ברוב המקרים , המידע אודות האירוע שאמור להקים או לא להקים את חבותה של חברת הביטוח נמצא כולו בידיעתו הבלעדית של המבוטח. לדוגמא שני נהגים נוהגים בכביש, או בשכונה ש"כולם חברים של כולם" - הרכבים מתנגשים, ונגרם נזק לרכב אחד. רכב אחד משניהם יש לו ביטוח מקיף, לשני אין ביטוח כזה , ואין לו ביטוח צד ג'. אך זה שאין לו ביטוח צד ג' , הוא האחראי , באמת, לתאונה. איך יווצר מצב בו שני הצדדים יזכו בפיצויים על נזקיהם מחברת הביטוח של מי שיש לו ביטוח מקיף. זה אינו אחראי לתאונה , ומבוטח מקיף , בא לידי הסכם עם זה האחראי לתאונה אך אין בידו ביטוח, לפי ההסכם מודה בעל הרכב המבוטח מקיף באחריותו לתאונה בפני חברת הביטוח שלו, בין בתמורה לכך שהנהג האחר ישלם לו את דמי ההשתתפות העצמית ובין אם לאו, שכן בעל הרכב המבוטח מקיף ממילא פונה לחברת הביטוח שלו ומשלם השתתפות עצמית. כל זה נעשה בין הנהגים, כאשר אין עדים לתאונה . מידע על התאונה ונסיבותיה, והסכם זה בין הנהגים הוא נחלתם של הנהגים בלבד. והם מסכימים למסור הודעה על התאונה לפיה מי שאינו אשם בתאונה אך מבוטח מקיף, הוא אכן האשם בתאונה. המידע אינו זולג החוצה משני הנהגים. כיצד תוכיח חברת הביטוח את החששות שיש לה באשר , לקיומה של קנוניה זו ? בית המשפט פסק כי כאשר כל המידע, מצוי ברשותו הבלעדית של צד אחד למשפט, יש לבחון אותו בשבע עיניים, להקפיד עמו בעניין חובת הראיה, מידת הראיה שיביא על מנת שיוכיח את גרסתו, ולהתייחס בהקפדה מוגברת לכל סתירה, אי בהירות, או חוסר הגיון כלשהוא והתחמקות, בתשובותיו, או בראיות שיביא להוכחת גרסתו . כאשר כל המידע מצוי ברשתו של נהג התובע חברת ביטוח, שאין בידה למעשה כל מידע ממקורות שלה על האירוע נשוא התביעה, יש להחמיר גם עם התובע, ועם מבוטח החברה שמוסר גרסה בה הוא נוטל עליו את האחריות . להלן פסק דין בנושא תיאום גרסאות אחרי תאונת דרכים בין הנהגים המעורבים: פסק דין בפני תביעה לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לרכבו של התובע באירוע של תאונת דרכים בה היה מעורב רכב נוסף , בבעלות הנתבע מספר 1 ונהוג על ידו , ומבוטח ביטוח חבות כלפי צד ג' אצל הנתבעת 2 . על פי כתב התביעה התאונה אירעה כך " 4-א- ביום 28/12/02 נהג ברכב מטעם התובע מר צביקה סין ברחוב אינשטיין בלוד ב- באותה עת נהג הנתבע מספר 1 את הרכב הפוגע בנתיב נסיעתו באותו הרחוב , כנגד כיוון הנסיעה של הרכב הנפגע ג- לפתע וללא התראה מוקדמת סטה הרכב הפוגע מנתיב נסיעתו נכנס לנתיב הנסיעה הנגדי בו נסע רכב התובע ופגע חזיתית ברכב התובע וגרם לו נזק כבד " " הרכב הפוגע " על פי כתב התביעה הוא הרכב הנהוג בידי הנתבע 1. הנתבעים הגישו כתבי הגנה , כל אחד מטעם עצמו . שכן הנתבעת מספר 2 אינה מוכנה להעניק כיסוי ביטוחי לנתבע מספר 1 . טענות ההגנה של הנתבע 1- הנתבע 1 טוען בכתב ההגנה שלו- " 4- ג- הנתבע אינו מכחיש את ההתנגשות החזיתית אך מכחיש את אחריותו לתאונה . הנתבע יטען כי בעת שנהג את הדייהטסו בשעות הצהריים של יום 28/12/02 ברח' איינשטיין בלוד פרץ לפתע ילד לתוך הכביש כשהוא יוצא בריצה מלפני חזית רכב חונה לחצות את הכביש מימין לשמאל כיוון נסיעת הנתבע. הנתבע על מנת למנוע פגיעה ודריסת הילד נאלץ לסטות ולברוח לשמאל הכביש ואז אירעה התאונה בינו לבין המכונית שבאה מולו ד- הנתבע יטען כי התאונה מבחינתו הייתה בלתי נמנעת וסטייתו ע"י למנוע פגיעה בילד שפרץ לכביש מלפני חזית רכב חונה בצד ימין הכביש כיוון נסיעת הנתבע היתה בלא שום אשם ובהעדר רשלנות בנהיגתו ." הגנת הנתבעת 2 הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה ובו טענה מקדמית , להורות על מחיקת או דחיית התביעה כנגדה על הסף בהעדר עילת תביעה ו/או בשל חוסר יריבות , מהנימוק , כי אחרי חקירה נמצא כי הנתבע 1 מסר לה פרטים כוזבים על נסיבות התאונה ו/או העלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח ו/או עשה קנוניה ו/או יד אחת עם התובע על מנת להונות את הנתבעת וכל זאת בניגוד לתנאי הפוליסה ב- לפיכך תטען הנתבעת כי הנתבע 1 מנע ממנה את בירור חבותה ו/או הכביד עליה לברר הענין והדבר נעשה בכוונת מרמה ג- במצב דברים זה פטורה המבטחת מתשלום כל שהוא למבוטח או צד ג' ע"פ הוראות סעיפים 22- 25 לחוק חוזה הביטוח , התשמ"א- 1981 " טענתה המקדמית הזו של הנתבעת לא עמדה לדיון נפרד , גם אם מדובר בטענה מקדמית, והנתבעת עצמה לא עמדה על קיום דיון נפרד בטענה , וטוב עשתה . ה"טענה המקדמית " כללה למעשה שתי טענות - א- הנתבעת מיחסת למבוטחה מעשה תרמית ומסירת הודעה כוזבת על אודות אירוע התאונה . טענה זו אין לה כל מקום כטענה מקדמית . טענה שעל מנת להכריע בה ,יש לברר עובדות מסוימות דרך שמיעת ראיות איננה יכולה להיות טענה מקדמית. לא רק בגלל שאין זו ממין העניינים המנויים בתקנות 100ו101 לתקנות סדר הדין האזרחי , ואף לא על פי תקנה 101(א)(3) , (3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע. שכן גם ה"מילים כל נימוק וגו'" בתקנה משנה זו מתיחס אל הקונטקסט הכללי שטענה שאינה מוכחת על פני הדברים , כפי שהם נטענים בכתבי הטענות, ובירורה וקביעה לגביה מחייבת בירור עובדתי , אין לה מקום כטענה מקדמית. כאמור טענה זו לא רק שאין לה מקום כטענה מקדמית, ויש להוכיחה בדרך ההוכחה הרגילה , ע"י הבאת ראיות , אלא אף , ועל פי ההלכה שנפסקה בהלכת זיקרי ( על כך בהמשך ) יש להוכיח אותה ברמה שהנה למעלה מן הרמה המקובלת במשפט אזרחי רגיל, יען כי מי שטוען אותה למעשה מיחס לחברו מעשה פלילי . אם כי לא ברמת הוכחה כמקובל במשפט הפלילי , מעל לכל ספק סביר , אך גם איננה מוכחת ברמת הוכחה המקובלת במשפט אזרחי , לפי רמת ומידת הסתברות, קרי 51 % . ב- נקודה שניה יש בטענה המקדמית של הנתבעת 2 , והיא מסתמכת על הוראות סעיפים 22 לחוק חוזה הביטוח , בדבר חובת מבוטח להודיע על מקרה ביטוח מיד עם התרחשותו , וסעיף 25 לחוק המעניק למבטח פטור מחובתו על פי הפוליסה אם יוכח כי המבוטח מסר הודעה כוזבת למבטח על אודות האירוע בכוונת מרמה . שוב יש לברר עובדתית את הטענות של המבטחת הנתבעת 2 על מנת לקבוע אם אכן עומדות לשרותה ההגנות אשר בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, ואת הטענות שלה עליה להוכיח בראיות , ברמת ההוכחה שנקבעה בהלכת זיקרי הנ"ל . על כן , כפי שאמרתי, טוב שהנתבעת לא עמדה על הדיון בטענותיה כ"טענה מקדמית" . אם כן , לסיכום, טענות הצדדים הן= 1- התובע טוען כי רכבו של הנתבע 1 סטה שמאלה מנתיבו , ופגע ברכבו של התובע בחלקו הקדמי שמאלי וגרם לו נזק 2- הנתבע מאשר כי אכן הסיט את רכבו מנתיב נסיעתו, שכן ילד קפץ לו מצד ימין מבין רכבים חונים , ועל כן אין בצדו כל רשלנות שיחוב עליה . 3- במערכת היחסים בין הנתבע 1 לנתבעת 2 , הנתבע 1 טוען כי הוא מבוטח ביטוח חבות כלפי צד ג' אצל הנתבעת 2 , ועל כן חלה עליה החובה לשלם לצד ג' , על פי הוראות סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח את תמלוגי הביטוח להם זכאי הוא בתור מבוטח. 4- הנתבעת 2 טוענת לפטור מחבות על פי הפוליסה , יען כי התקיימו התנאי הקבועים בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, וכי הנתבע - המבוטח- מסר למבטחת הנתבעת 2 פרטים כוזבים על אירוע שלא היה , או שהתרחש בנסיבות אחרות, ועל כן פטורה היא מחובתה על פי הפוליסה . אלה בקיצור המחלוקות לעניין האחריות הן במישור הביטוחי והן במישור הנזיקי. הראיות מטעם התובע . ראשון העדים מטעם התובע היה יוסי ברגיג (להלן "יוסי ") . את עדותו הראשית מסר בתצהיר , שנחתם ביום 22/8/05 בפני עו"ד הרפז . העד מוסר בתצהירו כי בתקופה בה אירעה התאונה עדיין ( הדגשתי את המלה עדיין, הסבר בהמשך ,ח.י.) לא היה בידו רישיון נהיגה, הוא וצביקה סין(להלן "צביקה ") בקשו ללכת לאכול במסעדה באזור , ולכן ביקשו מהתובע את הרכב שלו מסוג דייהטסו אפלאוז. אחיו נתן להם את הרכב להשתמש בו , וצביקה ויוסי נסעו ברכב כאשר צביקה נוהג ברכב ויוסי יושב לידו , נסעו ברחוב איינשטיין ותוך כדי נסיעה ראה רכב שנסע מולם סוטה לעברם , נכנס לנתיב הנסיעה שלהם ופגע בהם בחלק הקדמי השמאלי של האוטו .מן הרכב הפוגע יצא בחור שטען כי סטה עם רכבו מכיוון שילד פרץ לכביש ועל מנת למנוע פגיעה בו סטה עם רכבו לעברם .. וכי הוא,יוסי, הודיע על המקרה לאחיו , בעל הרכב, ושניהם דאגו לפנות את הרב מן המקום . עד התביעה הראשון הנו אם כן אחיו של התובע , יוסי . מעדותו עולה כי ביום התאונה עדיין לא היה בידו רשיון נהיגה , כי הרכב של הנתבע סטה שמאלה לעברם , ופגע בהם, וכי בו במקום אותו נהג הנתבע 1 מסר להם את הגרסה כי ילד קפץ ויאלץ אותו לסטות שמאלה . הראיה השניה מטעם התביעה הנה תצהירו של צביקה , מי שנהג ברכב , ובתצהיר זה הוא מעיד שהוא נהג ברכב בעת האירוע מכיוון שבזמן האירוע לא היה לחברו יוסי ברגיג רישיון לנהוג ברכב , ורצו לצאת לאכול במסעדה באזור , נסעו ברחוב איינשטיין , יוסי לידו , תוך כדי כך ראה רכב סוטה לעברו מהכיוון הנגדי , ופוגע ברכב בחלק הקדמי השמאלי , לאחר התאונה יצא בחור וטען כי הסטייה שעשה לעברם הנה כתוצאה של ילד שחצה את הכביש ועל מנת שלא לפגוע בו סטה לעברם ופגע בהם . ראיה שלישית מטעם התביעה היא תמונה של חזית הרכב של התובע . מעיון בתמונה אני מבחין בפגיעה במחצית השמאלית של חזית הרכב , הפגיעה ממוקדמת מתחת לסורג והפח החובק אותו, וממוקדת למעשה בפח התחתון בחזית הרכב . הפנס השמאלי לא נפגע ישירות, וגם הכנף השמאלית הקדמית לא נפגעה אלא בחלק התחתון שלה פגיעה קלה מאד.( על המשמעות של פגיעות אלה בהמשך ) עד התביעה השלישי של התובע , הוא עצמו מוסר בתצהירו כי ביום 28/12/02 מסר את הרכב לצביקה על מנת שינהג בו . וכי ברכב נסעו צביקה סין ויוסי ברגיג , הרכב לא הוחזר אליו , קיבל הודע על כי הרכב עבר תאונה והושבת . התובע זימן את השמאי אם כן התובע אינו יכול למסור דבר על האירוע בו נפגע הרכב . הוא רק קיבל הודעה מאחיו ומצביקה כי הרכב עבר תאונה והושבת .לתצהירו של התובע צורפו מסמכים, ובין היתר חוות הדעת של השמאי ס.מונייר . על פי חוות הדעת של השמאי, הרכב נבדק ע"י השמאי ביום 30/12/02 , ומצוין בו גם כי האירוע היה ביום 28/12/02 . תאריך הבדיקה שצוין ע"י השמאי הנו עדות ישירה, וקבילה , תאריך האירוע שנרשם, הוא מן הסתם התאריך שנמסר לו "י בעלי הרכב. כמו כן צורף לתצהיר התובע אישור משרד התחבורה , לפיו ביום 11/12/02 , שבעה עשר יום לפני מועד התאונה , נרשם הרכב על שמו . כן צורף תצהיר של התובע ," בתמיכה לאימות העובדה שהרכב היה מבוטח בביטוח חובה בלבד " בו מצהיר התובע כי הוא היה ביום 28/12/02 הבעלים של הרכב. וכי בתאריך זה הרכב היה מבוטח ביטוח חובה בלבד וללא צד ג' או מקיף , וכי לא הגיש תביעה לחברת הביטוח שלו שביטחה את הרכב ביטוח חובה . העדויות של הנתבע 1 . הנתבע מספר 1 העיד לעצמו , הגיש את עדותו הראשית בתצהיר שתמציתו היא כי רכבו (דייהטסו שרייד - זה של התובע דייהטסו אפלאוז ) היה מבוטח אצל ה נתבעת 2 , ובאשר לאירוע התאונה הוא כותב " כפי שנרשם בכתב ההגנה שהוגש על ידי ואומת על ידי בתצהיר הנלווה לו , התאונה נגרמה משום שנבהלתי מילד שקפץ לכביש מימין לשמאל כיוון נסיעתי מלפני רכב חונה . ברחתי ממנו כדי למנוע פגיעה ואז התנגשתי במכונית שבאה מולי . לקחתי פרטים מהנהג השני וגם מסרתי לו פרטים,דיווחתי על המקרה למבטחת..." הנתבע אף מפנה לכך כי בטופס הודעה שנתקבל ממנו טלפונית והוא לא חתום עליו מצוין כי אכן סטה שמאלה בגלל ילד שפרץ לכבשי ועל כן הוא סטה שמאלה ופגע ברכב התובע , זאת לצורך חיזוק גרסתו בענין הילד שפרץ בסעיף 5 לתצהירו אומר הנתבע 1 " 5- לבעל הרב שהגיע ממולי , כך התברר לי בדיעבד, לא היה בכלל ביטוח (למעט חובה) . הוא ואחיו התחילו ללחוץ עלי שאני אזרז את הביטוח שלי לטפל בתביעה שלהם , בגלל שהתאונה היתה , לטענתם , באשמתי . התקשרתי כמה וכמה פעמים למבטחת ...." הנתבע מוסר בתצהירו גם ( סעיף 6 ) כי לאחר שחברת הביטוח סירבה את התביעה שלו, הוא פנה לעו"ד הרפז, בא כוח התובע ובקש כי יצג גם אותו ..." בתצהירו של הנתבע , מזכיר כי בית המשפט קבע שהוא יכול להביא עדויות הזמה אחרי שידע מדוע חברת הביטוח דחתה את תביעתו לתת לו כיסוי ביטוחי? עדויות הזמה כאלה לא הובאו. הראיות מטעם הנתבעת 2. מטעם הנתבעת מספר 2 ,הובאה עדותו רק של החוקר מר חיים גן טוב , שעבד במשרד החקירות אניגמה והוא טוען כי ביצע חקירה באשר לנסיבות התאונה מיום 28/12/02 נשוא התובענה , ובא כוח הנתבעת 2 ביקש להגיש את דו"ח החקירה של החוקר , כראיה מטעם מרשתו . התייחסות לתצהירו של הנתבע- נשאלת השאלה , מדוע מצא הנתבע לנכון לציין בפתח תצהירו , בהתייחס לתאונה " כפי שנרשם בכתב ההגנה ..? האם אין זו האמת, האם הוא מעיד על האירוע כך , רק בגלל שכך מצוין בכתב ההגנה . הנתבע כבר מיוזמתו , מפנה לכך שגם בטופס ההודעה על התאונה מצוין אותו תיאור של התאונה , האם הוא מבקש למצוא חיזוק לדבריו בתצהיר ובכתב ההגנה גם בדברים שאמר בהודעה לחברת הביטוח , ולשם מה ? הוא מציין כי לבעל הרכב שהגיע ממול לא היה ביטוח בכלל. למה מצא לנכון לציין זאת? הוא מסביר - שהתובע ואחיו התחילו ללחוץ עליו שהוא יזרז את הביטוח שלו לטפל בתביעה שלהם. נשאלת השאלה אם זו פליטה פרוידיאנית, או אמת . ואם הוא מצא לנכון , לציין כי התובע ואחיו, שיוסי בהמשך , יטען כי לא הכיר אותו לפני התאונה , ילחצו עליו לזרז את הביטוח שלו. הרי הם לא הכירו כטענתם שהתבררה כלא נכונה , ומנין לנו הביטחון כי הם לא לחצו עליו גם להודות כי הוא אחראי לתאונה בנימוק כל שהוא, ולא רק לחצו כי חברת הביטוח שלו תזרז את התשלום?! שאלות המבקשות מענה . התייחסות לתצהיר החוקר עם אזהרתו של העד מר גן טוב,עד ההגנה מטעם נתבעת 2 , והצגת עצמו כחוקר שערך את החקירה בעניין , קם בא כוח הנתבעת 1 , וביקש למחוק את התצהיר , במיוחד את האמור בסעיף 4 בו , וכן הנספחים שלו , קרי דו"ח החקירה , בנימוק כי דו"ח החקירה כולו עדויות שמיעה, וכי עדויות שצורפו ואשר לא הוגשו במהלך חקירתם הנגדית של עדי התביעה והנתבע 1 ואלה לא עומתו עם האמור בהם, לא נשאלו אם הדוחו"ת חתומים על ידם, ולא נשאלו לעמדתם לגבי תוכן האמור בהם . לאחר שנשמעו עמדות הצדים להתנגדות זו , הצעתי לצדדים הסדר דיוני" , לפיו על מנת שלא לבזבז את ישיבת היום לריק , ומאחר והעד עומד כבר על דוכן העדים , שהער ייחקר על תצהירו בכפוף לטענת באי כוח בעלי הדין , באשר לתוכן התצהיר ומצורפיו . כאן המקום לקבוע עמדה לגבי התצהיר ומצורפיו . באופן כללי חוקר אשר נשלח ע"י נתבע ,עבודתו העיקרית הנה למצוא ולאסוף מידע אשר יש בו משום תועלת לגרסת מי ששלח אותו . מקורותיו של מידע זה שונים ומגוונים המה . מהם מידע ישיר בכתובים, ואשר עותקים מקוריים ממנו מושגים במהלך החקירה. יש בו מידע אשר החוקר ראה ושמע במהלך חקירתו , יש בהם מידע שהגיע לחוקר בדרך עקיפה מפי המכרים , השכנים, ועוד כהנה וכהנה מקורות של מידע אודות הנושא הנבדק. מבחינת אמינות ומשקל המידע , ניתן לתאר זאת בסקאלה אשר בצד אחד שלה נמצא המידע האמין והמדויק ומוכח ביותר, ומצד שני המידע שהוא תוצאה של שמועה, לחשושים, או כתוצאה מרחרוח שאינו מאושר כדבעי .אין צריך לומר שכאשר בקצה האחד של קשת אפשרויות המידע המגיע לחוקר,- נקרא לזה הסקאלה של המידע - עומד המסמך הכתוב המקורי והאוטנטי , מן הצד האחר , עומד המידע שהגיע לחוקר בעקבות " רחרוח" או שמועות שמסתובבות , ואינן נתמכות ממקור אחר . חוקר חייב להפריד , בהגישו את הדו"ח, למעסיקו , ולמיין את מקורות המידע שלו , וברור שכאשר מיקומו של המידע בסקאלת המידע קרוב יותר למסמכים מקוריים וכתובים, הנו אמין יותר, משכנע יותר, ופחות סובל פרשנויות. כגון למשל מסמכים שחלה עליהם ההגדרה של "רשומה מוסדית" , או רישומים מתיקיו השונים של נושא החקירה במוסדות הרשמיים והרשמיים למחצה של המדינה . אין צריך לומר כי חוקר טוב אינו מסתפק באיסוף מידע והבאתו בפני שוליו, אלא גם מביא ראיות על המידע שבפיו מזמין החקירה יודע לתת את המשקל הנכון , בראי דיני הראיות הכללים, למידע לפי המקור שממנו נשאב ומידת ההוכחה שבו ומידת ההוכחה שלו . כמו כן , יש למיין את המידע לפי השאלה מי אמור להחליט עמדה מסוימת , בהסתמך על מידע כזה . אם זה פקיד במחלקת התביעות במקרה של חקירה של חברת ביטוח, כדי לקבוע עמדה , או בית המשפט אשר הגשת המידע, ומשקלו , כפופים לדינים הקבועים בדיני הראיות . גם כאשר פקיד במחלקת תביעות של חברת ביטוח , שוקל את המידע לצורך קביעת עמדה בתביעתו של המבוטח או צד ג', חייב להפריד בין מקרה שהוא שוקל את המידע לצורך נקיטת עמדה במו"מ עם התובע שלפני הדיון בבית המשפט , זאת במסגרת הפעלת כללי "תורת המשחקים" החלים על מו"מ לסילוק תביעות, כאשר כל צד מציג את עצמו כיודע על הצד השני מה שהצד השני יודע או לא יודע כי יודעים עליו את מה שיודעים או מציגים את עצמם כיודעים עליו . במסגרת המו"מ לקראת סילוק תביעה של תובע מחברת ביטוח, ננקטים מהלכים הכוללים משחקים פסיכולוגיים , כדי להביא את הצד השני לקבל החלטה שהיא לטובת הצד הנוקט בגישה מסוימת, גם אם אותה החלטה בנויה על קיומו של מידע, ספק, בקיומו של מידע, או הפחד מפני קיומו של מידע . בהליך המשפטי הדבר שונה תכלית שינוי . בהליך המשפטי המידע המובא בפני בית המשפט , חייב לעמוד ראשית כל בכללי הקבילות . בית המשפט ישאל את עצמו האם העדות או המידע שמבקשים למסור הינו " קביל " . קרי האם המידע עובר אך את הסף של בית המשפט, ובית המשפט מוכן "לשמוע" אותו ולקבלו כראיה . את הסף הזה , לא עובר למשל מידע שהגיע לעד מפי השמועה . מידע שהגיע לתודעת המעיד, כפרשנות והסתברות של עובדות, שהוסקו מתוך חלקי מידעי שהגיע לעד ממקורות שונים. כאשר עד למשל מעיד בנושא מדעי הדורש מומחיות, או ידע ספציפי לעד אין המומחיות, או היכולת להעיד על נושא העדות. כמו כן מסקנות משפטיות ממידע הנמסר ע"י העד , אינו מותר בשמיעה ע"י בית המשפט ,שכן הסקת המסקנות המשפטיות של עובדות מסוימות זהו תפקידו של בית המשפט . לאחר שהמידע עבר את מחסום הקבילות , והוא מתקבל בבית המשפט כראיה, אין הוא עובר ישר לתודעת השופט בתור ראיה מכרעת, אלא הוא עובר עתה בתהליך של שקילת הראיות. השאלה של משקל הראיה , היא בפני עצמה ,בתור שכזו, וכפי שהיא מובאת בפני בית המשפט , וכן בהשוואה לראיות אחרות בתיק, ובשקילת הראיה לעומת ראיה נוספת מטעם צד אחר בתיק . לאחר שהראיה עברה את תהליך ה"זיכוך" בשני שלביו,היא נשמרת בתודעת השופט , בצד "הזכות" לטובת אותו צד שהביא אותה . לאחר סיום הבאת כל הראיות, נשקלות הראיות של התובע ושל הנתבע , סך כל הראיות, אלו לעומת אלו , וכאשר ראיותיו של צד אחד מטות את כף המאזניים ( בשיעור של הסתברות יותר מ 51% במשפט אזרחי , ומעבר לכל ספק סביר מצד התביעה במשפט הפלילי) יכריע בית המשפט לטובת אותו צד שראיותיו הכריעו . על רקע האמור לעיל, אתייחס להלן לתצהירו של החוקר מר גן טוב. האמור בסעיף 3 לתצהיר , הנו תיאור של מה שהחוקר עשה בעצמו. המידע הנמסר בסעיף זה נמסר מפי מי שעשה בפועל את הדברים , והם על כן "קבילים" בהבדל מן הקביעה שהם" נכונים". אינני אומר שהם לא נכונים, אך ביקשתי להדגים את ההבדל בין היות הראיה קבילה ובין היות תוכנה נכון . באשר לסעיף 4 לתצהיר, סעיף זה הנו הסקת מסקנות מכל מיני סוגי ופרטי מידע , שהגיעו לחוקר. עוד לפני שאני בודק את מקורות המידע, ואת מיקומם על סקאלת המידע , אני כבר קובע כי האמור בסעיף 4 אינו יכול להיות קביל מבחינת דיני הראיות. נאמר כבר לעיל, כי תפקידו של החוקר הוא להביא את המידע אותו אסף, תוך מיון מקורותיו, בפני מי שאמור להחליט מה הן המסקנות העולות ממנו . ואם בפני מנהל מחלקת התביעות בחברת הביטוח כך הוא, הרי שבפני בית המשפט על אחת כמה וכמה . חוקר אינו יכול לומר לבית המשפט , כי מהמידע הפרוש בפני בית המשפט ( בהנחה שהוא כולו נכון, ומקורותיו אמינים) שיש להסיק מן המידע הזה את התוצאות האלה . קיומן או אי קיומן של סתירות בין הגרסאות, הוא מלאכה של בית המשפט, במסגרת ההליך המשפטי, לדון ולדוש בה . על כן אני מתעלם מן האמור בסעיף 4 לתצהיר . בסעיף 5 לתצהיר , המלים המתחילות מן המילה "לטעמי" , ואילך הנו שוב מסקנה של החוקר, שאין בית המשפט יכול לקבל אותה, בבחינת העברת הסקת המסקנות המשפטיות מבית המשפט אל החוקר. המלים החל מ"לטעמי" ואילך בסעיף 5 לתצהיר החוקר יימחקו . כמו כן כל האמור בסעיף 6 לתצהיר החוקר, הנו מסקנה שלו , אותה הסיק , על פי שיקול הדעת שלו , תוך התרשמות מן העובדות או "העובדות" כפי שהוא הבין אותן. גם אם אינני חולק על הצורה בה הסיק החוקר את המסקנות שלו,מבחינתו הוא , ולפי הבנתו, שהרי זו זכותו להבין מה שהוא מבין, אין לקבל את המסקנות האלה בתור ראיה, יען כי הסקת המסקנות, מלאכתו של בית המשפט היא. סעיף 6 ימחק מן התצהיר לש החוקר. הלכת זיקרי מול עקרון יחוד המידע בע"א 475/81 - זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ . פ"ד מ(1), 589 ,עמ' 594-595. נקבע לאמור " נבחן תחילה, אם אכן קיימת הלכה בדבר קביעת "דרגת ביניים" בנטל ההוכחה, ואם כן מהי התחולה ומהו ההיקף של הכלל האמור. ההלכה הנ"ל הכתה שורשים בעיקר בבתי המשפט בארצות הברית. בספרו של הרנון, "דיני ראיות", כרך א', בעמ' 216, תואר מצב הפסיקה בארצות הברית כך: "לצידן של שתי מידות-ההוכחה הידועות, האזרחית והפלילית, התפתחה בארצות הברית מידת-הוכחה שלישית במשפטים אזרחיים, שהיא מעין רמת ביניים: יותר מ"עודף הסתברות" אך פחות מאשר "מעבר לכל ספק סביר". זו היא דרישה ל-CLEAR,COGENT AND CONVINCING ROOF. מידת השכנוע צריכה להגיע לדרגה של הסתברות גבוהה (HIGHLY ROBABLE). למידה שלישית זו נזקקו בעיקר כאשר, בהקשרים שונים, היה צורך להוכיח מרמה או השפעה בלתי הוגנת וכן כאשר ביקשו להוכיח את תנאיה של צוואה שאבדה ועניינים מיוחדים אחרים כיוצא בהם. היו שפסקו, כי המידה השלישית חלה בכל הליך אזרחי בו צריך להוכיח ביצוע עבירה פלילית." בספרו של MC CORMICK, ON EVIDENCE, 3RD ED., . 964 מתואר המצב בסוגיה זו כך: 'MOST COURTS HAVE SAID THAT A REONDERANCE OF THE EVIDENCE IS SUFFICIENT, ALTHOUGH SOME HAVE INCREASED THE STANDARD TO 'CLEAR AND CONVINCING'" . ה "ראציו " של הלכת זיקרי שנקלטה בארץ בפסק דין זה היא כאשר צד למשפט מיחס לצד אחר מעשה שהוא בעל אופי פלילי עליו להוכיח את הטענה ברמת הוכחה , שהיא אומנם לא הרמה של ההוכחה המשפט פלילי " מעל לכל ספק סביר, " אך גם אל במידת ההוכחה הרגילה המקובלת במשפט אזרחי , קרי 51 % הסתברות, אלא ברמת הוכחה של ביניים . מאז פסק הדין בענין זיקרי אומצה הלכה זו כדבר מובן מאליו בשיטה המשפטית הישראלית , ואין צורך להזכיר את כל פסקי הדין בענין . חברת ביטוח הטוענת כי מבוטחה עשה יחד אחת או קנוניה עם הצד שכנגד כדי שזה יזכה בפיצויים מאותה חברה , שאינם מגיעים לו על פי העובדות האמיתיות, מיחסת למעשה לאותו מבוטח מעשה תרמית במובן הפליל של המלה ועליה להוכיח זאת ברמת הביניים של ההוכחה. עקרון יחוד המידע ברוב המקרים , המידע אודות האירוע שאמור להקים או לא להקים את חבותה של חברת הביטוח נמצא כולו בידיעתו הבלעדית של המבוטח. שני נהגים נוהגים בכביש, או בשכונה שכולם חברים של כולם. הרכבים מתנגשים , ונגרם נזק לרכב אחד . רכב אחד משניהם יש לו ביטוח מקיף, לשני אין ביטוח כזה , ואין לו ביטוח צד ג'. אך זה שאין לו ביטוח צד ג' , הוא האחראי , באמת, לתאונה . איך יווצר מצב בו שני הצדדים יזכו בפיצויים על נזקיהם מחברת הביטוח של מי שיש לו ביטוח מקיף. זה אינו אחראי לתאונה , ומבוטח מקיף , בא לידי הסכם עם זה האחראי לתאונה אך אין בידו ביטוח, לפי ההסכם מודה בעל הרכב המבוטח מקיף באחריותו לתאונה בפני חברת הביטוח שלו, בין בתמורה לכך שהנהג האחר ישלם לו את דמי ההשתתפות העצמית ובין אם לאו, שכן בעל הרכב המבוטח מקיף ממילא פונה לחברת הביטוח שלו ומשלם השתתפות עצמית . כל זה נעשה בין הנהגים, כאשר אין עדים לתאונה . מידע על התאונה ונסיבותיה, והסכם זה בין הנהגים הוא נחלתם של הנהגים בלבד . והם מסכימים למסור הודעה על התאונה לפיה מי שאינו אשם בתאונה אך מבוטח מקיף, הוא אכן האשם בתאונה . המידע אינו זולג החוצה משני הנהגים. כיצד תוכיח חברת הביטוח את החששות שיש לה באשר , לקיומה של קנוניה זו . אין מקום לסטות מן ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין זיקרי. יש מקום לפתח את תיאורית יחודיות המידע שברשות צד אחד למשפט. כאשר כל המידע , מצוי ברשותו הבלעדית של צד אחד למשפט, יש לבחון אותו בשבע עיניים, להקפיד עמו בעניין חובת הראיה, מידת הראיה שיביא על מנת שיוכיח את גרסתו, ולהתייחס בהקפדה מוגברת לכל סתירה, אי בהירות, או חוסר הגיון כלשהוא והתחמקות, בתשובותיו, או בראיות שיביא להוכחת גרסתו . כאשר כל המידע מצוי ברשתו של נהג התובע חברת ביטוח , שאין בידה למעשה כל מידע ממקורות שלה על האירוע נשוא התביעה , יש להחמיר גם עם התובע, ועם מבוטח החברה שמוסר גרסה בה הוא נוטל עליו את האחריות . אין כוונתי לכל מקום בו נהג טעו דבר ונהג אחר טוען היפוכו , האמור מתייחס רק למקרה של טענה בדבר קנוניה בין הנהגים להונות את חברת הביטוח בע"א 475/81 - נאמר "אולם אינני סבור, כי יש להיזקק לכלל זה בכל משפט אזרחי, בו מסתמך צד אחד על טיעון אשר משמעותו ייחוס ביצוע עבירה פלילית ליריבו. למשל: במשפט הנסוב על תאונת דרכים, כאשר כל אחד מהצדדים מטיל את האשמה על הצד השני או על צד שלישי, הרי מתבסס למעשה כל מתדיין על הטענה שהמעורב האחר ביצע עבירה פלילית. עם זאת מספיק במקרה כזה מאזן ההסתברות על פי ראיות ישירות ונסיבתיות רגילות, ומספיקה הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ50% בכדי שהתובע יזכה במשפטו." ולכך אני מכוון דו"חות החקירה מטעם הנתבעת 2 אעבור עתה לתוכן דו"ח החקירה . ואני אומר כבר עתה כי אתייחס רק ובמידת הזהירות הדרושה לעובדות המצוינות בתצהיר, תוך בדיקת הדרך בה נקלטו אותן עובדות, תוך שימוש בסקאלת המידע , ואסנן את כל המידע שאינו יכול לעבור את המסננת של דיני הראיות. על פי האמור בסעיף 4 לדו"ח החקירה מצוין כי המבוטח, הנתבע ,מסר כי היה בדרכו לבית חמותו בלוד ביום שבת 28/12/02 . על פי עדי התביעה רכבו של התובע היה בדרכו מלוד לאזור לאכול במסעדה. העולה מעדויות אלו כי שני כלי הרכב נסעו בכיוונים הפוכים. כך שהאמירה מצד שני הנהגים כי כשנסעו רחוב דוב הוז היה משמאלם איננה אלא טעות והנכון הוא , שכבר הוכח כי שני הרכבים נסעו בכיוונים מנוגדים . איש מבאי כוח בלעי הדין, לא הביא את התמונות של הנזק ברכב של הנתבע 1 כראיה מטעמו , ואני אומר שהיה מקום להביא את התמונות , כדי לאפשר לבית המשפט לבדוק ביחד עם המומחה במסגרת כללי הראיות גם את הסתברות הפגיעה , מבחינת מיקום, גובה וכו', בשני הרכבים. תמונות רכב הנתבע לא הוגשו. אולם החוקר בתשובה לשאלת בא כוח הנתבע 1 עונה ( עמ'24 פסקה ראשונה " לא מצאתי לנכון לבדוק את סימני הפגיעה ברכבים ולראות אם הם מתאימים לגרסת התובע , לשני הרכבים הו פגיעות מקדימה " אם לשני הרכבים היו פגיעות מקדימה , אין זה יכול להיות כי שניהם נסעו באותו כיוון בעת המגע ביניהם, וזו עוד ראיה לכך כי שני הרכבים נסעו בכוונים מנוגדים . זאת לעניין כיווני הנסיעה בהנחה כי אכן הנזק ברכב התובע נגרם כתוצאה מהתנגשות עם רכב הנתבע . ואולם , היה מקום ואף צורך להגיש את תמונות רכב הנתבע , על מנת, ראשית לאמת כי רכבו של הנתבע אכן ניזוק באותו יום , ואולי אף באותו אירוע, ושנית כדי להתאים את הנזקים בשני כלי הרכב, בדרך לקביעה אם אכן הנזקים בשני כלי הרכב נגרמו באותו אירוע . ראיה זו חסרה . יתר פרטי החקירה - עד סוף עמוד 9 הנם למעשה גבית הודעות של המעורבים. לגבי עדויות אלו אתייחס בהמשך. אחרי עמוד 9 ציין החוקר את מסקנותיו , ואלה כאמור אינן קבילות כראיה , ונאי מתעלם מהן. אציין רק זאת כי החוקר, מציין בעמוד 5 לדו"ח " לאחר שסיימנו לגבות את עדותו יצאנו עם יוסי ברגיל למקום האירוע הנטען "הנ"ל הוביל אותנו ברחוב איינשטיין עד הפינה ימינה לרחוב דב הוז, כשפניו בכיוון הפניה ימינה במקום זה קיימת הפרדה בין אי התנועה המפריד בין כווני הנסיעה ברחוב איינשטיין (ראה צילום) ברגיל טען כי הוא וחברו נהג הרכב הגיעו מהכיוון הנגדי כיוון רמלה כאשר הפניה לרחוב דב הוז נראית משמאלם ואז הגיח מכיוון לא ברור רכב המבוטח והתנגש בהם " החוקר נחקר על תהליך השחזור הזה ארוכות ע"י בא כוח הנתבע 1 , ואולם בחקירה הנגדית לא עלתה כל שאלה לגבי העובדה כי החוקר , מוסר כי רחוב דוב הוז למעשה הנו רחוב דו סטרי כאשר שני כיווני הנסיעה מופרדים ע"י אי תנועה . החוקר אמר " במקום זה קיימת הפרדה בין אי התנועה המפריד בין כיווני הנסיעה ברחוב איינשטיין ( ראה תמונה " העולה מכך הוא כאמור , כי רחוב איינשטיין הנו רחוב דו סטרי, כאשר מסלולי הנסיעה בכיוונים הנוגדים מופרד ע"י אי תנועה . מול הכניסה לרחוב דוב הוז משמאלו של נהג התובע , יש פתח ברצף אי התנועה , היוצר צומת בצורת T בו מי שבא מכיכוונו של נהג התובע יכול לפנות שמאלה לרחוב דב הוז, וזה שיוצא מרחוב דוב הוז פונה שמאלה לרחוב איינשטיין . דבר זה הוא מאד משמעותי לעניין צורת אירוע התאונה . באשר להודעות המעורבים, גיל לקטיבי, אבי ברגיל,ויוסי בר גיל שצורפו לדו"ח החקירה של החוקר, הודעות אלו לא הוצגו בפני העדים שהעידו במשפט, ולא ניתנה להם אפשרות להתייחס אליהן , ולא נשאלו אם הם חתומים בכלל על ההודעות, ואם הרשום בהן הוא נכון אם לאו. ההחלטה ולפיה , דוחות חקירה ותצהירי חוקרים, ימסרו לבא כוח התובע , רק לאחר שיכריז ,אלו עדי" אין משמעה שבא כוח הנתבעת 2 יסתיר את ההודעות המיוחסות לעדים , כולל התובע, ולא יאפשר לו התייחסות אליהם. כיצד נבדוק, את נכונות דברי החוקר שרשם את הדברים, כיצד נקבע עובדה מוחלטת על פי מידע הרשום במסמכי הנתבעת 2,כיצד יתאפשר לעד שטוענים כי מסר הודעה לחוקר, לטעון , לא נכון, לא אמרתי דבר כזה, או אמרתי בצורה אחרץ, או לא הבנתי את השאלה , או החוקר לא הבין אותי, וכאלה טענות כנגד ההודעה הרשומה . אם לא יעומת העד עם מה שמסר במקום אחר , כיצד יוכל לאשר, להכחיש או לאשר חלקית את הדברים , כל עוד לא הועמד העד שמיחסים לו את הכתוב בהודעה . אילו למשל העדים הועמדו בפני הודעותיהם, ואישרו את האמור בהן, או הגיבו בצורה שתסגיר אי נחת, או התפתלות, או התחמקות ממתן תשובות, בכל סיטואציה כזו , ניתן לקבל משקל , על סקאלת המשקל של הראיות, החל מקבלה מלאה כעובדה מוכחת של האמור בהודעות, ועד לייחוס משקל קל או אף אפס משקל , תלוי במידת השכנוע אותה נוטע העד בלב בית המשפט ,במהימנות הכחשתו את האמור בהודה או מידת הספק שהוא מעורר בלב בית המשפט לגבי נכונות האמור בהודעה . הודעות אלו לא הוצגו לעדים. אי הצגת ההודעות לעדים, פוגמת במשקל שניתן ליחס אליהן אך אינה הופכת את ההודעות , כחלק מדו"ח החוקר, באופן אוטומטי לבלתי קבילות . עדיין ההודעות הן חלק מהדו"ח שהוא חלק מתצהיר החוקר, החוקר מצהיר כי הוא גבה את ההודעות כפי שנרשמו. ברמה של קבילות העדויות הן קבילות. בסקאלת המשקל, הדבר שונה , ומשקלן של ההודעות במקרה שלא הוצגו לעדים והעדים עומתו איתן, פחות מן המקרה שהן כן הוצגו לעדים והם עומתו איתן, וניתנה להם האפשרות להתייחס אליהן . יש להתייחס בזהירות , למה שניתן להסיק מן ההודעות. ולהתחקות למשל , אחרי אישושים או תימוכין ,ממקורות שונים למה שצויין בהודעות. למשל - אבי ברגיל אומר כי אחיו יוסי מדי פעם לוקח את הרכב שלו כי אין לו רכב . הוא גם מציין כי " שבוע לפני התאונה אחי יוסי קיבל שלילה " בסעיף 3 לתצהיר יוסי " בתקופה שבה אירעה התאונה עדיין לא היה בידי רישיון נהיגה " סעיף 6 לתצהיר צביקה סין " מכיוון שבזמן אירוע התאונה לא היה לחברי יוסי רשיון לנהוג ברכב " הנה , העובדה בהודעת אבי ברגיל ששבוע לפני התאונה נשלל רישיונו של יוסי, מקבלת חיזוק משני מקורות נוספים, של יוסי עצמו ושל צביקה. ואולם אליה וקוץ בה . בשעה שאבי אמר לחוקר שרשיונו של יוסי נשלל, יוסי אמר כי ע די י ן לא היה לו רישיון, ואילו צביקה אומר , פשוט ליוסי לא היה רישיון נהיגה . אליה וקוץ בה מדוע , אין מדובר רק בשינוי ניסוח. מאחורי הדברים יש מגמה . דוגמא שנייה בהודעתו של התובע לחוקר , " בשבת כאשר ישנתי , לא זכור לי שעה , העירה אותי אמא שלי ואמרה לי שצביקה סין ( חבר המשפחה ) בא אלינו לקחת את המפתחות של הרכב . המפתחות היו אצלי בחדר , נתתי לה את המפתחות ואמרתי לה שתתן לצביקה ואחר כך המשכתי לישון " יוסי בתצהירו , אומר " מכיוון שצבקיה סין ואני רצינו לאוכל במסעדה באזור , ביקשנו מאח את הרכב שלו . אחי נתן לנו את הרכב להשתמש בו " גם צביקה מצהיר בתצהירו - " מכיוון שרצינו לצאת לאכול , הסכים בעל הרכב אבי ברגיל להשאיל לי את רכבו ויוסי ברגיל ואני נסענו לאכול במסעדה באזור " החלק הזה מהודעתו של התובע בדבר נסיבות מסירת המפתחות של הרכב ליוסי וצביקה, מאומת ע"י שניהם, וכך אינן מניעה לקבל את גרסתו של התובע כפי שצוינה בדו"ח החקירה , כדבר שנמסר על ידו . בהודעתו של יוסי לחוקר , צוין- ," אחי היה זה שהשתמש ברכב באופן קבוע , אני לקחתי ממנו את הרכב פעם פעמיים לפני התאונה , אבל לא אני נהגתי ברכב, בערך חודשיים שלושה לפני התאונה קיבלתי שלילת רישיון . פעם אחת לקחתי את האוטו עם חבר אחד ופעם השנייה זה היה ביום שלפני התאונה , ביום שי 27/2/02 (צ"ל 27/12/02 ח.י.) בקשתי מאחי את הרכב כדי לנסוע לבלות." איך נתייחס לדבריו אלו של יוסי. גם אם הם לא הוצגו לו והוא לא עומת איתם. הודעתו של גיל לקטיבי נגבתה ביום 2/3/03 בשעה 20:00 . הודעתו של התובע , נגבתה ביום 2/3/03 ללא ציון שעה .הודעתו של יוסי ברגיל נגבתה ביום 2/3/03 שעה 18:45 . מנין לו לחוקר כי ליוסי ברגיל נשלל הרישיון , והוא לא רשאי לנהוג ועל כן לקח את צביקה לנהוג ? אין ציון שעה בהודעתו של אבי ברגיל. ואני מוכן לצאת מהנחה כי אבי מסר ודעה לפני יוסי, כך שבזמן שהחוקר גבה הודעה מיוסי, ידע כבר את דבר שלילת הרישיון , ואולם, אבי מוסר בהודעתו כי שבוע לפני תאונה , רישיונו של יוסי נשלל . יוסי מוסר כי חודשיים שלושה לפני התאונה נשלל רישיונו . מנין לו לחוקר את הידיעה כי חודשיים שלושה לפני האירוע נשלל רישיונו של יוסי . אין זאת אלא שיוסי הוא אשר אמר לו זאת, ומכאן שגם החלק הזה של הודעתו של יוסי נרשם מפיו ע"י החוקר. ואם קבעתי כי קטע זה נרשם ע"י החוקר מפיו של יוסי, אזי גם האמירה , כי - " ..... ופעם השנייה זה היה ביום שלפני התאונה , ביום ששי בקשתי מאחי את הרכב כדי לנסוע לבלות." וכך עולה גרסה שונה באשר למועד בו מסר התובע את מפתחות הרכב לצביקה ויוסי. פעם נאמר ביום שבת כשהוא ישן ואמו מסרה את המפתח לצביקה , ופעם ביום ששי כאשר יוסי לקח את המפתחות כדי לבלות. הדבר גם עולה מפורשות מעדותו של יוסי, בבית המשפט - " ....האוטו היה אצלי ביום ששי יום קודם, " התובע אמר , כי אמו מסרה את המפתחות לצביקה בשבת . יוסי אומר בפני - " אני לקחתי את האוטו ואת המפתחות מהבית , משהמשפחה " על רקע אי דיוקים, וסתירות אלו, ועוד אחרות, ניתן לקבוע כי אין לתת אימון בגרסאות של עדי התביעה . תוך שימוש בתיאורית יחוד המידע, יש בסתירות אלו כדי ליטול מגרסת עדי התביעה את המהימנות . גרסת הנתבע - סיפור קפיצת הילד נראה לי כי סיפור קפיצת הילד לא היה ולא נברא . א- על פי דו"ח החקירה, שלא נסתר, מדובר בצומת הכבישים דב הוז איינשטיין. רכב התובע נסע ברחוב איינשיטין, מסלולי הנסיעה בכיוונים המנוגדים מופרדים ע"י אי תנועה . מול רחוב דב הוז יש פתח היוצר צומת T . כאשר רכב התובע נוסע בנתיבו, ורכב הנתבע נוסע בנתיבו, יש ביניהם אי תנועה רצוף , הנקטע רק בפתח שמול רחוב דב הוז. אין כל אפשרות מגע בין שני כלי הרכב , אלא אם אחד מהם עובר דרך הפתח למסלול הנסיעה ב כיוון הנגדי . הנתבע טוען כי ילד פרץ לכביש מלפני רכב חונה . יש להניח כי רכבים לא חנו לרוחב הכניסה לרחוב דוב הוז, ויש להניח כי על פי תקנות התעבורה , רכבים חנו במרחק לפחות 12 מטר לפני מרכז הפניה בצומת. ילד פרץ מבין רכבים, ואני מוכן להניח כי הוא פרץ מלפני הרכב הראשון בשיירת הרכבים החונים, קרי לכל הפחות 12 ממרכז קשת הפניה בצומת, הנתבע אומר כי ראה אותו משלושה מטרים, קרי היה במרחק של כ15 מטר לפני הצומת, כשהוא סוטה שמאלה בחוזקה , הוא עולה על אי התנועה , ואינו מגיע לרכב התובע במסלול הנסיעה הנגדי מעבר לאי התנועה . ב- הנתבע אמר כי היו אנשים שהתקהלו במקום . איש לא הוזמן להעיד על הגרסה . ג- נניח כי גרסתו של הנתבע בדבר פריצת הילד לכביש נכונה . על פי התוצאה , הנתבע סטה שמאלה בגלל הילד והתנגש ברכב התובע. הנתבע אומר כי ראה את הילד במרחק של שלושה מטרים , כשהוא במרכז הכביש . אם ראה את הילד ממרחק של 3 מטר, הרי חייב לפגוע בילד , ללא כל ספק, כי זמן הבלימה הדרוש לו בכל סיטואציה הוא יותר משלושה מטר. בזמן זה , הילד נלכד בין רכבו של הנתבע, ורכבו של התובע , שהרי הילד פורץ מימין לשמאל, הגיע כבר למרכז הכביש, והוא בריצה , הילד חייב היה להיתקל ברכב התובע , שבלם, ונפגע, או ע"י חזית רכב הנתבע שבלם רק לאחר שראה אותו מרחק של 3 מטר במרכז הכביש . ד- אילו היה הנתבע סוטה שמאלה בחוזקה ופוגע ברכב הנתבע , כפי שתיאר זאת , הרי סביר היה להבחין בנזק בכנף קדמית שמאלית ברכב התובע . אין סימני פגיעה ישירה בכנף , הפגיעה היא במחצית השמאלי של החזית. אינני נוטה לתת אימון בגרסתו של הנתבע , ובגרסת העדים מטעם התובע צבקיה סין , ויוסי ברגיג . מצב הכביש , נתיבי הנסיעה, ואי התניעה באמצע טופחים על פני גרסת ההגנה כי הסטייה נגרמה עקב פריצה של ילד אל הכביש ומעבר רכבו של הנתבע לנתיב הנגדי .. על פי תיאור המקום, כדי שיווצר מגע בין שני כלי הרכב, חייבים שניהם להיות במסלול נסיעה אחד. איש מן המעורבים לא טען, כי עקב הסטייה , עבר רכבו של הנתבע את הכביש למסלול בכיוון הנגדי, מעבר לאי התנועה . אין גרסה כי התאונה לא התרחשה בנתיב ובכיוון הנסיעה של צביקה סין . ואם התאונה התרחשה במסלול הנסיעה של צביקה סין , הרי שרכבו של סין היה כבר בנתיב הנסיעה , או לפחות במקום כל שהוא בכביש בו נסע הנתבע , בכניסה לרחוב דוב הוז . המסקנה ההגיונית היחידה מכל זה היא כי נהג התובע הנתבע שנסע ברחוב איינשטיין והתקרב לצומת עם דוב הוז ,ביקש לפנות שמלאה מרחוב איינשטיין לרחוב דב הוז , כאשר באותו מזן ומקום נסע הנתבע ברחוב אינשטיין , בכיוון הנגדי, צביקה , פנה שמאלה מבלי לתת זכות קדימה לנתבע, חזיתו של רכב התובע החלה להיכנס לתוך תוואי הנסיעה של הנתבע, ואלה התנגשו בצומת, עקב כך שצביקה לא נתן זכות קדימה בצומת לרכבו של הנתבע. מתברר כי המעורבים , הם גם חברים, ואם כי ניסו להרחיק עצמם זה מזה לצורך המשפט. הנתבע כאשר חברת הביטוח דחתה את בקשתו להעניק לו כיסוי, פנה אל עורך הדין של התובע כדי שייצג גם אותו . העד יוסי ברגיל , נשאל בחקירתו הנגדית - " באחת השיחות עם חברת הביטוח אמרת שהיית מעורב בתאונה עם חבר שלך" והוא השיב " היום התיידדנו ואפשר לקרוא לזה חברים, לפני זה לא הכרתי אותו ....." מדוע פנה דווקא לעורך דין של התובע ?! אם לא היו ידידים מקודם לסיכום . אני דוחה את גרסת הנתבע כי התאונה אירעה עקב פריצת ילד לכביש שאילצה אותו לסטות שמאלה ולפגוע ברכבו של התובע ה"תמים" שנסע בנתיבו . ולפיכך , משמסר הנתבע לחברת הביטוח גרסה זו , הוא למעשה בקש לעזור לחברו התובע , שלא היה לו ביטוח מקיף , ולא צד ג' , ורק ביטוח חובה , כפי שהתובע עצמו הצהיר , במצורף לחוות הדעת של השמאי מטעמו. מאחר והגרסה , כי התאונה אירעה (אם אכן אירעה תאונה באמת ),כפי שאני מצאתי , תוך פניה שמאלה של רכב התובע בצומת דב הוז, איינשטיין, לא עלתה ע"י הנתבע , והוא , גם כן נתפס לגרסה השקרית של סטייה עקב פריצה של ילד לכביש, הרי שהגרסה של התובע והנתבע , כפי שעלתה בכתב התביעה לא הוכחה , והתבררה כלא סבירה בעליל. על כן , הן בגלל שהגרסה לא הוכחה, והן בגלל מעשה תרמית של הנתבע כלפי הנתבעת 2 , אני קובע כי התקיימו תנאי הסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, ודוחה את התביעה נגדה . באשר לנתבע מספר 1 , הרי הוא מודה כי סטה שמאלה לכיוון רכב התובע , והוא נתפס על הודאתו. הגרסה שלו כי סטה שמאלה, עקב פריצת ילד לכביש נדחתה על ידי , בשתי ידיים, וכך הנתבע נשאר עם הסטייה שמאלה תוך כדי נסיעה בכביש, ופגיעה ברכב הבא ממול, ועל כך הוא כאמור נתפס בהודאתו. גם אם אני קובע כי גרסתו אינה הגיונית . על כן על פי הודאת הנתבע , אני מקבל את התביעה נגדו, ומחייבו לשלם לתובע את הסכום של הנזק שנגרם בתאונה . גובה הנזק. על פי חוות הדעת של השמאי, ערך הנזק, לאחר הכרזת הרכב כאובדן טוטלי, ובניכוי ערך השרידים, הנו 20713 ₪ . התובע שילם לשמאי סכום של 1062 ₪ , סך הכל נזקי התובע 21775 ₪ . אני מחייב את הנתבע מספר 1 לשלם לתובע את הסכום של 21775 ₪ בתוספת אגרת משפט ששולמה, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל .גרסאות לתאונהתאונת דרכים