תביעת שיבוב ביטוח לאומי - סעיף 328

סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי במקום בו קמה חבות של המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה לנפגע, ובגין אותו מקרה קמה גם חבוּת של צד שלישי לשלם פיצויים לנפגע, רשאי המוסד לביטוח לאומי לתבוע מן הצד השלישי פיצוי על הגמלאות ששילם לנפגע וכן על הגמלאות שישלם לנפגע בעתיד.


סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], קובע:

"היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד, או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור".

להלן פסק דין בנושא תביעת שיבוב ביטוח לאומי - סעיף 328:

פסק - דין

1.     בפניי תביעת תחלוף שהגיש המוסד לביטוח לאומי כנגד הנתבעת, לפי סעיף 328 של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 ו/או לפי פקודת הנזיקין, וזאת בגין סכומי הגמלאות ששילם וישלם לנפגע בגין תאונה שאירעה ביום 22.4.1998 (להלן: "התאונה").

סכום התביעה, במועד הגשתה (28.12.2004), עמד על סך של 1,221,736.69 ₪. לאחר שהוברר שנעשתה טעות חשבונאית [ראה עמ' 2 לפרוטוקול ישיבת יום 16/1/2006] הועמד הסכום הנתבע, בסיכומי התובע על סך של 733,499 נכון ליום 26.8.2004 [הנתבעת איננה חולקת על סכום זה].

2.     העובדות הצריכות לעניין הינן אלה:

הנפגע, יליד 27.9.1963 נשוי + 2, נפצע בתאונה שאירעה לו ביום 22.4.1998, במהלך עבודתו. התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

התאונה ארעה בזמן הקמת מפעל הנתבעת בקרית גת. מתוך הראיות שהובאו בפני עולה, כי בהקמת המפעל עסקו כ- 400 קבלנים, אשר נעזרו בלמעלה מ- 11,000 עובדים, כאשר בו זמנית היו באתר הבניה, עד 2,500 עובדים [ראה עמ' 19 לפרוטוקול].
הנפגע שימש כמנהל צוות בחברת דלויה מרכז הבניה בע"מ (להלן: "המעביד") ועסק בהתקנה של קירות גבס באחד המבנים שהיו במקום. כך מתאר הנפגע את אופן התרחשות התאונה בתצהירו: "ביום התאונה בשעות הצהריים ירדתי במעלית לקומת הקרקע על מנת לחפש את הפועלים שלי באתר...כשיצאתי מהמעלית והתחלתי ללכת לכיוון היציאה, על שביל בטון שהוצב במקום למטרה זו, חשתי, כי אבן אחת מהשביל נשברה, איבדתי את שיווי המשקל שלי ונפלתי. תוך כדי הנפילה סובבתי את הברך השמאלית וכתוצאה נקרעה רצועת הברך".

כאשר הנפגע החל לעבוד באתר הבניה השביל לא היה קיים ובניית השביל נעשתה במהלך עבודת הנפגע באתר, כחודש או חודשיים לפני התאונה [ראה עמ' 22 לפרוטוקול]. ראה עדותו של הנפגע בעמ' 13 לפרוטוקול: "כאשר הגענו לאתר באותו מקום שבו נפלתי לא היה שביל והם בנו שם שביל. לשאלה מי בנה את השביל, אני עונה, שאני לא יודע . . . דלויה לא בנתה את השביל הזה. בהתחלה לא נתנו לעבור עד שגמרו את השביל...". כאמור, אין מחלוקת שלנפגע ו/או למעבידתו לא היה כל קשר לבניית השביל. השביל נבנה ע"י הנתבעת, באמצעות קבלן משנה מטעמה, אשר לא צורף כבעל דין לתובענה. הצדדים לא הביאו ראיות טובות בדבר זהות הקבלן שבנה את השביל ועפ"י אחת הטענות ייתכן שהשביל נבנה ע"י הקבלן דרוקר זכריה.

הנתבעת מודה בפה מלא, שעבודות בניית השביל הסתיימו לפני התרחשות התאונה.

3.     אין מחלוקת שהנתבעת הייתה במועד התאונה הבעלים ו/או המחזיק של המקרקעין, אשר עליהם הוקם המפעל ובהם היה מצוי השביל. התובע טוען, בין היתר, שהנתבעת הייתה גם מזמינת העבודה [בניית השביל] ומכאן שהיא נחשבת כ"קבלן ראשי".

4.     הנפגע הגיש תביעת נזיקין כנגד הנתבעת, במסגרת ת.א. 6302/02 (בית משפט השלום בבאר שבע). הליך זה הסתיים בפשרה, במסגרתה שולם לנפגע סך כולל של 100,000 ₪ מעבר לתגמולי המל"ל וזאת לסילוק מלא וסופי של תביעותיו של הנפגע עקב התאונה הנדונה.

     יצוין, כי המבטחת של המעביד (כלל חברה לביטוח בע"מ) הינה גם המבטחת של הנתבעת בתביעה זו.
5.     המומחה הרפואי, פרופ' דוד סגל קבע, כי בעקבות התאונה הודגם אצל הנפגע, קרע של הרצועה הצולבת הקדמית וקרע של המניסקוס המדיאלי באזור הקרן האחורית. המומחה ציין בחוות דעתו, כי הליכה עם קב אינה הכרחית וכי נכון למועד הבדיקה שנערכה על ידו, צילומי הברכיים אינם מראים על שינויים ניווניים, אולם בעתיד שינויים אלה יופיעו. כמו כן ציין המומחה, כי הקרעים במיניסקוס הינם תולדה של אי היציבות ולכן אין להפריד בין הנכות והנזק שנגרם על ידי הקרע ברצועה הצולבת לבין הנזקים הקיימים או העתידיים במיניסקוס. בנסיבות העניין העריך המומחה את נכותו הצמיתה של הנפגע בשיעור של 20% נכות.

     לעניין הנכות הזמנית קבע פרופ' סגל:
     100% - למשך ארבעה חודשים.
     50% - למשך חודשיים נוספים.
     25% - למשך ארבעה חודשים נוספים.

     בדיון שהתקיים 5.3.2007 [עמ' 8 לפרוטוקול] הגיעו הצדדים להסכמה לפיה חוות דעתו של המומחה סגל תשמש כראיה בתיק זה "כחוות דעת של מומחה מטעם ביהמ"ש, עם כל המשמעויות הנובעות מכך". בית המשפט אישר את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של החלטה.

     בנסיבות העניין, כאשר אף אחד מהמומחים לא נחקר על חוות דעתו, לאור מעמדו המיוחד של המומחה מטעם ביהמ"ש ולאור כך שהצדדים זנחו הטענות לגבי הממצאים אליהם הגיעו המומחים מטעמם, נראה שחוות דעתו של פרופ' סגל היא המחייבת, ולכן גם לא טרחתי לפרט את הממצאים אליהם הגיעו המומחים מטעם הצדדים [ד"ר ראט, ד"ר מוריס ופרופ' נרובאי].

6.     בפני ביהמ"ש נשמעו ארבעה עדים.

     מטעם התובע העיד הנפגע, מר אוסמן אלישע.

     מטעם הנתבעת העידו שלושה עדים, מר חיים ברג'יק [אשר שימש כאחד ממנהלי פרויקט הבינוי אצל הנתבעת], מר יוסי דלויה [אשר שימש כמנהל החברה שהעסיקה את הנפגע] ומר דודו גבאי [אשר שימש כחוקר פרטי].

7.     בישיבה שהתקיימה ביום 12.6.2008 השמיעו הצדדים את סיכומיהם בע"פ [ב"כ התובע צירף גם תחשיב נזק בכתב]. הצדדים התמקדו בעיקר בשאלת החבות וב"כ הנתבעת הודיעה, כי לעניין שיעור הנזק היא חוזרת על האמור בתחשיב הנזק, אשר הוגש לבית המשפט ביום 26.2.2007.

     שני הצדדים הגישו אסמכתאות מההלכה הפסוקה.

8.     כאמור, התביעה שבפניי היא תביעת פיצוי של המוסד לביטוח לאומי כנגד הנתבעת לפי סעיף 328 של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 בגין סכומי הגמלאות שהמוסד לביטוח לאומי שילם וישלם לנפגע בגין התאונה הנדונה.

סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], קובע:

"היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד, או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור".

כלומר, הסעיף קובע כי במקום בו קמה חבות של המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה לנפגע, ובגין אותו מקרה קמה גם חבוּת של צד שלישי לשלם פיצויים לנפגע, רשאי המוסד לביטוח לאומי לתבוע מן הצד השלישי פיצוי על הגמלאות ששילם לנפגע וכן על הגמלאות שישלם לנפגע בעתיד.
מצאתי להפנות בעניין זה לדבריו של כב' השופט (כתוארו אז) א. ריבלין בע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, בעמ' 517-516:

"עילת ההשבה של המוסד לביטוח לאומי נגזרת, כך שנינו, מעקרונות התחלוף (הסוברוגציה) . . . זכותו של המוסד כלפי המזיק היא, מבחינה מהותית, זכותו של הניזוק עצמו, והיא עוברת אל המוסד מכוח הדין כדי סכום הגימלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל בשל מעשה הנזיקין . . . הנה-כי-כן, המוסד עומד בנעלי הניזוק ואוכף את זכותו של הניזוק כלפי המזיק, ובהיעדר עילה לחייב את המזיק בתשלום פיצויים לניזוק נופלת גם עילת ההשבה של המוסד. המוסד נדרש אפוא להוכיח בגדרי תביעת ההשבה שלו גם את זכותו של הניזוק כלפי המזיק, עם זאת מימושה של זכות ההשבה אינו תלוי ברצונו של הניזוק, והמוסד רשאי להפעילה אף אם הניזוק עצמו אינו עומד לתבוע פיצויים מן המזיק. תוצאה נוספת שנובעת מעקרון התחלוף היא שזכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה. לפיכך לא יוכל המוסד להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. באופן דומה טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק, כגון טענת התיישנות, תעמודנה לו גם נגד המוסד (עניין סהר חברה לביטוח בע"מ הנ"ל [8], בעמ' 749; ברק בחיבורו הנ"ל [16], בעמ' 651)". (ההדגשה שלי - ע.ר.).

על כן, על התובע (המוסד לביטוח לאומי) להוכיח מהו שיעור חבותה של הנתבעת כלפי הנפגע, וממנו ייגזר שיעור הפיצוי שיגיע לתובע בגין הגמלאות ששילם וישלם. משמע, על המוסד לביטוח לאומי להוכיח את שיעור נזקיו של הנפגע כפי שהיה נוהג הנפגע בתביעתו. לאחר שיוּכח שיעור נזקיו של הנפגע, יש לנכות מסכום הנזקים אשם תורם, במידה ותוכח אשמתו התורמת של הנפגע.

אם סכום הפיצויים המגיע לנפגע עולה על סכום הגמלאות, הרי שאין לפסוק לביטוח הלאומי יותר ממה שהביטוח הלאומי שילם וישלם לנפגע, ובמקרה כזה סכום הגמלאות הוא סכום הפיצוי המגיע למוסד לביטוח לאומי.

ואילו אם סכום הפיצויים המגיע לנפגע נמוך מסך כל הגמלאות שהמוסד לביטוח לאומי שילם וישלם לנפגע, ייאלץ המוסד לביטוח לאומי להסתפק בסכום פיצויים זה, גם אם הוא נמוך מן הגמלאות המשולמות ואשר תשולמנה לנפגע, שהרי: "זכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק" - ע"א 1577/97 המל"ל נ. עמית, פ"ד נ"ז (4) 433, בעמ' 437, סיפא.

9.     מתוך סיכומי הצדדים נראה שאלו הם העניינים המרכזיים שיש לדון בהם:

א.     מעמדה של חברת טי. די. סי.
ב.     העדים והראיות.
ג.     האם התאונה התרחשה כתוצאה מ"פגם נסתר", באופן שלא ניתן היה לצפותה.
ד.     האחריות לקרות התאונה.
ה.     רשלנות תורמת מצד הנפגע.
ו.     חלוקת האחריות בין המזיקים
ז.     הנזק.

אדון בכל אחת מהפלוגתאות, לפי סדר הופעתן לעיל.

10.     מעמדה של חברת טי. די. ס­י. כקבלן ראשי

     במהלך שמיעת הראיות נעשה ניסיון, ע"י הנתבעת, לשנות את החזית ולהוסיף טענה חדשה, שלא נטענה קודם לכן, לפיה הנתבעת (בכובעה כמזמינת העבודה) הטילה את ביצוע העבודה על חברת טי. די. סי, שהיא בגדר "קבלן ראשי" כהגדרת המונח בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988. התובע התנגד להרחבת החזית באופן מפורש ולאורך כל ההליך.

     ראה בעניין זה דברי בא כוח הנתבעת בעמ' 28 לפרוטוקול: "אני אומרת שבכתב ההגנה לא הועלתה טענה לקיומו של קבלן ראשי...".
לא ניתן גם להתעלם מהאמור בסעיף 2 לתחשיב הנזק מטעם הנתבעת, בו למעשה מודה הנתבעת שההתקשרות עם המעביד נעשתה ישירות עימה ולא באמצעות קבלן ראשי, וראה הדברים שנכתבו בתחשיב הנזק מטעם הנתבעת: "הנתבעת התקשרה בחוזה לביצוע עבודה קבלנית עם חברת דלויה, מעבידתו של הנפגע...".

     לאחר שנשמעו כל העדים ובשלב שלאחר שהתובע סיים להשמיע את סיכומיו, ביקשה הנתבעת לראשונה [באיחור רב] לתקן את כתב הגנתה ע"י הוספת הטענה החדשה, לפיה חברת טי. די. סי שימשה כקבלן ראשי. בית המשפט הבהיר לנתבעת שאין מקום לדון בבקשה זו בעל - פה (ראה עמ' 30 לפרוטוקול). מאוחר יותר, באותו דיון, ניסתה הנתבעת להציג ראיות חדשות בשלב הסיכומים וכך נרשם מפי ב"כ הנתבעת, בעמ' 35 לפרוטוקול: "שמעתי הערת בית המשפט גם בעניין זה אם אני סבורה שיש צורך להגיש ראיות נוספות עלי להגיש בקשה בכתב ולכל המאוחר בתוך 7 ימים". למותר לציין שעד למועד מתן פסק הדין לא טרחה הנתבעת להגיש בקשה בכתב ומכאן שרואים את הנתבעת כמי שזנחה טענות אלו.

     גם אם לא היה מדובר בהרחבת חזית, סבורני, כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שחברת טי. די. סי שימשה כקבלן ראשי. הנתבעת לא צירפה את החוזה שנכרת בינה לבין חברת טי. די. סי ואף לא צורפו החוזים (אם קיימים כאלו) שבין חברת טי. די. סי למעביד [דלויה]. כמו כן לא צורף ההסכם שבין חברת טי. די. סי לבין הקבלן שבנה את השביל [ייתכן והמדובר בחברת דרוקר זכריה].

העד מטעם הנתבעת מר ברג'יק אישר בחקירתו, שההסכם בין הנתבעת לבין חברת טי.די.סי. "נמצא בחברת אינטל", ולכן יש לקבוע שאי הצגת ההסכם יוצר חזקה שאילו ההסכם היה מוגש הוא היה תומך דווקא בעמדת התובע. מתוך הראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש לא ניתן לקבוע שחברת טי. די. סי שימשה כקבלן ראשי וייתכן שלכל היותר תפקידה של חברת טי. די. סי, היה לנהל את הבניה, מטעמה של הנתבעת.

     גם אם חברת טי. די. סי שימשה כקבלן ראשי, נראה שאין לייחס לכך משמעות גבוהה במיוחד, שכן התאונה לא התרחשה במהלך הבנייה של השביל, אלא לאחר שנסתיימה בנייתו. ראה בעניין זה דברי ב"כ הנתבעת בסיכומיה בעמ' 30 לפרוטוקול: "אני לא חוזרת בי שהשביל היה בנוי וגמור לפני התאונה".
     לפיכך, ומכל האמור לעיל יש לקבל הטענה בדבר הרחבת חזית, בין היתר, בשים לב לנימוקים שלהלן ולעובדה שהנתבעת נמנעה מלתקן את כתב הגנתה ולקבוע, כי הנתבעת, אשר הזמינה את ביצוע העבודות, תחשב כ"מבצע בניה" [בהתאם להגדרת המונח בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988] בנוסף להיותה הבעלים והמחזיק של המקרקעין.

11.     העדים והראיות

מטעם התובע העיד הנפגע, שהוא למעשה עד ניטראלי, כיוון שאין לו כל אינטרס בתוצאות הדיון לאחר שתביעתו מול המזיק הסתיימה בפשרה. בית המשפט סבור שגרסת הנפגע מהימנה וכי מדובר בעד שניתן להסתמך על דבריו.

כזכור, הנתבעת נמנעה מלצרף את החוזה שנכרת בינה לבין חברת טי. די. סי, כמו כן לא צורפו החוזים (אם קיימים כאלו) שבין חברת טי. די. סי למעביד ובין חברת טי. די. סי לבין הקבלן שבנה את השביל.

העד מטעם הנתבעת מר חיים ברג'יק, אשר שימש כאחד ממנהלי פרויקט הבינוי אצל הנתבעת, אישר בחקירתו שהוא לא היה אחראי על הפרויקט נשוא עבודות הבניה שביצעה חברת דלויה וברוב הגינותו אמר: "נכון שאני מצהיר כאן על עובדות של פרוייקט שאני לא הייתי ממונה עליו".

בסמוך לאחר התאונה ערכה הנתבעת [או חברת טי. די. סי] תחקיר לגבי נסיבות קרות התאונה ואולם תוצאות החקירה לא הוגשו לבית המשפט כראיה מטעם הנתבעת. ראה הדברים שאמר בקשר לכך העד מטעם הנתבעת, מר דלויה: "את החקירות עשו אנשי הבטיחות של אינטל וחברת טי. די. סי. הממצאים של החקירות הובאו לידיעת האנשים שהיו מטעמי דוברי אנגלית, אני לא דובר אנגלית ולא הבנתי את הדברים האלה". בנוסף יש לפנות לדברים שאמר בקשר לכך העד ברג'יק מטעם הנתבעת: "טי. די. סי עשו את תחקיר הארוע והם העבירו לנו את הדוחו"ת. אני מאמין שאפשר להשיג את הדוחו"ת מחברת טי. די. סי. את הדוחו"ת הם העבירו אלינו באימיל...". אי הצגת הדו"חות יוצרת הנחה לחובת הנתבעת שאילו הדו"חות היו מוצגים, הם היו תומכים דווקא בגרסת התובע.
החוקר הפרטי מטעם הנתבעת הציג צילומי מעקב שנערכו לנפגע במהלך שנת 2001 וציין במהלך עדותו, כי יש קטע בקלטת "שרואים את הנפגע רץ". בעקבות דברים אלו, בית המשפט ביקש שהחוקר הפרטי יצביע על המקום בקלטת [שהוקרנה באולם ביהמ"ש], לאותו קטע, ואז החוקר השיב: "אני מתקן עצמי שאין קטע שרואים את הנפגע רץ, אלא הולך בהליכה מהירה ועובד ללא קב". ביהמ"ש צפה בקלטות שהנפגע צולם בהם בסתר, בהן נצפה הנפגע הולך בחצר ביתו ומבצע את עבודתו כנהג מיניבוס. בניגוד לטענת הנתבעת, ביהמ"ש סבור שלא היה בקלטות אלו דבר כדי לסתור את הנכות הרפואית שנקבעה לנפגע [בשיעור של 20%]. העובדה שרואים את הנפגע הולך ללא קב ונוהג במיניבוס, לא היה בהם כדי לסתור את טענת הנפגע או להוות חידוש כלשהו לגרסה שהוצגה מטעם התובע.

12.     האחריות לקרות התאונה

כאמור, אין מחלוקת שהנתבעת היא הבעלים והמחזיק של המקרקעין בהם ארעה התאונה.

בשיטת האחריות של מחזיק מקרקעין בישראל חלה התפתחות משמעותית מאז קום המדינה ועד ימינו. בתחילת הדרך, עם קום המדינה, הפסיקה הישראלית הלכה בעקבות המשפט האנגלי, לא הכירה בעקרון אחריות אחד החל על מחזיק כלפי כל מבקר בקרקע. האחריות של המחזיק הייתה קשורה בזהות המבקר, כאשר הבחינו בין שלושה סוגי מבקרים עיקריים. האחד- מוזמנים, היינו גורמים שהיה לבעל המקרקעין אינטרס בהימצאותם בשטחו, השני - בני רשות, גורמים שהורשו להיכנס למקרקעין למרות שלא היה לבעל המקרקעין אינטרס ממשי בעצם הימצאותם, השלישי - מסיגי גבול - גורמים שנכנסו למקרקעין ללא רשות בעליהם. ההלכה הכירה בחובת זהירות הולכת ופוחתת לפי האינטרס של בעל הקרקע, כאשר על מוזמנים [כדוגמת הנפגע] חלה חובת הזהירות הגבוהה ביותר, לגבי בני רשות הוכרה חובת זהירות מצומצמת וכלפי מסיגי גבול לא הוכרה חובת זהירות כלל.
הלכה זו בוטלה בשנות השבעים ובוטלה גם ההבחנה שהייתה קיימת בין מוזמנים ל"בני רשות" והחילו אחריות רחבה [שהייתה בעבר נחלתם של מוזמנים בלבד] המבוססת על מבחן הצפיות, כקבוע בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין. כאמור, עפ"י עקרונות הרשלנות הכללית חב המזיק חובת זהירות לכל אלא שהוא חייב לקחתם בחשבון כעלולים להיפגע, במהלך הדברים הרגיל, ממעשה או ממחדל שלו. מקור החובה הוא בעובדת השליטה והפיקוח על הקרקע.

בבואנו לקבוע האם חלה האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות על מקרה מסוים, עלינו לבדוק את העניין בשלושה מישורים. המישור הראשון , האם חב המזיק חובת זהירות לניזוק, במסגרת זו יש לבחון את שאלת חובת הזהירות המושגית ואת חובת הזהירות הקונקרטית. במישור השני, יש לבדוק האם הפר המזיק את חובת הזהירות המוטלת עליו, ובמישור השלישי, נבדוק האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. כך שרק אם התשובה תהיה חיובית בשלושת המישורים הנ"ל, תוטל האחריות על המזיק. לעניין זה ראה: ע"א 145/80, שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח'. פ"ד לז(1).

קיום חובת זהירות:נ המבחן לקיום חובת זהירות הוא מבחן הצפיות, עפ"י סעיף 36 לפקודת הנזיקין והוא נחלק לשניים: קיום חובת זהירות מושגית וקיום חובת זהירות קונקרטית. בבואו לקבוע קיומה של חובת זהירות מושגית, שואל בית המשפט את עצמו, מן ההיבט העקרוני, האם ביחס לסיכון מסויים קיימת חובת זהירות. המבחן, כאמור, הוא מבחן הצפיות לאמור, האם אדם סביר יכול היה לצפות את ארוע הנזק, צפיה טכנית, והאם צריך היה לצפותו לאמור, צפיה משפטית. לא כל צפיה טכנית היא צפיה משפטית ולא כל אימת שיכול אדם לצפות מראש אירוע נזק מסוים יש להטיל עליו חובה משפטית לצפותו ולנקוט בצעדים לקידום פני הסכנה. זוהי שאלה של מדיניות משפטית המוכרעת עפ"י ניסיון החיים ועפ"י שיקולים חברתיים כלכליים וכיוצא באלה. בית-המשפט מעמיד לנגד עיניו את מידת שכיחות הנזק הנגרם כתוצאה מהסכנה הצפויה, את מידת הנזק הצפוי ממנה, את מידת והיקף ההגנה שראוי להעניק מפני אותו סוג נזק בעיני החברה, את מידת או כמות המשאבים הכלכליים הדרושים לשם קידום פני הסכנה - ואם ראוי להטיל על המזיק נקיטת אמצעים שכאלה מבחינה כלכלית - וכיוצ"ב שיקולים שבמדיניות משפטית.
הפרת חובת הזהירות:ו כאן נבחנת התנהגותו של המזיק תוך השוואה עם סטנדארט התנהגות המוטל על אדם סביר העומד במקומו, כשהאדם הסביר איננו אלא בית המשפט ונסיון חייו - עפ"י אמות המידה שנקבעו בפסיקה. במידה ומגיע בית המשפט למסקנה כי הנתבע סטה בהתנהגותו מסטנדרט הזהירות הנדרש ממנו, כאדם סביר, ואם כשל בכך הרי שהתנהגותו סטתה מאמות המידה הנדרשות ממנו לקידום פני הסכנה.

גרימת נזק: רכיב שלישי זה נבחן לאחר קביעת קיומה של חובת זהירות ולאחר קביעה כי הנתבע הפר חובה זו. כאן צריך התובע להוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה ישירה מהתנהגות הנתבע לאמור, עליו להראות קיומו של קשר סיבתי בין התוצאה המזיקה ובין הפרתה של חובת הזהירות מצד הנתבע.

אעבור מכאן לדון בשאלת רשלנותה של הנתבעת בנסיבות המקרה שלפני.

13.     האם מוטלת על הנתבעת חובת זהירות כלפי הנפגע

חובת זהירות מושגית: סעיף 36 לפקודה מטיל חובת זהירות מושגית על בעלים בנכס לטובת המבקרים בנכס, ואין הבעלים והמבקר זרים זה לזה והבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים ובין סיכונים שנוצרו במקרקעין.

כשמדובר במחזיק מקרקעין שהוא גם מזמין העבודה ונחשב גם ל"מבצע הבניה" של השביל ממנו נגרמה התאונה, חובת זהירות זו היא כפולה ומכופלת, ועליו ליצור סביבת עבודה בטוחה ומוגנת עבור הקבלנים שהוזמנו על ידו ועובדיהם. במסגרת זו על מזמין העבודה לדאוג לפיקוח נאות על סביבת העבודה ולוודא את דבר ביצוע הפיקוח הלכה למעשה (ע"א 1711/56 גרייף נגד צ'טווד בע"מ, פ"ד יא (2) 1051, ע"פ 876/76 וינגרטן נגד מדינת ישראל, פ"ד לב (2)29). קל וחומר שנוצרת זיקה כזאת, בין הבעלים ובין אותם סיכונים, כאשר הבעלים הוא גם בעל השליטה בנכס וכאשר הוא המחזיק בו בפועל (ע"א 707/79 וינר נגד אמסלם, פ"ד לה(2)209). כאמור, שליטה ופיקוח, קל וחומר כשמצטרפת להם בעלות, מבססים קיומה של חובת זהירות מושגית. יחד עם זאת, בעלים שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו, אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון והמבחן הוא מבחן הצפיות כאמור.
הנתבעת שלפני היא הבעלים של המקרקעין ולבעלותה בנכס מצטרפים השליטה וההחזקה בו בפועל. הנתבעת היא זו שיצרה את הסיכון ע"י כך שהזמינה את הנפגע לבצע אצלה עבודות גבס, כאשר ההזמנה נעשתה באמצעות המעביד, חברת דלויה. כמו כן הנתבעת היא זו שהזמינה, את בניית השביל, באמצעות קבלן אחר. כיוון שכך קיימת זיקה בינה ובין סיכונים שנוצרים בתוך המקרקעין בהן מתבצעת העבודה. כאמור לעיל, אין הנתבעת והנפגע זרים זה לזה ובהיות הנפגע עובד עבור הנתבעת ובהזמנתה.

נראה לי כי לא יכול להיות ספק בדבר יכולתה של הנתבעת לצפות את אירוע הנזק כתוצאה מבנייתו של השביל. בהתאם לראיות שהוצגו בפני, נראה, כי מדובר היה בשביל מבטון והתאונה התרחשה סמוך לאחר בנייתו של השביל. במהלך שלב יציקת הבטון נסגר השביל למעבר בני אדם ואולם סמוך לאחר מכן נפתח השביל למעבר בני אדם, מבלי שהנתבעת עשתה בדיקות כלשהן לגבי תקינותו של השביל והתאמתו לייעודו. למרות שהנתבעת טענה שבנייתו של השביל הסתיימה לפני קרות התאונה, נראה, כי גם טענה זו איננה מדויקת, שכן נכון הוא ששלב יציקת הבטון הסתיים לפני התאונה ואולם עד למועד התאונה עדיין לא נעשה ציפוי לבטון, באמצעות קרמיקה או בכל דרך אחרת.

חובת הזהירות המושגית, נבחנת באופן אבסטרקטי, במנותק מעובדותיו של מקרה מסוים ונקבעת על פי מבחן הציפיות כפי שנאמר בפסק הדין היסודי ב"פרשת ועקנין"; "אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא כי מקום שניתן לצפות נזק, כענין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה" (שם בעמ' 123). באופן עקרוני, ניתן לומר כי הנתבעת, חבה חובת זהירות מושגית כלפי הקבלנים ועובדיהם, אשר עסקו בבניית מפעל הנתבעת בקרית גת.

הנתבעת, כמבצע עבודה סביר וכמחזיק מקרקעין סביר, יכולה היתה, ולפיכך גם צריכה הייתה מבחינה משפטית, לצפות את האירוע, שכן שביל פגום הוא מעשה הטומן בחובו סכנת התמוטטות שעה שאנשים הולכים עליו. משהתירה הנתבעת את פתיחתו של השביל למעבר בני אדם, מבלי שערכה לשביל את הבדיקות הדרושות, מבחינה הנדסית ובטיחותית, הרי שהיא זו שלמעשה יצרה את הסיכון ולמרות שהיה לה הכוח והיכולת למנוע את הסיכון - היא לא עשתה דבר.

מבחינת מדיניות משפטית, נראה לי, כי מדובר בסיכון שכיח וברור, שתוצאתו עשויה להיות נזק גופני לא קל, כבמקרה שלפני, ושהאמצעים והמשאבים הכלכליים הדרושים למניעתו הם קטנים ביותר ומוצדקים על פי כל שיקול של כדאיות כלכלית מול הנזק הצפוי.

לפיכך, אני קובע, כי מוטלת במקרה שלפני חובת זהירות מושגית על הנתבעת.

14.     בקיומה של חובת זהירות מושגית, אין די. עלינו להוסיף ולבחון, האם קיימת בנסיבותיו הספציפיות של המקרה הנדון, חובת זהירות קונקרטית ומהי היקפה של אותה חובה כפועל יוצא של שיקולי מדיניות משפטית, כדברי השופט ברק (כתוארו אז) ב"פרשת ועקנין"; "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי) ... חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון על כן מי שמשתמש במתקן ספורט- אם כמשתתף ואם כצופה- עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות" (שם בע' 126) ובהמשך נאמר: "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר, מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (שם בעמ' 127).

כאמור, גבולותיה של חובת הזהירות הקונקרטית, בכל מקרה ומקרה, יקבעו וישורטטו לאור שיקולי מדיניות המובילים אותנו לאבחנה בין סיכון סביר, בגינו לא תוטל חובת זהירות קונקרטית לבין סיכון בלתי סביר שבהתקיימו נדרוש נקיטת אמצעי זהירות סבירים, למניעתו.

אפשר ללמוד על קיום חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת, גם מתוך הפסיקה המתייחסת למועצות מקומיות, אשר חבות חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי העוברים בשטח השיפוט שלהן. חובתה של העיריה הינה לדאוג לתקינות הרחובות והשטחים הציבוריים שבשטחה, ולתקן מכשולים מסוגים שונים בדרך (ראו - גרובנר נ. עירית חיפה פ"ד ל (1) 141). ניתן ליישם פסיקה זו גם על גופים אחרים, כדוגמת הנתבעת, אשר מחזיקה בשטחי מקרקעין גדולים ורחבים.

כאמור, במישור זה, של חובת הזהירות הקונקרטית, ניתן לקבוע שהנתבעת יכלה לצפות את התרחשות הנזק, כאשר אפשרה את פתיחתו של השביל למעבר בני אדם, מבלי שנערכו בדיקות מתאימות לבחינת טיבו של השביל והתאמתו לייעודו.

לפיכך, אני קובע, כי על הנתבעת מוטלת, במקרה שלפני, חובת זהירות קונקרטית.

15.     האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות

לעניין זה יצויין, מחד, כי אם יוכח שהיה מכשול משמעותי בשביל, הרי שהנטל עובר לנתבעת להוכיח שהיא עשתה את כל הנדרש כדי לגלותו ולתקנו (ראו בהתאמה לפסק הדין - ע"א 73/86 שטרנברג נ. עירית בני ברק פ"ד מג (3) 343); ע"א 7386/86 נחלת יהודה נ. זדה פ"ד לט (1) 19). ומאידך, במקרה שבו הנתבעת לא יכלה באמצעים סבירים לאתר את המכשול אזי אין לקבוע שהיא התרשלה (ראו פס"ד שטרנברג הנ"ל בעמ' 374).

     במקרה שלפניי אין ספק שהיה פגם בשביל, אשר חלק ממנו קרס בעקבות השימוש שנעשה בו [הליכה] ואולם ב"כ הנתבעת טוענת בסיכומיה כי הפגם בשביל הוא פגם נסתר, ולכן לא ניתן לקבוע שהיא התרשלה. טענה זו אינה מקובלת עלי. יש להבחין בין פגם נסתר, קרי - פגם שלא ניתן לגלותו בבדיקה חיצונית, לבין פגם שיש קושי מסוים לגלותו במבט חטוף, אך ניתן לגלותו ללא קושי בבדיקה חיצונית מעט יותר קפדנית. הפגם בשביל נשוא דיוננו - קרי חוסר יציבותו של השביל, הינו פגם מן הסוג השני שבאמצעים פשוטים ניתן היה לגלותו. הנה כך, אף אחד מהעדים מטעם הנתבעת, לא טען שמדובר בפגם נסתר שלא ניתן היה לאתר אותו בבדיקה סבירה, שאמורה להיעשות בגמר יציקת הבטון. אני סבור שכאשר מדובר בשביל שמשמש הולכי רגל רבים, כדרך גישה בין מבנים שונים, ניתן וצריך לצפות מעובדי הנתבעת לבצע בדיקה מעט יותר קפדנית מאשר בדיקה שטחית בלבד. אילו הנתבעת הייתה בודקת את יציבות השביל מייד ובסמוך לאחר בנייתו אין לי ספק שהתאונה הייתה נמנעת.

     התובע עמד בנטל להוכיח שבשביל היה מכשול ובנסיבות העניין, הנטל עובר לנתבעת להוכיח כי היא עשתה את כל הנדרש כדי לגלות את המכשול ולתקנו. הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה בעניין זה. במהלך המשפט לא נתקבלה כל ראיה מטעם הנתבעת בקשר לאמצעים, כביכול, בהם נקטה הנתבעת לגילוי המכשול ואם לא די בכך, הרי שגם דו"ח הבדיקה שבוצע ע"י הנתבעת לאחר קרות התאונה הוסתר ולא הוגש כראיה למרות שהדו"ח היה בחזקתה של הנתבעת. מתוך הראיות שנשמעו בפני ניתן לקבוע שהנתבעת, לא נקטה [בעצמה או באמצעות אחרים] באמצעים כלשהם לבדיקתו של השביל לאחר גמר הבניה ולפני שהשביל נפתח למעבר בני אדם.

     לפיכך, אני קובע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות ומכאן שהתרשלה, ולכן עליה לפצות את הנפגע בגין נזקיו.

16.     לענין הרכיב השלישי, גרימת נזק, נראה שלא צריכה להיות מחלוקת שהתובע הוכיח שהנזק שנגרם לנפגע הינו כתוצאה ישירה מהתנהגות הנתבעת וכי קיים קשר סיבתי בין התוצאה המזיקה ובין הפרתה של חובת הזהירות מצד הנתבעת.

17.     רשלנות תורמת מצד הנפגע

     למרות שהנפגע נהג ללכת על אותו השביל, פעמים רבות, סבורני, כי אין מקום בנסיבות העניין להטיל עליו אשם תורם לקרות התאונה.
          
     הנפגע הלך על השביל בצורה רגילה ולא יכל לצפות, שחלק מהשביל יישבר ויגרום לנפילתו. בנסיבות העניין ניתן לקבוע שאדם סביר שהיה הולך על השביל לא היה נזהר יותר מהזהירות שננקטה ע"י הנפגע וכי לא יהיה זה צודק או מוסרי להטיל על הנפגע אשם תורם כלשהו.

זאת ועוד, הפסיקה נטתה להקל באשמו התורם של עובד, שניזוק במהלך עבודתו ונקבע לא אחת שעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת.

ביטוי לנטיית בתי המשפט שלא להכיר בנקל באשם תורם של עובד ניתן למצוא בפסק הדין שניתן בע"א 655/80 - מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו פ"ד לו (2), 592 עמ' 604-605, שם נקבע, בין היתר, כי.
"מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו...". הדברים יפים גם לענייננו למרות שאין המדובר בתביעה של עובד כנגד מעבידו.

נטל הראיה לגבי קיומו של אשם תורם מונח על כתפי הנתבעת ומידת ההוכחה הנדרשת היא כדרישה הקיימת במשפטים אזרחיים, היינו לפי מאזן ההסתברויות. בנסיבות העניין ניתן לקבוע שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח קיומו של אשם תורם מצידו של הנפגע.

לפיכך, אני קובע שאין להטיל על הנפגע אשם תורם לקרות התאונה.

18.     חלוקת האחריות בין המזיקים

     הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי על בית המשפט לדון בחלוקת האחריות בין הגורמים השונים, כאשר לשיטתה של הנתבעת החלוקה צריכה להיעשות בין ארבעה גורמים והם: המעביד (חברת דלויה), חברת טי. די. סי, חברת זכריה דרוקר (אשר בנתה את השביל) והנתבעת עצמה (כמבצע בניה ומחזיקה במקרקעין).

כאשר מספר מזיקים מבצעים כל אחד מעשה נזיקין וכולם יחדיו גורמים לנזק אחד, הרי שהם מעוולים יחד ובשל כך אחראים הם כלפי הניזוק יחד ולחוד. המעביד לא צורף כנתבע מסיבות ברורות, מאחר ולתובע אין זכות שיבוב כלפיו. התובע לא צירף את חברת זכריה דרוקר וחברת טי. די. סי כנתבעים בתובענה, מאחר ולא ידע על מעורבותן. מנגד, לא ברור מדוע לא טרחה הנתבעת לצרף להליך זה את חברת זכריה דרוקר וחברת טי. די. סי - לפחות במסגרת הודעה לצד שלישי. מששאלתי את ב"כ הנתבעת כיצד בית המשפט יוכל לקבוע את חלקה של חברת זכריה דרוקר, אשר לא צורפה להליך השיבה: "השביל ככל הנראה היה פגום לאחר שהתאונה קרתה חודש חודשיים לאחר תום בנייתו והדבר מדבר בעד עצמו". נראה לכל הפחות שיש בתשובה זו משום הודאה בחבות מצד הנתבעת.

עפ"י סע' 84 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) רשאים המעוולים לתבוע שיפוי מכל מעוול אחר, החב על אותו נזק. הלכה היא כי המבחן למידת ההשתתפות בין שותפים לעוולה הוא עפ"י מבחן "האשמה המוסרית". לכן קביעת מידת ההשתתפות בין שני מזיקים אינה תלויה באחריותם כלפי הניזוק. ייתכנו מקרים בהם יהא זכאי מעוול לדרוש מן המעוול האחר השתתפות שהיא כדי 100% (ראה לענין זה "דיני הנזיקין" ג. טדסקי תש"ל סע' 282 285, 302). בבואנו לחלק האחריות בין מעוולים משותפים, יש להעריך משקלם היחסי של התנהגויות ושל גורמים שונים ומגוונים ואין הדברים נתונים לקביעה מדויקת (ראה ע.א. 971/90 חרושת ברזל פ"ת בע"מ נ. סמרי ואח' פד"י מו (4) 421 בעמ' 426).

בהתחשב בנסיבות כולן, בשים לב לכך שהנתבעת הינה הבעלים והמחזיק של השביל הפגום ובהתחשב בכך שהנתבעת הינה בגדר "מבצע בניה", אשר הזמינה את העבודה באמצעות קבלנים שעבדו עבורה, בהתחשב בכך שעבודות הבנייה של השביל הסתיימו לפני התאונה, בהתחשב בכך שחברת דלויה (המעביד) לא עסקה בבניית השביל ולכן חלקה באחריות קטן ביותר - הנני קובע, כי חלקה של הנתבעת באחריות הינה בשיעור של 50%.
הנזק שנגרם לנפגע

19.     כאב וסבל
בשים לב לשיעור הנכות, גילו של הנפגע 45 שנים [בעת התאונה היה הנפגע בן 35 שנים] וחוסר יכולתו של הנפגע להשתלב בחיים נורמאלים חדשים, עותר ב"כ התובע לפסוק סכום בסך של 600,000 ₪ בגין כאב וסבל.

מנגד, הנתבעת סבורה שיש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל לפי כפל הפיצויים שהיו מגיעים לנפגע, אילו החישוב היה נעשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים ובסך של 78,164 ₪.

בעניין אופן חישוב הפיצוי בגין נזק שאיננו ממוני, אני מפנה לדברי כב' השופט (בדימוס) ת. אור בע"א 180/88 יצחק עוזרי נ' ראובן שרופי ואח', תק-על 90(3) 606, בעמ' 607 (מיום 7.10.1990 בפסקה 4 לפסק הדין):

"... שבתביעות לפי פקודת הנזיקין יש לקבוע את שיעור הפיצויים על נזק לא ממוני בהתחשב בכל נסיבות המקרה האינדיבידואלי הנידון בפני בית המשפט, כשבית המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל בנסבות המקרה המיוחדות, בהתחשב במהות הפגיעה, שעור הנכות, הטפול והסבל שסבל התובע בעבר ואלה הצפויים לו בעתיד, וכלל הנסיבות הרלונטיות האחרות. המדובר בפיצויים בדרך אמדן בהתחשב בנסבות המיוחדות של המקרה, הבאים לענות על הנזק הלא ממוני שנגרם בפועל. לא כן הדבר בקביעת שעור הנזק הלא ממוני בתביעה לפי חוק הפיצויים. בתביעה על פי חוק זה, קבעו התקנות דרך מכנית לקביעת שיעור הפיצויים שאין לסטות ממנה, בכפוף לשיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי תקנה 2(ב) לתקנות. (השוה ע"א 235/79 פסקי דין ל"ג (1) עמ' 346 בעמ' 350)."

סבורני שפגיעה חמורה זו בנפגע, הטיפולים שעבר, הכאבים מהם סבל, ההסתגלות לחיים לאחר הפגיעה, גילו הצעיר במועד התאונה, ושיעור הנכות, כל אלה צריכים למצוא את ביטויים בפסיקת הפיצוי בגין הנזק שאיננו ממוני.

בשים לב לכל המפורט לעיל ולרבות הפסיקה הרלוונטית, סבור אני כי נכון יהיה להעמיד את הפיצוי המגיע לנפגע בגין הנזק שאיננו ממוני על סכום של 150,000 ₪ נכון להיום, ובקביעת סכום הפיצוי כבר לקחתי בחשבון שסכום זה כולל גם את הריבית המגיעה ממועד היווצרות עילת התביעה.

20.     בסיס השכר לחישוב הפסדי ההשתכרות

     מתוך אישור על תשלום גמלה לנפגע אנו למדים שהגמלה חושבה לפי שכר מבוטח (רבע שנתי) בסך של 23,564 ₪ ולכל חודש סך של 7,855 ₪ [בערכי קרן].

     ב"כ הנתבעת הפנתה, מצד אחד, לכך שמס' שנים לפני התאונה השתכר הנפגע סכומים נמוכים יותר, אך בתחשיב הנזק מטעם הנתבעת נראה שהנתבעת איננה חולקת על כך שבסיס השכר לחישוב הפסדי השתכרות צריך להיעשות לפי השכר המבוטח במל"ל, היינו 7,855 ₪ [ראה סעיף 19 לתחשיב הנזק מטעם הנתבעת]. יש לזכור שהנתבעת הפנתה בסיכומיה לתחשיב הנזק מטעמה וראה דברי ב"כ הנתבעת: "לענין הנזק מפנה לתחשיב הנזק..." [ראה עמ' 35 לפרוטוקול].

ב"כ התובע ביקש אף הוא לערוך את החישובים לפי אותו שכר.

אומנם מס' שנים לפני התאונה הרוויח הנפגע סכומים נמוכים יותר ומנגד לא ניתן להתעלם מהדברים שנאמרו ע"י מעבידו של הנפגע שציין שהנפגע היה פועל וראש צוות "אמין וטוב" וכי לשיטתו "הנפגע יכל להתקדם בעבודה שהוא עסק בה".

אשר על כן, אני קובע כי בסיס שכרו החודשי ברוטו של הנפגע הוא: 7,855 ₪ לחודש.
21.     הפסד השתכרות לעבר

ב"כ הנתבעת סבורה שיש לערוך את הפסדי ההשתכרות לעבר בהתאם לנכויות הזמניות שנקבעו ע"י פרופ' סגל ובאופן הבא:
     א.     100% - למשך ארבעה חודשים.
     ב.     50% - למשך חודשיים נוספים.
     ג.     25% - למשך ארבעה חודשים נוספים.

הנפגע טען בתצהירו, כי לא עבד בשום מקום עבודה במשך כשלוש שנים [התקופה המדוייקת עומדת על 32 חודשים - ראה סעיף 24 לתצהיר הנפגע] והחל לעבוד רק באופן חלקי בחודש ינואר 2001 בתפקיד של נהג מיניבוס [ראה סעיף 26 לתצהירו של הנפגע], כאשר בתפקיד זה השתכר כ- 5,000 ₪ לחודש בלבד [כ- 3,000 ₪ פחות מהשכר שהרוויח לפני התאונה]. למותר לציין, כי הנתבעת לא חקרה את הנפגע, חקירה הנגדית, אודות הנטען בסעיפים אלו.

במועד שנתן הנפגע עדות בבית המשפט (ביום 28.5.2008) הבהיר הנפגע שאינו עובד, בשום מקום עבודה, מזה תקופה של כשלושה חודשים [ראה עמ' 17 לפרוטוקול].

לפיכך, התובע מבקש לפצל את תקופת הפסדי השכר לעבר לשתי תקופות. התקופה הראשונה (ראה סעיף 24 לתצהיר הנפגע) חלה ממועד התאונה ועד ינואר 2001, היינו תקופה של 32 חודשים, לפי הפסד מלא בסך של 7,855 ₪ בחודש, ובסה"כ - 251,360 ₪ (בערכי קרן). התקופה השנייה (ראה סעיף 27 לתצהיר הנפגע) בה השתכר הנפגע באופן חלקי, חלה מחודש ינואר 2001 ועד למועד הגשת התביעה בסוף חודש אוקטובר 2004, היינו תקופה של 46 חודשים, לפי הפסד שכר חלקי בסך (קרן) של 2,925 ₪ בחודש, ובסה"כ 134,550 ₪ (בערכי קרן).

הנפגע הפנה גם, בסעיף 20 לתצהירו, לתקופות אי הכושר שנקבעו לו על ידי הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי וכדלקמן:
א.     ממועד התאונה למשך כשנה [עד ליום 30.4.1999] - 100%.
ב.     מיום 1.5.1999 ועד ליום 30.10.1999 - 40%.
ג.     מיום 1.11.1999 ועד ליום 30.4.2000 - 50%.

סבורני שהתובע עמד בנטל להוכיח שהנפגע הפסיד סכומי כסף משמעותיים ביותר, בראש הנזק "הפסד שכר לעבר". ממועד התאונה ובמשך כמעט שלוש שנים [עד שנת 2001] הנפגע לא עבד כלל ולאחר מכן התחיל לעבוד בתפקיד של נהג מיניבוס, כך ששכרו פחת בכ- 3,000 ₪ בחודש. הנתבעת לא הציגה נתונים אחרים ואף לא ניסתה לסתור טענות אלו, אשר הועלו ע"י התובע והנפגע.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועדותו של הנפגע, וכלל הראיות שבפני בית-המשפט, מצאתי לקבל את גרסתו של הנפגע (אשר נתמכת במסקנות הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי) לפיה הנפגע היה באובדן כושר עבודה מלא (100%) למשך שנה ממועד קרות התאונה וממילא לא יכל לחזור לעבודתו הקודמת לפני שעבר הסבה תעסוקתית. לאחר תום שנה, ממועד התאונה, ועד למועד הגשת התביעה מצאתי שיש להעמיד את הפסדי ההשתכרות של הנפגע לפי 25% משכרו [למרות שנזקים בפועל היו גדולים הרבה יותר] וזאת בהתחשב, בין היתר, בחובת הנפגע להקטין את נזקיו.

החישוב לתקופה הראשונה הוא: 7,855 ₪ לחודש X 12 חודשים ובסה"כ 94,260 ש"ח ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה (נובמבר 1998) ובסה"כ- 172,233 ₪.

החישוב לתקופה השנייה הוא: 1,964 ₪ בחודש [רבע מ- 7,855 ₪] X 66 חודשים ובסה"כ 129,624 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה (ינואר 2002) ובסה"כ- 194,779 ₪.

התובע לא כלל בחישוביו [כנראה מחמת טעות] את התקופה שממועד הגשת התביעה [אוקטובר 2004] ועד למועד מתן פסק הדין ועל כן התעלמתי מתקופה זו לאור הכלל הידוע שלא ניתן לפסוק סכומים שלא נתבקשו במפורש.

לפיכך, הסכום המלא המגיע לנפגע בגין הפסד שכר לעבר, עומד על 367,012 ₪.

22.     הנכות התפקודית
ב"כ התובע טוען כי התאונה סיכלה את כל עתידו של הנפגע, שכן במועד התאונה הנפגע היה אדם צעיר בן 34 שנים, כאשר כל עתידו לפניו והיה לו מירב הסיכויים להתקדם בעבודה ולשיטתו יש לערוך את החישוב, לפי נכות תפקודית בשיעור של 44% (ראה סעיף 3.3 לתחשיב הנזק מטעם התובע).

הנפגע טוען בסעיף 23 לתצהירו, כי כל חייו עבד רק בעבודות פיזיות כגון התקנת קירות גבס, עבודות בניה ושיפוצים, היינו עבודות שמחייבות מאמץ פיזי רב. כמו כן טוען הנפגע, כי בעקבות התאונה הוא הופנה לערוך שיקום מקצועי בתחום האלקטרוניקה, אך לא הצליח להשתלב בתחום זה.

מנגד, הנתבעת סבורה שיש לערוך את הפסדי ההשתכרות לעתיד, לפי נכות תפקודית בשיעור של 10% בלבד.

     ככלל, שיעור הנכות הרפואית מבטא לרוב גם את שיעור הנכות התפקודית. בעניין זה אני מפנה לדברי כב' השופט (בדימוס) ת. אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, בעמ' 799:
"המקרים שבהם נוהג בית-המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע. בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות נרחבות בגוף. במקרה כזה, הנכות הרפואית לפי התוספת לתקנות הנ"ל היא בשיעור של 20%, אף שייתכן שלא יהיה בהן הפרעה תפקודית כלשהי, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מ-20%. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה.“

ראו גם דברי כב' השופט (בדימוס) ד. לוין ז"ל בע"א 516/86 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, בעמ' 700.

בעניין מגבלותיו של הנפגע בעבודה עקב התאונה הנדונה, העיד הנפגע בתצהירו ודבריו אלה של הנפגע בדבר מגבלותיו בעבודה לא נסתרו.

יתרה מכך, אין ספק כי פגיעה בברך משפיעה באופן ניכר על התפקוד של אדם שעיסוקו בבניה. במקרה שבפנינו אומנם חזר הנפגע לעבודה בתפקיד אחר, כנהג, אם כי כפי שהעיד בהיקף מצומצם יותר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועדותו של הנפגע, וכלל הראיות שבפני בית-המשפט, בהתחשב בהפסד השכר הממשי לתקופת העבר (המתפרסת על פני 10 שנים), בשים לב לכך שבמועד מתן העדות הנפגע לא עבד מזה שלושה חודשים, בהתחשב בממצאים הרפואיים אשר הצביעו על כך שתהא החמרה בעתיד, בהתחשב בהחלטה של הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי מיום 21.12.2004, אשר החליטה להפעיל את תקנה 15 במלואה, ע"י הוספת 10% נכות לנכות הרפואית (בשיעור של 20%) וקבעה דרגת נכות יציבה בשיעור כולל של 30%, סבור אני כי יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של הנפגע עקב התאונה הנדונה, על שיעור של 25% נכות תפקודית, וזאת נוכח חומרת הפגיעה מחד גיסא, וחזרתו של הנפגע לעבודת חלקית מאידך גיסא.
23.     אובדן כושר השתכרות לעתיד
ב"כ התובע טוען כי יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות בעתיד לפי הנכות התפקודית ובסיס השכר כפי שטען לעיל.

ב"כ הנתבעת טוענת כי יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות העתידי, עד גיל 67, לפי 10% נכות תפקודית ושכר של 8,000 ₪ בחודש [תשומת הלב שהטיעון בדבר גובה השכר נלקח מתחשיב הנזק שהוגש על ידי הנתבעת לפני יותר משנה].

בעניין פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לנפגע שחזר לעבודתו, כתב כב' השופט (בדימוס) ד. קציר ז"ל בספרו (ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית (2003)) (להלן: "קציר"), בעמ' 207:

"אך חזרתו של הנפגע לעבודה אחרי הפגיעה אינה בהכרח סיבה לשלול ממנו את הפיצוי בשל הפסד כושר ההשתכרות, שכן היתה גישה כזאת בגדר תמריץ שלילי לנפגעים המבקשים לשוב לעבודה. בפרשת יפידוף נ' חב' ליצור משקאות קלים (ת"א (חי') 961/92, לא פורסם) הצליח הנפגע למצוא לעצמו מקום עבודה חדש אחרי שהחלים. אף כי בית המשפט לא שוכנע שקיימת סכנה ממשית שיפוטר מעבודה זו נפסק לו פיצוי גלובלי בראש נזק זה: "עובד שנפגע בתאונה ומצליח לחזור לעבודה ולהשתקם למרות נכותו ומגבלותיו כשהוא עושה זאת, חרף הסבל הרב שעובר עליו, ראוי להערכה. מאמציו אלה אינם צריכים להפוך לו לרועץ בבואו לקבל פיצוי בגין פגיעתו עד כדי שלילת הפיצוי כולו".

החשש הקיים לפיו הנפגע ימצא עצמו במגבלותיו, ללא מקום עבודה, הינו חשש אמיתי, אשר התממש בפועל [כזכור, במועד מתן העדות הנפגע לא עבד מזה שלושה חודשים]. ברור מאליו הוא שסיכוייו של הנפגע למצוא עבודה חדשה, נוכח מומו כתוצאה מן התאונה, הינם נמוכים יותר.

     בעניין זה אבקש להפנות לדברי כב' השופט (בדימוס) ג. בך בע"א 591/80 חיו נ' ונטורה, פ"ד לח(4) 393, בעמ' 402:
     "נקודת המוצא לעניין תביעה זאת היא המצב, הקיים אצל התובע היום בקשר לעבודתו, והאפשרות, שבעתיד יחול במצב זה שינוי, אשר יביא בחובו הפסד בשכר עקב נכותו. הכוונה היא בעיקר לאפשרות, שהתובע ייפלט מסיבה כלשהי ממקום עבודתו הנוכחי אל שוק העבודה, ויש לבדוק, אם לא פחתו סיכוייו, עקב נכותו כתוצאה מהתאונה, למצוא מקום עבודה אחר, שבו לא תיפגע רמת הכנסתו".

     בנוסף אני מפנה לדבריו של כב' השופט ד. לוין ז"ל בע"א 632/81 בן יעקב נ' מיכאלי, פ"ד לח(4) 12, בעמ' 19:
     "אין זה חיזיון נדיר בימינו, שעובדים מפוטרים מעבודתם או שמעבידם פושט את הרגל. בכל מקרה כזה מוצא עצמו העובד, גם אם אין לנכותו כל קשר לפיטוריו, מתדפק על דלתותיהם של נותני העבודה; או אז עשויה מגבלתו הפיסית לעלות לו בצימצום מרחב אפשרויות התעסוקה שלפניו. קל וחומר שהדברים אמורים באדם, שרכש מקצוע בלימודים או בניסיון ממושך, ונכותו מונעת ממנו לעסוק במקצועו זה. גם אם התמזל מזלו וזכה למצוא מקום עבודה מתאים ושכר הולם בצדו, הרי אם חלילה ימצא עצמו מבקש עבודה, מצבו יהא גרוע ממצבם של שאר בעלי אותו מקצוע, שכן מבחינת סיכויי העסקתו מחדש הוא משול למי שחסר מקצוע לחלוטין".

בדומה, כתב כב' השופט (כתוארו אז) א. ברק בע"א 646/77 לוי נ' עמיאל ואח', פ"ד לב (3) 589, בעמ' 596:
     "בהערכת הפסד כושר ההשתכרות, אין להסתפק בבחינת הפגיעה שנפגע הניזק בכשרו לתפקד במקצועו הנוכחי, אלא יש לבחון את הפגיעה שהוא נפגע בכושר השתכרותו בכלל, תוך שלוקחים בחשבון את האפשרות כי הוא יצטרך, מטעם זה או אחר, לעזוב את עבודתו הנוכחית, ולמצוא לעצמו מקצוע אחר המתאים לו. בחיפוש אחר מקצוע חדש, בשוק העבודה הכללי, עשוי מצבו של הניזק להיפגע בשל מומו. בגין פגיעה זו בכושר השתכרותו בעבודה זכאי הניזק לפיצוי".

     במקרה שבפניי, סבור אני כי נוכח החשש שבעתיד (וגם בהווה) עלול הנפגע למצוא את עצמו ללא תעסוקה, ונוכח נכותו כתוצאה מן התאונה אף עלול הנפגע להיות בעל סיכויים פחותים למצוא תעסוקה חלופית.
     בשים לב למכלול השיקולים הרלוונטיים נראה לי שיש להעמיד את הפיצוי המגיע לנפגע בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד לפי גובה הפיצוי המתקבל בחישוב אריתמטי ולפי נכות תפקודית בשיעור של 25% עד גיל 67.

     החישוב המלא הוא:
     בסיס השכר - 7,855 ₪ בשערוך להיום [היינו תוספת הצמדה בלבד בשיעור של 80% ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק הדין] מביא לכך שהשכר המשוערך עומד על 9,595 ₪ בחודש.

     השכר המשוערך בסך 9,595 ₪ בחודש X 25% נכות תפקודית X מקדם היוון 193.0891 (לתקופה של 22 שנים, עד הגיע הנפגע לגיל 67) = 463,172 ₪.

          זהו הפיצוי לו זכאי הנפגע בראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד.

24.     עזרת צד ג' והוצאות לעבר ולעתיד
     במסגרת תחשיב הנזק מטעם התובע מבקש התובע לפסוק לנפגע פיצוי גלובאלי בגין עזרת צד ג' בסך של 66,000 [לעבר 16,000 ₪ ולעתיד 50,000 ₪] וכן סכום נוסף בסך של כ- 80,000 ₪ בגין הוצאות לעבר ולעתיד בגין נסיעות ורכישת תרופות (ראה סעיפים 4 ו- 5 לתחשיב הנזק מטעם התובע).

במסגרת תחשיב הנזק הציעה הנתבעת לפסוק לנפגע, בגין ראש נזק זה, פיצוי גלובאלי בסך של 50,000 ₪.

מכלל הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, עולה כי יש לנפגע מגבלות עקב נכותו כתוצאה מן התאונה הנדונה, אך כיום הנפגע מצליח להתמודד עם רבות ממגבלותיו בצורה טובה. כמו כן, עצם העובדה שכיום בני משפחתו של הנפגע עוזרים לו, ואין הוא נזקק עד היום לקבלת עזרה בשכר, אינה שוללת את הזכאות לפיצוי בגין עזרה זו.
אני מפנה לדברי כב' השופט א. גרוניס בע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון ואח', תק-על 2005(3) 1492, בעמ' 1497 (מיום 4.8.2005, בפיסקה 11 לפסק הדין):
"אם כן, השאלה העולה לפנינו היא האם בעת קביעת הפיצויים בגין עזרת הזולת, יש להביא בחשבון את העזרה שתוענק לנפגע על ידי בני משפחתו. יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם נכה דוגמת המשיב יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולוּ בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. עם זאת, ברי כי אין המזיק יכול "להרוויח" מכך שבני משפחה יסייעו לנכה בלא תמורה".

בענייננו, מדובר באדם כבן 45, שכתוצאה מן התאונה נגרם לו קרע של הרצועה הצולבת הקדמית וקרע של המניסקוס המדיאלי באזור הקרן האחורית.

על כן לאור האמור לעיל, אני קובע כי הפיצוי בגין עזרת הזולת והוצאות, הן לעבר והן לעתיד בגין התאונה הנדונה, יהיה בסכום כולל של 75,000 ₪, נכון להיום, וזאת על דרך האומדנא [יש לציין, כי הסכום של 50,000 ₪, אשר הוצע ע"י הנתבעת בתחשיב הנזק מטעמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התאונה מגיע לכדי סך של למעלה מ- 96,000 ₪].

בקביעת שיעורו של הפיצוי בראש נזק זה, לקחתי בחשבון את המגבלות מהן סובל הנפגע עקב התאונה הנדונה, את כושרו ויכולתו של הנפגע להתמודד בכוחות עצמו עם חלק מן המגבלות כיום, והחשש שכושרו של הנפגע להתמודד בכוחות עצמו עם מגבלות אלה יפחת באופן טבעי עם עליית גילו.

25.     הפסד פנסיה

     התובע טוען שיש לפסוק לנפגע הפסד בגין פנסיה ותנאים סוציאלים בסכום של 15,000 ₪ ובנסיבות העניין מצאתי לקבוע שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח רכיב זה.
26.     שיעור הגמלאות ששולמו וישולמו ע"י התובע:

כזכור, הסכום הנתבע, הועמד על סך של 733,499 נכון ליום 26.8.2004 והנתבעת איננה חולקת על סכום זה.

     לאחר שמיעת הסיכומים, ביום 23.6.2008 נתנה על ידי החלטה בנוסח הבא: "...בטרם מתן פסק הדין מצאתי לאפשר לצדדים להגיש השלמת טיעון בעניין שווי הקצבאות ששילם התובע כשהן משוערכות למועד השמעת הסיכומים (12/6/08). במידת הצורך רשאים הצדדים לצרף חוו"ד אקטוארית מתוקנת..."

     התובע טוען, בהודעתו מיום 24.6.2008, כי יש להוסיף לסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק, כך שסכום המשוערך למועד השמעת הסיכומים, עומד על 912,828 ₪.

     מנגד, הנתבעת טוענת בהודעה שהגישה ביום 24.7.2008 [אשר הוגשה באיחור רב], כי לגבי חלק של הגמלאות ששילם התובע, היא מסכימה שיש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ואולם לגבי אותו חלק שעדיין לא שולם, טוענת הנתבעת שיש להוסיף הצמדה בלבד.

ייתכן ויש צדק בטענת הנתבעת לגבי דרך החישוב ואולם הנתבעת בחרה להימנע מעשיית החישוב המתמטי, כמו כן נמנעה הנתבעת מהגשת חוות דעת אקטוארית ואף לא הביאה בפני בית המשפט נתונים לצורך ביצוע החישוב המדויק [היינו, מתוך סכום הגמלאות המלא, מהו הסכום שכבר שולם לנפגע בפועל ומהו החלק שישולם בעתיד]. בנסיבות הענין נראה שלא ניתן לערוך את החישוב המוצע ע"י הנתבעת.

27.     סכום הפיצויים:
     א.     כאב וסבל -                          150,000      ₪
     ב.     הפסד השתכרות לעבר -                    367,012      ₪
     ג.     הפסד השתכרות לעתיד -                    463,172 ₪
     ד.     עזרת הזולת והוצאות (לעבר ולעתיד)-          75,000      ₪
          סה"כ פיצויים:                         1,055,184 ₪
לאור האמור לעיל, חלקה של הנתבעת עומד על 50%, כך שסך הפיצוי המגיע לתובע (הביטוח הלאומי), אחרי ניכוי אשם של מעוולים אחרים, הוא: 527,592 ₪. מאחר וסכום זה נמוך יותר מהגמלאות שהתובע שילם וישלם לנפגע בעתיד, הרי שבנסיבות העניין אין מקום לבצע הפחתה נוספת.

28.     דרך התנהלותה של הנתבעת:

     לפני סיום מצאתי להתייחס גם לדרך התנהלותה של הנתבעת בתיק זה.

     למרות שעל הצדדים היה להגיש תיקי מוצגים מבעוד מועד הנתבעת הגישה, עשרות רבות של מסמכים לא מסומנים, במועד שמיעת הראיות. בעמ' 16 לפרוטוקול נרשמה הערת בית המשפט, כי החקירה הנגדית שמתבצעת ע"י ב"כ הנתבעת "מתנהלת בעצלתיים". כאשר הגיע זמנה של הנתבעת להשמיע את העדים מטעמה, התברר שעדי הנתבעת הלכו למזנון. בעמ' 18 לפרוטוקול נרשמה הערה נוספת של בית המשפט בנוגע להתנהלות הדיון ע"י הנתבעת. הנתבעת עתרה לתקן את כתב הגנתה ללא בקשה בכתב, רק בשלב של השמעת הסיכומים. הנתבעת לא הציגה את ממצאי החקירה שנעשו לאחר התאונה ולראשונה ביקשה להגיש את הממצאים במהלך השמעת הסיכומים מטעמה. במועד ההוכחות ביקשה הנתבעת להעיד את מר דלויה, בעדות בע"פ, ללא תצהיר עדות ראשית ובטענה, כי מר דלויה לא הסכים לחתום על תצהיר (ראה עמ' 20 לפרוטוקול). בתשובה לכך אמר מר דלויה: "אני לא סירבתי לחתום על תצהיר. לא ביקשו ממני לחתום על תצהיר...אם היו מבקשים ממני לחתום הייתי מסכים". תגובת הנתבעת לעניין חישוב הגמלאות הוגשה באיחור משמעותי והנתבעת התעלמה מהחלטת בית המשפט ונמנעה מלערוך את החישוב המתמטי המבוקש.

     כאמור, אלו הן רק מקצת מחדלי הנתבעת בניהול התובענה.
29.     סוף דבר:

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן:

א.     סך של 527,592 ₪.
ב.     בנסיבות העניין מצאתי לנכון להעמיד את שכר הטרחה לו זכאי התובע על שיעור של 20% מן הסכום שנפסק בס"ק א' לעיל, בתוספת מע"מ כדין.
ג.     בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את "הוצאות המשפט", בהתאם להוראות תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

התובע רשאי להגיש פסיקתה לחתימת בית המשפט.

תשלומו של הסכום הפסוק המגיע על-פי פסק דין זה, יבוצע על-ידי הנתבעת במשרד ב"כ התובע בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זכות התחלוף (שיבוב)

  2. תביעת שיבוב נגד נהג

  3. תביעת שיבוב נזק לרכב

  4. מדד שלילי בתביעת שיבוב

  5. זכות שיבוב - כפל ביטוח

  6. תביעת תחלוף - נזק לרכב

  7. תביעת שיבוב נזק למשאית

  8. תביעת שיבוב תאונת דרכים

  9. ערעור בנושא הסכם השיבוב

  10. קדימות בהגשת תביעת שיבוב

  11. תביעת שיבוב בגין נזקי מים

  12. זכאות ל 25 אחוז בתביעה נבלעת

  13. תביעת שיבוב בעקבות תאונת דרכים

  14. תביעת שיבוב בגין נזקי רכוש לרכב

  15. התקבל ערעור על דחיית תביעת שיבוב

  16. תביעת שיבוב בגין נזקים לרכב חונה

  17. תביעה מעורבת שבה תביעת תחלוף - שיבוב

  18. תביעת שיבוב ביטוח לאומי - סעיף 328

  19. תאונת דרכים בעבודה לעצמאי - זכות שיבוב

  20. תביעת שיבוב בגין נזקי רכב מבוטח התובעת עקב תאונה

  21. תביעת שיבוב בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב בשל נפילת ענף עץ

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון