בית המשפט ציין כי היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק. רמת הנאמנות שבה מחוייב הבנק כאשר הוא משמש כיועץ להשקעות היא אחרת מזו שבה הוא מחוייב כאשר הוא מעניק הלוואה ללקוח. כמו כן יש לקבוע סטנדרט שונה כאשר הבנק דן עם לקוח בהלוואת כספים לצורך עיסקה מסוימת, או כאשר הוא דן עם אדם בקשר למתן בטוחה לחובות של צדים שלישיים כלפי הבנק. זאת ועוד, אין זה ברור כלל כי יש להפעיל כלפי בעל חשבון בבנק אותה אמת מידה הנוהגת כלפי אדם שמערכת יחסיו עם הבנק מסתכמת בקבלת הלוואה חד-פעמית. מידתה של חובת האמון והיקפה מושפעים במידה רבה גם ממידת הסתמכותו (המוצדקת) של הלקוח על הבנק. להלן פסק דין בנושא חובת הנאמנות של הבנק: פסק דין בישיבה מיום ,16/5/06 הודיע ב"כ הבנק כי יכבד כל החלטה של בית משפט במטרה להביא לסיום הפרשה הנמשכת בבית המשפט מזה זמן. החלטתי לדחות את התביעה מהנימוקים שיפורטו, אך יש לסקור תחילה את כל ההליכים בתיק: 1. ביום 8/1/04, הגיש התובע כנגד הנתבע, תביעה כספית בסדר דין מקוצר, בגין יתרת חוב בחשבונו של הנתבע אצל התובע, (להלן: "החשבון"), וזאת על סך של 20,886 ₪, בצירוף ריבית בשיעורים הנהוגים אצל התובע, מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. התובע טוען, כי ביום 12/11/81 חתם הנתבע אצלו, על הסכם תנאים כלליים לניהול חשבון. על פי תנאי הנוהל, כל יתרה דיבטורית שתיווצר בחשבון הנתבע מסיבה כלשהי, תשא ריבית קונטוקורנטית בשיעור שיהיה נהוג מפעם לפעם אצל התובע, לגבי יתרות דיבטוריות כנ"ל, ואשר ישולם על ידי הנתבע או תיזקף לחובת חשבונות בתום כל רבע שנת לוח. כן, מכוח הסעיף האמור, רשאי התובע בכל עת, לדרוש את סילוק היתרה הדיבטורית שתגיע לו אותה עת בחשבון. חשבונו של הנתבע אצל התובע היה לדיבטורי, וביתרת חובה. ביום 22/7/01, קיבל הנתבע מהתובע הלוואה בסך של 16,400 ₪ (להלן: "ההלוואה"). ההלוואה לא נפרעה על פי המוסכם ויתרתה הבלתי סלקת נכון ליום 17/12/03 הנה בסך של 11,522 ₪. חרף פנייתו של התובע, בדרישה בכתב, לנתבע, לשלם לו את חובו, לא שילם הנתבע כל סכום שהוא על חשבון חובו. רקע עובדתי 2. ביום 18/1/04 הגיש התובע, בקשה להטלת עיקול זמי ברישום, אצל המחזיקים, וזאת להבטחת התביעה הכספית שהגיש כנגד הנתבע. 3. ביום 19/1/04 ניתן על ידי כב' הרשם שדה, צו עיקול ברישום על כל הכספים, תוכניות החיסכון, וכל זכות אחרת, למעט על חשבונות עו"ש וחח"ד. 4. ביום 22/2/04 ניתן על ידי כב' הרשם שדה, פסק דין כנגד הנתבע, בהיעדר בקשת רשות להתגונן. 5. ביום 1/3/04 הגיש הנתבע בקשה, לביטול צו עיקול זמני ברישום, שהוטל על כספו, תוכניות חיסכון, ני"ע וכל זכות אחרת אצל מחזיק 1, הלא הוא בנק פועלים בכיכר פריז, אשר בחיפה. 6. ביום 4/3/04 דחה כב' הרשם את הבקשה לביטול צו העיקול, מהנימוק שבתיק ניתן פסק דין ביום 22/2/04 ותקנה 381 קובעת, כי העיקול ימשיך לעמוד בתוקפו עד לביצוע פסק הדין. כב' הרשם הוסיף כי מנוסח הבקשה ניתן ללמוד על מצב כלכלי קשה שמצדיק גם מצדיק, על פי הוראת תקנה 347 להטיל עיקול זמני, ונראה כי בנסיבות העניין, צריך הנתבע למצות את זכויותיו בלשכת הוצל"פ בעזרת בא כוחו. 7. ביום 9/3/04 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה. בו ביום, החליט כב' הרשם שדה, שהליכי ביצוע פסק הדין כנגד הנתבע יעוכבו, כנגד הפקדת סך של 600 ₪ בקופת בית המשפט וקבע דיון בבקשה ליום 12/5/04. 8. ביום 17/3/04 הגיש הנתבע בקשה לביטול חובת ההפקדה על סך של 600 ₪. בו ביום, הורה כב' הרשם שדה, שבקשה זו תידון ביחד עם הבקשה לביטול פסק דין. עם זאת, עכב את הליכי ביצוע פסק הדין ללא תנאי, עד שתינתן החלטה אחרת ועד שיתבררו סיכויי הגנתו של המבקש, לאחר טיעון מצד שני הצדדים. 9. ביום 18/4/04 הגיש הנתבע בקשת רשות להתגונן. ביום 8/5/04 ניתנה לנתבע, על ידי כב' הרשם א. שדה, רשות להתגונן, אשר הורה כי, תצהירו יהווה כתב הגנה והתיק יועבר למסלול סדר דין מהיר. כן צויין בהחלטתו, כי אילו היה מתנהל התיק לגופו של עניין בשלב זה, יש להניח, כי התביעה היתה מתקבלת, אולם רק לנוכח ההלכות הנוגעות להליך הדיון בבקשת הרשת להגן, "ניצל" הנתבע ממתן פסק דין כנגדו. 10. ביום 8/7/04 הורה כב' הרשם שדה על ביטול פסק הדין אשר ניתן בהעדר כנגד הנתבע, ועל ביטול הליכי ביצועו. 11. ביום 26/7/04 הגיש הנתבע בקשה לביטול צו העיקול, שהוטל על כספו, תוכניות חסכון, ני"ע וכל זכות אחרת שיש לו אצל מחזיק מס' 1, הלא הוא בנק הפועלים, סניף כיכר פריז, בחיפה. ביום 11/8/04 הורה כב' הרשם שדה, בהמשך להחלטות שסייגו את צו העיקול, לבטל את העיקול שהוטל בחשבון הנתבע בבנק הפועלים ובמידה ובידי ב"כ התובע, יהיה מידע לפיו לנתבע יגיעו כספים נוספים מעבר לקצבת המל"ל והפיקדון הנוכחי בסך 1,000 ₪, יהיה רשאי הוא לבקש ולקבל על אתר עיקול זמני נוסף. 12. ביום 25/8/05, הגיש התובע בקשה להטלת עיקול זמני ברישום, על זכויות הנתבע בנכס ברחוב הזית 7, חיפה, הידוע כגוש 10816, חלקה 32 (להלן: "הדירה") והרשום אצל המחזיק מס' 1, הלא הוא "שקמונה", חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בחיפה בע"מ. התברר כי הדירה אינה בבעלותו של הנתבע. ביום 30/8/05 הבקשה נדחתה. 13. ביום 21/12/06 הגיש הנתבע בקשה לדחיית מועד הדיון, על מנת להשיג לעצמו סיוע משפטי אחר, מהנימוק, שבא כוחו העמידו בפני ברירה, או שהוא מגיש את תצהירו כפי שהוא רוצה, או שהוא יפסיק לייצגו. עקב כך, נפרדו הם בחילוקי דיעות קשים. בו ביום הורתה כב' הרשמת ספרא ברנע, כי הבקשה תידון בישיבה המקדמית. 14. ביום 22/2/06, בעת הדיון שהתנהל בפני כב' הרשמת ספרא-ברנע, ביקש בא כוח הנתבע להשתחרר מייצוג ולשחרר את הלשכה לסיוע משפטי מיצוגו של הנתבע, בשל חוסר שיתוף פעולה מצידו. מנגד, ביקש הנתבע שחברו, מר פליישר יוסף, שמכיר את העובדות, ידבר בשמו. כב' הרשמת ספרא-ברנע, לאחר ששמעה את הצדדים, שחררה את בא כוח הנתבע, עו"ד ראם רחמים בן ציון ואת הלשכה לסיוע משפטי מייצוג הנתבע, והאריכה את המועד להגשת תצהיר מטעמו. 15. ביום 14/3/06, הגיש הנתבע בקשה ליצוג על ידי חברו, מר פליישר, בבית המשפט, היות והוא משתמש בתרופות, לא מסוגל לנהל שיחה ברורה, שמיעתו חלשה, אינו רואה טוב ואין לו אמצעי לשכור עורך דין. בהתאם לכך, הוריתי ביום 4/4/04, למר יוסף פליישר לסייע לנתבע בעת הדיון, כמבוקש על ידו. ההגנה 16. ביום 8/5/05 ניתנה לנתבע כאמור רשות להגן. הנתבע טען להגנתו: א. החוב נשוא התביעה, נוצר עקב התרשלות התובע. עצם מתן האשראי, בשיעור של 16,400 ₪ כאשר הוא נכה המתפרנס אך מקצבת זקנה, בנסיבות בהן הוא סובל מנכות ונוטל כדורים המקהים את חושיו, כאשר התובע מודע לכך, מהווה התרשלות והתנהגות בלתי סבירה. ב. הוא עמד בהסכם ההלוואה, אשר נכרת עם התובע, לפירעון החוב. יתר על כן הוא שלם לתובעת, עד יום זה (הכוונה ליום עריכת התצהיר), סך של 7,307 ₪, כאשר על פי ההסכם, היה עליו לשלם 6,045 ₪ בלבד. ג. הנתבע טען כי לא ידע אודות החיובים הרבים וסבור היה כי, הוא עומד במסגרת האשראי של כ-2,500 ₪ בה היה אמור לעמוד. ד. לאחר שחתם על הסכם ההלוואה עם התובע, אופס חשבונו ולא ניתנה לו כל אפשרות חריגה מחשבונו. לשון אחר: לא ניתנה לו אפשרות, להיות ביתרת חובה. אך למרבה הפלא, לאחר שאופס חשבונו, נתגלה חוב נוסף שלו, הפעם בסך של כ-9,000 ₪. תצהיר עדות ראשית מטעם התובע 17. מר אילן אשל, אשר שמש כסגן מנהל בסניף התובע, הצהיר, כי התיק שבנדון הוגש לתביעה בתאריך 8/1/04 בגין יתרת חוב ע"ס כולל של 20,886 ₪, שהצטברה בחשבונו של הנתבע. כאשר יתרת החוב בעו"ש הסתכמה בסך של 9,364 ₪ נכון ליום 17/12/03, ואילו יתרת החוב בגין ההלוואה שהועמדה לנתבע ביום 22/7/01, הסתכמה בסך של 11,522 ₪ נכון ליום 17/12/03. עיון בדפי החשבון בשלושת החודשים, עובר להעמדת ההלוואה (2001/ 6-3) לנתבע מלמד: א. לנתבע ניתנה מסגרת אשראי על סך של 5,000 ₪ ומעולם לא הוסבר ו/או נמסר לנתבע, שיש לו מסגרת אשרי על סך של 2,500 ₪. כמו כן, מעיון במסמכי ובספרי התובע, אין שום מסמך ו/או אזכור לפיו מסגרת האשראי, שהיתה לנתבע הינה 2,500 ₪. ב. חשבונו של הנתבע התנהל כשורה, כאשר בחלק מהימים יתרת החובה חרגה בכמה מאות שקלים ובחלק מהימים יתרת החובה היתה פחות ממסגרת האשראי המאושרת. בתאריך 10/7/01 יתרת חובו של התובע (צ.ל. - נתבע) עמדה ע"ס של 14,445 ₪, מכאן עולה, כי עיקר החוב, ועיקר החריגה, נוצרו תוך תקופה קצרה של חודשיים. תחילה באמצעות משיכות מזומנים, שרובן בוצעו תוך יומיים, בסכומים שונים ולאחר מכן, חוייב חשבונו של התובע בחיובי ויזה שונים. זאת כאשר, במהלך אותם חודשיים, לא הפקיד התובע לחשבונו את קצבת הביטוח הלאומי, דבר שגרם ללא כל ספק לגידול משמעותי ביתרת החוב. כן, עם משיכת כספים ממכשיר הכספומט, מסופקת למושך פתקית עליה מופיעה יתרת חובו בחשבון, נכון ליום העסקים האחרון. על כן חזקה על התובע (צ.ל. - נתבע), כמי שמשך ממכשיר הכספומט סכומים שונים, שידע והיה מעודכן באשר ליתרת חובו בחשבון. בעקבות יתרת החוב שהצטברה בחשבונו של הנתבע, ובמקום לפעול עוד באותה תקופה (7/01) להגשת תביעה כנגדו, הוזמן הנתבע אל הבנק, על מנת שיסדיר את חובו בדרכי נועם, באמצעות החזרת החוב בפריסה נוחה ואפשרית מבחינת הנתבע. ואכן, ביום 22/7/01 הועמדה לנתבע הלוואה על סך של 16,400 ₪, שתוחזר ב-84 תשלומים חודשיים ותשא ריבית שנתית בשיעור של 6.85% וריבית מתואמת שנתית בשיעור של 7,0692%. הנתבע חתם על מסמכי ההלוואה, מרצונו המלא, בהכרה מלאה ומבלי להפעיל עליו לחץ כלשהו. וטענתו לפיה נאמר לו להחזיר את ההלוואה בהחזרים חודשיים קבועים על סך של 195 ₪, אין לה שחר ויסוד, שכן הסך של 195 ₪ אינו גובה ההחזר החודשי בערכי קרן בלבד, וללא הוספת הריבית המתחייבת כפי שמצוין בתנאי ההלוואה. באותם החודשים בהם שולמו ההחזרים החודשיים של ההלוואה מאז הועמדה, הם שולמו באופן שהנתבע משך מחשבונו חלק מסכום הקצבה החודשית שהופקדה בחשבונו, ואת היתרה השאיר בחשבון, לצורך פירעון התשלום החודשי של ההלוואה. דא עקא, במהלך התקופה מאז הועמדה ההלוואה לכיסוי חובו של הנתבע, ועד להגשת התביעה, היו חודשים רבים שבהם לא הועברה כלל הקצבה ובכך לא נפרעה ההלוואה. למשל, אחרי העמדת ההלוואה, ובמשך ארבעת החודשים הראשונים 2001/ 11-8, לא הועברה הקצבה, דבר שיצר פיגורים כבר בתחילת דרכה של ההלוואה. מאז חודש 9/03, ארבעה חודשים לפני הגשת התביעה, הפסיק הנתבע, בפעם השלישית מאז העמדת ההלוואה, את העברת הקצבה לחשבון. בנוסף, הצהיר מר אשל, כי דין טענת הנתבע לפיה הפקיד סכום של 1,950 ₪ על חשבון ההלוואה ולהקטנתה, הינה טענת סרק. אומנם ביום 22/7/01, הופקד על ידי הנתבע סך של 1,950 ₪, אולם הלוואת ההסדר הועמדה לנתבע רק לאחר הפקדת הסכום הנ"ל. יתרה מזו, הפקדת הסך של 1,950 ₪, בנוסף להעמדת ההלוואה הביא את החשבון באותו יום להיות ביתרת זכות של 3,374 ₪, מתוך ידיעה כי מספר ימים לאחר מכן, יחוייב החשבון בסכום של 551,37 ₪ ו-2,474.28 ₪ בגין חיובי ויזה, ובכך יאופס העו"ש. האמור לעיל מוכיח בבירור, כי לאורך כל הדרך מאז הועמדה ההלוואה ועד להגשת התביעה, פגר הנתבע בתשלומי ההלוואה במשך חודשים רבים, דבר שלבטח מהווה סיבה מספקת להעמדת יתרת ההלוואה לפירעון מיידי והגשת התביעה בתיק זה. ויודגש, יתרת החוב בחשבון העו"ש, לאחר העמדת ההלוואה, נוצרה בעקבות שתי סיבות עיקריות: א. במהלך החודשים הרבים שבהם לא הועברה הקצבה וכתוצאה מכך לא נפרעו תשלומי ההלוואה, בוצע על ידי התובע, פרעון מדומה של ההלוואה דרך חיוב חשבון העו"ש, דבר שהגדיל באופן ניכר את יתרת החוב בעו"ש. ב. חיוב החשבון בתשלומים החודשיים, שהועברו לחברת האשראי בויזה כ.א.ל, בגין עיסקאות וחיובים עתידיים שבוצעו על ידי הנתבע, שהיה ברשותו עדיין כרטיס האשראי ויזה כ.א.ל כאשר, אין משמעות לטענת הנתבע, שבאותם חודשים שלא היה לו כרטיס האשראי היו לו חיובים בחשבון, שכן המדובר בעסקאות שבוצעו על ידו בעבר ושמחייבים את חשבונו בעתיד. לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע, צורפו העתקים, צילומים של מסמכים התומכים בגירסתו: 1. נספח א' - תנאי ניהול חשבון שיקים. 2. נספח ב' - דף חשבון המעיד על יתרת החוב בעו"ש. 3. נספח ג' - העתק מסמכי ההלוואה, שהועמדה לנתבע. 4. נספח ד' - דף חשבון המעיד על יתרתה הבלתי מסולקת של ההלוואה נכון ליום 18/12/03. 5. 5. נספח ה' - דפי חשבון תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע 18. הנתבע הצהיר, כי הוא יליד 1936, נכה בשיעור של 100% לצמיתת, סובל מבעיות נפשיות, מתגורר בדיור ציבורי עם שכירות סוציאלית של חברה ממשלתית. יש לו חשבון בבנק לאומי משנת 1981. מעולם לא הוחזרו לו שיקים. על ידי התובע, נאמר לו, כי האשראי המקסימלי שלו, הינו עד כפליים מקצבת הנכות. אם הוא עובר את הסכום, מודיעים לו מייד על כך. מצבו הפיזי היה קשה והכרתו מעורפלת ונדהם הוא לגלות שחייב 16,400 ₪. בפגישה עם נציג התובע, מר אשל, הופעל עליו לחץ כבד לקחת הלוואה, ונאמר לו שאם לא תילקח הלוואה על ידו, יקחו לו את הפנסיה ולא יהיה לו ממה לחיות. מר אשל אמר לו לחתום ושיסמוך עליו, עובדה שניתנה לו הלוואה ללא ערבים (לא השיג אותם). כן נאמר לו על ידי מר אשל, שהוא צריך לשלם 192 ₪ קבוע בלי ריבית והצמדה. בעת שחתם על ההלוואה, הדף של ההלוואה לא היה ברור. נתנו לו בכוונה דף מחוק. על הדף המחוק הוא חתם כי היה מטושטש מתרופות, הוא אינו רואה טוב ולא נתנו לו לקחת את הדף הביתה לבקש מאיזה שהוא פנסיונר שיקריא לו אותו. במשך 3.5 שנים שלם 31 חודשים 300-250 ₪, יותר ממה שביקשו ממנו. כל הזמן התעללו בו, צעקו עליו, אמרו לו שיקחו לו את כל הפנסיה, כאשר בכל פעם היו אומרים לו את אותם המשפטים " "מתי תשלם את הכל?". הוא לא יכל להוציא את הפנסיה היות שבקופה לא היו נותנים לו אותה, כך שהיה נשאר הוא עד סגירת הבנק 12:30, הולך מפקיד לפקיד, ובסוף רק אם המנהל היה פנוי, היה חותם. הובטח לו שישלם רק 192 ₪ בלי ריבית, בלי עמלות, כי הוא פנסיונר, נכה, עם מצב כלכלי קשה. עד היום שלם 7,307 ₪, על פי ההסכם היה עליו לשלם רק 6,045 ₪, שלם 45% מהחוב. ביולי 2003 מנהל המחלקה, מר אשל, הוחלף במנהל חדש, שמסר לו כי הוא לא מקבל את ההסכם שנעשה עם מר אשל, וכי הוא דורש מייד את כל הכספים. מכיון שלא היה ביכולתו לעשות כן, הוא אמר שיפנה את העניין לבית המשפט. הפנסיה החודשית שלו היא על סך של 2,003 ₪, רובה מופנה לתשלום עבור טיטולים ולמצוא כל יום משהו לרחוץ אותו. הבוילר והתנור לא מודלקים אצלו אף פעם. הוא איש זקן וחולה, לא רגיל למשפטים, בקושי מצליח להתקיים רק חצי חודש, מצבו החמיר, עושה את צרכיו על המיטה. מייעוץ משפטי נמסר לו שהבנק התרשל, לא עמד בהתחייבויות שלו, אישר משיכות בלי להודיע לו, בלי לשלוח לו דפי חשבון, בניגוד להסכם שחתמו עליו. כן, נאמר לו שיש חוק שאוסר לגעת בפנסיה של גימלאים, ללא חסכונות וחסרי כל. לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע, צורפו העתקים, צילומים של מסמכים התומכים בגירסתו: א. רשימת פסקי דין של מקרים דומים בהם נידונה רשלנות הבנקים. ב. אישור של חברת שקמונה כי הנתבע דייר בשכירות סוציאלית. ג. אישור של המוסד לביטוח לאומי על תשלום גמלה. ד. אישור על תשלום גמלת נכות כללית, על ידי המל"ל. 19. בעת הדיון שהתקיים ביום 16/5/06, הופיעה שכנתו של הנתבע בלווית הנתבע וטענה בשמו, כי: א. הנתבע אינו יכול לדבר, הוא מטושטש מהתרופות ב. הדירה בה התגורר הוא, היא משקמונה ואין לנתבע דירה שלו. ג. הקצבה של הנתבע היא 1,900 ₪, אין לו שיניים והחיתולים הם בסך 400 ₪. יש שכן שבא לטפל בו וגם יוסי עוזר והוא מקבל אוכל מהשכנים. יוסי לא יכל לבוא היום, כי הוא חולה לב, וכבר שבוע שהינו חולה מאוד. ד. הנתבע יכול לשלם רק 50 ₪ ולא יותר. ה. הנתבע לא ידע על מה הוא חותם כשהועמדה לרשותו ההלוואה ואמרו לו בסיוע המשפטי, שמקצבה לא מורידים תשלומים. ו. שניתנה ההלוואה הם ידעו שהוא לא יוכל לשלם. הם איימו עליו שישלם את כל הכסף בבת אחת, והוא יכול לשלם רק 50 ₪. ז. מכיון שאי אפשר היה לשלם מהפנסיה, המנהל היה צריך לחתום על זה, והיו מחזיקים אותו שעות בבנק, היות והמנהל לא רצה לחתום. בעת הדיון נכתבה הערה על ידי בית המשפט, כי דברי השכנה נאמרים על ידה לאחר שהנתבע לוחש לה דברים. לשאלתי אם הוא יכול לדבר איתי, הוא לא ענה. ביום 17/5/06 הוגשה הודעה לבית המשפט, בה נכתב בשם הנתבע, שבזמן הדיון נכתב בדף האחרון שהוא לוחש לשכנה דברים. הסיבה, שמרוב התרגשות, אמר שזקוק הוא לשירותים ועשה את צרכיו עליו ומפחד שירגישו בזה, ומרוב התרגשות היה זקוק לתרופות הרגעה ויתר לחץ דם. מנגד, טען ב"כ התובע, כי: א. א. השכנה מוכרת לו והוא נתקל בה בהזדמנויות שונות. מנציגי הבנק הבין, כי היא גם היתה מתלווה לתובע לסניף. ב. ב. התביעה הוגשה לפני כשלוש שנים ולדעתו יש כאן הצגות בלתי פוסקות, בנסיון שלא לסיים את הענין בתיק זה. אפילו עו"ד שייצג את הנתבע מטעם הלשכה לסיוע משפטי, התפטר. ג. ג. מוסכם על ידו שינתן פסק דין על סמך החומר שבתיק. סיכויי הגביה ידועים להם בסופו של דבר, ידוע שמדובר בנתבע עם מצב כלכלי קשה. עם זאת, נסיבותיו הכלכליות ידונו בפני ראש ההוצאה לפועל. ד. ד. בזמנו עמדה ההלוואה לפירעון החוב והתשלום החודשי שלה היה 250 ₪, הבנק יהיה מוכן להסכים לתשלום של 195 ₪, ויחד עם זאת, יכבד כל החלטה אשר תינתן על ידי בית המשפט. 20. הקשר בין הבנק ללקוחו, הוא ביסודו קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב ביניהם - על פי רוב מדובר בחוזה שהוא אחיד (דוגמת הטפסים שלקוח חותם עליהם בבקשתו לפתוח חשבון בנק) - אך מערכת היחסים שבין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. אחת החובות שהבנק חב ללקוחו - בגדרי החוזה שביניהם - הינה זו הנדרשת מתוך חובת הזהירות הכללית שבין "שכנים", בהחלתה על מערכת היחסים שבין בנק ללקוחו. כן, עקרונות תום הלב, טובת הלקוח וחובת הנאמנות המיוחדת שלובים ונגזרים האחד מן השני וממערכת היחסים שבין בנק ללקוח. אמנם יש להניח כי ההלוואה לא שולמה במלואה, עם זאת, התובע, לא מלא לדעתי את חובותיו כלפי הנתבע. עיון במסמכים שבתיק מעלה את הנתונים כדלקמן: א. על פי דף החשבון ניתן לראות כי, ביום 10/7/01, 12 יום עובר לקיחת ההלוואה (22/7/01) עמד חשבונו של התובע ביתרת חוב של 14,445.48 ₪, כלומר בחריגה מהמסגרת המאושרת לו, בין אם הייתה 2,500 ₪ כטענתו בין אם 5,000 ₪ כטענת הבנק. גם אם נכונה הצהרת מר אשל, כי הזמנת הנתבע לקחת את ההלוואה, היתה על מנת לפתור את בעיית יתרת החוב שלו בדרכי נועם, ובכך מן ההגיון כי חסך ממנו חיוב ברבית חריגה גבוהה, הרי שבמעשה זו, ישנו שוב הגדלת יתרת החובה, כאשר היה צריך להיות ברור לבנק שכושר פרעון תשלומי ההלוואה, של הנתבע החי מקצבת הביטוח הלאומי, הנכנס לחשבון זה מוטל בספק. ויודגש, עובדת היות הנתבע חי מקצבת הביטוח הלאומי, לא נסתרה מעיני התובע, הא ראייה, המכתב מיום 30/9/01, אשר צורף לבקשת רשות להתגונן, ושממוען לנתבע על ידי מר אשל, בו כותב הוא: "עפ"י המוסכם ביננו לכשתועבר הקצבה מביטוח לאומי לחשבונך הנ"ל, אנו נאפשר משיכתה בניכוי סך של 250 ₪ לפרעון ההלוואה". משמע, שהתובע ידע היטב, שהפירעון ההלוואה, קשור בעבותות למתן הקצבה מביטוח לאומי, ובמידה שהקצבה לא תועבר לא יוכל הוא לעמוד בתשלומי ההלוואה, מה שקרה הלכה למעשה בפועל. טענה זו זוכה למשנה תוקף, לאור הצהרתו של מר אשל. מר אשל הצהיר כי, יתרת חובו של התובע עמדה על סך של 14,445 ₪, מכאן עולה כי עיקר החוב ועיקר החריגה נוצרו תוך תקופה קצרה של חודשיים, כאשר באותם חודשי, כלשונו "השתולל" התובע, תחילה באמצעות משיכות מזומנים שרובן בוצע תוך יומיים, בסכומים שונים (500 ₪ משיכה מכספומט ביום 9/5/01; 1,000 ₪ משיה מבנקט ביום 22/5/01; 500 ₪ משיכה מכספומט ביום 23/5/01 וכיו"ב). ולאחר מכן חוייב חשבונו בחיובי ויזה שונים (402 ₪ ו-186.69 ₪ ביום 3/6/01; 3,263.75 ₪ ביום 10/06/01 וכיו"ב). כן הצהיר, מר אשל, שבמהלך אותם חודשים לא הפקיד הנתבע לחשבונו את קצבת הביטוח הלאומי, דבר שגרם ללא כל ספק לגידול משמעותי ביתרת החוב. בדומה נכתב על הדף חשבון שצורף לתצהירו של מר אשל, מיום 23/7/01, כי הלקוח הפסיק את קצבת ביטוח לאומי ב-28/4/01 וחידש רק לאחר 8 חודשים, ב-28/12/01. ב. בלא לקבוע נחרצות, באם מסגרת האשראי של הנתבע עמדה על 2,500 ₪ או 5,000 ₪ השאלה היא כיצד איפשר הבנק החב חובת נאמנות ללקוח לחרוג בצורה כה חריגה ממסגרת האשראי, ללא ניסיון כלשהוא לעצור זאת. ג. היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק. רמת הנאמנות שבה מחוייב הבנק כאשר הוא משמש כיועץ להשקעות היא אחרת מזו שבה הוא מחוייב כאשר הוא מעניק הלוואה ללקוח. כמו כן יש לקבוע סטנדרט שונה כאשר הבנק דן עם לקוח בהלוואת כספים לצורך עיסקה מסוימת, או כאשר הוא דן עם אדם בקשר למתן בטוחה לחובות של צדים שלישיים כלפי הבנק. זאת ועוד, אין זה ברור כלל כי יש להפעיל כלפי בעל חשבון בבנק אותה אמת מידה הנוהגת כלפי אדם שמערכת יחסיו עם הבנק מסתכמת בקבלת הלוואה חד-פעמית. מידתה של חובת האמון והיקפה מושפעים במידה רבה גם ממידת הסתמכותו (המוצדקת) של הלקוח על הבנק במקרה נושא הדיון (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות בישראל בע,מ נ' צבאח ואח', פ"ד מח (2) 573, 592). במקרה הנדון מדובר בנתבע, אדם מבוגר, שאין לו יד ורגל בעולם העסקים, ומצופה היה מהבנק שיעמוד על המשמר, ולא יפעל כפי שפעל. משלא עשה כך, אין לו מה להלין, אלא על עצמו. אגב אורחא, גם אם סבר התובע, שישנה דירה בבעלות הנתבע, טענה שלא נטענה, אלא מוסקת לכאורה, מהבקשה לאישור עיקול ברישום, מחובתו לברר זאת בטרם אישור ההלוואה והקצאת סגרת אשראי שלא יכול לעמוד בה. ויודגש, חובת תום הלב בה חב הבנק, איננה זו שיש להחיל במערכת יחסים עסקית אחרת, אלא חובה מוגברת. עקרון תום-הלב המעוגן בסיפא של סעיף 39 לחוק החוזים, מחייב את הבנק להתחשב בלקוח ובמטרת החוזה כאשר הוא מגשים את זכיותיו של האחרון (נרקיס, חובות החלות על הבנקים, עמ' 134). במקרה זה לא מילא הבנק אחר חובה זו. 21. פעולה בחוסר תום-לב מהווה אפוא הפרת חוזה. הפרה כזו מזכה אתהנפגע ממנה בתרופות שונות הניתנות בגין הפרת חוזה, והן בין היתר ביטול. וכך קבע כב' הנשיא ברק בבג"צ 59/80 שרותי תחבורה ציבוריים ב"ש בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, לה (1) 828, ע"ע 838-839. 22. הבנק הפר את חובת תום הלב ולא קיים את חובתו כלפי הנתבע. התוצאה במקרה זה גם אם ניתן לאמר כי באופן דווקני הצדק עם הבנק, וגם אם יש אחריות לנתבע, יש לפעול לפנים משורת הדין. ניתן לצפות כי הבנק אשר מדי פעם בפעם מוצא עצמו מוחל על חובות של מיליוני שקלים, ומחל לנתבע כאן על חוב שנוצר, או לפחות חלק ממנו, בגלל הפרת חובתו הוא. התובע, אשר חי בקצבת ביטוח לאומי, חולה ונטול-רכוש, מצליח לשרוד הודות לטוב ליבה של שכנתו, ומן הסתם יסתבך שוב אם אחליט לחייבו ולו ב-195 ₪ לחודש,אותם ישלם מן הקצבה הזעומה אותה הוא מקבל. ואם חלילה מסיבה כלשהיא תופסק או תעוכב הקצבה שוב יופעלו מנגנוני מערכת המשפט לגבית החוב. מן הצדק, הצדקה והדין שיש לו נשמה יתרה כדבריו של כב' השופט (בדימוס) טירקל (ע"א 8034/95 מאור נ' עב' לדלק פד"נ כ(4), עמ' 97 וכן הרצאתו על "הנשמה היתרה של הדין" מחקרי משפט ט"ז 191) לאפשר לתובע להמשיך שארית חייו מבלי שיהיה חשוף להליכי גביית חובו. על כן, הנני דוחה את התביעה. אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 יום.בנקנאמנות