התובע טוען, כי בהתאם להוראות הפוליסה, על הנתבעת לשלם לו את תגמולי הביטוח בעקבות המקרה הביטוחי, ואילו מאידך הנתבעת טוענת, כי המקרה הביטוחי לא ארע בנסיבות המתוארות על ידי התובע, אלא בוים ונגרם במסגרתה של קנוניה. ##להלן פסק דין בנושא שריפת רכב - דחיית כיסוי ביטוחי:## עניינה של התובענה, בתביעת מבוטח התובע מהמבטחת את תשלום תגמולי הביטוח, בעקבות שריפה שפרצה ברכבו, שהיה מבוטח אצלה בזמנים הרלוונטיים לתובענה. 1. התובע הינו בעלים של רכב פרטי מסוג B.M.W דגם טי.די.אס מ.ר. 15-151-45 שנת ייצור1998, אשר יובא לארץ ביבוא אישי מגרמניה (להלן: "הרכב" וגם "רכבו של התובע"). 2. הנתבעת הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את הרכב, בפוליסת ביטוח מקיף שמספרה: 4-3368475-1 לתקופה מיום 25.3.01 ועד ליום 28.2.02 (להלן: "הפוליסה"). 3. ביום 15.1.02 נשרף רכבו של התובע וכתוצאה מכך הוצא הרכב מכלל שימוש והוכרז כאובדן להלכה (להלן: "המקרה הביטוחי"). 4. בעקבות המקרה הביטוחי, פנה התובע לנתבעת בדרישה לתשלום תגמולי הביטוח המגיעים לו על פי הפוליסה, אולם הנתבעת דחתה את בקשתו של התובע בטענה, כי בנסיבות המקרה היא פטורה מתשלום זה, ובשל כך הוגשה התובענה שבפני. המקרה הביטוחי בהתאם לתצהירו הראשי של התובע 5. ביום 14.1.02 יצא התובע מביתו שבנתיבות, בשעות הערב המאוחות ועשה דרכו לפגישה עם חברו בקניון לב אשקלון. הפגישה לא התקיימה כמתוכנן מטעמים בלתי ברורים, והתובע עשה דרכו בחזרה לביתו, אולם הפעם, במסלול נסיעה שונה, מזה בו נסע קודם לכן, בהגיעו בדרכו לאשקלון. בשעה 00:30 או בסמוך לכך, עת נסע התובע בחזרה לביתו, ליד ישוב שובה, החלה דולקת בלוח המכוונים, נורת האזהרה המתריעה בפני מחסור בדלק, והרכב החל נוסע שלא כבשגרה. בשלב זה, התובע, אשר אינו בקיא לטענתו בכל הקשור עם התחום הטכני של הרכב, גמל בליבו שלא לקחת סיכון, והחנה את רכבו בשולי הכביש, במרחק של כ- 4 ק"מ מביתו שבנתיבות. התובע, שהיה ללא כרטיס אשראי, ללא כסף מזומן וללא מכשיר טלפון נייד, החל עושה דרכו בחזרה לנתיבות הן רגלית והן באמצעות טרמפ. מעט אחרי השעה 01:00, הגיע התובע לביתו, שם ביקש את עזרתו של אחיו (להלן: "גאורגי"). גאורגי נקרא לעזרתו, ובכלל זה יצר קשר עם מוקד "איתוראן" (להלן: "המוקד"), וביקש מהם, כי יסבו את תשומת ליבם לרכב החונה בצד הדרך. בנוסף התקשר גאורגי לחברו ללימודים, אולג גזמן, בכוונה לשאול ממנו את רכבו ובעזרתו להגיע אל רכבו של התובע (להלן: "אולג"). אולג נתן את הסכמתו, אולם ביקש תחילה מהתובע ומגאורגי, כי יסיעו אותו לביתו שבשדרות, וכך היה. בשעה 02:00 או בסמוך לכך, החלו השלושה עושים דרכם מנתיבות לשדרות ברכבו של אולג, מסוג פיג'ו דגם 205, ובשעה 02:20 לערך, הגיעו ליעדם כאמור. לאחר שהובא אולג לביתו, החלו התובע ואחיו עושים דרכם בחזרה אל הרכב, לא לפני שעצרו בתחנת דלק הממוקמת ביציאה משדרות כשהשעה היא 2:40 לערך. בתחנת דלק זו רכשו התובע ואחיו כ- 3 ליטרים של סולר (אותם מילאו בשני בקבוקי שתייה ריקים) בכוונה להוסיפם אל מיכל הדלק שברכבו של התובע. במהלך השהות בתחנת, קיבל גאורגי שיחת טלפון מהמוקד בה הודע לשניים, כי ישנה התראה לפריצה של הרכב וכי נפסקה הקליטה עם המערכת המותקנת בו. בתגובה לכך, התובע ואחיו נסעו במהירות, אל מקום חניית הרכב, ולתדהמתם הם מצאו את הרכב כשהוא עולה בלהבות. התובע וגאורגי קיוו כי יוכלו לכבות את השריפה באמצעות מטף כיבוי שיתכן ונמצא ברכבו של אולג, אולם מטף שכזה לא נמצא, והשניים הזעיקו למקום את המשטרה שהגיעה בלוויית מכבי אש, אשר כיבו את האש. בעקבות אירוע השריפה כאמור, פנה התובע למשטרה והגיש תלונה, המשטרה פתחה בחקירה במסגרתה נבדקה האפשרות, כי מדובר ב"הצתה עצמית", אולם החקירה לא הניבה מסקנות כלשהן לעניין זה. המחלוקת 6. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלת זכאותו של התובע לקבלת תגמולי הביטוח מהנתבעת, בגין המקרה הביטוחי שאירע עם רכבו והאם היה זה אירוע ביטוחי כמשמעותו בפוליסה . התובע טוען, כי בהתאם להוראות הפוליסה, על הנתבעת לשלם לו את תגמולי הביטוח בעקבות המקרה הביטוחי, ואילו מאידך הנתבעת טוענת, כי המקרה הביטוחי לא ארע בנסיבות המתוארות על ידי התובע, אלא בוים ונגרם במסגרתה של קנוניה. גרסתו של התובע מלאה סתירות ובקיעים אשר אינם מתיישבים עם ההיגיון, באשר בין היתר, התובע כאמור, יצא מביתו בשעות הלילה לפגישה עלומה באשקלון שלא התקיימה,ללא כסף, ללא ארנק, ללא טלפון, ולמרות שנוכח, כי הדלק ברכבו אזל, בחר בדרכו בחזרה מאשקלון, לנסוע בדרך צדדית שאינה מוארת, ולפיכך היא משוכנעת, כי התובע היה מעורב במישרין או בעקיפין בשריפת הרכב על מנת לזכות בתגמולי ביטוח בסכום כפול משוויו שלהרכב, והיא פטורה בנסיבות אלו מתשלום על פי תנאי הפוליסה ו/או על פי הוראותיו של חוק חוזה ביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן: "החוק"). על מי מן הצדדים מוטלת חובת ההוכחה 7. כידוע, בטענות קנוניה ותרמית, חוסר שיתוף פעולה או טענות פטור אחרות, נטל הבאת הראיות והשכנוע, מוטלים על מבקש הפטור, דהיינו חברת הביטוח. כלל אוניברסלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו - בין טענה חיובית ובין שלילית - עליו הראיה. הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע, נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד - "המוציא מחברו עליו הראיה"; ויכול שיהא זה התובע ויכול שיהא זה הנתבע, הכול לפי העניין והשני - "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי"; הן לעניין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות (ראה י. קדמי, "על הראיות", 1508) בענייננו, מדובר בתביעה לקבלת תגמולי ביטוח, הנדרשים בגין השריפה שארעה ברכבו של התובע (המבוטח), כאשר לצורך פסק דין זה, השאלה השנויה במחלוקת איננה עצם התרחשותו של אירוע השריפה, כי אם קיומה של אפשרות שהתובע או מי מטעמו מעורבים ו/או אחראים להתרחשות האירוע לצורך קבלת כספי הביטוח, ונטל ההוכחה בתביעות ביטוח מסוג זו שבפני נקבע כחל על התובע-להוכחת האירוע הביטוחי, ועל הנתבעת - להוכחת טענות התרמית, הקנוניה, ההונאה והכשלת בירור האירוע הנותנים לה פטור מתשלום תגמולי הביטוח במקרים כגון אלו: "הכלל לעניין נטל הראיה בתביעות לנזקי ביטוח רכוש הוא, שעל המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, בעוד שעל חברת הביטוח, הטוענת לפטור מאחריות על-פי איזה מן הסייגים שנכללו בתניות הפוליסה, מוטל להוכיח, כי המקרה נושא תביעתו של המבוטח נכנס לגדרו של אותו סייג". (ע"א 678/86 חסן חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ מג(4), 177). לאור האמור ומאחר ואין מחלוקת בין הצדדים בקיומו של האירוע, עובר הנטל אל כתפיה של הנתבעת להוכיח, כי מתקיימים התנאים הפוטרים אותה מתשלום הפיצויים, דהיינו כי בנסיבות העניין התובע נהג בניגוד להוראות החוק, בכך שפעל לקבלת תגמולי הביטוח במרמה, וכי יתכן ובאותו מקרה לא היה כלל אירוע ביטוחי המכוסה לפי הפוליסה. משהוכח לכאורה על ידי המבוטח, כי ארעה שריפה לרכב, חייבת הנתבעת לשלם לו את תגמולי הביטוח, אלא אם תצליח להוכיח - ונטל ההוכחה עליה - שהמקרה הינו אחד המקרים שעל פיהם היא משוחררת מחבותה לשלם תגמולים, או שחלים על המקרה הוראות סעיף 25 ("מרמה בתביעת תגמולים"), או סעיף 26 ("מקרה שנגרם בכוונה"), לחוק חוזה הביטוח, הפוטרים אותה במקרה כזה מחבותה. קורה לא אחת שעל מנת להשיג תגמולי ביטוח, מבוטחים מביימים ו"מייצרים" אירועים שאמורים להיראות כמקרי ביטוח, ולצורך כך מבצעים מעשי מרמה לגבי היקף הנזקים, ומטבע הדברים, מעשים כאלה נעשים בהצנע, בחשאי, בעורמה ובתחכום, כדי למנוע את גילויים, ואכן קיים קושי רב לגלותם. יכולת המבטח במקרים כאלה, לסתור מעשים כאלה, או להוכיח פוזיטיבית שידו של המבוטח במעשה, הינה קשה ומוגבלת ביותר. מצד שני, עשויים להיות מקרים שאותו קושי קיים גם מצד מבוטח, כאשר חוקר של חברת ביטוח, או פקיד תביעות שלה, "חושד" במבוטח שמשהו אינו כשורה ודורש מהמבוטח שיוכיח שהוא לא "בדה ממוחו הקודח" את האירוע הביטוחי, אחרת לא יקבל את התגמולים. לבד מהתרעומת וההתנגדות האינסטינקטיבית שמעוררת דרישה כזו, הבאה מצידה של חברת ביטוח, שזה עיסוקה והיא זו שמרוויחה כספים רבים אם הצליחה להוכיח שלא ארע האירוע, יש למבוטח קושי להוכיח דברים שליליים, שלטענתו, אינם קיימים כלל . 8. האפשרות לפטור את הנתבעת, פטור מלא מתשלום תגמולי הביטוח לתובע, הינו סעד קיצוני ומשמעותי, לפיכך בשורה ארוכה של פסקי דין ניתן להבחין במדיניותו של בית המשפט בעניינים מסוג זה לפיה, אין די בטענות סתמיות בעלמא, כי המקרה הביטוחי הינו מבוים ואירע במזיד, ולא בנקל ייתן בית המשפט למבטח את מבוקשו לפטור מחובת התשלום המוטלת עליו על פי הפוליסה, אלא לאחר בחינה מדוקדקת ובכובד ראש של מכלול הטענות והראיות שהציג, בהתייחס לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה וצבר האירועים התמוהים שנאסף באותו המקרה. כך נאמר ברע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה [פדאור (לא פורסם) 98 (3) 482], כי: "סעיף 25 לחוק נועד (בין השאר) להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, כשהסנקציה להפטרו של המבטח היא פטור מוחלט מהחבות; לפיכך נוהגים בתי המשפט לפרש את תוכנו של הסעיף הנ"ל על דרך הצמצום; עם זאת, הפרשנות חייבת להיות כזאת שלא תכשיל את המטרה שלשמה חוקק הסעיף, והיא כאמור, להרתיע את המבוטח מלבצע את המעשים הכלולים בו בכוונת מרמה". ובע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פד"י מ(1) 589, (שבו נפסק נגד המבוטח) נאמר בהקשר זה, כי: "אין להניח כי חברת ביטוח המכבדת את עצמה ואת המוניטין שלה תסרב במקרה כזה לכבד את חבותה, אלא אם כן יש בידה מידע וראיות בעלי משקל (הדגשות שלי- י.ש.), המעוררים חשד של ממש שמעשה הפריצה בוים ושההודעה לא הוגשה בתום לב. דא עקא, שהמקרה שלפנינו מעלה ספק בהנחה זו". (וראה גם ע"א 196/88 כלל חברת לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ ואח', פד"י מו(1)756, נאמר בהקשר זה, בעמ' 773) העדים והראיות 9. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית שכללו את תצהיר התובע ותצהיריהם של גאורגי ואולג, ובנוסף, כל אחד מהצדדים הגיש תיק מוצגים. בדיון שנערך בפני ביום 21.10.04 שמעתי את עדותם של התובע ושל גאורגי אחיו, אולם לא עלה בידו של אולג להתייצב לדיון זה מפאת מחלה ובסופו של דבר עדותו לא נשמעה. ביום 24.2.05, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית במסגרתה הנתבעת ויתרה על חקירתו של אולג, וזאת מבלי שהדבר ייחשב כהסכמה מצידה, לתוכן האמור בתצהירו ובכפוף לדיני הראיות, ולפיכך גם הסכימו הצדדים, כי לא תוגשנה בתיק ראיות נוספות ולא יישמעו עוד עדים, אלא שבתיק ייקבעו מועדים להגשת הסיכומים. במקרים מסוג זה שבפני, ברור הוא, כי אין לנתבעת (כמבטח) את הכלים לשטוח בפני בית המשפט את העובדות או הראיות המבססות את חשדותיה, ביחס למקרה הביטוחי בגינו נתבעים ממנה תגמולי הביטוח. יחד עם זאת, יכולתה של הנתבעת להביא לכך שהמקרה הביטוחי בו עסקינן, ייפול למסגרת הסייגים הפוטרים אותה מתשלום לתובע, היא אפשרית גם, באמצעות ערעור מהימנותם של ראיות ועדי התובע הנוגעים בדבר, אשר נתנו תצהיריהם ונשמעה עדותם (בראשם התובע), באופן כזה שיוטל ספק ממשי בדבר אותו מקרה ביטוחי והנסיבות שקדמו לו, כפי שהן מתוארות על ידי התובע ו/או מי מטעמו. בחתירה למטרה זו, הציגה לי הנתבעת מסכת ראייתית מקיפה ורחבה, כשאת עיקר הגנתה וטיעוניה, מבססת הנתבעת, גם על הסתירות שעלו בהודעות השונות שמסר התובע, אל מול עדותו בפני. גרסאות התובע נמסרו במספר הזדמנויות כדלקמן: בהודעתו הראשונה אשר נמסרה במשטרה ביום 15.1.02, בסמוך לאחר המקרה הביטוחי (להלן: "ההודעה הראשונה"), בהודעתו השנייה אשר נמסרה במשטרה ביום 15.1.02, בבוקר למחרת המקרה הביטוחי (להלן: "ההודעה השנייה"), בהודעתו השלישית אשר נמסרה לחוקר מטעם הנתבעת ביום 18.2.02 (להלן: "ההודעה לחוקר"), ובעדותו של התובע אשר נשמעה בפני ביום 21.10.04 (להלן: "העדות"). לבד מעדותו של התובע ומעדותו של גאורגי, לא שמעתי עדויות נוספות מטעם התובע. מרמה בתביעת התגמולים 10. את יתדות הגנתה, תולה הנתבעת בראש ובראשונה בטענה של מרמה מצד התובע בתביעת התגמולים, בהתאם לסעיף 25 לחוק הקובע כדלקמן: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו". סעיף 25 איננו כולל הגדרה של המושג "בכוונת מרמה", ובדין נקבעו שלושה יסודות המצביעים על קיומה של כוונה זו: (א) מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; (ב) מודעות של המבטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; (ג) כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. א. מסירת עובדות בלתי נכונות וכוזבות כפי שנאמר, בתמיכה לגרסתה טוענת הנתבעת לקיומן של סתירות מהותיות ותמיהות רבות העולות מגרסאותיו השונות של התובע וגאורגי בהודעותיהם השונות וכן מעדותם בבית המשפט העולות לכדי תרמית באמצעות מסירת עובדות כוזבות ולא נכונות. ביום 21.10.04, נשמעה בפני עדותו של התובע באמצעות מתורגמן. כבר בתחילת עדותו בפני הוא מעיד, כי איננו יודע לקרוא עברית וכי הוא מבין עברית גרוע, לפיכך חקירותיו במשטרה, במסגרתן נמסרו ההודעות, נעשו באמצעות מתורגמן. יחד עם זאת מעיד התובע, כי החקירה על ידי החוקר מטעם הנתבעת, נעשתה ללא מתורגמן, ועל כן היו לו בעיות רבות לדבר עם אותו חוקר. טענותיו אלו של התובע "נפלו" באחד, כשהציג לי ב"כ הנתבעת קלטת בה הוקלטה השיחה שהתנהלה בין התובע לחוקר מטעם הנתבעת, בעת שעשו השניים דרכם אל המקום בו שהה רכבו של התובע בעת התרחשותו של המקרה הביטוחי. לאחר שהושמע בפני קטע קצר מאותה קלטת, התרשמתי לטובה מכושרו של התובע ומהידע שיש לו בשפה העברית, ואף נתתי הערותיי אלו לפרוטוקול (עמוד 3 לפרוטוקול), הגם שלאחר מכן, באורח פתאומי "התרענן" זכרונו של התובע והוא העיד, כי החקירות במשטרה לא נעשו באמצעות מתורגמן. בהודעה שמסר התובע לחוקר מטעם הנתבעת מספר התובע, כי בליל השריפה הוא נסע להיפגש עם חברו אלכסנדר בקניון לב אשקלון. התובע סיפר, כי אינו יודע את שם משפחתו של אלכסנדר, אין לו את מספר הטלפון או הפלאפון שלו, ויתרה מכך, אותו אלכסנדר גם לא ידע על כך, כי התובע מתעתד להיפגש עימו באותו הלילה, אולם לטענתו, היות ואותו אלכסנדר נוהג להסתובב רוב הזמן בקניון, ידע התובע, כי לא תהיה לו כל בעיה למוצאו שם. גם בהודעה הראשונה וגם בהודעה השנייה מעיד התובע על אותה הפגישה באשקלון, ואולם בעדותו בפני נחשפה גרסה חדשה לפיה, אותו אלכסנדר לא היה ולא נברא, ובלאו הכי, התובע לא היה אמור לפגוש אותו ו"בסופו של יום" שינה התובע גרסתו וטען, כי התכוון להיפגש בקניון עם בחורה, ולטענתו, מאחר והוא גבר נשוי, העדיף לכזב בכל הודעותיו, הן לחוקר חברת הביטוח והן במשטרה ומודה, כי בפועל ובמודע שיקר בנקודה זו (עמוד 5 לפרוטוקול). לא ניתן לי כל הסבר מדוע החליט התובע ל"התוודות על האמת" דווקא בפני, שכן אותו חשש מאשתו נותר לכאורה, גם בעת עדותו בביהמ"ש. לא התרשמתי כי "אימת" המעמד היא שגרמה לתובע לשנות את גרסתו, ונראה לי יותר, כי התובע הבין, כי גרסתו הראשונית, אינה הגיונית ואינה עומדת במבחן המציאות (יצא מנתיבות לפגוש חבר ללא טלפון ללא ארנק ומבלי שאותו חבר יודע כלל, כי התובע אמור לפגוש אותו בקניון באשקלון באמצע הלילה....), ולפיכך החליט ליתן לגרסתו מעט "צבע" שונה, כדי שאולי המסתורין והחשאיות של אותה פגישה, יעמיד את גריסתו המשתנה, על בסיס איתן יותר. לא רק בעניין יעד נסיעתו התגלה, כי גרסתו לא נכונה ותמוהה, אלא שפרטים נוספים בגרסתו, אינם מתיישבים עם שורת ההיגיון כמו, גם הנתון שמסר בהודעה הראשונה וגם בהודעה השנייה לפיה, הדלק ברכבו אזל- מעט אחרי צומת סעד, בעת שכבר עשה התובע דרכו בחזרה מאשקלון לנתיבות. זאת בניגוד להודעה לחוקר ולעדות בפני, בהן מציין התובע, כי כבר בכניסה לאשקלון נדלקה הנורית המתריעה בפני מחסור בדלק (שורה 11 להודעה, עמוד 6 לפרוטוקול). בהודעה לחוקר מספר התובע, כי לאחר שהרגיש מכה ברכב ("בום") והרכב "קפץ", הוא עצר את הרכב בצד הדרך. לאחר מכן הוא יצא החוצה בכדי לבדוק שהרכב לא נפגע וכי אין פנצ'ר באחד מהגלגלים, ולבסוף, כשהסתכל בשעון הדלק, הוא הבין שזהו מקור הבעיה. תאור זה של המהלכים שקדמו לחניית הרכב בצד הכביש, כפי שהם הובאו על ידי התובע בפני החוקר כאמור, הושמט מתצהירו הראשי של התובע וחלקם אף נסתרו על ידי התובע במהלך עדותו בפני, כשהוא מעיד, כי למעשה לא שמע "בום" ברכב, והסברו של התובע לסתירות אלו הוא הקושי עם השפה העברית והצורך שהיה לו במתורגמן בעת מתן ההודעות השונות. בהודעה הראשונה מספר התובע, כי כאשר רכבו "נתקע" והוא נאלץ להחנותו בצד הדרך, הוא התקשר למוקד איתוראן והודיע להם על כך ואף ביקש מהם להשגיח על הרכב. זאת בניגוד להודעותיו המאוחרות של התובע וכן לעדותו בפני, בהן הוא מספר, כי רק כשהגיע לביתו, בוצעה השיחה למוקד איתוראן ממכשיר הפלאפון של אחיו (עמוד 9 לפרוטוקול). גרסה זו עומדת בניגוד גמור לדבריו של גאורגי, הן בהודעתו הראשונה במשטרה והן בהודעתו לחוקר מטעמה של הנתבעת, בהן לא נאמר דבר לגבי שיחת טלפון שביצע לאיתוראן, אלא להפך, הוא מספר, כי בהגיעם לתחנת הדלק, איתוראן הם שיצרו עימו קשר והודיעו לו, כי ישנן בעיות קליטה עם הרכב, וכי הקשר עימו נותק. ב. מודעות של המבטח לאי נכונות או לכזב של העובדות שנמסרו די באמור עד כה בכדי להצביע על השוני הרב שבין גרסאותיו של התובע בהודעותיו ובעדותו. ככל הנראה, כשעוד הייתה גרסתו של התובע בדבר המקרה הביטוחי, "טרייה", שנונה בראשו ושגורה בפיו, הוא נתן את הודעותיו במשטרה, וברור כי בנסיבות אלו, הן עקביות וזהות זו לזו, לעומת הודעתו לחוקר מטעמה של הנתבעת ועדותו בפני, אשר נמסרו בחלוף זמן לאחר המקרה הביטוחי. גרסתו של התובע למקרה הביטוחי, איננה מניחה את הדעת, ובכל פעם שנתבקש התובע להשמיעה שוב, הוא סטה ממנה שוב ושוב, ויש בכך בכדי לגרוע ממהימנותו, ולהובילני למסקנה, כי מניעו לכך הוא שיפור ביודעין של גרסתו למקרה במקור. ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות הכוונה כאן היא, כי לא לשווא ירמה המבוטח בתביעתו לתגמולים בגין המקרה הביטוחי, אלא מקום בו תצא לו מכך טובה. כפי שנאמר בענייננו, רכבו של התובע הינו רכב ייחודי ונדיר אשר יובא על ידי לארץ בייבוא אישי מדיסלדורף (גרמניה), ובהתאם לפוליסה בוטח רכבו של התובע, על פי חוות דעת שמאי יצחק לוי מיום 11.3.01, בסכום ביטוח מקסימלי של 130,000 ₪. רכבו של התובע נרכש במסגרת ההטבות העומדות לו בהיותו עולה חדש בארץ, ולפיכך הסכום ששילם התובע על הרכב בפועל היה בסך של 53,754 ₪ בלבד (ראה נספח 13 למוצגים מטעם הנתבעת), אך יחד עם זאת, וכנהוג, הוטלה על הרכב הגבלת עבירות למשך 3 שנים החל מיום 2.1.00. מהאמור ניתן ללמוד, כי במידה והתובע יימצא זכאי לתשלום תגמולי הביטוח מהנתבעת, הוא יקבל לידיו רווח של למעלה ממכפלת הסכום ששילם על הרכב בפועל, ודי בכך בכדי להעמיד לו יתרון מובהק בתביעת תגמולים, ומניע אפשרי מבחינה זו לביומו של המקרה הביטוחי. אשם תורם 12. הנתבעת טוענת, כי גם אם ימצא שהיא חבה בתגמולי הביטוח, הרי שיש לייחס למחדליו של התובע אשם תורם חוזי ו/או רשלנות רבתי, שניהם בשיעור של 100%, וגם בשל כך יש לפטור אותה במלוא חבותה בגין המקרה הביטוחי. אשם תורם בהיבט פקודת הנזיקין סעיף 68 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק...". הרשלנות התורמת באה לבטא את התרומה שתרם המבוטח עצמו למקרה הביטוחי. בענייננו, המבחן לקיומה של רשלנות תורמת לה טוענת הנתבעת, הוא מבחן האדם הסביר, דהיינו האם אדם סביר במקומו של התובע ובאותן הנסיבות, היה נוהג אחרת ונזהר יותר. כפי שנאמר, משהבחין התובע, כי הדלק ברכבו אזל (כטענתו), הוא גמל בליבו בהחלטה להותיר את רכבו בצד הכביש, כביש עוקף לנתיבות, שאיננו מואר כשם שמואר הכביש הראשי לנתיבות ממנו הגיע התובע בדרכו לאשקלון. כמו כן, בעדותו של התובע נתברר, כי מעבר לעובדה, כי יצא את ביתו בשעה מאוחרת, ועשה דרכו לפגישה השנויה במחלוקת בקניון, הרי שהתובע גם לא לקח עימו דבר בצאתו לדרך, ובכלל זה ארנק, כסף, טלפון וכד', ולכל היותר הוא נשא עמו 10 ₪ (עמודים 5,6 לפרוטוקול). התנהגות וגרסת התובע כאמור, מעוררת ספיקות ותמיהות, שכן אין זו דרכם הסבירה, ההגיונית והמקובלת של אנשים, לצאת מביתם שבנתיבות באישון לילה ולעשות דרכם לאשקלון, ללא דלק ברכבם, ללא ארנק, ללא טלפון נייד, ללא כסף מזומן (למעט 10 ₪). לאחר מכן לחזור לביתם לאחר שנוכחו שאין דלק ברכב, לנסוע חזרה לביתם בדרך חשוכה וצדדית לעומת האלטרנטיבה, של דרך סואנת ומוארת יותר, בה נסע התובע בדרכו לייעדו אך לא בדרך חזרה, ובסופו של דבר, לאחר שהרכב נתקע ללא דלק, לנטוש אותו בכביש החשוך והשומם, על פני אלטרנטיבה של אזעקת גרר (בחינם עפ"י תנאי הפוליסה) באמצעות הטלפון הנייד של אחד הרכבים שעברו במקום. לצרוך בחינת מהלכיו של התובע, באם הם עומדים במבחן הסבירות, יש לחזור ולהדגיש את העובדה, כי רכבו של התובע הינו רכב יוקרתי ונדיר אשר יובא בעבורו בייבוא אישי מגרמניה. לאור האמור, ובצירוף גרסתו המעורערת של התובע בעניין, אני סבור כי אדם אחר במקומו של התובע, לא היה נחפז לנהוג כמותו, ומפקיר את רכבו היקר לו, בצידו של כביש חשוך ובשעת לילה כה מאוחרת. יתרה מכך, העובדה כי לכאורה לא נותרה לתובע חלופה לנהוג בה בנסיבות העניין, הרי שהדבר מעיד כ"אלף עדים" על כך, כי התובע "תרם" לנסיבות שהובילו לאירוע שארע עם רכבו. בנוסף יש להאיר ולהעיר, כי בהתאם לפוליסה, הועמדו לרשותו של התובע שירותי גרירה של חברת הגרירה "שגריר" בכל עת שיזדקק לכך. כשנשאל התובע מדוע לא הזמין גרר למקום, הוא השיב "כיוון שאין לי תקלות ברכב" (עמוד 6 לפרוטוקול). תשובה זו הינה תשובה מתחמקת שאיננה מניחה את הדעת, ואני סבור, כי אדם אחר במקומו של התובע, לא היה מפקיר את רכבו, אלא לכל הפחות היה מתאמץ תחילה ליצור קשר עם מוקד שירותי הגרירה באמצעות מכשיר הטלפון הנייד של אחד מהנהגים עוברי האורח החולפים בנסיעה בכביש. לאור כל האמור, על אף היותו של התובע הניזוק מן המקרה הביטוחי, וגם אם היו מגיעים לו תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה, הגעתי למסקנה, כי התובע גם התרשל בהתנהלותו, למן הרגע הראשון בו החליט להותיר את רכבו בצד הדרך, ולפיכך יש בהתנהגותו אשמה ותרומה מלאה ומכרעת, לקרות המקרה הביטוחי בהתאם להוראות פקודת הנזיקין כאמור. אשם תורם בהיבט החוזי כפי שכבר נאמר, הנתבעת טוענת לאשם תורם הן במובנה של פקודת הנזיקין והן במובנו החוזי. דוקטרינת האשם החוזי התורם אומצה ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 3912/90 EXIMIN S.A נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 (להלן: "פס"ד EXIMIN"), וכן על ידי א. פורת, "הגנת האשם התורם בדיני חוזים 1997" , בתזה שהוצגה על ידו בספרו, "חלוקת האחריות בדיני חוזים", אוניברסיטת ת"א 1989. פס"ד EXIMIN החיל את הדוקטרינה ביחס להפרות של חובות זהירות חוזיות, תוך שימוש בעקרון תום הלב. "ההתנהגויות בגינן חולקה האחריות - אי שיתוף הפעולה, אי הגילוי, אי ההבהרה ואי האזהרה - אינן הפרות של תניות הקבועות במפורש בחוזה או של תניות שנקראו בעבר ע"י בתי המשפט אל תוך החוזה כתניות מכללא. הגדרתן של התנהגויות אלה כהפרות החובה של קיום החוזה בתום לב אינה אלא הכרה בכך שהן מהוות אשם תורם להפרת החוזה ולנזק שבא בעקבותיה" (א. פורת, שם עמ' 48). החלת דוקטרינת האשם החוזי התורם ביחסים בין חברות ביטוח למבוטחים יש בה לבטא את הרעיון, כי המבטחת והמבוטח אינם ניצים הנתונים במערכת יחסים של יריבות, אלא שותפים שכרתו חוזה להשגת מטרות הדדיות, ועליהם לחתור להגשמת מטרות אלה מתוך שיתוף, אמון וסולידריות. אי עמידה בחובות הזהירות ההדדיות תשליך במישרין על חבותה של המבטחת, וזכותו של המבוטח, לתגמולי הביטוח בעת קרות מקרה ביטוח. בנסיבותיו של המקרה הביטוחי שבפני, ברור הוא, כי לנתבעת אין כל זיקה למקרה הביטוחי ולא היה באפשרותה למנוע את התרחשותו בדרך כזו או אחרת, וכי את חובת הזהירות המוטלת עליה בעניין זה, היא כבר מילאה עוד במעמד עריכת הפוליסה, בהתנותה את הכיסוי הביטוחי לרכבו של התובע, כנגד התקנתם של המיגונים השונים כמפורט בעמודים 2 ו-3 לפוליסה והעמדת שירותי גרירה לרשות הנוהג ברכב במקרים של תקלות. זאת לעומת התנהגותו של התובע, אשר יש לראות בה, בנוסף על היותה רשלנית, גם כנגועה בחוסר תום לב, כשבהתנהגותו טרם המקרה הביטוחי (בין היתר, כשנטש את הרכב ולא הזעיק גרר), הוא הגביר את הסיכון להתרחשותו, על אף שיתכן והפעיל את המיגונים הנדרשים בפוליסה. די היה באמור לעיל בכדי להובילני לכלל מסקנה, כי הנתבעת הצליחה לערער את גרסתם של התובע ואחיו בקשר למקרה הביטוחי, ובכך הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח, כי המקרה הביטוחי נופל לגדר הסייגים הפוטרים אותה מתשלום תגמולי הביטוח. ביטול פוליסת ביטוח קודמת וחובת הגילוי 13. בטופס ההצעה לביטוח (ראה נספח 12 למוצגים מטעם הנתבעת), נמנע התובע מלהשיב לשאלה: " האם חברת ביטוח או מבטח כלשהו כולל "כלל" או מורשיה דחו אי פעם הצעתך?.....סרבו לחדש את הביטוח?...ביטלו את הפוליסה...". במהלך בירור תביעת התובע הסתבר, כי לתובע שותף ברכב שהינו שותף גם בבעלות וגם בשימוש, וזהותו של שותף זה הוסתרה מהנתבעת עקב חשש, ששמו יעורר אצל הנתבעת התנגדות לערוך את הפוליסה נשוא המחלוקת שבפני, והתברר כי גם לתובע עצמו בוטלו פוליסות עליהן לא הצהיר. כאמור, בעקבות חקירתו של המקרה הביטוחי בו עסקינן, נחשפו בפני הנתבעת עובדות בדבר עברו הביטוחי של התובע אצל חברת הביטוח "איילון", שם בוטח רכבו הקודם (להלן: "הפורד"). מעיון בחומר הראיות שהציגה לי הנתבעת עולה, כי התובע ביטח את הפורד בפוליסה לתקופה שמיום 1.10.99 ועד ליום 31.1.00, ולאחר שלא כובד התשלום הראשון של הפוליסה (שנעשה באמצעות הוראת קבע לחשבון), נשלחה לתובע ביום 24.10.99, התראה מחברת הביטוח איילון, בהתאם לסעיף 15(א) לחוק ובטרם ביטול הפוליסה. כמו כן הציגה לי הנתבעת את ה"תוספת ביטול" של הפוליסה הנ"ל, הוא המסמך המצהיר רשמית על כך, כי הפוליסה שנערכה עבור התובע מיום 1.10.99 - בטלה ומבוטלת. לא זו בלבד, אלא שלנתבעת נתברר גם, כי לגאורגי, אשר לאורך כל עדותו מגדיר עצמו כשותף עם התובע ברכב לכל דבר ועניין (ראה בפרט עמודים 12ו-13 לפרוטוקל), היה בעבר רכב בבעלותו שגם הוא יובא לארץ בייבוא אישי שלו, אשר פוליסת הביטוח שלו נרשמה על שמו. אותו רכב נגנב, ובסופו של דבר גאורגי קיבל לידיו את מלוא תשלום תגמולי הביטוח בגין גניבת הרכב אז. לטענתה של הנתבעת, הפוליסה ברכבו של התובע נערכה על שמו של התובע בלבד, מבלי שצורף לה גאורגי, וזאת משום שגאורגי ידע, כי תיווצר בעיה בעריכת הפוליסה גם על שמו, לנוכח עברו הביטוחי כאמור, משכך טוענת הנתבעת, כי התובע הפר את חובת הגילוי בעת ההתקשרות החוזית עמו וכריתת הפוליסה, בכך שלא גילה לה את "עברו הביטוחי", ועל כן היא פטורה מתשלום תגמולי הביטוח בהתאם לסעיפים 6 ו-7 לחוק. סעיף 6 לחוק עוסק בחובת הגילוי בעת כריתת הפוליסה: (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה. סעיף 7 לחוק עוסק בתוצאות של אי גילוי, וכך נקבע בו: (א) ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח. (ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, בניכוי הוצאות המבטח, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה. (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח. תגובה של התובע בעניין זה ניתנה רק בסיכומיו (סעיף 25.5 לסיכומים) לפיה, הפוליסה כאמור, בוטלה בהסכמה, וכי בלאו הכי אין בדבר בכדי להוות "פרט מהותי מהעבר הביטוחי" שהיה עליו לגלותו. סוגיית חובת הגילוי בהתאם לחוק חוזה הביטוח נדונה לאחרונה ע"י בית המשפט העליון בהרחבה בע"א 1530/02 - מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית, תק-על 2004(3), 333 ,עמ' 345: "לחובת הגילוי בהוראות אלה שני פנים. הפן האחד הוא החובה לענות תשובות מלאות וכנות על שאלות בכתב שהוצגו למבוטח בעניין מהותי (סעיף 6(א) לחוק). הפן השני הוא חובת הגילוי היזום, החובה שלא להעלים בכוונת מרמה עניין מהותי (סעיף 6ג) לחוק). (ראו ע"א 282/89 רוטנברג ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(2) 339, 354; ע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונל, פ"ד נ(3) 77, 83; ג' שלו "חובת הגילוי בחוזי ביטוח" הפרקליט מ' (תשנ"א-תשנ"ב) 20, 25). החוק מבחין, איפוא, בין החיוב להשיב באופן מלא וכן לשאלות המבטחת לבין האיסור על הסתרת מידע בכוונת מרמה. החובה להשיב תשובות מלאות וכנות, הקבועה בסעיף 6(א), אינה דורשת אלמנט נפשי של כוונת מרמה (ע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב, פ"ד מב(2) 201, 210); רע"א 4657/96 טולדנו נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) השוו ש' ולר, חובת גילוי של מבוטחים בחוזי ביטוח (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, ירושלים, תשס"ג-2002) 347). כאשר עסקינן באי מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה שנשאל המבוטח, אין הכרח כי תתלווה לכך כוונת מרמה מצד המבוטח, על מנת שלמבטח יעמוד הפטור מתשלום תגמולי ביטוח (2230/92 צמח נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(2) 258, 261). אי מתן תשובה מלאה וכנה הוא מצג שווא, המעניק למבטח זכות לבטל את החוזה, גם כאשר העלמת העובדה או מצג השווא לא נעשו בכוונת מרמה. המטרה הבסיסית של סעיף 6 היא לצמצם את פערי המידע בין המבטח למבוטח, כדי לייעל את המנגנון הביטוחי. עמד על כך השופט י' טירקל בפרשת הלמן: "---המטרה הבסיסית של סעיף 6: לצמצם את פערי המידע בין המבטח לבין המבוטח, העלולים לגרום להקצאה בלתי יעילה של משאבים ואף לפגוע במנגנון הביטוחי כולו." (ההדגשות שלי - י.ש) פוליסה הביטוח, הינה חוזה לכל דבר ועניין ועל הצדדים לה, ובכלל זה על המבוטח לקיימה בתום לב ובדרך מקובלת (סעיף 39 חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973). שיתוף הפעולה של המבוטח בדרך מקובלת ובתום לב עם חברת הביטוח הוא חובתו הבסיסית של המבוטח. "משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה (,נבל ברשות החוזה' כלשונו של השופט אלון בע"א 148/77, בעמ' 638). על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה. על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה". (כבוד השופט ברק, בבג"צ 59/80 [3] בעמ' 834 , מתוך ע"א 80/191 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מלון דבורה בע"מ לה(4) עמודים 714, 723). בע"א 92 / 4819 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מנשה ישר מט (2) 749, עמוד 770, נקבע כי: "הדוקטרינה האומרת שפוליסות ביטוח הן חוזים מסוג UBERRIMAE FIDAE הדורשים מן המבוטח גילוי מלא, באה להגן על מבטחים מפני העלמת עובדות, שלא יכולות להיות ידועות להם ממקורותיהם. אך הוראותיו של חוק החוזים (חלק כללי) הן דו-צדדיות, והן דורשות תום-לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה (סעיף 12), הימנעות מהטעיה, כפי שהיא מוגדרת בסעיף 15, ותום-לב בביצוע החוזה (סעיף 39) משני הצדדים;" לאור האמור, אין ספק בעיני, כי שאלה בדבר עברו הביטוחי של התובע, יש בה כדי להשפיע על שיקול הדעת של מבטח סביר, אם לכרות את החוזה בתנאים שבו, שכן "עבר ביטוחי" כמות זה של התובע או של שותפו האמיתי בבעלות ובשימוש בהרכב, הינו מרכיב חשוב בקביעת הסדרי תשלום הפרמיה ובקשר עם רצונו של המבטח לבטח את רכבו של המציע, ולפיכך טענתו של התובע, כי עברו הביטוחי אינו מהווה עניין מהותי, אין בה ממש. די במכתב בכדי להצביע על כך, כי ביטול הפוליסה לא נעשה בהסכמה, ומעיון בו עולה, כי הפוליסה בוטלה בעקבות התשלום הראשון שלה שלא כובד, ומדוע זה ירצה התובע בביטולה בשלב כה מוקדם, אלא אם היא בוטלה שלא ביוזמתו. כפי שכבר נאמר, התובע וגאורגי מעידים שניהם, כי היו שותפים ברכב וכי הרכב נקנה עבור שניהם, ולא זו בלבד, אל שמעדותו ומתצהירו של גאורגי גם עולה, כי הוא היה מי שטיפל בכל הקשור לייבוא הרכב, האישורים הדרושים לכך, התשלומים השונים וכן עריכתה של פוליסת הביטוח על שמו של התובע, מבלי ששמו שלו הוסף על גביה כבעלים ו/או כנהג מורשה נוסף ברכב (עמודים 12, 13 לפרוטוקול). גאורגי בעדותו בפני, לא כפר בטענה, כי הוא עושה שימוש ברכבו של התובע, והוא אף הציג בפני את גרסתו בכל הקשור עם הכיסוי הביטוחי לנוכח עובדה זו, ואולם אני סבור, כי "יש רגלים" לסברת הנתבעת, בדבר רצון התובע להעלים את העבר הביטוחי שיש לשותפו-גאורגי, עקב החשש שהוא "מבוטח בלתי רצוי" בעיני חב' הביטוח, שכן אחרת איני רואה כל סיבה להימנעותו של גאורגי מלהוסיף את שמו לפוליסה למען הביטחון והסדר הטוב. התובע וגאורגי הציגו בפני סוכן הביטוח, מצג שווא בעניין הבעלות והשימוש ברכב המתוכננת על ידם בעתיד, וגם מטעם זה יש לראות בתובע כמי שהפר את חובת הגילוי כלפי המבטחת, וגם בכך יש בכדי לפטור את הנתבעת מתשלום תגמולי הפוליסה. הכרעה 14. לאחר שעיינתי בתצהירים, בתיקי המוצגים בעדויות ובסיכומים, הגעתי למסקנה, כי יש לקבל את עמדתה של הנתבעת בכל הקשור לנסיבותיו של המקרה הביטוחי שבפני, וחבותה לשלם את תגמולי הביטוח בגין מקרה זה. לא רק בשל העובדה, כי הנתבעת הרימה את הנטל המוטל עליה ו"הפילה" את המקרה הביטוחי שבפני, אל גדר אותם הסייגים בחוק, אשר בהתקיימם, נזקפת האפשרות לפטור אותה מחובתה, אלא שהמקרה הביטוחי, כפי שהוצג לי על ידי התובע וגאורגי, רובו ככולו אינו מתיישב עם שורת ההיגיון. בגרסאותיהם של התובע ועדיו, התגלו בקיעים מהותיים, עדויות שלא ניתן לסמוך עליהן ואין להשתית עליהן אפילו את רמת ההוכחה המועטה, שנדרשה מהתובע וזאת בין היתר תוך בחינת מהימנותם של העדים. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות היתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה. יתרה מכך, תמוהה העובדה מדוע מקום בו היה ביכולתו של התובע לחזק את גרסתו בצורה טובה יותר באשר לנסיבות שקדמו לאירוע הביטוחי, הוא לא עשה כן, כשהיה באפשרותו, להעיד את הבחורה עמה היה אמור להיפגש, שהרי כעת, לאחר שהתובע כבר העיד על כך בפרוטוקול, והחשש שמא אשתו תגלה את הדבר-חלף, לא ברור מדוע זו האחרונה לא הובאה לעדות. בדיון שנערך בפני ביום 21.10.04 בפתח הדברים, ציין בפני ב"כ התובע, כי המתדלק אשר עבד בתחנת הדלק בה מילאו התובע ואחיו את הבקבוקים בסולר, על אף שהלה נתן הודעתו במשטרה, הוא סירב לחתום על תצהיר. עד זה גם הוא לא זומן לעדות ע"י התובע ולפיכך לא שמעתי את עדותו בדיון זה. בנוסף למתדלק, גם אולג אשר נתן הודעה במשטרה ואף חתם על תצהיר, לא התייצב לדיון מפאת מחלה ולפיכך גם לא נשמעה עדותו של זה, אולם אני סבור, כי בנסיבותיה של התובענה, היה על התובע לטרוח ולהתעקש על שמיעת עדים אלו מטעמו, שכן עדותם הכרחית וחשובה לכאורה לתמיכה בגרסתו. בסופו של יום, התובע לא הביא והשמיע את העדים שיכלו לתמוך בגרסתו. אי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערערת את גרסתו ולפעמים אף שוללת את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות. 15. גם לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת עובדותיה הסבוכות והמרובות של התובענה, נותרו שאלות ותמיהות שלא ניתן להן פיתרון או הסבר ובייחוד בכל הקשור עם המקרה הביטוחי כגרסתו של התובע. כך למשל לא נחה דעתי עם התכלית לשמה יצא התובע את ביתו בשעת לילה כה מאוחרת, ומבלי שלקח עימו דבר למקרה ויזקק לעזרה, אלא שעובדה זו מביאה אותי לתהות האם בכלל התכוון התובע לקיים פגישה כלשהי או שמא חיפש לו מקום ושעה אופטימליים להותיר בהם את רכבו תוך יצירת "אליבי" או מניע לנסיעה התמוהה שביצע אותו הלילה. יתרה מזאת, עצם העובדה, כי רכבו של התובע נשרף ולא נגנב הינה תמוהה כשלעצמה, שהרי כפי שצוין מדובר ברכב נדיר ויקר ערך, ובנסיבות אלו מתבקש, או סביר יותר, כי עובר אורח במקום, יחפוץ בגניבה של הרכב ולא בהשמדתו. כאן אני מוצא לנכון לציין את דו"ח חקירת המקרה הביטוחי שנערך על ידי איגוד ערים איזור ב"ש (שירותי כבאות) (להלן: "הדו"ח"). הדו"ח נערך במועד התרחשותו של המקרה הביטוחי ע"י רשף דדון ינון, אשר סיכם את הדו"ח בהמלצה למשטרה לפתוח בחקירה פלילית בעניין, ובמסקנה שלו, כי "השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה בזדון, כפי הנראה לאחר ניפוץ חלונות והחדרת חומרים חשודים כמאיצי בעירה". על אף שלא הציגו לי הצדדים, בדל של ראיה בעניינה של חקירה פלילית כאמור, והתובע טוען, כי ממצאיה של אותה חקירה לא העלו דבר, מצאתי לנכון לראות בדו"ח כראיה נוספת לכך, כי גרסת התובע אינה הגיונית, אינה מתקבלת על הדעת ואין לקבלה, שכן אי זה מתקבל על הדעת, כי צד שלישי שאינו קשור בקשר ישיר או עקיף לתובע, יסתובב באישון לילה באותו כביש ישן וחשוך כשברשותו "מאיצי בערה". מכל הטעמים האמורים לעיל, כל אחד לחוד ובייחוד, מכולם ביחד, הגעתי למסקנה, כי התובענה שבפני הוגשה בעקבותיו של מקרה ביטוחי שלא הוכח לי ובלאו הכי איני מקבלו ומעדיף את גרסת הנתבעת בקשר לאירוע עצמו ולנסיבות שקדמו לאותו אירוע. הגם שלא מצאתי סתירות בהודעותיו השונות של גאורגי האח, בינן לבין עצמן ובינן לבין עדותו שנשמעה בפני, הרי שכמו גרסתו של התובע, גם גרסתו של גאורגי איננה מניחה את הדעת ואינה סבירה בקשר עם המקרה הביטוחי, ולאור עברו הביטוחי, כפי שזה נתגלה במהלך בירורה של תובענה זו, והאינטרס הישיר שהיה לו מהתביעה, אני סבור, כי לגאורגי, בדומה לאחיו ואולי גם אצלו, קיים מניע ברור ומובהק למעורבותו של הרכב במקרה ביטוחי. לאור כל האמור, דין התביעה להידחות, ובנסיבות העניין אני פוטר את הנתבעת ממלוא התשלום לתובע בגין המקרה הביטוחי. סוף דבר 16. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ + מע"מ ומעבר לכך כל צד ישא בהוצאותיו. כל הסכומים ישולמו בתום 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.שריפהרכבביטוח רכבפוליסהביטוח שריפהכיסוי ביטוחי