השאלה העומדת להכרעה הינה, אם כן, האם הוסכם בין הצדדים שהבורר המנוח הוא הבורר ביניהם ואין בלתו. אם כך הוא, הרי שעם מות הבורר, פוקע הסכם הבוררות. להלן החלטה בנושא בורר שנפטר: החלטה 1. לפניי שתי המרצות פתיחה הכרוכות האחת ברעותה. המרצת הפתיחה הראשונה - ה"פ 6145/07 - הוגשה על-ידי האחים יוסף, אברהם ויצחק כדורי. במסגרתה מתבקש בית המשפט ליתן צו, המצהיר כי הם קיימו באופן מלא את פסק הבורר שניתן ביום 22.11.1996, בהליך הבוררות שנערך בינם לבין נעים כליף גולן. עוד מתבקש בית המשפט לקבוע, כי משקוים פסק הבורר במלואו, בטלים כל השעבודים והביטחונות השונים שניתנו במהלך הליכי הבוררות הנ"ל, וכן, כי על כל הגורמים הרלוונטיים לחתום על כל מסמך שיידרש ולבצע כל פעולה שתידרש לצורך ביטול הבטוחות ומחיקת רישומיהן. המרצת הפתיחה השנייה - ה"פ 6401/07 - הוגשה על-ידי נעים כליף גולן (להלן: "המבקש") ובה מתבקש בית המשפט להורות על מינוי בורר חליף מכוח הוראת סעיף 12 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), לאחר שהבורר בפניו התנהלו הליכי הבוררות בין הצדדים, נפטר. תפקידו של הבורר יהיה לדון ולפסוק בכל התביעות התלויות ועומדות בין המבקש לבין האחים יוסף, אברהם ויצחק כדורי (להלן: "המשיבים"), ואשר טרם נדונו על-ידי הבורר המנוח הרב שמואל כהן ז"ל. 2. בדיון במעמד הצדדים, שהתקיים בפניי ביום 5.3.08, הוסכם כי אוכל לתת את החלטתי בה"פ 6401/07 על יסוד הבקשה ותגובת המשיבים אליה. כמו כן, הוסכם כי לצורך החלטה זו, אוכל לעיין במסמכים אליהם הפנה המבקש, והמצויים בתשובתו לה"פ 6145/07. עוד הוסכם, כי ההחלטה בה"פ 6401/07 מתבקשת כהחלטה ראשונה, שכן אם יוחלט כי דין הסכסוך בין הצדדים להמשיך ולהתברר בפני בורר חליף, ממילא אין המבוקש בה"פ 6145/07 יכול להתברר בפני בית המשפט. תמצית העובדות הרלוואנטיות 3. קצרה היריעה מהכיל את מסכת ההתדיינויות המסועפת והמורכבת הנוגעת לסכסוך שנתגלע בין המבקש לבין המשיבים. לפיכך, אביא בתמצית את עיקרי הדברים הרלוואנטיים להכרעה בענייננו. 4. המבקש הוא גיסם של המשיבים, בעלה של אחותם המנוחה. בינו לבין המשיבים הייתה בעבר שותפות עסקית. נתגלעו ביניהם סכסוכים שלא אפשרו עוד את קיום השותפות, ובשנת 1975 החליטו המבקש והמשיבים למסור את ההכרעה בסוגיית חלוקת נכסי השותפות לבורר, הרב אליעזר שפירא. בשטר הבוררות הוסמך הבורר בלשון זו: "אנו החתומים מטה... מוסרים בזה את בירור כל הסכסוכים שבינינו בעניין חלוקת הזכויות והשותפות בינינו, להרה"ג רבי אליעזר שפירא שליט"א, מירושלים, אשר יוכל לדון ולהוציא פסק, בין לדין ובין לפשר, הן חלקי או זמני והן גמור ומוחלט ובלי כל הגבלת זמן והבורר יהיה פטור מלהיזקק לדיני ראיות ופרוצדורות". (נספח א לבקשה בה"פ 6401/07). 5. כעבור כשנתיים, בשנת 1977, פנו המשיבים בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתה ביקשו להעביר את הרב שפירא מתפקידו בשל חריגה מסמכותו. במהלך הדיון הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, כי הרב שפירא יועבר מתפקידו וכי הרב שמואל כהן המנוח ימונה כבורר תחתיו (להלן: "הבורר"). 6. ביום 16.3.1988 הרחיבו הצדדים את סמכויות הבורר. בתוספת לשטר הבוררות חתמו הצדדים על הסכמה על גבי מכתב לבורר, לפיה הבורר "רשאי להתייעץ בלא נוכחות הצדדים עם מומחה בעניני מיסים (עו"ד, רו"ח או יועץ מס) בכל שאלת מיסוי שתמצא לנכון בקשר לבוררות הנדונה". עוד הוסכם, כי: "סמכותו של הבורר לא תפקע לאחר מתן פסקי הבורר ולא יחול על הבורר העקרון של 'גמר המלאכה', אלא היא תימשך והוא יהיה מוסמך גם לדון ולפסוק בכל עניין של פירוש פסקיו, ביצועם, השלמתם ובכל עניין שיתעורר עקב פסקי הבורר, וכן יהיה הבורר רשאי לדחות מזמן לזמן את ההכרעה בכל עניין שימצא לנכון לאחר מתן פסקי הבורר או איזה מהם. מכתב זה נחשב כחלק בלתי נפרד משטרי הבוררין" (נספח ב לבקשה הנ"ל). 7. כשנה וחצי לאחר הרחבת סמכותו של הבורר, בתאריך 20.11.89, נתן הבורר את פסקו (להלן: "הפסק הראשון"), בגדרו חייב את המשיבים להעביר למבקש נכסי מקרקעין, ציוד, מניות ו-660,000 דולר (בשקלים). כן קבע הבורר מנגנון של הצמדה ודמי-גביה בגין פיגור בתשלומים בשיעור של חמישה אחוז לכל תקופת פיגור של 15 יום שלאחרי יום הפירעון, ועד התשלום בפועל. 8. המשיבים פנו לבית-המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לביטול הפסק הראשון. בקשה זו נדחתה בפסק-דין שניתן ביום 2.8.1990, מפי כב' השופט י' בזק (המ' (י-ם) 1237/89). משדחה את הבקשה לביטול פסק הבורר, אישר כב' השופט בזק את הפסק. בקשת רשות ערעור מטעם המשיבים על פסק דין זה נדחתה על-ידי בית המשפט העליון (רע"א 4230/90). 9. בכך לא באה אל קיצה מסכת ההתדיינויות בין הצדדים, והם המשיכו להתדיין בפני הבורר במחלוקות הנוגעות לביצוע הפסק הראשון. המשיבים טענו שקיימו את הפסק הראשון במלואו ואילו המבקש טען להד"ם. 10. הרחבה נוספת של שטר הבוררות נעשתה בהסכם חתום על ידי הצדדים, מיום 20.2.1994, ובה נקבע כי הבורר יהיה: "רשאי לצורך מתן פסק דינו להשתמש גם בידיעותיו האישיות, כולל בענייני שומות והערכות, וכן להתייעץ בכל שאלה עם כל מומחה או בעל מקצוע וכן לעשות בעצמו בירורים בכל עניין עם כל אדם או גוף. כן רשאי הבורר, לפי שיקול דעתו, לדרוש או להתיר הבאת ראיה או ראיות בכל שאלה שיחליט עליה, ובכל שלב (אף במהלך הסיכומים או אחריהם ואף במהלך הכנת פסק דינו)" (נספח ג לבקשה הנ"ל). 11. פסק נוסף ניתן על ידי הבורר ביום 22.11.1996. פסק זה כונה על-ידו "פסק-בוררות סופי" (להלן: "הפסק השני"). בפסק זה הכריע הבורר, בין היתר, במחלוקת בין הצדדים באשר לשיטת חישוב דמי-הגביה. כמו כן, קבע הבורר בפסק זה, כי יפויי הכוח הבלתי חוזרים, ומסמכי ערובה אחרים שהופקדו בידיו לצורך ביצוע הפסק הראשון, ימשיכו להיות מוחזקים בידיו כערובה לביצוע התשלומים והחיובים של הפסק הסופי, "ורק בגמר כל התשלומים והחיובים האלו, זכאים הנתבעים לבקש החזרתם מהבורר" (נספח א לבקשה בה"פ 6145/07). 12. בתאריך 15.12.1996, הוא המועד האחרון לפרעון התשלום הראשון על פי הפסק השני, פנו המשיבים לבית משפט זה בבקשה למתן צו זמני המצהיר, כי עם הפקדת שיק בנקאי בסכום של 900,000$ בקופת בית המשפט, קיימו המשיבים את הפסק ולפיכך לא ניתן יהיה לחייבם עוד בתשלום דמי גביה ולא ניתן יהיה לפתוח נגדם בהליכי הוצאה לפועל. בית המשפט (כב' השופטת י' הכט, בהמ' 8334/96 מיום 31.12.96), דחה בקשה זו, מן הטעם שלבורר ניתנו סמכויות נרחבות, ולפיכך נראה כי קלושים הסיכויים שהפסק יבוטל על ידי בית המשפט, וכי בנסיבות אלה אין זה מן הראוי לעקר את זכותו של המבקש להצמדה ולדמי גביה בדין פיגורים. על החלטה זו לא הגישו המשיבים בקשת רשות לערער, והיא הפכה חלוטה. 13. במקביל, פנו המשיבים לבית המשפט בהמרצת פתיחה ה"פ 677/96, בבקשה לבטל את הפסק השני שניתן על-ידי הבורר. במסגרת הליך זה, פנו המשיבים לבית המשפט, בבש"א 2602/97, בבקשה שבית המשפט יורה לבורר לשחרר את הערבויות שניתנו לו. הנימוק שעליו ביססו את בקשתם היה שהפסק הראשון, מ- 1989, בוצע במלואו, וכי הם זקוקים לנכסים המשועבדים לשם ביצוע הפסק מ- 1996. בית המשפט (כב' השופטת מ' שידלובסקי-אור) דחה את הבקשה, וקבע כי מלבד זאת שלא הוכח כי המשיבים זקוקים לנכסים אלה דווקא לשם ביצוע התשלומים, הרי שלנוכח ההסכמה הרחבה שבין הצדדים באשר לסמכויות הבורר, "יש לפנות לבורר בבקשה למחוק את הערות האזהרה והמשכנתאות, שכן הבורר, לאחר שנים כה רבות של התדיינויות, הוא הבקי בפרטי החיובים שהוטלו על המבקשים ואם חיובים אלה נפרעו, ולפיכך ניתן להסיר את הערות האזהרה והמשכנתאות, כולן או חלקן" (נספח ב' לתשובת המבקש בה"פ 6145/07). גם על החלטה זו לא הוגשה בקשה למתן רשות לערער, ואף היא הפכה חלוטה. 14. ואכן, בעקבות ההחלטה בבש"א 2602/97, פנו המשיבים לבורר בבקשה להחזרת הערבויות, בטענה כי פרעו את כל החיובים שהוטלו עליהם במסגרת הליך הבוררות. הוחלפו ביניהם כתבי טענות בעניין זה, ובהחלטה מיום 17.2.98 הורה הבורר לצדדים להגיש סיכומים בכתב בסוגיה האמורה. בתאריך 22.3.98 הודיעו המשיבים כי אין בדעתם להגיש כתב טענות כלשהו, שכן הם פנו לבית המשפט לקבלת צו מניעה ולהעברת הבורר מתפקידו, ועד שלא יחליט בית המשפט בבקשות אלה לא יוגשו כתבי טענות מטעמם (נספחים ח2 ו-ט לתשובת המבקש בה"פ 6145/07). סופו של דבר הגישו המשיבים כתב הגנה בפני הבורר (נספח יא לתשובת המבקש לה"פ 6145/07), ונטען בו כי הם עמדו בכל חיוביהם, וכי על כן על הבורר להורות על שחרור מלוא הערבויות. אלא שהבקשה לשחרור הערבויות לא נדונה על ידי הבורר עד עצם היום הזה, שכן, כעולה מהתנהלותם של המשיבים, הם היו מעוניינים במיצוי ההליכים בבית המשפט, הן בנוגע לביטול הפסק השני והן בבקשה נוספת שהגישו, להעברת הבורר מתפקידו. גם לאחר שנכזבה תוחלתם ובית המשפט דחה את בקשותיהם השונות, לא חזרו המשיבים אל הבורר בבקשה כי ישוב להידרש לבקשתם להחזרת הערבויות, שהייתה תלויה ועומדת בפניו. 15. כאמור, עוד בטרם ניתנה החלטה בבקשה לביטול פסק הבורר השני (ה"פ 677/96), פנו המשיבים לבית-המשפט המחוזי בבקשה להעברת הרב כהן ז"ל מתפקידו כבורר. המשיבים טענו בבקשה האמורה כי הבורר סיים את תפקידו; כי אין הוא יכול להמשיך ולדון בתביעות הצדדים בעוד מתנהל הליך לביטול הפסק; ובנוסף, כי הוא גילה משוא-פנים והמשיבים איבדו את האמון בו. בהחלטה שניתנה ביום 29.4.1998, מפי כב' השופט מ' רביד (המ' 3168/98, בה"פ 243/98) נקבע, כי אין יסוד לטענה בדבר משוא פנים. עוד נקבע, כי הבוררות, על-פי הגדרתה בתוספת לשטר הבוררות, לא הושלמה, כי הבורר היה מוסמך להמשיך ולדון בתביעות נוספות וכי כל עוד לא קוים הפסק השני מוסמך הוא להמשיך ולדון במחלוקות שיתעוררו בין הצדדים, ובכלל אלה שאלת שחרור הערבויות. בהקשר זה הדגיש כב' השופט רביד כי הבורר לא העלה את שאלת שחרור הערבויות מיוזמתו, אלא נענה לבקשה לדון בעניין זה לפי בקשת המשיבים, אשר פנו אליו לאחר שבקשתם לבית המשפט המחוזי (בש"א 2602/97), נדחתה. המשיבים פנו בבקשת רשות ערעור על החלטתו של כב' השופט רביד לבית-המשפט העליון, ובתאריך 1.7.1998 דחתה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן את הבקשה (רע"א 3431/98). 16. בתאריך 14.7.1998 ניתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' שידלובסקי-אור) בבקשת המשיבים בה"פ 677/96 לביטול הפסק השני של הבורר. בקשה זו נדחתה, כקודמתה, ופסק הבורר אושר. בקשת רשות לערער על פסק דין זה נדחתה אף היא ברע"א 6082/98, מיום 29.9.03. בפסק דינו קובע בית המשפט העליון כי "מכלול ההליכים המתואר לעיל מלמד, מן הצד האחד, על מתן סמכות נרחבת מאוד לבורר, שאינה באה לקצה עם מתן הפסק - אלא עם סיום קיומו המלא של הפסק - סמכות שהלכה והתרחבה על ידי ההסכם בין הפרקליטים, המצביעה על האמון הרב בבורר, ומן הצד השני, על נקיטת הליכים על ידי כדורי במהלך עשרות בשנים, כמעט במקביל להרחבת הסמכויות, אשר נועדו לבטל את החלטות הבורר" (פסקה 11 לפסק הדין). 17. העולה מן המקובץ, כי בפנינו פסק דין של בית המשפט העליון, המאשר את פסק הבורר השני, ובכלל זה הקביעה, כי זכותם של המשיבים לשחרור הערבויות תוכרע על ידי הבורר, לאחר שייקבע כי עמדו במילוי אחר המוטל עליהם. כמו כן, לפנינו פסק דין קודם של בית המשפט העליון, הדוחה את הבקשה למתן רשות לערער על ההחלטה הקובעת כי הבוררות, על פי הגדרתה בתוספת לשטר הבוררות, טרם הסתיימה, וכי על כן מוסמך הבורר להמשיך ולדון במחלוקות שבין הצדדים, ובכללן שאלת שחרור הערבויות. זאת, לאחר שכבר בהחלטות ביניים שהפכו חלוטות, קבע בית משפט זה כי לא יידרש לשאלת עמידתם של המשיבים בהתחייבויות שהוטלו עליהם במסגרת הליכי הבוררות, ולא יורה על ביטול הערבויות, שכן דינן של פלוגתות אלה להתברר בפני הבורר. 18. הליכי הבוררות בפני הבורר, הרב שמואל כהן ז"ל, לרבות סוגיות הנוגעות לביצוע ולפרשנות פסק הבוררות, נמשכו, איפוא, משנת 1977 ועד לפטירתו בשנת 2005. כאמור לעיל, מן המסמכים שהוצגו בפניי על ידי הצדדים עולה, כי הבורר לא נתבקש על ידי המשיבים לשוב ולהידרש לשאלת שחרור הערבויות ולהכריע בה. הבקשה שהוגשה על ידם לבורר בשלהי 1997, נותרה מונחת על שולחנו, והמשיבים לא פעלו כדי להביא להכרעה בה. פסק הבורר האחרון ניתן על ידו ביום 19.6.2005, ועניינו חיוב המשיבים בתשלומי מע"מ בגין עסקאות הנובעות מפירוק השיתוף בנכסים משותפים של הצדדים. בקשה לביטול פסק הבורר האחרון הוגשה לבית משפט זה על ידי המשיבים, ונדונה בפני כב' השופט י' שפירא, בה"פ 4282/05. בפסק דינו מיום 23.3.06 נדחתה הבקשה. המשיבים הגישו בקשת רשות לערער על פסק דינו של כב' השופט שפירא והיא תלויה ועומדת בפני בית המשפט העליון. 19. ביום 8.5.2007 הגישו המשיבים המרצת פתיחה לבית משפט זה (ה"פ 6145/07) שעניינה מתן צו המצהיר כי הם קיימו באופן מלא את פסק הבורר השני, שניתן ביום 22.11.1996, וכי על כן בטלים השעבודים והבטחונות שניתנו לשם הבטחת ביצוע פסק זה. במקביל, פנה המבקש בהמרצת פתיחה (ה"פ 6401/07), שעניינה מינוי בורר חליף. אלה הבקשות המונחות לפניי. דיון והכרעה 20. השאלה העומדת להכרעתי הינה, אם כן, האם הוסכם בין הצדדים שהבורר המנוח הוא הבורר ביניהם ואין בלתו. אם כך הוא, הרי שעם מותו של הבורר, פוקע הסכם הבוררות. בהנחה שהתשובה לשאלה זו בשלילה, הרי שאין יסוד לבקשתם של המשיבים בה"פ 6145/07, שכן המחלוקות בין הצדדים באשר לפרשנותו של הסכם הבוררות לגופו, ובאשר לתוקפם של פסקיו, כבר הוכרעו בהחלטות השיפוטיות שנסקרו לעיל. המסקנה הברורה העולה מהן היא, כי לא חל על הבורר (בהנחה שניתן למנות לו בורר חליף) עקרון 'גמר המלאכה', וגם ההכרעה בדבר השלמת החיובים שהוטלו על המשיבים בפסקיו השונים, וממילא שאלת שחרור הערבויות, מסורה להכרעתו. 21. סמכותו של בית המשפט למינוי בורר חליף מעוגנת בסעיף 12 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, הקובע כדלקמן: א) נתפנתה כהונתו של בורר, אם עקב התפטרותו או פטירתו ואם עקב העברתו מתפקידו, יחולו הוראות הסעיפים 8 עד 10 על מינויו של בורר חליף, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות. ב) הועבר בורר מתפקידו, רשאי בית המשפט, במקום למנות בורר חליף, להחליט שהסכסוך שהוא נושא הבוררות לא יידון בבוררות, אם ראה טעם מיוחד לכך. 22. לית מאן דפליג, כי כאשר בהסכם הבוררות נכתב במפורש, כי פלוני יהיה הבורר ואין בלתו, הרי שעם הפסקת כהונתו, בין משום שנפטר, בין משום שהתפטר ובין משום שהועבר מתפקידו, פוקע הסכם הבוררות מעצמו ואין לבית המשפט שיקול דעת בעניין (ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, 2005, כרך א', פסקה 202 (עמ' 422) והאסמכתאות בה"ש 140). הקושי מתעורר כאשר הסכם הבוררות אינו קובע הוראה מפורשת ביחס למינוי בורר חליף. 23. בענייננו, הצדדים לא התנו, לא בהסכם הבוררות, ולא בהרחבות השונות, כי הבורר, הרב שמואל כהן ז"ל, הוא ואך הוא, ישמש להם בורר. כלומר, אין בהסכם הבוררות עצמו אמירה מפורשת המלמדת על כוונת הצדדים לשלול את סמכות בית המשפט למנות בורר חליף תחת הבורר שמונה, בנסיבות בהן נבצר ממנו למלא תפקידו, כפי שארע כאן. 24. לטענת המבקש, אמנם מינו הצדדים בשטרי הבוררות שנחתמו על ידם בוררים מסויימים, אולם אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לבסס קיומה של "כוונה אחרת" במובן סעיף 12(א) לחוק. לטענתו, הימנעות הצדדים מלקבוע הסדר שיחזיר את ההליכים לבית המשפט במקרה של פטירה, מלמדת שהם ביקשו לאמץ דווקא את דרך המלך המותווית בחוק הבוררות, והיא, מינוי בורר חליף. 25. לטענת המשיבים, כוונת הצדדים הייתה להעביר את הסכסוך ביניהם להכרעת בורר ספציפי בלבד, שזהותו הייתה ידועה ומוסכמת מראש. בורר זה הכריע לפני כעשרים שנה בסכסוך בין הצדדים, וכעת קיימות ביניהם מחלוקות הנוגעות לפרשנות ולביצוע פסק הבורר שניתן. לטענתם, מחלוקות אלה הועברו להכרעת אותו בורר נוכח סמכויות חריגות שהוקנו לו, ולו בלבד, בשל הנסיבות המיוחדות של הסכסוך בין הצדדים. לפיכך, עמדתם היא כי משנפטר הבורר, מקומו של הדיון, במחלוקות שנותרו בינם לבין המבקש, הוא בבית המשפט. 26. הכלל הוא, כי בית המשפט יקיים את הסכם הבוררות שבין הצדדים וימנה בורר חליף. עם זאת, כאשר הוכח, למרות שלא נאמר כך מפורשות בהסכם, כי כוונת הצדדים הייתה שהבורר שמונה על-ידם, הוא בלבד ולא אחר, יכריע בסכסוך שביניהם, וכן הוכח כי כוונתם הייתה כי במצב שבו אותו בורר אינו יכול להמשיך בתפקידו, הסכסוך לא ימשיך להתנהל בבוררות אלא בבית המשפט, ימנע בית המשפט ממינוי בורר חליף, תחת הבורר שנפטר, התפטר, או הועבר מכהונתו (רע"א 853/91 בקל נגד אגודה שיתופית נהלל, פד"י מח (1) עמ' 775, בעמ' 780; ע"א 614/79 המשרד הלאומי לתיירות - ליטורל נ' תור-עולם בע"מ, פ"ד לד(4), 617, עמ' 625-626; בר"ע 124/68 שחב נ' שחב, פ"ד כג(1) 16, בעמ' 18-19). 27. נטל ההוכחה על כך שהכוונה הייתה לבורר המסוים ואין בלתו מוטל על המשיבים, בהתנגדותם לבקשה למינוי בורר חליף. אין די בטיעון בלבד. הטיעון צריך להסתמך על מסמכים או על ראיות אחרות שיש בהם כדי ללמד על הסכמה לבורר מיוחד וספציפי (אוטולנגי, כרך א', עמ' 425; בש"א 23084/01 פסלר נ' בירמן (לא פורסם), בקשת רשות ערעור נדחתה - רע"א 7857/02 פסלר נ' בירמן, תק-על 2002(3), 1420 ,עמ' 1421; המ' 535/63 ליטוינסקי נ' ליטוינסקי, פ"ד יח(1) 430).). 28. משכך, השאלה העומדת בבסיס הפלוגתא שלפנינו הינה האם הרימו המשיבים את נטל ההוכחה לכך שכוונת הצדדים הייתה למינוי הבורר המסוים דווקא. על כוונה למנות בורר מסוים ואין בלתו יש ללמוד, בראש ובראשונה, מנוסח הסכם הבוררות עצמו, על פי הכללים החלים על פרשנות חוזים. כאשר לשון הסכם הבוררות אינה חד-משמעית, ניתן להיעזר בראיות חיצוניות הנוגעות לנסיבות עריכת הסכם הבוררות וחתימתו במטרה ללמוד מהן על כוונת הצדדים. נראה, כי שיקול הפרשנות היסודי בפרושו של הסכם בוררות, הוא השיקול שהצדדים להסכם בחרו למסור את הסכסוך ביניהם לבוררות. לפיכך, יעדיף בית המשפט את קיום ההסכם ואת המשך ניהול הסכסוך במסגרת הבוררות, על פני העברתו לבית המשפט. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ולפיה "חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל". שיקול פרשני נוסף הוא, כי חשובה כוונת הצדדים בעת החתימה על הסכם הבוררות כפי שזו מצאה את ביטויה בהסכם הבוררות ובנסיבות חתימתו, ולא כוונותיו הסמויות של מי מהצדדים בעת חתימת הסכם הבוררות, או כוונות שנולדו אצל מי מהצדדים כעבור זמן. כמו כן, אין בעובדה כשלעצמה שהצדדים להסכם מינו בורר מוסכם, תוך ציון שמו, כדי ללמד על הכוונה שלא ניתן יהיה למנות במקומו בורר חליף כשמינוי כזה מתחייב. ואפילו מונה בורר פלוני בשל אמון מיוחד שהצדדים רוחשים לו, אין בכך כדי לשכנע שהכוונה הייתה לבורר זה, והוא בלבד. ולבסוף, כשכוונת הצדדים הייתה למנות בורר מסוים ואותו בלבד, ניתן לצפות כי הם יציינו זאת במפורש (פס"ד בקל הנ"ל, בעמ' 779; פס"ד שחב הנ"ל, בעמ' 29; פס"ד ליטורל הנ"ל, בעמ' 618, 629). כשעקרונות פרשנות אלה לנגד עינינו, נפנה להסכם הבוררות נשוא הבקשה הנדונה. 29. אכן, בהסכם הבוררות צוין שמו של הרב שמואל כהן ז"ל כבורר שהוסמך על פי הסכמת הצדדים. אלא שכאמור, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להצביע על כך כי הצדדים ביקשו לראות בו בורר ייחודי, ואין בה כדי למנוע את בית-המשפט מלמנות בורר אחר תחתיו. 30. באשר לנסיבות החתימה על הסכם הבוררות במקרה שלפנינו, נראה, כי מרכז הכובד של הסכם הבוררות היה עצם הפנייה להליך הבוררות כדרך של פתרון הסכסוך בין הצדדים ולא זהות הבורר דווקא. הא ראיה, כי לאחר שמונה הרב שפירא כבורר, פנו המשיבים לבית המשפט בבקשה להעביר את הרב שפירא מתפקידו, ולא זנחו את דרך הבוררות. תחתיו מונה בורר חדש, הרב כהן ז"ל. עינינו הרואות, כי משעלה הליך הבוררות על שרטון בשל זהותו של הבורר הראשון, בחרו הצדדים להמשיך בהליך הבוררות תוך החלפת הבורר האחד בבורר אחר, המוסכם על הצדדים. לא למותר להפנות, בהקשר זה, גם לפרוטוקול דיון מיום 30.3.05, שהתקיים בפני כב' השופטת מזרחי בה"פ 540/97, במסגרת אחת ההתדיינויות הרבות בין הצדדים. בעמ' 3 לפרוטוקול מעיר ב"כ המשיבים, כי אם בקשה לצו מניעה, שהייתה תלויה ועומדת אותה עת, תידחה, "וזה יוחזר לבורר הזה או לבורר אחר..." (נספח כ לתשובת המבקש בה"פ 6145/07). רוצה לומר, לפנינו עמדה מפורשת מטעם המשיבים לפיה המוקד אינו בזהות הבורר. התנהלות זו די בה כדי להוביל למסקנה, כי לא זהותו המיוחדת של הבורר היא שעמדה ביסוד ההסכם, אלא עצם ההסכם לנהל את הסכסוך בין הצדדים בבוררות (פס"ד בקל הנ"ל בעמ' 780; פס"ד שחב, בעמ' 21). 31. אשר לטענת המשיבים בדבר האמון המיוחד שרחשו לרב כהן ז"ל שבעטיו הסכימו, כי הליך הבוררות יתברר בפניו: המשיבים הטעימו, כי מעצם הרחבת הסמכויות של הרב כהן ז"ל, כפי שנעשתה בהסכם מיום 16.3.1988, ניתן ללמוד על יחס האמון המיוחד שרחשו לו ועל כוונת הצדדים להסמיכו באופן ספציפי ובלעדי. לדבריהם, הרחבת סמכויות הבורר נעשתה בשל ההיקף הגדול והחריג של החומר שנדון בפני הרב כהן, וכן בשל הבטוחות השונות שניתנו לטובתו ונרשמו על שמו אצל רשם המקרקעין ורשם החברות על מנת להבטיח את ביצוע פסק הבורר והוראותיו. עוד טענו המשיבים, כי הוקצו לרב כהן מניות הנהלה מיוחדות במספר חברות שבשליטת המשיבים, אשר הקנו לו באופן אישי ובלעדי סמכויות וטו מיוחדות, הדורשות את הסכמתו האישית לביצוע פעולות שונות באותן חברות, אף זאת לשם הבטחת ביצוע פסק הבורר. כמו כן, הצדדים הסמיכו את הרב כהן "לדון ולפסוק בכל עניין של פירוש פסקיו, ביצועם, השלמתם ובכל עניין שיתעורר עקב פסקי הבורר" וזאת מבלי שיחול עליו עקרון 'גמר המלאכה'. על יסוד האמור, טוענים המשיבים, כי כוונת הצדדים לא הייתה להעניק את הסמכויות החריגות לכל גורם שהוא, מלבד הרב כהן המנוח, באופן אישי ובלעדי. עוד טענו המשיבים, כי בורר חליף לא ייהנה מן הבקיאות המיוחדת בפרטי הסכסוך, שהיוותה את אחד השיקולים במתן הסמכויות המיוחדות. כמו כן, לדבריהם, בורר חליף לא יוכל לפעול באמצעות הבטוחות שנועדו להבטחת ביצוע פסק הבורר שכן המדובר בבטוחות הרשומות ברשם המקרקעין וברשם החברות על שמו של הרב כהן באופן אישי. 32. בהתייחס לטענה זו אזכיר, כי הלכה היא שאין ביחס האמון המיוחד שהצדדים רוחשים לבורר כדי להגיע למסקנה הפרשנית לפיה הסכמת הצדדים היא שלא ניתן יהיה למנות בורר חליף. אך טבעי הוא, כי צדדים ממנים בורר המוסכם עליהם בשל האמון שהם רוחשים לו. מעצם מינויו של אדם האמון על הצדדים אין משתמע כי הצדדים ביקשו לייחד את הבוררות לאותו בורר בלבד (ע"א 589/67 דניאלי נ' דניאלי, פ"ד כ"ב(1) 513, בעמ' 517). 33. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהובאו בפניי, על פסקי הדין וההחלטות הרבות שניתנו במסגרת הסכסוך בין הצדדים, ולאחר ששקלתי את הנסיבות בהן נחתם הסכם הבוררות ואת אופן התנהלות הליך הבוררות לאורך השנים, הגעתי לכלל מסקנה, כי גם בהקשר זה לא עלה בידי המשיבים להרים את נטל ההוכחה בדבר הכוונה למנות את הרב כהן ז"ל באופן בלעדי. להלן אנמק את מסקנתי: א. העובדה שהוקנו לבורר סמכויות נרחבות אכן מעידה לכאורה על כך שהצדדים הביעו אמון רב בבורר. אולם אין בכך כדי להוכיח שכוונת הצדדים הייתה למנות בורר ספציפי שלו ורק לו יוקנו סמכויות נרחבות אלה לצורך הכרעה בעניינם. המשיבים לא הוכיחו, כי סמכויות אלה לא היו ניתנות לבורר פלוני אחר אשר היה נבחר על-ידם על מנת להכריע בסכסוך. הסמכויות הנרחבות שהוקנו לבורר, והמאפשרות לו להיוועץ במומחים ולדרוש הבאת ראיה בכל שלב, נועדו לייעל את הליכי הבוררות. והרי לשם כך קיים מוסד הבוררות - מטרתו לנהל דיונים באופן מהיר מבלי להידרש להליכים הפרוצדוראליים ולסדרי הדין המתחייבים בהליכים משפטיים רגילים. גם העובדה שהצדדים קבעו, כי לא יחול על הבורר עקרון 'גמר המלאכה' וכי הבורר יהיה מוסמך לדון בפרשנות ובביצוע הפסק שיינתן על-ידו, נובעת משיקולי יעילות ומלמדת על כך שמטרתם של הצדדים הייתה להביא לסיומו של הסכסוך בכל מקרה בדרך של בוררות. לפיכך, לא מצאתי בהרחבת סמכויותיו של הבורר, כשלעצמה, משום הוכחה לכך שכוונת הצדדים הייתה למנותו באופן בלעדי. ב. באשר לטענת המשיבים לפיה שעבוד הנכסים לטובת הבורר לצורך הבטחת ביצוע פסק הבוררות מעיד על האמון שהם נתנו ברב כהן באופן בלעדי, הרי שגם טענה זו דינה להידחות. מתן הוראות בדבר הפקדת ערבויות בידי הבורר על ידי בעל דין לשם הבטחת קיום פסק הבורר, אינו מהווה ביטוי ליחסי האמון המיוחדים שיש לצדדים כלפי בורר מסוים. זאת ועוד, עיון בהחלטת הבורר מיום 10.7.1985 מעלה, כי שעבוד הנכסים לטובת הבורר בא לעולם במסגרת הכרעת הבורר במחלוקת בין הצדדים, אשר נגעה לאופן הבטחת ביצוע פסק הבורר. הכרעה זו באה בעקבות בקשה שהגיש המבקש למינוי כונס נכסים על העסקים והרכוש שבידי המשיבים בשל חששו של המבקש מכך שהמשיבים יעשו פעולות בנכסים ויקשו על ביצוע פסק הבורר. וכך נכתב בסעיף 5(ד) להחלטת הבורר: "במטרה לסיים את הבוררות, בדרך צודקת, שקטה ומסודרת, ומאחר ולא נראתה בשלב זה, לבורר, בקשת מינוי כונס כאמור, הגיע הבורר למסקנה... כי קבלת ערובות נאותות תבוא כתחליף למינוי כונס אשר לו מתנגדים הנתבעים ותיישב את חששות התובע". רוצה לומר, מהחלטת הבורר עצמה, ולא רק על דרך העיקרון, ניתן להיווכח כי שעבוד הנכסים לטובת הבורר לא נעשה מתוך אמון מיוחד בו, אלא מכוח החלטתו. החלטה זו ניתנה כדי להבטיח שלא ייעשה שימוש בנכסיהם של המשיבים עד לביצוע פסק הבורר במלואו, וזאת לאחר שהמשיבים התנגדו למינוי כונס נכסים על רכושם ועל עסקיהם. כפי שהראיתי לעיל, החלטה זו אושרה על ידי בית המשפט, על דרך של אישור פסק הבורר השני. ג. במסגרת תגובתם לבקשה, הדגישו המשיבים חזור והדגש, את האמון הרב שהם רחשו לרב כהן ז"ל כבורר בעניינם. אלא שעיון במסכת ההליכים המשפטיים שהתנהלה בין הצדדים לאורך השנים על מורכבותה והסתעפויותיה מגלה, כי ההיפך הוא הנכון. כפי שראינו, המשיבים, הטוענים בהליך הנוכחי ליחס אמון מיוחד כלפי הרב כהן ז"ל, פנו בעבר לבית המשפט המחוזי בבקשה להעביר את הרב כהן מתפקידו כבורר, בין היתר בטענה, כי הוא נהג כלפיהם במשוא פנים וכי איבדו את האמון בו (המ' 3168/98), טענה אשר נדחתה על ידי בית המשפט. יצוין, כי טענות המשיבים כנגד הבורר הועלו גם במסגרת בקשתם לביטול פסק הבורר השני (ה"פ 677/96), אלא שהם הסכימו בשעתו למשוך את התצהירים בהם פרטו טענות שונות נגד הבורר. המסקנה המתבקשת מהליכים אלה כי אין יסוד לטענה כי למשיבים היה אמון מיוחד דווקא ברב כהן ז"ל, וכי מבחינתם היה הוא הבורר ואין בלתו. לכך יש להוסיף, כי מעצם הבקשה להעברת הרב כהן המנוח מתפקידו כבורר משתמע, שהמשיבים ביקשו להמשיך בהליך הבוררות ולמנות בורר חדש תחתיו. ד. באשר לטענת המשיבים, כי בורר חליף לא ייהנה מן הבקיאות המיוחדת בפרטי הסכסוך, שהיוותה אחד השיקולים במתן הסמכויות המיוחדות, הרי שכל גורם שידון בסוגיות שעל הפרק, בין אם הוא בורר ובין אם הוא שופט, לא יהיה מצוי בנבכי המחלוקות בין הצדדים, כפי שהיה מצוי הרב כהן ז"ל, ולא יהיה מנוס, כך או כך, מלהיכנס מחדש לעובי הקורה. משכך, אינני רואה בהקשר זה יתרון בהבאת העניין להכרעת בית המשפט על פני המשך הליכי הבוררות. ה. כאן המקום להתייחס לטענת המשיבים, כי בורר חליף לא יוכל לפעול באמצעות הבטוחות שנועדו להבטחת ביצוע פסק הבורר, שכן המדובר בבטוחות הרשומות אצל רשם המקרקעין ואצל רשם החברות על שמו של הרב כהן ז"ל, באופן אישי. אמנם, קיים קושי בהיבט הפרקטי במחיקת השעבודים הרשומים על שם הרב כהן ז"ל ברשם המקרקעין וברשם החברות, מהטעם שהרב כהן הלך לעולמו. במצב דברים זה, הליך ביטול הרישום עשוי להיות מורכב יותר מבחינה פרוצדוראלית. אלא שקושי פרוצדוראלי זה אינו מעלה ואינו מוריד לענייננו. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, העובדה שרשומים שעבודים על שם הבורר הקודם אין משמעה שלא ניתן לרשום שעבודים חדשים על שם בורר חליף, שכן מטרת השעבודים הללו היא, כאמור, להבטיח את קיומו של פסק הבורר. שנית, הבעיה עליה הצביעו המשיבים תהיה קיימת בין אם הסכסוך יובא לדיון בבית המשפט ובין אם הוא יובא בפני בורר חליף. כך או כך ייוותרו שעבודים הרשומים על שמו של הרב כהן ז"ל, וצריך יהיה ליתן הוראות מתאימות בעניין. משכך, גם בהקשר זה לא מצאתי שיש יתרון מיוחד בהפסקת הליך הבוררות ובהעברת הדיון לכותלי בית המשפט. 34. הצטברות הנתונים שפורטו לעיל מובילה למסקנה החד משמעית, שלא הוסכם בין הצדדים על בורר מיוחד ואין בלתו, כי אם להיפך. ההסכם היה לנהל את הסכסוך על פירוק השותפות בהליכי בוררות. דרך המלך היא לקיים את הסכם הבוררות, ולמנות בורר חליף על מנת שניתן יהיה להביא לסיומו של הסכסוך המתמשך בין הצדדים בדרך בה בחרו, היינו בבוררות. כאמור, בנסיבות העניין, לא מצאתי בטענות המשיבים שיקולים שיהיה בהם להצדיק הימנעות ממינוי בורר חליף. 35. משבאתי למסקנה כי הסכם הבוררות בין הצדדים לא הותנה בבורר מסוים ואין בלתו, הרי שטענת המשיבים לפיה הסתיים הסכסוך אותו הוסכם למסור לבוררות, וכל שנותר הוא מחלוקת על פרשנות וביצוע פסק הבורר, וכי על כן אין בית המשפט מוסמך עוד להורות על מינוי בורר חליף, אינה יכולה לעמוד. כפי שפרטתי בהרחבה, בית המשפט העליון דחה את ערעורם של המשיבים על פסק הדין בה"פ 677/97, שדחה את הבקשה לביטול פסק הבורר השני. פסק הבורר השני כולל, כזכור, הוראה לפיה הבורר הוא שיכריע אם המשיבים עמדו בחיובים שהוטלו עליהם מכוח הפסק. בנוסף, על החלטות הביניים שניתנו - ולפיהן הבורר הוא שיכריע אם עמדו המשיבים במוטל עליהם, והאם הגיעה שעתם של השעבודים להתבטל - לא הוגשה בקשת רשות ערעור. כפי שהראיתי, משלהי שנת 1997 מונחת בפני הבורר בקשתם של המשיבים לבטל את השעבודים, וזו לא הוסרה משולחנו. בקשה זו יכולה הייתה להתברר בשעתה, לו רצו המשיבים בכך. משנותרה מחלוקת בדבר ביצועו של פסק הבוררות, ומשהוסכם על הצדדים כי לא יחול על ההליך העקרון של 'גמר המלאכה', הרי שהליך הבוררות, שהחל לפני שנים, טרם הסתיים, ולפיכך מוסמך בית המשפט למנות בורר חליף, מכוח הוראת סעיף 12. ובמילים אחרות, משהגעתי למסקנה כי לא היה בכוונת הצדדים למנות את הרב שמואל כהן המנוח כבורר מסוים ואין בלתו, הרי שלנוכח פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 6082/98, ולנוכח החלטות הביניים הנ"ל שהפכו חלוטות זה מכבר, קיים מעשה בית דין לפיו ההכרעה בדבר מילוי החיובים שהוטלו על המשיבים ושחרור הבטוחות מסורה אף היא לידי הבורר. 36. סיכומו של דבר, דינה של הבקשה בה"פ 6401/07 למינוי בורר חליף, להתקבל. הבורר החליף שיתמנה, ימשיך, אם כך, בהליך הבוררות מן הנקודה שבה הופסק, ויכריע בכל הסוגיות שנותרו שנויות במחלוקת, לרבות בשאלת ביצועו של פסק הבורר על ידי המשיבים, וממילא בשאלת שחרור הערבויות. פועל יוצא מהחלטתי זו היא כי הבקשה בה"פ 6145/07 נדחית. 37. הצדדים יודיעו לבית המשפט עד ליום 15.7.08 אם הגיעו להסכמה בדבר זהותו של הבורר החליף שיתמנה. בהעדר הסכמה בעניין זה, אמנה בורר על פי שיקול דעתי. 38. הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד יקבעו עם סיום ההליך, לאחר שיושלמו הליכי מינוי הבורר החליף. יישוב סכסוכיםבורר