המצאה שנעשית במענו של החייב היא המצאה כדין, והתשובה לשאלה מהו מענו של החייב, היא עניין שבעובדה. אם סרב החייב, או מי שניתן להמציא לו את האזהרה, לקבל את האזהרה, או לחתום על אישור המסירה - יראו אותו כמי שהומצאה לו האזהרה כדין, והערת פקיד הדואר או המוסר בדבר הסירוב, תהווה ראיה לאמיתותה (סעיף 7 (ב) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967). להלן פסק דין בנושא המצאת אזהרה לחייב: פסק דין עניינה של התובענה, מכר מיטלטלין בהוצל"פ, לטענת התובע שלא כדין. התובענה הוגשה ביום 28.2.07 על הסך של 98,490 ₪. הצדדים, באדיבותם, הסכימו למתן פסק דין על יסוד הכתב, ללא חקירות פרונטאליות. עמדת התובע: התובע היה חייב הוצל"פ, שמספרו 6-06-69372-01 (להלן: "תיק ההוצל"פ"). הנתבע 2, (להלן: "עו"ד לפק"), ייצג את הזוכה בתיק ההוצל"פ. המדובר היה בתיק שיטרי. לגרסת התובע, עם קבלת האזהרה, הוא הגיש התנגדות לביצוע שטר אשר הועברה לדיון בבית משפט השלום, בש"א 182481/06. במסגרת פעולותיו כב"כ הזוכה, פעל עו"ד לפק, לעיקול ותפיסת מיטלטלין, על פי הנטען, בטרם מסירת אזהרה. ניתנו צווים, במסגרתם נתפסו שני רכבים כדלקמן: רכב הונדה אקורד שנת 1998 מ.ר. 3491317 (להלן: "הרכב"). קטנוע סאן יאנג מ.ר. 1130036 (להלן: "הקטנוע"). לגרסת התובע, עו"ד לפק מונה בצו ראש ההוצל"פ, ככונס נכסים על הרכבים. התובע עתר בבקשה נפרדת, אשר הוגשה אל בית המשפט השלום, ביום 14.12.06, לעיכוב הליכים בתיק ההוצל"פ, על מנת שהרכבים שנתפסו לא יימכרו. בקשתו של התובע, נדונה במסגרת בש"א 182483/06, בפני כבוד הרשמת עפרון, אשר החליטה, ביום 19.12.06, כי כנגד הפקדת ערובה בסך של 10,000 ₪ יעוכבו הליכי הוצל"פ. ביום 24.12.06 הפקיד התובע ערבות בנקאית בסכום של 10,000 ₪. לאחר הפקדת הערבות הבנקאית, הורתה כבוד ראש ההוצל"פ קלמפנר-נבון, ביום 27.12.06, על עיכוב מימוש הרכבים תוך השארת העיקול ברישום על כנו. בו ביום, הגיש התובע בקשה להשבת הרכבים לידיו. כל זאת כאמור, בטרם נדונה כלל ההתנגדות לביצוע שטר, שהגיש התובע. ההתנגדות לביצוע שטר נדונה ביום 21.1.07. במסגרת זו נתן בית המשפט לתובע רשות להתגונן כנגד התביעה השיטרית, בוטלו הליכי ההוצל"פ ונקבע כי הרכבים יושבו לידי התובע, לרבות ההפקדה הכספית של סכום הערובה. ראו החלטת כבוד השופט פרידלנדר אשר צורפה כנספח ח' לכתב התביעה. לאור זאת, הופיע התובע ביום 21.1.07 בלשכת ההוצל"פ, על מנת לקבל את הרכבים ואת הערובה. ברם, להוותו נודע לו, כי הרכב כבר נמכר, ונותר רק הקטנוע. התובע קיבל את הקטנוע בחזרה לידיו, כשחלק פלסטי שבור וללא רשיונות, לאחר שנאלץ לשלם דמי אחסנה עבורו. התובע סבור, כי נגרמו לו נזקים כתוצאה מהתנהלותם הלקויה של הנתבעים, יחד ולחוד, ומכאן התביעה. התובע דורש את הנזקים כדלקמן: מכר הרכב בהפסד - שוויו הריאלי של הרכב להערכת התובע הינו 70,000 ₪. נזק לקטנוע - 490 ₪. מיטלטלין יקרים שהיו ברכב שחולט ונמכר - 2,000 ₪. עוגמת נפש - 10,000 ₪ נזק כתוצאה מהוצאת הערבות הבנקאית - 1,000 ₪. הוצאות משפטיות - 10,000 ₪. התובע מעריך את נזקיו, בסכום התביעה, ואף נוקט בשפה חריפה כנגד הנתבעים, באומרו כי מדובר במהלך בלתי חוקי, הפרה של כל חוקי היסוד במדינה, פגיעה בזכויותיו הקנייניות, באופן העולה כדי "גניבה לאור היום". אחריות עו"ד לפק, נובעת על פי הנטען, מתפקידו ככונס נכסים. אחריות המדינה, הנתבעת 1, נובעת על פי הנטען, מאחר וחלה עליה כרשות, חובת פיקוח על כונס הנכסים. התובע תמך יתדותיו, בתצהיר אשר הגיש מטעמו , שם חזר על גרסתו ואף צרף מסמכים להוכחת טענותיו, באשר להליכי העיקול, המכירה וכו'. התובע הוסיף, כי העדר הניידות גרם לו נזקים כספיים שכן נאלץ לשכור רכב חלופי לתקופות קצרות והוא העריך את נזקיו אלה בגין הסך של 5,000 ₪. עם זאת, מסמכים בסוגיה זו לא הוגשו. נושא זה אף לא הועלה בכתב ההגנה, אלא לראשונה בסעיף 22 לתצהירו של התובע, ויש בו משום הרחבת חזית. משכך, לא אתייחס לכך בהכרעתי. עמדת המדינה: המדינה היא הנתבעת 1. הנתבעת 1 טוענת, כי כלי הרכב נתפסו כדין בהתאם לצו ראש ההוצל"פ. הרכב נמכר בסכום של 43,153 ₪. תמורת המכירה הועברה לידי התובע ביום 31.1.08. המדינה מציינת, כי החלטת כבוד הרשמת עפרון, לעיכוב ההליכים כנגד הפקדת ערובה, ניתנה בבש"א 182483/06 ביום 19.12.06. בסעיף 3 להחלטה נקבע, כי על המבקש לדאוג תוך שלושה ימים מקבלת ההחלטה במזכירות, למסירת העתק הבקשה וההחלטה לצד שכנגד וללשכת ההוצל"פ הנוגעת לדבר. המדינה טוענת, כי האחריות למסירת הצו בדבר עיכוב הליכים הוטלה איפוא על התובע, והוא לא עשה כן. המדינה מדגישה, כי איש מעובדי לשכת ההוצל"פ לא ידע, ואף לא היה עליו לדעת, אודות ההחלטה לעיכוב הליכים שניתנה ע"י רשמת בית המשפט ובתיק בית המשפט ולא בתיק ההוצל"פ. אילו היה התובע ממלא אחר חבותו, להודיע על ההחלטה לעיכוב ההליכים בתיק ההוצל"פ, היה נמנע המכר. המדינה מציינת, כי הרכב נשוא התביעה, נמכר במכרז שהתקיים ביום 26.12.06. אישור המכר נעשה ביום 31.12.06. רק ביום 27.12.06, ולאחר שהרכב כבר נמכר, והמכרז כאמור התקיים, הגיש התובע החייב בתיק ההוצל"פ בקשה לעיכוב הליכים והחזרת מעוקלים. כבוד ראש ההוצל"פ, קיבלה את הבקשה באופן חלקי בלבד, היא הורתה על עיכוב הליכי מכר אך דחתה את הבקשה להשבת מעוקלים. בכותרת הטופס סומן, כי הבקשה בכללותה נדחתה: "בעניין סעד: עיכוב הליכים הוחלט: נדחה". בנסיבות אלה, הואיל ולא הוקלד בהחלטת כבוד ראש ההוצל"פ, כי ההליכים עוכבו, מדור ישום בלשכת ההוצל"פ לא קיבל כל הוראה לעיכוב ההליכים. ראו : תעודת עובד ציבור של סגן ההוצל"פ גב' מירב אנטבי, אשר הוגשה במסגרת ראיות המדינה. המדינה טוענת עוד כי, ממילא, הרכב כבר נמכר יום קודם לכן, דבר אשר ניתק את הקשר הסיבתי, בין המכר עצמו לבין ההתרחשויות שארעו לאחריו. המדינה מוסיפה, כי לתובע אשם תורם, מחמת שהפקיד את הערבות הבנקאית בתיק, אשר מכוחה עוכבו ההליכים על פי החלטת כבוד הרשמת עפרון, באיחור של חמישה ימים לאחר מתן ההחלטה. גם נתון זה מצביע לטעמה, על התנהלות לקויה של התובע והשתהות בהליכים שהיו אמורים להתבצע באופן מיידי. אי לזאת, סבורה המדינה, כי האחריות רובצת על התובע ולא על הנתבעים או מי מהם. המדינה מציינת, כי ההחלטה לעיכוב הליכי מכר, אך לא להשבה, שניתנה ע"י כבוד ראש ההוצל"פ, הינה במסגרת פעילותה השיפוטית ונובעת מיישום הדין. לדידה, אין המדובר ביישום רשלני של הוראות החוק, ואין מקום לבוא בטענות אל כבוד ראש ההוצל"פ. כנ"ל לא אל הדרג המזכירותי, שפעל על פי הנתונים שהוזנו אל תיק ההוצל"פ. הגורם היחיד הנושא באחריות, לטעמה של המדינה, הוא התובע עצמו, שלא טרח לפעול במהירות הנחוצה בשלב עיכוב ההליכים, ולא דאג להזין את צו עיכוב ההליכים כדבעי אל מחשב ההוצל"פ. בסוגית גובה הנזק, טוענת המדינה, כי התובע לא טרח להוכיח את נזקיו, ולא תמך אותם בקבלות.התובע לא הגיש חוות דעת שמאי, באשר לרכב הספציפי הזה, אלא רק מחירון שמאי לוי יצחק, לפיו שווי הרכב הינו 55,000 ₪. לגרסת המדינה, מחירון אינו ראייה, ועל התובע להתייחס לרכב דנן ולמצבו. על פי תעודת האחסנה של הרכב, אשר צורפה כנספח א' לכתב ההגנה, לרכב יש פגיעות פח, צבע, מכות ושריטות. לא ניתן להוכיח איפוא את שווי הרכב, ללא תשתית ראייתית מתאימה. מילא לא הוכח איפוא ע"י התובע, כי רכבו שווה מעבר למחיר בו נמכר בפועל במכרז. לעניין הקטנוע, הקטנוע שוחרר מהמחסן ביום 22.1.07 ע"י מיופה כוח של התובע, אשר חתם בין היתר, כי קיבל את הקטנוע לשביעות רצונו המלאה. מלכתחילה התקבל הקטנוע למחסן, עם ליקויים רבים וללא רישיונות, כמפורט בתעודת האחסנה. לעניין הנזקים הנלווים הנוספים, המדינה שבה וטוענת, כי לא צורפו ראיות להם. למשל בנוגע לערבות הבנקאית, לא צורף סכום העמלה ששולם בגין הוצאתה, לגבי רכב חלופי, לא צורפו קבלות וכו'. בכל מקרה, יש להפחית מסכום התביעה את הסכום שהתקבל בגין מכירת הרכב ואשר מודה בסיכומים, כי קיבלם לידיו. על כן סבורה המדינה, כי אין ממש בתביעה. גרסתה של המדינה נתמכה בתעודת עובד ציבור של גב' אנטבי ובמסמכים משפטיים המצביעים על האחסון, המכירה של הרכב, שחרור הקטנוע, ייפוי כוח מהתובע והחלטות שיפוטיות. עמדת עו"ד לפק: עו"ד לפק גרס, כי התביעה אינה מגלה עילה ישירה נגדו וכולו רווי השמצות כלפיו ותו לא. עו"ד לפק מציין, כי הוא מעולם לא מונה ככונס נכסים על אותם רכבים שנתפסו. לכן, התביעה נגדו, המוגשת מתוקף אחריותו ככונס נכסים, אינה מושתתת על אדני אמת. זאת ועוד, העיקולים על כלי הרכב ותפיסתם, שלא כנטען, לא נעשו לפני מסירת אזהרה. מכירת הרכב נשוא התביעה, ארעה לשיטתו, עקב רשלנותו של התובע אשר לא עדכן את הרישומים בתיק ההוצל"פ באשר לצו עיכוב ההליכים אשר נכנס לתוקף. עו"ד לפק מציין, כי פעל בתיק ההוצל"פ כב"כ הזוכה שם. התיק נפתח לביצוע שיקים שלא כובדו. אין זה נכון, כי נתבקש צו עיקול בתפיסת מיטלטלין לפני מסירת האזהרה. כל ההליכים בתיק ננקטו, רק לאחר שהאזהרה נמסרה כדין לתובע. כל המסמכים בדבר פתיחת תיק ההוצל"פ, נשלחו ע"י לשכת ההוצל"פ לכתובת התובע, כפי שהיתה ידועה לזוכה. זוהי הכתובת שצוינה בטופס הבקשה לביצוע שטר: "רח' בורוכוב 13, גבעתיים". המסמכים חזרו בציון: "העתיק את מקום מגוריו למען בלתי ידוע". לאחר שהנתבע הפעיל חוקר פרטי, אותר מקום מגוריו החדש של התובע, ברחוב חזון איש ברמת-גן. שליח מטעם החוקר מסר את המכתבים לאשת התובע, שסירבה לחתום על אישור קבלתם. המסמכים הושארו בידיה. באותו מעמד, לא אמרה אשת התובע דבר לפקיד המסירה, אודות מערכת יחסיה עם התובע או כי אינו מתגורר באותה כתובת. עובדת מגוריו של התובע באותו המען, אומתה בשיחה עם משפחה שכנה באותו בניין, משפחת סימן-טוב. לדברי עו"ד לפק, במידה והתובע העתיק את מקום מגוריו, מחובתו היה לעדכן את משרד הפנים בדבר כתובתו החדשה, בנוסף, להורות לדואר להעביר כל דבר דואר המגיע לכתובתו הישנה, למענו החדש. מוסיף עו"ד לפק ואומר, כי אם העתקת מקום המגורים נכפתה על התובע, מתוקף צו הרחקה שניתן נגדו בגין אלימות כלפי אשתו, כפי שציין בהתנגדות לביצוע שטר אותה הגיש, קל וחומר שהיה עליו להניח כי אשתו לא תמסור לידיו דברי דואר, והיה עליו להקפיד באופן מיוחד על עדכון כתובתו החדשה ברישומי משרד הפנים, ובדואר ישראל. רק מאחר והתובע לא הגיש ביצוע התנגדות שטר במועד, החלו להינקט הליכי הוצל"פ ובכלל זה, עיקול הרכבים ברישום ולאחר מכן בתפיסה. בשלב זה, הגיש התובע את הבקשה לעיכוב הליכים בתיק ההוצל"פ. ביום 14.12.06 נתנה כבוד הרשמת עפרון בתיק בית המשפט, את החלטתה לעיכוב ההליכים בהוצל"פ, מותנה בהפקדת סך של 10,000 ₪, ושם צוין במפורש, כי: "על המבקש לדאוג תוך שלושה ימים מקבלת ההחלטה במזכירות, למסירת העתק הבקשה והחלטה זו לצד שכנגד וללשכת ההוצל"פ הנוגעת בדבר". לדברי עו"ד לפק, התובע ובא כוחו לא קיימו את החלק הזה של ההחלטה, לא דאגו למסור העתקה ללשכת הוצל"פ ואף לא פעלו ליישום החלטתה של כבוד ראש ההוצל"פ קמפנר-נבון, מיום 27.12.06. מגיש מדור פעולות מבצעיות בהוצל"פ, פנה ביום 27.12.06 במתן בקשה להוראות לכבוד ראש ההוצל"פ ובבקשתו ציין במפורש, כי עוכבה על פי ההחלטה מכירת הקטנוע, אך יחד עם זאת הרכב כבר נמכר וסולק מהמחסן. נתבקשו הוראות , ביחס לתמורה שעתידה להגיע בגין המכירה. בעקבות הדיון בהתנגדות מיום 21.1.07, הוחלט על החזרת הרכבים שנתפסו לידי התובע. באותו שלב הרכב היה מכור כבר, אולם גם התובע וגם בא כוחו, לא ידעו זאת. עו"ד לפק בדק את רישומי התיק בלשכת ההוצל"פ ומצא, לטענתו, כי עיכוב המימוש נשוא ההחלטה מיום 27.12.06 לא הוקלד בכלל לרישומי האירועים בתיק, ע"י מדור יישום החלטות האחראי להקלדת עיכוב ההליכים. בין התאריכים, לא נרשמה כל פעולה בדו"ח אירועי ההליכים בתיק ההוצל"פ. רק ביום 11.1.07, הוקלד עיכוב ההליכים לגבי הקטנוע. עיכוב ההליכים לגבי רכב ההונדה, לא הוקלד מעולם. כתוצאה מכך, לא היו ברישומי המחשב בהוצל"פ, כל הוראות המונעות את מכירת הרכב. עו"ד לפק, סבור, כי הסיבה לכך שהרכב נמכר, היא התנהגותו הרשלנית ומחדליו של התובע, כמבואר : אי מסירת הודעה ללשכת ההוצל"פ תוך 3 ימים אודות החלטת כב' הרשמת עפרון לעיכוב הליכים; אי בדיקה כי החלטת כב' ראש ההוצל"פ קמפנר-נבון הוקלדה ויושמה נכונה בלשכת ההוצל"פ; אי בדיקה כי ההחלטה הנ"ל של עיכוב מימוש הרכבים תוקלד במלואה ובאופן נכון; עו"ד לפק, מפנה אצבע מאשימה גם כלפי המדינה, אשר לא קלטה ולא הקלידה נכונה את עיכוב המימוש בהחלטת כב' ראש ההוצל"פ מיום 27.12.06, דבר אשר איפשר השלמת הליכי מכר הרכב. ברם, עו"ד לפק מדגיש, כי הוא עצמו לא פעל בחוסר אחריות, בחוסר סבירות או בזדון כלפי התובע. פעולותיו היו ראויות ומתבקשות ממעמדו, כב"כ זוכה בתיק. הוא פעל לאיתור החייב/תובע במסירת האזהרה לידיו כדין. האזהרה נמסרה לאחר שהופעל חוקר פרטי. הוא לא הפר כל נוהל או חובה חקוקה, ועל כן אין הצדקה לנקיטת הליכים נגדו. הטענות, כאילו פעל לעיקול ותפיסת הרכבים לפני מסירת אזהרה, לא היו ולא נבראו ואין ליתן להן נפקות. גם הטענות בדבר מינויו, כביכול, ככונס נכסים על הרכבים, הן טענות שאינן מעוגנות בעובדות. מדובר בטענות מתלהמות, נטולות בסיס עובדתי או משפטי. כך גם הטענות בדבר נזקים נלווים שהתובע טוען להן, כגון מיטלטלין שהיו ברכב אשר נתפס, עוגמת נפש וכו'. אשר לרכיב הנזק, טוען עו"ד לפק, כי הנתבע לא הוכיח שום נזק מהנזקים להם טען בכתב התביעה. הוא לא הוכיח את שוויו הריאלי של כלי הרכב הרלבנטי לתביעה. הפניה למחירון סתם אינה מספקת. על פי דו"ח תפיסת הרכב, היה הרכב במצב גרוע, מכות פח ודפיקות ושריטות, וזאת מבלי שנבדק המצב המכני. כל הסכומים הנתבעים הם מופרזים ומופרכים. התובע לא הוכיח את נזקיו וגם מטעם זה דין התביעה להדחות. עו"ד לפק גיבה את טענותיו, בתצהיר עדות ראשית מטעמו. הכרעה עובדתית: מטיעוני הצדדים כפי שהובאו בפני, ומן הנספחים בהם עיינתי, מתגבשות המסקנות העובדתיות הבאות: עו"ד לפק לא מונה ככונס נכסים על הרכבים שנתפסו. פעולותיו היו אך ורק, כב"כ זוכה בתיק הוצל"פ. הליכי העיקול והתפיסה של הרכבים, לא ננקטו כהליכים מיוחדים, לפני מסירת אזהרה, אלא כהליכי הוצל"פ רגילים, לאחר מסירת האזהרה. האזהרה נמסרה לכתובת מגוריו הידועה של התובע, לידי אשתו, ולאחר שהופעל חוקר פרטי לצורך כך. רק בדיעבד, בעת הדיון בהליך של התנגדות לביצוע שטר, שהוגשה באיחור, התברר כי התובע לא התגורר בתקופה הרלבנטית יחד עם רעייתו ועקב אלימות שנקט נגדה, הוצא נגדו צו הרחקה. יחד עם זאת, התובע לא טרח לעדכן ברישומי משרד הפנים ואצל רשות הדואר את כתובתו העדכנית נכון לאותו מועד, כך שלא הייתה סיבה להניח שהוא מתגורר בכתובת שונה, מן הכתובת בה מתגוררת משפחתו. לאחר ביצוע הליכי תפיסת הרכבים, הסתבר לתובע כי קיים נגדו תיק הוצל"פ, ורק אז החל בפעילות משפטית. התובע הגיש התנגדות לביצוע שטר, שהועברה אל בית המשפט, ללא עיכוב הליכים בהוצל"פ, כמקובל בהליכי התנגדות לביצוע שטר, המוגשים לאחר שעל פי הרישומים, חלף המועד מאז מסירת האזהרה. ראו בספרו של המלומד דוד בר-אופיר, "הוצאה לפועל- הליכים והלכות", מהדורה שישית, עדכון מס' 3 , 2007, כרך שני, עמ' 729-730. התובע הגיש במקביל, אל בית המשפט, בקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ. זוהי בש"א 182483/06 אשר נדונה בפני כב' הרשמת עפרון. הבקשה הוגשה ביום 14.12.06. החלטת כב' הרשמת בבש"א דנן ניתנה ביום 19.12.06, יום רביעי בשבוע. כב' הרשמת הורתה, כי יש לעכב הליכי הוצל"פ, כנגד הפקדת ערובה במזומן ובערבות בנקאית בסך של 10,000 ₪, והטילה על החייב, התובע דכאן, את החובה להודיע תוכן החלטה זו תוך 3 ימים, לצד שכנגד וללשכת ההוצל"פ הנוגעת בדבר. התובע הפקיד את הערבות הבנקאית, הנחוצה לצורך עיכוב ההליכים, ביום 24.12.06, יום ראשון בשבוע. התובע הודיע ללשכת ההוצל"פ, ביום 27.12.06, אודות ההחלטה לעיכוב הליכים. זאת, במסגרת הבקשה להשבת רכבים, אותה הגיש ביום 27.12.06. הרכב נמכר במסגרת מכרז ביום 26.12.06. מכר הרכב אושר בהחלטת כב' ראש ההוצל"פ מיום 31.12.06. בין לבין, ביום 27.12.06 הורתה כב' ראש ההוצל"פ, על עיכוב הליכי מימוש הרכבים המעוקלים, אך ציוותה כי הרכבים לא יוחזרו בשלב זה לתובע, אלא יישארו מאוחסנים במחסני הערובה. ההחלטה דנן הוקלדה במחשבי ההוצל"פ, אך לא הוקלדה ההוראה בדבר עיכוב הליכי מימוש בתיק. פקיד ההוצל"פ פנה ביום 27.12.06, אל כב' ראש ההוצל"פ בבקשה למתן הוראות, ובה ציין כי מכר הקטנוע אכן עוכב על פי ההחלטה, אך רכב הונדה כבר נמכר במכרז. בשלב זה, טרם אושר מכר רכב ההונדה ע"י כב' ראש ההוצל"פ. המכר אושר ביום 31.12.06. התנגדותו של התובע לביצוע השטר, התקבלה ביום 21.1.07. ניתנה לתובע רשות להגן ונקבע כי הרכבים שנתפסו יוחזרו לידיו. הקטנוע אכן הוחזר בעין. תמורת מכירת רכב ההונדה בסך 43,153 ₪, שולמה לידי התובע ולא לידי הזוכה בתיק. הכרעה משפטית: אחריותו של עו"ד לפק: מאחר והסתבר עובדתית, כי עו"ד לפק פעל כב"כ זוכה ולא ככונס נכסים, הרי החובות המוגברים אותם מטילה הפסיקה על כונס נכסים, אינן חלות בענייננו. יחד עם זאת, הפסיקה מטילה חבות גם על הפרקליט מייצג לפעול באחריות, בזהירות ובמתינות. בשקילת התנהגותו של עו"ד לפק כב"כ הזוכה בתיק, לא מצאתי כי עו"ד לפק חרג מתחומי אחריותו. שלא כנטען על ידי התובע, עולה במפורש מתדפיס האירועים בתיק כי הליכי העיקול והתפיסה של הרכבים, נעשו כדין. אין המדובר בהליכים שננקטו במחטף, בטרם משלוח אזהרה. שוכנעתי מן המסמכים שהוצגו בפני, כי עו"ד לפק פעל ברצינות ובאחריות לאיתורו של התובע, חייב ההוצל"פ. לאחר שהאזהרה חזרה בפעם הראשונה, מן הכתובת שהייתה ידועה אז לזוכה בהוצל"פ, הפעיל עו"ד לפק באופן זהיר ומבוקר, חוקר פרטי שאימת את מגורי החייב בכתובת בה בוצעה מסירת האזהרה. החוקר מצא, כי החייב מתגורר יחד עם משפחתו ברחוב חזון איש רמת גן. שם בוצעה מסירת המסמכים, לידי רעייתו של התובע. אמנם, רעייתו של התובע סירבה לקבל את המסמכים, אך הללו הושארו בכתובתה חרף התנגדותה. יצויין, כי התנגדות לקבלת כתבי בית דין בהוצל"פ על ידי בני משפחות של החייבים היא חזון נפרץ. הדרך לבירור השאלה האם אכן החייב מתגורר בכתובת ביצוע האזהרה, היא בדיקה אצל השכנים. כפי שעולה מאישור המסירה. החוקר אימת את מגוריו של התובע בכתובת דנן בשיחה עם השכנים בבנין, משפחת סימן-טוב. כאמור, רק בדיעבד התברר כי דווקא בתקופת הזמן בה בוצעה המסירה של האזהרה, הורחק התובע מכתובת מגורי המשפחה, עקב אלימות בה נקט כלפי רעייתו. התובע לא השאיר רישומים על כתובת אחרת לאותה תקופה, לא במשרד הפנים ולא אצל רשות הדואר. לכן, לא הייתה לעו"ד לפק כל סיבה להטיל ספק במגורי הנתבע, בכתובת בה בוצעה האזהרה. ראו : סעיף 7 (ב) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967. בספרו של המלומד דוד בר-אופיר, "הוצאה לפועל- הליכים והלכות", מהדורה שישית, עדכון מס' 3 , 2007, כרך ראשון, עמ' 45 : "המצאה שנעשית במענו של החייב היא המצאה כדין, והתשובה לשאלה מהו מענו של החייב, היא עניין שבעובדה (רע"פ 2514/92 מ"י נ' רחמים פ"ד (3) 775 ). אם סרב החייב, או מי שניתן להמציא לו את האזהרה, לקבל את האזהרה, או לחתום על אישור המסירה - יראו אותו כמי שהומצאה לו האזהרה כדין, והערת פקיד הדואר או המוסר בדבר הסירוב, תהווה ראיה לאמיתותה (סעיף 7 (ד) לחוק)". אני קובעת, איפוא, כי לא נפל דופי בהתנהגותו של עו"ד לפק, באשר לפיקוח על הליכי מסירת האזהרה, בכתובת מגורי משפחת התובע במועד הרלבנטי, רחוב חזון איש ברמת-גן. לא נפל דופי בפעולותיו של עו"ד לפק כב"כ הזוכה, לנקיטת הליכי הוצל"פ כנגד החייב לאחר שבוצעה מסירת האזהרה, ולרבות עיקול ותפיסת מטלטלין. טענות התובע, כאילו הייתה התנהלות בלתי מקצועית מצדו של עו"ד לפק בנקודות זמן אלה, נדחות. גם לאחר השלב בו נכנס התובע לתמונה ופעל לעיכוב הליכי הוצל"פ, אין פסול בהתנהגותו של עו"ד לפק. התובע עצמו, לא טען כי עו"ד לפק ניסה לחבל בעיכוב ההליכים. בשלב הזה, נקט עו"ד לפק כראוי וכנדרש, עמדה פסיבית, והוא קיבל את החלטות בית המשפט וראש ההוצל"פ. אין לומר, כי עו"ד לפק הפעיל את הליכי המכירה בחפזון, כדי לסכל בכך עיכוב הליכים צפוי. הליכי המכירה של הרכב ננקטו על פי הסדר הרגיל בלשכת ההוצל"פ, כאשר עו"ד לפק אינו נוטל בכך כל חלק. עו"ד לפק לא היה חייב לדעת, ולא הוכח כי ידע פוזיטיבית, אודות צו עיכוב ההליכים שניתן על ידי ביהמ"ש. מכירת הרכב ביום 26.12.06 נעשתה על ידי מנגנוני ההוצל"פ, כאשר באותו שלב לא היה ידוע לאיש מאנשי ההוצל"פ, ואף לא לעו"ד לפק, אודות צו עיכוב ההליכים. אי לזאת, אני מוצאת כי אין ממש בתביעה כנגד עו"ד לפק, הנתבע 2, והנני לדחותה בזה. אחריות התובע: בשלב זה, גם נוכח הטענות שהעלה התובע כלפי הנתבעים וגם נוכח הטענות שכל אחד מן הנתבעים העלה כלפי התובע, ובמרומז גם כלפי בא-כוחו של התובע, יש לבחון את אחריותו של התובע, לאירועים נשוא התביעה. התובע, אשר לא השאיר אחריו כתובת ידועה לתקופה בה בוצעה האזהרה, אחראי לכך, שהאזהרה נרשמה כאזהרה שנמסרה כדין בכתובת מגוריו הידועה. הליכי הוצל"פ שננקטו נגדו, היו איפוא מוצדקים בראשיתם. התובע פעל לעיכוב הליכי מכר הרכבים, לאחר שנתפסו, פנייתו לבית המשפט הייתה ביום 14.12.06. כב' הרשמת נתנה את החלטתה לעיכוב הליכים כנגד הפקדת ערובה ביום 19.12.06. יום זה היה יום רביעי. הדעת נותנת , כי ההודעה על ההחלטה, נמסרה לתובע למחרת היום, 20.12.06, יום חמישי. התובע פעל להוצאת ערבות בנקאית, אותה הפקיד בקופת בית המשפט ביום 24.12.06, יום ראשון בשבוע. אי לזאת, אני דוחה את הטענות שהעלתה המדינה כלפי התובע במישור זה. אין לומר כי התובע התרשל בכך שהמתין חמישה ימים תמימים, בטרם הפקיד את הערובה והפעיל את עיכוב ההליכים. לוח הזמנים, בהתחשב בימי שישי-שבת, שפורט לעיל, מעלה כי התובע פעל בסבירות הראויה בהפקדת הערובה דנן. אשר להודעת התובע ללשכת ההוצל"פ, אודות קיומו של צו עיכוב ההליכים שנכנס לתוקף: התובע הודיע ללשכת ההוצל"פ על עיכוב ההליכים האמור, באמצעות בקשתו לעיכוב ההליכים מיום 27.12.06. בכך, עמד התובע ועמד גם בא כוחו, בתנאי החלטתה של כב' הרשמת אראלה עפרון למסירת הודעה על עיכוב הליכים, ללשכת ההוצל"פ הנוגעת בדבר תוך 3 ימים. אני דוחה, איפוא, את הטענות שהעלה כל אחד מהנתבעים, כאילו לא עמד התובע במילוי החלטת כב' הרשמת עפרון לענין מסירת ההודעה לתיק ההוצל"פ, תוך 3 ימים. ראינו כי התובע עמד בכך, שכן הפקיד את הערובה ביום 24.12.06 והודיע לתיק ההוצל"פ אודות העיכוב ביום 27.12.06. מבחינה משפטית, עיכוב ההליכים נכנס לתוקף, רק עם הפקדת הערובה. שלושת הימים שהוקצבו לתובע בהחלטת כב' הרשמת, לצורך מסירת ההודעה אל לשכת ההוצל"פ, יימנו מיום 24.12.06, ואילך. ברי, כי אילו היה התובע נחפז עוד ביום 24.12.06 אל דלפקי לשכת ההוצל"פ ומודיע להם בו ברגע על עיכוב ההליכים, היה מפליא עשות. ברם, התובע יצא איפוא ידי חובתו, ועמד בהחלטת הרשמת עפרון במסירת ההודעה ביום 27.12.06. הוא הדין, באשר להידוק הפיקוח של התובע, אודות יישום ההחלטה לעיכוב הליכים. אפשר כי וידוא דקדקני, היה עשוי למנוע את המשך הליכי המכר והמימוש של רכב ההונדה. ברם, במצב רגיל וסביר, אין צורך בוידוא דקדקני כזה, ולכן אין להתגולל על התובע או על בא כוחו, על שנהגו על פי שורת הדין ולא לפנים משורת הדין, והניחו למערכת להתנהל כמות שהיא מתנהלת בדרך כלל. במישור זה, אין להטיל אחריות כלשהי על התובע. אסכם פרק זה, בקביעה כי לתובע אחריות לכך שההליכים הופעלו, והרכבים נתפסו תוך נקיטת הליכי מכירה, מבלי שבפועל קיבל אזהרה לידיו, שכן לא מסר כתובת מדוייקת ונכונה לאותה תקופה במשרד הפנים ורשת הדואר. אך, התובע פעל כדין ובמועד, באשר למועד מסירת ההודעה על עיכוב ההליכים, ללשכת ההוצל"פ, כנדרש בהחלטת כב' הרשמת, הוא עשה כן תוך 3 ימים ממועד הפקדת הערובה, וזהו המועד בו נכנס עיכוב ההליכים לתוקף. עוד אני קובעת, כי לתובע אין אחריות לפיקוח, על האופן בו הוזן עיכוב ההליכים דנן למחשבי ההוצל"פ. אחריות המדינה: מבחינת אחריות המדינה, אין מוטלת עליה אחריות להפעלת הליכי עיקול ותפיסה של הרכבים. הרכבים נתפסו כדין, לאחר שעל פי רישומים, נמסרה אזהרה לתובע/חייב והוא לא התגונן. גם ביצוע הליך המכרז, במסגרתו נמכר הרכב ביום 26.12.06, היה תקין. באותה נקודת זמן, לא ידע איש מבין הגורמים הרלבנטים בלשכת ההוצל"פ, אודות צו עיכוב ההליכים שניתן על ידי כב' הרשמת עפרון בבית המשפט. נקודת המפנה מבחינת אחריות המדינה, הינו יום 27.12.06. כב' הרשמת קמפנר-נבון, הורתה באותו יום על עיכוב הליכי מכירה, כאשר קבעה שהרכבים המעוקלים ישארו עדיין בחזקת המדינה, אך לא ימכרו עד להחלטה אחרת. לטעמי, החלטה זו ראויה ביותר ואין בה רבב. זוהי הדרך הנכונה לפעול, ובית משפט זה, לא היה נוהג אחרת באותה סיטואציה. אופן הזנת ההחלטה לרישומי מחשב ההוצל"פ, כאילו אין בתיק עיכוב הליכים, וזאת בגלל סיפת ההחלטה, להותיר את הרכבים שנתפסו במחסני הערובה, היא בעייתית. העדר הקלדה מדוייקת, היא שגרמה לכך שהליכי המכר המשיכו להתקדם. אחריותה של המדינה בגין נתון זה, מתחדדת ביתר שאת, לאור העובדה שפקיד ההוצל"פ פנה ביום 27.12.06 אל כב' ראש ההוצל"פ בבקשה למתן הוראות ובה ציין כי מכר הקטנוע אכן עוכב על פי ההחלטה, אך רכב ההונדה כבר נמכר. נתון זה מעלה, כי הייתה מודעות בלשכת ההוצל"פ לכך שרכב ההונדה נמכר במכרז ביום 26.12.06. באותה נקודת זמן, היה מקום למתן הוראה, להזנת סטטוס של עיכוב הליכים לרישומי מחשב ההוצל"פ. אילו היה דבר זה מבוצע, היה נמנע המשך הליך מכר הרכב. המכר שבוצע ביום 26.12.06, לא היה מאושר על ידי כב' ראש ההוצל"פ ביום 31.12.06, עקב קיומו של הליך עיכוב הליכים, אשר היה מוקלד ונרשם כדין. אני קובעת, כי מבחינה זו, יש להשית אחריות על המדינה. גובה הנזק: לאחר שקבעתי, כי יש להשית אחריות על המדינה, מחמת חוסר עדכון נאות של עיכוב ההליכים ברישומי מחשב ההוצל"פ, אשר היה מונע את המשך הליכי המימוש, ואת אישור מכר הרכב ע"י כב' ראש ההוצל"פ ביום 31.12.06, יש לבחון את גובה הנזק. הנזקים להם טען התובע הם כדלקמן: מכר הרכב בהפסד; נזקים לקטנוע; שווי מיטלטלין ברכב שנתפס ונמכר; עוגמת נפש; עלויות הערבות הבנקאית; הוצאות משפט; נבחן את ראשי הנזק הללו, כסדרם. מכר הרכב בהפסד: נבחן תחילה את הנזק העיקרי, והוא שווי הרכב בעת המכירה, מול שווי הרכב בשוק החופשי. כאמור, עסקינן ברכב הונדה אקורד, שנת 1998. לפי מחירון השמאי לוי יצחק, במועד הרלוונטי ערכו היה 55,000 ₪. הרכב נמכר באמצעות לשכת ההוצל"פ בסכום של 43,153 ₪. כלומר פער כספי של כ- 12,000 ₪ המהווה כ- 21 - 22 אחוז פחות משווי המחירון. אינני מקבלת את טענת התובע, כי מדובר ברכב שמור ומשובח שהיה עשוי להימכר במחיר של כ- 70,000 ₪. זוהי טענה שאינה מעוגנת במציאות היום- יומית, של מחירי כלי רכב משומשים בישראל. בית המשפט בתוך עמו הוא יושב. מחיר המחירון של הרכב, משקף נאמנה מצבו של כלי רכב, מאותו סוג ומאותה שנת דגם, והוא מהווה אינדיקציה ראויה למחירו. מעבר לטענות כלליות, כי מדובר בכלי רכב מטופל במיוחד, לא צרף התובע כל אינדיקציה לכך. הוא אף לא צרף את ספר הטיפולים של הרכב במוסך, כדי להוכיח את טענותיו. אינני מקבלת את טענות המדינה, כי היה על התובע לצרף חוות דעת מומחה באשר לשוויו של הרכב במועד התפיסה. אדם סביר, אינו נוהג לערוך חוות דעת לכלי הרכב אשר בבעלותו או בחזקתו, במחשבה שלשכת ההוצל"פ עשויה לתפוס אותם באישון לילה, ואזי מייד ישלוף את חוות הדעת שהכין, לצורך תביעה כגון התביעה שבפני. בנסיבות תיק זה, ההסתמכות על המחירון של השמאי לוי יצחק, שהוא מחירון נפוץ ומקובל, לצורך קביעת ערכו המשוער של כלי רכב, נכונה וראויה. ראו : דברי השופטת אפעל-גבאי, ת.א. ( שלום ירושליים) 98 / 3467 ברק שזו חב' לבנין בע"מ נ' יוניברסל מוטורס ישראל בע"מ [פדאור (לא פורסם) 00 (6) 354], עמוד 15 : "אני סבורה, כי מחיר מחירון של רכב המביא בחשבון את שנת הייצור שלו, סוגו ומספר הקילומטרים שעבר, אכן משקף את מחירו המקורי של הרכב בניכוי דמי השימוש בו". אכן, המחירון מהווה כלי אובייקטיבי, להערכת שווי הרכב מסוג זה. אפשר כי הרכב היה במצב גרוע יותר - כטענת המדינה. אפשר כי הרכב היה במצב משופר יותר - כטענת התובע. ברם, בהליכי משפט, אין מקום להשערות , יש להיעזר במדדים אובייקטיבים. מחירון השמאי לוי יצחק הוא מדד אובייקטיבי שכזה. זאת ועוד, ניסיון החיים מעלה, כי מכירת רכב בהליכי מכרז, שעה שלא ניתנת לקונה אפשרות לבודקו אלא בדיקה חיצונית גרידא, מפחיתה בדרך כלל כ- 20% מערכו. השוו: דברי כב' השופט אהוד שוורץ, בתיק ה.פ. (שלום ת"א) 05 / 201338 רהב טובה נ' רהב גדעון [פדאור (לא פורסם) 06 (28) 299], עמוד 1. דבר זה תואם את ההפחתה שהיתה בענייננו. אי לזאת, אני קובעת, כי במכירת הרכב, הפסיד התובע סך של כ- 12,000 ₪. התובע זכאי לפיצוי מהמדינה בגין רכיב זה. נזק לקטנוע: התובע דרש בכתב התביעה פיצוי עבור נזק לקטנוע. התובע הפנה למסמכים, שנמסרו לידיו בגין אחסנת הקטנוע, נספח י"ב לכתב התביעה. זוהי קבלה על סך 490 ₪. בנוסף, טוען התובע, כי היה עליו להוציא מחדש רישיון לקטנוע, דבר שהיה כרוך בעלויות. סכום מדויק בגין רכיב הרישיון, לא ננקב ע"י התובע. כמו כן טוען התובע, כי לקטנוע נגרמו נזקים במהלך הליך התפיסה והאחסנה. התובע הפנה לפירוט מצב הקטנוע במסמכי ההוצל"פ, למשל שבר בפלסטיק וכו', שלטענתו נגרמו במהלך התפיסה והאחסון. גם בגין רכיב זה, לא נקב התובע סכום מדויק של פיצוי. לאחר שאני בוחנת את עמדות הצדדים במישור זה, אני מחליטה להעניק לתובע פיצוי בסך של 500 ₪ עבור רכיב הנזק לקטנוע. אומנם, לתובע אשם תורם בכך שלא מסר כתובתו הנכונה ואיפשר נקיטת הליכים של עיקול ותפיסת מיטלטלין, בסטאטוס של "לאחר מסירת אזהרה" שעה שבפועל אזהרה לא נמסרה אליו. אולם, אין הדבר מצדיק גרימת נזק לרכוש אגב ביצוע הליכי עיקול. מן הקבלה שצרף התובע, שוכנעתי כי היה עליו לשלם דמי אחסנה, וכי נגרם נזק מסוים לקטנוע. בהעדר מסמכים מעבר לאלה שצורפו, אני מעמידה את הפיצוי שהתובע זכאי לקבל, בגין ראש נזק זה, על הסך של 500 ₪. שווי מיטלטלין ברכב שנתפס ונמכר: אשר לנזקים נוספים שהתובע טוען להם, כגון מיטלטלין שהיו בתוך הרכב בעלות של 2,000 ₪ - אני מוצאת כי טענות אלה לא הוכחו. ראשית,לא צורפה רשימה מדויקת של כל פריט ופריט, והערכת שוויו בצידה. נטען בעלמא, אודות ציוד ספורט, קביים וכו' בלי לפרט את טיב הציוד ועלותו. שנית ועיקר, קשה להאמין כי אדם סביר, היה משאיר בתוך כלי רכב פריטים יקרים בעלות כזו, של 2,000 ₪, ולא היה מעלה אותם לביתו. אם אכן היו בתוך הרכב מיטלטלין, סביר להניח שעלותם היתה זניחה. אחרת התובע היה טורח ומעלה אותם לביתו. לחילופין, אם אכן הותיר התובע ברכב פריטים יקרים שכאלה, רובץ עליו אשם תורם, בשיעור של 100 אחוז. אי לזאת, אינני פוסקת סכום כלשהו בגין ראש נזק נטען זה. עוגמת נפש: אשר לרכיב הנטען של עוגמת נפש, אותה העריך התובע בשיעור של 10,000 ₪. יאמר לאלתר, כי יש דברים שאין להם שיעור, ועוגמת נפש היא אחד מהם. יחד עם זאת, עוגמת הנפש שנגרמה לתובע, אינה נעוצה בהכרח במכירת הרכב, שהיא השלב הסופי של הליך ההוצל"פ הנדון כאן, אלא בתפיסת כלי רכב ונכסים שבבעלותו ע"י לשכת ההוצל"פ, מבלי שידע על כך מראש. כפי שקבעתי לעיל, האחריות בעניין זה מוטלת על התובע, שלא דאג לעדכן את כתובתו העדכנית לצורך מסירת כתבי בי-דין ברשות הדואר או במשרד הפנים. ראינו, כי עו"ד לפק, עשה את כל המאמצים הנחוצים כדי לאפשר מסירה של האזהרה לידי התובע. כולל משלוח לכתובת הראשונה הידועה והפעלת חוקר פרטי. החוקר וידא את מקום מגוריו של התובע ומשפחתו, בכתובת אליה נשלחה האזהרה בפועל. המסירה הושארה אצל רעייתו של התובע. לזוכה בתיק ההוצל"פ ולמדינה, אין ולא היתה יכולה להיות אינדיקציה לכך, שהתובע באופן זמני, התגורר באותה תקופה בכתובת אחרת. אילו התובע היה מעדכן את כתובתו כאמור, היה הזוכה מצליח לבצע את המסירה של האזהרה לכתובת הנכונה, ואזי ממילא היה יודע על ההליך, ויכול היה להתנגד לו ולקבל עיכוב הליכים במועד. לתובע יש איפוא אשם תורם, בשיעור של 100% במישור זה ולכן, אינני פוסקת מאומה עבור רכיב עוגמת הנפש. עלויות הערבות הבנקאית: עבור רכיב ההוצאות שנגרמו לתובע, לטענתו, בסך של 1,000 ₪, בגין הפקת הערבות הבנקאית - התובע לא הוכיח את טענותיו. גרסתו, כי נגרם לו נזק כספי כתוצאה מהפקת הערבות, מועלית בעלמא, ואינה נתמכת במסמכים. לא הוצגו בפני דפי חשבון בנק, המעידים על העמלה המיוחדת, שנדרש התובע לשלם עבור הוצאת הערבות הבנקאית, או על עסקאות שהחמיץ התובע כתוצאה מהצורך שהתעורר אצלו, לייחד כספים עבור הערבות הבנקאית האמורה. דרישת הפיצוי של 1,000 ₪ בגין הוצאת הערבות הבנקאית, נדחית איפוא. הוצאות משפטיות: בגין ההליך השיטרי והצורך לעמול בבית המשפט ובלשכת ההוצל"פ סביב נושא עיכוב ההליכים, דורש התובע סך של 10,000 ₪ כהוצאות משפט. אשר לכך, אחזור ואומר, כי אילו היה התובע מספק כתובת ראויה מלכתחילה, היה מקבל את האזהרה במועד, ולא היה מגיע, למצב בו נתפסו מיטלטלין, בטרם ידע על ההליך. במישור זה לתובע יש אשם תורם משמעותי. לא זו אף זו, הוצאות המשפט של התובע בנושא עיכוב ההליכים ושחרור המעוקלים, הן הוצאות הכרוכות בהליך השיטרי. תרופתו ניתנה לו מן הסתם, במסגרת פסק הדין שניתן בהליך השיטרי, ההוצאות שנפסקו שם ע"י כבוד השופט פרידלנדר. על כן, אינני פוסקת מאומה גם בגין רכיב זה. סיכום נושא הנזק: התובע זכאי לפיצוי בגין הסכומים הבאים: סך של 12,000 ₪ עבור הפער בין ערך הרכב על פי המחירון, לבין הסכום בו נמכר בפועל במכרז ההוצל"פ. סך של 500 ₪ עבור נזק לקטנוע. הסכומים דנן, יהיו צמודים למדד שהיה ידוע ביום 30.12.06 וישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד לתשלום המלא בפועל. הוצאות משפט בגין ההליך הנוכחי: התביעה כנגד הנתבעת 1 התקבלה. התובע זכאי לקבל מאת המדינה הוצאות משפט בהליך הנוכחי בסך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כן זכאי התובע לקבל מאת המדינה עלות אגרת המשפט כערכה ביום תשלומה, סך של 1,406 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום 28.2.07 ועד לתשלום המלא בפועל. התביעה כנגד הנתבע 2 נדחתה. אני פוסקת כי על התובע לשלם לנתבע 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההליך הנוכחי, בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בקביעת סכומי ההוצאות, אשר נפסקו לקולא, לקחתי בחשבון כי הצדדים ויתרו על הליך שמיעת הוכחות פרונטאלי ונעתרו להכרעה על יסוד הכתב. פסיקתא תוגש לחתימתי.אזהרה לחייב