להלן פסק דין בנושא אספקת מוצר בכמות עודפת מההזמנה: פסק דין בפניי תביעה כספית בסך 57,368 ₪, בגין יתרת חוב, אשר לטענת התובעת, חבה לה הנתבעת עקב מוצרי נייר אשר סיפקה לה בכמות עודפת מהזמנתה המקורית. רקע התובעת, הינה יצרנית וספקית של נייר להדפסה (להלן: "התובעת"), סיפקה נייר לנתבעת, מלון דבורה בע"מ (להלן: "הנתבעת"), במשך כ- 10 שנים, לצורך הוצאה לאור של ספרים. הנתבעת, רכשה מחברה בשם "מיטרני" (להלן: "מיטרני"), כמות של 64.5 טון נייר, לצורך הדפסת המהדורה עדכנית, של ספרי קודש בשם "הטור השלם", הכוללת 22 כרכים, ב- 3,000 עותקים (כל עותק מהמהדורה יקרא להלן: "סט"). זכויות היוצרים, בסדרת הספרים הנ"ל, הינן, בבעלות הנתבעת (להלן: "ההזמנה"). הנתבעת טענה, כי היא אינה מכירה את התובעת, לא התקשרה איתה ולכן לא קיימת יריבות בינה לבין התובעת. התובעת טענה, כי היא חליף של אותו מיטרני. לצורך ההכרעה כאן, ורק מטעמי נוחיות, תקראנה התובעת ומיטרני ביחד "התובעת". במהלך עשר שנים שקדמו להגשת התביעה, הזמינה הנתבעת נייר מהתובעת, ומספקים אחרים, לצורך הדפסת עשרות אלפי סטים. בפועל שימש צד ג' 1, מפעלי הדפסה לאור א.צ.פ בע"מ (שיקרא להלן: "הוצאה לאור" או "צד ג' 1"), כ"קבלן ביצוע" של הנתבעת, אשר הרשתה להוצאה לאור למשוך כמויות נייר מהתובעת, על פי קצב הייצור ושיקול דעתו עד לייצור מלוא ההזמנה. עבודת ההדפסה בפועל הועברה ע"י צד ג' 1 לעמותה בשם חסד ואמונה- מלכ"ר (להלן: "חסד ואמונה" או "צד ג' 2", צד ג' 1 ו צד ג' 2 יקראו שניהם להלן: "הצדדים השלישיים'"). (פרויקט ביצוע ההדפסה ואספקת הנייר, יקראו ביחד להלן: "הפרויקט"). במהלך הספקת ההזמנה נתגלו פגמים בנייר, הן במידותיו והן מבחינת היותו רטוב, ולכן הוחזר אותו חלק של הסחורה שהיה פגום. לטענת התובעת, הנתבעת לא שילמה על מלוא ההזמנה אשר סופקה לה, ואילו הנתבעת טוענת, כי שילמה על כל הסחורה אשר הוזמנה ואשר סופקה, אך אם יסתבר כי סופקה סחורה ביתר, ע"י התובעת, אין היא חבה בתשלום, שכן היא סופקה לצדדים השלישיים, ומכאן התביעה שבפניי. טענות הצדדים לטענת התובעת, סופקו לנתבעת 75.7 טון נייר, מסוג זהר קרם (כ- 10 טון מעבר להזמנה), ועל פי דו"ח הגביה (צורף כנספח א' לתצהירו של מר דרור תוהמי, המשמש כמנהל אשראי לקוחות אצל התובעת, להלן: "מר תוהמי"), נותרו חשבונות פתוחים בקיזוז תשלומים שבוצעו ע"י הנתבעת ולא שויכו לחשבוניות מסוימות (ס' 7 לתצהיר העדות הראשית שלו). מר תוהמי צירף לתצהירו (נספחים ב' 1- ב' 5) את החשבוניות (שיקראו להלן: "החוב") אשר נותרו פתוחות לטענתו: חשבונית מס' 352553 ע"ס 63,846 ₪ מיום 16.1.2003. חשבונית מס' 352634 ע"ס 75,389 ₪ מיום 2.2.2003. חשבונית מס' 352684 ע"ס 5,151 ₪ מיום 18.2.2003. חשבונית מס' 352685 ע"ס 31,557 ₪ מיום 18.2.2003. חשבונית מס' 352708 ע"ס 8,557 ₪ מיום 20.2.2003. לטענת התובעת, הנתבעת שילמה, ביום 1.7.2003, סך של 113,836 ₪ בלבד בגין החוב, וכי כרטיס הנתבעת זוכה בשני זיכויים : זיכוי מיום 16.10.2002 ע"ס 59 ₪ וזיכוי מיום 30.6.2003 ע"ס 13,237- בגין סחורה שהוחזרה (ראה נספח ג' לתצהירו של מר תוהמי). לעניין כמות הנייר אשר סופקה לנתבעת, טענה התובעת, כי על פי בקשת הנתבעת, היא סיפקה נייר לכתובתם של הצדדים השלישיים, ועל פי תעודות המשלוח אשר נחתמו ע"י מוזס אבי ושלא נסתרו (תעודות המשלוח צורפו כנספחים ד1- ד5 לתצהירו של מר תוהמי) הכמות הרשומה אצל התובעת ובגינה הוצאו חשבוניות מס, הינה 75.7 טון. כמו כן טענה התובעת, כי על פי החשבוניות המופיעות אצלה, לנתבעת נותר חוב, בסך 2,828 ₪, בגין נייר מסוג פורזאץ, אשר משמש לצידה הפנימי של הכריכה, שאין מחלוקת לגביו, כי סופק לנתבעת לצורך אותו פרויקט. בנוסף טענה התובעת, כי השינוי, שכעת טוענת הנתבעת שנעשה בשיטת העבודה של הפרויקט, לא הובא לידיעתה, והנתבעת לא דאגה ליידע אותה בעניין זה. לטענתה, הנוהג אשר רווח בין הצדדים עד אותו פרויקט, היה הוצאת הזמנת מסגרת ע"י הנתבעת אשר בעצמה ניהלה את ההדפסות, ואילו בפרויקט זה העבירה לצדדים השלישיים את האחריות להדפסה ומשיכת הנייר, ובכך הסירה מעצמה אחריות, לגבי כל כמות נוספת מעבר להזמנות, כפי שהיה בעבר, הן כלפי בית הדפוס והן כלפי התובעת. עוד טענה התובעת בעניין זה, כי משלא הודיעה לה הנתבעת, על שינוי שיטת העבודה, יצרה הנתבעת בהתנהגותה מצג, לפיו כל משיכות הנייר יתבצעו ע"י שלוחיה- מר דורון פרידמן, המשמש כסמנכ"ל של הוצאת לאור (להלן: "מר פרידמן"), ועל כן, על פי חוק השליחות תשכ"ה 1965 (להלן: "חוק השליחות"), פעלו הצדדים השלישיים כשלוחיה של הנתבעת, וכי ידיעותיהם בדבר הכמויות שנמשכו הם ידיעותיה של הנתבעת. הנתבעת הסמיכה את הצדדים השלישיים, לפעול כשלוחיה לצורך משיכות הנייר, הצדדים השלישיים פעלו על פי הרשאתה ומשכו נייר ככל שנדרש להם, ולפיכך הנתבעת חייבת בתשלום יתרת החוב. עוד טענה התובעת, כי לא הייתה על ידה, חריגה מהרשאה שכן, הנתבעת יצרה בלבול. מחד הזמינה כמות של מהדורות מאת הצדדים השלישיים, ומאידך הזמינה כמויות נייר מאת התובעת, והודיעה לתובעת בכתב, כי הוראות לגבי משיכות ומקום אספקה תקבל בהמשך- ומעולם לא נתנה הוראה שכזו, אלא שלחה את מר פרידמן, למשוך את הנייר. לחילופין טענה התובעת בעניין זה, כי אם יקבע שהצדדים השלישיים חרגו מהרשאתם, הרי שעליהם יוטל החיוב (ס' 56 לסיכומי התובעת). לעניין כרטסת הנהלת חשבונות, טענה התובעת, כי אילולי הייתה נמנעת הנתבעת להציג את כרטסת הנהלת החשבונות שלה, הייתה נפתרת התעלומה, ולפיה היה ניתן להיווכח, כי קיימת יתרה לזכות התובעת אצל הנתבעת. ולפיכך טענה, כי צד הנמנע מלהביא ראיה שבשליטתו ובחזקתו, חזקה על אותה ראיה, כי הייתה פועלת כנגד אותו צד. לבסוף טענה התובעת, כי הוכח שבוצעה החזרת נייר פגום פעם אחת בלבד, ולא כפי שטוענת התובעת- פעמיים. לטענת הנתבעת, בהעדר יריבות בינה לתובעת, יש לדחות את התביעה, וזאת, משלא הסבירה התובעת את שוני הזהות בין הספק "מיטרני", ממנו בוצעה ההזמנה, לבינה, וכן לא הביאה כל מסמך המוכיח "מיזוג" או "השתלטות" או "המחאת זכות". לחילופין טענה הנתבעת טענות נוספות: כבר בהספקה הראשונה של הנייר, אשר הגיעה להוצאת לאור (בהיקף של כ- 6 טון), נתגלו פגמים הן במידות והן בעובדה שנרטבו ונפסלו לשימוש. עקב פגמים אלו, שדווחו לתובעת, הוחזרה סחורה בשני מועדים שונים. עוד טענה הנתבעת, כי אם אכן סיפקה התובעת, כטענתה כ- 10 טון ביתר לצדדים השלישיים, אין הנתבעת חבה בגינם וזאת לאור העובדה כי לא הזמינה, לא קיבלה ולא ביקשה תוספת להזמנה מעבר לכמות של 64.5 טון ששולמה על ידה. לטענת הנתבעת, היא יודעת בדיוק את עלויות הייצור ואת הכמויות המדויקות של חומר גלם (נייר הדפסה, נייר עטיפה, קרטון לכריכה וכו') הנדרשות לייצורה של כל כמות נתונה, וזאת מתוקף ההיקפים שעד כה הדפיסה ומכרה וניסיונה בתחום. הכמות שהוזמנה- 64.5 טון, כללה מקדם ביטחון בשיעור הפחת המקובל, וכי לנתבעת סופקו בפועל 3,000 סטים ולא יותר מכך. ייתר על כן, בידי הצדדים השלישיים לא נותרו כלל עודפים מן הכמות שיוצרה, מה שמוכיח שלא סופקה סחורה מעבר למוזמן. לעניין העדויות טענה הנתבעת, בין היתר, כי עדותו של מר תוהמי, הינה עדות יחידה אשר מושתתת בעיקרה על עדות שמיעה שאין ליתן לה משקל ראייתי. כמו כן, מעדותו של מר תוהמי עולה, כי התובעת לא הציגה בפני בית המשפט שתי חשבוניות נוספות, ובנוסף קיים פער, בין סכום התביעה לסכום שנותר פתוח על פי תעודות המשלוח. לבסוף נטען בעניין זה, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה. עוד טענה הנתבעת, בין היתר, כי באחריותו של צד ג' 1, היה לקבל את הסחורה, ועל כן, ככל שיש עודף, אם בכלל היה כזה, חבה בו הוצאת לאור, מהטעם שזו הייתה כוונת הצדדים בהתקשרות, ולמטרה זו שונה הנוהל הרגיל. לטענת הצדדים השלישיים, בהעדר יריבות בין התובעת לנתבעת, יש לדחות את התביעה. התביעה מבוססת, על מסמכים של תאגיד הקרוי "מיטרני", ולאורך כל ניהול הדיון, התובעת לא הסבירה כיצד היא יכולה לסמוך תביעתה על מסמכים שלא נערכו על ידה. כמו כן, לטענתם, יש להתעלם אף מטענת התובעת בכל הקשור לחוק השליחות, טענה אשר הועלתה אף היא לראשונה רק בסיכומים. יתר על כן, נטען כי התובעת עצמה הגדירה בתצהיר עדות ראשית שלה את הצדדים השלישיים כ"מקום האספקה של מוצרי הנייר". לגופם של דברים טענו הצדדים השלישיים, כי התובעת הציגה מערכת ראיות חלקית וסלקטיבית שאין בה כדי ליצור תשתית ראיתית הנדרשת להוכחת תביעתה. כמו כן, התובעת נמנעה מלהעיד עד מפתח מטעמה מר רונן הירשפלד, אשר עבר במיטרני (להלן: "מר הירשפלד"). וכן, תצהירו של מר תוהמי היא בגדר עדות שמיעה, אין לו מושג במכירת הנייר, באספקתו, בתלונות לגביו, בהחלפת הנייר הפגום בנייר התקין, וכל הידוע לו מטיפולו האישי הוא בנושא הגבייה וההחזרים הכספיים. לגרסתם, הוזמנה כמות נתונה של נייר מסוג מוגדר, שהשימוש בו נעשה לעתים בלתי מזומנות, וכמות זו בלבד של נייר תקין סופקה, ואילו הכמות העודפת, ככל שהייתה, נועדה אך ורק להחליף נייר שנפגם עקב מחדליה של התובעת או מי מטעמה. הנתבעת לא קיבלה דף אחד מודפס מעבר לכמות הספרים שהזמינה מהצדדים השלישיים, ולא הזמינה מהתובעת גרם אחד מעבר לכמות של הנייר התקין שנצרך בפועל. החלפת הנייר הפגום נעשתה בהסכמה מראש שניתנה ע"י התובעת, שכללה גם העדר חיוב בתשלום כלשהו בקשר לנייר החלופי. גדר המחלוקת בין הצדדים: האם חבה הנתבעת בגין אספקת נייר ביתר שסופק, אם אכן סופק, או שמא הצדדים השלישיים, הם אלה שחבים בחוב הנטען? כמה החזרות של נייר פגום התבצעו, והאם זוכתה הנתבעת בגין כל הנייר שהוחזר? עדים מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר תוהמי. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר קנול. מטעם הצדדים השלישיים הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר פרידמן ומר אהרון רוזנטל-אשר שימש כמנהל עבודה אצל חסד ואמונה (להלן: "מר רוזנטל"). ביום 12.12.2006, נחקרו בחקירה נגדית, עד התביעה- מר תוהמי ועדי ההגנה מר קנול ומר רוזנטל. ביום 11.1.2007, נחקר בחקירה נגדית עד ההגנה מר פרידמן. כל הפניה לפרוטוקול הדיון, משמעו, פרוטוקול הדיון במועד בו נחקר העד הרלוונטי. דיון לאחר שמיעת העדויות ולאחר עיון בראיות שהוצגו לי, הגעתי למסקנה, כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, להוכחת תביעתה ולפיכך, דין התביעה להדחות. בדין העלו הנתבעת והצדדים השלישיים, את הטענה, כי התובעת לא הסבירה, כיצד היא נכנסה בנעלי מיטרני, איתה התקשרה התובעת בהסכם לאספקת הנייר. לא הוצג כל מסמך ולא הובאה כל ראיה, לפיה אכן הועברו זכויות מיטרני לתובעת, וזאת למרות ששאלתי את עד התובעת, שאלות בנושא (ראה עמ' 30 ש' 21-26). די היה בכך, כדי לדחות את התביעה, אלא שאני סבור, כי גם לגופם של דברים, מן הדין לדחות את התביעה. מעבר לעובדה שאני סבור, כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, ודי היה גם בכך כדי לדחות את התביעה (מעבר לטעם היריבות הנ"ל), אני סבור, כי מערכת החשבונות והמסמכים של התובעת לוקים בחסר, ומכאן מקור טעותה בעצם הגשת התביעה דנן. הוכח לי באופן ברור, על סמך עד הנתבעת ועדי הצד השלישי, שהיו עדים אמינים מאד ועדותם לא נסתרה (כפי שיפורט בהמשך), כי הוחזרה לתובעת סחורה בשני מועדים שונים, בגין פגמים שהתגלו בה, ושגם נציגיה של התובעת הכירו בזכות ההחזרה. בהנהלת החשבונות של התובעת מופיעה רק החזרה אחת, וגם היא כנראה בזיכוי מופחת מזה שהיה צריך להיות. לו הייתה הנהלת החשבונות של התובעת והמסמכים הקשורים לכך מסודרים, היו צרכים להיות שני זיכויים, שסכומם הכולל היה בסכום התביעה או קרוב אליו, ואם כך היה, תביעה זו לא הייתה "באה לעולם". התובעת סמכה תביעתה על תצהירו של מר תוהמי. עדות זו הייתה, ברובה הגדול, עדות שמיעה. התברר, כי למר תוהמי אין מושג בעובדות הרלבנטיות למחלוקת, ובכלל זה אינו מתמצא במכירת הנייר, באספקתו, בתלונות לגביו, בהחלפת הנייר הפגום בנייר התקין, וכל עיסוקו וידיעותיו האישיות מתמצות בנושא הגבייה וההחזרים הכספיים על סמך המסמכים שהיו בידיו. הוכח לי, כי הנתבעת הזמינה, וסופק לצדדים השלישיים, נייר מסוג מסוים ומוגדר בכמות נתונה שהוזמנה. סוג זה של נייר, נעשה בו שימוש לעתים נדירות. רק כמות מוגדרת ובמשקל שהוזמן בלבד, של נייר תקין, סופקה. הכמות העודפת, ככל שהייתה, סופקה רק כדי להחליף פגום עקב פגמים שנתגלו אצל התובעת או מי מטעמה ובכלל זה נייר בגדלים לא נכונים, נייר רטוב או מודבק. הנתבעת לא קיבלה אף סט אחד מודפס מעבר לכמות שתוכננה ושהוזמנה מהצדדים השלישיים, ובלאו הכי הנתבעת או הצדדים השלישיים לא הזמינו מהתובעת נייר מעבר לכמות של הנייר התקין בו נעשה שימוש בפועל לכמות הספרים שתוכננה. מטבע הדברים, החלפת הנייר הפגום נעשתה בעצה אחת ובהסכמת התובעת, שכדין לא חייבה את הנתבעת בתשלום כלשהו בגין הנייר החלופי. ראשית, בטרם דיון בטענות הצדדים לגופם, ברצוני להאיר את עניינו של מר הירשפלד, שלא העיד, למרות שהתובעת "העמידה" אותו לרשות הצדדים ולרשות ביהמ"ש לצורך מתן עדות. בישיבה מיום 16.2.06, הורתה כב' השופטת גרוסמן לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית וקבעה את לוח הזמנים להגשתם. ביום 14.9.06, התקיימה ישיבה נוספת וב"כ התובעת אישרה, כי קיבלה לידיה את תצהירי העדות הראשית של הנתבעת ושל הצדדים השלישיים, העירה הערות לעניין תוכנם וביקשה כי התיק יקבע לשמיעה. השופטת גרוסמן נענתה לבקשתה, והורתה "אני קובעת להוכחות על יסוד התצהירים ליום .....".(הדגשה שלי י.ש.). ביום שנקבע לשמיעה התייצבו הצדדים להוכחות ואז בתחילת הדיון הודיעה התובעת, כי הביאה את מר הירשפלד ואמרה: "סברתי שאם מדובר בעד נחוץ, אז חבריי ירצו לחקור אותו, אז רק למען הסדר, ואם ביהמ"ש יחשוב שהוא נחוץ, אני לא עומדת על עדותו". הנתבעת והצדדים השלישיים לא ביקשו להעיד את מר הירשפלד והחלטתי, כי לאור העובדה שאין בכוונת הצדדים לזמנו לעדות, הוא לא יעיד, וכל מי שהיה צריך או זקוק לעדותו ונמנע מלעשות כן "ישא בכך בתוצאות הקבועות בדין לגבי אי הבאת עד". כאמור, וכפי שיפורט בהמשך, עד התביעה היחיד- מר תוהמי, היה עד שלא ניתן להשתית על עדותו את התביעה, שכן הוא לא היה מעורב בביצוע העסקה, וכל עדותו התבססה על הניירת החשבונאית או על עדויות שמיעה ששמע מ"צוות הלוגיסטיקה"( עמ' 13 ש' 26) או על בירורים שנעשו בחברה עם עובדים רבים שהיו בקשר עם ביצוע העסקה (עמ' 19 ש 5-28) או על מסמך שערך אותו מר רונן (עמ' 31 ש' 19-20). מר הירשפלד, הינו והיה עובד של התובעת במועדים הרלוונטיים. שמו הוזכר כבר בכתב ההגנה של הצדדים השלישיים, בתצהירי העדות שלהם, ומכתבו מיום 5.1.03, צורף אף לתצהירו של עד התובעת מר תוהמי, שהזכיר אותו גם בחקירתו בביהמ"ש. למרות כל האמור, ולמרות החלטתי, כי העד תוהמי לא יכול להעיד על דברים ששמע מאחרים או על פעולות שעשו אחרים (החלטתי בעמ' 20 ש' 4-8), לא ביקשה התובעת להשמיע מטעמה, כעד, את מר הירשפלד, ולכן גם אינה יכולה לסמוך על עדותו או על מסמכים שנכתבו על ידו בעקבות בדיקות שביצע (ס' 64-70 לסיכומי התובעת). כפי שהובהר, עניין החזרת הסחורה, הינה שורש המחלוקת כאן בין הצדדים, ומר הירשפלד יכול היה לשפוך אור על הבדיקות שביצע בקשר לתלונות הנתבעת-"שחלק מהנייר שהגיע אליו דבוק וחלק אחר יש שינויי גודל בתוך המשטח". אמירה זו מחזקת את דברי עדי הנתבעת והצדדים השלישיים, ואם התובעת רצתה לטעון, כי בדיקותיה העלו ממצאים אחרים, היה עליה להביא לעדות את שלמה מאיר או את מר הירשפלד. לרשות התובעת עמד מר הירשפלד, שניתן היה להגיש תצהיר מטעמו או לזמנו לעדות, לו בחרה התובעת לעשות כן. הדבר לא נעשה ועובדה זו פועלת לרעת התובעת. ההנחה היא, שכאשר קיימת ראיה רלבנטית וצד נמנע מלהביאה, מבלי לספק טעם משכנע לכך, המסקנה המתבקשת היא שאילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהבאתה ועל כן, ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד (ראה: ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס (ניתן ביום 24.1.06 בביהמ"ש העליון), בפסקה 7, וכן ע.א. 989/03 חוטר ישי ואח' נ' חיננזון, ניתן בבית המשפט העליון ביום 26.1.05, וכן ראה: ע.א. 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ ואח' נ' רוזנברג ואח', פד מז (2) 605). בכך יש כדי להטות את הכף לטובת הנתבעת, במידה הנחוצה להרמת הנטל במשפט אזרחי. ועתה אדון בטענות הצדדים לגופן. בעניינו, אין מחלוקת כי ההזמנה שביצעה הנתבעת, הייתה הזמנה של 64.5 טון נייר לצורך הפרויקט, ועל כך גם העיד עד התובעת מר תוהמי: "ש. ... אתה אומר שקיבלתם הזמנה על 64.5 טון וסיפקתם 10 טון יותר, בואו תשלמו, זה מה שעשיתם? ת. כן." (ראה עמוד 18 ש' 26-28 לפרוטוקול). משמע, על אף שלא הוזמנה כמות עודפת של נייר, טוענת התובעת כי היא סיפקה כמות של כ- 10 טון ביתר, וכעת היא דורשת מהנתבעת את התשלום בגין אספקה זו. כידוע, על התובעת מוטל הנטל הבסיס והראשוני, להוכיח את תביעתה. הלכה זו נקבעה בשורה של פסקי דין: ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589 מפי כבוד השופט ברק (כתוארו אז): "נטל ההוכחה ביחס לתביעתו הבסיסית מוטלת עד סוף המשפט על התובע". .."נטל השכנוע מוטל על המערער..היה עליו להוכיח, ע"פ מידת ההוכחה הנוהגת במשפט האזרחי - נטייה של מאזן הסבירות לטובתו - כי נתקיימו היסודות המקיימים את זכותו...". על העקרון והכלל האמור חזר כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 497/85 אשר אשל נ' פיליפ גאררלסט, פ"ד מב (1) 89, בעמוד 94. התובעת, ביססה את תביעתה על "עדותו היחידה" של מר תוהמי, ששימש כאמור מנהל אשראי לקוחות של התובעת. כאשר צד בהליך מבסס את תביעתו על עדות יחידה, הרי במקרה שביהמ"ש מוכן להסתפק בעדות זו, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, עליו לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה כזו (ראה ע"א 231/72 עיזבון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח', פד"י כז (1) 679, ע"א 268/71 עיזבון שמחה גוליס נ' מינה לינצר, פד"י כו (2) 761). כאמור, "עדות יחידה", שהובאה על ידי התובעת לביסוס תביעתה, הינה עדות שאסור שיתעוררו בה ספקות, סתירות ותהיות וביהמ"ש חייב להיות משוכנע, כי ניתן לבסס על עדות יחידה זו את ממצאיו. בעדותו של מר תוהמי עלו לא פעם סתירות מהותיות והסתבר, כי מערכת המסמכים והחשבונות של התובעת, הינה חסרה "בלשון המעטה". חלק מהמסמכים עליהם מתבסס העד תוהמי, דנים בנייר שסופק בגודל של 102 X 70, בעוד שבפועל סופק 102 X 72; לטענת העד תוהמי, מדובר בטעות. עוד מסתבר, כי חלק מהמסמכים, עליהם מתבסס העד תוהמי, עניינם במשלוח נייר "לדפוס חמד"; לטענת תוהמי מדובר בטעות.(ראה עמ' 15 ש' 12-15 לפרוטוקול). תעודות המשלוח שצירף העד תוהמי- בעדותו נטען, כי הן חתומות ע"י מקבל הנייר, אלא שהסתבר שלפחות חשבונית אחת (מס' ד' 5 לתצהירו) איננה חתומה כלל ומופיעה עליה הערה בכתב יד "פריקה בירושלים", ואיש לא ידע ליתן הסבר לחוסרה של החתימה או להערה שנרשמה לגבי "פריקה בירושלים". ממסמך ד' לתצהירו של תוהמי, עולה כי סופקו בסה"כ 31 טון, בעוד שבעדותו הוא מעיד, כי סופקו 64 טון ולהפרש לא הוצג כל תיעוד של תעודות משלוח. לתצהירו של מר תוהמי, צורפה כרטסת הנהלת חשבונות (נספח ז') אך כפי שיפורט בהמשך מסתבר, כי חסרות שתי כרטסות נוספות, ולטענת מר תוהמי מדובר בטעות. דוגמאות נוספות מעדותו של מר תוהמי המעוררות תמיהה מפורטות להלן: "ש. אתה מציין בתצהירך אודות התלונות שהתקבלו על הסחורה, שהתקבלו 2 תלונות, אחת- הראתי לך דפוס חמד שלא קשורה, אם כך מה זה אומר, זה אומר שמבחינת נייר חדרה שיש תלונה שלא ראינו את הניירות, או שיש תלונה אחת. ת. היו שתי תלונות והחזרה אחת". (הדגשה שלי י.ש) (ראה עמ' 26 ש' 18-21 לפרוטוקול). ומיד לאחר מכן מעיד: "ש. אמרת שאין לך ראיות לנייר רטוב, איזה נייר כן הוחזר? ת. הייתה בעיה של סטייה במידה, הנייר לא היה חתוך במידה של הלקוח, זו התלונה היחידה שנרשמה אצלנו". (ההדגשה לא במקור י.ש) (ראה עמ' 31 ש' 13- 15 לפרוטוקול). יש לזכור, כאמור, כי באמירתו הקודמת אמר שהיו שתי תלונות ועתה מעיד כי רק תלונה אחת נרשמה אצלם. ומיד בהמשך לשאלותיי, משיב העד תוהמי: "ש. אני זוכר שהיה כתוב נייר דבוק? ת. איפה זה רשום? זה מסמך שנכתב ב- 05.01, של רונן הירשפלד שמפנה למאיר שלמה והוא הלך לבקר פיזית, התוצאות מדברות על זה פיזית. בגין סטייה במידה. ש. אך הוא אומר שזה תלונה של דביק? ת. אחרי ששלמה מאיר הלך ובדק, זה מה שאנשי הדפוס אמרו."(ראה עמ' 31 ש' 18-22 לפרוטוקול). משמע, העד מעיד לגבי מהות של תלונה השונה בתכלית מסוג התלונה שרשומה במסמכי התובעת עצמה. כבר בתחילת עדותו של מר תוהמי היה ניתן להבחין, כי על עדותו לא ניתן להשתית את הוכחת התביעה, וכך אמר : "...במכירות הנייר לא טיפלתי. בנושא האספקה הפיזי של הנייר לא טיפלתי. לא הייתי נוכח כשקיבלו את הנייר בבית הדפוס. על תלונות לגבי איכות הנייר לא טיפלתי...".(ראה עמ' 13 ש' 18-20 לפרוטוקול). משמע, התובעת בחרה להעיד עד אחד ויחידי מטעמה, אשר לא היה מעורב כלל ועיקר בפרויקט, וכל עדותו בעניינים הללו הינם בגדר עדות מפי השמועה, ובעניין זה נתנה התובעת הסבריה במהלך הדיון, כי: "בחברה הזו יש 2,000 עובדים, אם הייתי צריכה להביא את כל האנשים שנגעו במישרין בתיק הזה, למחלוקת הזו, היו לנו 40 עדים, את הבודק, הנהג, הפקידה, הקלדנית שהקלידה את המשלוח ואת הקלדנית שהקלידה את התלונה, היה את הבודק, זה שביקר, היו עוד הרבה אנשים" (עמוד 19 ש' 26-28 לפרוטוקול מיום 12.12.06). עם כל ההבנה לקשיים בהם ניתקל צד בהוכחת תביעתו, הרי שאלו אינם יכולים להוות הסבר מניח את הדעת מדוע לא הוצגה מערכת חשבונאית או מערכת מסמכים מסודרת, או לא הובאו עדים מרכזיים, שלא היה כל קושי להביאם. הקשיים להביא ראיות אינם מהווים הסבר לכשל הראייתי שעליו ביססה התובעת את תביעתה. כידוע, הכלל הוא שעד מעיד בבית המשפט על עובדות שהוא קלט בחושיו שלו; ואין הוא רשאי למסור בעדותו עובדות שנקלטו בחושיו של אחר והגיעו לידיעתו של העד מפי השמועה, לאמור: מפיו של אחר אשר קלט אותן בחושיו שלו, או שמע אודותן מאחר. מבין הטעמים השונים שניתנו לקביעתו של כלל זה בשיטת המשפט האנגלי -ממנה אומץ אצלנו - נראה, כי הטעם העיקרי נעוץ בכך, שמי שמוסר בעדות מה שהגיע לידיעתו "מפי השמועה" - אינו יכול לערוב לאמיתות הדברים: אין הוא יכול להעיד על אמיתותם; ומטבע הדברים שאין טעם לחקור אותו בחקירה שכנגד בעניין זה (י' קדמי, "דיני ראיות" חלק ראשון, עמוד 481). יתר על כן, התובעת, הנושאת בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתה, לא הציגה בפני בית המשפט, כאמור, אפילו את כל החשבוניות או המסמכים שהיו בידה ועליהם מושתתת תביעתה, וכך העיד בעניין זה מר תוהמי: "ש. לך איתי לנספח ז'...הפעולה הראשונה מתחילה ב- 07.01.03 מה זה ה- 61,000? ת. זה חיוב. שולי, אני חייב לציין, כי חסרות פה שתי כרטסות נוספות". (הדגשה שלי י.ש) (ראה עמ' 20 ש' 19-22 לפרוטוקול). ובהמשך עדותו אמר "הסתכלתי בחשבונית ולא היה ,גם החשבונית הזו לא פה." (הדגשה שלי י.ש) (ראה עמ' 21 ש' 28 לפרוטוקול). לעניין הוכחת סכום התביעה, הסתפקה התובעת בהצגת חשבוניות (נספחים ב'1 - ב'5 לתצהיר עדותו של מר תוהמי) באופן כללי, ומבלי לשייך כל תשלום שבוצע כנגד אותה חשבונית. כך למשל ענה מר תוהמי לשאלת ביהמ"ש: "ש. בתשלומים ששולמו לך, איך זה שאין שיוך לחשבוניות מדויקות? ת. הוא ביצע 3 תשלומים, 130,000, 130,000 ו113,000 ₪ הוא רשם על שתי החשבוניות מה הוא משלם, בשיק השלישי הוא רשם שהוא שילם עבור X טונות והוא אמור לשלם על עוד 64, זה מה שכתוב על הספח הזה אצלי". (ראה עמ' 31 ש' 1-5 לפרוטוקול). אמירות כוללניות ובלתי מפורטות דיין, אינן עומדות ברף הנדרש שעל התובעת היה להוכיח את תביעתה. ניסיונה של התובעת, בסעיף 58 לסיכומיה, להעביר את נטל ההוכחה לנתבעת, ע"י הצגת כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת, הינו ניסיון שלא יצלח, שהרי כאמור, על התובעת להוכיח את סכום תביעתה הנטען. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים, כי בוצעה החזרה של נייר פגום לתובעת, המחלוקת היא בשאלה כמה טון של נייר עודף הוחזר? בעניין זה טענה התובעת, כי משהודו הנתבעת והצדדים השלישיים, כי סופק להם מלוא הנייר המפורט בתעודות המשלוח אולם הוחזר נייר בכמות העולה על המפורט אצל התובעת, נטל ההוכחה עובר אליהם, שהרי זוהי טענה של הודאה והדחה. טענה של "הודאה והדחה", הינה טענה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא, כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה, מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרימן, מתקבלת גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194; י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), 1995, 321-320). אכן, בענייננו, לכאורה ניתן היה להעביר את נטל ההוכחה על הנתבעת והצדדים השלישיים, אך משהעיד מר תוהמי כי בגין הפרויקט הוזמנו 64.5 טון בלבד (ראה עדותו של מר תוהמי בעמ' 18 ש' 26-28 לפרוטוקול) אין לתובעת להלין אלא על עצמה. גם אם היה נקבע שהנטל עבר אני סבור, כי עד הנתבעת ועדי הצדדים השלישיים הרימו אותו. מעדותם של עדי אלו עולה, כי כמות הנייר שהוזמנה (64.5 טון, כמות הכוללת שיעור פחת כמקובל), הייתה ל 3000 סטים, כמות שתכננה מלכתחילה להדפיס, ואכן בסוף הפרויקט, לא הודפס מעבר לכמות שתוכננה. כך למשל העיד בעניין זה מר רוזנטל: "ש. בתחילת העדות אמרת שזה הסוג של העבודה של הטור הקטן, זה פרויטק (צ.ל פרויקט י.ש) שאתם מכירים אותו, הדפסתם לפני כן טור קטן, סוג העבודה מוכר לכם, אומרת מלון דבורה ראה קנינו 64.5 טון, 3,000 סטים, ייצרת יותר מ- 3,000 סטים? ת. לא". (ההדגשה לא במקור י.ש, ראה עמוד 49 ש' 16-20 לפרוטוקול). עדותו של מר רוזנטל- הייתה עדות מהימנה שלא נסתרה. בעניין זה יש לציין, כי התובעת לא רק שלא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח תביעתה, אלא היא אף לא הצליחה לסתור אף טענה אשר העלו הנתבעת והצדדים השלישיים אשר העידו מטעמם עדים מהימנים אשר תמכו טענותיהם בראיות חיצוניות. בעניין זה יש להוסיף, כי הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"ל - 1970). ההתרשמות הייתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה. הנתבעת והצד השלישי העידו, כי עשו שימוש אך ורק בכמות שסופקה להם והייתה תקינה. נייר שהיה פגום הוחלף ולא נותרה בידי איש מהם כמות עודפת (תצהיר רוזנטל ס' 4-11 ותצהיר פרידמן ס' 3-12). עדים אלו מעבר לעובדה שעדותם הייתה אמינה היא לא נסתרה ובכל מקרה מנגד לא עמדה כל עדות, ולפיכך יש לקבלה ולהעדיפה על פני כל ראיה או מסקנה שמבקשת התובעת להסיק ממערך הראיות והעדויות שנשמעו. כאמור סברתי, כי סלע המחלוקת שבין הצדדים מקורו באותן ההחזרות של סחורה פגומה שלא זוכו בספרי התובעת. גם בעניין זה הסתבר, כי חסרים מסמכים ונתונים שהיו בידי התובעת, והיה ניתן לשפוך אור באמצעותם, אך התובעת בחרה שלא לעשות כן. לא רק ששלמה מאור ומר הירשפלד לא הובאו לעדות, אלא שהסתבר מעדותו של העד תוהמי, שקיים נוהל וטופס של החזר בגין סחורה פגומה (ראה עמ' 23 ש' 3 לפרוטוקול). בתצהירו של תוהמי לא נזכר הנוהל, אך החשוב מכך, לא הוצג טופס ההחזר, לפחות בהתייחס לסחורה שהתובעת מודה שהוחזרה בכ-13,237 ₪. כשטען העד תוהמי, כי חשבוניות מסוימות נשארו פתוחות ורק חלק מהזיכויים הוצגו, ביקשתי הסבר להצגת נתונים חלקית זו, ונעניתי ע"י העד "ניתן להציגם לפי הוראות ביהמ"ש" (עמ' 17 ש' 2-4), או כאשר העד אומת עם תלונה אחרת של לקוח עם "בעיה דומה", וכשנשאל על כך תשובתו הייתה: "אם ביהמ"ש מבקש את התלונה על 007 נביא אותה" ( ראה עמ' 29 ש' 23 לפרוטוקול). ברור, כי בנסיבות אלו יש להעדיף את עדותם של רוזנטל ופרידמן על פני עדותו של מר תוהמי. בענייננו, הנתבעת לא התעשרה שלא כדין מאספקת הנייר ביתר שסיפקה התובעת, אם אכן סופקה. כל כמות נוספת שימשה החלפה של כמות פגומה כך שבסופו של יום סופקה רק הכמות שהוזמנה מלכתחילה. בנסיבות העניין, משלא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח תביעתה, כגון מה הסכום ששולם ובגין אילו חשבוניות, אין להטיל על הנתבעת כל חיוב מעבר להזמנתה המקורית של 64.5 טון. משכשלה התובעת להוכיח תביעתה כנגד הנתבעת, מתייתר הצורך בדיון בעניין חבותם של הצדדים השלישיים. הוצאות ושכ"ט עו"ד במהלך הדיון הסתבר, כי חוסר הסדר וההתרשלות בתיעוד, ההתנהלות שבין הצדדים, לביצוע הפרויקט, אינם רק נחלת התובעת, אלא גם נחלתם של הנתבעת והצדדים השלישיים. הנתבעת, למרות שיכלה לעשות כן, לא הציגה במודע את כרטיס החו"ז (חובה וזכות) שהיה לה ביחסיה למול התובעת, ולא ברור מה הייתה היתרה של התובעת, באותו כרטיס. עוד לא ברור אם הנתבעת לא עשתה שימוש באותן החשבוניות העודפות (ככל שהיו), למרות שטענה כאמור שאינה חייבת את הסכום בגינן. עוד לא הקפידה הנתבעת שתעודות המשלוח יהיו על שמה, למרות שהחשבוניות היו על שמה. הצדדים השלישיים לא דאגו לרישום של כניסה ויציאה מסודרת של חומר גלם-הנייר, למרות שעדיהם העידו שאין אצלם מצב שהסחורה לא נספרת ונחתמת, ולכן לא ברור מדוע לא הוצגה דוקומנטציה זו. אין חובה על הנתבעת והצדדים השלישיים להציג ראיות, שאין להם חובה שבדין להציגם, ואין בכך כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי, אך התנהלות זו מצביעה, כי גם אצלם, לא הייתה התנהלות מסודרת וממוסמכת כראוי, וקרוב לודאי, שאם אלו היו, והיו מוצגים בפני התובעת, בצורה משכנעת, ובתום לב, הייתה התובעת נמנעת מהגשת התביעה, דיון זה היה מתייתר, וזמנם של הצדדים וזמנו של ביהמ"ש, היו נחסכים. לאור האמור הגעתי למסקנה כי אין לזכות את הנתבעת ואת הצדדים השלישיים בהוצאות. סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת נדחית, ומשכך גם נדחית הודעת צד ג', שהגישה הנתבעת כנגד הצדדים השלישיים. לאור כל האמור ובנסיבות מיוחדות אלו, החלטתי שלא להשית הוצאות על התובעת או על הנתבעת, ובלאו הכי, לא לזכות את הנתבעת או הצדדים השלישיים בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. התביעה והודעת הצד השלישי נדחות, כל צד ישא בהוצאותיו.צרכנותאי התאמה (מוצר)אספקהמוצר