##מה המשמעות של ביטול שיק ? ## ביטול השיק פירושו, ביטול רשותו של הבנק לפרוע את השיק. כלפי הנפרע וכלפי האוחזים הבאים אחריו, אין הביטול תופס ואינו גורע מזכויותיהם. לאמיתו של דבר, לא השיק בוטל, כי אינו ניתן לביטול; בוטלה הוראת הלקוח - המושך הנובעת מהתקשרותו עם הבנק לכבד את השיק. משלא כובד השיק, מחמת שהמושך ביטל את פקודת התשלום, הבנק רשאי לחזור אל המושך ואל המסבים בשל חילול השיק והודעת הביטול אינה משמשת הגנה בפני תביעתו. דרך כלל, כאשר שיק שהופקד על ידי לקוח בבנק איננו מכובד על ידי הבנק הנמשך, יעדיף הבנק שזיכה את חשבון לקוחו תמורת הפקדת אותו שיק, לחזור ולחייב את הלקוח בסכום השיק, אולם כאשר הלקוח הנפרע הינו חדל פירעון, יתבע הבנק את מושך השיק. ##להלן פסק דין בנושא המשמעות של ביטול צ'ק:## המחלוקת בתיק היתה בשאלת זכותו של הבנק לפרוע את השיק התובע טען כי הוא זכאי לפירעון השיק שכן הוא אוחז בשיק, תקין על פי מראיתו, אשר סוחר לו בטרם חלותו, בתמורה ובתום לב, והינו אוחז כשורה ו/או אוחז בעד ערך הנתבע טען כי הבנק אינו אוחז כשורה בשיק, שכן השטר לא היה תקין על פי מראהו ובשל התנהלות שלא בתום לב, ואף אינו אוחז בעד ערך, שכן, לטענתו, זיכוי חשבון הלקוח אינו מהווה ערך לצורך אחיזה כשורה ו/או אחיזה בעד ערך ב"כ הנתבע טען, כי אין זה מוצדק כי אזרח הגון ישלם פעמיים בעוד הבנק יצא מורווח. הנתבע טען כי היה על הבנק להתריע בפניו כי הוא אוחז בשיק שלו, על מנת שזה יעשה את הפעולות הנדרשות וינסה לגבות את סכום השיק או להיערך בכל דרך אחרת. ##פסק דין## 1. התביעה שבפני, עניינה בשיק ע"ס 40,950 ₪, אותו אוחז התובע. השיק נמשך על ידי הנתבע לפקודת חברת "אלומים בע"מ" במהלך מערכת יחסים עסקית שהתנהלה בין הנתבע לבין אלומים. השיק הוסב ע"י אלומים לתובע, במסגרת עסקת ניכיון שיקים שערך עם חב' אלומים, ולאחר שאלומים הפכה להיות חדלת פירעון, נדרש הנתבע לפרוע את סכום השיק. רקע עובדתי 2. הנתבע הינו פרופסור באוניברסיטת בר אילן במינהל עסקים (להלן: "ליברמן"), אשר בספטמבר 99 ערך עם "חברת אלומים אלומיניום וזגגות בניין בע"מ" (להלן: "אלומים/החברה") עסקה להזמנת עבודות אלומיניום לביתו. לצורך התמורה בקשר עם העסקה, חתם הנתבע על שיק בסך של בסך של 40,950 ₪, אולם בעקבות עיכובים בעבודה הוסכם בין מר אריה טייכר, מנכ"ל אלומים (להלן: "טייכר") וליברמן, כי השיק יוחזר לידיו של ליברמן. בהמשך מסר ליברמן שיק נוסף בסכום זהה, אשר מועד פירעונו ל - 29.2.00, לפקודת "אלומים בע"מ" שהינו השיק נשוא התביעה (להלן: "השיק"). 3. ביום 1.12.99 ביצעה חברת "אריה אלומים השקעות בע"מ" עם הבנק התובע עסקת ניכיון שטרות, אשר במסגרתה הפקידה שישה שיקים, וביניהם את השיק נשוא התביעה, ובתמורה זיכה הבנק את חשבון החברה בסך של 79,922.61 ש"ח 4. ביום 24.2.00 - כשלושה חודשים לאחר שהשיק סוחר לבנק, סוכם בין ליברמן והחברה, כי מאחר שהעבודות שוב התעכבו, השיק שניתן ע"י ליברמן יבוטל, וכי הוא ימסור שיק דחוי חלופי. על מנת להבטיח את החזר השיק נשוא התביעה, קיבל ליברמן לידיו מטייכר שיק אישי בסך של 50,000 ש"ח. 5. ביום 27.2.00, יומיים לפני מועד הפירעון של השיק, וכשלושה חודשים לאחר שנמסר השיק לבנק וחשבונה של אלומים זוכה בהתאם, מסר הנתבע לסניף בר אילן בבנק המזרחי, בו הוא מנהל את חשבונו, הודעה על ביטול השיק. 6. לאחר שאלומים בסופו של דבר, ביצעה את העבודות שהוזמנו על ידי הנתבע במועדן, שילם לה הנתבע כמוסכם את התשלום המגיע לה, בשיק אחר שנפרע ב - 29.3.00. כעבור כשנה השמיד ליברמן את השיק ע"ס 50,000 ש"ח שניתן לו על ידי אלומים לביטחון. 7. השיק נשוא התביעה הוצג לפירעון במועד הנקוב בו אולם חולל באי פירעון והוחזר ללא פירעון בלווי הערה נ.ה.ב, אשר משמעה כי המושך ביטל את הוראת הפירעון. לאחר שאלומים הפכה לחדלת פירעון ונקלעה להליכי פירוק, נדרש ליברמן לפרוע את השיק שחולל ולאחר שסירב לעשות כן, נקט התובע בהליכים לאכיפת פירעון השיק בלשכת ההוצל"פ בתל אביב. 8. לצורך השלמת העובדות הרלבנטיות להכרעה בתיק זה יש להאיר, כי ליברמן מנהל חשבון בבנק המזרחי בסניף בר אילן ומשם נמשך השיק, וכי גם אלומים ניהלה חשבון עו"ש בבנק המזרחי אך בסניף אחר' שהינו סניף יהוד, והבנק התובע הינו למעשה אותו בנק ממנו נמשך השיק של הנתבע. טענות הצדדים 9. התובע טען כי הוא זכאי לפירעון השיק שכן הוא אוחז בשיק, תקין על פי מראיתו, אשר סוחר לו בטרם חלותו, בתמורה ובתום לב, והינו אוחז כשורה ו/או אוחז בעד ערך. הנתבע טען כי הבנק אינו אוחז כשורה בשיק, שכן השטר לא היה תקין על פי מראהו ובשל התנהלות שלא בתום לב, ואף אינו אוחז בעד ערך, שכן, לטענתו, זיכוי חשבון הלקוח אינו מהווה ערך לצורך אחיזה כשורה ו/או אחיזה בעד ערך. דיון 10 המחלוקת בתיק שבפני עניינה בשאלת זכותו של הבנק לפרוע את השיק של הנתבע, לאור המחלוקת בין הצדדים בשאלת היותו של הבנק אוחז כשורה בשיק או אוחז בעד ערך. כאמור, הנסיבות בהן נדרש פירעון השיק, הינן זיכוי חשבונה של אלומים (הנפרע) בשל הפקדתו של השיק לבנק במסגרת עסקת ניכיון שטרות, ולאחר מכן ביטולו של השטר על ידי המושך (ליברמן) ששילם עבור העסקה שערך עם אלומים בשיק אחר שנפרע על ידה. הבנק דרש מן הנתבע לפרוע את השיק האמור, לאחר שאלומים הפכה לחדלת פירעון ולא יכלה לפרוע את חובה לבנק. ביטול השיק "ביטול השיק פירושו, ביטול רשותו של הבנק לפרוע את השיק. כלפי הנפרע וכלפי האוחזים הבאים אחריו, אין הביטול תופס ואינו גורע מזכויותיהם. לאמיתו של דבר, לא השיק בוטל, כי אינו ניתן לביטול; בוטלה הוראת הלקוח - המושך הנובעת מהתקשרותו עם הבנק לכבד את השיק. משלא כובד השיק, מחמת שהמושך ביטל את פקודת התשלום, הבנק רשאי לחזור אל המושך ואל המסבים בשל חילול השיק והודעת הביטול אינה משמשת הגנה בפני תביעתו". (ראה: י. זוסמן, דיני שטרות, עמ' 348) דרך כלל, כאשר שיק שהופקד על ידי לקוח בבנק איננו מכובד על ידי הבנק הנמשך, יעדיף הבנק שזיכה את חשבון לקוחו תמורת הפקדת אותו שיק, לחזור ולחייב את הלקוח בסכום השיק, אולם כאשר הלקוח הנפרע הינו חדל פירעון, יתבע הבנק את מושך השיק. בענייננו, הודעת הביטול איננה יכולה לשמש לליברמן כהגנה מפני תביעתו של הבנק, שכן ביטול השיק מבטל אומנם את רשותו של סניף הבנק של ליברמן לפרוע את השיק, אולם הבנק התובע רשאי לחזור אל ליברמן ולתבוע ממנו את פירעון השיק במקרה בו אלומים אינה יכולה לעשות כן, בשל היותה חדלת פירעון. מעמדו של הבנק כמחזיק השיק 11. על מנת להכריע בטענות הצדדים, יש לבחון מהו מעמדו של הבנק כתובע, האם הוא "אוחז כשורה" בשיק או האם "אוחז בעד ערך". לפי סעיף 1 לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת השטרות"), הבנק הוא אוחז השיק שכן הוא מחזיק בשיק שהוסב לו על ידי לקוחו, אולם על מנת לבסס עילה שטרית יש צורך במתן תמורה. אם לא ניתנה תמורה עבור השיק, תידחה תביעתו של הבנק מכוח טענת הגנה הקרויה "העדר תמורה". תובע שהוא "אוחז בעד ערך" נחשב כמי שנתן תמורה עבור השטר, וטענת ההגנה האמורה של "היעדר תמורה" - תידחה כלפיו. תובע שהוא "אוחז כשורה בשיק" הינו "חסין" מול כל טענות הגנה של הנתבע שיש לו כלפי הנפרע, טובות ככל שיהיו, אלא באותם מקרים קיצוניים וחריגים שהוגדרו בדין ושאינם נוגעים לענייננו. אוחז כשורה 12. כשורה מוגדר בפירוט בסעיף 28 לפקודת השטרות (להלן: "הפקודה"): א. "אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה: (1) נעשה אוחז לפני שעבר זמנו; ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אומנם חולל; (2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו ידיעה שזכות קניינו של המסחר פגומה." כאמור, החשיבות בבחינת מעמדו של התובע, נובעת מחמת העובדה, כי אוחז כשורה נהנה ממעמד כמעט בלתי פגיע, תוך שהוא מעביר את כלל נטל ההוכחה כי נפלו פגמים ברכישת זכותו המפריכים את החזקות השונות, על כתפי הנתבע. הרציונאל הטמון ברעיון זה, דומה באופיו ל"תקנת השוק" המוכרת מסעיף 34 לחוק המכר וסעיף 5 לחוק המשכון. מתוך כוונה להעדיף את פיתוח חיי המסחר, ולהותיר ספקות שונים באשר לקיום עסקאות שונות דוגמת פגמים בזכות המועברת, תוך רצון לשמור על איזון בין דיני הקניין והחוזים, לבין האינטרס הציבורי בפיתוח המסחר, קבע המחוקק תנאים שונים בהם גוברת הזכות של האוחז, על כלל הקודמים לו. "אוחז כשורה הוא רעיון זר לדיני הקניין הקלאסיים. האוחז כשורה מקבל זכות טובה מזו שהייתה למי שהעביר לו את השטר...האחיזה כשורה היא תקנת שוק במובן זה שהיא מעבירה לאוחז בעלות נקייה בשטר. עם רכישת השטר, הופך אוחז כשורה לבעל הקניין למרות שהמעביר עצמו לא היה כזה." (פרופסור ש. לרנר, דיני שטרות, בעמ' 260) תקנת השוק בשטרות, מעוגנת הן דרך מעמדו של "האוחז כשורה", והן בעצם חזקת התמורה שבפקודת השטרות (ר' לענין זה סעיפים 28, 29 ו - 37 לפקודת השטרות). תקנת השוק ביחס לשטרות, תלויה למעשה בגורמים אלה: נעשה אוחז לפני שעבר זמנו ולא ידע כי השטר חולל, רכש בתום לב ובעד ערך (סעיף 28 לפקודה). לאלה מצטרפת החזקה כי כל נסב חזקה שנעשה צד לו בעד ערך וכל הטוען כי רכש זכותו שלא בתום לב, ברמאות, כפייה וכו' - עליו הראיה (סעיף 29 לפקודה). הכלל בדין האזרחי הוא כידוע: המוציא מחברו עליו הראיה. ברם, מחמת העובדה כי הזכות בשטר הינה קניינית, וכי אוחז כשורה רוכש לעצמו זכות החזקה מזכות קניינית, שכן היא נקייה מכל פגם, הרי שנטל ההוכחה מתהפך, ועל הנתבע להקים טענותיו השונות על מנת למנוע מהתובע לממש את זכותו השטרית. למעשה, "המוציא" בתובענה שיטרית הוא הנתבע דווקא. בענייננו חובת ההוכחה להוכיח כי הבנק אינו אוחז כשורה חלה על ליברמן, שטען כי לא התקיימו הדרישות המבססות של מעמדו של הבנק כאוחז כשורה, כפי שיפורט להלן: תנאים לאחיזה כשורה 13. שלם ותקין על פי מראהו הפקודה קובעת בסעיף 28, כי רק מי שנטל שטר שלם ותקין על פי מראהו, עשוי להיות אוחז כשורה. דוגמא לשטר לא תקין הינה אי התאמה בין שם הנפרע כפי שנכתב על ידי המושך, לבין שמו של המסב הראשון. הנתבע טען, כי השיק אינו תקין על פי מראהו שכן על השיק נכתב "אלומים בע"מ" כאשר אין זהות בין החברה הנפרעת לשם זה. טענה זו אין בה ממש, שכן שם הנפרע זהה לשם המופיע על גב השיק. אלומים בע"מ חתמה חתימת הסבה על השיק, וחב' בשם דומה, בשם אריה אלומים השקעות בע"מ הסבה אותו בחתימת הסבה נוספת, לבנק התובע. למעלה מן הצורך, גם אם היה שיבוש או אי התאמה מלאה בין שם הנפרע לבין המסב מאפשר סעיף 31(4) לפקודה לנפרע המקבל שיק ושמו מתואר בו שלא כהלכה, לסחרו ולאפשר לנסב להיות אוחז כשורה, אם יסב את השטר באותו אופן ויוסיף את שמו נכון: "מקום שהשטר הוא לפקודה, והנפרע או הנסב מתואר שלא כנכון, או שנשתבש הכתיב של שמו, יכול הוא להסב את השטר כדרך שכתוב בו ולהוסיף, אם יראה לעשות כן, את חתימתו הנכונה" הינה כי כן, שמה של החברה שלפקודתה חתם הנתבע על השיק, שובש, אולם היא הסבה את השיק בחתימת היסב תואמת תוך שהיא משתמשת בשם שנרשם על ידי הנתבע, לפיכך אין בידי לקבל את טענתו של הנתבע באשר לפגם במראהו של השיק. אחיזה לפני מועד הפירעון לפי האמור בסעיף 28(א)(1) לפקודה, נסב יהיה אוחז כשורה, אם "נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו", קרי - לפני שעבר מועד פירעונו. ליברמן טען בתצהירו כי, הבנק קיבל את השיק לפירעון לאחר ה - 29.2.00 שהינו מועד הפירעון הנקוב בו, ואילו משה לוברמן - מנהל סניף יהוד בבנק התובע (להלן: "לוברמן"), טען כי השיק סוחר לבנק ביום 1.12.99, דהיינו כשלושה חודשים פני כן. טענתו של לוברמן נתמכה בשובר הפקדת שיקים שצורף למסמכי התובע, לפיו הופקד השיק האמור ב 1.12.00, ובלאו הכי זנח ליברמן בהמשך, את טענתו לעיל, לפיכך אני קובע כי הבנק עמד בדרישה של אחיזה בשיק בטרם עבר זמנו. בעד ערך פקודת השטרות קובעת, כי אוחז עשוי להיחשב לאוחז כשורה רק אם "נטל את השטר...בעד ערך." כאמור לעיל, כאשר בנק גובה מעוניין להיפרע ממושך שיק שעומדת לו טענת הגנה טובה, עליו להיות אוחז כשורה. בדרך כלל - כפי שאירע בענייננו, מתמלאים במצב זה, כדבר שבשגרה, התנאים השונים לעניין אחיזה כשורה. הבנק מקבל לרשותו שיק שלם, תקין על פי מראהו, ולפני שעבר מועד פירעונו, ובדרך כלל הבנק אינו מודע לפרטיה של עסקת היסוד בין המושך לבין הנפרע, ועל כן הוא נחשב לתם לב (כפי שיפורט בהמשך). הבעיה העיקרית המתעוררת בהקשר הבנקאי היא שאלת הערך, האם נתן הבנק ערך בעד השטר (ראה: לרנר, שם, עמ' 431). הנתבע טען, כי לא ניתנה תמורה של ממש בעבור השיק, שכן הערך שניתן בא לביטויו בזיכוי החשבון ביום 1.12.99 כשלאחר מכן, ביום 29.2.00 היה ניסיון לחייבו בחזרה, לפיכך כל מתן תמורה הינו "על הנייר בלבד". לעניין התמורה הנדרשת לצורך רכישת מעמד של "אוחז כשורה" נעשתה בפרשת חוות מקורה בע"מ נ' חסן ואח' אבחנה בין מושג התמורה בהקשר של תקנת השוק לבין משמעותו במישור הגדרת היחסים החוזיים שבין הצדדים ונקבע: "הדרישה למתן 'ערך' מחמירה מן הדרישה למתן תמורה במובן החוזי המקובל...ראשית ביחס למועד העברת המשאבים:...עמידה בדרישת ה'ערך', מחייבת מתן ערך בפועל, דהיינו: 'תמורה מבוצעת'. שנית ביחס לשווי המשאבים המועברים: במסגרת דרישת ה'ערך'...נבחן שווי המשאבים שהעביר הצד השני, ונדרש 'ערך ממשי', להבדיל מ'תמורה סמלית' ". (ע"א 109/87, חוות מקורה בע"מ נ. חסן ואח', פ"ד מז(5) 1, 21.) מן האמור בפסיקה עולה כאמור, כי לצורך אחיזה כשורה בשיק, צריכה להינתן למסב תמורה בפועל השווה בערכה לסכום השיק, ואולם, הבנק בדרך כלל אינו נותן ללקוחו סכום כסף, אלא מזכה את חשבון הבנק שלו. השאלה היא אפוא, האם, ובאלו תנאים, ייחשב זיכוי החשבון למתן ערך. זיכוי חשבון בנק כערך לעניין מתן ערך כאמור, בענייננו נערכה בין אלומים לבין הבנק עסקת ניכיון שיקים שבמסגרתה זיכה הבנק את חשבונה של אלומים לפי ערכם של סכומי השיקים שנמסרו לו בניכוי הריבית. לעניין עסקת ניכיון שיקים נקבע לא אחת, כי זו עסקה לכל דבר ועניין בין המסב לבין הבנק, וזה בתחום עיסוקו של הבנק, להבדיל ממקרה בו השיק מופקד לצורך גבייה (גוביינא). ניסיונות הבנק לפרוע את סכום השיק שלא נפרע באמצעים שונים, לרבות חיוב חשבונו של הלקוח, אין בהם כדי לפגוע בעובדה כי בעת הסבתו ניתן כבר ערך עבור השיק. "כאשר הבנק קיבל את השיק לניכיון, הוא רכש את הבעלות בשיק, ואין הוא שלוח גרידא. הניכיון הוא הסכם מכר, למכירת הזכות השטרית לבנק הנסב, כנגד תמורה במזומן או באפשרות למשיכה מיידית מחשבון הבנק. במקרה זה, כאשר הבנק הנסב מציג את השיק לפני הבנק הנמשך, הוא מציג שיק שבבעלותו ואיננו שלוח לגביה עבור הנפרע. כבעל אינטרס עצמאי, קיימת הצדקה עניינית לראות בבנק אוחז כשורה. במינוח של דיני שטרות, רכישת שיק בעסקת ניכיון, מהווה ערך לצורך אחיזה כשורה" (לרנר, שם, עמ' 433). ובהמשך עומד לרנר על משמעות ההלכה ביחס לחשבון המצוי ביתרת חובה. מקרה בו לקוח הבנק, שחשבונו מצוי ביתרת חובה העומד על 2,000 ש"ח, הפקיד לחשבונו שיק על סך 1,000 ₪. הבנק זיכה את הלקוח בו במקום בסכום השיק, ויתרת החובה בחשבון קטנה כדי מחצית. הפקדת השיק בבנק שימשה אפוא לפירעון חלקי של חוב הלקוח לבנק, ולכן היא נחשבת לערך. לאור האמור לעיל, העובדה כי הבנק זיכה את חשבונה של אלומים במסגרת עסקת ניכיון השטרות שערך עמה, מהווה ערך לצורך היותו של הבנק אוחז כשורה בשיק ואוחז בעד ערך, וכל עוד לא קיבל הבנק בפועל תמורה בגין אותו שיק שחזר, אין לראות את הפעולה הטכנית של חיוב חשבון הלקוח, כפעולה המבטלת את הערך שנתן בעבר. תום לב אין אדם אוחז כשורה אלא אם נטל את השטר בתום לב. להוראת תום לב זו, מצטרפים הדרישה כי בשעה שסוחר לו השטר, לא ידע כלל כי השטר חולל או שהזכות המסוחרת פגומה. דרישה זו, מקנה פן סובייקטיבי עם מבחן אובייקטיבי לדרישת תום הלב. המבחן האובייקטיבי של תום הלב נמדד לפי הקריטריונים המפורטים בסעיף 28 לפקודה כפי שפורט לעיל (צורת השטר או התאריך בו סוחר) ולפיהם קבעתי כי הבנק פעל כשורה ובתום לב. תום הלב הסובייקטיבי הוא יושר לב של מקבל הזכות, שלא ידע על פגם בזכויותיו של המעביר, כך גם נקבע בסע' 91 לפקודה: "כל שנעשה, למעשה, ביושר-לב, רואים כאילו נעשה בתום-לב, כמשמעותו בפקודה זו, בין שנעשה ברשלנות ובין שלא ברשלנות". רכישת זכות הנעשית ברשלנות, ואפילו ברשלנות חמורה, איננה נגועה, לפי שיטה זו בחוסר תום לב, והפקודה אף מצמצמת את דרישת תום הלב ופוסלת מהיות אוחז כשורה רק מי שידע, בשעה שסיחרו לו את השטר, כי זכות הקניין של המסחר פגומה, או מי שידע על חילול וודאי בעתיד של השיק על ידי הבנק הנמשך. לאור האמור לעיל, יבחן תום ליבו של הבנק התובע במועד בו סוחר אליו השיק. חזקה על בנקים שהם נוטלים שיק לניכיון בתום לב, שכן אם ידעו שיש פגם בשיק, אין זה סביר, כי בנקים שזה תחום עיסוקם, והם מצויים בכל נבכי ההלכה ודרישות החוק בנושא זה, יתנו כסף כנגד "מוצר" פגום. ברור שחזקה זו, ניתנת לסתירה ואכן קיימים מקרים נדירים כאלו, שאין זה המקום בענייננו להרחיב בהם. כאמור, השיק סוחר לבנק ב 1.12.99 - בטרם נמסרה הודעת הביטול על ידי הנתבע ובטרם היתה מניעה לסיחורו, ולבנק אף לא היתה כל יכולת לדעת על הודעת ביטול עתידית שכזו שנובעת מהבנות וסיכומים הקשורים לעסקת היסוד, שהתקבלו בין הצדדים הישירים בעסקה. כאמור, השיק הופקד לבנק על ידי אלומים כשלושה חודשים לפני שבוטל, ולבנק וודאי לא היתה כל יכולת לדעת כי בין הצדדים קיימת מסכת ההתקשרויות במהלכה הצדדים נוהגים לבצע חילופי שיקים והחזרות שיקים חוזרות ונשנות, ובוודאי לא ידע כי הצדדים הסכימו ביניהם כי ליברמן יבטל את השיק. כדברי המלומד לרנר בספרו דיני שטרות בעמ' 273, "בדרך כלל הבנק אינו מודע לפרטי העסקה בין הנפרע לבין המושך, ואז לא יקשה עליו להיות אוחז כשורה. ברם אפילו מודע הבנק לפרטי העסקה, הוא עשוי להיות אוחז כשורה. ידיעה זו של הנסב איננה שוללת את תום ליבו, משום שבשעת הסיחור טרם היתה הפרה, ולא ניתן אפוא לייחס לו ידיעה על פגם שלא היה קיים באותה עת". הנתבע זנח כאמור את טענתו, כי השיק סוחר לבנק לאחר שבוטל על ידו, אולם טען כי הבנק אינו אוחז כשורה, שכן פעל בחוסר תום לב עת זיכה את חשבונה של אלומים בנסיבות בהן ידע כי מצבה הכספי הינו קשה, וכי לא תוכל לפרוע את התחייבויותיה כלפי ליברמן. בנק המקבל לידיו שיק, אינו יודע, ואינו אמור לדעת בדרך כלל אם השיק ניתן בגין עסקה שבוצעה והתמורה ניתנה בה כבר, או שמא דובר בעסקה שהתמורה צריכה להינתן בעתיד. אין זה סביר כי יכנס לבדיקת כל עסקה העומדת "מאחורי" השיק. אין זה ריאלי לדרוש זאת מהבנק המקבל לידיו , קרוב לוודאי, אלפי שיקים לניכיון. אם בידי הנתבע להוכיח כי הבנק ידע למשל, שהתמורה לא ניתנה, ויש סכנה כי העסקה לא תכובד, יתכבד ויוכיח זאת. לא הוכח לי כי הבנק ידע שהתמורה טרם ניתנה, ובכל מקרה טענות אלו של הנתבע עניינן בעסקת היסוד, ואולם כאמור לעיל, אוחז כשורה גובר על טענות אישיות שבין המושך לבין הנפרע, ועל פגמים קנייניים שחלו בשיק לאחר המועד בו הוסב לו השיק. סעיף 37(2) לפקודה עוסק בדינן של טענות הגנה שונות המועלות כלפי תובע האוחז כשורה בשטר: "היה אוחז כשורה, הריהו אוחז השטר כשהוא נקי מכל פגם שבזכות קניינם של צדדים קודמים לו, וכן מכל טענות הגנה אישיות גרידא שהיו להם בינם ובין עצמם, ויכול הוא לאכוף תשלומו על כל צד החב על פי השטר". אוחז כשורה גובר הן על טענות מתחום החוזים והן על טענות קנייניות. כך למשל, האוחז כשורה מתגבר על כשלון תמורה, פגמים בכריתת ההסכם בין המושך לנפרע, קיזוז, ועוד לפיכך, מצב בו הבנק הינו אוחז כשורה, לא יוכל הנתבע להיוושע דרך העלאת טענות הנוגעות בקשר לקיומם של תנאים הקשורים לעסקת היסוד. אולם גם אם לא היה הבנק אוחז כשורה כי אם רק אוחז בעד ערך די בכך כדי לגבור על טענת ההגנה של פגיעה בזכות הקניין של אוחז השיק. ב"כ הנתבע בסיכומיו טען, כי נחלש מעמדה של הלכת גויסקי (ע"א 331/61 אליעזר גויסקי נ' חיים יוסף מאיר ואח', פד"י ט"ז 595) הקובעת (בעמוד 599): "היוצא מכאן, שאם הפר המוכר לאחר מכן, היינו, לאחר שסיחר את השטר, את חוזהו עם הקונה ולא סיפק את הנמכר או שהתמורה נכשלה מטעם אחר, הקונה חייב לפרוע את השטר לאוחז-הנעבר, ובלבד שיהא אוחז בעד ערך, ואם נתן הנעבר ערך למוכר-המסחר, דינו כדין אוחז בעד ערך גם כלפי הקונה, בהתאם לסעיף 26 (ב) לפקודת השטרות. טענת ההגנה שעלתה לקונה, עקב כשלון התמורה, רק לאחר הסיחור, אינה משמשת לו במקרה זה מענה לתביעת הנעבר. כאשר הוא, הנעבר התובע, נטל את השטר מידי המוכר, ופגם נולד לאחר מכן, אין מייחסים את הפגימה למפרע, כי הרי המועד בו נטל התובע האוחז את השטר קובע ובאותו זמן - כאשר החוזה היה עוד "פתוח" לביצוע וזמן ביצועו לא הגיע - לא היתה מניעה לסיחור השטר ולנטילתו". ב"כ הנתבע, הביא מדבריו של פרופ' שלום לרנר, דיני שטרות, בעמוד 356 - 359; שם נאמר בין היתר כי דומה שימיה של הלכת גויסקי ספורים, והיא צפויה להתבטל בעתיד הלא רחוק, וכן הביא, בין היתר, את פסק דינה של כב' השופטת שטרסברג לעמדה התומכת בדעתו של הנשיא ברק, כמפורט בספרו של פרופסור לרנר. ב"כ התובע, ציינה, ובצדק, כי הלכת גויסקי לא בוטלה בביהמ"ש העליון, והיא הלכה מחייבת שיש ללכת על פיה ובעקבותיה. איני רואה צורך להיכנס לסוגיה הנכבדה שהעלו ב"כ הצדדים כאמור, הואיל ולאחר בחינת כל המדדים המרכיבים את הדרישה להיותו של אוחז "אוחז כשורה" הגעתי למסקנה כי התובע אוחז כשורה בשיקים, והרי הלכה פסוקה היא כי הגנת המושך בדבר כשלון תמורה מוחלט איננה עומדת כלפי אוחז כשורה, ובכל מקרה אני סבור כי בנסיבות התיק דנן, אין צורך לסטות מהלכת גויסקי, שכן גם אין מדובר במקרה שבו הוכיח הנתבע כשלון תמורה. הנתבע עצמו חזר והעיד מספר פעמים, כי הסחורה שהזמין סופקה ומבחינתו העסקה היתה גמורה. לשאלת ב"כ התובע מדוע לא הציג את השיק שנמסר לו ע"י אלומים לפירעון ענה הנתבע: "בינתיים הסחורה סופקה, וחשבתי שהכל תקין" - עמ' 8, שורה 2, "קיבלתי את הסחורה ולא היתה לי סיבה לנצל את השיק" - עמ' 9, שורה 5, "ברגע שקיבלתי את המוצרים הבנתי כי העסקה הסתיימה" - עמ' 9, שורה 27, "ידעתי שהיא חברה תקינה, עשיתי הזמנה וקיבלתי סחורה" - עמ' 10 לפרוטוקול,שורה 11. מן המקובץ עולה, כי המסב (אלומים) קיים את התחייבויותיו כלפי המושך (ליברמן) והפיכתה של אלומים לחדלת פירעון לא שינתה כהוא זה לעניין עסקת היסוד שבוצעה ונגמרה, אלא רק לעניין יכולתו של הבנק להיפרע ישירות מאלומים לאור ביטולו של השיק. לסיכום מימד תום הלב, ניתן לומר, כי החובה המוטלת על האוחז, אינה דורשת מאמצים לחקור ולחשוף באם ישנם פגמים כלשהם בשטר ולברר מהי מערכת היחסים בין המושך לנסב וכו'. הדרישה היא לבחון את המידע שכן היה מונח לפני האוחז, באם הסיק בצורה סבירה כי אין כל פגם בשטר אם לאו. לאור בחינת הדרישות המבססות את מעמדו של הבנק כ"אוחז כשורה" נראה כי הבנק נהג כשורה במסגרת המידע שהיה מונח לפניו, ופעל בתום לב כאשר קיבל את השיק כנסב, והוא לא נדרש לחקור ולברר את מהות מערכת היחסים שהיתה בין אלומים לבין הנתבע שבמהלכה הוחלט לבטל את השיק ואף לא נדרש לבחון את ההשלכות של מצבה הכלכלי של אלומים על קיום התחייבויותיה לנתבע שכן כל הקשור לעסקת היסוד של אלומים עם הנתבע אינו מעניינו של הבנק. זכותו של הבנק אל מול זכותו של הנתבע 14. במצב בו שני הצדדים הם תמי לב עולה השאלה - את זכותו של מי יש להעדיף בענייננו - האם את זכותו של הבנק שלא קיבל בחזרה את סכום השיק שכבר העביר לחשבונה של אלומים, או את זכותו של הנתבע שצריך לשלם פעמיים. ב"כ הנתבע טען, כי אין זה מוצדק כי אזרח הגון כליברמן, ישלם פעמיים בעוד הבנק יצא מורווח אולם לא כך היא. ליברמן אומנם שילם פעם אחת בעבור עסקת היסוד שערך עם אלומים, אולם גם הבנק "שילם" לאלומים באמצעות זיכוי חשבונה. במקרה זה הבנק לא מתעשר על חשבונו של ליברמן, מכיוון ששני הצדדים מצויים ב"הפסד" ולכאורה שניהם זכאים לבקש את התמורה של השיק - הבנק על ידי גבייתו וליברמן על ידי אי גבייתו. הפסיקה והספרות הדנה בדיני השטרות עסקה רבות בשאלה, האם רצוי להעדיף את הבנק הגובה על פני המושך. בעניין זה יפים דבריו של המלומד לרנר (עמ' 265): "במינוח של דיני שטרות, עומדת להכרעה השאלה, האם להטיל על המושך או על הנסב את ההפסד הנובע ממעשיו של הנפרע. ככל, כדי לעודד את רכישתם של שטרות, מעדיף הדין את הנסב, הרוכש תם הלב של השטר. העדפת הנסב נעשית באמצעות ראייתו כאוחז כשורה, ודחיית טענות ההגנה השונות של המושך כנגד האוחז כשורה. המשמעות היא שעל המושך לפרוע את השטר לנסב". ליברמן נהג ברשלנות כשלא הגביל את סחרותו של השיק, כשנתן שיק חלופי מבלי לקבל את השיק נשוא המחלוקת לידיו, וכשקיבל לידיו שיק בטחון ושהינו שיק אישי של בעלי אלומים, ולא רק שלא הציג אותו לפירעון, אלא השמיד אותו. בנסיבות אלו, אין לו להלין גם על עצמו. מן האמור בפסיקה עולה כי במקרה זה בו שני הצדדים תמי לב, יש להעדיף את זכותו של הבנק בכפוף להיותו אוחז כשורה בשיק. חובות הבנק כלפי ליברמן 15. הנתבע טען כי הבנק התרשל בכך שלא הודיע לו על כי השיק הופקד בחשבונה של אלומים וחולל, ואח"כ חיכה שנה וחצי עד שתבע את הנתבע לפרוע את השיק, בעת שמצבו הכספי הורע. הנתבע טען עוד, כי שומה היה על הבנק להתריע בפני הנתבע כי הוא אוחז בשיק שלו, על מנת שזה יעשה את הפעולות הנדרשות וינסה לגבות את סכום השיק מאלומים, או להיערך בכל דרך אחרת. מתן הודעת חילול סעיף 47 לפקודה קובע כי: "בכפוף להוראות הפקודה, מקום שהשטר חולל במיאון או באי-פרעון, יש ליתן למושך ולכל מסב הודעת חילול , וכל מושך או מסב שלא ניתנה להם הודעה - מופטר". סעיף זה אכן מעניק פטור מן החבות השטרית, במידה ולא ניתנה הודעת חילול, אולם סעיף 49(ב)(3)(ה) לפקודה, פוטר את הבנק ממשלוח הודעת חילול לנתבע, שכן הנתבע עצמו הוא שביטל את הוראת הפירעון. לא זו אף זו, מעדותו של ליברמן עולה כי הוא ידע אף ידע כי השיק הופקד לבנק וכי הבנק ניסה ולפרוע אותו ולפיכך נרשמה הוראת ביטול. לא רק זאת, אלא שמהעדויות שנשמעו בפני עולה, כי ליברמן פעל והפעיל לחצים (לגיטימיים לחלוטין) במסגרת הפנים בנקאית על מנת שהתובע יוותר על זכותו לגבות ממנו את השיק. ב"כ התובע שאלה את ליברמן "בדפי החשבון של חודש פברואר 2000, אפשר לראות שהשיק שלך הוצג לפירעון וחולל?" ענה לה ליברמן "כן סביר שזה היה בתחילת מרץ". ליברמן אף הודה כי הניח שהשיק הופקד בבנק "יכולתי להניח כי הוא הפקיד אותו בבנק אך לא ידעתי איפה" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 24). גם מעדותו של מר לוברמן עולה, כי ליברמן ידע על הפקדת השיק לבנק, שכן מנהל הסניף שלו ניסה לפעול למענו ולמנוע את חיובו של ליברמן: "...החשבון התנהל בבר אילן, מנהל סניף בר אילן ניסה להתערב ישר בהתחלה, אז הסקנו כי ליברמן ידע שהשיק אצלנו ושהוא לא נפרע" - עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 6, "אני לא מסכים איתך שהוא לא ידע שהשיק לא נפרע, הוא ידע שהשיק לא נפרע והוא אצלנו. הוא ניסה אפילו להפעיל את מנהל המרחב בסמוך לאחר מכן" - עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 18) הינה כי כן, הנתבע ידע כי השיק שביטל הופקד בבנק וחולל לאחר שנמסר לפירעון, ובלאו הכי הבנק היה פטור ממשלוח הודעת חילול שכן ליברמן היה זה שביטל את השיק . האם חלה על הבנק חובת גילוי כאמור, הנתבע הוסיף וטען כי הבנק התובע, שהינו כאמור, גם הבנק בו ליברמן עצמו מנהל את חשבונו (בסניף בר אילן), חב לו חובת גילוי באשר למצבה הכלכלי של אלומים. לדבריו, מאחר ולבנק קיימת האפשרות לעקוב אחר התנהלותו של חשבון הבנק של אלומים, הבנק ידע כי אלומים לא תוכל לפרוע את חובותיה לבנק, וכי הנתבע יהיה מי שיצטרך לפרוע את השיק האמור, ולאור היותו של ליברמן אף הוא לקוח של הבנק, היה הבנק צריך להודיע זאת לליברמן. אין בידי לקבל את טענתו של ליברמן כי לבנק היתה חבות כלשהי כלפיו, שכן אף שהנתבע הינו לקוח של הבנק הרי שהוא מנהל את חשבונו בסניף אחר. יפים לעניין זה דברי פרופ' לרנר: "הפסיקה קבעה כי סניף של בנק נחשב ליחידה עצמאית לצורך רכישת המעמד של אוחז כשורה, אפילו אם לפי דיני החברות הבנק הוא אישיות משפטית אחת על כל סניפיו." (לרנר, שם, עמ' 272) ליברמן מנהל את חשבונו בסניף שונה מהסניף בו ניהלה אלומים את חשבונה ולפיכך, לצורך חובת הגילוי של הבנק, ליברמן אינו בבחינת לקוח והוא אף אינו ערב ולפיכך לא ניתן לומר כי הבנק הפר חובה חוקית כלשהי המוטלת עליו כלפי הנתבע. השתהות הבנק בדרישת הפירעון הנתבע טען כי הבנק פעל בשיהוי כאשר הגיש את השיק לביצוע יותר משנה לאחר מועד פירעונו. בעניין טענת הנתבע כי התובע השתהה בדרישת פירעון השיק (יותר משנה לאחר שהופקד בבנק ע"י אלומים וחולל במועד פירעונו) טען התובע כי לאחר שחולל השיק, התעכבה הגשת השיק לביצוע למשך מספר חודשים, בשל ניסיון הבנק לממש תחילה את הביטחונות שהופקדו על ידי אלומים, ורק בלית ברירה הוגש השיק לביצוע, כאשר גם תהליך זה עוכב למשך מספר חודשים, בשל ניסיון למצות את המגעים שהתקיימו עם ליברמן. בדיונים שהתקיימו בפני ביום 24.2.04 וביום 1.11.04 הסביר מר לוברמן בעדותו את התנהלותו של הבנק בטיפול בגביית השיק: "עד שהחברה לא קרסה טוטאלית הבנק לא פעל. כל עוד החברה מתפקדת לא מממשים בטחונות ולא שיקים". לשאלת ב"כ הנתבע מה עשה עם השיק אמר לוברמן: "דבר ראשון אני מחכה, יכול להיות מצב שלא יהיה לי חוב בחשבון. עם תחילת פעילות השיק לגבייה אני מחכה פחות או יותר עד שאני יודע מה מצב החשבון, כמה חודשים. אם החשבון מתנהל בסדר, אני מחזיר את השיק לטייכר. אם החשבון לא מתנהל בסדר, תוך חצי שנה אני מתחיל לפעול, יש לי הרבה שיקים דחויים. אם שיקים אחרים שהיו בחשבון היו מספיקים כדי לכסות את היתרה, לא הייתי פועל" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 17-22). מר לוברמן הסביר עוד, כי הפנייה אל ליברמן נעשתה רק לאחר שפרע את כל השיקים האחרים שהיו בחשבון. לשאלת ב"כ הנתבע כמה זמן היה השיק בבנק ענה לוברמן: "עד שנפרעו כל השיקים האחרים בחשבון, עניין של כמה חודשים, לפני שנפרעים כל הביטחונות בחשבון אני לא מתחיל בטיפול משפטי..." אכן נראה כי לא לשווא המתין הבנק בטרם פנה אל ליברמן בדרישה כי יפרע את השיק. כאמור לעיל, כאשר לקוחו של הבנק סולבנטי, ושיק שהופקד על ידו לא כובד על ידי הבנק הנמשך, יעדיף הבנק הגובה שזיכה את חשבון לקוחו בעת הפקדת השיק (כפי שאירע בענייננו), לחזור ולחייב קודם כל את החשבון בסכום השיק, ורק כאשר הלקוח - הנפרע הוא חדל פירעון יתבע הבנק הגובה את מושך השיק. בענייננו, בטרם פנה הבנק אל ליברמן כי יפרע את השיק, ניסה הוא למצות עם אלומים את חובותיה על ידי בחינת מצבה הכלכלי ומימוש בטוחות שהופקדו על ידיה ורק לאחר שתמו אפשרויות הבנק לגבות את חובה של אלומים פנה הבנק אל ליברמן. "עצימת עיניים" של ליברמן 16. ממסכת העובדות שנפרשה לעיל, ברור כי הנתבע פעל ברשלנות או לפחות בעצימת עיניים, שנבעה כנראה מחוסר ניסיון כלכלי או אי הבנה מספקת של חיי והליכי המסחר, אך אין בעובדה זו כדי לגרוע מזכויות הבנק האוחז בשיק כשורה. כאשר הגיעו ליברמן ומר טייכר להסכמה, כי ליברמן יבטל את השיק וכי הוא יוחזר לידיו, נקבע מועד של כשבועיים ימים להחזרת השיק, כשבתקופה זו נמסר לליברמן שיק בטחון כתחליף לשיק המבוטל. העובדה שטייכר לא יכול היה להחזיר את השיק מיידית לידי ליברמן, צריכה היתה לעורר בליבו את הספק כי השיק הופקד בבנק, אולם ליברמן בחר להתעלם מסימני האזהרה כשהוא מעדיף להסתמך על ניסיון העבר שהיה לו עם טייכר: "לא יכול לתת תשובה למה הוא לא החזיר מיידית את השיק. הוא הציע שבועיים, היה בינינו יחסי אמון ולא חשבתי שתהיה בזה בעיה" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 11) על אף שליברמן הניח כי השיק יופקד בבנק, הוא המשיך לסמוך על טייכר תוך שהוא מניח כי האחרון ימשוך את השיק ביום הפירעון: "הנחתי שהוא יפקיד אותו, אך שימשוך אותו ביום הפירעון" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 3). "אני הנחתי שהשיק חזר אליו והוא יקרע אותו, לא היתה לי סיבה לחשוב שהוא יפקיד אותו פעמיים. אני הבנתי שהשיק הוחזר, פה אולי היתה נקודה שהיתי צריך לטפל בה יותר בצורה נמרצת" עמ' 9 לפרוטוקול שורה 7. התנהלותו זו של הנתבע מעידה על תמימות רבה, ואף עולה כדי עצימת עיניים מקום שנדרשת דווקא זהירות יתר, שכן על אף ניסיונו הטוב עם אלומים, כפי שהנתבע עצמו מעיד על כך, אלומים לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי הנתבע מספר פעמים, דבר שיכול להעיד על התנהלות לקויה של החברה הנובעת מקשיים כספיים של החברה. העובדה כי טייכר הפקיד את השיק בבנק ולא השיב אותו לנתבע מיידית, ואף לא במועד שסוכם בין הצדדים - ב 10.3.00, היתה צריכה להוות "פעמון אזהרה" עבור ליברמן על כי השיק סוחר לבנק ולפיכך טייכר אינו יכול להשיבו, אולם לא רק שליברמן לא דאג כי השיק יוחזר לידיו כמובטח, אלא שהוא אף השמיד את השיק שנמסר לו ע"י טייכר כביטחון להשבת השיק נשוא התביעה. סוף דבר 17. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הבנק אוחז כשורה ולפיכך דין התביעה להתקבל. ההתנגדות לביצוע שטר שהגיש ליברמן בתיק הוצל"פ 0-01-43985-01 -דינה להדחות. ליברמן ישא בהוצאות התובע - ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5000 ₪ + מע"מ. תיק ההוצל"פ יעודכן בהתאם (ע"י הוספת שכ"ט האמור), ואם ליברמן לא יפרע הסכום בתוך 30 יום, ימשכו הליכי ההוצל"פ כסדרם.שיקים