חובת הגילוי של הבנק

רוחבה של חובת הגילוי של הבנק ואיפיוניה הספציפיים אינם עניין הנתון לקביעה מראש, ובכל מקרה ומקרה על בית המשפט לקבוע אם פעולותיו של התאגיד הבנקאי - או מחדליו - היו עלולים, בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, להטעות את הלקוח 'בעניינים מהותיים'.

בקביעה זו, על בית המשפט לשאוב הנחיה מן המדיניות העומדת בבסיס חוק הבנקאות (שירות ללקוח) - היינו, השאיפה להחדיר ולהטמיע נורמות בסיסיות של הגינות ביחסי הבנק עם לקוחותיו, והשאיפה להגן על לקוחות אלה, במידה שהגנה כזו נחוצה.

מצד שני, יש להביא בחשבון, בעיצוב החובה, גם את הקשיים המעשיים, העלולים להתלוות לחובה רחבה מדי, בה לא יוכלו התאגידים הבנקאיים לעמוד; יש להתחשב גם באינטרס הציבורי ביציבות ובוודאות במערכת הבנקאית, הממלאת תפקיד מרכזי בפעילות הכלכלית במשק, וליישם את הוראת סעיף 3 באופן שאינטרס זה לא ייפגע שלא לצורך.

להלן פסק דין בנושא חובת הגילוי של הבנק:

פסק דין

פתח דבר
1.     עסקינן בעתירתם של התובעים, בני הזוג (להלן: "התובעים"), לפסק דין הצהרתי שיקבע כי ארבעה הסכמים למתן הלוואות שנחתמו בינם לבין הנתבע, טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ, וכיום: בנק המזרחי - טפחות בע"מ (להלן: "הבנק"), במועדים שונים במהלך השנים 1984-1985, הם בטלים; ומשכך בטלים אף הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו על ידי הבנק נגד התובעים לשם מימוש משכון שנרשם על פי הסכמים אלה על זכויות התובעים בדירה בה הם מתגוררים כבטחון לפרעון ההלוואות.

רקע עובדתי וגרסאות הצדדים
2.     בראשית שנות ה- 80 הוחלט במשרד הבינוי והשיכון (להלן: "משרד השיכון" או "המשרד") לפעול לפינוין של המעברות שנותרו עדיין פזורות ברחבי הארץ. על מנת לעודד ולתמרץ את תושבי המעברות לעזוב את הצריפים שבהם התגוררו במעברות אלה הציע להם משרד השיכון סיוע כספי לרכישת דירה חלופית - שכלל מענק כספי ששולם למפונים ישירות על ידי המשרד; והלוואות מסובסדות משני סוגים, הלוואה צמודה ללא ריבית והלוואה לא צמודה בריבית מסובסדת, ששולמו למפונים באמצעות הבנק. משרד השיכון קבע את השיעורים של המענק וההלוואות להם היו זכאים המפונים על פי קריטריונים שונים ואלה פורטו על ידו בטבלאות (להלן: "טבלאות הסיוע", כדוגמת ת/2) שעודכנו על ידי המשרד בתדירות גבוהה עקב האינפלציה הדוהרת אשר הביאה לשחיקתו המהירה של מטבע השקל באותה תקופה.

דא עקא שבעת פינוי המעברות נתקל משרד השיכון בקשיים רבים - בין היתר משום שדייריהן לא ששו ליטול על עצמם את ההלוואות ארוכות הטווח שהציע להם. לפיכך הוחלט במשרד להסתייע בגורמי חוץ שיתווכו בינו לבין תושבי המעברות תוך מציאת פתרונות "יצירתיים" לחששותיהם של המפונים, ויביאו להשלמת הליכי פינויים.

דוד אפל (להלן: "אפל") היה במועדים הרלוונטיים לתובענה בעלים בחברת גניש שלום בע"מ - חברה קבלנית אשר ביצעה מספר מיזמי בנייה לאוכלוסיות נזקקות עבור משרד השיכון על פי הסכמי פרוגרמה, וכן בעלים בחברה קבלנית בשם ורד חברה לפיתוח והשקעות בע"מ. הוסכם כי אפל יסייע למשרד השיכון לשכנע את תושבי המעברות לפנות את צריפיהם (ראו עדותו של אפל, עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 5-9), תוך שאפל ינצל הזדמנות זו על מנת להציע למפונים לרכוש דירה ממאגר הדירות שנבנו על ידו זה מכבר ונותרו בבעלות החברות שבשליטתו (להלן: "מאגר הדירות"). ההתייחסות ל"אפל" בהמשך הינה גם לחברות שבשליטתו, אלא אם כן נאמר או משתמע אחרת.

3.     לגרסתו של הבנק אשר נתמכת בעדותו של אפל, אפל פנה אל תושבי המעברות באופן אישי והציע להם לרכוש דירת מגורים ממאגר הדירות של החברות שבשליטתו - תוך שהתחייב בפני התושבים כי החברות שבשליטתו ייכנסו בנעליהם ויפרעו את הלוואות הסיוע שיטלו התושבים מן הבנק לצורך רכישת הדירה (ראו עדותו של אפל בעמ' 12 לפרוטוקול, ש' 20-23). מבחינה מעשית, כך לטענת הבנק, אפל הציע לתושבי המעברות דירת מגורים ללא הלוואות, ערבים ובטחונות, ובתמורה ביקש לקבל לידי החברות שבשליטתו את ההטבות הכספיות אותן היו תושבי המעברות זכאים לקבל ממשרד השיכון (הן את המענק כספי והן את ההלוואות המסובסדות) - וכך הסיר מעל המפונים את עול תשלומי החזר ההלוואות במשך שנים רבות בעתיד ממנו חששו כל כך. אפל לא יצא נפסד, שכן החברות שבבעלותו קיבלו לידיהן את סכומם של מאות ואלפי מענקים והלוואות - אשר הפכו זמינים לשימושן המיידי ולגריפת ריביות גבוהות, במיוחד שעה שבשנים אלה האינפלציה בארץ הרקיעה שחקים והאשראי ניתן במשורה ובעלות גבוהה במיוחד (ראו עדותו של אפל בעמ' 13 לפרוטוקול, ש' 15-26).

הבנק מוסיף כי למפונים שלא היו מעוניינים ברכישת אחת הדירות מן המאגר שלו, אפל העניק סיוע בבירוקרטיה שהיתה כרוכה בקבלת המענק הכספי וההלוואות המסובסדות ממשרד השיכון לצורך רכישת דירה אחרת. ואולם, המפונים שלא רכשו דירה ממאגר הדירות של אפל נאלצו כמובן להשיב לבנק את סכומי ההלוואה שנטלו (ראו עדותו של אפל בעמ' 12 לפרוטוקול, ש' 11-14).

4.     במועדים הרלוונטיים לתובענה התגוררו התובעים בצריף במעברה בבת ים, ואף ניהלו בו עסק קטן של מתפרה. גרסתם של התובעים באשר למשא ומתן שניהלו עם אפל בקשר עם פינויים מהמעברה, שונה משיטת הפעולה שהציג הבנק ושעלתה גם מעדותו של אפל. לטענתם אפל הגיע למעברה בשנת 1984, הציג את עצמו כנציג משרד השיכון והסביר להם כי הם זכאים למענק כספי בגובה 44,000$ בגין פינויים מן המעברה ולמענק כספי נוסף בגובה 5,000$ בגין פינוי המתפרה (ובסך הכל 49,000$). כמו כן, לטענת התובעים אפל מסר להם כי באפשרותם לרכוש דירה בשווי מענק כספי זה - שאז כלל לא יאלצו ליטול הלוואה כלשהי, ובמידה שיחפצו לרכוש דירה שתמורתה גבוהה יותר - הוא יסייע להם לקבל ממשרד השיכון הלוואה עד לסכום כולל של 62,000$ כאשר בפועל אפל יטול את ההלוואה לידיו ומצידו יעמיד הלוואה שלו לטובת התובעים שבמסגרתה ימסור לידיהם שיק שלו לטובת מוכר הדירה (ראו סעיפים 2-3 לתצהיר התובעים). התובעים מדגישים שהם מעולם לא פנו לברר במשרד השיכון כי אכן אלה הן ההטבות להן היו זכאים בגין פינויים מן המעברה, וזאת משום ששמו מבטחם באפל וראו בו נציג של המשרד לכל דבר ועניין (ראו עדותו של התובע, עמ' 45 לפרוטוקול, ש' 12-16).

     התובעים מוסיפים כי לאור המידע שנמסר להם הם התכוונו לרכוש דירה ששווייה עולה על סכומו של המענק הכספי לו היו זכאים לדבריו של אפל (49,000$ כאמור), והם אף ניגשו בשנת 1984 לפתוח חשבון בסניף בת ים של הבנק - על מנת שיוכלו לקבל הלוואה מסובסדת לסכום שהיה חסר להם לרכישה כזאת (ראו עדותו של התובע בעמ' 39 לפרוטוקול, ש' 20-22).

5.     הבנק מכחיש את גרסתם של התובעים וטוען כי גם להם אפל הציע, כפי שהציע לכל תושבי המעברות, לרכוש דירה ממאגר הדירות שלו תמורת הסיוע הכספי לו היו זכאים, והוא מוסיף וטוען כי התובעים אכן החליטו לרכוש דירה ממאגר זה ואף נטלו לצורך כך שתי הלוואות. כתימוכין לטענתו מציג הבנק שני הסכמי הלוואות שנקשרו בינו לבין התובעת, מהם אמנם עולה כי הן ניתנו לשם מימון רכישת דירה ברחוב מרגולין 31 בנס ציונה (להלן: "הדירה בנס ציונה"). יוער כי אפל אישר בעדותו כי ככל הנראה דירה זו אכן היתה באותו מועד בבעלות חברה שבשליטתו ומשכך נכללה במאגר הדירות (ראו עדותו בעמ' 6 לפרוטוקול, ש' 13-17). על פי הסכמים אלה, התובעת נטלה מן הבנק הלוואה לא צמודה בריבית מסובסדת על ידי משרד השיכון שמספרה 818495308 בסך 9,960,000 שקלים ישנים, וכן הלוואה צמודה ללא ריבית שמספרה 818495310 בסך 6,230,000 שקלים ישנים - כאשר סכומן הכולל של שתי ההלוואות במועד תשלומן לידי התובעים עמד על כ- 50,500$ (הסכמי ההלוואה צורפו כנספחים א1-א2 לתצהירו של חיים קויפמן, מנהל גבייה במערך הגבייה של הבנק, להלן: "קויפמן"). יוער כי הסכמי ההלוואות אינם נושאים תאריך, אך חותמת הביול שהוטבעה עליהם נושאת תאריך יום 29/8/84 - ואין מחלוקת כי ההסכמים נחתמו על ידי התובעת בסמוך לפני כן (להלן: "הלוואות 84"). הבנק מציג אף שני מסמכים מיום 26/8/84 אשר הועברו לו על ידי משרד השיכון לבקשת התובעים, ובהם אישור מטעם המשרד ליתן לתובעת את ההלוואות בתנאים ובסכומים כאמור (ראו נספחים א6-א7 לתצהיר קויפמן).

התובעים מצידם אינם מתכחשים לכך שהתובעת אמנם חתמה על הסכמי הלוואות 84, אלא שלטענתם אפל הגיע למעברה בשעה שהתובע נעדר מן הבית והחתים את התובעת על מסמכים אלה תוך שהיה מודע לכך שהיא כלל לא קראה אותם ואינה מבינה את תוכנם - ולכן הם חסרי כל תוקף (ראו סעיף 23ד לתצהיר התובעים).

6.     הלוואות 84 ניתנו על ידי הבנק בשלושה שיקים שונים: ההלוואה בסך 9,960,000 שקלים ישנים שולמה ביום 27/8/84 בשיק לפקודת התובעת (צילום השיק סומן נ/3); וההלוואה הנוספת נטען על ידי הבנק ששולמה לאפל בשני שיקים נפרדים - אחד בסך 3,613,400 שקלים ישנים נמשך ביום 28/8/84 לפקודת החברה הקבלנית שהיתה בבעלותו של אפל כאמור (צילום השיק סומן נ/4), ושני בסך 2,616,600 שקלים ישנים נמשך ביום 28/8/84 לפקודת הבנק (צילום השיק סומן נ/5) והוא הופקד לטענתו של הבנק בפיקדון שנפתח על שם אפל לטובת הבנק ושימש כקרן שממנה נפרעו ההחזרים החודשיים של אותן הלוואות המפונים שאפל נטל על עצמו, באמצעות החברות שבשליטתו.

לגרסתו של הבנק, התובעים ואפל יצרו כלפיו מצג - באמצעות מסמכים חתומים כדין - שלפיו התובעים רכשו דירה ממאגר הדירות של אפל, ומשכך הוא העביר את סכומי הלוואות 84 בשלושת השיקים לתובעת ולאפל כפי שהורו לו לעשות. ואכן, מוסיף הבנק, עד חודש מאי 85 שולמו ההחזרים החודשיים בגין הלוואות אלה על ידי אפל ועל ידי משרד השיכון - אשר כחלק מתנאי הסיוע השתתף גם הוא במשך תקופה מסוימת בתשלומם (ראו סעיפים 7 ו- 14 לתצהיר קויפמן). כפי שיובהר להלן, החל מחודש מאי 1985 נשאו התובעים בהחזרי הלוואות אלה בעצמם.

     התובעים טוענים מצידם כי כספי הלוואות 84 מעולם לא הגיעו לידיהם, אלא שהם ניטלו על ידי אפל שלא כדין. עוד הם טוענים כי הלוואות אלה הן פרי קנוניה בין הבנק לבין אפל, שבמסגרתה הבנק העלים עין ואיפשר לאפל להונות את התובעים ולהחתים את התובעת על מסמכי ההלוואה מבלי שתבין על מה היא חותמת, שאז עשה אפל שימוש במסמכים אלה כדי לשלשל לכיסו הפרטי את כספיהם של התובעים (ראו סעיף 24 לתצהיר התובעים).

7.     התובעים מכחישים כי התקשרו בהסכם כלשהו לרכישת הדירה בנס ציונה. לטענתם, הם התקשרו בשנת 1984 בהסכם לרכישת דירה ברחוב שרת 25 בבת ים תמורת 73,000$ (להלן: "הדירה ברחוב שרת"), ובהנחייתו של אפל הם חתמו במעברה על טפסים שמסר בידיהם לקבלת הלוואה למימון עסקה זו (ראו סעיף 4 לתצהיר התובעים). ואולם, התובעים טוענים כי נתגלעו מחלוקות שונות בינם לבין מוכרי הדירה ברחוב שרת - שהובילו בסופו של דבר לביטולה של העסקה. לדברי התובעים, הם הודיעו לאפל על הביטול, והוא מצידו הבהיר להם כי הבקשה שהגישו לבנק לקבלת הלוואה למימון עסקה זו, בוטלה על ידו (ראו סעיף 5 לתצהיר התובעים).

     התובעים המשיכו לתור אחר דירה מתאימה, ובשנת 1985 התקשרו עם יעקב פיטיה (להלן: "פיטיה") בהסכם לרכישת דירה ברחוב השקמה 42 בבת ים, הידועה כחלקה 151 תת חלקה 10 בגוש 7137, תמורת 68,000$ (להלן: "הדירה ברחוב השקמה"; ההסכם צורף כנספח ב לתצהיר קויפמן). לגרסתם של התובעים הם היו זכאים למענק כספי בגובה 49,000$ ממשרד השיכון בגין פינויים ופינוי המתפרה מן המעברה, וכן היו ברשותם 6,000$ נוספים שהצליחו לגייס בכוחות עצמם - ולכן הם היו חסרים 13,000$ בלבד לצורך תשלום תמורת הדירה (ראו סעיף 6 לתצהיר התובעים). משכך, התובעים ניאותו לחתום פעם נוספת על מסמכים שהביא עימו אפל לביתם שבמעברה על מנת לקבל מן הבנק את ההלוואה הדרושה להם, תוך שלטענתם הם היו סמוכים ובטוחים כי מדובר בהלוואה בסכום של 13,000$ בלבד. יוער כי במהלך חקירתו של התובע הוא הוסיף וטען לראשונה כי חתם על מסמכים אלה על החלק, קרי שסכומי הלוואה לא היו מצוינים על גביהם (ראו עדותו בעמ' 40, ש' 15-22); אלא שטענתו זו מהווה הרחבת חזית וכבר בשל כך יש לדחותה, ומעבר לכך גם לא שוכנעתי שיש בה ממש.

     לטענתם של התובעים הם שילמו לפיטיה, המוכר, 6,000$ ואפל שילם לידיו את יתרת התמורה, שאז קיבלו את זכויות הבעלות בדירה ברחוב השקמה בה הם מתגוררים מאז ועד היום. יצוין בנקודה זו כי התובעים מעולם לא השלימו את העברת הבעלות בדירה על שמם על ידי רישום זכויותיהם בלשכת רישום המקרקעין, ואף לא נרשמה הערת אזהרה לטובתם.

8.     גם בהקשר זה לבנק גרסה שונה מזו של התובעים, שלפיה בחודש אפריל 1985 הציגו לו התובעים הסכם לרכישת הדירה ברחוב השקמה וביקשו לקבל שתי הלוואות נוספות על הלוואות 84 במסגרת ההטבות להם היו זכאים ממשרד השיכון (ראו סעיף 9 לתצהיר קויפמן). הבנק מוסיף וטוען כי ביום 16/4/85 הוא קיבל לבקשת התובעים אישור בכתב ממשרד השיכון ליתן לתובעת שתי הלוואות נוספות כאמור - האחת צמודה ללא ריבית בגובה 12,120,000 שקלים ישנים והשנייה בלתי צמודה ובריבית מסובסדת בגובה 18,975,000 שקלים ישנים (האישורים צורפו כנספחים ג1-ג2 לתצהיר קויפמן). ודוק: על פי טבלאות הסיוע, שיעורן של הלוואות אלה מהווה את ההפרש המדויק בין סכום הלוואות 84 לבין סכומן של ההלוואות הצמודות והבלתי צמודות אשר התובעים היו זכאים לקבל ביום 16/4/85 - לאחר שמשרד השיכון עידכן את שיעורן של ההטבות למפוני המעברות עקב האינפלציה. עוד טוען הבנק כי ביום 18/4/85 חתמו התובעים בסניף בת ים על שני הסכמי ההלוואה הנוספים, וכן חתמו על הסכמים אלה שני ערבים להלוואות - מאיר כהן ושמואל כהן (להלן: "הלוואות 85"; הסכמי הלוואות 85 צורפו כנספחים ד1-ד2 לתצהיר קויפמן). יוער כי על פי ההסכמים הללו ההלוואות ניתנו לתובעים לכאורה לצורך רכישת הדירה ברחוב שרת, אולם לטענתו של הבנק מדובר בפליטת קולמוס בלבד שמקורה בכך שקודם לכן התכוונו התובעים לרכוש את הדירה ברחוב שרת, וממילא נקבע בהסכמים אלה כי סכומי ההלוואות ישולמו לפיטיה - מוכר הדירה ברחוב השקמה (ראו סעיף 10 לתצהיר קויפמן).

הבנק אף מציג הרשאה מיום 18/4/85 שניתנה לו על ידי התובע לחייב את חשבונו בהחזרי ההלוואות החודשיים (ההרשאה צורפה כנספח ח לתצהיר קויפמן), וכן יפוי כוח בלתי חוזר מיום 19/2/85 לרשום משכנתא ולחלופין משכון בלשכת רישום המקרקעין על זכויות הבעלות של התובעים בדירה ברחוב השקמה - שמצורף לו אישור נוטריוני כי התובעים חתמו עליו מרצונם החופשי (יפוי הכוח והאישור הנוטריוני צורפו כנספח ט לתצהיר קויפמן). כמו כן הופקדו בידי הבנק התחייבויותיהם של פיטיה ושל אחים בן יחזקאל חברה לבניין בע"מ - אשר היתה רשומה באותו מועד בלשכת רישום המקרקעין כבעלים בדירה ברחוב השקמה - לשעבוד זכויות הבעלות של התובעים בדירה לטובתו של הבנק (ההתחייבויות צורפו כנספח יא לתצהיר קויפמן), וכן אישור מטעם עו"ד מינדי לייבה - בא כוחם של התובעים בעסקת רכישת הדירה - כי יפעל לרישום זכויותיהם של התובעים בדירה ברחוב השקמה בלשכת רישום המקרקעין ושעבודן לבנק (האישור צורף כנספח יב לתצהיר קויפמן).

ואמנם, כבר במועד בו נחתמו הסכמי הלוואות 85 העביר הבנק את סכומן בשני שיקים שנמשכו לפקודת פיטיה, שאז שוויים הכולל היה כ- 33,500$ (צילומי השיקים צורפו כנספחים ה1-ה2 לתצהיר קויפמן). כמו כן, הבנק רשם בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה לטובתו על זכויותיהם של התובעים בדירה ברחוב השקמה (נסח המקרקעין צורף כנספח י לתצהיר קויפמן), וביום 17/2/97 אף רשם את המשכון על זכויותיהם של התובעים בדירה זו במרשם המשכונות (צילום האישור על רישום משכון צורף כנספח ו2 לתצהיר קויפמן).

הבנק מוסיף וטוען כי סכומן של הלוואות 85 לא הספיק לתובעים לצורך רכישת הדירה ברחוב השקמה, ומכיוון שרכישת הדירה בנס ציונה בוטלה בסופו של יום - משרד השיכון אישר לתובעים לגרור את הלוואות 84 ולהשתמש גם בהן לצורך רכישת הדירה ברחוב השקמה. ואולם, משנרכשה דירה זו - אשר כפי שהוברר לעיל לא היתה שייכת למאגר הדירות של אפל - אפל הפסיק לשאת בהחזרי הלוואות 84, כפי שעשה כאמור עד למועד זה, וגם הן הועמדו לפירעון על ידי התובעים. עם ביטול התחייבותו של אפל לפרוע את הלוואות 84, הוסיף הבנק ביום 2/5/85 את התובע בחתימתו כלווה נוסף לתובעת להלוואות 84, ואת מאור כהן ושמואל כהן - החתומים כערבים על הסכמי הלוואות 85 - כערבים להלוואות אלה (מסמכי הוספת הלווה והערבים צורפו כנספחים ז1-ז2 לתצהיר קויפמן).

9.     התובעים טוענים כי הם שילמו לבנק את ההחזרים החודשיים בגין הלוואות 84 ו- 85 במשך מספר שנים, תוך שהם סבורים כי למעשה הם פורעים הלוואה אחת בלבד בגובה 13,000$ - עד שבשנת 1991 פנה אליהם השוטר דוד חגי מהיחידה הארצית לחקירות הונאה במשטרה (להלן: "חגי") והודיע להם כי מתנהלת חקירה משטרתית בנוגע למעשי הונאה חמורים הקשורים במתן ההלוואות למפוני המעברות. לטענתם של התובעים רק בעקבות פנייה זו נתברר להם כי למעשה הם משלמים לבנק החזרים חודשיים בגין ארבע הלוואות שונות שלכאורה ניתנו להם לצורך רכישת הדירה בנס ציונה והדירה ברחוב שרת, אף על פי שהם נטלו מן הבנק אך ורק הלוואה אחת, בגובה 13,000$ בלבד, וזאת לצורך רכישת הדירה ברחוב השקמה (ראו סעיפים 7ג-8ב לתצהיר התובעים). משכך, התובעים פנו לטענתם לבנק בדרישה כי יחויבו אך ורק בפירעון ההלוואה שאמנם נטלו לגרסתם וכי הבנק ישיב להם את הכספים ששילמו לו ביתר בגין ההלוואות הנוספות - אך הבנק השיב פניהם ריקם והמשיך לחייבם בהחזר ארבע ההלוואות. יצוין בהקשר זה כי התובעים לא הציגו כל מסמך כתוב שמעיד על פנייה לבנק כנטען על ידם, ואילו הבנק מכחיש כי הם פנו אליו בעניין (ראו סעיף 17 לתצהיר קויפמן). או אז החליטו התובעים כי הם אינם מתכוונים להמשיך ולפרוע את ארבע ההלוואות וחדלו מן התשלום החודשי לבנק, ומשנהגו כן - לגרסתם הבנק כלל לא דרש מהם כל תשלום כאמור ואף לא נקט נגדם בהליך משפטי כלשהו אלא כעבור זמן רב, בשנת 1997, שאז פנה ללשכת ההוצאה לפועל למימוש המשכון על זכויותיהם בדירה ברחוב השקמה (ראו סעיפים 9-10 לתצהיר התובעים).

     הבנק טוען מצידו כי כבר בשנת 1987 החלו התובעים לפגר בתשלום ההחזרים החודשיים של הלוואות 84 ו- 85 (ראו סעיף 15 לתצהיר קויפמן), והוא אף מציג דוחות שמתארים את התנועה הכספית בכל אחת מן ההלוואות החל ממועד נתינתן ותומכים בטענה זו (הדוחות צורפו כנספחים יג1-יג4 לתצהיר קויפמן). ממסמכים נוספים שמציג הבנק עולה כי עד לשנת 1990 הוא שלח התראות רבות בכתב לתובעים בגין פיגורים בתשלומי ההלוואות (מכתבי ההתראה צורפו כנספחים טז1-טז14 לתצהיר קויפמן), ואף נאלץ להגיש נגדם 12 תביעות כספיות בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בתל אביב על מנת לגרום להם לשלם לו את החזרי ההלוואות (כתבי התביעה צורפו כנספחים יז1-יז12 לתצהיר קויפמן). הבנק אמנם מסכים כי בחודש מרץ 1991 התובעים חדלו לשלם את החזרי ההלוואות באופן מוחלט, אך לטענתו בין השנים 1990 ו- 1996 הוא הקפיא את הטיפול בכל ההלוואות שניתנו למפוני המעברות בתיווכו של אפל, ובכלל זאת ההלוואות דנן - עקב חקירה ומשפט פלילי שנוהלו נגד אפל באשמת מרמה וגניבת כספי הסיוע להם היו זכאים המפונים - ורק מסיבה זו הבנק לא פעל לגביית התשלומים שהגיעו לו מידי התובעים (ראו סעיף 19 לתצהיר קויפמן). ואולם, עם מתן פסק הדין שקבע כי אפל זכאי, הבנק העמיד את יתרות הלוואות 84 ו- 85 לפירעון מיידי, ופתח נגד התובעים בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון על זכויותיהם בדירה ברחוב השקמה (תיק הוצל"פ 6-97-53012-01).

תמצית המחלוקת בין הצדדים
10.     התובעים טוענים כי הם מעולם לא התקשרו בהסכם לרכישת הדירה בנס ציונה ולכן אף לא נזקקו להלוואות 84, וממילא הם לא ביקשו את גרירתן לצורך רכישת דירה אחרת. ביחס להלוואות 85 טוענים התובעים כי הם אמנם ביקשו לקבל הלוואה לרכישת הדירה ברחוב השקמה, אך תחת זאת קיבלו הלוואה לרכישת הדירה ברחוב שרת בסכום גבוה באופן ניכר מזה שהיה דרוש להם. לטענתם, ארבעת הסכמי ההלוואות נחתמו על ידם כחלק מקנוניה של הבנק ושל אפל שמטרתה היתה גזילת כספיהם שלא כדין, ולכל הפחות חתמו עליהם כתולדה מרשלנותו של הבנק אשר איפשר לאפל להחתימם על הסכמים אלה במעברה מבלי שהבינו את תוכנם - ומשכך ארבעת הסכמי ההלוואות בטלים. עם זאת, התובעים טוענים כי הם אכן קיבלו הלוואה אחת מהבנק בשנת 1985 לצורך רכישת הדירה ברחוב השקמה שהיתה בגובה 13,000$, אך לא רק שהלוואה זו נפרעה על ידם זה מכבר אלא שהם שילמו לבנק החזרים ביתר בגין הלוואה זו - ולכן הם זכאים להשבת ההפרש מן הבנק.

     התובעים מוסיפים כי הליכי ההוצאה לפועל נפתחו נגדם על ידי הבנק שלא כדין. ראשית, הסכמי הלוואות 84 ו- 85 בטלים, ולכן גם המשכון שהוטל על ידי הבנק על זכויותיהם בדירה ברחוב השקמה בטל - והבנק אינו רשאי לנקוט בהליכים למימושו. שנית, זכויות הבעלות בדירה ברחוב השקמה אינן רשומות על שמם של התובעים, ולכן היה על הבנק לפנות לבית משפט מחוזי שיצהיר על בעלותם של התובעים בה טרם שיהיה רשאי לנקוט בהליכי הוצאה לפועל ביחס אליה. לבסוף, מאחר שרק התובעת חתומה על הלוואות 84 אזי הבנק אינו רשאי לממש את השעבוד על דירת מגורים שזכויות הבעלות בה שייכות לשני התובעים.

     הבנק טוען מצידו כי ארבעת הסכמי ההלוואה נחתמו כדין בסניף בת ים, תוך שהוברר לתובעים טיבן של ההלוואות שנטלו על עצמם. משכך, על התובעים מוטלת חובה לפרוע את הלוואות 84 ו- 85, ומשלא עשו כן פתח הבנק כדין בהליכים למימוש המשכון על זכויותיהם בדירה ברחוב השקמה באמצעות הלשכה להוצאה לפועל.

דיון
11.     מטעם התובעים הוגש תצהירם של התובעים עצמם, ומטעם הבנק הוגש תצהירו של קויפמן - והמצהירים נחקרו על תצהיריהם.

     כמו כן, מטעם התובעים העידו אפל וחגי - מבלי שהקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית.

תוקפן של הלוואות 84 ו- 85
12.     בתובענה דנן מעלים התובעים טענות חמורות ביותר כנגד אפל והבנק, שלפיהן השניים עשו יד אחת על מנת לעשוק את התובעים ולשים יד על כספי הסיוע שקיבלו ממשרד השיכון בגין פינויים מן המעברה בה התגוררו. בנוגע לאפל טוענים התובעים כי הוא הטעה אותם ביודעין בנוגע לזכויות שקיבלו ממשרד השיכון והחתים אותם על מסמכים שונים לקבלת הלוואות מהבנק תוך שהיה מודע לכך שהם אינם מבינים את נפקותם - והכל במטרה לגזול מידם את מעט הכספים שהיו זכאים להם. לבנק מייחסים התובעים חוסר תום לב ושיתוף פעולה עם מעשי המרמה וההטעיה של אפל, ולכל הפחות רשלנות חמורה בטיפול בהסכמי הלוואות 84 ו- 85 אשר הניחה קרקע פורייה למעשי הגזל של אפל.

אומר מייד כי לא עלה בידם של התובעים להניח תשתית ראייתית מתאימה לעניין טענות המרמה, ההטעיה, חוסר תום הלב והרשלנות בהתנהלותו של הבנק בכל הנוגע להלוואות 84 ו- 85, שכן הגרסה שהציגו התובעים נמצאה רצופת סתירות וחוסרים. תחת זאת, גרסתו של הבנק שלפיה הלוואות 84 ו- 85 ניתנו לתובעים על דעתם ותוך מודעות למכלול פרטי הסכמי ההלוואות הוכחה על ידו כדבעי בעדויות ובמסמכים בכתב. אשר לאפל - הוא אינו בעל דין בתובענה ומשכך לא נתאפשר לו להתגונן בפני הטענות הקשות המועלות כנגדו, ועל כן אין מקום להכריע ביחס לאלה ככל שהן מנותקות מהטענות המועלות כלפי הבנק, גם אם עדותו של אפל נשמעה.

ואבאר.

13.     כפי שהוברר לעיל, טענתם המרכזית של התובעים הינה שלמעשה הם נטלו מן הבנק אך ורק הלוואה אחת לצורך רכישת הדירה ברחוב השקמה, בסך 13,000$ בלבד. ואולם, הבנק הציג מכתב מיום 16/2/88 שנשלח לו מאת התובע, כפי שגם אישר האחרון, ובו ציין באופן שאינו משתמע לשני פנים כי קיבל מן הבנק ארבע הלוואות לרכישת הדירה ברחוב השקמה: הלוואה בלתי צמודה בסך 18,975,000 שקלים ישנים, הלוואה צמודה בסך 12,120,000 שקלים ישנים, הלוואה בלתי צמודה בסך 9,960,000 שקלים ישנים, והלוואה צמודה בסך 6,230,000 שקלים ישנים. במכתבו לבנק התובע לא הלין על כך שהוא נושא בהחזר תשלומן של ארבע הלוואות אלה, כטענת התובעים במסגרת התובענה דנן, אלא שהוא השיג רק על כך שעל פי רישומי הבנק תאריכן של שתיים מן ההלוואות הללו הוא חודש אוגוסט 1984 בעוד שלגרסתו ארבע ההלוואות נתנו לו מעם הבנק רק בחודש מאי 1985 - שכן ההסכם לרכישת דירה בו התקשרו התובעים בחודש אוגוסט 1984 בוטל על ידם (המכתב צורף כנספח יד לתצהיר קויפמן). מכתב זה הוא הנותן שבניגוד לטענתם של התובעים שלפיה עד לשנת 1991, שאז פנה אליהם חגי, הם היו סמוכים ובטוחים כי הם משלמים לבנק החזרים בגין הלוואה אחת על סך 13,000$ בלבד - בפועל לא רק שהתובעים ידעו כי הם נושאים בתשלום החזריהן של ארבע הלוואות שונות, לכל המאוחר החל מחודש מאי 1985, אלא שהם היו מודעים אף לסכומן המדויק של הלוואות אלה. כמו כן, ככל שהתובע טוען במכתב זה כי הלוואות 84 בוטלו עקב ביטול העסקה בה התקשרו לרכישת דירה בחודש אוגוסט 1984, הרי שלפתחם של התובעים רבצה החובה להודיע לבנק על ביטולה של עסקת המכר וביטולן של הלוואות אלה אשר לטענת התובעים טרם נתקבלו אז כל כספים בגינן - אך הם לא הציגו כל מסמך שמעיד כי כך נהגו, וממילא עולה מטענותיהם כי הם סמכו על אפל שיעשה כן בעוד שאפל מסר בעדותו כי אינו זוכר מה עלה בגורלן של הלוואות אלה ואני מאמינה לו (ראו עדותו בעמ' 8 לפרוטוקול, ש' 22-25). עם זאת, לטענתו של אפל, במקרים שבהם בוטלה עסקה לרכישת דירה על ידי מי מתושבי המעברות היה נהוג לגרור את ההלוואה שניתנה לצורך הרכישה ולהשתמש בה למימון רכישתה של דירה אחרת תחת העסקה שבוטלה (ראו עדותו בעמ' 11 לפרוטוקול, ש' 3-7). משכך, וכל עוד הוצג בפני הבנק מצג שלפיו הלוואות 84 נותרו בתוקפן שכן הן נפרעו במועד בכל חודש (ראו דוחות התנועה הכספית בבנק ביחס להלוואות 84 שצורפו כנספחים יג1-יג2 לתצהיר קויפמן), אזי אין לראות בבנק כמי שאחראי לכך שהלוואות אלה לא בוטלו עם ביטול עסקת הרכישה.

14.     לגרסתם של התובעים ניתן להם מענק בסך 49,000$ ממשרד השיכון בגין פינויים מן המעברה ומן העסק שהפעילו בצריף שבו גם התגוררו (44,000$ בגין פינוי המגורים ו- 5,000$ בגין פינוי העסק), ומענק זה שימש אותם, בנוסף ל- 6,000$ שגייסו בכוחות עצמם, לתשלום תמורת הדירה ברחוב השקמה - כך שהם נזקקו להלוואה בסך 13,000$ בלבד מן הבנק שכן תמורת הדירה היתה 68,000$ (ראו עדותו של התובע, עמ' 40 לפרוטוקול, ש' 10-14). ואולם, טענתם של התובעים שלפיה קיבלו ממשרד השיכון מענק כספי בגובה 49,000$ הופרכה כליל בראיות ועדויות שהובאו מטעם התובעים עצמם, בעוד שהוכח על ידי הבנק כי התובעים נזקקו הן להלוואות 84 והן להלוואות 85 על מנת לשלם את תמורת הדירה ברחוב השקמה.

     ובמה דברים אמורים?

     טענת התובעים שלפיה הם היו זכאים למענק כספי ממשרד השיכון בגובה 49,000$ נסמכת אך ורק על עדותם של התובעים בעניין. התובע אמנם מסר בחקירתו כי כל אחד מתשעת אחיו, שפונו גם הם מן המעברה בבת ים, קיבל מענק בשיעור דומה (ראו עדותו בעמ' 45 לפרוטוקול, ש' 1-3), אך התובעים בחרו שלא לזמן לעדות איש מן האחים, והדבר אומר דרשני משלא ניתן לכך כל הסבר.
יתירה מזאת, התובעים הם שהציגו בפני בית המשפט את טבלאות הסיוע של משרד השיכון - שעל פי הקריטריונים הקבועים בהן שולמו למפוני המעברות מענקים כספיים כאמור - אלא שטבלאות אלה מלמדות כי בעת שנחתמו הסכמי הלוואות 84 התובעים היו זכאים למענק כספי בגובה 4,980,000 שקלים ישנים, אשר היו שווי ערך באותו מועד ל- 15,000$ בלבד. ככל שהתובעים טוענים כי מענק זה נוצל על ידם רק לאחר חתימת ההסכם לרכישת הדירה ברחוב השקמה בשנת 85, אזי שגם במועד זה ערכו של המענק הכספי היה כ- 15,000$ בלבד - שכן אף על פי שסכומו השקלי של המענק עלה, ערכו הדולרי נותר כפי שהיה לנוכח האינפלציה הגואה באותה עת.
לבסוף, אפל, אשר העיד כאמור מטעמם של התובעים, אישר במהלך חקירתו את גרסתו של הבנק שלפיה כל שמסר למפונים הוא שבאפשרותם לבחור אחת מתוך שתי חלופות: לרכוש דירה ממאגר הדירות שלו - שאז הוא ייכנס בנעליהם ביחס להלוואה שיטלו מן הבנק לצורך תשלום תמורת הדירה, או לרכוש דירה אחרת - שאז הוא יסייע להם בקבלת ההלוואות שיהיו נחוצות להם אך לא ייכנס בנעליהם לצורך פירעונן (ראו עדותו בעמ' 12 לפרוטוקול, ש' 11-14). עוד הבהיר אפל במהלך עדותו, כי אין שחר לטענות התובעים ביחס לשיעורו של המענק הכספי לו היו זכאים (ראו עדותו בעמ' 14 לפרוטוקול, ש' 12-15).

     מנגד, חישובים שערך הבנק, שלא הוכחשו על ידי התובעים, מלמדים כי התובעים עשו שימוש הן בהלוואות 84 והן בהלוואות 85 על מנת לשלם לידי פיטיה את תמורת הדירה ברחוב השקמה: התובעים טוענים כי היו בידיהם 6,000$ מכספים שלהם ועשו בהם שימוש לצורך רכישת הדירה, כפי שהוברר לעיל שולם להם אף מענק כספי בגובה 15,000$ על ידי משרד השיכון, ובנוסף העמיד הבנק לרשותם את סכומי הלוואות 85 אשר שוויין במועד התשלום לפיטיה היה כאמור 33,500$ - סכומים אלה בתוספת כספי הלוואות 84, ששוויין במועד תשלום התמורה לפיטיה עמד על סך 17,500$ לערך בלבד עקב האינפלציה הגבוהה באותה תקופה, מסתכמים בסך 72,000$. קרי, לולא הלוואות 84 ו- 85 לא היה עולה בידיהם של התובעים לרכוש את הדירה ברחוב השקמה. זאת גם אם החישוב דלעיל הותיר בידי התובעים יתרה כלשהי, ואינני משוכנעת שכך שכן התובעים לא הוכיחו את טענתם שלפיה היה בידיהם סכום של 6,000$ עקב פדיון כספי קרן השתלמות של התובע כטענתם בהיותו חבר אגד, וגם לא הוכיחו ששילמו סכום זה מכספם לידי פיטיה.

     הנה כי כן, הגם שהתובעים טוענים כי לא ביקשו מן הבנק את גרירת הלוואות 84 לצורך תשלום תמורת הדירה ברחוב השקמה וכי נטלו בשנת 1985 הלוואה בסך 13,000$ בלבד מן הבנק, הרי שבפועל הם אכן עשו שימוש בכספי הלוואות 84 ו- 85 גם יחד על מנת לרכוש דירה זו.

15.     התובעים טוענים כי מעולם לא התקשרו בהסכם כלשהו לרכישת הדירה בנס ציונה. על פי גרסתם הם התקשרו בשנת 1984 בהסכם לרכישת הדירה ברחוב שרת, ובהזדמנות זו התובעת הוחתמה על ידי אפל על הסכמי הלוואות 84 מבלי שהבינה את תוכנם - ולכן הסכמים אלה בטלים. ואולם, במהלך חקירתה של התובעת נתגלו סתירות בגרסה זו: ראשית, כאשר נשאלה התובעת על נסיבות חתימתה על הסכמי הלוואות 84 השיבה כי מעולם לא חתמה על מסמכים אלה (עמ' 54 לפרוטוקול, ש' 22-23). לאחר שהוצגו לה חתימותיה על גבי המסמכים הללו, טענה התובעת שאינה זוכרת מדוע חתמה עליהם בהעדרו של בעלה, שלדבריה ניהל לבדו את ענייני הכספים של המשפחה (עמ' 57 לפרוטוקול, ש' 7-8). בהמשך טענה כי יתכן שחתמה על המסמכים עקב לחץ שהופעל עליה מצידו של אפל, אף שאין לטענה זו זכר בתצהירה, אך כשנשאלה מה כוונתה באמרה "לחץ", השיבה התובעת כי אפל אמר לה שאם לא תחתום מיד על המסמכים יאלצו התובעים להמתין כשנתיים נוספות עד שיקבלו את הטבות הפינוי להן היו זכאים (עמ' 57 לפרוטוקול, ש' 12-22), ולאחר מכן הוסיפה כי חתמה על המסמכים בשל האמון שהיה לה באפל (ראו עדותה בעמ' 58 לפרוטוקול, ש' 1-3).

לא זו אף זו. ביום 25/2/88 שלח הבנק מכתב תשובה לפנייתו של התובע מיום 16/2/88 שנזכרה לעיל שבה התייחס התובע למועד נתינתן של הלוואות 84. במכתב התשובה הבהיר הבנק לתובע באופן מפורש כי כספי הלוואות 84 הועמדו לרשות התובעת בחודש אוגוסט 1984 למימון רכישת הדירה בנס ציונה, והוסיף וציין כי משהעסקה בנס ציונה לא יצאה אל הפועל - בחודש מאי 1985 אישר משרד השיכון לתובעים לגרור הלוואה זו לצורך רכישת הדירה ברחוב השקמה (המכתב מטעם הבנק צורף כנספח טו לתצהיר קויפמן). לו היה ממש בטענתם של התובעים שלפיה הם מעולם לא נטלו כל הלוואה למימון רכישת הדירה בנס ציונה שכן עסקה כזו מעולם לא באה לעולם לטענתם וממילא לא ביקשו לגרור הלוואה זו למימון רכישת הדירה ברחוב השקמה, לבטח היו נזעקים למקרא המכתב של הבנק ופונים מייד לבנק בדרישת הבהרה. אלא שהתובעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי הגיבו בדרך כלשהי על מכתבו של הבנק, והגיונם של דברים מחייב את המסקנה כי הם אמנם ידעו שחתמו על הסכמי הלוואה למימון רכישת הדירה בנס ציונה, וכי משרד השיכון אישר להם לגרור הלוואות אלה למימון רכישת הדירה ברחוב השקמה.

לבסוף, משהדירה בנס ציונה היתה כלולה לטענת הבנק במאגר הדירות של אפל, הרי שהיה לכאורה באפשרותו לשפוך אור על המחלוקת הנטושה בין הצדדים לעניין התקשרותם של התובעים בהסכם לרכישת דירה זו, והוא אף זומן על ידי התובעים למתן עדות בעניין. ואולם, במהלך עדותו של אפל הוברר כי בא כוחם של התובעים זימנו בכתב למתן העדות כשלושה ימים בלבד קודם לכן, ורק ערב מתן העדות יצר עמו קשר טלפוני על מנת להסביר לו בקווים כלליים את נושא המחלוקת בתובענה ולא ביקשו להצטייד במסמכים כלשהם (ראו עדותו של אפל בעמ' 11 לפרוטוקול, ש' 11 עד עמ' 12, ש' 2) - כאשר יובהר כי עדותו של אפל נשמעה כעשרים שנים לאחר האירועים נושא התובענה. משכך, ועקב התנהלותם של התובעים, לא התאפשר לאפל לעיין במסמכים רלוונטיים לעדותו על מנת לרענן את זכרונו בפרטי פינויים של התובעים - ויוזכר שאפל תיווך בין מאות ואלפי תושבי מעברות לבין משרד השיכון - ולכן אין להיפלא על כך שלא ניתן להסתייע בעדותו לבירור המחלוקת ככל שהיא נוגעת לדירה בנס ציונה. בנסיבות אלה, סבורתני כי יש לזקוף עובדה זו לחובת גרסת התובעים.

יש להוסיף בהקשר זה כי באופן דומה לזימונו של אפל למתן עדות, גם חגי זומן על ידי פרקליטם של התובעים רק בסמוך לפני המועד שנקבע למתן עדותו - וגם הוא, כאפל, לא היה בקיא בפרטי ההלוואות שניתנו לתובעים על ידי הבנק וידע למסור מידע כללי בלבד באשר לאופן בו נהג אפל לתווך בין הבנק לבין תושבי המעברות בנוגע לעסקאות ההלוואה מסוג זה (ראו עדותו בעמ' 25 לפרוטוקול, ש' 12 עד עמ' 26 ש' 12). משכך, גם עדות זו אין בה משום תימוכין בגרסתם של התובעים שלפיה התובעת הוחתמה על הסכמי הלוואות 84 בלא שהיתה מודעת לתוכנם, ואף לא בטענותיהם של התובעים בכלל.

16.     התוצאה מכל האמור היא שטענת התובעים, שלפיה הם נטלו מן הבנק הלוואה בסך 13,000$ בלבד למימון רכישת הדירה ברחוב השקמה, דינה להידחות. אלא שבפי התובעים טענה נוספת והיא שהסכמי הלוואות 85 בטלים אף משום שעולה מהם כי נתנו לתובעים לצורך רכישת הדירה ברחוב שרת, אך משרכישתה של דירה זו בוטלה - ממילא בטלה אף ההלוואה שנטלו לשם מימונה. הבנק הבהיר מצידו כי כתובתה של הדירה שבגינה נטלו התובעים את הלוואות 85 נרשמה בשוגג על גבי הסכמי ההלוואה ככתובתה של הדירה ברחוב שרת, בעוד שהיה ברור לשני הצדדים כי הלוואות אלה ניתנו לתובעים למימון הדירה ברחוב השקמה - הא ראיה שעל גבי ההסכמים נכתב כי יש לשלם את סכום הבנק לידי פיטיה, שאין מחלוקת שהוא מוכר הדירה ברחוב השקמה. גם בעניין זה אני מעדיפה את גרסתו של הבנק; כך משום ששמו של פיטיה אכן נזכר על גבי מסמכים אלה, אך בעיקר משום שהתובעים בעצמם טוענים כי עסקת הרכישה של הדירה ברחוב שרת בוטלה על ידם כבר בחודש אוגוסט 1984 בעוד שהם התקשרו בהסכם לרכישת הדירה ברחוב השקמה בסמוך לפני חתימת הסכמי הלוואות 85 - ולפיכך הגיונם של דברים מחייב כי הלוואות אלה אמנם ניתנו לצורך רכישת הדירה ברחוב השקמה ולא הדירה ברחוב שרת.

17.     לבסוף, התובעים מודים כי בשנת 1991 הם החליטו לעשות דין לעצמם וחדלו לשלם לבנק את החזרי הלוואות 84 ו- 85. לא זו אף זו, התובעים מגדילים לעשות ומלינים על הבנק על כך שלא נקט בהליכים משפטיים נגדם בנדון עד לשנת 1997 - ולכן לשיטתם הוא מנוע מלפעול לגביית הלוואות אלה כיום. ואולם, הבנק הבהיר כי השהה את הליכי גבייתן של כל אותן הלוואות שאפל היה מעורב בתיווכן, בתקופה שבה היה קיים חשש ממשי כי הוא ביצע מעשי מרמה וגניבה בכספי הלוואות אלה ואף הוגש נגדו כתב אישום, ועם מתן פסק הדין שבו זוכה אפל חידש הבנק את הליכי הגבייה ופעל למימוש המשכון על זכויותיהם של התובעים בדירה ברחוב השקמה. משכך, ברי כי הבנק השהה את הליכי גביית ההלוואות נגד התובעים בתקופה שבין שנת 1991 לשנת 1997 בתום לב, ואין לזקוף שיהוי זה לחובתו.

18.     לא נעלמה מעיני העובדה שאפל ציין במהלך עדותו כי היו מקרים בהם נהג להחתים את תושבי המעברות על מסמכים שונים בקשר עם פינויים במשרדו או במקומות אחרים (ראו עדותו בעמ' 5 לפרוטוקול, ש' 23-24), ומשכך לא מן הנמנע כי יש ממש בטענתם של התובעים שלפיה הם הוחתמו על הסכמי ההלוואות על ידי אפל בלבד במעברה. על רקע עדות זו יש מקום לבחון אם הפר הבנק את החובות שמוטלות עליו על פי דין להחתים את לקוחותיו על הסכמים לקבלת הלוואות על ידי פקיד מטעמו תוך מתן הסבר ממצה ביחס להוראות הסכמים אלה.
     
בע"א 1304/91 טפחות- בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אלן ליפרט (פ"ד מז (3) 309), מתייחס כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז) להיקפה של חובת הגילוי ואיסור ההטעייה שחלה על בנקים וקבועה ב חוק הבנקאות (שירות ללקוח) כדלקמן:
     
"רוחבה של חובה זו ואיפיוניה הספציפיים אינם עניין הנתון לקביעה מראש, ובכל מקרה ומקרה על בית המשפט לקבוע אם פעולותיו של התאגיד הבנקאי - או מחדליו - היו עלולים, בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, להטעות את הלקוח 'בעניינים מהותיים'. בקביעה זו, על בית המשפט לשאוב הנחיה מן המדיניות העומדת בבסיס חוק הבנקאות (שירות ללקוח) - היינו, השאיפה להחדיר ולהטמיע נורמות בסיסיות של הגינות ביחסי הבנק עם לקוחותיו, והשאיפה להגן על לקוחות אלה, במידה שהגנה כזו נחוצה. מצד שני, יש להביא בחשבון, בעיצוב החובה, גם את הקשיים המעשיים, העלולים להתלוות לחובה רחבה מדי, בה לא יוכלו התאגידים הבנקאיים לעמוד; יש להתחשב גם באינטרס הציבורי ביציבות ובוודאות במערכת הבנקאית, הממלאת תפקיד מרכזי בפעילות הכלכלית במשק, וליישם את הוראת סעיף 3 באופן שאינטרס זה לא ייפגע שלא לצורך. (בעמ' 328-329).

בע"א 3955/04 עו"ד אריה רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (תק-על 2005 (3), 58) קובע בית המשפט העליון כי "דברים אלה צריך שיהיו נר לרגלינו בבדקנו אם היתה הטעיה" (שם, בעמ' 65).

במקרה דנן, כפי שהוברר באריכות לעיל, שוכנעתי כי אין ממש בטענותיהם של התובעים כי לא היו מודעים לתוכנם של ההסכמים לקבלת הלוואות 84 ו- 85 בהם התקשרו עם הבנק. משכך, נחה דעתי שהסכמים אלה, למרות שיתכן כי לא הוחתמו כראוי על ידי הבנק, משקפים את אומד דעתם של הצדדים במועד ההתקשרות בהם - ויודגש כי התובעים אמנם עשו שימוש בכספיהן של הלוואות אלה על מנת לרכוש את זכויות הבעלות בדירה ברחוב השקמה בה הם מתגוררים עד היום, ואין כל הצדקה לפטור אותם מהשבת סכומי הלוואות אלה לבנק. משכך, הגם שיתכן כי מחדליו של הבנק הביאו לכך שאפל בלבד החתים את התובעים על הסכמי הלוואות 84 ו- 85 כטענתם, הרי שבנסיבות המקרה דנן מחדלים אלה, גם אם היו, לא גרמו להטעייתם של התובעים ביחס לפרטים מהותיים בהסכמים.

19.     סיכומו של דבר, נטל ההוכחה כי הסכמי הלוואות 84 ו- 85 בטלים רובץ לפתחם של התובעים, והם כשלו לעמוד בו.     

בהערת אגב אני מוצאת לנכון לציין כי מטענותיהם של התובעים עולה כי קיימת אפשרות שנגרם להם נזק ניכר כתוצאה מכך שהלוואות 84 לא בוטלו על ידי אפל אף על פי שבפועל הם לא נזקקו לכספיהן באותו מועד כיוון שבסופו של דבר לא רכשו כל דירה בעת ההיא, ותחת זאת הלוואות אלה נגררו למימון רכישת הדירה ברחוב השקמה - שכן במהלך התקופה החל ממועד נטילת הלוואות 84 ועד לרכישת דירה זו על ידם האינפלציה בארץ הלכה וגדלה מיום ליום בשיעורים ניכרים, וכך סכומי ההלוואה הצמודה שנטלו התובעים הלכו וגדלו גם כן. עם זאת, אין לראות בבנק כמי שאחראי לנזק זה, שכן כפי שהוברר לעיל לא הוכח כי התובעים או מי מטעמם הורו לו לבטל את הלוואות 84.

תוקפם של הליכי ההוצאה לפועל
19.     משהוברר לעיל כי הסכמי הלוואות 84 ו- 85 עומדים בתוקפם, וכי הסכמי הלוואות 85 מתייחסים למימון הדירה ברחוב השקמה וכי הלוואות 84 אף הן "נגררו" למימון רכישת דירה זו - הרי שהבנק זכאי לממש את המשכון שנרשם על ידו במרשם המשכונות ביחס לזכויותיהם של התובעים בדירה ברחוב השקמה. יובהר כי סעיף 10(ד) להסכמי הלוואות 85 מציין כי הדירה שלטובת רכישתה נתנו הלוואות אלה תשועבד על ידי הבנק להבטחת פירעונן - וכפי שהוברר לעיל כוונתם של הצדדים היתה לדירה ברחוב השקמה - ולכן המשכון על זכויותיהם של התובעים בדירה ברחוב השקמה נוצר כדין בהסכם בין הצדדים והוא עומד בתנאיו של סעיף 3(א) לחוק המשכון התשכ"ז- 1967. לבסוף, משאין למעשה מחלוקת כי התובעים הינם בעלי זכויות הבעלות בדירה ברחוב השקמה, הרי שאין כל טעם לדרוש מהבנק לפנות לבית משפט מחוזי על מנת שיצהיר כי זכויות אלה אכן שייכות לתובעים כפי שמציעים התובעים.

ככל שלתובעים טענות נוספות באשר לטיבם של ההליכים והפרוצדורות בהם נקט הבנק למימוש המשכון בלשכת ההוצאה לפועל, הרי שהערכאה המתאימה לדיון בטענות אלה היא לשכת ההוצאה לפועל.

סוף דבר
20.     התוצאה היא שעתירתם של התובעים נדחית.

התובעים ישלמו לבנק הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסכום כולל של 15,000₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חובת גילוי יזומה

  2. היתר לגילוי ידיעות

  3. חובת הגילוי של הבנק

  4. אי גילוי עניין מהותי

  5. חובת גילוי במכירת רכב

  6. חובת הגילוי כלפי ערב

  7. חובת הגילוי של המבוטח

  8. היתר כללי לגילוי ידיעות

  9. חובת הגילוי בדיני חוזים

  10. אי גילוי מצב רפואי קודם

  11. חובת גילוי מורחבת של הבנק

  12. גילוי תיקים פליליים סגורים

  13. גילוי נאות במכירת רכב משומש

  14. גילוי שאין ביטוח אחרי תאונה

  15. התיישנות בשל גילוי נזק מאוחר

  16. היקף חובת הגילוי בכריתת חוזה

  17. אי גילוי תאונות קודמות ברכב משומש

  18. גילוי חריגות בניה בבית קרקע לאחר קניה

  19. גילוי שהגודל קטן יותר לאחר קניית נכס

  20. עתירה לגילוי זהות האדם שמסר מידע למשטרה

  21. חוק לגילוי נגיפי איידס בקטינים, התשנ"ו-1996

  22. נטען כי למסמכים שגילויים מתבקש אין כל רלוונטיות

  23. צו לגילוי נגיפי איידס בקטינים (מוסדות רפואיים מוכרים), התש"ע-2010

  24. כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992

  25. צו לגילוי נגיפי איידס בקטינים (מוסדות רפואיים מוכרים), התשס"ה-2005

  26. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון