חילוט דירה

להלן פסק דין בנושא צו חילוט דירה: פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים י' דר וא' שיף) מיום 7.2.2005 בה נדחתה בקשת המערערים לבטל צו המורה על חילוטן של שתי דירות לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון או החוק). הצו שביטולו נתבקש ניתן במסגרת גזר דין מיום 12.1.2005 בת"פ 272/03. העובדות הצריכות לעניין 1. ביום 11.1.2005 הורשעו ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ארבעה מפעילי התנועה (להלן ביחד: הפעילים) ושני תאגידים (חברת אלאגאת'ה אל אינסאניה בע"מ (להלן: המוסד לסיוע הומניטרי) וועדת ההצלה ההומניטרית לתמיכה ביתומים ובנזקקים (להלן: ועדת ההצלה)) (הפעילים ושני התאגידים ייקראו להלן: הנאשמים) בשורה של עבירות ביטחוניות חמורות. על פי כתב האישום המתוקן בו הודו הנאשמים במסגרת הסדר טיעון, עמדו הפעילים בין החודשים יולי 2001 ומאי 2003 בקשר קבוע ורציף עם ארגונים שונים בחו"ל, ובכללם ארגונים אשר הוכרזו כהתאחדויות בלתי מותרות לפי סעיף 84(1)(ב) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: תקנות ההגנה) וכארגוני טרור לפי סעיף 8 לפקודת מניעת טרור, התש"ח-1948, בשל השתייכותם לתנועת החמאס (להלן: הארגונים). הקשר עם הארגונים התקיים מתוך מטרה לסייע להם להעביר כספים לחשבונות המוסד לסיוע הומניטרי בישראל, בעזה, ובשטחי יהודה ושומרון. במסגרת פעילותם במוסד לסיוע הומניטרי קיבלו הפעילים כספים בהיקף של מיליוני שקלים מהארגונים והעבירו את חלקם, בין היתר באמצעות ועדת ההצלה, לאסירים ועצורים בישראל שביצעו עבירות נגד ביטחון המדינה וכן למימון פרויקטים שונים בישראל שעניינם קידום מטרות הארגונים. כמו כן קיימו שניים מהפעילים קשר רציף עם אחד מראשי הזרוע הצבאית של תנועת החמאס בג'נין, ג'מאל אבו אלהיג'א (להלן: אבו אלהיג'א) חרף העובדה שהיה להם יסוד סביר להניח כי הוא פעיל בתנועה. אחד משני פעילים אלו, מחמוד בן מוחמד מחאג'נה (להלן: אבו סמרה), אשר שימש כמנהל של המוסד לסיוע הומאניטארי, העביר לאבו אלהיג'א כספים בהיקף של אלפי שקלים ואף מסר לפעיל טרור בחו"ל מידע אודות אסירים בטחוניים. הפעילים אף הודו בכך שהחל משנת 2001 גייס המוסד לסיוע הומניטרי כספים בחו"ל למימון פעילות ועדת ההצלה ולרכישת מוצרים שונים שהועברו לידי עובדיה בשטחים. ועדת ההצלה ואחד מן הפעילים ששימש בה כיושב ראש, סלימאן בן אחמד אגבריה (להלן: אגבריה) העבירו את המוצרים שקיבלו עובדי ועדת ההצלה למימון פרויקטים שונים. בקבלת הכספים כאמור ובהעסקת גופים ועובדים הקשורים או המזוהים עם ארגון טרור הפרו אגבריה וועדת ההצלה תנאים שקבע אלוף פיקוד צפון להמשך פעילותה של הוועדה בהתאם לסמכותו לפי תקנות 6 ו-129 לתקנות ההגנה. בשל מעשים אלה הורשעו הפעילים בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, החזקת קרנות השייכות להתאחדות בלתי מותרת; עשיית פעולה ברכוש אסור; הפרת היתר וקבלת תמיכה להתאחדות בלתי מותרת. יצוין כבר עתה כי המערערים לא הואשמו בפרשה זו ולא היו צד להליך הפלילי. 2. במסגרת הסדר הטיעון שהובא בפני בית המשפט הגיעו הנאשמים והמשיבה להסכמה לפיה: בית המשפט יורה על חילוט הפריטים המנויים בנספח א' לכתב האישום הנ"ל בכפוף לזכויות צד ג', אם יש כאלה, בהתאם לסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 ולבקשת החילוט בכתב האישום. נספח א' לכתב האישום המתוקן שהוגש במסגרת הסדר הטיעון מפרט שורה של פריטים שהמשיבה ביקשה לחלטם ובהן שתי דירות בחיפה, האחת רשומה על שמו של המערער 2 (גוש 12491, חלקות 13 ו-14, תת חלקה 1) והשנייה רשומה על שמו של המערער 1 (גוש 12491, חלקות 13 ו-14, תת חלקה 6) (להלן: הדירות). כמו כן מצוינים בנספח א' פרטים של שני חשבונות בנק (האחד מהם שייך למוסד לסיוע הומניטרי). בבקשת החילוט שצורפה לכתב האישום המתוקן ציינה המשיבה כי הרכוש אותו היא מבקשת לחלט הוא "'רכושו של הנידון', כמשמעותו בסעיף 21(ב) לחוק [איסור הלבנת הון] ו'רכוש שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאדם אחר בלא תמורה' כמשמעותו בסעיף 21(ג) לחוק". בגזר הדין מיום 12.1.2005 אימץ בית המשפט את העונשים שהוצעו בהסדר הטיעון. הוא גזר על חמשת הפעילים עונשי מאסר והשית על המוסד לסיוע הומניטרי ועל ועדת ההצלה קנס כספי. כמו כן הורה בית המשפט על חילוט הפריטים המנויים בנספח א' לכתב האישום "בכפוף לזכויות צד ג', אם יש כאלו, והכולל שתי דירות בחיפה וכן חשבונות בנק וזאת בהתאם לסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000, ולבקשת החילוט בכתב האישום." 3. המערערים לא השלימו עם ההחלטה על חילוט הדירות שניתנה במסגרת גזר הדין כאמור וביום 17.1.2005 עתרו לבית המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצוע החילוט ולקבוע כי הם בעלי הזכויות בדירות. ביום 7.2.2005 דחה בית משפט קמא את בקשתם בקובעו כי התיבה "בכפוף לזכויות צד ג'" המופיעה בהסדר הטיעון ובגזר הדין לא נועדה אלא להבהיר שצד ג' הטוען לזכות ברכוש שחולט יוכל להגיש בקשה לביטול החילוט לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון ולפי סעיף 36ד פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים) ואין היא מלמדת על כך שהמשיבה הסכימה לביטול החילוט אם תוכר זכותו של צד ג' בדירות. עוד דחה בית המשפט את טענת המערערים לפיה הליך החילוט המתקיים בפניו הינו הליך אזרחי לפי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון, בהדגישו כי בגזר הדין נכתב במפורש שהחלטת החילוט היא לפי סעיף 21 לחוק. עוד הדגיש בית המשפט כי מתקיימים במקרה דנן התנאים לחילוט הקבועים בסעיף 21 וכי אין חולק שהדירות מומנו על ידי הפעילים ונרכשו בכסף הקשור בעבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 4 לחוק. בית משפט קמא אף דחה את טענת המערערים לפיה לא ניתן לחלט את הדירות טרם שחולט רכוש כלשהו מידי הנאשמים וקבע כי ניתן לעקוב אחרי רכוש שהיה קשור בעבירה גם אם הוא נמצא במלואו אצל אדם אחר. אשר לעילות לביטול החילוט קבע בית המשפט כי הסייגים לחילוט הקבועים בסעיף 36ג לפקודת הסמים אינם חלים במקרה דנן שכן המערערים לא רכשו את זכותם בדירות בתמורה. בית המשפט הוסיף ובחן האם נוכח ההסדר הקבוע בסעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון, המותיר שיקול דעת לבית המשפט להחליט האם לחלט רכוש המצוי בידי אדם אחר שלא הורשע, מתקיימים נימוקים המצדיקים את ביטולה של החלטת החילוט. לעניין זה נקבע כי העובדה שרכישת הדירות מומנה מכספים ש"הולבנו" על ידי ארגון טרור החפץ בהשמדתה של מדינת ישראל מחייבת את חילוטן של הדירות. עוד נקבע כי העובדה שהבאים בשערי הדירות, אם יבוטל החילוט, יידעו כי ארגון החמאס מימן את רכישתן ובכך תגבר התמיכה בו, כמו גם הרצון למנוע מצב בו "יצא החוטא נשכר" מגבירים את הצורך בחילוטן. נוכח האמור הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי הפגיעה הנובעת מחילוט הדירות שבבעלות המערערים, אשר לא רכשו את הדירות מכספם שלהם, פחותה אל מול הפגיעה שעלולה להיגרם מהשלמה עם בעלותם בנכסים שהושגו במימון החמאס, ולפיכך "מוטה הכף לכיוון החילוט". בית המשפט התייחס בהחלטתו לשאלת מודעותם של המערערים למקור הכספים אותם קיבלו לצורך רכישת הדירות ולשאלת תום ליבם בקבלת כספים אלה וציין כי: הנסיבות שבהן נמסר הכסף למבקשים, דהיינו במזומן, בסכום מאד גבוה של 400,000 ₪ בתוך שקית ניילון, ומאדם שהם מכירים שטחית, אם בכלל, מעוררת תמיהה ומן הסתם היו צריכות לעורר מחשבות אצל המבקשים, שמא הכסף בלתי כשר. ודוק, אין המדובר בכסף המועבר מאדם לאדם אלא מחברה, שבדרך הטבע אינה אמורה להעביר סכום כסף כה גבוה במזומן ובתוך שקית ניילון. אין באמור לעיל משום הטלת חשד במבקשים, כי ידעו שבכספי חמאס מדובר, אך יש בנסיבות המקרה כדי להעלות מחשבה נוגה בדבר עצימת עיניהם של המבקשים מראות ומדעת את מקורו של הכסף. מטעמים אלה דחה בית המשפט המחוזי כאמור את בקשת המערערים לבטל את ההוראה על חילוט הדירות. מכאן הערעור. טענות הצדדים 5. המערערים טוענים כי שגה בית משפט קמא בהבנת מהות הסדר הטיעון ככל שהדבר נוגע לזכויות צד ג' ברכוש. לטענתם, הצדדים הסכימו בהסדר הטיעון כי זכויות צד ג' לא תיבחנה במסגרת חוק איסור הלבנת הון אלא מתוך הסדרים חיצוניים לחוק. על כן טוענים המערערים כי משהוכיחו את זכויותיהם בנכס אין בהוראות חוק איסור הלבנת הון כדי לגבור עליהן. עוד טוענים המערערים כי אם לשון ההסכמה שבהסדר הטיעון סובלת שני פירושים - בחינת זכויות צד ג' בהתאם להסדרים חיצוניים לחוק איסור הלבנת הון או בחינתן במשקפיו של החוק עצמו - יש להעדיף את הפירוש הראשון שכן פגיעתו בזכות הקניין פחותה. המערערים מוסיפים וטוענים כי אף אם יש לבחון את זכויותיהם במסגרת חוק איסור הלבנת הון אין מדובר בחילוט בהליך פלילי (לפי סעיף 21 לחוק) אלא בחילוט בהליך אזרחי (לפי סעיף 22 לחוק). המערערים מפנים בהקשר זה לפסיקה העוסקת בחילוט לפי פקודת הסמים ממנה עולה, לטענתם, כי מקום שבו נערך דיון בזכויותיו של מי הטוען לזכות ברכוש לאחר מתן גזר הדין מדובר בהליך אזרחי ולא בהליך פלילי של חילוט. משכך, טוענים המערערים כי אפילו היה מקום לבחון את הזכויות ברכוש לפי הסדרים פנימיים לחוק, הרי שבחינה זו הייתה צריכה להיעשות בגדרי ההסדר הקבוע בסעיף 22 לחוק העוסק בחילוט בהליך אזרחי ולפיו יש לבחון האם קנו המערערים זכות בנכס בתמורה ובתום לב והאם ידעו מה מקור הכסף. בהקשר זה טוענים המערערים כי המסמכים שהציגו מוכיחים שהדירות נקנו בתמורה מלאה וכי אין יסוד לטענה לפיה הם ידעו כי הכסף קשור בביצוע עבירה או כי הסכימו לכך. המערערים מוסיפים וטוענים כי שגה בית משפט קמא בכך שהחשיד את המערערים בעצימת עיניים בכל הנוגע למקור הכסף ולטענתם תרומה לארגון על ידי אדם לא מוכר אינה צריכה לעורר חשד אצל מקבלי התרומה באשר למקורה. לחלופין טוענים המערערים כי אפילו היה מקום להחיל את סעיף 21 לחוק על נסיבות המקרה לא מתקיימים התנאים הקבועים בו המאפשרים את חילוט הדירות. לטענתם, התנאי הראשון הקבוע בסעיף 21 לחוק מאפשר לחלט רכוש רק כאשר לא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו. לשיטת המערערים, מקום שלא ניתן לתפוס בחזרה את כל פרי העבירה מידי המורשעים בביצועה, מאפשר הסעיף לחלטו מידיו של צד ג' אליו הועבר, וזאת בתנאי שיתאפשר לאותו צד ג' להשמיע את טענותיו ולהוכיח כי לא ידע מה מקור הרכוש או הכסף שהועבר אליו. במקרה דנן, כך טוענים המערערים, ויתרה המשיבה במסגרת הסדר הטיעון על חילוט רכוש השייך לנאשמים. היא אף חזרה בה מבקשתה לחלט את ביתו של אבו סמרה וביקשה לחלט רק סכומי כסף של המוסד לסיוע הומניטארי ושל ועדת ההצלה. לפיכך לא היה מקום להורות על חילוט הדירות. המערערים מוספים ומדגישים כי הפירוש שניתן לסעיף 21 לחוק על ידי בית משפט קמא מאפשר חילוט רכושו של צד ג' טרם שמוצו הליכי החילוט עם מבצעי העבירה ופירוש כזה חוטא לדעתם ללשון החוק ולתכליתו. עוד טוענים המערערים כי צו החילוט ניתן בניגוד לסעיף 21(ד) לחוק המחייב ליתן לצד ג' הטוען לזכויות ברכוש להשמיע את טיעוניו טרם מתן ההחלטה בעניין החילוט. לטענתם שגה בית משפט קמא בקובעו כי הסכמת הנאשמים לחילוט הדירות בכפוף לזכויות צד ג' כמוה כהודיה כי הדירות נרכשו בכספי ארגון החמאס וכי רכושם של המערערים מהווה רכוש שהושג במישרין או בעקיפין כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה או שיועד לכך. כמו כן טוענים המערערים כי בקשת החילוט חסרה פרטים בדבר סכומו ומהותו של הרכוש האסור, בדבר סכומו ומהותו של הרכוש שחולט בפועל ובדבר היתרה שלא ניתן לממשה מרכושו של הנידון ואשר מבוקש לממשה מרכושו של אדם שלישי. לטענתם, התעלם בית משפט קמא מהיעדרם של פרטים הכרחיים אלה, על אף שמדובר בפגם היורד לשורשו של עניין. עוד טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בהביאו במניין השיקולים את הרצון למנוע את האדרת שמם של הנאשמים ושל ארגון החמאס והם מדגישים בהקשר זה כי אין לפעילותם הקהילתית כל קשר לתנועת החמאס או למי מהנאשמים בתיק. מטעמים אלה, מבקשים המערערים להורות על ביטול ההוראה בדבר חילוט הדירות. 6. המשיבה מצידה סומכת ידיה על קביעתו של בית משפט קמא לפיה התיבה "בכפוף לזכויות צד ג'" המופיעה בהסדר הטיעון נועדה להבהיר כי צד ג' הטוען לזכות ברכוש שחולט יוכל לטעון לזכויותיו ולבקש את ביטול החילוט. המשיבה מוסיפה וטוענת כי עמדת המערערים לפיה אם יוכיחו את זכויותיהם ממקור חיצוני לחוק לא תהא תחולה להוראותיו אינה מתיישבת עם השכל הישר בהדגישה כי בעת עריכת הסדר הטיעון כבר ידעה שהדירות רשומות על שם המערערים וכראייה לכך היא מציינת כי שלחה למערערים הודעה בדבר כוונתה לחלט את הדירות בד בבד עם הגשת כתב האישום. עוד טוענת המשיבה כי חילוט הדירות נעשה לפי סעיף 21 לחוק, כפי שנכתב במפורש בהסדר הטיעון שהובא בפני בית משפט קמא, והיא מדגישה כי הדירות נרכשו במימונם של הנאשמים, בשליטתם ולצורך קידום מטרותיהם. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 21(ג) לחוק הדורש כי רכוש המצוי בידי צד ג' יחולט רק כאשר לא ניתן לממש את צו החילוט מתוך רכוש של הנידון. בנסיבות המקרה דנן, כך טוענת המשיבה, רכישת הדירות הייתה קשורה לעבירה קשר של ממש ושירתה את היעדים של מבצעיה. המשיבה נסמכת בהקשר זה על קביעתו של בית משפט קמא לפיה הדירות מהוות רכוש "שהושג במישרין או בעקיפין כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה" ולכן ניתן לעקוב אחריהן ולחלטן במלואן גם אם לא חולט קודם לכן כל הרכוש המצוי אצל הנאשמים. פרשנות זו הולמת לטענתה את תכליתו של החוק ואף עולה בקנה אחד עם הוראות חילוט אחרות שנחקקו לאחר חקיקתו של חוק איסור הלבנת הון ובהן סעיף 15 לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005 (להלן: חוק איסור מימון טרור) וסעיף 7 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק מאבק בארגוני פשיעה), המאפשרות לחלט רכוש מידי צד ג' גם אם לא חולט קודם לכן רכוש של הנידון. פרשנות זו אף מתיישבת לטענת המשיבה עם הוראת סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים ממנה עולה כי ניתן לחלט רכוש הקשור לעבירה המצוי בידי צד ג' גם אם לא חולט קודם לכן רכושו של הנאשם. עוד טוענת המשיבה כי בנסיבות העניין ניתן לחלט את הדירות גם בהיותן "רכושו של הנידון" לפי ההגדרה הקבועה בסעיף 21(ב) הכוללת "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו" של הנידון. לטענת המשיבה, מהראיות שהוגשו לבית משפט קמא עולה בבירור כי ההחלטה על עצם רכישת הדירות הייתה של הנאשמים והם שהחליטו על אופן ביצוע הרכישה ורישום הדירות ופעלו להשגת המימון מול קרנות ארגון החמאס בחו"ל. רכישת הדירות נועדה לשיטתה של המשיבה להגשים את מטרות הארגון ולהאדיר אותו ואת הארגונים הקשורים לחמאס אשר מימנו כאמור את הרכישה והתכוונו לשמר את שליטתם בדירות לשם קידום מטרותיהם. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את טענת המערערים בדבר הפגמים שנפלו בבקשת החילוט וזאת משום שבכתב האישום צוין במפורש כי הארגונים העבירו מיליוני שקלים לנאשמים, וממילא כאשר הודו הנאשמים במסגרת הסדר הטיעון בעובדות כתב האישום הודו למעשה כי שוויין של הדירות אינו עולה על הסכום אותו ניתן לחלט. עוד טוענת המשיבה כי אין ממש בטענה לפיה לא ניתנה למערערים זכות טיעון כמתחייב מסעיף 21(ד) לחוק והיא מציינת בהקשר זה כי החלטת החילוט התקבלה במסגרת הרשעת הנאשמים בגזר הדין, אך נוכח טענות המערערים לזכויות בדירות התנהל הליך לבירור טענותיהם טרם שהפך החילוט סופי. לחלופין טוענת המשיבה כי אפילו עסקינן בחילוט בהליך אזרחי, מתקיימים בנסיבות העניין תנאי החילוט הקבועים לעניין זה בסעיף 22 לחוק. לטענת המשיבה, התשלום שביצעו המערערים עבור הדירות אינו מהווה "תמורה" כדרישת הסעיף, שכן הדירות לא נרכשו מכספם שלהם אלא מכספים של ארגוני החמאס בחו"ל שהועבר אליהם כמתואר בכתב האישום. עוד טוענת המשיבה כי האופן בו נמסר הכסף לידי המערערים - במזומן, בשקית ניילון, מאדם שאינם מכירים, וכן העובדה שלא שאלו או ביררו את מקור הכסף ואת מטרתו של מי שהעבירו לידיהם מלמדים על עצימת עיניים מצד המערערים העולה כדי חוסר תום לב. לחלופי חילופין טוענת המשיבה כי ניתן לחלט את הדירות גם מכוח סעיפים 34 ו-37 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 המאפשרים לחלט חפצים שנעברה בהם עבירה או שהיוו אמצעי לביצוע עבירה. דיון 7. המערערים העלו טענה מקדמית לפיה אין להידרש כלל לשאלה האם ניתן לחלט את הדירות מכוח הוראות חוק איסור הלבנת הון. לשיטתם, משהסכימה המשיבה כי "בית המשפט יורה על חילוט הפריטים... בכפוף לזכויות צד ג' אם יש כאלה, בהתאם לסעיף 21 לחוק..." יש לראותה כמי שהסכימה לוותר על החילוט אם יתייצב מאן דהוא ויוכיח כי הוא בעל הזכויות באיזה מן הפריטים. משהוכיחו המערערים כי הדירות רשומות על שמם לא היה, אפוא, מקום להורות על חילוט הדירות והוראה זו, כך לטענת המערערים, נוגדת את המוסכם. טענה מקדמית זו בדין נדחתה על ידי בית משפט קמא הן משום שהוראות החילוט בסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון הן הוראות קוגנטיות ובכגון דא אין מקום לויתור או למחילה מצד המשיבה והן משום שפירוש כזה למה שהוסכם בין הצדדים בהסדר הטיעון אין בו כל היגיון בהינתן העובדה כי זכויותיהם הרשומות של המערערים בדירות הייתה ידועה למשיבה בעת הגשת כתב האישום המתוקן ובקשת החילוט והנספח, אשר שימשו בסיס להסדר הטיעון. הטענה הנוספת-החלופית שהעלו המערערים באשר לאכסניה הפרוצדוראלית שבמסגרתה ראוי לברר את טענותיהם כנגד החילוט (הליך אזרחי על פי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון), אף היא דינה להידחות. טענה זו מתעלמת מן ההסכמה המפורשת הכלולה בהסדר הטיעון לפיה: בית המשפט יורה על חילוט הפריטים המנויים בנספח א' לכתב האישום הנ"ל בכפוף לזכויות צד ג', אם יש כאלה, בהתאם לסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 ולבקשת החילוט בכתב האישום. כמו כן מתעלמת טענה זו מן העובדה כי מתוקף הסכמה זו ובהתאם לה ניתן צו החילוט בפועל במסגרת ההליך הפלילי והוא מצא את מקומו בגזר הדין. משכך, בדין קבע בית משפט קמא כי הבקשה לביטול שהגישו המערערים בעקבות צו החילוט שניתן כאמור באה אף היא במסגרת ההליך הפלילי כהוראת סעיף 21 לחוק. הטענות שהעלו המערערים כנגד החילוט לגופו של עניין תיבחנה, אפוא, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף זה. וכך קובע סעיף 21 לחוק שכותרתו "חילוט רכוש בהליך פלילי": (א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא - (1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך; (2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך. (ב) לענין סעיף זה, "רכושו של הנידון" - כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו. (ג) לא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו, רשאי בית המשפט לצוות על מימושו של הצו מתוך רכוש של אדם אחר, שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה; לא יצווה בית המשפט כאמור לגבי רכוש שמימן או שהעביר הנידון לאותו אדם לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע, ושלגביה ניתן צו החילוט. (ד) לא יצווה בית המשפט על חילוט רכוש כאמור בסעיף זה אלא לאחר שנתן לנידון, לבעל הרכוש, למי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ולמי שטוען לזכות ברכוש, אם הם ידועים, הזדמנות להשמיע את טענותיהם. (ה) טען אדם שאינו הנידון לזכות ברכוש כאמור בסעיף קטן (ד), וראה בית המשפט, מטעמים שיירשמו, כי בירור הטענות עלול להקשות על המשך הדיון בהליך הפלילי, רשאי הוא לקבוע שהדיון בחילוט יהיה בהליך אזרחי; קבע בית המשפט כאמור, יחולו בהליך האזרחי הוראות סעיף קטן (ג). (ו) בקשת תובע לחלט רכוש לפי סעיף זה, ופירוט הרכוש שאת חילוטו מבקשים, או שווי הרכוש שלגביו מבקשים צו חילוט, יצוינו בכתב האישום; נתגלה רכוש נוסף שאת חילוטו מבקשים, רשאי תובע לתקן את כתב האישום בכל שלב של ההליכים עד למתן גזר הדין. התכלית שבבסיס מוסד החילוט הקבוע בחוק איסור הלבנת הון ובחוקים נוספים כגון פקודת הסמים המסוכנים, חוק מאבק בארגוני פשיעה וחוק איסור מימון טרור היא אחת: לוודא כי חוטא לא יצא נשכר, כי בלעו הבלתי חוקי של אדם יוצא מפיו, ולהודיע את העוברים על החוק ואת העבריינים-בכוח שייעשה הכול כדי שלא יתקיים בהם הפסוק של דרך רשעים צלחה. לתת לרשע רע כרשעתו פירושו הוא, לענייננו, כי פירות עץ העבירה לא ייוותרו בחיקו של העבריין (ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 421 (2005) (להלן: עניין שם טוב)). 8. במקרה שלפנינו אין חולק כי המימון לרכישת הדירות מקורו בכספים שמסר אבו-סמרה למערער 2 אך משנרשמו הדירות על שם המערערים טוענים הם כי חלה במקרה הנדון הוראת סעיף 21(ג) וכי מכוח הוראת הרישה של הסעיף היה על המשיבה להראות כי "לא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו" טרם שנתבקש "מימושו של הצו מתוך רכוש של אדם אחר, שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה". טענה זו דינה להידחות ולו מן הטעם כי לעניין החילוט אין הדירות מהוות "רכוש של אדם אחר" אלא "רכוש של הנידון" כהגדרתו של מונח זה בסעיף 21(ב) לחוק. כמצוטט לעיל, קובע סעיף 21(ב) כי לעניין סעיף 21 "רכושו של הנידון" הוא "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו". הגדרה זו חורגת בבירור מאמות המידה ומן הדרישות שמציבים דיני הקניין במקרקעין ובמיטלטלין לעניין זה ובכך היא מרחיבה את אפשרויות החילוט גם לגבי רכוש אשר לנידון יש בו חזקה או שליטה (או שהוא מצוי בחשבונו). זאת אפילו רשום אותו הרכוש על שמו של אחר. אכן, תכליתו של החיקוק יכול ותוביל לכך שביטוי מסוים יישא משמעות שונה מזו הניתנת לו על פי הדין הכללי משום היותה תואמת את אותה התכלית ומגשימה אותה באופן מיטבי. כך נפסק לא אחת מתוקף כללי הפרשנות (ראו והשוו: ע"א 480/79 חברת א' טרגר להשקעות ולבניין נ' גובה המכס, ירושלים, פ"ד לה(2) 303, 306 (1981); ע"א 7394/03 נכסי ר.א.ר.ד חברה לבניין בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, רחובות, פסקאות 19-17 (טרם פורסם, 6.12.2006)). קל וחומר כאשר כך קובע מפורשות החיקוק הספציפי עצמו. בענייננו נועדה ההגדרה הרחבה למונח "רכושו של הנידון" הקבועה בסעיף 21(ב) להגשים את תכליתו של חוק איסור הלבנת הון ולהבטיח כי "פירות עץ העבירה לא ייוותרו בחיקו של העבריין" (עניין שם טוב, 421). מובן רחב זה מאפשר לעקוב אחרי רכוש הקשור בעבירה ולחלטו גם במקרים בהם ניסה הנידון להרחיק את "טביעת אצבעותיו" מאותו הרכוש והעבירו לידי צד ג' בעוד שבפועל נותרה השליטה בו בידיו (השוו סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 המאפשר לצוות על עיקול מקרקעין של חייב הרשומים על שם אחר וקובע למעשה הסדר של "הרמת המסך מעבר לזכויות קנייניות רשומות" (ע"א 4/84 שטאל נ' עמידר, החברה הלאומית לשכון עולים בישראל בע"מ, פ"ד מג(1) 265, 272 (1988))). במקרה דנן וכפי שיפורט להלן, עולה מתוך עובדות כתב האישום שבהן הודו הנאשמים וכן מן הבקשה לחילוט ומחומר הראיות שהובא בפני בית משפט קמא במסגרת הבקשה לביטול החילוט, כי לא זו בלבד שהיוזמה והמימון לרכישת הדירות הייתה של הנאשמים אלא שגם השליטה בדירות לאחר רכישתן נותרה בידיהם והן נועדו בפועל לשמש לפעילות שתקדם את מטרות המוסד לסיוע הומניטארי. העובדה שהדירות נרשמו על שם המערערים (אשר הודו אף הם כי רישום זה אין בו כדי לשקף את בעלותם בדירות ולטענתם הן נרכשו על ידם בנאמנות עבור תאגיד בשם חיפה - חברת זהראת אל כרמל בע"מ), אין בה כדי לשנות ממסקנה זו, כפי שקבע בצדק בית משפט קמא. מהלך רכישת הדירות - היוזמה, המימון והשליטה 9. בשיחת טלפון שהתקיימה ביום 22.5.2002 בין אבו סמרה (ששימש, כאמור, מנהל המוסד לסיוע הומניטרי והורשע בפרשה) לבין פעיל באחד מארגוני החמאס בחו"ל, דיווח אבו סמרה לבן שיחו כי "חברה יהודית" פרסמה מכרז למכירת דירות בעיר חיפה וציין כי ניתן יהיה "להפיק תועלת" מרכישת שתי דירות באזור חליסה בעיר המאוכלס באזרחים ערבים. עוד ציין אבו סמרה כי השיח ראאד סאלח (ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שהורשע אף הוא בפרשה) מעוניין ברכישת הדירות ורואה בכך "הזדמנות ... לרכוש בתים ולשים אותם כמרכז בעיר חיפה". מספר דקות לאחר שיחה זו יצר אבו סמרה קשר טלפוני עם השיח שפיק (אימאם במסגד בשכונת חליסה בחיפה) ושוחח עימו על רכישת הדירות. במהלך השיחה שאל השיח שפיק האם לרכוש את הדירות באמצעות חברה או על ידי אנשים פרטיים ואבו סמרה השיב כי עליו להיוועץ בעניין זה בבכירים ממנו. עוד הודיע אבו סמרה לשיח שפיק באותה שיחה כי קיים אישור לרכישת הדירות וכי הם יארגנו את האמצעים לרכישתן. לאחר מכן, ועוד באותו היום, נשלח מסמך בפקס מאת המוסד לסיוע הומניטרי לקרן אלאקצא בגרמניה (אשר הוכרזה כהתאחדות בלתי מותרת מכוח תקנות ההגנה בהיותה חלק מארגון החמאס) ובו בקשה למימון רכישת הדירות בחיפה לשם קידום שירותי דת וחינוך איסלאמיים למען תושבי העיר. על הבקשה חתום השיח ראאד סלאח תחת התואר "ראש המוסד לסיוע הומניטארי". לפי כתב האישום בו הודו הנאשמים, הועברו לידי המוסד לסיוע הומניטארי כספים כאמור מאת הארגונים שהוצאו מחוץ לחוק ובכללם קרן אלאקצה. המערערים סיפרו בעדותם כי רכשו את הדירות כנאמנים של חברת חיפה - זהרת אל כרמל בע"מ (להלן: חברת זהרת אל כרמל) אותה הקימו יחד עם אחרים בשנת 2001 לשם קידום מטרות חברתיות וחינוכיות בחיפה. המערער 1 סיפר כי פנה יחד עם המערער 2 ועם אחד ממקימי חברת זהרת אל כרמל, עיסא מהג'א (להלן: מהג'א) לגורמים שונים בבקשה לסיוע במימון רכישת הדירות שהוצעו למכירה במסגרת מכרז של חברת עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: חברת עמידר). לאחר שלא מצאו גורמים המוכנים לסייע במימון רכישת הדירות, כך העיד המערער 1, פנו אל השיח שפיק, אשר קישר בינם ובין המוסד לסיוע הומניטארי שבראשו עמד אבו סמרה, ובהמשך העביר אבו סמרה לידי המערער 2 מקדמה בסך 20,000 ₪ שנדרשה להם כדי להגיש הצעה במכרז. המערער 2 שהעיד בהליך הפלילי קודם שהושג הסדר הטיעון סיפר בעדותו כי לאחר שזכו במכרז עדכנו בכך את השיח שפיק אשר פנה לאבו סמרה ומסר לו כי יש להכין את יתרת הסכום הדרוש לרכישת הדירות. עוד עולה מעדותו כי בעקבות הזכייה במכרז ולאחר השיחה עם השייח שפיק נפגשו הוא ומהג'א עם אבו סמרה במשרדו באום אל פאחם וקיבלו ממנו כסף מזומן בסך של 400,000 ש"ח עטוף בתוך שקית ניילון. כנגד הסכום שנתקבל על ידם כאמור הוצאה על ידם קבלה מאת חברת זהרת אל כרמל אותה מסרו לאבו סמרה ובה נכתב כי סך כולל של 420,000 ש"ח נתקבל מהמוסד לסיוע הומניטרי כתרומה. ביום 26.1.2003 ובהמשך לזכייתם במכרז רכשו המערערים את הדירות על שמם באופן פרטי (ולדבריהם כנאמנים של חברת זהראת אל כרמל) מידי חברת עמידר וממינהל מקרקעי ישראל ואת הרכישה מימנו בכספים שקיבלו מידי אבו סמרה כאמור. בהודעה שמסר במשטרה ביום 19.5.2003 הודה אבו סמרה בכך שהיוזמה והמימון לרכישת הדירות הייתה של הנאשמים וכן הודה כי אף שהבעלות בהן נרשמה על שם המערערים השליטה לגבי השימוש שייעשה בהן לאחר הרכישה מיועדת הייתה להישאר בידי הנאשמים וכדבריו באותה הודעה: ת: ... רצינו לקנות את הבית בחיפה כדי להפוך אותו למקום של לימודי קוראן ודת" (שורה 195-194) ובהמשך: ש: באשר לנכס בחיפה שסיפרת לנו, אתה אומר לו שיש לנו מכרז ו...תיתן לנו כסף. ואתה מוסיף שהשיח [ראאד סאלח] מאוד רוצה את הבית בחיפה, אתה נזכר[?] ת: כן עכשיו אני נזכר שהוא ידע מרכישת הנכס, לא רק שהוא ידע אלא הוא מאוד רצה את זה. הוא רצה את זה כי זה המוסד הראשון בחיפה. איני זוכר איך השיח ידע על הפרוייקט. השיח [עקב] ובדק את הפרוייקט. השיח גם יודע שקיבלנו כסף בגין הפרוייקט מהפורום אני לא חושב שהוא יודע כמה. הבית בשכונת חליסה. אנחנו צילמנו את הבית ויש בדו"ח את הצילום והכתובת. לשאלתך אני משיב שרכשנו שם שני בתים, אחד מעל השני... ש: שפיק [אימאם במסגד בשכונת חליסה בחיפה] שואל האם להגיש את זה "בשם המוסד או בשם אחר, כרגע, מהחברים", מה הכוונה? ת: אני נתתי לו כסף בשם המוסד שלי וקבלתי קבלה בשם מוסד בחיפה. איני יודע מה התשובה לשאלה. אני הייתי מעוניין שזה יהיה בשם מוסד בחיפה. אני יודע שבמוסד חיפה עוד לא היה רשום כעמותה והתהליך עדיין לא נגמר לכן הוא שאל אותי את השאלה הזו. אני השבתי לו שאנו צריכים לשבת על זה. אני יודע שהמכרז הוגש ע"ש אחד מהחברים במוסד חיפה שאני לא יודע את שמו. כל זה נעשה בגלל שזו עמותה שעדיין לא נרשמה. לשאלתך איך עמותה כזו מוציאה לך קבלה אני משיב שאיני יודע תשאל אותם. אמירותיו של אבו סמרה ("רצינו לקנות את הבית"; "רכשנו שני בתים, אחד מעל השני") כמו גם דבריו כי העדיף שהרכישה תהיה בשם "המוסד בחיפה" (חברת זהרת אל כרמל) מלמדים בברור כי הוא והשייח ראאד סאלח ראו ברכישת הדירות פרוייקט שלהם ושל המוסד לסיוע הומאניטארי אותו ניהל אבו סמרה וכי אין מדובר כלל בתרומה של המוסד לסיוע הומניטארי כפי שניסו הנוגעים בדבר להציג את המימון. מסקנה דומה עולה גם מחילופי הדברים בין אבו סמרה לפעיל בארגון החמאס בשיחת הטלפון מיום 22.5.2002 הנזכרת לעיל, אשר בעקבותיה החלה יוזמת הרכישה לקרום עור וגידים: אבו סמרה: יש פרוייקט, שכנראה שלחנו לכם אותו היום... פעיל החמאס: והוא אבו סמרה: יש לנו עניין, בוא נאמר, משהו מהיר, הגיע אלינו, זה ירד כמו מכרז, והוא מכירת בתים בעיר חיפה... (...) אבו סמרה: עכשיו, בכנות, השיח' מעוניין מאוד, שיהיה דבר מעין זה, היות וזה, ראשית כל, הזדמנות בקשר אלינו, לרכוש בתים, ולשים אותם כמרכז, בעיר חיפה.... (...) אבו סמרה: אנחנו מאוד מעוניינים. שני הבתים הם אחד ליד השני... נוכל לעשות מהם, ולהפיק מזה תועלת... (...) אבו סמרה: ... כל הפעילות שלנו שאנו צפויים לבצע בעיר חיפה, בכל פרוייקט שהוא בבניה, יעלה לנו הרבה יותר מהמחירים האלה. והדברים מדברים בעד עצמם. 9. משקבענו כי לאמיתו של דבר ובהתאם להגדרת המונח "רכושו של הנידון" בסעיף 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון מדובר ברכוש שבשליטת הנאשמים ולא ברכוש של המערערים, אף שהם רשומים כבעלי הזכויות בו, מתייתר הצורך לדון בטענות שהעלו המערערים בהתבסס על הסייגים וההגנות הקבועים בפקודת הסמים המסוכנים (החלים כהוראת סעיף 23 לחוק גם על חילוט מתוקף חוק זה). מן הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים לשאת בשכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.חילוטמקרקעין