מימוש משכנתא כפי שעשה, ודין טענות המבקש ביחס להלוואה השנייה ומימוש השיעבוד שנעשה להבטחתה - להידחות. 12. כמו-כן, טוען הבנק, כי בניגוד לטענת המבקש, לפיה לא חרגה החברה ממסגרת האשראי, החברה היתה בחריגה מתמדת ממסגרות האשראי שהוקצו לה, אשר הגיעו לכל היותר, במצטבר, לסך של 250,000 ₪. על-כן, לא ניתן היה לפרוע את ההלוואות באמצעות חיוב חשבון החברה, כפי שטוען המבקש, וכאמור, לטענת הבנק, נעשו ניסיונות רבים כדי להגיע להסדר עם החברה בטרם נדרשה לפרוע את חובותיה באופן מיידי. עוד מציין הבנק, כי החיובים בחשבון החברה, המופיעים לאחר נקיטת ההליכים המשפטיים נגדה, הם חיובים בגין הוצאות משפטיות, שאותן העמיד הבנק לחברה כהלוואה, על-מנת להקטין את שיעור הריבית החל עליהן. לעניין השיקים שהוחזקו במשמורת בידי הבנק נטען, כי נוכח מצב החברה וחובותיה סירב הבנק לדרישתה להחזיר את השיקים, וזאת מתוקף זכותו החוזית לעכב בידיו את השיקים כבטוחה לפירעון חובות החברה, בהתאם לסעיף 7.4 לפרק הכללי לבקשה לפתיחת חשבון ותנאים כלליים לניהול חשבון. ממילא, כנגד השיקים הנ"ל, שניתנו לחברה מחשבון ספקית החברה "ספקיוריטי", נתנה החברה שיקים נגדיים באותם סכומים לפקודת "ספקיוריטי", כך שלא היה בשיקים המוחזקים במשמורת אצל הבנק כדי להקטין את יתרת החובה של החברה. 13. לעניין החובה הקבועה בסעיף 26 לחוק הערבות לשלוח הודעות לערב בדבר פירעון מוקדם, טוען הבנק כי ההלוואה השנייה כלל לא הועמדה לפירעון מוקדם. אשר להלוואה הראשונה, טוען הבנק כי הגם שלא נעשתה פנייה ישירה אל המבקש בדבר העמדתה לפירעון, הרי שהוא שיעבד נכס לטובת חברה בבעלותה ובשליטתה של אשתו, וקרוב לוודאי שידע על מצב החברה ועל ההודעות מאת הבנק שנשלחו אל החברה ואל אשתו. לחילופין, טוען הבנק, כי הודעה לערב נועדה לאפשר לערב להודיע על רצונו לפרוע את ההלוואה בתשלומים בתנאי חוזה ההלוואה, ואם לא הודיע הערב על רצונו לעשות כן בתקופה הנקובה, יכול הנושה להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי. הבנק מצהיר, כי הוא היה נכון לאפשר למבקש לפרוע את ההלוואה הראשונה בתשלומים, ואף כיום הוא מוכן לעשות כן, אולם המבקש לא פנה אליו בבקשה כזו עד למועד הגשת התובענה, ונראה שטענה זו נוצרה לצורך ההליך המשפטי בלבד. דיון טענת "פרעתי" 14. סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל קובע: "חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי ראש ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו." ענייננו הוא במשכנתא רשומה, הניתנת למימוש כפסק-דין על-פי סעיפים 17(2) ו- 18 לחוק המשכון, תשכ"ז - 1967, בכפוף להוראות חוק ההוצאה לפועל, אשר לפי סעיף 81 לחוק זה חלות על משכנתא רשומה בשינויים המחוייבים. טענת "פרעתי" מתייחסת, אפוא, לאירועים שקרו לאחר מתן פסק הדין, או במקרה של מימוש משכון - לאחר הפקדתו או רישומו, ובה רשאי להכריע ראש ההוצאה לפועל. זאת להבדיל מטענה הכופרת בעצם תוקפו של משכון או בזכותו של הבנק לפתוח בהליכים למימושו, ומטענות אחרות הנוגעות למערכת היחסים עם הבנק נותן ההלוואה ובעל המשכנתא, כגון חוסר תום-לב בכריתת הסכם המשכנתא או בפתיחת הליכים למימוש המשכנתא; מקומן של טענות כאלו הוא בבית המשפט המוסמך (רע"א 102/00 נאוה קוזצ'י נ' בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ, פ"ד נד(4) 761 (2000); רע"א 1098/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רות פינקלשטיין (לא פורסם); דוד בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות 197-202 (מהדורה שישית, 2007)). 15. אכן, ביחס למשכנתא הראשונה, מועלית טענת "פרעתי" "קלאסית", כיוון שעל-פי הנטען בתובענה, ההלוואה הראשונה נפרעה אחרי שנרשמה המשכנתא. עם זאת, ביחס למשכנתא השנייה, נטען כי היא חסרת-תוקף, משום פגמים שונים שנפלו בהשגתה ומשום שההלוואה השנייה הועמדה לפירעון לפני שנקף המועד לפירעונה, הגם שלא בוצעה כל חריגה ממסגרת האשראי, ובלא שנמסרה למבקש הודעה על-כך לפי חוק הערבות. לכן, כנטען, לא היתה לבנק זכות לפתוח בהליכי-מימוש משכנתא. ראש ההוצאה לפועל אמנם מוסמך לדון בטענות בדבר העמדת ההלוואה לפירעון מוקדם והפרת חובת ההודעה לערב, שכן אלה נעשו לאחר רישום המשכנתא, אך הוא אינו מוסמך לדון בטענה כי הסכם משכנתא בטל בשל פגם בכריתתו, טענה שצריכה, כאמור, להתברר בבית-משפט. ממילא, אפילו דובר בטענות "פרעתי", הרי שהנכס הממושכן כבר נמכר, הליכי ההוצאה לפועל למימוש הנכס הסתיימו, וכל שניתן לעשות בשלב זה הוא לבחון את תקפותן של המשכנתאות לצרכי השבה. משכך, אין מקום לדחות את התובענה על הסף על יסוד הטעם שהסמכות לדון בטענת "פרעתי" נתונה לראש ההוצאה לפועל, ויש לקיים דיון לגופו של העניין (ראו והשוו: רע"א 5318/01 פנינה שרעבי נ' עמירון סי.טי.אל. מימון והשקעות בע"מ (לא פורסם)). המשכנתא הראשונה 16. לטענת המבקש, ההלוואה הראשונה שלהבטחת פירעונה ניתנה המשכנתא הראשונה, נפרעה לפני נקיטת הליכי המימוש, ועוד לפני שנלקחה ההלוואה השנייה. על-כך למד המבקש, לדבריו, מדפי החשבון שצורפו לבקשה למימוש משכנתא, אשר מתייחסים לחשבון השני, שלו לא ערב המבקש במסגרת המשכנתא הראשונה. ברור, כי אין בכך כל ממש, וכי המבקש ידע או אמוּר היה לדעת כי המדובר בחשבון של החברה שאליו הועברו כל חיוביה, שהרי לחיובים בחשבון זה ערב במסגרת משכנתא השנייה, כאשר נטלה החברה הלוואה שנייה. 17. ההסבר ההגיוני לדברים מצוי בגירסת הבנק. ההלוואה הראשונה התקבלה, כאמור, ביום 7/3/03, בחשבון הראשון, והועמדה לפירעון ב- 60 תשלומים חודשיים רצופים החל מיום 15/3/03 (ראו: כתב ההתחייבות להחזרת הלוואה ולוח סילוקין, נספחים א1 - א2 לתצהירה של ברוק). במהלך חודש אוקטובר 2002 הודיע הבנק ללקוחותיו, ובהם הגב' גולדבלט, על כוונתו להעביר את חשבונותיהם לסניף המרכזי החדש של הבנק, שמספרו 357, החל מיום 1/6/03, תוך שהדגיש בפני הלקוח, כי "בעקבות המעבר לא יחול שם שינוי בפעילותך הבנקאית, בזכויותיך, בהתחייבויותיך, כולל מסגרות האשראי, ותנאי אשראי הלוואות, בטחונות, שעבודים" (הודעה לדוגמא מצורפת כנספח ב' לתצהיר ברוק). על-פי האמור בתצהירה של הגב' ברוק, אשר מונתה למנהלת הסניף החדש והיתה במהלך כל השנים בקשר רצוף עם בני הזוג גולדבלט, שוחחה עם הגב' גולדבלט בקשר להעתקת חשבונותיה הפרטיים וחשבון החברה לסניף החדש, והבהירה כי העתקת החשבון כוללת את כל ההלוואות שנטלה החברה והבטוחות שניתנו להבטחת פירעון ההלוואות, ובכללן המשכנתאות שניתנו על-ידי המבקש (ראו סעיפים 12 - 15 לתצהירה של ברוק). הגב' ברוק לא נחקרה בנושא זה בחקירה נגדית. 18. גירסה זו של הבנק מגובה במסמכים. דף שכותרתו "פירוט תקופתי לתנועות בחשבון" המתייחס לחשבון הראשון לחודש יוני 2003, מצביע על התאפסות יתרת החובה בחשבון בסך של 223,696.89 ₪, עקב "העברה מסגירה" של יתרת החובה ביום 1/6/03 (נספח ג' לתצהיר ברוק). כמו-כן, בתדפיס לחודש יוני 2003 של תנועות החשבון השני, נרשמה "העברה מסגירה" של יתרת-חובה באותו סכום ביום 1/6/03 (נספח ד' לתצהיר ברוק). זאת ועוד, בדפי החשבון של החשבון החדש, אשר צורפו לבקשה למימוש משכנתא ושעליהם סומך המבקש את טענת הפירעון, מפורטות כל ההלוואות שנלקחו על-ידי החברה (ראו נספחים ה' - ו' לתצהירה של ברוק). מלבד זאת, הן בטופס הבקשה לקבלת הלוואת-גישור בסך 50,000 ₪ מיום 16/9/03 והן בטופס הבקשה לקבלת ההלוואה השנייה בסך 150,000 ₪ מיום 18/9/03 נכתב בסעיף 1: "על פי טופס בקשה לפתיחת חשבון ותנאים כלליים לניהול חשבון מיום 16.2.01 לרבות כתבי תיקון לו (להלן, ביחד: 'התנאים הכלליים') ובכפוף להוראותיו, אנו מבקשים בזאת מהבנק להעמיד לנו הלוואה..." (ראו נספחים ז' ו-י' לתצהיר ברוק). סעיף זה, כמו גם סעיפים 2, 6 ו- 8 לבקשות ההלוואה, שנפתחו בסניף החדש לגבי החשבון השני, מעידים כי הצדדים ראו עצמם מחוייבים לטופס פתיחת החשבון הראשון שנחתם בסניף הקודם. הבנק אף הצביע על-כך שבמאזן הבוחן של החברה לשנת 2003 (נספח ט' לתצהיר ברוק) מופיעות ההלוואה הראשונה וההלוואה שנלקחה לפניה. 19. עדותו של המבקש בעניין זה היתה בלתי-משכנעת. בחקירתו הנגדית טען המבקש, כי אשתו הציגה בפניו דף חשבון שמראה על יתרת-חובה אפס בחשבון שבו ניתנה ההלוואה הראשונה, ושממנו הבין המבקש כי ההלוואה נפרעה. המבקש לא זכר באיזה מסמך בדיוק ראה שיתרת החובה היא אפס, ולא הציג את המסמך (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 6/9/07 מול הש' 6 - 10). מה שאושש את הבנתו, לדבריו, היה טופס גילוי מידע לערב שאותו מילא המבקש לצורך מתן ההלוואה השנייה, ובו לא מופיע חוב כלשהו (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 6/9/07 מול הש' 14 - 19). כשהופנה המבקש לשטר המשכנתא השנייה (נספח יב' לתצהיר ברוק), שבו כתוב "בדרגה ראשונה נוספת", הודה כי לא שם לב לשורה זו בעת החתימה, אלא הסתכל רק על הסכום (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 6/9/07 מול הש' 23 - 26). כמו-כן, לא הסביר המבקש אם אמנם סבר כי ההלוואה נפרעה, מדוע לא ראה לבקש שטר ביטול המשכנתא הראשונה (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 6/9/07 מול הש' 13 - 22). בהתייחס לטענת הבנק כי יתרת החובה עברה לחשבון בסניף אחר, העיד המבקש, כי לא יידעו אותו על-כך שעבר חשבון מסניף אחד לשני ואף לא עדכנו אותו שהמשכון עבר לחשבון שלגביו לא התחייב. המבקש טען בחקירתו, כי דף החשבון נספח ד' לתצהיר ברוק, שבו צויינה העברה מסגירה של יתרת-חובה בסך 223,696 ₪, מעולם לא הגיע לידיו, לא מאשתו ולא מגב' ברוק (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 6/9/07 מול הש' 22 - 24). עם זאת, למבקש לא היה כל הסבר כיצד זה נפרעה ההלוואה ב- 3 תשלומים בלבד. המבקש גם לא ידע כי החברה המשיכה לפרוע את ההלוואה הראשונה, אף לאחר שהחשבון עבר מסניף לסניף, היות שלא היה מעורה בפרטי החשבון (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 6/9/07 מול הש' 18 - 21). לטענתו, נודע לו על מצבה הכלכלי החמור של החברה רק עם פתיחת ההליכים בהוצאה לפועל (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 6/9/07 מול הש' 25 עד עמ' 5 מול הש' 13). 20. המבקש חזר והדגיש, כי אשתו היא זו שניהלה את כל ענייני החשבונות בבנק מטעם החברה, וכי לא היתה לו כל מעורבות בכך. אולם, משנשאל המבקש בחקירה נגדית מדוע לא הביא את אשתו לעדות, השיב: "היא לא צד בענין, אני התובע. מי שלקחו משכונות שלא כדין זה אותי ולא אותה. הבנין שייך לי לא שייך לה" (פרוטוקול הדיון מיום 6/9/07 מול הש' 9 - 16). הלכה ידועה היא, כי הימנעותו של בעל-דין מהבאת עד מרכזי, בהיעדר הסבר אמין וסביר לכך, עלולה לפעול לחובתו ולשמש חיזוק לגירסת הצד שכנגד (ראו והשוו: ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990); ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה ואח' נ' אהוד (אודי) פוזיס, פ"ד נד(3) 107, 118 (2000); יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1245 (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003)). המבקש לא נתן הסבר מספק לאי-העדת אשתו, ואפשר לראות בכך משום חיזוק לגירסת הבנק, שלא נסתרה. 21. ניתן להוסיף, כי בחקירתו הנגדית של המבקש, במסגרת הדיון שהתקיים ביום 31/3/05, בבקשה לעיכוב הליכים העיד המבקש, כי "אשתי לא הראתה לי ואני לא ראיתי מסמכים המוכיחים את תשלום ההלוואה הראשונה. לא שאלתי את אשתי האם היא פרעה את ההלוואה הראשונה." כשנשאל מדוע לא צירף תצהיר של אשתו או הביא את אשתו להעיד, השיב המבקש כי לאשתו יש הליכים משפטיים בנושא זה, וכי לא חשב שיש מקום להביא אותה (עמ' 4 - 5 לפרוטוקול מיום 31/3/05). 22. המבקש הודה, אפוא, כי לא ראה כל מסמך המעיד על תשלום כספים לפירעון ההלוואה הראשונה, ולמעלה מכך, המבקש אף לא שאל את אשתו אם הלוואה זו נפרעה. לפיכך, בצדק קבע כבוד השופט י' זפט ביום 31/3/05, בהחלטתו בבקשה לעיכוב הליכים, כי הטענה בדבר פרעון ההלוואה הראשונה נטולת תשתית עובדתית, ודינה להידחות. המשכנתא השנייה 23. לעניין זה מעלה המבקש מספר טיעונים. המבקש טוען, כי המשכנתא השנייה ניתנה על-ידו להבטחת "הלוואת בלון", שמלכתחילה לא נקבע מועד פירעונה, וכי הובטח לו שהבנק לא יממש את המשכנתא. הא ראיה, שבמשך כחצי שנה לא פעל הבנק לרישום המשכנתא, אלא כאשר הוחלט להעמיד את ההלוואה לפירעון מוקדם. עוד טוען המבקש, כי ניתן היה להמשיך ולחייב את החברה בהחזרי ההלוואה כל עוד לא חרגה החברה ממסגרת האשראי, אשר לטענת המבקש עמדה על 400,000 ₪. בנוסף, טוען המבקש כי לא נמסרה לו הודעה לפי סעיף 26 לחוק הערבות בדבר העמדת ההלוואה לפירעון מיידי. טענות נוספות שטען המבקש בהקשר זה רק בשלב הסיכומים - אין להידרש אליהן. 24. נסיבות נטילת ההלוואה השנייה תוארו בפירוט בעדותה של הגב' ברוק. הגב' ברוק הבהירה, כי דובר בהלוואת-גישור קצרת-טווח, כאשר החברה התחייבה לפרוע את קרן ההלוואה בתשלום אחד ביום 18/4/04 ואת הריבית ב- 6 תשלומים החל מיום 25/10/03 ועד ליום 18/3/04. לדבריה, היא ניסתה להניא את המבקש ואשתו מלקחת הלוואה זו, על-מנת שלא יהיה בכך כדי להעמיס חיובים נוספים על גב החברה ולהגדיל את האובליגו. אולם, המבקש הסביר לה, כי ההלוואה נלקחת עבור חבר, ומאחר שיש סיכוי שתיפרע לפני המועד, וכן לאור הקרבה בין הצדדים, הוא מוכן לשעבד את הנכס לצורך כך (ראו: סעיפים 22 - 24 לתצהירה של ברוק ועדותה בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 16/10/07 מול הש' 13 - 19). אמנם, בבקשה לקבלת ההלוואה השנייה ובטופס המידע לערב יחיד הקשור להלוואה זו, לא צויין מועד הפירעון. עם זאת, כפי שהראה הבנק, בלוח הסילוקין, שהיווה חלק ממסמכי ההלוואה השנייה, צויין מפורשות כי מועד תשלום הקרן נופל ביום 18/4/04 (נספח יג' לתצהיר ברוק), ולמסמכי ההלוואה אף צורף דף הסבר בדבר פירעון מוקדם להלוואות (ראו נספח ז' לתצהיר ברוק). כמו-כן, יש טעם בטענת הבנק כי אלמלא נקבע מועד פירעון להלוואה, לא יכול היה המבקש לטעון את שטען, כי החברה הודיעה לבנק כי "היא מנצלת את זכותה להאריך את ההלוואה לפרק זמן נוסף". לגירסת הבנק, סירב להאריך את מועד פירעון ההלוואה משלא ניתנו בטוחות נוספות על-ידי החברה, ולנוכח החריגות שהיו באותה עת בחשבון החברה, ולפיכך מועד הפירעון נשאר בעינו. 25. בחקירה נגדית שב המבקש וטען, כי על מסמכי ההלוואה שעליהם חתם לא צויין מועד פירעון, ואף נאמר לו שמדובר בהלוואה ארוכת-טווח (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 6/9/07 מול הש' 27 - 29). לטענתו, הגב' ברוק הסבירה לו שזוהי "הלוואת בלון" שמתחדשת מעת לעת בהתאם לצרכים של החברה, כאשר הריבית משולמת ואילו הקרן נשארת צמודה (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 6/9/07 מול הש' 4 - 7). המבקש העיד, כי רק בדיעבד נודע לו על מועד פירעון ההלוואה, וכי את לוח הסילוקין לא ראה אלא כשקיבל לידיו את תצהירה של ברוק (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 6/9/07 מול הש' 11 - 18). המבקש נדרש בעדותו ליתן הסבר מדוע חתם על שטר המשכנתא על אף שהבנק הודיע לו כביכול שלא יממש אותה, והוא טען כי קיבל אישוש לכך מכך שהבנק לא דרש רישום מיידי של המשכנתא. ואולם, המבקש אישר את גירסת הבנק, לפיה בפועל, רישום המשכנתא התעכב בשל שביתה בלשכת רישום המקרקעין ובשל הדרישה להמציא אישור מעיריית תל-אביב לרישום עקב הערת אזהרה (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 6/9/07 מול הש' 12 - 20). 26. הגב' ברוק העידה, ועדותה היתה אמינה עליי, כי המסמכים לרישום המשכנתא ניתנו מיד עם קבלת ההלוואה, ולאחר-מכן קיימה מספר שיחות בעל-פה עם המבקש וביקשה ממנו שירשום את שטר המשכנתא (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 16/10/07 מול הש' 23 עד עמ' 7 מול הש' 5). הגב' ברוק אישרה, כי יתכן שלוח הסילוקין לא נשלח באופן אישי למבקש על-ידי הבנק, אולם לדבריה, שני בני הזוג היו נוכחים במעמד החתימה על הסכם ההלוואה והנתונים היו מצויים אצל אשתו (עמ' 8 לפרוטוקול מול הש' 3 - 4). כן העידה הגב' ברוק, כי בעת שנתבקשה ההלוואה השנייה, לא היה ידוע לבנק על מצב בעייתי מבחינתה, והמצב החל להידרדר רק בדצמבר 2003 (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 16/10/07 מול הש' 6 - 15). 27. לגבי מסגרת האשראי, המבקש הודה במהלך חקירתו כי בזמן האירועים לא ידע מה היה גובה מסגרת האשראי של החברה, והדבר נודע לו רק בדיעבד (עמ' 8 לפרוטוקול מול הש' 3 - 5). הדברים הובררו בתשובת הבנק. מסגרת האשראי של החברה, על-פי בקשתה מיום 29/3/01, עמדה על-סך של 70,000 ₪. ביום 1/10/02 חתמה החברה על בקשה לתוספת אשראי בסך 80,000 ₪, כאשר במועד זה עמדה יתרת החובה של החברה על-סך 112,000 ₪. לאחר אישור הבקשה לתוספת אשראי עמדה מסגרת האשראי של החברה על-סך כולל של 150,000 ₪, וזאת עד ליום 1/12/02 (ראו נספחים יד1 - יד2 לתצהיר ברוק). ביום 19/1/03 חתמה החברה על כתב-תיקון למסגרת האשראי, לפיו הוגדלה מסגרת האשראי באופן קבוע לסך של 150,000 ₪, ומסגרת האשראי השנייה שהוקצתה בוטלה (נספח יד3 לתצהיר ברוק). על-פי האמור בתצהירה של הגב' ברוק, במהלך דצמבר 2003 גדלו החריגות בחשבון החברה ויתרת החובה בחשבונה עמדה על-סך של 218,000 ₪. על-כן, פנתה הגב' ברוק לגב' גולדבלט בדרישה להסדיר את החריגות. לדבריה, הגב' גולדבלט ביקשה להמתין כשלושה חודשים לקבלת הכסף, וביום 1/2/04 הבנק נעתר לבקשתה להגדיל את מסגרת האשראי בסך של 100,000 ₪, וזאת עד ליום 31/12/04 (ראו: נספחים טו1 - טו2 לתצהיר ברוק). כלומר, מסגרת האשראי שניתנה לחברה עמדה לכל היותר על-סך של 250,000 ₪, ולא על-סך של 400,000 ₪, כפי שטוען המבקש. המבקש מצביע בהקשר זה על תדפיס החשבון המצורף כנספח ו' לתצהירו, שבו מופיע תשלום ביול למסגרות האשראי שנחתמו ביום 1/2/04 בסך של 150,000 ₪ ובסך של 100,000 ₪, ולסכום זה הוא מצרף סכום של 150,000 ₪, הוא סכום מסגרת האשראי הנקוב בראש התדפיס. אולם, כפי שהעידה הגב' ברוק, וכפי שמעידים המסמכים, דובר על מסגרת אשראי כוללת של 250,000 ₪ (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 16/10/07). 28. לעניין השיקים שהוחזקו במשמורת, לא נסתרה גירסת הבנק. על-פיה, הגב' גולדבלט יידעה את הגב' ברוק כי כנגד השיקים הנ"ל, שניתנו לחברה מחשבון ספקית החברה "ספקיוריטי", נתנה החברה שיקים נגדיים באותם סכומים לפקודת "ספקיוריטי", כך שעם הפקדת השיקים למשמורת שזיכו את חשבון החברה, נפרעו שיקים אחרים מחשבון החברה באותם סכומים. כלומר, ממילא לא היה בשיקים המוחזקים במשמורת אצל הבנק כדי להקטין את יתרת החובה של החברה (ראו סעיף 38 ונספח כה' לתצהיר ברוק). 29. ביום 18/3/04, המועד בו אמורה היתה להיפרע ההלוואה השנייה, עמדה יתרת החובה של החברה על-סך של 293,262.70 ₪, כלומר בחריגה של כ- 50,000 ₪ מהמסגרת המאושרת (ראו נספחים טז1 - טז2 לתצהיר ברוק). במהלך חודש מאי 2004 גדלה יתרת החובה לסך של 319,864.55 ₪, והבנק החל להחזיר שיקים של החברה (נספחים כ' - כא' לתצהיר ברוק). כמתואר בתצהירה של הגב' ברוק, בעקבות היקף חובות החברה לבנק, ביקשה הגב' גולדבלט להאריך את מועד פירעון ההלוואה השנייה, אולם הבנק התנה את היענותו, בין היתר, בקבלת בטחונות נוספים (ראו: סיכום פגישה עם הגב' גולדבלט מיום 11/5/04, נספח יט' לתצהיר ברוק). הבטחונות שהיו באותה עת בידי הבנק היו ערבות אישית של הגב' גולדבלט לחובות החברה; משכון על רכב מסוג סובארו פורסטר עד לסך של 100,000 ₪; והמשכנתאות על הנכס להבטחת ההלוואות בסך כולל של 350,000 ₪ (סעיף 34.4 לתצהירה של ברוק). ביום 17/5/04 התקיימה שיחה טלפונית בין הגב' גולדבלט לגב' ברוק, שבה הבהירה הגב' ברוק כי ישנן חריגות בחשבונות שאותן יש להסדיר, וכי הבנק לא יאשר שימוש נוסף בכרטיסי האשראי (תרשומת השיחה מצורפת כנספח כב' לתצהיר ברוק). ביום 23/5/04, כאמור, שלח הבנק הודעה לחברה כי כל מסגרות האשראי מבוטלות והיא נדרשת לפרוע את חובה עד ליום 30/5/04 (נספח כג' לתצהיר ברוק). משלא נפרע החוב, נשלח מכתב נוסף ביום 30/6/04 בדבר ביטול הזכות לאשראי בחשבון ודרישה לפרוע את החוב עד ליום 16/7/04 (נספח כד' לתצהיר ברוק). 29. המבקש העיד, כי לא היה מעורב במשא ומתן שהתנהל בין הגב' גולדבלט מטעם החברה לבין הבנק להסדרת החוב, החל מחודש מרץ 2004 ועד חודש יוני 2004 שבו הועמדו כל האשראים לפירעון (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 6/9/07 מול הש' 12 - 15). כך שגם בעניין המשכנתא השנייה חסרה עדותה של הגב' גולדבלט, מבלי שניתן לכך הסבר מניח את הדעת. 30. אכן, עם השנים, הוגדרו בחקיקה ובפסיקה החובות בהן נושא הבנק כלפי ערבים, ובכללם הממשכן נכס כערובה לחיובו של אחר. כך, למשל, קובע סעיף 22 לחוק הערבות חובת גילוי לפני כריתת חוזה ערבות עם "ערב יחיד" לגבי פרטי החוזה שבין הבנק לחייב. חובת הגילוי נובעת גם מסעיף 3 ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981, האוסר הטעייה במעשה או במחדל בכל עניין מהותי למתן השירות, וכן מהוראות המפקח על הבנקים ומחוק החוזים. ודוק: חובות אלו אינן פוטרות את הערב מקריאת המסמכים הרלוונטיים לערבות ומבירור אלמנטרי של הפרטים החיוניים ושל המשמעויות של התחייבות זו, לפני מעשה. ככלל, נפסק כי ביטויין והיקפן של החובות המוטלות על הבנק כלפי הלקוח או הערב נקבעים בהתאם לנסיבות המקרה, וכך גם תוצאות הפרתן (ראו והשוו: ע"א 6799/02 משולם יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2) 145, 150 - 151 (2003); ע"א 6899/97 פניה פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(1) 364, 377 - 378 (2002); גלעד נרקיס ומירב מור חובות החלות על הבנקים כרך א 333 - 356 (תשס"ב-2002)). 31. המבקש, על-פי טענתו ועדותו בבית-משפט, לא טרח לבדוק את מצב חובותיה והתחייבויותיה הכספיים של החברה טרם רישום המשכנתאות ולאחריו. מנגד, ואף שלא עלה בידי הבנק להציג הודעות שנשלחו לערב בדבר מצב החשבון, לא הוכח כי הבנק הפר את חובות האמון והגילוי המוטלות עליו. נראה, כי אכן, רק בסוף שנת 2003 החל מצבה של החברה להידרדר, וידוע כי כבר בעת נטילת ההלוואה השנייה הוזהרו המבקש ואשתו פן יעמיסו על החברה חיובים רבים מדי. כמו-כן, נראה כי ניתנו די הזדמנויות לחברה להסדיר את חובותיה לפני שהודיע הבנק על ביטול מסגרות האשראי והעמדת החוב לפירעון מיידי. בנסיבות האמורות, אם כן, אין להאשים את הבנק בחוסר תום-לב והגינות, מצגי-שווא, הטעייה וכדומה, בקשר עם החתמת המבקש על המשכנתא השנייה ומימושה, והמבקש אינו יכול להלין אלא על עצמו, על שנאלץ בסופו של דבר למכור את הנכס לצורך תשלום החוב לו ערב. סעיף 26 לחוק הערבות 32. סעיף 26(ד) לחוק הערבות קובע כדלקמן: "(1) ביקש נושה להעמיד לפרעון מוקדם הלוואה לפרעון בתשלומים, בשל איחור בפרעון, יודיע על כך לערב יחיד לפחות 15 ימים מראש; לא הודיע הנושה כאמור, לא יהיה הערב היחיד חייב בפרעון המוקדם. (2) הודיע הערב היחיד על רצונו לפרוע את ההלוואה בתשלומים, רשאי הוא לפרוע את ההלוואה בהתאם לתנאי ההלוואה ולתנאי פריסת התשלומים כפי שנקבעו בחוזה שבין הנושה לחייב, וזאת מבלי לגרוע מזכויותיו כערב מוגן. (3) לא הודיע הערב היחיד על רצונו לפרוע את ההלוואה כאמור בפסקה (2) תוך 15 ימים מיום שקיבל את ההודעה של הנושה כאמור בפסקה (1), יהיה הנושה רשאי להעמיד את ההלוואה לפרעון מוקדם." המבקש טוען, כי לא קיבל מהבנק הודעה בדבר פירעון מוקדם, והבנק מצדו לא הוכיח כי נשלחה הודעה כזו. לפיכך, לטענת המבקש, יש לקבוע כי הוא אינו חייב בפירעון מוקדם או להורות על זכאותו לפרוע את ההלוואה שהועמדה לפירעון מוקדם בתשלומים. ראשית, ספק אם ההגנות המיוחדות על "ערב יחיד", שמעניק פרק ב' לחוק הערבות, חלות על הממשכן נכס כערובה לחיוב (ראו: עניין פייבושביץ הנ"ל, עמ' 372; ע"א 4080/04 אורנה גילת נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פדאור 05 (22) 713). שנית, המבקש הודה כי לא פנה בשום שלב לבנק בדרישה לפרוע את ההלוואות מתוקף מעמדו כערב יחיד, אף לא לאחר תחילת הליכי המימוש (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 6/9/07 מול הש' 6 - 11). מכאן, שבמקרה דנן, אין באי-משלוח הודעה לפי סעיף 26 לחוק הערבות כדי להקנות לו את הסעדים המבוקשים, וממילא, הם אינם רלוונטיים עוד. סוף דבר 33. התובענה נדחית. 34. המבקש ישלם לבנק הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין, ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום זה ועד ליום התשלום בפועל.משכנתאמימוש משכנתאטענת פרעתימקרקעין