הפסקת אשראי בנק לפרויקט בניה

להלן פסק דין בנושא הפסקת אשראי בנק לפרויקט בניה:

פסק-דין

1.     התובעת נטלה מהבנק הנתבע (להלן: "הבנק") הלוואות למימון בנייה של קוטג'ים ווילות בשכונת רמות בירושלים (להלן: הפרוייקט"). בתביעה זו מבקשת התובעת לחייב את הבנק בהשבת סכומים שגבה ממנה כריבית פיגורים בגין הלוואות שלא סולקו במועדן וכן, לשפותה ולפצותה בגין הוצאות משפטיות שחויבה בהן - בכללן הוצאות בהליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגדה על ידי הבנק, ובשל הנזק שנגרם לה בעטיים של הליכים אלה.
התובעת מעמידה את תביעתה על סכום של 1,493,683 ₪ כשסכום של 983,072 ₪ נדרש בשל חיובי ריבית ביתר, ויתרתו בגין הוצאותיה ונזקיה.

הטענה כנגד החיוב בריבית פיגורים, מתייחסת להלוואות שהתובעת נטלה מהבנק בסכום כולל של 4,500,000 ₪ בתקופה שבין יוני 1993 ועד מאי 1995. ההלוואות הועמדו, כל אחת לתקופה של 4 שנים כשהאחרונה שבהן אמורה להיפרע במאי 1999. בקשות של התובעת לאשראי נוסף מהבנק, נדחו. בספטמבר 1996 החלה התובעת לפגר בתשלומים השוטפים בגין ההלוואות הללו, וחשבון ההלוואות חויב בריבית פיגורים בשל הפיגור. החוב סולק לבסוף על ידי התובעת במהלך שנת 2000 אך עוד לפני שהחלה בסילוקו פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל כנגדה.

2.     בפי התובעת שתי טענות מרכזיות:
הבנק ליווה את הפרוייקט מתחילתו ב-1987, אומנם לא במסגרת של הסכם ליווי פיננסי, אך במתכונת שמהותה הכלכלית דומה - העמדת אשראי בהתאם להתקדמות הבניה לרבות לצורך מיחזור אשראי קיים - והפסקת האשראי לתובעת ביוני 1996 וחיוב חשבונה בריבית פיגורים לאחר מכן, היו בניגוד למוסכם עמה;
לא היה נימוק ענייני להפעלת לחץ על התובעת באמצעות איומים בנקיטת הליכי הוצאה לפועל ובסופו של דבר בנקיטתם, לנוכח העובדה שבידי הבנק היו לאורך כל תקופת האשראי בטחונות ששווים עולה לאין ערוך על היתרה הבלתי מסולקת של החוב.
3.     הבנק משיב על הטענות הללו:
לא הייתה עליו כל חובה להמשיך ולהעמיד אשראים לתובעת; הפסקת האשראי לתובעת הייתה משיקולים עניינים הקשורים בהתנהלותה והתחייבה גם מהוראות בנק ישראל; התובעת נמנעה מלפרוע את ההלוואות למרות שהיו בידה אמצעים לכך; הבנק לא העמיד את ההלוואות לפירעון מיידי חרף הפיגור בפירעון ההלוואות אלא הסתפק בגביית ריבית פיגורים על הסכומים שלא סולקו במועדם; חיובי הריבית שהתובעת מלינה עליהם נעשו בהתאם להסכמים עמה וכדין;
הליכי הוצאה לפועל שהבנק נקט בהם היו בלתי נמנעים לנוכח התנהלותה של התובעת ותוכיח יעילות הצעד שננקט - פתיחת תיק הוצאה לפועל לשם מימוש שתי יחידות דיור שהיו ממושכנות לטובת הבנק - מה שדרבן את התובעת להחזיר את החוב מבלי שהיה צורך להמשיך בהליכי ההוצאה פועל.

כן טוען הבנק בכתב ההגנה ובתצהיריו, שהתובעת קיבלה את הצעת הפשרה שלו לסגירת החוב; כי במסגרת ההצעה הזו וויתר הבנק על סכום של כ-203,000 ₪ מהחוב וכי תנאי להצעה זו היה שכל צד יוותר על טענותיו כלפי משנהו. עם זאת, הבנק אינו חוזר בסיכומיו לטענה שהתובעת אינה יכולה לחזור ולתבוע אותו לאחר שעשתה עמו הסכם פשרה.

4.     טרם שאפנה לעובדות ביתר הרחבה, אני מבקשת לציין את הדברים הבאים:
התובעת סומכת את תביעתה בעניין חיובי הריבית על הסכמות ששררו בינה לבין הבנק. לטענתה הבנק הוא שהפר את ההסכמות עמה, ואת החיובים בגין ריבית פיגורים יש לבטל כליל הואיל והיא הייתה זכאית להמשיך ולקבל מהבנק אשראי נוסף לצורך מחזור החוב.
יחד עם זה טוענת התובעת שריבית פיגורים היא פיצוי מוסכם מראש ש"יש בו משום אלמנט עונשי"; כי חיובה בריבית כזו הביא לגידול בלתי מוצדק של החוב ולהתעשרות שלא כדין של הבנק, וכי על בית המשפט להפחיתו מכוח סמכותו לפי דין החוזים הכללי.
ואולם, מעצם העובדה שהתובעת סבורה שטענה זו מסייעת לה עולה, שהיא מכירה בכך שהבנק אף הוא צד שנפגע מהפרה כנגדו ובכל מקרה, כשמדובר בפיצוי מוסכם מראש, מדובר בהפחתתו - לא בביטולו. וכך נכתב בנושא זה: "הפחתת שיעור הפיצוי אינה מבטלת את הסכם הפיצוי, הנותר על תלו; רק שיעור הפצוי, הקבוע בהסכם, מופחת. (גבריאלה שלו: "דיני חוזים", מהדורה שניה, עמ' 593).

כן טוענת התובעת שהבנק גבה במשך תקופה ארוכה ריבית פיגורים על האשראי הקיים מבלי לפעול לגביית החוב, וכי בזה התעשר על חשבונה שלא כדין. בה בעת מלינה היא על כך שהבנק איים בפתיחת הליכי הוצאה לפועל לגביית החוב ולבסוף גם פתח בהליכים אלה.
לי נראה שהטיעון האחד מוציא את האחר. הרי אם חטאו של הבנק הוא בזה שהשהה את הליכי הגבייה של החוב, כיצד יתכן שהוא חטא גם בזה שהוא נקט בהליכים אלה.

ואשר לחוות דעת מומחה שהוגשה על ידי התובעת לעניין הסכומים שנגבו ממנה ביתר, בשל חיובה בריבית פיגורים -
חישוב הסכומים הללו בוצע על בסיס ההנחה שהבנק היה אמור לפרוש את החוב בגין ההלוואות ממועד תחילת הפיגור - ספטמבר 1996 - ועד לסילוקה של כל הלוואה מתוך הסכומים ששולמו בפועל על ידי התובעת במהלך התקופה שלאחר מכן, כשהסכומים ששולמו נזקפים תחילה לזכות ההלוואות היקרות יותר.
מאחר שסכומים משמעותיים על חשבון החוב שולמו ממרץ 1997 ועד דצמבר אותה שנה, ואחר כך רק בשנת 2000, תנאי הפירעון של ההלוואות "מוכתבים" למעשה על ידי התובעת, ובדיעבד. בתקופת "הפרישה", התובעת מחויבת בריבית לפי השיעור "הרגיל" החל על ההלוואות המקוריות, או כשתקופת הפרישה משתרעת מעבר לתקופה המקורית - בריבית "רגילה" בשיעור שהיה נוהג אז בבנק על הלוואות צמודות מדד, והיא פטורה, כפי שעולה מהאמור, מביצוע תשלומים שוטפים לפירעון ההלוואות.
תוצאות החישוב לפי חוות דעת זו הן, שעם ביצוע התשלום של 414,000 ₪ ב-27.8.2000, שולם הסכום האחרון שנדרש לסילוק ההלוואות - כ-38,000 ₪ - וחשבונה של התובעת עבר ליתרת זכות. כל ששולם על ידה מאותו שלב הוא אפוא סכום ששולם ביתר, כך שלתאריך חוות הדעת - 1.9.2002 - עומד חשבונה של התובעת ביתרת זכות והיא זכאית להשבה של 862,101.23 ₪, כשסכום ההחזר משוערך לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה או להשבה של 983,072.14 ₪, כסכום ההחזר משוערך לפי שיעור הריבית החריגה שהייתה נהוגה אז בבנק לאומי.
5.      ומכאן לעובדות שעד להפסקת האשראי, ככל שהתבררו.
בעקבות זכייתה במכרז כרתה התובעת עם מנהל מקרקעי ישראל חוזה פיתוח ביחס לשטח שיועד להקמת מלון ומרכז נופש ברמות, ירושלים.
ביוזמת התובעת שונה יעוד הקרקע למגורים כך שבשטח הפרוייקט הותרה בנייה של 60 יחידות דיור - וילות וקוטג'ים. שינוי היעוד הביא להשבחה ניכרת של הקרקע בתחום הפרוייקט.

ההלוואה הראשונה שהתובעת נטלה מהבנק בקשר לפרוייקט הייתה בסכום של 370,000 ₪ והיא הועמדה לרשותה ב-1987 לשם מימון רכישת הזכויות מהמינהל ולתשלום חוב של התובעת ל-"ערים" חברה לפתוח עירוני בע"מ. מכאן ואילך הועמדו על ידי הבנק הנתבע עוד 13 הלוואות.
להוציא שיעורי הריבית שנקבעו עובר להעמדת כל הלוואה, תנאי ההלוואות היו בדרך כלל זהים: קרן וריבית צמודות למדד, לפירעון ב-48 תשלומים חודשיים, מרביתן עם שנה "גרייס" שבמהלכה נפרעת הריבית בלבד.
כל הלוואה עוגנה בהסכם נפרד אשר בין היתר מקנה לבנק זכות לחייב את התובעת בשל איחור בתשלום כלשהו בגין ההלוואה, בריבית פיגורים לפי שיעור הריבית המכסימלי להלוואות צמודות מדד, או בריבית פיגורים בשיעור הריבית החריגה אשר תהיה נהוגה באותה עת בבנק דיסקונט לישראל בע"מ. כן רשאי הבנק "לקרוא" למלוא החוב במקרה של פיגור בתשלומים. אין אגב, טענה שהבנק גבה כריבית פיגורים שיעור העולה על מותר לפי הדין או על זה המוסכם בהסכמי ההלוואות.
לדברי מר פלוריאן מנכ"ל התובעת, ה"נוהל" בקשר להלוואות, היה: "אני הייתי מתקשר לאלדר ואומר לו שאנו זקוקים להלוואה נוספת ואלדר היה אומר לי בטלפון אם מאשר או לא היה אומר לי לשלוח מכתב" (פרוטוקול מ-29.9.2005 עמ' 47).
6.     באוקטובר 1992 בקשה התובעת הלוואה בסכום של 500,000 ₪ עבור התחלות בניה של 30 יחידות. מהבקשה הזו עולה שבאותה עת 22 יחידות כבר היו בשלבי בניה שונים ו-6 מתוכן אפילו אוכלסו. עוד צוין באותה בקשה, שמתוך 60 המגרשים שבשטח הפרוייקט, לבנק היו ממושכנים אז 28 מגרשים ולבנק אחר - 12 מגרשים (נספח 13 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת).
עם זאת, עד 1993 צרכי האשראי של התובעת, למצער מהבנק, היו צנועים יחסית בהיקפם - כ-1,300,000 ₪ (פרוטוקול מ-11.9.2005 עמ' 26).
מנכ"ל התובעת מר פלוריאן, הסביר שהתובעת השתדלה למעט בנטילת הלוואות ולממן את המשך הבניה ממכירת יחידות (פרוטוקול מ-11.9.23005 עמ' 33).

מצבת החוב לבנק השתנתה ב-1994, שאז הוגשו לבנק 4 בקשות לקבלת הלוואות - כל בקשה התייחסה להלוואה בסכום של 1,000,000 ₪ - ו-3 בקשות נענו. במאי 1995 הועמדה לתובעת לבקשתה, הלוואה נוספת בסכום של 1,000,000 ₪.
כאמור, 5 ההלוואות שהתובעת נטלה בין יוני 1993 למאי 1995, הן ההלוואות שחיובי הריבית בגינן הולידו את המחלוקת נשוא תביעה זו.

לתצהיר עדות ראשית של מר פלוריאן מצורפות 2 בקשות הלוואה נוספות: מאוגוסט 1994 ומינואר 1995 שלא ברור אם הן סורבו על ידי הבנק או כפי שמר פלוריאן הסביר בעדותו - התובעת וויתרה עליהן משום שבסופו של דבר לא נזקקה להן (פרוטוקול מ-11.9.2005 עמ' 24).
ואולם, ביולי 1995, כחודשיים לאחר שהועמדה לתובעת ההלוואה האחרונה, בקשה התובעת הלוואה נוספת של 1,000,000 ₪; הבנק השיב בשלילה; התובעת קיבלה את הדין ופנתה לבנק אחר כדי לקבל את האשראי הדרוש לה (נספח 27 לתצהירו של מר פלוריאן).
בחקירה נגדית אמר מנכ"ל התובעת בהקשר זה : "היינו בתנופה של בנייה וחשבנו שזו הזדמנות לעבודה ופה הבנק למשכנתאות ברח. הוא לא אפשר לנו להמשיך בבניה עצמה" (פרוטוקול מ-11.9.2005 עמ' 33).
הצגת דברים זו אינה מדויקת, משום שהתובעת בקשה מהבנק לשחרר מהשעבוד שרבץ לטובתו 8 יחידות לצורך משכונן לבנק האחר על מנת לקבל ממנו אשראי, ולבקשה הזו הבנק נענה. (מבקשת הלוואה שהוגשה שנה מאוחר יותר, ביולי 1996, עולה שמספר היחידות ששועבדו לטובת הבנק פחת מ-18 ל-10 יחידות).
7.     שנה לאחר מכן, ביולי 1996, בקשה התובעת הלוואה נוספת הפעם, בסכום של 500,000$. (נספח 28 לתצהירו של מנכ"ל התובעת). בפעם הזו הסירוב של הבנק להעמיד את ההלוואה הועלה על הכתב, על גבי הבקשה גופה, והוא נומק על ידי מר אלדר, מנכ"ל משותף בבנק, כך: "עקב הוראות הפיקוח על הבנקים לא נוכל לצערנו להעניק את המימון המבוקש". תגובתו של מר אלדר לבקשה הנ"ל מופיעה על עותק נוסף של אותה בקשה (נספח 29 לתצהירו של מנכ"ל התובעת), אך עליו מופיעים תיקונים בכתב יד ולפיהם, אין מדובר עוד בבקשת הלוואה בסכום של 500,000$ כי אם ב"בקשה לפרישת יתרת חוב על סך 1,400,000 ₪".
מר אלדר נשאל בחקירה נגדית: "ת/29 יש תיקונים בכתב יד אתה זוכר אם הוא הגיע עם התיקונים", על כך הייתה תשובתו: "לא". ולא בכדי הוא לא זכר, משום שהתיקונים הללו "שייכים" לבקשה אחרת של התובעת - מאוחרת בשנתיים מבקשת האשראי מיולי 1996.
במרץ 1998 הודיע הבנק לתובעת כי "יתרת הפיגורים השוטפים בהלוואה הנ"ל מסתכמת בסך של 1,432,649.73 ₪ ליום 1.4.98", ודרש את פירעונו המידי של החוב הזה (נספח 32 לתצהיר מנכ"ל התובעת). התובעת מיהרה להגיב וב- 7.4.1998 פנתה לבנק בבקשה לפרוש יתרת חוב של 1,400,000 ₪ (נספח 33 לתצהירו של מנכ"ל התובעת). פרטי הבקשה הזו זהים לתיקונים בכתב יד שמופיעים על גבי הבקשה מיולי 1996.
על "הבקשה לפרישת יתרת חוב" מאפריל 1998, השיב הבנק שכתנאי לטיפול בה על התובעת להעביר לידיו את הדו"ח הכספי שלה לשנת 1997 - זאת, בהתאם להוראות הפיקוח על הבנקים אשר אוסרות עליו "להגדיל או לחדש אשראי ללא קבלת הדו"חות הכספיים" (נספח 34 לתצהיר מנכ"ל התובעת). הבנק חזר על הדרישה הזו גם לאחר מכן בהקשר להסדרי פרישה שונים שהוצעו על ידו, אך התובעת משום מה לא מילאה אותה.

ואשר להוראת המפקח על הבנקים שמר אלדר נתלה בה כנימוק לסירוב מיולי 1996 - מתברר שביוני 1996 נדרש הבנק מהמפקח על הבנקים: "להקפיא לאלתר את מתן האשראי (לרבות אשראי חוץ מאזני) לבנייה ולנדל"ן כמשמעותו בהוראה 806 להוראת הדיווח לפיקוח על הבנק, וזאת עד ששיעורו של האשראי לבניה ולנדל"ן יגיע ל-30% מהיקף תיק האשראי שבאחריות הבנק". עם זאת נקבע בדרישה זו שהיא "אינה חלה על התחייבויות בכתב למתן אשראי (לרבות אשראי חוץ-מאזני) שנתן הבנק לפני קבלת מכתב זה".
התובעת, כפי שעולה מכתב תביעתה, קיבלה את ההסבר של מר אלדר לסירוב כפשוטו משום שטענה שם שהאשראי נעצר עקב הוראות הפיקוח על הבנקים, אך שלא בצדק ביחס אליה, לאור ההסכמות שלה עם הבנק ומערך הביטחונות שהעמידה לרשותו (סעיף 6 לכתב התביעה).

הבנק בתצהירים מטעמו, טוען שהוא סירב כבר ב-1995 להעמיד לתובעת אשראי - זמן ניכר לפני שבאה הדרישה הזו של הפיקוח על הבנקים וללא קשר אליה, ואת העובדה שהסירוב לבקשת התובעת נומק כפי שנומק, הסביר מר אלדר בחקירה נגדית כך: "זה יכולתי לומר סוף סוף בצורה מנומסת שאני מסרב לתת אשראי". ובהמשך: "זה לא סתם, אלא היתה לי אסמכתא חיצונית שיכלה להעמיד אותי בצורה מנומסת מול החברה למרות כל הבקשות ולמרות כל התשובות השליליות" (פרוטוקול מ-29.9.2005).
עתה בסיכומיו, חוזר הבנק בכל זאת לעמדה המקורית - הוראות הפיקוח כן אסרו עליו ליתן אשראי לתובעת, וגם מטעם זה הופסק האשראי.
8.     ומהו ההסבר ביחס לעמדה שבה נקט הבנק ב-1995 -
לפי תצהירו של מר אלדר: "הבנק החליט שלא להעמיד אשראים נוספים מאחר שהחברה לא עמדה בתנאי ההחזר של ההלוואות הקודמות, וכל כוונתה היתה לקבל מזמן לזמן, הלוואות מיחזור, כאשר כמעט בכל התקופה היה חשבון ההלוואות בפיגור. החברה עשתה לה שיטה, במקום להחזיר הלואות בהתאם לתנאי ההסכמים שנחתמו, לבקש הלואות חדשות וכך להמשיך ולגלגל כספים על אותו פרוייקט עצמו, ולהימנע ו/או לדחות מכירת מגרשים ובתים במסגרת הפרוייקט" (סעיף 11 לתצהירו של מר אלדר).

התובעת טוענת בכתב התביעה שמתוך 14 ההלוואות שנטלה מהבנק מתחילת הפרוייקט, חלק נועדו מלכתחילה למחזר הלוואות קודמות. לטענה הזו יש הד ואישור במכתבו של המנכ"ל המשותף מר אלדר, אל התובעת מה-3.8.98 (נספח 39 לתצהירו של מר פלוריאן).
בפתח מכתבו זה אומר מר אלדר: "ההלוואות הבסיסיות הועמדו לרשותך בשנת 1987. לאחר מכן ניתנו לך הלוואות (בין היתר כמחזור הלוואות קודמות) בשנת 1992 ושוב ניתנו לך הלוואות במטרה לסיום ומיחזור הלוואות בשנת 1994)".
הבנק היה מודע אפוא "לשיטת" המחזור - מה שלא בדיוק מתיישב עם דבריו של מר אלדר בחקירה נגדית, מהם השתמע שהוא "עלה" על כך רק ב-1995 (פרוטוקול מ- 29.9.2005 עמ' 58,59). עם זאת ברור שהבנק החל למאוס בהתנהלות הזו של התובעת וביקש לשים לה קץ. אשר ליתר הסיבות שמר אלדר מונה בתצהירו -

הנתונים הידועים לנו לשנת 1995 אינם מצביעים בהכרח על כך שהתובעת לא עמדה בהחזרים של ההלוואות בשנים קודמות.
מהנתונים שהתובעת מספקת (אלה מובאים במכתבה לבנק ממרץ 2000, נספח ג' לתצהירו של מר אלדר) עולה, שהתובעת חויבה בריבית פיגורים גם בשנים קודמות, אך בסכומים זניחים: כמה מאות שקלים בשנים 1992-1994 ו-4,000 בשנת 1995, וגם זה אינו סכום משמעותי כשמביאים בחשבון את הגידול באשראי ב-1994.
נימוק אחר לסירוב להעמיד לתובעת אשראי ב-1995, היה לדברי מר אלדר העובדה "שהתקבולים מהפרוייקט לא שמשו להחזר החוב. הסיבה היתה שלא ראיתי תקבולים מהפרוייקט שנכנסו לכיסוי החוב" (פרוטוקול מ-29.9.2005 עמ' 57). אבל את ההסבר הזה ניתן ליחס לשנת 1996 ולא ל-1995.
לפי הדו"ח הכספי של התובעת לשנת 1996, הכנסותיה ממכירות של יחידות דיור הסתכמו בכ-6,000,000 ₪. למרות זאת בספטמבר אותה שנה חדלה התובעת לפרוע את התשלומים השוטפים בגין ההלוואות.
מר פלוריאן הסביר: "היינו בשיא תנופת הבנייה..." ו"ככל שמתקדמים בבנייה המינוס גדל". במצב הזה הבנק, כפי שעולה מדבריו, היה צריך להעמיד עוד הלוואות שהרי היו לו די והותר בטחונות, וכשלא הועמדו הלוואות נוספות התשלומים השוטפים בגין האשראי הקיים לא שולמו. (פרוטוקול מ-11.9.2000, עמ' 34,36).
יצויין שממכתביו של מר פלוריאן לבנקים אחרים בתחילת 1999 (נספחים 49, ו-52 לתצהירו) עולה, שבשנים 1997 ו-1998 היקף המכירות של התובעת הסתכם ב- 11,000,000 ₪ ואף הייתה לה הכנסה מדמי שכירות בהיקף של 3,000,000 ₪. בכל זאת, בשנת 1998 שולם בסך הכל סכום של 185,000 ₪ על חשבון החוב ובשנת 1999 שולמו 50,000 ₪ בלבד (לעניין התשלומים שבוצעו על ידי התובעת ראה: נספח 2 א' לחוות הדעת של המומחית).
9.     בסיכומו של דבר, מה שמר אלדר הצליח להעביר בעדותו הם חששות וחשדות כלפי התובעת שנבעו בעיקר מהעדר שליטה של הבנק על תקבולים ממכירות, ומבקשות אשראי תכופות מדי, שפרטיהן זהים ואשר אינן מצביעות לדעתו על התקדמות ממשית בבנייה (פרוטוקול מ-29.9.2005 עמ' 58,59).
אך אם ב-1995 בקשת הלוואה אחת עדיין נענתה, ואחת או שתיים סורבו, ברור למדי שלדרישה של המפקח על הבנקים מיוני 1996, הייתה תרומה משמעותית להחלטה של הבנק שלא להיענות לבקשת האשראי של התובעת חודש לאחר מכן.
במכתבו לבנק מה-26.6.1996 מזהיר המפקח על הבנקים מפני הגידול באשראי לבניה אל מול החשש ממשבר העלול לגרום לצניחת מחירי הנדל"ן, וקובע שהחשיפה הגדולה של הבנק לסיכוני אשראי בתחום הבנייה והנדל"ן, "מעידה על ניהול בנקאי שאינו תקין" (נספח א' לתצהירו של מר אלדר).
הבנק נדרש אפוא לצמצם את האשראי לבנייה, ויכול היה להרשות לעצמו לחדול מהעמדת אשראי לתובעת משום שלא ראה עצמו כבול בהבטחות כלשהן כלפיה. הדבר עולה גם מעדותו של המנכ"ל המשותף יוסף שמש (פרוטוקול מ-29.9.2005 עמ' 48).
10.     עד כאן אפוא, אנו יודעים שהבנק ליווה את הפרוייקט עוד מראשיתו ב-1987 וכי האשראי שניתן לאורך השנים הועמד גם לשם מחזור אשראי קודם. אלא שהבנק עומד בתוקף על דעתו שהוא לא התחייב להמשיך ולספק לתובעת אשראי עד לסיום הפרוייקט; כי הוא קושר עצמו בהתחייבות כזו רק במסלול של ליווי פיננסי במסגרת הסכם מסודר, וכי כאן הייתה בחירה מושכלת של התובעת במסלול של מימון כספי - אשראי מול ביטחונות על בסיס של הסכמי הלוואה פרטניים.

השאלה אם כן היא אם עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה שלצד הסכמי ההלוואות היה גם הסכם מחייב בעל פה שמכוחו היה על הבנק להמשיך ולהעמיד לה אשראי.

מר פלוריאן טוען שהסיכום עם הבנק היה: "הם אמרו לי עד 5 מליון ₪ אני יכול למשוך וכל עוד הבנייה מתקדמת אנו נמשיך לתת הלוואות וכל עוד אתה מושך ערבויות מכר בנקאיות אנו הרי חייבים להמשיך ללוות את הפרוייקט" (פרוטוקול מ-29.9.2005 עמ' 47).
הבנק אכן סיפק ערבויות, אך לטענתו בהיקף מצומצם - מהמסמכים שכלולים בנספח 86 לתצהירו של מר פלוריאן, עולה שהבנק הסכים ב-1989 להעמיד לתובעת מסגרת לערבויות חוק מכר - אך על דבר הסיכום הנטען: אשראי מובטח של עד 5 מיליון ₪ עד לגמר הפרוייקט, אנו יודעים רק מדברי מר פלוריאן בחקירה נגדית.
הטענה בעניין מסגרת אשראי כזו עד לגמר הפרוייקט, גם לא הועלתה על ידי התובעת בכתב התביעה, אף לא בתצהירו של מר פלוריאן - שם מדובר בהתחייבות להעמדת אשראי עד לסיום הפרוייקט מבלי לנקוב אפילו בהיקף האשראי המובטח - מה שבפני עצמו, גם תמוה וגם אינו סביר.

מדובר בפרוייקט רחב היקף - 60 וילות וקוטג'ים - שמטבע הדברים עשוי להימשך זמן רב, כשאין אפילו מועד משוער לסיומו - למצער לא שמענו על מועד כזה. הבנק אומר: "ככלל, בנק אינו מתחייב להקצות אשראי אלא עפ"י מסמכים חתומים ומוסכמים בהם נקבעים סכומי האשראי, תנאי האשראי וכן העמלות הכרוכות בכך" (סעיף 7 לתצהיר אלדר). בין שהבנק נאמן תמיד וללא סייג לעיקרון הזה ובין שלא, נראה לי שכבר משום שאין תאריך יעד מוגדר לסיום הפרוייקט, לא ניתן לקבל כסבירה את הגרסה שאכן היה הסכם בעל פה להעמדת אשראי עד לגמר הפרוייקט. העובדה למשל היא, שביחס למסגרת לערבויות חוק מכר קיים תיעוד וברור ממנו שהמסגרת הועמדה לפרק זמן מוגבל.
בנסיבות אלה יש ליתן נפקות לכך שהיחיד שמעיד על קיומן של הסכמות בעל פה עם הבנק בנושא כה מהותי עבור הבנק, הוא מנכ"ל התובעת.

ב"כ התובעת חוזר ומפנה לנספח 86 לתצהירו של מר פלוריאן. ואכן ניתן ללמוד ממנו שהתובעת שטחה בפני הבנק את תכניותיה בקשר לפרויקט עוד מראשית הדרך - בין היתר נמצא שם מכתבו של עו"ד עדיני מיוני 1989 אשר מזמין את נציגי הבנק להיפגש עם נציגי התובעת "כדי להסביר בפירוט את מהותן של העסקאות העתידיות את כוונותיה של מרשתי ואת דרך שיתוף הפעולה בין מרשתי לבינכם כפי שמצאה את ביטויה בהצהרת הכוונות בינכם לבין מרשתי והמפורטות בהסכם שלכם עם מרשתי מה-24.11.87 ומ-7.9.88". אבל למכתב הזה אין "המשך" בכתובים, ועו"ד עדיני לא הובא לעדות על ידי התובעת. גם לא מצאתי הצהרת כוונות מיוחדת של הבנק בהסכם מספטמבר 1988, למרות מה שאומר עו"ד עדיני במכתבו הנ"ל, והסכם מנובמבר 1987 אינו כלול בחומר שצורף.
עוד כלולה בנספח 86 הנ"ל תשובתו של הבנק לבקשת התובעת מאוקטובר 1992 לקבלת הלוואה בסך של 500,000 ₪ עבור התחלות בניה של 30 יחידות. נאמר שם: "לאחר קבלת המסמכים דלעיל ישקול הבנק אם הוא מוכן ללוות את בניית היחידות האמורות (במסגרת של הסכם לווי בניה)". הסכם כזה כידוע לא נעשה, והתשובה הזו רק מעידה על כך שמבחינת הבנק ללא הסכם ליווי, אין התחייבות לליווי.
מאף אחד מהמסמכים אשר כלולים בנספח 86 הנ"ל, לא ניתן אפוא ללמוד על כך שהצדדים הגיעו להסכמות מעבר לאלה שהבנק מאשר את קיומן.
11.     מר פלוריאן מאשר בתצהירו את שהבנק טוען לו - האפשרות של הסכם ליווי פיננסי נשקלה על ידי התובעת בשיחות עם הבנק, אך התובעת ביכרה על פניה את השיטה של הלוואות פרטניות כנגד ביטחונות, כדי לחסוך בעלויות ולשמור לעצמה חופש פעולה - הפרויקט חולק לדבריה למספר חלקים ובכל חלק עבדה עם בנק אחר (סעיפים 7 ו-8 ו. לתצהירו).
גם אין בעצם טענה שהאשראי היה אמור להיפרע רק "בסוף הדרך" ממכירת יחידות דיור. להיפך. המתכונת שנבחרה, היא פירעון שוטף של האשראי. כזכור ההלוואות ניתנו ל-4 שנים כשהחל מהשנה השניה הקרן והריבית נפרעות בתשלומים חודשיים רצופים. מקצתן אף ניתנו ל-4 שנים כשהקרן והריבית נפרעות כבר מהתשלום הראשון. כזוהי הלוואה האחרונה שהועמדה לתובעת בינואר 1995.
ברור שבמתכונת הזו, שמן הסתם מבוססת על ההנחה שהתקבולים מהמכירות יכסו את הפירעונות השוטפים, טמון סיכון שהתובעת לא תוכל לעמוד בפירעונות הקבועים ושכפועל יוצא מכך היא תחויב בריבית פיגורים. לא מדובר בסיכון עלום אלא בסיכון כתוב "שחור על גבי לבן", בכל ההסכמים.

כיום אומר מר פלוריאן שהבנק ידע שתנאי ההלוואות אינם תואמים את המציאות בשטח וכי הסכמי ההלוואה שנחתמו לא היו יותר מאשר מכשיר טכני לביצוע ההסכמות (סעיף 8.ד
לתצהירו).
אבל כפי שהתובעת שמרה לעצמה חופש פעולה ולא קשרה עצמה להסכם ליווי, גם הבנק שמר לעצמו על חופש הפעולה שלו, ואין שום ראיה לכך שמדובר בהסכמי הלוואה שאינם משקפים את ההסכמות האמיתיות שבין הצדדים.
העובדה שמדובר בהלוואות ל-4 שנים עם תקופת גרייס שבה נפרעת רק הריבית - מעידה על ההפך מכך (ראה: פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3251/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אפרים קפרא, דינים עליון, כרך עא, 975).

ואגב, כשהתובעת פונה לבנק הפועלים ביוני 1999 לשם קבלת אשראי היא עדיין אומרת: "ההלוואה המועדפת על החברה הינה הלוואה צמודת מדד בריבית משתנה, ל-3 שנים עם גרייס, כאשר בתקופה זו תשולם ריבית בלבד ולאחריה תשלומים שוטפים של קרן וריבית", אבל כאן היא מוסיפה: "עם מכירת אחת היחידות המשועבדות תשמש תמורת המכירה לפירעון קרן ההלוואה". (נספח 52 לתצהיר עדות ראשית של מנכ"ל התובעת).

ועוד זאת. במאי 1998 כותב מר פלוריאן למר אלדר שהחוב לבנק הוא 500,000$ ואילו שווי הבטחונות שבידו הוא 6,000,000$; כי בכוונתו לפרוע את החוב "עם מכירת יחידה נוספת בזמן הקרוב", וכי הוא מבקש: "להעמיד לרשות הח' הלואה צמודת מדד רטרואקטיבית כך שחשבון הח' לא יחוייב בריביות בלתי צודקות תוך ניצול המצוקה בו שרוי ענף הנדל"ן" (נספח 35 לתצהירו).
אילו היה סיכום עם הבנק בדבר ליווי הפרוייקט עד לסיומו, תוך שהבנק ממשיך ומעמיד לתובעת אשראים לפי הצורך - מה היה יותר טבעי מאשר להזכיר לבנק, שיש לו מחויבות כזו. אבל כפי שאנו רואים, אין כל אזכור לסיכום כאמור לא במכתב הנזכר ממאי 1988, ולא באחרים אשר חוזרים ומתייחסים לאותה בקשה (נספחים 41,47).
12.     מסקנתי אפוא היא שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח שהיה הסכם בעל פה עם הבנק שמכוחו היה עליו להמשיך ולהעמיד לה אשראי עם התקדמות הבניה, לפי הצורך ועד לגמר הפרוייקט.
הבנק ליווה אומנם את הפרוייקט מתחילתו ובמשך 9 שנים העמיד לתובעת 14 הלוואות עד שהחליט לעצור את האשראי. מזה לא ניתן להסיק על קיומו של ההסכם הנטען או - על מחויבות של הבנק להמשך תמיכה בפרויקט עד לסיומו, על בסיס הביטחונות שהועמדו - טובים ככל שהיו. לא הוכח שהבנק הנחה עצמו על ידי שיקולים בלתי ענייניים כשהפסיק את האשראי; ובמצב של עודף בביטחונות וסירוב להעמיד אשראי, כפי שהיה כאן, מחובתו של בנק לשחרר ביטחונות ואת זאת הבנק עשה.
במילים אחרות: גם אי אפשר לקבל את הטענה שהבנק היה מחויב להעמיד לתובעת אשראי משום שלפנינו עסקה שהיא מעין ליווי פיננסי, כשהתובעת מעידה על עצמה שהיא לא הייתה מוכנה לקשור את ידיה בהסכם כזה. התובעת היא גוף עסקי אשר הקים וניהל פרוייקט בניה גדול, ואיני סבורה שזה המקרה שבו, באמצעות "מעין הסכם" ניתן להתגבר על העדרו של הסכם אשר מחייב את הבנק להמשיך ולהעמיד אשראי.
מה שכן יש לומר הוא שהבנק שללא ספק ביקש לסיים את הקשר העסקי עם התובעת, היה צריך להעמיד אותה על כך במפורש ולחתור להסדר מוסכם שייתן לה "אוויר לנשימה" תוך קביעת מועד מוגדר לפירעון החוב ממכירת יחידות שהיו ממושכנות לו, או בדרך אחרת.
13.     הבנק הציע הסדרים שונים לפריסת החוב, תוך שהוא עומד על כך שהתובעת תבצע תשלומים שוטפים על חשבון החוב אם כי בסכומים נמוכים יחסית - 35,000 ₪ לחודש אך הגיב בסירוב מוחלט על בקשות התובעת (ממאי 1998 ואילך), לערוך חישוב רטרואקטיבי של החוב כך שהחיובים בגין ריבית פיגורים יבוטלו. תחילה היה הנימוק: "איחור עצום בתשלומים" ואחר כך נומק הסירוב: "אין אנו יכולים להיענות לבקשתכם לעריכת חשבון רטרואקטיבי ל-1.7.97 וזאת מאחר ועל אף דרישותינו החוזרות ונשנות לא שלמתם תשלומים חודשיים כלשהם" (נספחים 35,37,39,44 לתצהיר מנכ"ל התובעת).
הצעות הפריסה של הבנק או שלא התקבלו על ידי התובעת או שלא בוצעו על ידה או שהותנו שוב בחישוב רטרואקטיבי של החוב (נספחים 38,41,47,61,63 לתצהירו של מנכ"ל התובעת).

בסופו של דבר, לאחר משא ומתן רווי כעסים, הציעה התובעת ב-אפריל 2000 להעמיד את יתרת החוב על כ-1,230,000 ₪ - הפחתה של כ-400,000 ₪ - והבנק הסכים להפחתה של כ-200,000 ₪. (נספחים "ה" ו- "ו" לתצהירו של מר אלדר). על בסיס הסיכום הזה שהושג רק לאחר שנפתח התיק למימוש בהוצאה לפועל, ובוצע באיחור מה, שולמו על ידי התובעת הכספים שנדרשו לסגירת החוב.
14.     כאמור, אני סבורה שההסכמות הנטענות על ידי התובעת לא הוכחו, ונראה לי שבנסיבות המקרה הזה אין מקום "להתערב" לטובת התובעת בהסדר שהושג בינה לבין הבנק בקשר לסילוק החוב, מעבר לוויתורים שכבר השיגה מהבנק בנושא זה של חיובי הריבית. למרות שהבנק אינו נקי מביקורת, התובעת, יש לזכור, הפרה במשך תקופה ארוכה את הסכמי ההלוואות, וכפי שהדברים נראים - תוך התעלמות מהם והתבצרות בעמדותיה.
לא מצאתי שהבנק עשה באמצעים לגביית החוב שהעמידו לרשותו ההסכמים עם התובעת, אשר מצדה עשתה את הבחירות שלה, שימוש בלתי לגיטימי, עד שיש בו כדי להצדיק את קבלת תביעתה בראש זה.

מסקנה זו מתחזקת כשבאים לבחון את תוצאות החישוב של המומחית מטעם התובעת.
כזכור, לפי חוות דעתה, עם ביצוע התשלום של 414,000 ₪ ב-27.8.00 נפרעה ההלוואה האחרונה שהתובעת נטלה (שהיא למעשה ההלוואה הראשונה מ-1994), על ידי זקיפת 38,388 ₪ מהסכום האמור, לחשבון ההלוואה הנ"ל.
לאחר מכן שילמה התובעת עוד 159,584 ₪ וכן לכאורה סכום נוסף של 203,383.03 ₪, כך שהסכומים ביתר שהתובעת שילמה מסתכמים, שוב לכאורה, ב- 738,579 ₪.
התוצאה הזו מתקבלת על פי חוות דעת אשר בנויה באופן שמעניק לתובעת את סכומי ההחזר הגבוהים ביותר. בנוסף -
הסכום של 159,584 ₪ אשר שולם על ידי התובעת ב- 15.9.00 ברובו הגדול אינו "שייך" לגידול בחוב בגין ריבית פיגורים על ההלוואות. כ-114,000 ₪ מהסכום האמור נגבה מהתובעת לכיסוי הוצאות משפטיות (כולל שכ"ט פסוק) בשל פתיחת תיק ההוצאה לפועל. סכום של 45,573.77 ₪ מהסכום האמור נדרש מהתובעת כריבית פיגורים בגין האיחור בביצוע התשלום לפי הסדר הפשרה שהוצע על ידי הבנק ב-27.4.00 (ראה: נספחים ו', ט', י' ו-יא' לתצהירו של מר אלדר).

כמו כן, הסכום של 203,383.03 ₪ אינו תשלום שבוצע על ידי התובעת, כי אם זיכוי שהבנק זקף לחשבונה בעקבות הסכמתו לוותר על כ-200,000 ₪ מהחוב (ראה: נספח ו' לתצהיר אלדר לפיו הבנק מסכים להקטין את החוב ולהעמידו על 1,414,000 ₪ ערך יום ה-10.4.00. לפי דפי החשבון, חוב התובעת לבנק בתאריך סמוך - 1.4.2000 - עמד על סכום של 1,616,145.52 ₪). המומחית מטעם התובעת העידה שהיא עבדה על פי דפי החשבון ולא בדקה מהו שעומד מאחורי הסכום הזה שנזקף לזכות חשבון החברה: "אני לא יודעת להכריע אם שולם או לא. אני יכולה להראות לך לפי טופסי הבנק. אם יוכרע שהוא לא שולם הסכום יוצא מחוות הדעת" (פרוטוקול מה-11.9.2005 עמ' 10). וראה גם: ההסבר בפרוטוקול מה-29.9.2005 עמ' 42 ).

יוצא שהסכומים אשר נדרשו לפי חוות הדעת לכיסוי ריבית הפיגורים מסתכמים ב -624,579 ₪, לפי חישוב שמעניק לתובעת את סכומי ההחזר הגבוהים ביותר; מתוכם שולם על ידי התובעת סכום של 424,579 ₪, והבנק "לקח" על עצמו כ-203,383 ₪. כמו כן, בהיותו מודע לכך שהתובעת אחרי הכל לא הבטיחה לעצמה ליווי פיננסי, מציע בא כוחה בסיכומיו לקזז מסכום ההחזר שהיא תובעת בשל חיובי הריבית, סכום השווה לעמלת ליווי של 0.5% מהאשראי שניתן לתובעת - מה שבפני עצמו מלמד עד כמה מלאכותית "ההמרה" המבוקשת על ידי התובעת של ההסדרים שנעשו בינה לבין הבנק, בהסדר אחר שלא נעשה.
התמונה המצטיירת אפוא היא שבסופו של יום, חלקו הצדדים ביניהם באורח הוגן למדי את הפסדיה של התובעת בשל חיובי הריבית בחשבונה.
15.     הוצאות התובעת בשל הוצאות משפטיות ופתיחת תיק ההוצאה לפועל -
אשר להוצאות המשפטיות - מדובר בסכום מצטבר של כ-21,500 ₪ ששולם על ידי התובעת במשך השנים כשכ"ט עו"ד בגין עריכת הסכמי ההלוואה, ואשר ליום 30.10.02 עומד על 38,497 ₪.
הנימוק לדרישה זו הוא שאילו "הייתה התובעת זוכה לייעוץ מראש כי הבנק עלול שלא להמשיך ולהעמיד הלוואות עד לסיום הפרויקט היתה מסרבת לחתום על מסמכים כאמור והיתה דורשת להעמיד האשראי בצורה אחרת או....".
התובעת, כפי שניתן לראות מהחומר הרב שצורף הייתה מיוצגת על ידי עו"ד מטעמה ועם כל הכבוד, לא כל אכזבה יכולה לשמש נימוק להחזרת הגלגל לאחור.


ואשר להוצאות של התובעת בשל הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדה.
תיק הוצאה לפועל למימוש שני נכסים (2 קוטג'ים) נפתח ב-2.2.2000 ביחס לחוב בסכום של 2,593,064.75 ₪, אך אלה עוכבו והחוב נפרע לבסוף שלא ממימוש השעבודים.

מר פלוריאן אישר בעדותו שהבנק התריע על הפיגור בפירעון ההלוואות כבר ב-1996 (פרוטוקול מ-11.9.2005, עמ' 36; במרץ 1998 הבנק דרש את הפירעון בכתב והתריע בפני נקיטת הליכי גביה (נספח 32 לתצהירו של מר פלוריאן), ובמכתב לתובעת מיוני 1998 (נספח 37 לתצהירו) כבר נאמר: "הבנק גילה סבלנות יוצאת דופן וקיים הבטחתו שלא לפתוח בהליכי מימוש כדי לאפשר לחברה הסדר חובה...". כלומר הבנק מאיים בנקיטת הליכים אבל גם נמנע מנקיטתם לבקשת החברה וה"תופעה" הזו חוזרת על עצמה לאורך כל התקופה שעד פתיחת תיק ההוצאה לפועל. האם יש בהתנהלות הזו של הבנק משום הפעלת לחץ פסול על התובעת כפי שהיא טוענת? אני סבורה שלא.
"בדרך" מתנהל משא ומתן עם התובעת שחוזרת ודורשת חישוב רטרואקטיבי של החוב לינואר 1997, באופן שיבטל את החיובים בגין ריבית פיגורים, אך מבלי להתחייב לתאריך מוגדר לפירעון החוב, ומבלי לבצע תשלומים על חשבון החוב. הבנק מצדו דוחה שוב ושוב את מה שהוא רואה כניסיון לכפות עליו העמדת אשראי נוסף ודחייה של הקץ בכל מה שנוגע לפירעון החוב, ובכל זאת מציע הסדרים לפירעונו.
מה הפלא שמר קסוטו, נציגה של התובעת בשלבים האחרונים של המשא ומתן עם הבנק, כותב לבנק בניסיון לסיים את המחלוקת ולעכב את הליכי המימוש: "למען הסר ספק מובהר כי "רמות ארזים" לא מנהלת את הדיונים הנ"ל במגמה לשוב ולקבל באמצעותכם אשראי כלשהוא אף לא בגין היתרה לכשיוסכם, אלא יתרת החוב אשר יוסכם בין הצדדים תסולק תוך 14 יום מחתימה על הסדר כאמור" (נספח יא' לתצהירו של עו"ד לב מטעם הבנק). זוהי הפעם הראשונה שבה נוקבת התובעת במועד לפירעון החוב.

העובדה מכל מקום היא שרק לאחר שהוחל בהליכי הוצאה לפועל, התובעת פרעה את החוב ותוך זמן קצר למדי. אני סבורה שבנסיבות המקרה הזה, אין התובעת יכולה להלין לא על עצם פתיחת תיק ההוצאה לפועל ולא על ההוצאות שנגרמו לה עקב זאת. בוודאי שאינה יכולה להלין על כך שהבנק נמנע מלהעמיד את ההלוואות לפירעון לפי תום תקופתן, ושגם לאחר מכן לא הזדרז לנקוט בהליכי הוצאה לפועל. הרי עד "לרגע האחרון" בקשה התובעת לעכבם.
16.     מהאמור מתבקשת המסקנה שיש לדחות מאותו טעם גם את הטענות בעניין הנזקים שנגרמו לתובעת בעטיים של הליכי ההוצאה לפועל. אך לפי שאני סבורה שאת טענותיה אלה יש לדחות גם ללא קשר למסקנה זו, אתייחס אליהן "לגופן".
לפי כתב התביעה מדובר בנזק שנגרם לתובעת בשל בריחת קונים "לאור לחצי הבנק וניהול הליכי הוצאה לפועל". התובעת מעמידה את נזקה בראש זה על 336,000 ₪. לדוגמא מובאות שתי עסקות שהוכשלו, האחת עם קונה בשם עו"ד נודלמן והשניה עם קונים בשם ה"ה שירן.
עו"ד נודלמן ביקש לרכוש יחידת דיור בשווי של 600,000$ אך לטענת התובעת נסוג בו בשל חששות לאיתנותה הפיננסית "לאור התראות חוזרות ונשנות של הבנק כי רובצים שעבודים על המקרקעין, ולאור אי מתן מכתב החרגה לרוכש".
מר נודלמן לא הובא לעדות וכמובן שאין אנו יודעים מפיו על הסיבות שבגינן נסוג מהעסקה עם התובעת. מנספח 57 לתצהירו של מר פלוריאן עולה שמדובר בעסקה שעמדה על הפרק ביולי 1999 - זמן ניכר לפני שהבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל. מכל מקום, לפי כתב התביעה אותה יחידת דיור הוצעה אחר כך לה"ה שירן, והתובעת דורשת בעצם פיצוי בגין נזקיה בשל כשלון העסקה עמם.
לפי התיאור בכתב התביעה, הבנק הודיע לה"ה שירן שיסכים לשחרר את היחידה שביקשו לרכוש רק אם יופקד סכום של 2.4 מליון ₪, והקונים הגיעו למסקנה שהתובעת אינה מסוגלת לבצע את העסקה.
אכן, מכתב כזה קיים וסביר שהוא הערים קשיים על עסקת המכירה. הבנק ללא ספק גילה בעניין זה חוסר גמישות שקשה להבינו. יחד עם זה, מסתבר שבין התובעת לה"ה שירן התגלעה מחלוקת שהגיעה גם לפתחו של בית המשפט העליון. מפסק דינו עולה שה"ה שירן בטלו את זיכרון הדברים שנעשה בינם לבין התובעת, לפי שהתובעת לא גלתה להם עובר לחתימה עליו על דבר חריגות בנייה שבוצעו על ידה בנכס - שני חדרים נבנו ללא היתר ובניגוד לתב"ע. לגופו של עניין פסק בית המשפט העליון כי זיכרון הדברים ממילא לא היה בר אכיפה על הקונים משום שבעת החתימה עליו עדיין היו בין הצדדים מחלוקות בעניין המחיר ובעיקר בעניין חריגות הבניה. לענייננו חשובה כמובן העובדה שהנסיגה של הקונים מהעסקה בכל זאת לא הייתה קשורה בהתנהלות של הבנק.

המסקנה המתבקשת היא שלא הוכח קשר סיבתי בין נזקיה הנטענים של התובעת, למערכת היחסים שלה עם הבנק ולהליכי ההוצאה לפועל שפתח בהם לבסוף, והטענות של התובעת בראש זה דינן להידחות גם מהטעם הזה.
17.     לאור כל האמור, אני סבורה שיש לדחות את התביעה והיא נדחית בזה.
בנסיבות העניין איני רואה לעשות צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק נתוני אשראי

  2. כרטיס אשראי חסום

  3. ביטול עסקת אשראי

  4. הכחשת עסקת אשראי

  5. זיוף כרטיסי אשראי

  6. העמדת אשראי לפרעון

  7. כרטיס אשראי מזוייף

  8. אי חידוש מסגרת אשראי

  9. תביעה בגין העמדת אשראי

  10. שינוי הסכם אשראי עם הבנק

  11. שימוש לרעה בכרטיס אשראי

  12. הפסקת אשראי על ידי הבנק

  13. שימוש בכרטיס אשראי גנוב

  14. אשראי במסגרת ליווי בנקאי

  15. חיוב על כרטיס אשראי גנוב

  16. תביעה נגד כאל כרטיסי אשראי

  17. חריגה ממסגרת אשראי מאושרת

  18. גביה שלא כדין בכרטיס אשראי

  19. תיקון חוק שירות נתוני אשראי

  20. תביעה של לאומי קארד נגד לקוח

  21. הפסקת אשראי בנק לפרויקט בניה

  22. איבוד כרטיס אשראי בשדה התעופה

  23. טענה כי הבנק ניצל מצוקת אשראי

  24. ביטול קנייה בכרטיס אשראי שנגנב

  25. אחריות ספק בעסקת אשראי טלפונית

  26. תביעה בגלל סירוב הבנק לתת אשראי

  27. רשלנות בשמירה על קוד כרטיס אשראי

  28. דרישה לפתוח חיסכון כתנאי לקבלת אשראי

  29. בקשה לא לחייב חשבון - אשראי דוקומנטרי

  30. בדיקת תעודה מזהה - תשלום בכרטיס אשראי

  31. תקנות שירות נתוני אשראי, התשס''ד-2004

  32. אשראי בריבית נמוכה לרכישת קרנות נאמנות

  33. חוק היטל על אשראי במטבע חוץ, התשמ"ז-1987

  34. הזמנת כרטיסי טיסה באמצעות כרטיס אשראי מזוייף

  35. שימוש בצ'קים או כרטיס אשראי בהליך פשיטת רגל

  36. פיצוי על חוסר אפשרות למשוך כסף בכרטיס אשראי בחו''ל

  37. בקשה להבהרת החלטה ולמתן צו עיקול זמני על מסגרת האשראי

  38. הסתמכות על הבטחה בעל פה על ידי עובדי הבנק כי יינתן אשראי

  39. צו שירות נתוני אשראי (דחיית תחילתו של החוק), התשס"ד-2004

  40. תקנות שירות נתוני אשראי (הכשרה לפקח על פעולות), התש''ע-2009

  41. העובדה שהבנק היה נכון בעבר לסטות ממסגרת האשראי המוסכמת אינה מחייבת

  42. צו שירות נתוני אשראי (דחיית תחילתו של תיקון מס' 3 לחוק), התשס"ט-2009

  43. טוען הבנק כי לא חייב לכבד כל פעולה אשר תביא לחריגה ממסגרת האשראי בחשבון

  44. תקנות השקעות משותפות בנאמנות (עסקאות באשראי ופדיון יחידות באשראי), התשס''א-2001

  45. תקנות הגנת הצרכן (מכירות, מכירות באשראי, מכירה מיוחדת ועסקה ברוכלות), התשמ''ג-1983

  46. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (קביעת אחידות מטבע בחוזי ביטוח ודמי ביטוח באשראי), התשמ''ד-1984

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון