אחיזה כשורה בשטר

על מנת לזכות בעדיפות שטרית, חרף פגם שנפל בזכות הקנין של צד קודם בשטר, על האוחז להיות במעמד של "אוחז כשורה" ( סעיף 37(2) לפקודת השטרות). אם יוכיח הנתבע, כי נפל פגם בזכות קניינו של הנפרע, יועבר הנטל אל התובע להוכיח כי הינו "אוחז כשורה" ורק במידה ויעמוד בנטל זה, יזכה בתביעתו.

להלן פסק דין בנושא אחיזה כשורה בשטר:

פסק דין

השיק

1.     התובע הגיש לביצוע שיק דולרי משוך על בנק בשוויץ ע"ס 13,400$ ז.פ. 15/2/03(להלן:"השיק"). השיק נמשך על ידי הנתבע לפקודת אוזבלדו שכנר ( להלן:"שכנר") והוסב על ידי שכנר. השיק הופקד בפועל בבנק ב- 19/2/03 ( עמ' 8 שורה 9 לפרוטוקול) וחולל באי פרעון. כיום, מוחזק השיק בידי התובע.

המסגרת המשפטית

2.     לתובע האוחז בשיק, עומדות החזקות הקבועות בפקודת השטרות ובכללן חזקת המסירה (סעיף 20(ג)לפקודת השטרות, להלן:"הפקודה") וחזקת התמורה (סעיף 29 (א) לפקודה).

סעיף 29(ב) לפקודת השטרות קובע כי על מנת שחובת הראיה תועבר לאוחז, מן ההכרח שתהיה קיימת הודאה או הוכחה שזכות הקנין של האוחז פגומה. פגם בזכות הקנין הוא כל טענה העשויה לשמש הגנה למושך כנגד הצד הקרוב לו בעסקת היסוד. (ראה: ע"א 425/78 המועצה המקומית מגדל העמק נגד ב.ש.ן חרושת ברזל בע"מ, פד"י לג(1) ע' 304).

על מנת לזכות בעדיפות שטרית, חרף פגם שנפל בזכות הקנין של צד קודם בשטר, על האוחז להיות במעמד של "אוחז כשורה" ( סעיף 37(2) לפקודה). אם יוכיח הנתבע, כי נפל פגם בזכות קניינו של הנפרע, יועבר הנטל אל התובע להוכיח כי הינו "אוחז כשורה" ורק במידה ויעמוד בנטל זה, יזכה בתביעתו. (ראה: רע"א 6553/97 אפריים חגאי נ' חברת עבודי חיים בע"מ, פד נב (2) 345).

עסקת היסוד

3.     לגרסת הנתבע , השיק קשור לעסקת זכיון מכרה פחם בוונצואלה בה התקשרו הוא ובנותיו עם שכנר במסגרת הסכם שצילומו צורף כנספח א' לתצהיר הנתבע ( להלן:"עסקת הפחם").

הנתבע טוען, כי מסר את השיק לשכנר כבטחון וכי השיק היה אמור להיפרע אילו מימש שכנר את התחייבותו כלפי הנתבע והעביר לו אישורים אוטנטיים בדבר העברת 20% מזכויות זכיון הפחם שיש לו בוונצואלה. ואולם, עסקת הפחם נכשלה. שכנר לא העביר לנתבע מאומה והתברר כי שכנר הינו נוכל ורמאי שעזב את הארץ. הנתבע טוען, כי כחלק מתנאי מסירת השיק , סוכם בינו לבין שכנר, כי שכנר לא יעשה בשיק שום שימוש. על אף האמור, הועבר השיק לידי התובע הדורש את פרעונו מהנתבע.

4.     ב"כ התובע מפנה לשורה של תמיהות העולות מגרסת הנתבע:
לענין מועד חתימת ההסכם, נספח א': בכותרת ההסכם צוין כי נחתם ביום 14/1/03 ואולם מתחת לכתוב מופיע סימון מחיקה. ענ/1 הגב' דפנה סימונוביץ העידה כי: "זה אותו הסכם. במקור הוא נחתם ב- 3/1/03 ואח"כ ב- 14/1/03. מתחת לתיקון בטיפקס היה התאריך 3/1/03 " ( עמ' 3 שורות 3-1). בתשובה לשאלה מה קרה בין ה 3/1/03 לבין ה- 14/1/03 השיבה כי: "יכול להיות שהיה תיקון בנוסח. לא חתמנו שוב, חתמנו פעם אחת" ( עמ' 3 שורה 5).

לענין היקף הזכיון אשר היה אמור להינתן על ידי שכנר במסגרת עסקת הפחם, הצהיר הנתבע בתצהירו: "המדובר בשיק בטחון על חשבון דולרי בשוויץ שניתן למר אוזבלדו שכנר, במסגרת עסקה לרכישת 20% מזכיון לכריית פחם בונצולאה... והוסכם ביננו בהסכם הרצ"ב כנספח א' כי ארכוש ממנו 20%. גם בנותי רכשו ממנו במזומן 40% מזכיון זה. רצ"ב כנספח ב'"( סעיף 2 לתצהיר הנתבע). מאידך , בתו של הנתבע העידה, כי היא אביה ואחותה קנו שלשתם ביחד 20% מהזכויות במכרה הפחם ( עמ' 3 שורה 11). בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע כיצד מתיישבת עדותה של בתו עם האמור בסעיף 2 לתצהירו , והשיב:
" קנייה ראשונה עשו הבנות. קנייה שניה אני עשיתי. הם היו פזיזות אני התניתי תנאים ולכן נתתי לו שיק בטחון. הייתי מעונין בעסקה. היו שני הסכמים. ההסכם השני התווסף על הראשון. ההסכם מיום 14/1/03 היה איתי וההסכם מיום 3/1/03 היה עם הבנות." ובהמשך: " הם היו ב-3 לחודש ואני ב- 14. יש עוד נייר מה 3/1/03 שנעשה רק עם הבנות. אני נכנסתי לשותפות ושיננו כמה דברים. אני נתתי שיק דחוי לבטחון, חודש אחרי, אם הוא מביא לי את כל המסמכים האוטנטיים של העסקה אז אני אשלם לו. לא היו דובים ולא יער. אני לא זוכר את הפרטים לגבי היקף הרכישה"( עמ' 4 שורות 27-24).

לענין הכספים ששולמו לשכנר, ענ/1 העידה הגב' סימונוביץ, כי שילמה 8,421$ כמפורט בנספח ב' לתצהיר הנתבע. לגרסתה, שילמה סכום זה כחלק מהתשלום על פי ההסכם נספח א' ואולם סכום זה אינו תואם את הסכום של 13,400$ המצוין ( כתיקון בכתב יד) בהסכם נספח א'.

ב"כ התובע מפנה לתיקונים שנעשו בכתב יד על גבי ההסכם, תוך שהוא מדגיש כי הקשר היחיד בין ההסכם לבין השיק הוא הזהות בין סכום השיק לבין הסכום המתוקן בכתב יד המופיע בהסכם.

5.     נתתי דעתי לקשיים האמורים וחרף האמור, מצאתי ליתן אימון בגרסת הנתבע. מקובל עלי הסברו של הנתבע בדבר האופן שבו התגבשה העסקה. אכן, בהסכם קיימים תיקונים רבים בכתב יד ואולם בצד כל אחד מהתיקונים מופיעות חתימותיהם של הצדדים להסכם. גרסת הנתבע לפיה בתחילה נעשה ההסכם עם בנותיו ובהמשך , עימו, מתיישבת עם טיב התיקונים שנעשו בכתב יד. בעיון בהסכם מול האור ניתן לראות כי מתחת לתאריך 14/1/03 שנמחק בטיפקס, מופיע התאריך 3/1/03. התיקונים כוללים את הוספת שמו ופרטיו של הנתבע בכתב יד , את שינוי שיעור האחוזים של הזכויות במכרה ואת הסכום שנקבע לתשלום.

בסעיף 2 להסכם נקבע במפורש, כי לאחר המצאת האישורים ישלם הנתבע במזומן 13,400$. בכך יש כדי לתמוך בגרסת הנתבע, כי חובת התשלום משתכללת רק לאחר קיום התחייבויותיו של שכנר.

חיזוק לגרסת הנתבע, נמצא בעדותו של עו"ד הרכבי אשר התייחס לעסקת הפחם והעיד כי :"באו להציע לנו להשתתף בזכיון של פחם. לא יצא דבר" ( עמ' 11 שורה 6). עוד העיד עו"ד הרכבי כי :" הגיס שלי ואני הפסדנו יחד בערך 30,000 $. היו עוד עסקאות. הבנו שנפלנו רק אחרי ששכנר עזב את הארץ. הכל נשמע כל כך אמין. באים נציגים בכירים ונספח צבאי של נציגות וונצואלה"( עמ' 11 שורות 26-24).

עדותו של עו"ד הרכבי, אשר אינו בעל ענין בסכסוך, היתה מהימנה עלי. מעדותו מצטיירת דמותו של שכנר כמי שהצליח ליצור מצג של אדם אמין, אשר התהדר בקשריו ויכולתו להוציא לפעל עסקאות לרכישת זכיון במכרות הפחם בוונצואלה ואולם בסופו של דבר ברח מהארץ תוך שהוא מותיר אחריו שובל של נפגעים עסקיים.

בכך יש כדי לתמוך בגרסת הנתבע, אשר טען, כי השיק ניתן במסגרת עסקת הפחם וכי נאות ליתן את השיק בידי שכנר על אף שלא היה מחויב לכך בהסכם שבכתב, וזאת מתוך אימון כי שכנר לא יעשה בו שימוש לרעה.

מטרת מסירת השיק

6.     עיון בגרסת הנתבע מעלה, כי בד בבד עם טענתו כי השיק ניתן לבטחון, טוען הנתבע, כי מסר את השיק לשכנר לאחר ששכנר שכנע אותו "שיש להציגו לממשלת ונצולאה להראות לה שיש פעילות מסחרית רצינית בקשר לרכישת הזכיון" ( סעיף 3 לתצהיר הנתבע). התובע טוען, כי טענות הנתבע לענין מטרת השיק סותרות זו את זו.

בחינת טענות הנתבעת מעלה, כי אין מדובר בטענות סותרות אלא בגרסה המשלבת טענות המתיישבות זו עם זו. העובדה כי השיק אינו נושא כיתוב בדבר הגבלת הסחרות אינה שוללת את הטענה כי הוסכם בין הצדדים שלא יעשה שימוש בשיק.

7.     לטענת התובע מדובר בשטר טובה אשר קיימת חובה לכבדו-
מן הראיות עולה, כי השיק אינו בגדר שטר טובה, באשר מטרת מסירתו היתה להציגו בפני שלטונות בונצואלה, בלא לסחר לה אותו בפועל ובלא שהיתה כוונה מצד הנתבע כי יעשה שימוש בשיק באופן שיאפשר לאוחז לקבל ערך כנגדו.
מעבר לכך, אף היה זה "שטר טובה" , אזי אין בכך כדי להביא לחיובו של הנתבע בפרעונו וזאת נוכח טענתו הנוספת של הנתבע, לפיה השיק ניתן לבטחון וכי התנאי שלהבטחתו ניתן, לא התקיים.

שיק טובה הינו שיק שניתן בלא לקבל כנגדו תמורה. במקרה כזה, קובעת פקודת השטרות חובה לפרוע את השיק (סעיף 27(ב) לפקודה). החובה לפרוע שיק, אף אם ניתן "כטובה" בלא קבלת תמורה, קמה כאשר מושך השיק הינו מיטיב, אשר כוונתו שהשיק יפרע. ואולם, בעניננו, משלב הנתבע ביחס לשיק, טענה נוספת לפיה ניתן השיק לבטחון ולא לפרעון. על כן, יש לבחון את מכלול הנסיבות ולא ניתן להצטמצם ולראות בשטר רק שטר טובה.

8.     לאחר שבחנתי את הראיות ובלא שהתעלמתי מקשיים מסוימים אליהם הפנה ב"כ התובע בסיכומיו, שוכנעתי כי הנתבע מסר את השיק לשכנר במסגרת עסקת הפחם, אשר נכשלה ולא יצאה אל הפועל.

הריני מקבלת את גרסת הנתבע, לפיה השיק ניתן על מנת להבטיח תשלום אשר יבוצע רק אם יועבר הזכיון על שם הנתבע ובנותיו וכי הוסכם שהשיק לא יוצג לפרעון בבנק, אלא רק יוצג בפני ממשלת ונצואלה על מנת להראות לה כי יש כוונה רצינית לביצוע עסקת הפחם.

מאחר ששכנר לא מילא את חלקו בעסקה ולא העביר לנתבע ובנותיו את חלקם בזכיון, לא התמלא התנאי שלהבטחתו ניתן השיק, לא ניתנה תמורה כנגד השיק ובכך נפל פגם קנייני בעסקה שבין הנתבע לבין שכנר.

סיכום ביניים

9.     הנתבע הראה כי נפל פגם בזכות הקניין בעסקת היסוד ועל כן מועבר הנטל אל התובע להוכיח עדיפות שטרית.

על פי סעיף 37(2) לפקודת השטרות:
"היה אוחז כשורה, הריהו אוחז השטר כשהוא נקי מכל פגם שבזכות קניינם של צדדים קודמים לו, וכל מכל טענות הגנה אישיות גרידא שהיו להם בינם לבין עצמם, ויכול הוא לאכוף תשלומו על כל צד החב על פי השטר".

היינו, סעיף זה קובע למעשה כי אוחז כשורה, גובר על טענות הגנה מכל סוג שהוא, ובכללן הטענה כי המדובר הוא בשטר ביטחון, אשר לא התקיים התנאי שלהבטחתו ניתן. לפיכך, יש לבחון מעמדו השטרי של התובע. (עא (ת"א) 1351/01 עמירון סי.טי.אל בע"מ נ' חברת שי צמרות (אורנית) למסחר ולבנין בע"מ - מאגר נבו) <>

מעמדו של התובע

10.     מן הפן העובדתי, גרסת התובע בתצהירו היא:
התובע טוען, כי בתחילת 2/03 בקש ממנו שכנר לפרוט את השיק הדולרי, נשוא התביעה. שכנר טען כי הינו נזקק לכסף בדחיפות כדי להעבירו לוונצואלה עבור אימו החולה. התובע הציע לשכנר לפנות לחלפן כספים ואולם שכנר בקש לגייס את הכסף בדרך מהירה יותר. בעקבות כך, ועקב רצונו לסייע לשכנר, אמר התובע לשכנר, כי יתן לו 5,000 $ מיידית ואת היתרה בסך 8,400 $ ידאג לתת לו בכספים שייתן חלפן מבאר שבע בשם טלאל אבו אלקיעדן ( להלן:"טלאל").

התובע טוען כי העביר לשכנר את מלוא סכום השיק בשתי העברות:
סך 5,000 $ באמצעות עו"ד הרכבי, אשר בהוראת התובע העביר לשכנר כספים מתוך כספי פקדון שהחזיק עבור התובע .
סך 8,400 $ באמצעות כסף מזומן שנתן טלאל לשלוחו של שכנר ( נהג המונית מר סמי דאלי) על פי הוראתו והתחייבותו של התובע לטלאל כי יהיה ערב לשיק.

מן הפן המשפטי, מעלה התובע טענות חילופיות:
התובע עצמו הינו אוחז כשורה.
גם אם התובע עצמו אינו "אוחז כשורה", הרי שיש לו זכויות כמו של "אוחז כשורה", שכן הינו בגדר " אוחז מכח אחיזה כשורה" במובן סעיף 28(ג) לפקודה.

התנאים לאחיזה כשורה

11.      סעיף 28(א) לפקודת השטרות מגדיר אוחז כשורה מיהו, בקובעו לאמור:

"אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:
נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו ,ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל;
נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה".

האם הוכיח התובע את מעמדו כאוחז כשורה? כפי שיפורט להלן, התשובה על כך - שלילית.

בפתח הדברים יצוין, כי התובע לא צירף כל מסמך לתמיכה בגרסתו. למעט עדויות בעל פה, אין בפני כל תיעוד המלמד על מועד נטילת השטר על ידי התובע ועל הדרך בה לטענתו נתן ערך כנגדו. הגם שאין הכרח כי ראיות התובע ייתמכו במסמכים, הרי העדרו של מסמך בכתב במקום בו ניתן היה לצפות כי יהיה כזה, מעורר ספק בגרסת התובע.

"נעשה אוחז לפני שעבר זמנו"

12.     מחובתו של התובע להוכיח, כי נטל את השיק בטרם עבר זמנו. לא זו בלבד, שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו, הרי שמכלול הראיות מלמד, כי התובע נטל את השיק לאחר שחולל.

התובע לא צירף לתביעתו כל מסמך אשר יש בו כדי ללמד על מועד בו נטל את השיק לידיו. התובע לא ידע לנקוב במועד מסוים בו נטל את השיק. למעשה, התובע הודה, כי מלכתחילה לא לקח את השיק מידי שכנר ובהתייחס לסיבה לכך העיד:
"כי לא רציתי לפרוט את השיק...כי לא יצא לי מזה כלום"(עמ' 18 שורת 4-2).


וכן:
"בסופו של דבר הייתי ערב לשיק ואני אסביר למה.עו"ד קובי ועד כמה שעשו איתו עסקים ביקשו שאעזור לאוזבלדו. ואז הוא בכה לי שאמו גוססת ורוצים לזרוק אותה מבית אבות, ביקשתי מקובי שיעביר לאוזבלדו 5,000 $ ואחרי כמה ימים הוא טלפן אלי ואמר שהוא צריך את שאר הכסף והוא יעביר את השיק. את ה- 5000$ נתתי ככה, על סמך השיק, מבלי שהוא העביר לי את השיק" (עמ' 18 שורות 10-6).

התובע נשאל האם ראה את השיק לאחר שסרב לפרוט אותו והשיב:
" אח"כ ראיתי אותו רק שהשיק חזר. אוזבלדו הזמין אותו אליו הביתה ובאתי עם הבן שלי בשבת, הוא הראה לי את השיק ואני אמרתי שאני לא פורט שיקים. שאלתי את קובי מה זה השיק הזה והוא אמר לי שזה בסדר אבל אז לא חשבתי לפרוט את השיק. (עמ' 18 שורות 19-16).

ובהמשך שוב אישר כי:
"לא ראיתי את השיק עד שהוא חזר. כשהוא חזר התקשרתי גם לבעל השיק. אני הייתי צד שלישי לשיק. זה נכון שלא לקחתי את השיק ביד" (עמ' 18 שורה 24-23).

בסיום חקירתו הנגדית נשאל התובע שוב לענין מועד קבלת השיק והשיב:
"קיבלתי את השיק בתחילת פברואר, בעצם לא קיבלתי את השיק, הנהג לקח אותו. אני הייתי ערב לעיסקה ושילמתי את מלוא סכום השיק"( עמ' 21 שורות 33-32).

13.     גם מועד הצגת השיק לפרעון, תומך באפשרות כי התובע לא נטל את השיק בטרם מועד פרעונו. אין חולק על כך שהשיק הופקד בבנק ב- 19/2/03, בעוד שזמן פרעונו הוא 15/2/03
העובדה שהשיק הוצג לפרעון לאחר מועד פרעונו עומדת לחובת התובע אשר לא ציין בגרסתו מועדים, ובכלל זאת לא ציין מהו המועד בו הוא נטל את השיק מידי טלאל ואף לא מהו המועד שבו טלאל נטל את השיק משכנר.

14.     כאמור, התובע הודה, כי לא נטל את השיק לידיו קודם למועד פרעונו, אלא לראשונה לאחר חילולו. על כן, התובע לא נעשה אוחז בשיק לפני שעבר זמנו, וממילא יש בכך כדי לשלול את מעמדו כאוחז כשורה.

למעלה מן הצורך, אתייחס גם לרכיבים הנוספים הנדרשים להקניית מעמד "אחיזה כשורה".

יסוד הערך

בהתייחס לתשלום הנטען בסך 5,000$:

15.     התובע טוען, כי העביר לשכנר 5,000$ כאשר סכום זה הועבר בפועל על ידי עו"ד הרכבי מתוך כספי פקדון שהוחזקו בידו עבור התובע.

התובע לא הוכיח כי הסך של 5,000$ שולם בזיקה לשיק ועבורו.

התובע העיד, כי שילם את הסך של 5,000 $ נוכח תחנוניו של שכנר כי יסייע בידו עבור אימו וכי התשלום נעשה עוד בטרם קבל את השיק לידיו (עמ' 18 שורות 10-6).

עו"ד הרכבי, אשר העיד מטעם התובע, לא חיזק את גרסתו של התובע לפיה שולם הסך של 5,000$ עבור השיק נשוא התביעה. בחקירתו הנגדית נשאל עו"ד הרכבי מדוע העביר לשכנר 5,000 $ ותשובתו היתה: "זה מה שדובי בקש ממני לעשות ואני לא זוכר למה. היה ספור ששכנר ניסה למכור יחידות דיור בקובה אבל אני לא זוכר אם זה קשור" (עמ' 10 שורות 10-9).

זאת עוד. בחקירתו הנגדית התבקש טלאל להסביר כיצד חסרים 5,000$ מסכום השיק אשר סכומו 13,400$ ואשר עבורו הוא טוען ששילם לנהג 8,400$. טלאל השיב:
"דובי( התובע- ע.ב) אמר לי, אם אין לך הכל תן 8 ואחרי שהשיק יפרע, תתן את השאר"(עמ' 15 שורה 9). בתשובה זו יש כדי לתמוך במסקנה האפשרית לפיה הסך של 5,000$ לא ניתנו בקשר לשיק.

16.     בסיכומיו, טוען ב"כ התובע כי אף אם הסך של 5000$ שולם על ידי התובע לפני שנטל את השיק לידיו, הרי יש לראות בכך "חוב קודם או חבות קודמת", המהווה מתן "ערך".

אכן, גם "חוב קודם או חבות קודמת" מהווים ערך כהגדרתו בסעיף 28(2) לפקודת השטרות ואולם, בעניננו, אין בטיעון זה כדי לסייע לתובע. במקרה הנדון, לא עלה בידי התובע לבסס את טענתו כי המדובר ב"חוב קודם". כאמור, לא שוכנעתי כי התשלום נעשה "על חשבון השיק". מעבר לכך, לא הוכח כי תשלום זה יצר חוב של שכנר כלפי התובע. עו"ד הרכבי אישר, כי העביר לשכנר 5,000 $ אולם הוסיף וציין, כי בין שכנר לבין התובע היתה מסכת עסקית נוספת בקשר למכירת יחידות דיור בקובה. עדותו של עו"ד הרכבי מצביעה על כך שלא מן הנמנע שתשלום זה היה כחלק מהתחשבנות בין התובע לשכנר ולא בהכרח יצר חוב של שכנר כלפי התובע. יצוין, כי גרסתו של התובע בקשר להתחשבנות בינו לבין הנתבע, לא היה עקבית. מחד טען, כי שכנר עדיין חייב לו את השיק ועוד 28,000 ש"ח ( שאלות 23-22 לשאלון). מאידך, בחקירתו הנגדית טען בתחילה, כי לא שילם לשכנר עבור דירה בקובה ( עמ' 16 שורה 21) ואולם בהמשך טען, כי שילם עבר הדירה ולא קבל אותה ( עמ' 17 שורה 5).

מן המקובץ עולה, כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי התשלום בסך 5,000$, אשר שילם לטענתו לשכנר, מהווה ערך כנגד השיק.

בהתייחס לתשלום הנטען בסך 8,400$:

17.     התובע טוען, כי טלאל נתן לשלוחו של שכנר 8,400$ וזאת על פי הוראתו של התובע והתחייבותו האישית לטלאל להיות ערב לשיק. לטענת התובע, ערבותו כלפי טלאל מהווה מתן ערך.

לאחר שבחנתי את הראיות, לא שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח את טענתו.

התובע לא צירף כל תיעוד במסמכים המלמד על העברת הכספים מאת טלאל לשכנר ולא מאת התובע לטלאל. התובע הסתפק בהבאת העדים: מר טלאל וכן מר דאלי, נהג המונית אשר נטען כי היה שלוחו של שכנר למסירת השיק לטלאל ולקבלת 8,400$ כנגדו.

18.     הגם שהתרשמתי כי התובע עשה נסיון להביא עדים להוכחת כל החוליות הרלבנטיות להעברת התשלום, הרי לא מצאתי כי הדבר עלה בידו.

נהג המונית, מר דאלי סמי (עת/2) העיד כי הינו נהגו של שכנר וכי נסע עם השיק לטלאל וקבל ממנו כסף. בראשית עדותו העיד כי הסכום שקבל מטלאל היה 10,000₪ - 9,000₪ בשטרות חומים במטבע ישראלי (עמ' 12 שורה 18) . מר דאלי שב ועמד על גרסתו זו שורות (עמ' 12 שורות 29-26) ואולם בהמשך, שינה את גרסתו וטען כי העביר מטלאל סכום מדויק של 8,400 $ כאשר סכום זה היה בדולרים (עמ' 13 שורה 8 ושורה 15).

עדותו של דאלי הינה עדות מרכזית והסתירה בעדותו הן לענין הסכום שקבל מטלאל והן לענין אופן התשלום ( בשקלים או בדולרים) משמיטה את הבסיס לגרסתו.

יצוין, כי בענין נוסף היתה סתירה בין גרסת התובע לגרסת הנהג סמי דאלי וזאת ביחס לשאלה מתי הסב שכנר את השיק. התובע נשאל אם שכנר חתם בפניו בגב השיק והשיב בשלילה ( עמ' 18 שורה 26) בהמשך הוסיף: " כשאני ראיתי את השיק בשבת, היה חתום גם מאחורה"( עמ' 18 שורה 28). מאידך, הנהג סמי דאלי העיד כי הוא חושב ששכנר חתם בפניו ( עמ' 13 שורה 17). אי ההתאמות בין הגרסאות, מערערות במידה רבה את אמינותן.

על כן, אינני מוצאת מקום ליתן אמון בגרסת הנהג, סמי דאלי, ואינני מייחסת לעדותו כל משקל.

עוד יצויין, כי לא הונחה תשתית עובדתית להוכחת הסכום המדויק ששילם טלאל לשכנר. בתשובות 4-3 לשאלון לא שלל התובע את האפשרות שטלאל ניכה חלק מסכום השיק כעמלת נכיון. בחקירתו הנגדית, בתשובה לשאלה כמה הפחית טלאל השיב :
" לא שאלתי אותו. אני שילמתי לו את כל השיק. הוא נתן לו 8,400$ וזה מה שאני שילמתי"(עמ' 23 שורות 4-3).

לאור האמור, לא הוכח כי טלאל העביר לשכנר 8,400$.

19.     האם ערבותו הנטענת של התובע כלפי טלאל מהווה "ערך"?
התובע טוען, כי היה ערב לשיק כלפי טלאל וכי בשל ערבותו שילם לטלאל את הסכום של 8,400$ באמצעות התחשבנות ביניהם ( סעיף 12 סיפא לתצהירו התובע).

האם התחייבותו של שכנר כלפי טלאל להיות ערב לפרעון השיק, מהווה מתן ערך מספיק?

בפרשת חוות מקורה בע"נ נגד חסן, דן בית המשפט בפרשנות המונחים "תמורה" ו"ערך" וציטט בהסכמה את העמדה לפיה עמידה בדרישת הערך לצורך אחיזה כשורה מחייבת מתן ערך בפועל, דהיינו:'תמורה מבוצעת'. ( ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נגד חסן, פד"י מז(5) 1).

לשיטתו של המלומד ש. לרנר, ביחס לאוחז כשורה, קיימת הצדקה לדרוש מתן ערך בפועל, להבדיל מהתחייבות למתן ערך, שכן יש בכך כדי לאזן בין האינטרסים של שני הצדדים, בעל הנכס מחד (ובעניננו- מושך השיק) לבין צד שלישי , אשר רכש נכס בתמורה ובתום לב ( ובעניננו- האוחז בשיק). כאשר הצד השלישי טרם שילם לרמאי תמורת הנכס, אלא התחייב לשלם עבורו במועד מסוים, וקודם לביצוע התשלום נתגלתה התרמית, הצד השלישי יהיה רשאי לבטל את העסקה ולהשתחרר מהתחייבותו לשלם. במצב זה, יוחזר הנכס לבעליו המקורי והצד השלישי לא יצא מופסד משום שטרם שילם לגנב. בדרך זו ניתן למנוע הפסד משמעותי משני תמי לב המעורבים בפרשה. (ש. לרנר, דיני שטרות, עמ' 263).

להשלמת התמונה ראוי לציין, כי ההבחנה בין ערך שניתן בפעל לבין התחייבות לתת ערך, מבוססת כאמור, על האפשרות של הרוכש לחזור בו מהתחייבותו בשל הפרת ההסכם על ידי הצד השני. ואולם, במקרה שהרוכש אינו יכול למנוע מעצמו נזקים, הרי אז תעמוד לו תקנת השוק ( ש. לרנר, עמ' 264).
החלת האיפיונים המיוחדים של המונח 'ערך' על מעמד האחיזה כשורה, מביאה לכך שהתחייבות שטרם בוצעה לא תיחשב לערך לצורך האחיזה כשורה. כמו כן, סכום זניח, לא יחשב לתמורה הולמת כנגד שטר שנקוב בו סכום משמעותי ( ש. לרנר, שם עמ' 265).

20.     משמעות הדברים היא, כי התובע אשר רק התחייב בפני טלאל להיות ערב לשיק, אינו בגדר מי שנתן 'ערך', כל עוד לא מימש את ערבותו. התובע טוען, כי מימש את ערבותו רק לאחר שהשיק חולל, כך שההתחייבות שנתן קודם לנטילת השיק, איננה מהווה מתן 'ערך' מספיק לצורך אחיזה כשורה.

מעבר לכך, התובע לא הוכיח כי מימש את ערבותו וכי שילם לטלאל את מלוא סכום ההתחייבות. גרסתו של התובע לענין הסכום ששילם לטלאל לא היתה עקבית:
בתשובה לשאלון הצהיר התובע כי טלאל נתן לו את השיק "כנגד תשלום" ( תשובה 12 לשאלון). גם בתשובה לשאלה בחקירה נגדית האם נתן לטלאל כסף השיב:
" בטח שנתתי לו כסף" (עמ' 20 שורה 32) . רק משנשאל שוב, אישר התובע כי לא שילם לטלאל כסף בפועל אלא: "כן, נתתי סחורה זה כסף" ( עמ' 21 שורה 1)
ובהמשך:
"אמרתי לו שימשוך סחורה מחב' מספוא- לוגי ואני שילמתי את החשבון"(עמ' 21 שורות 9-7).

21.     כמו כן, לא הוכח כי התשלום בסך 8,400$, אם שולם על ידי התובע, שולם על יסוד השיק. לא הוכח ולא שוכנעתי כי בעת שבוצע תשלום זה, כבר היה השיק בידי התובע ולו מן הטעם שהתובע עצמו אישר כי ראה את השיק פעם נוספת (לאחר שראה אותו לראשונה בעת שסרב לפרוט אותו) רק לאחר חילולו.

זאת ועוד. גם אם ניתן היה להסתפק בהתחייבותו של התובע וגם אם התובע היה מוכיח כי שלם לטלאל בפועל את הסך של 8400 $, הרי בשים לב לפער בין סכום זה לבין סכום השיק, אין בכך כדי להוות ערך מספיק על מנת להקנות לתובע מעמד של אחיזה כשורה .


יסוד תום הלב

22.     אין חולק, כי התובע נמנע מלפנות אל הנתבע ולבדוק עימו את טיבו של השיק ואת נסיבות מסירתו. האם יש בכך כדי לשלול את יסוד "תום הלב"?

בסוגיית תום הלב נהוג להבחין בין מבחן אובייקטיבי לבין מבחן סובייקטיבי. תום לב סובייקטיבי הוא יושר לב של מקבל הזכות, שלא ידע על פגם בזכויותיו של המעביר. לפי שיטה זו, רכישת זכות הנעשית ברשלנות, איננה נגועה, בחוסר תום לב. עם זאת, עצימת עיניים והתעלמות מחשדות שהיו לרוכש עשויים לעלות כדי חוסר תום לב. מאידך, הדרישה לתום לב אובייקטיבי, עומדת על ביצוע לא רשלני של הרכישה. מהיבט זה, אדם שפעל ברמת התנהגות נמוכה מזו של האדם הסביר, ייחשב לנעדר תום לב, אם האדם הסביר היה לומד מאותן נסיבות על קיומו של פגם (ראה: ש. לרנר, דיני שטרות, עמ' 268).

המושג תום לב הוגדר בסעיף 91 לפקודת השטרות :
"כל שנעשה, למעשה, ביושר לב, רואים כאילו נעשה בתום לב, כמשמעותו בפקודה זו, בין שנעשה ברשלנות ובין שלא ברשלנות".

ואולם פקודת השטרות אינה מסתפקת , כמו תקנות שוק אחרות, בדרישת "תום הלב", אלא מוסיפה דרישה לפיה, רק מי ש"בשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכותו של המסחר פגומה", יהיה אוחז כשורה (סעיף 28 (א) (2) סיפא). מכאן עולה, כי הגם שבאופן עקרוני אימצה פקודת השטרות את המבחן הסובייקטיבי, אשר מקל עם האוחז אשר אינו נדרש לערוך בדיקות משמעותיות לפני הרכישה, הרי מכח הדרישה להעדר ידיעה על פגם קודם, ניתן להחיל על האוחז גם נורמות התנהגות אובייקטיביות, המחמירות יותר ומצמצמות את היתרונות המוקנים לאוחז. במסגרת החלת נורמות אלה, ניתן לצפות מהאוחז, כי יסיק מסקנות סבירות והגיוניות מהמידע שברשותו (ראה : ש.לרנר, שם, עמ' 271-270).

ראוי לציין, כי במקרים מסויימים החמיר בית המשפט עם האוחז בבחינת "דרישת תום הלב". (ראה: ע"א 1925/95 רפאל נגד בנק הבניה לישראל בע"מ, דינים עליון נא 334). התביעה הנדונה, נכנסת בגדר מקרים אלה.

23.     כפי שיפורט להלן, במקרה הנדון לא עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח, כי נטל את השיק בתום לב ובהעדר ידיעה על פגם בעסקת היסוד. מעבר לכך, הוכחו נסיבות המעידות על חוסר תום לב, באופן השולל את זכאות התובע להיות אוחז כשורה.

התובע נמנע מלערוך בדיקה מינימלית באשר לנסיבות הוצאת השיק, והתנהגותו עולה כדי עצימת עיניים והתעלמות מתמרורי אזהרה אשר הבהבו לפניו.

ויודגש, אינני מוצאת מקום לשנות מן ההלכה הקובעת מבחן סובייקטיבי לבחינת תום הלב בדיני שטרות באופן המשחרר את הרוכש לערוך בדיקות משמעותיות בטרם הרכישה ( ש. לרנר, שם עמ' 269) , אלא שבמקרה הנוכחי בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות, היתה הצדקה מיוחדת לבירור נסיבות הוצאת השיק וזאת לא נעשה.

ראשית, השיק הינו שיק המשוך מחשבון בשוויץ ונקוב בדולרים. מאחר והשיק חורג מגדר השיקים הישראלים אשר מקובל לעשות בהם שימוש בארץ, היה מקום לברר את נסיבות הוצאתו.

בנוסף, מן הראיות עלה, כי הנתבע לא היה זר לתובע וכי לגרסתו ראה אותו פעמיים (עמ' 24 שורה 10), לכן לא היתה כל מניעה כי יפנה אליו בשאלת הבהרה ביחס לשיק ולעסקה במסגרתו הוצא. הדברים מקבלים משנה תוקף, נוכח הודאת התובע כי ראה את הנתבע במסיבה בה הראו לו את השיק (עמ' 24 שורה 8). אף אם תתקבל גרסת התובע לפיה בזמן שהראו לו את השיק, הנתבע כבר לא היה במסיבה, הרי לא הובא טעם מדוע לא נעשתה הבדיקה בפרק הזמן שעד תשלום הסך של 8,400$ אשר לטענת התובע שולמו מאוחר יותר.

24.     הגם שנקודת הזמן לבחינת יסוד תום הלב היא מועד נטילת השטר, הרי לעיתים, כמו במקרה זה, התנהלות האוחז, לאחר מעשה יש בה כדי ללמד על תום ליבו ( או העדרו של תום ליבו) בעת נטילת השטר.

במקרה הנדון, התנהלות התובע, לאחר מעשה, מדליקה "אור אדום" באופן שיש בו כדי להצביע על חוסר תום ליבו בעת נטילת השיק:

בתשובה לשאלת בית המשפט , העיד התובע:
" אין על השיק פרטים. כשהשיק חזר חשבתי שהוא מזויף"( עמ' 24 שורה 5). אותו חשד שעלה לאחר חילול השיק, מלמד כי ראוי היה מלכתחילה לערוך בחינה מדוקדקת יותר של פרטי המושך ונסיבות הוצאת השיק.

זאת ועוד. מן הראיות עלה, כי בדיעבד, הבינו כל הנוגעים בדבר, ששכנר הערים עליהם. הנתבע ועו"ד הרכבי הגישו כנגד שכנר תלונה במשטרה. התובע, מטעמים השמורים עימו, נמנע מלהגיש תלונה מטעמו והדבר מעלה תמיהה. אם אכן התובע היה תם לב ולא שתף פעולה עם שכנר, מדוע שיימנע מהגשת התלונה כנגד שכנר, על מנת שיתברר אם אכן הפילו בפח, אם לאו. בנסיון להסביר את אי הגשת התלונה, טען התובע כי מלכתחילה פנה למשטרה פעמיים ואולם , בהעדר מסמכים סרבו לקבל את תלונתו.( עמ' 12 שורות 3-1). הסבר זה אינו מספק, שכן אם היתה רצינית כוונתו של התובע להגיש תלונה, הוא היה פועל לשם כך ולא מסתפק ב"נסיון" להגשת תלונה.גם העובדה, כי לאחר חילול השיק, לא נקט התובע בהליכים משפטיים נגד שכנר ולא בקש לעכב את יציאתו מן הארץ, על אף שידע כי הוא עומד לעזוב את הארץ, עומדת לחובתו ( עמ' 20 שורות 12-5).

על כן, אין התובע עונה על דרישת "תום הלב" המחויבת על מנת להקנות לו מעמד של אוחז כשורה.

מעמדו השטרי של טלאל

25.     בסיכומיו מעלה התובע טענה חילופית לפיה טלאל הינו "אוחז כשורה" ומשכך, התובע קבל מטלאל את מלוא הזכויות שהיו לו בשיק ובכללן זכויותיו כאוחז כשורה .

סעיף 28(ג) לפקודת השטרות קובע:
" אוחז, בין בעד ערך ובין שלא בעד ערך, שזכות קניינו בשטר הגיעה לו מכוח אוחז כשורה, ושאיננו שותף לשום רמאות או אי חוקיות הפוגעות בשטר, יש לו כל הזכויות אשר לאותו אוחז כשטרה כלפי הקבל וכלפי כל הצדדים לשטר שקדמו לאותו אוחז".

26.     לאחר שבחנתי את הדברים, הריני קובעת, כי לא הוכח כי מתקיימים בטלאל התנאים לביסוס מעמדו כאוחז כשורה.

ראשית, כפי שפורט לעיל, לא הוכח כי טלאל נתן ערך כנגד השיק , לא כל שכן, 'ערך' מספיק לצורך אחיזה כשורה.

שנית, הגרסה העובדתית באשר למעמדו השטרי של טלאל, לא היתה שלמה ונתגלו בה אי התאמות. כך למשל, לענין השאלה מי הפקיד את השיק בבנק. בתשובה לשאלון הצהיר התובע, כי טלאל הוא שהפקיד את השיק בבנק ואולם בחקירתו הנגדית כשנשאל מי הפקיד את השיק בבנק, השיב:"טלאל נתן אותו לחלפן בחברון"(עמ' 18 שורה 21).

גם לעניין שאלת ההיכרות בין טלאל לבין שכנר, הועלו גרסאות שונות. טלאל העיד כי אינו מכיר את שכנר, וכי את הנהג שלו, סמי דאלי, ראה רק פעם אחת (עמ' 15 שורות 26-27). לעומת זאת, התובע העיד, כי בעבר נסע לטלאל עם שכנר ועם הנהג סמי.

מעבר לכך, וזה העיקר:
עיון בתצהירו של טלאל מעלה, כי טלאל עצמו לא טען כי היה אוחז כשורה בשיק. נהפוך הוא. מתצהירו עולה, כי לא נטל זכויות בשיק, אלא שימש, לכל היותר כגובה, כדבריו:
" היות וסמכתי על דובי ( התובע- ע.ב.) ועל ערבותו כאמור, הודעתי לדובי שאני מסכים לתת לנהג שיגיע אלי את הסכום האמור במזומן, אני אדאג להפקיד את השיק, אם הכל יהיה בסדר והשיק יכובד- אחזיר לדובי את ההפרש וכך סיכמנו" (סעיף 5 לתצהיר).

כן הצהיר טלאל, כי לאחר שהשיק חולל הוא הודיע לתובע , כי עליו להחזיר לו את הסכום של 8,400$ ששילם עבורו ( סעיף 7 סיפא).

בחקירתו הנגדית אישר טלאל כי אין לו טענה לזכויות בגין השיק, כדבריו:" אני לא לוקח אותו, זה עזרה לדובי"(עמ' 14 שורה 13). לאור האמור ונוכח הודאתו של טלאל, כי אין לו זכויות בשיק נשמט היסוד לטענת התובע, כי רכש מטלאל זכות אחיזה כשורה.

על כן, הריני קובעת כי לא הוכח מעמדו של טלאל כאוחז כשורה וממילא נדחית טענת התובע, כי נטל את השיק מאוחז כשורה.

מתן ערך על ידי אחר

27.     לטענת התובע, די בכך שניתן בתום לב ערך בעד השטר , ולאו דווקא על ידי האוחז, על מנת להתגבר על פגם קנייני שדבק בו קודם לכן.

אכן, שאלה מעניינת היא, האם מתן ערך בתום לב על ידי צד אחר שאינו האוחז, מספיק בכדי להתגבר על פגם קנייני שנפל בחוליה קודמת.

ש. לרנר, מתייחס בספרו לסוגיה זו ומציין, כי אכן לשון סעיף 29(ב) מאפשרת פרשנות רחבה המסתפקת במתן ערך בתום לב, לאו דווקא על ידי האוחז ואולם לשיטתו יש להעדיף את הגישה הקלאסית הגורסת כי רק אוחז כשורה או מי שנטל שטר מאוחז כשורה, יתגבר על פגם בחוליה קודמת. הסוגיה טרם נדונה בפסיקה. ( ש. לרנר, שם, עמ' 267).

אינני רואה הכרח להכריע בסוגיה זו, שכן במקרה הנוכחי מבחינה עובדתית, לא הוכח מתן ערך בתום לב ע"י אחר, שאינו התובע, ומכל מקום קיימים טעמים אחרים לדחיית התביעה .




המדיניות המשפטית
28.      בסיום הדברים, ראוי ליתן את הדעת למדיניות המשפטית הרצויה בדיני שטרות, כאשר השאלה העומדת להכרעה היא, האם את הנזק שנגרם ממעשהו של הנפרע , יש להטיל על מושך השיק או על האוחז. הצורך בהכרעה בין שני צדדים תמי לב, נובע מן ההכרח להטיל את ההפסד שגרם הנפרע על אחד מהם. ככלל, כדי לעודד רכישתם של שטרות, מעדיף הדין את האוחז שרכש את השיק בתום לב. העדפה זו באה לידי ביטוי באמצעות ראייתו כאוחז כשורה, המתגבר על טענותיו של מושך השיק, שאז מחוייב המושך לפרוע את השיק לידי ה'אוחז כשורה'. בנסיון לאזן בין שניים שנפגעו על ידי צד זר, קובעת פקודת השטרות תנאים, אשר רק מי שממלא אחריהם במצטבר יזכה למעמד עדיף של 'אוחז כשורה'. ההצדקה להעדיף את אוחז השיק על פני מושך השיק אשר לא קיבל מאומה כנגדו, קיימת כאשר האוחז פעל ללא רבב ועמד בכל התנאים הנדרשים על מנת להקנות לו מעמד של 'אוחז כשורה'.

אין זה המקרה הנוכחי. אמנם, התובע עשה נסיונות ליצירת תצרופת של חוליות, תוך בניית קונסטרוקציות משפטיות אשר מטרתן לבסס את מעמדו כאוחז כשורה ואולם, לא לכך כיוון המחוקק בהקניית מעמד-על לאוחז כשורה.

כפי שפורט לעיל, בעיניינו, אין הצדקה להקנות לתובע עדיפות שטרית על פני הנתבע.

סוף דבר
29.     התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ.
סכום זה נוסף על ההוצאות שנפסקו בהחלטה מיום 1/11/04.
תיק ההוצאה לפעל 2502245046 ייסגר.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון