התובעת טענה, כי בשטרי החוב מופיעה תניית ויתור על התיישנות ולפיכך התביעה לא התיישנה. להלן פסק דין בנושא ויתור על התיישנות: פסק דין 1. התובעת חברת קווי אשראי לישראל (מרכז) (בפירוק) [להלן: "החברה"] הגישה לביצוע בשנת 2004 במסגרת תיק הוצל"פ 9-04-04046-01 נגד הנתבעת (להלן: "ציטרון") שני שטרי חוב. שטר חוב אחד על סך 197,076 ₪ שמועד פרעונו 15/11/95. שטר חוב שני על סך 755,460 שמועד פרעונו 29/11/95. ציטרון הגיש התנגדות לביצוע שטר, ניתנה לו רשות להתגונן, והתקיים דיון לגופו של ענין. 2. תמצית טענות הנתבע: א) התביעה נגדו התיישנה על פי סעיף 96 לפקודת השטרות [נוסח חדש]. על פי סעיף זה, אין להזדקק לתביעה על פי שטר חוב, לאחר שעברו שבע שנים. ב) טענת הוויתור על התיישנות, הנטענת על ידי החברה, דינה להידחות הן בשל היותה תנאי מקפח בחוזה אחיד כמשמעותו בחוק חוזים אחידים ומכוח ס' 4 (8) לחוק מאחר ותנאי זה מונע מצד לחוזה לטעון טענה משפטית כנגד החוזה. והן בשל הוראות סעיף 19 לחוק ההתיישנות המחייבות עריכת מסמך נפרד באשר לתנית ויתור על התיישנות. ג) הנתבע טען, כי גם לגופו של ענין, דין התביעה נגדו להדחות, אך בהתחשב בכך, שהתביעה הוגשה כתשע שנים ממועד פרעון השטרות, אין בפניו את כל המסמכים שיכולים לאפשר לו לשחזר את כל האירועים הקשורים בשטרות. ד) הנתבע טען, כי בחודש דצמבר 1994 או סמוך לכך הוא נטל מהחברה הלוואות שונות וכנגדם משך ביום 29/12/94 את שטרי החוב לטובת החברה. מועדי הפרעון של השטרות היו המועדים שהיה עליו לפרוע בהם את ההלוואות. במקביל למשיכת השטרות, הוא משך לפקודת החברה שיק מספר 9913 על סך 755,460 ₪ שמועד פרעונו 29/11/95 ושיק על סך 197,076 ₪ שמועד פרעונו 15/11/95 (להלן: "השיקים"). השיקים ושטרי החוב הם בסכומים זהים ומועדי הפרעון זהים. ה) הנתבע טען, כי ההלוואות ניתנו לפרקי זמן של כ- 11 חודש ולכן החל ממחצית שנת 1995 הוא התחיל למכור לחברה מניות על מנת לכסות את החוב. ביום 15/6/95 מכר לחברה וכן לקווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ מניות של חברת קן הקוקיס בע"מ. כמו כן החל לנהל מחודש יולי 1995 או סמוך לכך, משא ומתן למכירת מניותיו בחברת טריידיאנב בע"מ לחברה ו/או לחברות הקשורות עימה. מכירת מניותיו לחברה אושרה על ידי דירקטוריון החברה והעסקה דווחה לרשות לניירות ערך. בהתאם להסכמים עימו, נועדה העברת המניות להיות כנגד סילוק ההלוואות שהוא קיבל מהחברה ועם מכירת המניות וכנגד תשלום תמורתה, הוא הופטר מכל התחייבויותיו לחברות. ו) הנתבע טען, כי שטרות החוב היו אמורים להיות מוחזרים לו, אך לא הוחזרו בשל שגגה בלבד ומתוך חוסר תשומת לב. בחודש נובמבר 1995 או סמוך לכך הוא השלים את פרעון ההלוואות שלהבטחתן נמשכו שטרי החוב ושני השיקים, ובאותו מועד היו בידי החברות שיקים אישיים שלו שנועדו להבטחת פרעון ההלוואות הללו והלוואות אחרות וחלק מהשיקים הופקדו בבנק על ידי החברות כבטחונות ו/או כניכיונות. היה צורך בביטול השיקים שנמסרו לתובעת כבטוחה בלבד, כיוון שכל ההלוואות נפרעו במלואן, אך הבנק סירב לבטל את השיקים, מאחר שבחשבון של הנתבע לא היתה יתרה מספקת, ולפיכך, ביום 19/11/95 נתן יובל רן מנכ"ל החברות, מכתב לנתבע ואישר, כי הנתבע לא חייב את הסכומים שבגינם נמשכו השיקים וכי אין לחברה התנגדות שהשיקים יבוטלו. אחד מהשיקים המופיעים באותו מכתב (נספח ט' לתצהירו של הנתבע) הוא על סך 755,460 ₪ - השיק שזהה בסכומו לאחד משטרי החוב ואילו השיק על סך 197,076 ₪ שסכומו זהה לשטר החוב השני - הוחזר בפועל לנתבע. (נספח י' לתצהירו). ז) הנתבע צירף מכתב מיום 7/12/95 המופנה אליו וחתום על ידי קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ וכן את שמה של קווי אשראי לישראל (מרכז) בע"מ. באותו מכתב הנושא שתי חתימות (חתימה אחת של יובל רן וחתימה נוספת) כתוב בין היתר כי כנגד הוראה בלתי חוזרת לנאמן המחזיק את מניות טרידיאינב סולק החוב שעמד בספרי קווי אשראי לישראל (מרכז) עד ליום 29/10/95, ונכון לתאריך המכתב, עומדת יתרת החוב על סך 30,000 ש"ח בלבד. הנתבע ציין, כי הוא סילק גם את יתרת חוב זו במועד מאוחר יותר. 3. תמצית טענות התובעת: א) התובעת טענה, כי בשטרי החוב מופיעה תניית ויתור על התיישנות ולפיכך התביעה לא התיישנה. ב) יש לדחות את הטענה ולפיה מדובר בחוזה אחיד. לא מדובר על ויתור גורף אלא על ויתור לגבי שטרות ספציפיים וידועים. ג) התובעת טענה, כי בין החברה והנתבע התקיימה מערכת יחסים עסקית ומשפטית מיוחדת שלא בדרך העסקים הרגילה של החברה. ד) הנתבע לא המציא אסמכתאות ותיעוד ראוי לפרעון הלוואותיו לחברה, ויש לדחות את טענותיו ולפיהן הוא אינו חייב כספים בגין שטרי החוב. ה) התובעת טענה, כי החל משנת 1999 לווה הנתבע מהחברה לפחות 15 הלוואות אך רק חלקן סולק. ו) באשר למניות קן הקוקיס בע"מ: מכר מניות קן הקוקיס בע"מ על ידי הנתבע ואחד בשם מוטי מנשה לחברה תמורת 2.2 מיליון ₪ (כאשר חלקו של הנתבע בתמורה עמד על 1.1. מיליון ₪) לא נועד במקור להוות תשלום על חשבון חוב הנתבע לחברה והנתבע ציפה שהתמורה תועבר אליו במזומן למרות שהיה חייב חובות גדולים באותו מועד לחברה. בפועל, גם התובעת לא חולקת על כך, שאותו סך של 1.1. מיליון ₪ לא הועבר לנתבע אלא שימש להקטנת חובו לחברה. (ראה סעיף 30 לתצהירו של רו"ח ברק הררי). ז) התובעת טענה, כי יתרת החוב נכון ליום 30/9/95 וזאת לאחר שתמורת מניות קן הקוקיס כבר הפחיתה את חוב הנתבע לחברה, עמדה יתרת החוב של הנתבע לחברה בסך של 1.413 מיליון ₪ כשהחוב היה מובטח רק בשעבוד מניות טרידיאינב ומניות חברת נביגטור השקעות בע"מ. בשלב מאוחר יותר הצדדים החליטו "לכבס" חלק נוסף מחוב הנתבע לחברה באמצעות מכר מניות הנתבע בטרידיאינב לחברה תמורת סכום שעלה פי שלוש על שווי המניות בעת מכירתן. (סעיף 39 לתצהירו המקורי של רו"ח הררי שנמחק בסופו של דבר). ח) התובעת טענה, כי היתה מרמה בעסקאות השונות וכי מדובר בעסקה מלאכותית חסרת תום לב ונרקמה בה קנוניה בין הנתבע לבין יחידי החברה. (סעיף 43). ט) עוד טענה התובעת, כי גם אם מתעלמים מבטלות אותן עסקאות מלאכותיות (קן הקוקיס וטרידיאינב) נותרה בכרטיס הנתבע בחברה יתרת חוב פתוחה של 386,000 ₪ נכון ל- 1996 והחברה נאלצה למחוק את החוב. כרטיס הנתבע בחברה לא עולה בקנה אחד עם האישור שניתן לכאורה לנתבע ולפיו, חובו לחברה עמד נכון ל- 7/12/95 על סך של 30,000 ₪. י) התובעת טענה, כי יחידי קבוצת יובל רן לא יכלו כאנשים פרטיים למחול לנתבע על חובותיו כלפי החברה, והסכם מיום 10/1/96 שנערך בין הנתבע לבין יחידי קבוצת יובל רן לפיו, הוא מכר להם באופן אישי את מניותיו בחברה נביגטור השקעות בע"מ אינו מחייב את החברה. 4. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם, הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להידחות מהנימוקים כדלקמן: 5. באשר לטענת ההתיישנות: (א) סעיף 96 (א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע כי תקופת ההתיישנות בשטר חוב - שבע שנים. כמו כן נקבע באותו סעיף, כי צד לשטר חוב יכול לוותר על טענת ההגנה שאין להיזקק לתובענה נגדו על מסמך כאמור, משום שעברה תקופת ההתיישנות, ומותר לרשום את הוויתור בין בגוף המסמך ובין בתעודה נפרדת. במקרה דנן, התנאי על וויתור ביחס לטענת ההתיישנות, מופיע בגוף שטרי החוב מתחת לחתימה של עושה השטר - הנתבע. (ב) סעיף 19 לחוק ההתיישנות קובע כי וויתור על תקופת ההתיישנות אשר קבועה בחוק צריכה להיעשות בחוזה נפרד בכתב. אלא שסעיף 96 לפקודת השטרות הוא הסעיף הספציפי הגובר על הדין הכללי הקבוע בחוק ההתיישנות ועל כן תניית הוויתור על טענת ההתיישנות המופיעה בגוף השטרות - תקפה. (ג) בנסיבות אלו, קיימת תניית ויתור על התיישנות בגוף שטר החוב ועל כן, אין לקבל את טענת ההתיישנות. 6. באשר לטענה לגבי תנאי מקפח: בע"א 294/91 חברה קדישא נ' קסטנבאום פ"ד מו (2) 464 נקבע, כי מבחן הקיפוח, הוא מבחן ההגינות והסבירות. כלומר, כשיש בו הגנה על האינטרס של הספק, מעבר למה שנתפס כראוי. בע"א 1185/97 מילגרום נ' משען, פ"ד נב (4) 145 נקבע, שחוזה אחיד מתבטא בכך שנוסח החוזה ותנאיו נקבעו מראש ע"י צד אחד והוא משמש את אותו צד ביחסיו עם אנשים רבים, בלתי מסוימים במספרים או בזהותם. אמות המידה לבחינת תנאי שאינו הוגן, מקפח, נבחן בשתי רמות: א) א) בחינת יחסי הצדדים והאינטרסים הטיפוסיים שלהם. ב) ב) בחינת התפיסות המוסריות והחברתיות הנהוגות בחברה הישראלית לגבי מה הוגן ומה סביר. הקביעה מהו תנאי מקפח, משקפת את האיזון הראוי בין שיקולים כלכליים, מוסריים וחברתיים. במקרה דנן, מקובלת עלי טענת ב"כ התובעת ולפיה טענת הנתבע לתנאי מקפח בחוזה אחיד נטענה באופן סתמי ומבלי להניח תשתית עובדתית מתאימה, ועל כן דינה להידחות. 7. למרות האמור לעיל, דין התביעה להידחות לגופו של עניין. א) עסקינן בתביעה שטרית. הנתבע מודה, כי הוא חתום על שטרי החוב ומכאן שטענותיו הן טענות מסוג "הודאה והדחה" והוא זה שצריך להוכיח כי למרות ששטרי החוב נמצאים אצל התובעת, אין הוא צריך לשלם בגין אותם שטרות. אני סבורה, כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו. יודגש, כי אין להתעלם מכך, שתיק ההוצל"פ נגד הנתבע נפתח כתשע שנים לאחר מועד פרעונם של שטרי החוב. גם אם לא קיבלתי את טענת ההתיישנות, אין אפשרות להתעלם מהעובדה הבסיסית ולפיה התביעה הוגשה שנים כה רבות לאחר מועד פרעון השטרות. הנתבע נדרש בחלוף שנים כה רבות להמציא מסמכים וראיות להוכחת טענותיו. הגשת תביעה באיחור כה רב גורמת לנתבע לנזק ראייתי של ממש. (ראה לעניין זה: ע"א 361/00 עזאם ד'יאהר נ' סרן יואב ומדינת ישראל פד"י נט (4) 310 - באותו פס"ד נטענו טענות נגד נתבע שגורם נזק ראייתי לתובע, כאשר נטל ההוכחה היה על התובע, אך הדברים יפים בשינויים המחויבים גם בענייננו). ב) בשנת 2000 נחקר הנתבע אצל המפרק (פרוטוקול חקירתו סומן ת/6). מהפרוטוקול עולה, כי לא נטען נגדו שהוא חייב כספים אלא ביקשו ממנו להמציא מסמכים. רו"ח הררי ציין, כי נחקרו כ- 200 איש על ידי המפרק בנושא החברה אך אף אחד מהם לא נחקר בנושא החוב האישי הנטען של הנתבע (עמוד 51 שורות 9 - 10 לפרוטוקול) וכן אישר, שמהפרוטוקולים ת/6 אפשר לראות, כי מה שהתבקש הנתבע להמציא, הוא אישור של עו"ד שגב לכך, שהוא שוחרר מחובותיו לחברה. (עמוד 51 שורות 11 - 13 לפרוטוקול). כלומר - עד סמוך לפתיחת תיק ההוצל"פ, איש לא דרש מהנתבע לשלם חוב אישי ולא טען בפניו כי יש חוב אישי אלא הנתבע יכל בהחלט להבין, שהמפרק, המבצע בדיקות של כל מה שהתרחש בחברה, מבקש לקבל מסמכים שונים. עוד יצוין, כי רו"ח הררי אישר, כי המפרק הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי נגד כ- 30 איש בהתייחס לחברה ואילו תביעה זו לא כוללת את הנתבע. רק לאחר סיום שמיעת ההוכחות בתיק זה הוגשה תביעה בביהמ"ש המחוזי נגד הנתבע (ת"א 1188/07). ג) למרות השנים הרבות שחלפו מהתקופה הרלוונטית ( 1994 - 1996) ועד לישיבת ההוכחות (2006), הצליח הנתבע להמציא מסמכים מהם עולה, כי הוא קיבל אישורים מהחברה על כך, שאינו חייב כספים (למעט סך של 30,000 ₪) וכן המציא מסמכים מהם עולה, כי השעבודים שהיו לחברה להבטחת חובותיו כלפיה הוסרו. כמו כן הוא המציא מכתב חתום על ידי יובל רן, שהיה יו"ר החברה (נספח ט' לתצהירו), ממנו עולה, כי השיקים בסכומים הזהים לסכומי שטרי החוב, לא הוצגו לפרעון על ידי החברה, אלא מר רן אישר בכתב שניתן לבטל את השיק בסך 755,460 ₪ תוך ציון, שהנתבע לא חייב בגין שיק זה והשיקים הנוספים אשר ברשימה וכן צירף כנספח י' את תצלום השיק על סך 197,076 ₪ שהוחזר לו בפועל. ד) רו"ח הררי אישר בחקירתו הנגדית, כי היה קשה לאתר את כל המסמכים גם בחברה בין היתר בהתחשב בכך, שפעמיים נשרף הארכיון של החברה עוד בטרם מונה מפרק. מתשובה זו ניתן להבין, כי לא ניתן לשלול את האפשרות, שלא כל המסמכים שהיו אמורים להימצא בארכיון החברה, אכן מצויים בפועל. כאשר טען רו"ח הררי, שהחלטות אלו ואחרות לא אושרו על ידי דירקטוריון החברה, (למשל סעיף 45 לתצהירו), הוא אומר את שאומר, רק על סמך פרוטוקולים של החברה שהוא מצא במסמכי החברה. אך הוא אינו יכול לשלול את האפשרות, שהיו פרוטוקולים שהוא לא ראה (אם כי במספרים רציפים שונים). מכל מקום, רו"ח הררי ביסס את התביעה נגד הנתבע רק על סמך מסמכים שהוא מצא במסמכי החברה וכן ממסמכים אשר התקבלו ממשרד עו"ד שגב שייצג בזמנו את הנתבע בהתנהלותו של הנתבע מול החברה ו/או יחידיה בטרם נקלעה החברה להליכי פירוק ואין לו, מטבע הדברים, ידע אישי על היחסים שבין הנתבע מול החברה בזמן אמת. ה) התובעת לא הביאה לעדות עדים אשר נכחו במהלך משא ומתן בין הצדדים או חברי דירקטוריון שנכחו בישיבות שלגביהן הוצגו פרוטוקולים ועל כן, היא ניזונה רק מהמסמכים הכתובים שהיא מבקשת ליתן להם פרשנות זו או אחרת. הנתבע הביא לעדות את מי שהיה בא כוחו - עו"ד שרף (שעבד במשרדו של עו"ד שגב), ועו"ד שרף העיד גם על מה שלא כתוב במפורש בגוף המסמכים, אלא על כוונת הצדדים במסמכים שונים או מה היתה רוח הדברים שבין הצדדים. זאת נוסף לעדותו שלו בדבר כוונת הצדדים במהלך משא ומתן שהוביל לחתימת הסכם זה או אחר. ו) התובעת בתצהירו של רו"ח הררי טוענת טענות קשות נגד הנתבע. נטען, כי היו יחסים מיוחדים בין הצדדים והלוואות היו בתנאים חריגים ובהיקפים חריגים. נטענה טענת קנוניה של הנתבע עם מר יובל רן (סעיף 37 לתצהיר) וטענת מרמה בעסקה של מניות טרידיאינב (סעיף 40 לתצהיר). נטען כי מדובר בעסקה מלאכותית חסרת תום לב, קנוניה מתוך מטרה "לכבס" חוב הנתבע לחברה. (סעיף 43 לתצהיר). כמו כן נטען, כי נעשו בין הנתבע ליחידי קבוצת יובל רן עסקאות ברטר מלאכותיות (סעיף 52 לתצהיר) ועוד. טענות מסוג זה על התובעת להוכיח אותן. אין כל חזקה שבדין לכך, שנתבע הוא רמאי. תובע שמבקש לטעון טענות מסוג זה, הוא זה שצריך לשכנע את ביהמ"ש, כי הנתבע אכן ביצע מעשי מרמה, קנוניה וכיוצ"ב. טענת תרמית היא טענה המטילה אשם "מעין פלילי", ועל מנת להוכיח שהנתבע רימה את התובע בעניין אזרחי מסוים, יש להרים נטל גבוה יותר ממאזן הסתברות רגיל של 51% המקובל במשפט האזרחי. ראה לעניין זה: ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה פ"ד לח (4) 253 בסעיף 3 לפסה"ד. ז) רו"ח הררי בחקירתו הנגדית אישר, כי התובעת לא רוצה להחשיד את הנתבע בפלילים (עמוד 47 שורה 18 לפרוטוקול) ואין לו גם מידע על התנהגות פלילית המיוחסת למר מנשה בשנים 1995 - 1996. למעשה, את כל הקנוניה וה"כיבוס" מבקש רו"ח הררי לבסס על העובדה, שהוא לא מוצא היגיון כלכלי במכירת מניות טרידיאינב לחברה בסכום שבהן נמכרו וכן בהתחשב בכך, שהוא לומד ממכתב של עו"ד שגב, מיום 13/9/95 (נספח ג' לתצהירו), כי הנתבע רצה לקבל את תמורת מניות קן הקוקיס במזומן, הוא מבקש להראות על רצונו של הנתבע שלא להחזיר את הכספים בפועל לחברה אך הוא מאשר כי בשורה התחתונה, תמורת מניות קן הקוקיס כן נכנסה לקופת החברה וכן הקטינה בפועל את החוב של הנתבע כלפי החברה ב- 1.1 מיליון ₪. ח) רו"ח הררי גם לא יכל להתכחש לעובדה ולפיה הנתבע אוחז בידיו מסמך של קווי אשראי שירותיים פיננסיים משלימים בע"מ מיום 7/12/95 המופנה לנתבע ובו כתוב: "לאשר כי על פי החלטת דירקטוריון החברה מיום 23.7.95, הוסמך מר יובל רן לנהל איתך משא ומתן לרכישת מניותיך בטריידאינב בע"מ כנגד חובך לקווי אשראי לישראל (מרכז) בע"מ. כנגד הוראה בלתי חוזרת לנאמן המחזיק את מניות טריידאינב סולק החוב שעמד בספרי קווי אשראי לישראל (מרכז) עד ליום 29.10.95. ונכון לתאריך מכתב זה עומדת יתרת חובך לנו על סך 30,000 ₪ בלבד..." (נספח י"ב לתצהיר הנתבע). ט) המכתב נושא את שם החברה, ושתי חותמות וכן השם והחתימות של קווי אשראי לישראל (מרכז) בע"מ. מהמסמכים שצירף הנתבע לתצהירו עולה, כי פעולות החברה נעשו כדין, כולל מכתב של מי שהיה בא כוח החברה - עו"ד נועם שרון (נספח י"א לתצהיר הנתבע). כמו כן צורף הדיווח לבורסה על העברת המניות (נספח ח' לתצהיר). צורף פרוטוקול של ישיבת דירקטוריון שהתקיימה ביום 23/7/95 (נספח ו') וממנו עולה, כי מר יובל רן דיווח על כך, שבחברה החליטו לנקוט מדיניות יד חזקה בכל הקשור להלוואות שניתנו ללווים. צוין, כי בישיבת הדירקטוריון האחרונה דיווח על ניהול משא ומתן עם מר מנשה ומר ציטרון לרכישת מניותיהם בקן הקוקיס. צוין, כי המשא ומתן עם ציטרון ומנשה מתנהל לגבי מניות קן הקוקיס, טרידיאינב ואספייד. הוסבר, כי המשא ומתן הוא לרכישת המניות במחיר בו שילמו בעת ההקצאה. מחיר ששילמה גם החברה במסגרת ההקצאה הפרטית, ונאמר , כי ההיגיון מאחורי המהלך הוא, שמחיר ההקצאה הוא המחיר הכלכלי ששולם עבור המניות וכי שער מניה בבורסה אינו בהכרח רלוונטי. כמו כן הובהר, כי מחיר השוק באותו מועד, היה גבוה ממחיר ההקצאה ששולמה בזמנו וכי בפועל לא יקבלו מנשה וציטרון תשלום אלא התמורה תקוזז כנגד הלוואות שקיבלו מהחברה. ההחלטה היתה כדלקמן: "להסמיך את יובל רן להמשיך במו"מ עם ה"ה קרז'נר, ציטרון ומנשה ולרכוש את מניותיהם בחברות הקבוצה כנגד סילוק האשראי שקיבלו מקא"מ". (נספח ו' לתצהירו של מר ציטרון וסעיף 15 לסיכומי הנתבע). י) התובעת טענה, כי לדעתה אישור הדירקטוריון מותנה בכך, שמחיר ההקצאה יהיה נמוך ממחיר המניה בבורסה ועל כן למעשה, משנמכרו המניות במחיר הקצאה שהיה גבוה ממחיר המניה בבורסה, אין הסכמה של הדירקטוריון לכך. אך אישור הדירקטוריון כפי שמופיע בהחלטה בסוף הפרוטוקול, אינו מותנה. עו"ד של החברה אישר את העברת המניות ובנספח י"ב נאמר, כי האישור הוא גם על סמך החלטת הדירקטוריון מיום 23/7/95. באותה ישיבת דירקטוריון נכחו אנשים רבים (כפי שעולה מהפרוטוקול עצמו). לשון ההחלטה אינה מסויגת ואם התובעת רצתה להוכיח, כי ההסכמה של הדירקטוריון היתה מותנית, היתה צריכה להביא מי מהנוכחים על מנת לאשר את טענתה. יצוין, כי חלק מהנוכחים באותה ישיבה נתבעים על ידי התובעת בבית המשפט המחוזי, כך שניתן להבין את הסתייגות התובעת מהבאתם לעדות, אך לא כולם. רו"ח הררי אישר, כי הגב' ציפי אלבכרט למשל, לא נתבעת באותה תביעה,כך שניתן היה להזמין לפחות אותה על מנת לאמת את השערת נציג התובעת לגבי מה נאמר בדיוק באותה ישיבה. הימנעות מהעדת עד רלוונטי, ללא סיבה סבירה, מחזקת חשד ולפיו עדותו של אותו עד, הייתה מחזקת את גרסת הצד שכנגד דווקא (ראה לעניין זה: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, בעמ' 1649 ופסקי הדין הרבים המאוזכרים שם). י"א) הנתבע צירף לתצהירו הסכם מיום 25/5/94 לגבי מניות קן הקוקיס, (נספח ב') כאשר ההסכם חתום לכאורה על ידי בעלי זכות החתימה של החברה וכן צירף הסכם מיום 15/6/95 (נספח א') באשר למניות קן הקוקיס. רו"ח הררי אישר, כי בסופו של דבר, העסקה היא עסקה אמיתית ותמורת מכר המניות הקטינה בפועל את חוב הנתבע כלפי החברה. (ראה עמ' 60 שורות 4 - 10 לפרוטוקול). אינני סבורה, שרק בגלל שעו"ד שגב כתב במכתב, (נספח ג' לתצהיר התובעת), כי התמורה היתה צריכה להתקבל במזומן, יש בכך כדי להראות את רצונו האמיתי של הנתבע לקבל את התמורה במזומן ולא בדרך של קיזוז. גם לו הייתי מקבלת את ההנחה, שאכן הנתבע רצה בפועל לקבל את התמורה במזומן, הרי לא חשוב רצונו של הנתבע אלא יש לבחון את ההסכם שגובש בסופו של דבר בין הצדדים ומה נעשה בפועל. בפועל, החברה לא הסכימה לתת לו תמורה במזומן ובאותה תקופה שהיתה בה התכתבות באמצעות עורכי דין - (ספטמבר 1995), לא ניתן לטעון, כי הנתבע והחברה ו/או יחידיה פעלו יחד מתוך קנוניה ותוך תיאום עמדות. י"ב) הנתבע צירף הסכם מכירת מניות מחוץ לבורסה שנערך ביום 10/1/96 (נ/2). הצדדים להסכם הם הנתבע, יובל רן, נתן טורנר, ונתן שוורץ. לפי ההסכם, מכר ציטרון לרן, טורנר ושוורץ מניות. על פי אותו הסכם לאחר העברת המניות, היו צריכים להיות מבוטלים השעבודים שהיו על המניות, וכן נקבע בסעיף 7.1 ו- 7.2 להסכם, כי הקונים ימנעו מליזום, לסייע, לעודד ולקדם הגשת תביעות ו/או דרישות ו/או טענות כלפי הקונה וכן תנאים נוספים. בסעיף 7.2.3 הוסף בכתב יד כי הוראות סעיף 7.1 ו- 7.2 ייחשבו לתנאים יסודיים בהסכם ומתייחסים בין היתר, לחברת קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ, נביגטור, אספייד ועוד. עו"ד שרף בעדותו ציין באופן חד משמעי, כי ההסכם למכירת מניות היה עם יחידי החברה ולא עם החברה כיוון שאת המניות קונים היחידים ולא החברה. כאשר נשאל אם הוא לא סבר, שהמוסדות המוסמכים בחברה צריכים להחליט גם הם על וויתור דרישות נגד ציטרון (וויתור של יחידי החברה הוא חלק מההסכם), השיב, כי הוא נשא ונתן מול עורך הדין של החברות השונות, עו"ד נועם שרון. שניהם סברו, כי די בנוסח שנכתב בסופו של דבר בהסכם והם סברו, כי מדובר בהסכם שיסיים את כל הסכסוך בין הצדדים וכדבריו: "הכוונה של ההסכם הזה וכולם ראו אז היתה לשים את כל סיפור קווי האשראי מאחורי ציטרון והוא ילך לדרכו, היו בטחונות שלו שהוא קיבל חזרה, הכוונה היתה לגמור את הדבר הזה וללכת הלאה מבלי להשאיר זנבות". (עמ' 13 שורות 16 - 19 לפרוטוקול). ואכן, החברות עצמן לא הגישו תביעה נגד הנתבע בכל שלב שהוא עד להגשת התביעה דנן כתשע שנים לאחר מועד הפרעון של השטרות. י"ג) לסיכומו של ענין זה: התובעת לא הוכיחה, כי הנתבע פעל בקנוניה או במרמה כלפיה. גם אם סבורה התובעת, כי הסכם בין הנתבע ויחידי החברה לא חייב את החברה מבחינה משפטית, אין חולק על כך, כי בפועל, פעלה החברה על פי ההסכם. עורכת הדין אורית לוין שזומנה להעיד מטעם הנתבע ועבדה במחלקה המשפטית של החברה אישרה, כי היא קיבלה הוראה להסיר את השעבודים והיא הסירה אותם. זאת נוסף לנספח י"ב אשר צירף הנתבע. אם יש טענות לתובעת נגד נושאי משרה ו/או בעלי מניות בחברה, ממילא טענות אלו תתבררנה בתביעה אשר הוגשה בבית המשפט המחוזי, אך בראיות אשר הוצגו בפני, אין די על מנת לבסס טענת קנוניה ו/או מרמה של הנתבע. אין גם לבוא בטרוניה לנתבע על כך, שאין ברשותו כיום את כל המסמכים. הנתבע המציא בסופו של דבר דפי חשבון בנק המתייחסים לשנת 1995 על מנת להוכיח, שכספים עברו מחשבונו. המציא ספחי שיקים, קבלה ואת נספח י"ב המדבר בעד עצמו. הוא לא נדרש לפרוע את השיקים שניתנו בסכום זהה לשטרי החוב ולפחות שיק אחד מהם הוחזר לו בפועל (נספח י'), כך שהתובעת היא זו שצריכה להמציא מסמכים הסותרים את המסמכים שלו, אם היא מעוניינת להוכיח את טענותיה. הנתבע עצמו עמד בנטל המוטל עליו ברמה הנדרשת, ובייחוד בהתחשב בכך שהתביעה הוגשה כתשע שנים לאחר מועד פרעון השטרות. י"ד) באשר לשטרי החוב: שטרי החוב נועדו להבטיח הלוואות מסוימות. רו"ח הררי אישר בחקירתו הנגדית, כי הוא לא יודע בגין איזו הלוואה ספציפית ניתן כל שטר. בתצהירו טען, כי המפרקים התחקו אחר 15 הלוואות לפחות שנטל הנתבע מהחברה. הוא לא פירט את אותן הלוואות וגם במהלך הדיון לא יכל לנקוב בפרטיהן. אך בתצהירו הוא אישר, שלפחות חלק מההלוואות שולמו בפועל (סעיף 26 ). מאחר שרו"ח הררי לא יודע בגין איזה הלוואה ספציפית ניתן כל שטר, הוא גם לא יכל לשלול או לאשר את טענת הנתבע ולפיה השיקים שניתנו בסכומים זהים ובמועדי פרעון זהים לשטרי החוב, הן בגין אותן הלוואות. השיקים אכן לא מצויים יותר בחברה. אחד מהם הוחזר בוודאות לנתבע, ובאשר לשני - גם אם לא הוחזר בפועל, אישר יובל רן לנתבע, לבטל אותו וכתב במכתבו, כי אין חוב בגין אותו שיק. עו"ד שרף אישר, כי בהסכם מחודש ינואר 1996 היתה כוונה לסיים את כל מערכת היחסים שבין הצדדים, והנתבע טוען, כי נשתכחו מהם שטרי החוב ולכן לא נתבקש להחזיר את שטרי החוב אך החברה לא מצאה לנכון, לבקש ממנו לפרוע אותן למרות שהיתה פעילה למעלה משנה לאחר אותו הסכם. גם ממערכת הנהלת החשבונות של התובעת ניתן לראות, כי הסכום הנתבע בתביעה הזו, הוא לא הסכום שהופיע בספריה. ברשימת החובות האבודים לשנת 1996 (נספח ז' לתצהיר התובעת) נכתב, כי החוב של הנתבע הוא: 386,000 ₪. רו"ח הררי אינו יודע מידע אישי אם היה ויתור על חוב או לא היה. הנתבע טען, כי אין להתפלא על כך, שכשהוא משלם כ- 85% מחוב של 2.2 מיליון ₪, אזי מוותרים לו על חלק מהחוב, אך הוא לא זוכר אם כך היה בדיוק, ואין לו מסמכים שיכולים להוכיח זאת. מכל מקום, גם לתובעת אין מסמכים אשר יכולים להסביר, מדוע החוב האבוד הוא רק 386,000 ₪. על כל פנים, נספח י"ב לתצהיר הנתבע הוא מכתב שהוא קיבל באשר ליתרת חובו בחברה, כאשר על פניו לא נפל פגם במכתב, ואם התובעת חושדת במר רן ובאשר לסיבות שהובילו אותו לכתוב דבר זה או אחר באותו מכתב, אין בכך די על מנת לסתור את העובדה ולפיה מכתב כזה הוצא והוא נושא את שם החברה, וחתימות של שני מורשי חתימה בחברה, ומבחינת הנתבע, די בכך. 8. לסיכום: א) הנתבע הוכיח במידה מספקת כי הוא לא חייב את החוב לחברה. ב) תיק הוצל"פ 9-04-04046-01 נגד הנתבע - יסגר. ג) התובעת תשא בהוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪ + מע"מ. התיישנות