הלכה פסוקה היא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וחתם עליו לאות הסכמתו, ולא יישמע לכן בטענה כי "לא נעשה דבר" (non est factum). כלל הוא, כי חזקה על אדם החותם על מסמך, כי הוא קרא והבין את תוכנו. כך בכלל, וכך בוודאי מקום בו מדובר בחתימה על מסמך כה מהותי כגון שטר משכנתא אדם החותם על מסמך מבלי שטרח לעיין בו, לא יישמע, בדרך-כלל, בטענת Non Est Factum או בטענה דומה. על הלכה זו חזרו בתי המשפט חדשות לבקרים בית הית בפסקי הדין להלן: ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 ע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' חנה מנצור, פ"ד לד(4) 29, 33). ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591; ע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן, פ"ד נו(5) 365). להלן פסק דין בנושא ביטול חתימה על משכנתא: פסק-דין פתח דבר 1. עניינה של התובענה בבקשתה של המבקשת ילידת 1937 (להלן: "המבקשת") למתן צו הצהרתי שלפיו הסכם ההלוואה, שטר המשכון ושטר המשכנתא כהגדרתם להלן, שעליהם חתמה ביחד עם בעלה המנוח, יליד 1932 (להלן: "המנוח"; המבקשת והמנוח ביחד ייקראו להלן: "בני הזוג") ביחסיהם עם המשיבה מיסטר מאני ישראל בע"מ (להלן: "המשיבה"), בטלים. בהמשך לכך מתבקש בית המשפט להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל שמספרו 6-03-54139-01 שפתחה המשיבה למימוש המשכון שנרשם ביום 18/2/02 ברשם המשכונות על זכויות בני הזוג בדירת המגורים שלהם (להלן: "תיק ההוצל"פ"). כפי שהצהיר ב"כ המשיבה בדיון שהתקיים ביום 30/1/07 - המשיבה לא המשיכה בהליכי ההוצאה לפועל לנוכח ההליכים התלויים ועומדים בבית המשפט, הגם שאין צו מניעה האוסר עליה לעשות כן. רקע עובדתי 2. המשיבה היא חברה שעיסוקה במתן הלוואות חוץ-בנקאיות. ביום 29/1/02 נחתם בין בני הזוג מצד אחד לבין המשיבה מצד שני הסכם הלוואה שלפיו הלוותה המשיבה לבני הזוג סכום של 338,000 ₪ בתנאים כפי שפורטו בהסכם זה (להלן: "ההלוואה" ו"הסכם ההלוואה", לפי העניין; הסכם ההלוואה צורף כנספח א/1 לתובענה). כבטחון להחזר ההלוואה שיעבדו בני הזוג את דירת המגורים שלהם שברחוב אחד עשר 23/32 בראשון לציון במקרקעין הידועים כגוש 6286 חלקה 268 (להלן: "הדירה"). בהתאם, חתמו בני הזוג בו ביום, 29/1/02, בפני עו"ד יונתן מילר מטעם המשיבה (להלן: "עו"ד מילר") על שטר משכון (להלן: "שטר המשכון", צורף כנספח א/2 לתשובת המשיבה לתובענה) ועל שטר משכנתא (להלן: "שטר המשכנתא", צורף כנספח א/1 לתשובת המשיבה). אף שהדבר לא הובהר לאשורו והצדדים לא הקפידו בפניי בהבחנה שבין משכון למשכנתא, וגם נסח מקרקעין לא הוצג, נראה כי רישום המשכנתא בלשכת רישום המקרקעין לא בוצע; ואולם אין זה משנה לצורך ההכרעה בתיק דנן. משלא עמדו בני הזוג בתנאי החזר ההלוואה כבר סמוך לאחר שזו ניטלה על ידם, וחרף מכתבי התראה שהמשיבה הפנתה אליהם (חלקם צורפו כנספח ב לתשובת המשיבה), הועמדה ההלוואה לפרעון מיידי וביום 12/6/03 פתחה המשיבה את תיק ההוצל"פ לפירעון החוב על דרך מימוש הבטוחה. על רקע זה הוגשה התובענה על ידי בני הזוג, כאשר מלכתחילה זו נתמכה בתצהירה של המבקשת מיום 4/10/04 (להלן: "תצהיר המבקשת") והוגשה לבית משפט השלום בתל-אביב (הפ 201124/04). ביום 25/10/04 הוגש גם תצהיר של המנוח בתמיכה לתובענה (להלן: "תצהיר המנוח"). בהסכמת הצדדים ובהחלטת כבוד השופטת ר' רונן מיום 25/10/04, הועבר הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב שלו נתונה הסמכות העניינית ונפתח תיק הפ 1416/04, הוא התיק הנדון. לאחר שהועבר התיק לבית משפט זה, הגיש המנוח ברשות בית המשפט תצהיר משלים מטעמו מיום 1/12/04 בתמיכה לתובענה (להלן: "התצהיר המשלים של המנוח", ראו: החלטת כבוד הרשם ש' ברוך מיום 20/12/04, בש"א 24883/04). ביום 8/1/05 בטרם החל הדיון בתיק נפטר המנוח. במצב דברים זה, נתבקשה מחיקתו כבעל דין בתובענה, וכך אמנם קבעה כבוד השופטת י' שיצר (החלטה מיום 14/3/05). בנסיבות שנוצרו, ביקשה המבקשת להגיש תצהיר משלים מטעמה. משהועבר התיק לטיפולי ובהסכמת הצד שכנגד, נעתרתי לבקשה (ראו: החלטתי מיום 15/1/06) ותצהיר משלים מטעם המבקשת אמנם הוגש ביום 20/2/06 (להלן: "התצהיר המשלים של המבקשת"). טענות המבקשת 3. בתובענה נטען כי בהחתימה את בני הזוג על ההסכם, שטר המשכון ושטר המשכנתא, ניצלה המשיבה את חולשתם הפיזית והמנטאלית - כל זאת שעה שנתנה להם "הלוואה בתנאים שלא היו ברורים להם עד תום" (ראו: סעיף 8 לתובענה וכן סעיף 9 לתצהיר המשלים של המבקשת). על פי הנטען, בני הזוג לא קיבלו כל הסבר מהמשיבה על כך שההלוואה צמודה לדולר או "על חיוב ריבית" - כך בלשון התובענה ובתצהירה המשלים של המבקשת (סעיף 6 לתובענה; סעיף 5 לתצהיר המשלים). והעיקר, כך נטען, לא ניתן לבני הזוג הסבר כי קימת אפשרות שיסולקו מהדירה, לא כל שכן בלא שיינתן להם דיור חלופי, מה גם שהם מטופלים בבת בגירה הסובלת מנכות נפשית קבועה של 75% (אישור הביטוח הלאומי צורף כנספח ב/1 לתובענה). מעבר לכך ובהתייחס לרקע להתקשרות שבין בני הזוג לבין המשיבה, נטען כי משנקלע המנוח לחובות לגופים שונים בסכום של כ-100,000 ₪, נוצר הקשר בין המשיבה לבין המנוח באמצעות אחד בשם פנחס מאיר (להלן: "פנחס"), שהציע למנוח את עזרתו בלקיחת הלוואה ב"שוק האפור". לטענת בני הזוג, אותו פנחס אמר למנוח כי הוא עצמו זקוק להלוואה, אך אינו יכול לקבלה בהיעדר אפשרות לספק בטחונות, ומשכך פנחס הציג למנוח עסקה שלפיה המנוח יטול מאת המשיבה את ההלוואה בסכום של 338,000 ₪, כאשר מתוך סכום זה יקבל המנוח 138,000 ₪ לכיסוי חובותיו ואילו פנחס יקבל 200,000 ₪, וכי כנגד ההלוואה יתן המנוח בטחון על הדירה עד לגובה הסכום שיקבל, קרי: עד לגובה של 138,000 ₪. מאחר שמתכונת זו תאפשר לפנחס לקבל את "חלקו" בהלוואה, התחייב פנחס לפרוע את הריבית על מלוא ההלוואה במשך כל תקופת ההלוואה, כאשר בתום התקופה יפרעו המנוח ופנחס כל אחד את חלקו בהלוואה (סעיף 11 לתובענה). יצוין כי בסעיף 12 לתצהיר המשלים של המנוח שינה מגרסתו זו, במובן זה שסיפר כי חלקו בהלוואה היה 128,000 ₪ ואילו חלקו של פנחס היה 210,000 ₪ ועוד סיפר שהוסכם כי בסופו של יום פנחס יפרע את מלוא קרן ההלוואה בנוסף לכך שיישא בכל תשלומי הריבית (ראו: סעיף 10 לתצהיר המשלים של המנוח). את השוני בגרסאות הסביר המנוח בכך שבעת שהוגשה התובענה ובשל המחלה שבה לקה וטיפולים קשים שעבר, לא היתה בידי פרקליטו גרסתו המלאה (ראו: סעיף 9 לתצהיר המשלים). עסקה זו שעליה סוכם כנטען בין המנוח לבין פנחס (להלן: "הסיכום בעל פה"), נטען על ידי בני הזוג שנעשתה בידיעה, בתיאום ובשיתוף פעולה של המשיבה - אשר לטענת בני הזוג פנחס שימש כנציגה - ש"טמנה להם פח", כלשונם, מתוך מטרה להשתלט על הדירה המשמשת למגוריהם, תוך השתת ריביות נשך על סכום ההלוואה שאת מרביתה לא הם קיבלו אלא פנחס. לנוכח מעשה הנוכלות שבני הזוג ייחסו למשיבה ומשלא הובהר להם כי הם חשופים לסיכון שיסולקו מהדירה - תוך שהוחתמו לטענתם בלא כל הסבר, על ויתור על סעיפי הגנה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), (להלן ביחד: "סעיפי הוויתור") - ויוותרו בלא קורת גג, הוגשה התובענה דנן שבה נתבקש בית המשפט להורות על ביטול ההסכם, שטר המשכון ושטר המשכנתא. במצב דברים זה, בני הזוג אף טענו כי "לא נעשה דבר" (non est factum), באשר הוטעו לטענתם לחשוב שחתמו על מסמך שונה מזה שעליו חתמו בפועל, וכי גם מטעם זה יש לבטל את ההסכם ואת המסמכים הנלווים לו. המבקשת מוסיפה וטוענת כי לה עצמה לא היתה כלל מעורבות בנושא ההלוואה, לא עם פנחס ולא עם המשיבה; אלא שחתמה על ההסכם ועל מסמכי השעבוד במקומות שסומנו לה על ידי פרקליט המשיבה, והכל על מנת שבעלה, כטענתה, יוכל לקבל את ההלוואה; ממילא גם לא היה לה מושג בעניין המשכון או המשכנתא. עוד נטען על ידי בני הזוג כי הריבית שגבתה וגובה המשיבה, הן הריבית על ההלוואה והן ריבית הפיגורים, מנוגדת לסעיפים 5 ו-6 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות תשנ"ג-1993 (להלן: "החוק"), ומשכך היא אסורה. גם מטעם זה נתבקש בית המשפט לבטל את ההסכם מכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 9 לחוק, ולחלופין להורות על הפחתת הריבית לתקרת הריבית המותרת על פי החוק האמור. בהקשר זה הפנו בני הזוג לחוות דעת מומחה מיום 18/8/04 שנערכה על ידי רו"ח בועז יפעת - שהוגשה על ידם במסגרת בקשה לעיכוב הליכים שהגישו בתיק ההוצל"פ - שממנה עולה לטענתם כי סכום החוב, בהתאם להוראות החוק, נכון למועד פתיחת תיק ההוצל"פ היה 410,186 ₪ בלבד, בעוד אשר תיק ההוצל"פ נפתח ע"ס 569,313 ₪ (להלן: "רו"ח יפעת" ו"חוות דעת יפעת"); ועוד הם טוענים כי נקבע בחוות דעת יפעת שתיק ההוצאה לפועל נפתח בריבית שנתית של 49.36% בעוד שההסכם קובע כי הריבית לא תעלה על 25.3402%. טענות המשיבה 4. לטענת המשיבה, אמנם הקשר בין המנוח לבינה נוצר באמצעות פנחס; ואולם פנחס לא היה אלא מתווך בעסקת ההלוואה והסיכום בעל פה שנטען שהיה בינו לבין המנוח או כל הסכמה אחרת שביניהם - אם ובמידה שהיו - לא היו בידיעת המשיבה וממילא אין שחר לטענה בדבר מעורבותה בהם. עובדה היא גם שההלוואה שולמה במלואה לפקודת המנוח - כאשר המבקשת מצידה הסכימה שההמחאות יירשמו לפקודתו. המנוח גם חתום על הוראת קבע להחזרי ההלוואה, הגם שלא עמד בהחזרים אלה. מאידך גיסא מתברר כי למנוח היו קשרים עסקיים עם פנחס, כפי שמצטייר משני ההסכמים שבין פנחס למנוח, שהאחרון צירף לתצהיר המשלים שהגיש - הסכמי הלוואה בין השניים, כאשר פנחס הוא הלווה, האחד מיום 9/7/03 כשנה וחצי לאחר ההסכם עם המשיבה, והשני מיום 19/5/04 למעלה משנתיים לאחר חתימת ההסכם עם המשיבה ולאחר שחלפה כשנה מאז שנפתח תיק ההוצל"פ (שני ההסכמים צורפו גם כנספחים א ו-ב לתצהיר המשלים של המבקשת). לא רק זאת, אלא שחרף הטענות החמורות שבני הזוג מייחסים למשיבה בתובענה, המשיבה לא נזכרה כלל באותם הסכמים מאוחרים שבין פנחס לבין המנוח. אף בכל ההתנהלות של בני הזוג בתיק ההוצל"פ ובמשך 16 חודשים מעת שזה נפתח ועד שהוגשה התובענה, בני הזוג לא העלו ולו ברמז אף לא אחת מהטענות שבתובענה, פרט לטענתם לענין חישוב יתרת ההלוואה והחוב בגינה, ובקשתם למתן ארכה לסילוק חובם - ללמדך שאין בטענות אלה ממש, לטענת המשיבה. המשיבה מכחישה את הטענה שלפיה לא ניתנו הסברים לבני הזוג, ולגרסתה כאלה ניתנו בפירוט ובאריכות - במיוחד בנוגע למשמעות שעבוד זכויותיהם של בני הזוג בדירה וסעיפי הוויתור - ראשית דבר על ידי מנהל המשיבה שהחתימם על ההסכם, כאשר לטענת המשיבה עדות לכך נמצאת בקלטת שבידיה שתומללה, ובנוסף גם על ידי פרקליט מטעם המשיבה שהחתים את בני הזוג על שטר המשכון ושטר המשכנתא. אשר לחוק - לטענת המשיבה המגבלות על הריבית שקבועות בחוק זה אינן חלות על ההלוואה נושא הדיון, משום שעל פי הוראת סעיף 15(ב) לחוק, המגבלות כאמור אינן חלות על הלוואה בסכום העולה על 25,000 ₪ (כאשר סכום זה נכון לעת הרלוונטית, ובינתיים הועלה ל-100,000 ₪). כן הם טוענים בהקשר זה כי החישוב הראשון שערך רו"ח יפעת בחוות דעתו מתעלם מעובדה זו וכי גם החישובים החלופיים שערך אינם תואמים את הוראות ההסכם. דיון 5. מטעם המבקשת נשמעה עדותה שלה. מלכתחילה צורפה לתובענה גם חוות דעת יפעת, אלא שרו"ח יפעת לא זומן מטעם המבקשת למתן עדות - ומשכך ובהסכמה חוות דעתו נמשכה מהתיק (ראו: עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 13-22). מטעם המשיבה נשמעה עדות מנהלה - אדם גרוסמן (להלן: "גרוסמן") - וכן נשמעה עדותו של עו"ד מילר, מי שאישר את חתימותיהם של בני הזוג על שטר המשכנתא, ולדבריו ניתן להניח שחתמו בפניו גם על שטר המשכון, הגם ששם אין דרישה לאימות חתימה. יצוין בנקודה זו כי אף שבתשובת המשיבה לתובענה נאמר כי פגישה שנערכה עם בני הזוג במשרדי המשיבה ביום 29/102, שבמהלכה ניתנו להם הסברים על ההסכם שאף נחתם במעמד זה, הוקלטה ותומללה - לא צירפה המשיבה את הקלטת ואת התמליל במסגרת חומר הראיות שהוגש מטעמה ותוך המועדים שנקצבו לכך, וגם לא הגישה בקשה מתאימה להתיר הגשתם כראיה במועד מאוחר יותר. לפיכך ומשהפנה ב"כ המשיבה שאלה למבקשת בעת חקירתה תוך אזכור התמליל כאמור וב"כ המבקשת התנגד לכך - בהחלטה מנומקת מיום 30/1/2007 קבעתי כי בנסיבות אלה לא מהווה התמליל ראיה ומשכך גם לא ניתן להסתמך עליו. אשר לתצהירי המנוח - התצהיר והתצהיר המשלים - במהלך ישיבת ההוכחות ביקש ב"כ המשיבה למושכם מהתיק משלא ניתן היה להעמידם במבחן החקירה הנגדית. משהתנגד ב"כ המבקשת למשיכת התצהירים כאמור, הוסכם על ב"כ הצדדים כי יטענו בעניין זה בסיכומים (ראו: עמ' 16 לפרוטוקול ש' 1-6). ואמנם קיימת אפשרות להכיר ב"הודעת נפטר" כראיה קבילה, כחריג לכלל של עדות מפי השמועה, בהתקיים התנאים שהפסיקה קבעה שנדרש שיתמלאו. אלא שבסיכום טיעוני המבקשת, לא איזכר כלל בא-כוחה את תצהירי המנוח ולא ביקש לקבלם כראיה; וממילא לא טען להתקיימם של התנאים הדרושים לכך. במצב דברים זה - אין זאת אלא שהמבקשת זנחה את בקשתה להכיר בהם כראיה קבילה, ולא מן הנמנע שכך משום שהם אינם ממלאים אחר התנאים כאמור. מכל מקום, במצב דברים זה, אין להסתמך על התצהירים הללו לצורך הכרעה בתובענה. אפנה עתה לברר את המחלוקות שבין הצדדים ובראש וראשונה מן הראוי לברר את טיב היחסים של הצדדים עם פנחס. פנחס מאיר 6. כפי שכבר צוין, בתובענה יוחסו למשיבה מעשי מרמה והטעיה כלפי בני הזוג, תוך שנטען שעשתה יד אחת עם פנחס - טענות המוכחשות מכל וכל על ידה. מעדותה של המבקשת מסתבר כי אין לה שום ידיעה אישית על אודות פנחס, לא על הקשר שלו עם המנוח ולא כל שכן בנוגע לקשר שלו עם המשיבה; וכל שידוע לה לטענתה, הם דברים ששמעה מבעלה בדיעבד (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 4-11). עובדה היא גם שבתצהיר המבקשת שניתן ביום 4/10/04 בתמיכה לתובענה - כשלוש שנים לאחר שנחתם ההסכם וניתנה ההלוואה - לא נזכר כלל שמו של פנחס והוא נזכר לראשונה רק בתצהיר המשלים שהגישה המבקשת לאחר שהמנוח נפטר. המשיבה מצידה, באמצעות מנהלה, טענה שהקשר שלה עם פנחס התמצה בכך שתיווך בין המנוח לבינה כפי שעשה גם במספר מקרים נוספים שבהם תיווך בין לקוחות לבין המשיבה, וכי המשיבה אינה יודעת דבר על הסיכום בעל פה או כל סיכום אחר שבין המנוח לבין פנחס (עמ' 26 לפרוטוקול ש' 2-7; סעיף 9 לתצהיר גרוסמן). במצב דברים זה, כאשר בפי המבקשת טענות חמורות מאין כמותן כלפי המשיבה המייחסות לה מעשה מרמה וקנוניה עם פנחס, ואלה נשענות אך ורק על עדותה שהיא לכל היותר מפי השמועה, בוודאי שלא ניתן לשעות להן. בנסיבות אלה, ומאחר שכלל הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה" - יש לזקוף לחובת המבקשת גם את העובדה שלא זימנה את פנחס לעדות, בלא שניתן כל הסבר לכך; שכן על פניו עדותו של פנחס היתה חיונית להוכחת גרסתה של המבקשת ומשנמנעה מלזמנו למתן עדות חזקה היא שאילו הובאה עדות זו היה בה כדי לתמוך בגרסת הצד שכנגד (ראו: ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614-615 (1993), וכן ראו: יעקב קדמי, על הראיות, (חלק שלישי 2003) 1649-1659 והאסמכתאות שם). ודוק: מצילומי ההמחאות ומסמך הפקדה בבנק שהציגה המשיבה, עולה כי מלוא סכום ההלוואה שולם לפקודת המנוח בשיקים של המשיבה שאף הוטבע עליהם שאינם סחירים, וכי הכסף הופקד לחשבונו (ראו: נספחים ה/2-ה/4 לתשובת המשיבה לתובענה). כך נעשה גם על פי הוראה בכתב בחתימתה של המבקשת, שלפיה הכספים ישולמו לידי בעלה, המנוח (ראו: נספח ה/1 לתשובת המשיבה). אמנם בחקירתה הכחישה המבקשת את חתימתה על הוראה זו, ואולם הכחשה זו הועלתה על ידה לראשונה רק במעמד זה, אף שהמסמך שהחתימה על גביו נחזית כחתימת המבקשת צורף לתשובת המשיבה לתובענה שהוגשה למעלה משנה קודם למתן עדותה של המבקשת בבית המשפט והיא לא טענה מעולם שחתימתה זויפה - עובדה המדברת בעד עצמה. הכחשתה של המבקשת את חתימתה, גם אם אינה מתיישבת עם עדותה שלפיה חתמה על ההסכם והמסמכים הנלווים בגין הלוואה לבעלה, וכך בלשונה: "אני חתמתי על הלוואה לבעלי. אני לא מעורבת בשום דבר. אני לא מעורבת בכספים ולא בכלום" (עמ' 14, ש' 11-12). עובדה היא גם שבמשך כל השנים שחלפו מאז, מעולם לא קבלה על כך שהכסף לא ניתן לפקודתה, ונראה שלא בכדי. לנוכח כל האמור בפרק זה לעיל, אני דוחה את טענת המבקשת המייחסת למשיבה מעשה מרמה וקנוניה, או מעורבות כלשהי בסיכום בעל פה שבין המנוח לבין פנחס. ככל שהיה סיכום כזה או שהיתה כל הסכמה אחרת בין פנחס למנוח, אין הם אפוא מעניינה של המשיבה, ומשכך אף איני רואה מקום להתייחס להסכמים המאוחרים שבין המנוח לבין פנחס. הטענה כי "לא נעשה דבר" 7. המבקשת טוענת כי הוחתמה על ההסכם בפגישה שארכה כ-10 דקות במשרדי המשיבה שלאחריה הוחתמה במשרדו של עו"ד מילר על מסמכי השעבוד - שטר המשכון ושטר המשכנתא - באופן שנתבקשה לחתום על "המקומות המסומנים" שעליהם הצביע עורך-הדין. לדבריה לא ניתן לה כל הסבר שהוא בעת שנדרשה לחתום על המסמכים כאמור, ובמיוחד לא ניתן לה הסבר בנוגע לפרטי החזרי ההלוואה וגם לא בנוגע לסעיפי הוויתור; והכל תוך ניצול חולשתה הפיזית והמנטאלית, כלשונה, ובמטרה לזרוק אותה מהדירה. משכך, לטענתה, בחתימתה על ההסכם ועל מסמכי השיעבוד "לא נעשה דבר" ויש להורות על ביטולם (ראו: סעיף 24 לתובענה; סעיף 6 לתצהיר המבקשת; סעיפים 4 ו-9 לתצהיר המשלים של המבקשת; וכן עדותה בעמ' 11 לפרוטוקול שורה 9 עד עמ' 12 שורה 3). לעומתה טען מנהל המשיבה, גרוסמן, כי הפגישה שבמסגרתה נחתם ההסכם ושבה נכחו שני בני הזוג ארכה כשלוש-ארבע שעות, וכי במהלך פגישה זו נכנסה דווקא המבקשת לפרטי פרטים של ההסכם והציגה מספר רב של שאלות שעל כולם קיבלה ממנו מענה. שכן, לדבריו, עד לפגישה זו במהלך המשא ומתן שקדם לה נפגש רק עם המנוח (עמ' 20 לפרוטוקול שורה 23 עד עמ' 24 שורה 7). משחתמו על ההסכם, פנו בני הזוג למשרדו של עו"ד מילר, שם הוחתמו על מסמכי השיעבוד לאחר שלדברי עו"ד מילר הסביר להם בפרוטרוט, כמנהגו - שכן אינו זוכר את פרטי המקרה הנדון - את משמעות סעיפי הוויתור ורק לאחר מכן אימת את חתימתם על שטר המשכנתא (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 7-24; עמ' 20 ש' 8-9). 8. הלכה פסוקה היא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וחתם עליו לאות הסכמתו, ולא יישמע לכן בטענה כי "לא נעשה דבר" (non est factum). על הלכה זו חזרו בתי המשפט חדשות לבקרים. כך בע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז (להלן: "פרשת רייז"), מפי כבוד השופט א' ריבלין: "אכן כלל הוא, כי חזקה על אדם החותם על מסמך, כי הוא קרא והבין את תוכנו. כך בכלל, וכך בוודאי מקום בו מדובר בחתימה על מסמך כה מהותי כגון שטר משכנתא (ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591; ע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן, פ"ד נו(5) 365). אדם החותם על מסמך מבלי שטרח לעיין בו, לא יישמע, בדרך-כלל, בטענת Non Est Factum או בטענה דומה" (פ"ד נח(3) 934, 945 (2004); וראו גם: ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 וכן ע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' חנה מנצור, פ"ד לד(4) 29, 33). 9. כפי שצוין, המנוח נפטר לאחר שהגיש תצהירי עדות ראשית, ואולם ב"כ המבקשת בסיכומים שהגיש מטעמה זנח את כוונתו לבקש להסתמך על תצהירים אלה כראיה קבילה. משכך, החזקה שלפיה המנוח חתם על ההסכם ומסמכי השעבוד לאחר שקראם והבינם - בעינה עומדת; כאשר יצוין בהקשר זה, כי עולה מעדותו של גרוסמן וכך גם מגרסתה של המבקשת, כי לפגישה שהתקיימה במשרדי המשיבה שבה נכחו שני בני הזוג - אשר במהלכה נחתם ההסכם ולאחריו נחתמו מסמכי השעבוד בפני עו"ד מילר - קדם משא ומתן שלמבקשת לא היה כל חלק בו, ועל כן גם אין באפשרותה להעיד בנוגע אליו. יתר על כן, למבקשת לטענתה לא היתה כל מעורבות בנטילת ההלוואה פרט לעצם חתימתה על המסמכים - ההסכם ומסמכי השעבוד - לבקשת בעלה, המנוח. ברור מעדותה, כפי שחזרה והדגישה, כי במשך כל השנים לא היתה מעורבת בענייני כספים ואף לא היתה לה מעורבות כלשהי בנטילת ההלוואה וכל הנלווה לכך וכי סמכה באופן מוחלט על המנוח. וכך בחקירתה: "ש: בתצהירך בסעיף 3 כתבת שאת בעצם לא ידעת שום דבר ולא היה לך שום מושג בקשר עם עסקת המשכנתא. ת: נכון. ש: האם סמכת על בעלך ז"ל? ת: נכון. סמכתי עליו כל השנים. ש: כאשר הוא אמר לך שצריך לקחת את ההלוואה, סמכת עליו וכאשר הוא אמר לך לעשות דברים אחרים בקשר לכך גם סמכת עליו. ת: נכון." (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 7-14). ובהמשך: "ת: אני לא מעורבת בכלום. חתמתי לבעלי כמו שחתמתי לו כל השנים ואני לא מעורבת בשום דבר. ש: כאשר בעלך מבקש ממך לחתום, האם את חותמת וסומכת עליו? ת: כן. עברתי כבר 4 דירות, הוא עשה הלוואות והכל. הוא ניהל את כל העניינים בבית. הוא שילם את הכל, הוא שילם את החובות והכל." (עמ' 14, ש' 18-20). כעולה מעדותה של המבקשת והתרשמותי ממנה, היא לא ייחסה כל חשיבות לחתימתה על ההסכם ועל מסמכי השעבוד ולמעמד החתימה, בחרה שלא לקרוא את המסמכים כאמור וסמכה באופן עיוור על בעלה המנוח. לנוכח גישתה והתנהלותה של המבקשת, היא אינה יכולה להיאחז בטענה שפרטי ההסכם או מסמכי השעבוד לא הוסברו ולא הובהרו לה, כעילה לביטולם, שכן עולה בבירור מדבריה כי היתה נכונה לחתום על כל מסמך שנדרש לצורך נטילת ההלוואה, על פי בקשת המנוח ובלא כל עוררין. יוער בנקודה זו, כי טענתה של המבקשת שלפיה המשיבה ניצלה את חולשתה המנטאלית והפיזית נטענה בלא כל ביסוס, באשר לא הונחה כל תשתית ראייתית ואף לא נעשה ניסיון להוכיח קיומה של חולשה כזו מבחינת המבקשת. ואולם, הגם שהגעתי לכלל מסקנה שלפיה אין מקום להורות על ביטול ההסכם ומסמכי השעבוד, עדין יש מקום לייחד דיון נפרד לשאלת נפקותם של סעיפי הוויתור כפי שנכללו בהסכם ובשטרי המשכון והמשכנתא, בהיותם התנייה על ההגנות המוקנות לדייר בבית מגוריו על פי חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל; וכן לשאלה אם יש מקום כי בית המשפט יתערב בגובה ריבית הפיגורים שבה חייבה המשיבה את ההלוואה ובהתאם תפח החוב בתיק ההוצל"פ. סעיפי הוויתור 10. הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל קובעות מגבלות על מימוש בית המגורים של חייב, ולענייננו - בין באמצעות משכון ובין באמצעות משכנתא, כאשר בעוד שסעיף 33 לחוק הגנת הדייר מגן על זכותו של החייב להמשיך ולהתגורר בבית המגורים, גם אם ערכו עולה פי כמה על דיור סביר, אזי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל עניינו בהבטחת מקום מגורים מינימאלי לחייב - המכונה "סידור חלוף" - חלף בית המגורים שלו. ניתן להתנות על הגנות אלה כעולה מלשון ההוראות כאמור, אלא שצריך שהוויתור יהא מפורש. בענייננו כללה המשיבה התנייה כזו הן בהסכם והן במסמכי השעבוד. כך, בסעיף 15.5 לשטר המשכון נאמר: "הממשכנים מסכימים ומצהירים בזה שהם לא יהיו מוגנים ביחס לנכסים הממושכנים כלפי המלווה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972, וכל סעיפים אחרים מאותו חוק ו/או לפי חוק ההוצל"פ תשכ"ז-1967, סעיף 38, 39 ו/או לפי הוראות דין אחרות שתבואנה במקום ו/או בנוסף להוראות הנ"ל ו/או לפי כל חוק אחר, קיים או עתידי, שעניינו הגנת הדייר או הוצאה לפועל". הוראה בנוסח דומה קימת גם בסעיף 16.2 להסכם ובסעיף 10 לשטר המשכנתא. למקרא סעיפי הוויתור, נמצא כי יש בהם אזכור הסעיפים הרלוונטיים בחוק הגנת הדייר ובחוק ההוצאה לפועל והצהרת בני הזוג שלפיה מוסכם עליהם: "שהם לא יהיו מוגנים ביחס לנכסים הממושכנים (קרי: הדירה - ע.ב.) לפי סעיפים אלה". ואולם לא ניתן ללמוד מהוראות אלה שבהסכם ובמסמכי השעבוד, על קיומה של הזכות לדיור בנכס הממושכן או בנכס חלופי מכוח הוראות חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל; וממילא לא ניתן ללמוד מחתימתם של הצדדים על מסמכים אלה, כי ויתרו במודע על זכות שלא היו ערים לקיומה. ודוק: לא נעלם מעיני כי עו"ד מילר, אשר החתים את בני הזוג על מסמכי השעבוד, העיד שאף שאינו זוכר את פרטי המקרה הנדון והחתמתם של בני הזוג, הרי שהוא נהג להסביר ללווים בטרם החתמתם על מסמכים כאלה את דבר קיומה של זכותם לפי חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל וכי בחתימתם הם מוותרים על ההגנות שבחוקים הללו, ואם לא יעמדו בתנאי החזרי ההלוואות שנטלו ניתן יהיה "לזרוק אותם מהדירה", כלשונו. ואולם, בהקשר זה אני מעדיפה את עדותה של המבקשת על פני זו של עו"ד מילר - אשר מטבע הדברים ומרחק הזמן אינו זוכר את המקרה הספציפי. 11. בהתייחס לסיטואציה ולסעיפי ויתור הדומים לאלה הנדונים כאן, קבע כבוד השופט א' ריבלין בפרשת רייז: "הנה כי כן, המערערת, אשר ניסחה את הסכם ההלוואה ... הסתפקה באזכור 'טכני' של סעיפי חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל. היא לא הוסיפה דבר בעניין זה - כך על-פי קביעת בית המשפט קמא - בעל-פה או בכתב. 'קריאה-תמה' של סעיפי הויתור, אשר נוסחם הובא לעיל, אין בה כדי להעמיד אדם מן היישוב, שאינו משפטן, על מהות הויתור שהוא עושה. למעשה, ספק אם אדם כזה מודע לעצם הזכות שעומדת לו ... על המערערת היתה מוטלת החובה - חובה של הגינות - שלא להסתפק בניסוח האחיד, והסתום לעין הבלתי מקצועית, של סעיפי הויתור. היה עליה להוסיף ולהבהיר - אם במסגרת המסמכים ואם בעל-פה - את דבר קיומה של הזכות לסידור חלוף, ואת נפקות הויתור עלה" . (שם, בעמ' 947). ובהמשך התייחס בית המשפט בפרשת רייז, מצד אחד, לחיוניות של מוסדות המעניקים הלוואות חוץ-בנקאיות באשר יש בהם כדי לענות על צורך אמיתי בשוק ועל כן יש להישמר מפני התערבות יתר בהלוואות כאלה; כאשר מנגד קימת החובה להקפיד על ההגנות הסטטוטוריות הקנויות ללווים בהלוואות ממין זה על מנת שהמלווה לא ינצל לרעה את הבדלי הכוח והפער ביכולת המיקוח של מי שאינם מסוגלים לקבל הלוואה במערכת הבנקאית, ושלא ימצאו עצמם הלווים בדרך ללא מוצא: "האיזון בין השיקולים האמורים נעשה, בין היתר, במסגרת הוראות חוק הלוואות חוץ-בנקאיות ... לצד חובת הגילוי הספציפית, הקבועה בחוק הלוואות חוץ-בנקאיות, עומדות חובות הגילוי המעוגנות בדין הכללי. באמצעות חובות אלה, אשר תוכנן הספציפי נקבע מטבע הדברים, ממקרה למקרה, ניתן לחתור להשגת תוצאה צודקת ויעילה ... מקום בו מדובר במלווה חוץ-בנקאי, המנסח את ההסכם ומצוי בעמדת מיקוח עדיפה, יכול ותקום לו חובה לגלות ללווה או לערב, גילוי מלא ומפורש, כי עומדת לו זכות להגנת בית המגורים, וכי המשכנתא כרוכה בויתור על זכות זו. מידע זה, למותר לציין, מצוי בידי המלווה והוא לא טרח בהשגתו. המידע עשוי שלא להיות מצוי בידי הלווה, אך הוא בוודאי מהותי ביותר מבחינתו. הלוא מדובר, כפי שפרטנו לעיל, בזכות יסוד של הפרט, ובאינטרס חברתי רב-חשיבות. אין כל טעם המצדיק, בכגון דא, כי המלווה ייהנה מפירות חוסר המודעות וחוסר ההבנה של הלווה ... יש להקפיד שמשמעות הויתור תהא נהירה וגלויה ושהבחירה לוותר תהא מושכלת ומפורשת. זו היתה חובתה של המערערת במקרה שבפנינו". (שם בעמ' 948). והדברים יפים לענייננו. בנסיבות אלה, אני קובעת כי המשיבה לא עמדה בחובת הגילוי של מהותם האמיתית והמפורשת של סעיפי הוויתור, הנובעת הן מהוראות החוק כהגדרתו לעיל, הן מהוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל המחייבים ויתור "מפורש" על ההגנות המוקנות בסעיפים הללו לחייב על דירת מגוריו, והן מן החובות המעוגנות בדין הכללי ובדיני החוזים. התוצאה היא, שאני קובעת שמימוש השעבודים על זכויות המבקשת בדירה כפוף להגנות הקנויות לה לפי דיני ההוצאה לפועל ודיני הגנת הדייר. ודוק: אמנם קימת מחלוקת פוסקים בשאלה, אם יש להבחין בין ההגנה הקבועה בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר לבין זו הקבועה בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, לעניין חובת "הוויתור המפורש" שראוי שיקבל ביטוי במסמכים ויובהר ללווים; ואולם דעתי היא כי אין הדבר דורש הכרעה במקרה דנן, שבו עסקינן בדירה בת 3 חדרים בבית משותף בראשון לציון שעל פניו מהווה "דיור סביר" ולא מעבר לכך, למבקשת שלדבריה מתגוררת בדירה עם בתה הבגירה והנכה - טענה שלא נסתרה. גובה ריבית הפיגורים 12. המבקשת טוענת כי המשיבה לא עמדה בהוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק, לעניין המגבלות על גובה הריבית בגין ההלוואה וריבית הפיגורים, ולפיכך על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו שבסעיף 9 לחוק ולבטל את ההסכם. על כך עונה המשיבה, והדין עמה, כי המגבלות הללו אינן חלות על ההלוואה נושא הדיון, באשר הוראת סעיף 15(ב)(1) מסייגת מגבלות אלה להלוואה שסכומה במועד הרלוונטי לא עלה על 25,000 ₪ (וכיום 100,000 ₪). אלא שלטענת המבקשת בכל מקרה מדובר בריבית נשך שעל פיה נפתח תיק ההוצל"פ ומשכך יש מקום להורות על ביטולה או התאמתה למגבלות הריבית שבחוק, כאשר בסיכומים שהגישה לא קבלה עוד המבקשת על גובה הריבית בגין ההלוואה, אלא על ריבית הפיגורים בלבד; ומשכך רק ריבית זו עומדת לדיון. 13. לטענת המבקשת, סכום החוב הנכון בהתאם להוראות החוק, למועד פתיחת תיק ההוצל"פ ביום 12/6/03, הוא 410,186 ₪ בהתאם לחוות דעת יפעת, בעוד אשר החוב בתיק ההוצל"פ נפתח בסכום של 569,313 ₪. עוד נקבע בחוות דעת יפעת, לטענת המבקשת, כי תיק ההוצל"פ נפתח בריבית שנתית של 49.36% בעוד אשר בהסכם נאמר כי הריבית לא תעלה על 25.3402%. ואולם, אף שמלכתחילה נתמכה התובענה בחוות דעת יפעת לעניין גובה החוב ודרך חישובו, חוות דעת זו נמשכה מהתיק בהסכמה משלא זומן רו"ח יפעת למתן עדות, ומשכך זו אינה נמצאת עוד בפני בית המשפט. עם זאת, המשיבה מאשרת כי תיק ההוצל"פ נפתח בסכום שבו נקבה המבקשת, וכי הוא נפתח כשקרן החוב נושאת ריבית פיגורים שנתית שעומדת על 49.36%; אלא שלטענתה בדין נעשה כך, שכן שיעור הריבית שהועמד בהסכם על 25.3402% נגבה בגין ההלוואה ואילו השיעור של 49.36% הוא ריבית הפיגורים כפי שנקבעה בהסכם; ואמנם כך. לטענת המשיבה, ריבית זו היא בשיעור נמוך מזו שנקבעה, לאחר הפחתה, בפסק הדין שניתן בהפ (מחוזי ת"א) 238/05 מלכה אלמגור נ' מיסטר מאני ישראל בע"מ (להלן: "פרשת אלמגור", תק-מח 2006(1) 8520), שעליו נסמכת המבקשת בסיכום טיעוניה, ומה לה לכן כי תלין. יוער בהקשר זה כי למבקשת ניתנה זכות תשובה לסיכומים שהגישה המשיבה ואולם היא בחרה שלא לעשות כן. 14. בשורה של פסקי דין נקבע כי חרף העובדה שמדובר בהלוואה גבוהה מזו הכפופה למגבלות הריבית הקבועות בחוק, אין בכך כדי למנוע מבית המשפט להתערב בגובה הריבית במידה שאמנם מדובר בריבית נשך, כטענת המבקשת, אשר הכשרתה תהא מנוגדת לתקנת הציבור. סמכות זו עולה מהוראת סעיף 9 לחוק, ויכול גם שתהא נגזרת מהוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 [ראו: ת.א. (מחוזי ת"א) 1277/00 ישראל נ' אלחנתי, תק-מח 2002(3) 65657], מהוראת סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (ראו: פרשת אלמגור), ואף מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט. דא עקא, שהמבקשת לא הציגה בפני בית המשפט מערך נתונים כלשהו שממנו ניתן לברר אם אמנם יש מקום להתערבות בית המשפט בענין גובה ריבית הפיגורים בנסיבות המקרה הנדון. אין בפני בית המשפט חוות דעת מומחה, ואף לא נטען ולא הובאו נתונים כלשהם בדבר גובה החוב בתיק ההוצל"פ, פירוט החישוב או קצב צמיחתו של החוב במהלך השנים. במצב דברים זה לא ניתנו בידי בית המשפט הכלים לבחינת ההתערבות שנתבקשה בגובה ריבית הפיגורים. עם זאת ולנוכח גובה ריבית הפיגורים על פניה, אני רואה מקום לקבוע כי אין לחייב את המבקשת בפיצוי מוסכם כקבוע בסעיף 24 להסכם, בנוסף לשיעור ריבית הפיגורים; ואם פיצוי זה נלקח זה מכבר בחשבון החוב, בין במועד פתיחת תיק ההוצל"פ ובין במועד אחר, על המשיבה להפחיתו. סוף דבר 15. התובענה נדחית למעט הקביעה שלפיה סעיפי הוויתור שבהסכם ובמסמכי השעבוד - בטלים. בנוסף קבעתי כי סכום הפיצוי המוסכם, במידה שנכלל בחוב נושא תיק ההוצאה לפועל, יופחת ממנו. לנוכח התוצאה שאליה הגעתי, אין צו להוצאות. מסמכיםמשכנתאמקרקעין