לטענת חברת הביטוח נגרמה שריפה עקב כשל במפזר חום שולחני נייד כמוצר פגום מיסודו, בעת שפעל בדירה. להלן פסק דין בנושא שריפה בגלל מפזר חום: פסק דין 1. לפניי תביעת השיבוב הכספית (המתוקנת) של התובעת, חברת ביטוח ישראלית, לשיפויה הכספי בשל תגמולי ביטוח ששילמה למבוטחיה, בגין נזקי שריפה שאירעה בדירתם שבכפר סבא ביום 16.2.00. 2. סכום התביעה הינו 167,360 ₪, נכון ליום הגשתה (20.12.00), והוא בהתאם לסכומם הכולל של תגמולי הביטוח (159,674 ₪), ששולמו למבוטחים במספר תשלומים נפרדים (כמניינם בסעיפים 10 א', ב', ה', ו' לכתב התביעה המתוקן האחרון, שהוגש ביום 30.12.02), ושל תשלום שכ"ט שמאי התובעת (6946 ₪) ושל תשלום לשירותי הכבאות וההצלה שהוחשו למקום השריפה (712 ₪), כשערוכם הנטען של כל הסכומים הכספיים האלה ליום הגשת התביעה המקורית (20.12.00). 3. לטענת התובעת, בקליפת האגוז, נגרמה השריפה עקב כשל במפזר חום שולחני נייד (להלן: "המפזר"), כמוצר פגום מיסודו, בעת שפעל בדירה, ואשר נרכש ע"י התובעים ביום 27.1.00 בחנות הנתבעת 3 (להלן: "החנות"), שרכשה אותו מצד ג' (על כן הוגשה הודעת צד ג', מצד החנות כלפי צד ג'), ואשר יוצר בטורקיה ע"י הנתבעת 4 (להלן: "קומטל") או ע"י הנתבעת 5 (להלן: "דה-לונגי") או בהרשאתה, או ע"י הנתבעת 1 (להלן: "אליהו") או בהרשאתה, וכי ייצורו הוזמן ע"י אליהו או בוצע גם על ידה, וכי יובא ע"י אליהו לישראל, וכי אליהו מבוטחת אצל הנתבעת 2 (להלן: "אריה") בביטוח אחריות המוצר. רקע דיוני: 4. בכתב התביעה המקורי, בטרם תוקן כאמור, לבקשת התובעת, נכללו 4 נתבעות, כשהנתבעות 2-4 בה היו אליהו, החנות ואריה (בסדר זה, בהתאמה), והנתבעת הראשונה למניין בה היתה פמילי ליין בע"מ (להלן: "פמילי ליין"), כמשווקת המפזר לחנות (ולחנויות אחרות בישראל). 5. בישיבת קדם המשפט שנקיימה בפני קודמי, כב' השופט ד"ר עדי אזר ז"ל, ביום 1.5.02, הודיע ב"כ התובעת כי נתחוור לו מעיון בתצהירי התשובות לשאלון, שקבל מהצדדים האחרים דאז, כי פמילי ליין לא קשורה לאספקת המפזר, וכי על כן יבקש למחקה מרשימת הנתבעים, וכן יבקש להכליל בכתב התביעה גם עילה חוזית עקבות תעודת האחריות החתומה ע"י החנות. לשם הכללת שני תיקונים אלה - הוגש ביום 6.8.02 כתב התביעה המתוקן הראשון (להלן: "כתב התביעה המתוקן הראשון"), תוך מחיקת פמילי ליין מכתב התביעה ותוך הוספת סעיף 14א' לכתב התביעה, המוסיף, בצד העילה הנזיקית שבתביעה, גם עילת תביעה נוספת כנגד אליהו וכנגד החנות, והיא העילה החוזית, העולה מתוקף תעודת האחריות שניתנה עם רכישת המפזר. ואכן, ביום 14.1.03 הגישו אליהו ואריה "הודיה בעובדות", לפיה אליהו מודה: כי המפזר היה אמור להיות משווק בישראל ע"י פמילי ליין; וכי אליהו היא שהורתה "ליצרן מפזר החום" להכניס לאריזתו את תעודת האחריות, הנושאת את השם פמילי ליין; וכי פמילי ליין ביטלה את ההזמנה בשל עיכוב בהגעת הסחורה; וכי אליהו שיווקה את המפזר בעצמה, ומכרה אותו לצד ג', מבלי שתעודת האחריות הוחלפה; וכי פמילי ליין לא שיווקה את המפזר, ומעולם לא היה המפזר בחזקתה. גם כלפי כתב התביעה המתוקן הראשון - הוגשו כתבי טענות מתוקנים של הנתבעות וצד ג'. 6. כתב תביעה מתוקן נוסף (להלן: "כתב התביעה המתוקן השני") הוגש ע"י התובעת ביום 30.12.02, ובו נכללות הפעם גם קומטל וגם דה-לונגי כנתבעות נוספות, ובסעיף 10 לכתב תביעה מתוקן זה פורטו גם סכומי התשלומים הכספיים 'העיתיים' שביצעה התובעת למבוטחים, לשמאי ולשירותי הכבאות וההצלה, נשוא הסעד הכספי המבוקש. 7. הליכים שונים קוימו ביחס לאופן ההמצאה אל מחוץ לתחום השפיטה, לגבי דה-לונגי, שמקום מושבה בחו"ל, ובסופו של דבר הוסרו המכשלות והמחלוקות, והיא נותרה מצורפת כנתבעת על פי כתב התביעה המתוקן השני, כהסכמת בא כוחה (המתועדת בפתח פרטיכל ישיבת 15.6.03), כפי שעמדה התובעת במפגיע על זיקת דה-לונגי לפרשה נשוא התביעה, לפי המידע שהיה בידה ולפי אריזתו הכתובה של המפזר והניירת הנלווית לו. 8. אשר לקומטל, שמושבה בטורקיה, ולאחר שהתובעת הציגה תיעוד על אופן ביצוע ההמצאה אל מחוץ לתחום השפיטה גם לגביה, ולאחר שב"כ התובעת הציג את מכתבו אל קומטל מיום 15.6.03, אליו צורף תרגום פרטיכל ישיבת 15.6.03 וההחלטה שניתנה במסגרתו, ולאחר שב"כ התובעת ציין כי נאמר לו כי עו"ד מישראל יתייצב בשם קומטל לאותה ישיבה, ולא נעשה כן, ניתנה - לבקשת ב"כ התובעת ובהעדר התנגדות של יתר ב"כ הצדדים - החלטה במסגרת ישיבת 23.10.03, לפיה זכאית התובעת לפסק דין כנגד קומטל, וכי תישקל נתינתו לאחר שהתובעת תמציא תדפיסו המבוקש ותצהיר לאימות עובדות התביעה ולאימות הנזק הנטען. ביום 9.11.03 המציא ב"כ התובעת את תדפיס הפסיקתא המבוקשת, ותחת הגשת תצהיר כנדרש לעיל - הפנה לתצהיר עד התביעה גדעון צור ולחוות דעת השמאי גיל קוצר, כאימותים לעובדות התביעה ולגובה הנזק. בהתאם, נחתמה הפסיקתא המבוקשת ביום 11.11.03, ובכך למעשה תמה ההתדיינות ביחס לקומטל כנתבעת בתביעה הנוכחית. 9. אודה על האמת: אני ניחם בי במקצת, לפחות במבט לאחור, על היעתרות זו לבקשת ב"כ התובעת ועל חתימת הפסיקתא כבקשתו: מבחינת סדרי הדין - בכך שפנייתה שבכתב של קומטל, שהומצאה ביום 25.3.03 ע"י ב"כ התובעת ובאמצעותו, היא בבחינת כתב הגנה, כפי שגם ב"כ התובעת ראה מסמך זה ככתב הגנה (כדבריו בפרטיכל ישיבת 14.3.03); ומבחינה מהותית, לגופו של עניין - בכך שהצהרת אליהו מיום 25.4.01, שהוגשה כנספח לכתב ההגנה האמור של קומטל, מלמדת בעד עצמה כהודאת בעל דין מצד אליהו, כי קומטל הופטרה מראש או בדיעבד מכל אחריות למפזר, דבר נדיר במחוזותינו לגבי מתן הפטר מאחריות, לייצרן הנטען עצמו, מצד מי שמגדירה עצמה רק כיבואנית המפזר, ועל כן (הגם שקומטל לא הגישה הודעת צד שלישי כנגד אליהו) מן הראוי היה לעכב סיום ההתדיינות בעניינה, לפנים משורת הדין, וחרף אי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמה (שהרי אין חובה להביא ראיות נפרדות מטעמה), וחרף אי התייצבותה, עד שלב מיצוי בירור הראיות ומתן פסק הדין הסופי, אם עד אז לא היתה התובעת חוזרת בה מהתביעה כלפיה. בהנחה שטרם בוצעו או מוצו הליכי גבייה כלפיה, לגבי סכום פסק הדין שניתן כלפיה במעמד צד אחד (בישיבת 16.11.03 הצהיר ב"כ התובעת כי טרם החל בהליכי גבייה כאלה), יש להניח שהתובעת לא תעמוד על מימוש פסק הדין כלפי קומטל, ויש להניח כי אם תוגש על ידה בקשה לביטול פסק הדין או לעיכוב ביצועו - כי אז יילקחו שיקולים אלה מחדש בחשבון (ע"י השופט שבפניו תובא בקשה כאמור, שהרי עקב פרישתי לגמלאות בימים אלה לא יוכל הדבר להיות מובא עוד בפניי). 10. כתבי הגנה מתוקנים הוגשו ע"י הנתבעות וצד ג' גם כלפי כתב התביעה המתוקן השני. 11. ראיות התביעה הוגשו וכללו: תצהיר המבוטח יונה ולדמן (להלן: "ולדמן"), תצהיר מר גדעון צור (להלן: "צור"), חוות דעת השמאי גור קוצר (להלן: "השמאי"), תעודת עובד ציבור של מר משה קלדרון, קצין מדור חקירת שריפות בשירותי כבאות "השרון" (להלן: "חוקר השריפות"), חוות דעת מהנדס החשמל אשר סלוצקי (להלן: "סלוצקי"), ומוצגים. בבית המשפט התייצבו להיחקר, מטעם התובעת, ולדמן, סלוצקי, צור והשמאי; ראיות הנתבעות הוגשו וכללו: תצהירי עדות ראשית של מנהל אליהו, מר אילן אליהו (להלן: "אילן"), ושל עו"ד רוני מצנר-כהן ממשרד עו"ד קוזלובסקי (להלן: "מצנר"), ושל מר ישראל ברניר, מנהל החנות (להלן: "מנהל החנות"), ושל נציג דה-לונגי , מר פאולו זאנולה, ושל מרדכי עמרני, מנהל צד ג' (להלן: "מנהל צד ג'), וכן חוות דעת של מהנדס החשמל ד"ר מריו ברמן (להלן: "ברמן"), וכן תדפיסי תו התקן הישראלי שניתן במכון התקנים לגבי המפזר, ומוצגים. בבית המשפט התייצבו להיחקר, מטעם הנתבעים וצד ג', ברמן, מצנר, אילן, מנהל החנות ומנהל צד ג'. עדות נציג דה-לונגי לא נשמעה, כי נדחתה בהסכמה התביעה כלפיה, קודם לשלב מתן עדותו, כמפורט להלן. 12. אלא שהליכי תיקוני התביעה שוב ושוב, לאו דווקא 'באשמת' התובעת או בא כוחה, לא מוצו בהשתלשלות המתוארת לעיל: לאחר שכבר תמה פרשת שמיעת ראיות התביעה, ובעיצומה של חקירת ברמן, עד ההגנה הראשון שהעיד מטעם הנתבעות (אליהו ואריה) בישיבת 16.11.03, ובתשובה לאחת משאלות ב"כ התובעת, התייחס ברמן למכתב שהיה בתיקו ושגם הוא היה לנוכח עיניו בעת הכנת חוות דעתו. ב"כ התובעת ביקש כי המסמך יקובל כמוצג מטעם התובעת, ובהחלטת 16.11.03 (עמ' 23-25) נעתרה בקשתו, מנימוקי ההחלטה, ועקב קבילות המסמך, גם אם גבולית, ותוך הותרת סוגיות הרלוונטיות והמשקל לשלב הסיכומים ופסק הדין. 13. יוער כבר עתה, כי במבט לאחור, ובייחוד בשקילה כוללת עכשווית של מכלול הראיות והנסיבות, הנעשית עתה, בית המשפט מתחזק מאד במסקנת הקבילות והרלוונטיות של המסמך ת/1, ולעניין המשקל והנסיבות של יצירתו - תהא התייחסות בהמשך. היה זה מכתב עו"ד ר. מצנר-כהן, ממשרד ב"כ אליהו ואריה, אל "בטיחות אנוש" מיום 29.3.01 (הוא ת/1), ושבו מופנה נושא התביעה לחקירת "בטיחות אנוש" (להלן: "החוקר" או "החוקרים"), כשירות חקירות מבוקש עבור אליהו ואריה ועבור ב"כ אליהו ואריה (בסימוכין המשרדיים התחתיים של המכתב ת/1 נדפסו גם המילים "מכתב לחוקרים"). במכתב ת/1 כלול היגד, לפיו, הגם ש"המבוטח" (הוא אליהו, כהגדרתה ע"י כותבת המכתב) נתבע בתביעה זו "בשל היותו היבואן ו/או המשווק של מפזר החום מתוצרת 'די לונגי' (סעיף 2), - הנה "מבירור טלפוני שערכנו עם המבוטח עולה כי המבוטח הינו היצרן של מפזר החום הנ"ל - המבוטח מייצר עבור 'די לונגי' את המכשירים, אשר נארזים באריזות של 'די לונגי'. לדברי המבוטח, בעבר ייצר את המכשירים בארץ, ואילו כיום מיוצרים המכשירים ע"י המבוטח בטורקיה, באמצעות מפעל בשם 'קומטל' " (סעיף 3). 14. התובעת נאחזה במכתב ת/1 כמוצאת שלל רב, ולא בכדי, ובעקבותיו (בישיבת 16.11.03 האמורה) ביקשה לתקן נוספות את כתב התביעה, על מנת לאפשר לתובעת להוכיח שאליהו היתה לא רק יבואנית המפזר, אלא גם יצרניתו (עמ' 23 ש' 11-12), מעורבת בייצורו בפועל או בהשגחה על הייצור או בפיקוח ישיר על הייצור (עמ' 24 ש' 13-14). הותר לה להגיש בקשה בהתאם, וזו הוגשה ביום 7.12.03 (בש"א 184177/03), ובישיבת 7.3.04 הותרה הגשתו וקובל כתב התביעה המתוקן הנוסף שהוגש ע"י התובעת ביום 7.3.04 (להלן: "כתב התביעה המתוקן השלישי", או: "כתב התביעה המתוקן"). 15. גם כלפי כתב התביעה המתוקן הוגשו כתבי טענות מתוקנים, ותצהירי עדות ראשית מתוקנים לגבי חלק מהעדים הנדרשים, ומשלב הגשת כתב התביעה המתוקן ואילך החליטו אליהו ואריה כי ייצוג משרד עו"ד קוזלובסקי יהא לגבי אליהו ואריה רק בהיבט של היות אליהו בבחינת יבואנית המכשיר ומשווקתו, ולא בהיבט של היות אליהו בבחינת יצרנית המפזר או המעורבת בייצורו או בפיקוח והשגחה על ייצורו או בהזמנתו כמזמינת ייצורו, היבטים שלשמם פוצל ייצוג אליהו, באופן שלגביהם יוצגה מאז ואילך ע"י עורך דין נפרד מטעמה, ממשרד עו"ד יהודה ברמי. 16. אשר לדה-לונגי: נתבעת זו זעקה מרה, למן הרגע הראשון בו החליטה התובעת לצרפה כבעלת דין, כי אין לה כל יד ורגל בייצורו או בהרשאת ייצורו של המפזר, בייבואו לישראל או בשיווקו בה, ובכל היבט הקשור לתביעה זו ולחבות כלשהי מכוחה. זאת, חרף העובדה שאריזת המפזר כוללת כיתוב בולט ומאיר עיניים, לפיו מדובר כביכול במפזר מתוצרתה, כיתוב שגם אותו לא התירה דה-לונגי להדפיס על אריזה שכזו. בישיבת 16.11.03, לאחר שב"כ התובעת זכה לאחוז בידו את ת/1 ועתר לקיבולו כמוצג התביעה ולהגשת כתב תביעה מתוקן בהתאם לעולה מתוכנו - ביקש גם מחיקת התביעה כלפי דה-לונגי, תוך התחייבות שלא תוגש מחדש בעתיד, אך חזר בו מבקשת המחיקה לשמע עמדת ב"כ דה-לונגי להטלת הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת דה-לונגי, עקב עמל משפטי שהוקדש להכנת כתב הגנתה ועקב סירוב ב"כ התובעת, במספר הזדמנויות בעבר, להיעתר להצעת מחיקת התביעה כלפי דה-לונגי. מכל מקום, מגעי ב"כ התובעת וב"כ דה-לונגי לקראת הסדר מוסכם נמשכו מחוץ לכותלי בית המשפט, ובישיבת 27.6.04, ישיבת ההוכחות האחרונה, בשלבי הסיום של חקירת עדי ההגנה השונים, נמחקה התביעה נשוא כתב התביעה המתוקן, ככל שהיתה מופנית כנגד דה-לונגי, בהסכמת ב"כ התובעת וב"כ דה-לונגי, וללא צו להוצאות, כהסכמתם, ועל כן גם לגבי דה-לונגי מתייתרת התייחסות נוספת בפסק דין זה, או קביעת ממצאים פסוקים. 17. בעלות דין אחרות, שקביעת ממצאים פסוקים מתייתרת גם לגביהם, ובשלב דיוני מתקדם של ההליכים, שאין שלב מתקדם ממנו, - הן החנות וצד ג': גם בעלות דין אלה חלקו מלכתחילה על כל חבות נזיקית או חוזית כלפי התובעת, אך זו האחרונה התמידה בניהול ההליכים כלפיה, בגלגולי התביעה ובתיקוניה (ארבעה במספר), שהצריכו את החנות וצד ג' להגיש שוב ושוב כתבי טענות מתוקנים, להתכונן לדיונים בהתאם ולהגיש ראיותיהם בהתאם. והנה, בפתיח לסיכומיה (סעיף ה' בראש עמ' 2) נכתב כי: "התובעת מודיעה, כי לאור הנתונים אשר עלו במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע מס' 1 (הכוונה למנהל אליהו - ט.ש.), היא מסכימה לדחיית תביעתה כנגד הנתבע מס' 3" (היא החנות). על כך חזר ב"כ התובעת בסעיפים 33 + 34 + 40 לסיכומיו, תוך עתירה שהוצאות המשפט לטובת החנות תוטלנה על אליהו ואריה, בשל השלב המאוחר כל כך, בו הודתה אליהו באחריותה הנובעת מתעודת האחריות. מכוח עתירת התובעת, נדחית בזאת תביעת התובעת כנגד החנות. מכוח זאת, מתייתרת הודעת צד ג', ששלחה החנות כנגד צד ג', וגם היא נדחית בזאת. אין איפא צורך לקבוע בפסק דין זה ממצאים פסוקים ביחס לשתי בעלות דין אלה. לעניין ההוצאות המבוקשות והראויות - אתייחס בפרק הסיום לפסק דין זה. 18. המשך הדיון וההכרעה - הינם ביחס לתביעת התובעת כלפי אליהו ואריה בלבד (שאליהן הכוונה במינוח "הנתבעות הנוכחיות" שלהלן). מבוא והקדמה לדיון: 19. כעולה מחומר הראיות, המבוטחים חוו שריפה בחדר העליון (להלן: "החדר") שבדירתם, ששימש כמקום עבודה לולדמן, בעל חנות ביגוד ולבני נשים בשם "איילה" בקניון בכפר סבא (אין קשר בינה לבין בעלת הדין המכונה "החנות" בפסק דין זה, היא הנתבעת 3), השוכנת לא הרחק מביתו, ואשר בחדר זה ביצע עבודות תפירה בביגוד הנמכר בחנותו, ולשם כך ניצב בחדר שולחן לעבודות תפירה, וכסא לידו, ועליו מכונת תפירה ומכונה להתקנת מכפלות בביגוד (עמ' 14 ש' 3), ובחדר גדוש זה אחסן ולדמן מלאי ביגוד שמחוץ לעונת מכירתו, ספרים, קרטונים מלאים וחפצים שונים. בנוסף לכל אלה, שימש החדר דרך קבע גם לשינה ולמנוחה של ולדמן, בן 70 השנה, ולשם כך היתה בו גם מיטה מוצעת, שעליה נהג לנוח או לישון מדי צהרי יום, כפי שהתעתד לעשות לולא קרתה השריפה סמוך למועד שבו עלה, או התכוון לעלות, על יצועו זה. 20. התובעת שלמה למבוטחים את תגמולי הביטוח נשוא הפוליסה, בה בוטחה דירתם, לפי חוות דעת השמאי ותצהיר צור. לכאורה, מה לנו נסיבות אלה או אחרות של פרוץ השריפה ושל סיבת השריפה ושל כשל חשמלי נטען במפזר או שימוש רשלני בו, חסימת פתחי האוורור שלו או כניסת חומר ניצת לתוכו או סמוך לפתחו - מבחינת התובעת אחת היא: כל עוד לא הוכחה החרגה כלשהי לפוליסה (והתובעת הרי הכירה בכיסוי הביטוחי כלפי מבוטחיה ללא החרגה כלשהי), וכל עוד לא היתה מיוחסת למבוטחים או למי מהם התנהגות שגרמה בכוונה לקרות אירוע השריפה (ואין נצפה ייחוס כזה כלפי מי מהם), כי אז ממילא מחויבת היתה התובעת לשלם להם את תגמולי הביטוח, כלשון הפוליסה, גם אם חטאו המבוטחים (או מי מהם) ברשלנות בדרך השימוש במפזר או בדרך טלטולו אנה ואנה מהבית לחנות ובחזרה במשך עשרות פעמים בתקופה קצרה זו שמאז רכישתו, וגם אם נחסם פתח האוורור או פתח היציאה של המפזר עקב נפילת המפזר על פניו או על שמיכה או על בדים ובגדים, וגם אם נפל או הופל עליו בגד או חלק משמיכה או גליל חוטים או עיתון או ספר או כל חומר ניצת אחר, והפוליסה מכסה הרי גם כל צורות של שימוש רשלני או מסוכן שכזה במפזר, כל עוד לא נעשו בכוונת גרימת האירוע הביטוחי של השריפה, שקרתה או שנגרמה. על כן, בדין, שלמה התובעת למבוטחים את תגמולי הביטוח, ואין מקום לטענה או לרמיזה, לפיהן התנדבה לשלם להם או הזדרזה מדי בתשלומיה אלה, כל עוד אין היא עצמה מעלה הרהורי כפירה בחבותה הביטוחית וכל עוד אין מצטיירת תשתית של ייחוס גרימת נזק בזדון ע"י המבוטחים, שהיתה מאפשרת לה גם לתבוע החזר תגמולי הביטוח מהמבוטחים. 21. לאור דו"ח חוקר השריפות, חוות דעת השמאי ודברי המבוטחים - זכאית היתה המבוטחת, בתום לב ביטוחי, לנסות מזלה בתביעת שיבוב זו, כנגד מי שלטעמה ושלדעת המומחה (סלוצקי) מטעמה, אחראי לכשל החשמלי המיוחס במפזר, בתנאי שתוכיח כי עסקינן בכשל במפזר או בהיות המפזר בבחינת מוצר פגום. 22. משאין מדובר בפריצת שריפה כשלעצמה, אלא בשריפה שנגרמה לאחר שמקורה או מוקדה במפזר או בחומר ניצת שבסביבתו הצמודה - אין מדובר בהעתקת נטל ההוכחה אל הנתבעות, ונותר נטל זה על כתפי התובעת. בין כך ובין כך, וגם לו היה ונותר הנטל על כתפי הנתבעות - הנה לאחר בחינת חומר הראיות על כל צדדיו והיבטיו - אין מנוס מהמסקנה כי במאזן ההסתברות, שבין גרסת התובעת לבין גרסת הנתבעות, נחותה ונופלת גרסת התובעת מהגרסה הנוגדת, וכי יש להעדיף את הגרסה הנוגדת, וכי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי קרות השריפה היא כתוצאה מכשל חשמלי במפזר או מהיותו מוצר פגום [לעומת זאת, הוכח. כי הכיתוב "חסין אש" על פרוספקט המכשיר, כנראה בצילומו שבתיק המוצגים - בהשוואה למראה המכשיר השרוף (ראה נ/6) - מעלה גיחוך ציני על אמיתות כיתוב יומרני זה, לגבי מפזר שעשוי ברובו מפלסטיק]. 23. ליתר דיוק, ולמען ההוגנות ההתייחסותית אל התובעת - לא רק התובעת כשלה בהרמת נטל זה (כשל בכך המומחה שמטעמה, שלא שכנע במידת ההוכחה הנדרשת), אלא בראש ובראשונה כשל בכך ולדמן, שעל עדותו לא ניתן להשתית ממצאים מוכחים, ואשר היה רחוק מלשכנע את בית המשפט כי תיאורו את נסיבות קרות האירוע הוא תיאור מחזיק מים. מדובר בעד בן 70 שנה, שהעיד על עצמו כי היה מבולבל, בחרדה ובבהלה עקב מה שחזו עיניו למראה המפזר עובר לפני קרות השריפה, ועדותו היתה רחוקה מעקבית בעניין מהלך האירועים שקדם לפרוץ השריפה עצמה, נותרה כעדות יחידה בעניין עובדתי מובהק וקרדינאלי זה, וניכר בו כי חרדתו מקרות האירוע, מנסיבות קרותו, ממעורבותו בגרימתו ומביקורת אפשרית על התנהלותו - גם אם 'אובייקטיבית' לא צריך להיות לו חשש מהתוצאות מאז קבלתו כבר את תגמולי הביטוח ומשאין מייחסים זדון להתנהגותו (ומנגד - אולי חשש מתוצאות בירור האמת שעלולות לגרום לתביעת החזר תגמולי הביטוח ממנו עקב אי גילוי נאות של האמת ועקב הטעייה עובדתית למבטחתו) - הנה היגדיו הספונטאניים לאחר האירוע ובחקירות השונות, וגם עדותו המאוחרת יותר - חרף כל הכנה עצמית או הכנה מסייעת לעדותו - לוקים באי אחידות ובאי עקביות וברושם בלתי אמין דיו, כאמור. גרסאות ולדמן על נסיבות השריפה: 24. ולדמן סתר עצמו לגבי המשטח עליו העמיד את המפזר בטרם הפעלתו: "... והנחתי אותו על כסא שהיה ליד המיטה בחדר" (סעיף 8 לתצהירו); "לא נכון שהצבעתי על השולחן בתמונה שאתה מציג לי כעל השולחן שעליו היה מונח מפזר החום עובר לאירוע" (עמ' 12 ש' 10-11), כנראה בתמונה נ/1; "אם לטענתך אני מוקלט כמי שאמר שעל שולחן זה היה מונח המפזר, ולא על כסא כפי שאני טוען עתה, אני משיב: לא נכון" (עמ' 12 ש' 12-13); "בהשמיעך לי קלטת ... זה כנראה קולי ... אם לטענתך נציג הנתבעות צילם את התמונה נ/1 כדי להציג את השולחן שעליו הצבעתי בפניו בתור השולחן שעליו היה מפזר החום בעת האירוע וכי כך גם הוקלטתי כאומר לו, אני לא חושב שכך אמרתי לו" (עמ' 13 ש' 28-31), כשיש הבדל תהומי בין "לא חושב שכך אמרתי" לבין "לא אמרתי", ומשאישר (וגם זאת בלשון כבושה בנוסח "זה כנראה קולי") כי הוא המוקלט בקלטת אותה שמע זה עתה במו אוזניו ביחד עם בית המשפט - הרי באותה הקלטה אכן אמר לחוקר הנתבעות כי אכן זה הוא השולחן (ושולחן אינו כסא) עליו היה מוצב המפזר עובר לקרות האירוע! (ומכאן שלא נצרכו הנתבעות לעדות משלימה של החוקר, אם הסתפקו בהקלטה זו ובתשובות אלה של ולדמן לגבי תוכנה וזיהוי קולו; אני דוחה כשקרית וכמתחמקת את תשובת ולדמן, לפיה "אי אפשר (כך אמר! - ט.ש.) לשים את מפזר החום על השולחן כי אין מקום לשים אותו שם. רואים בתמונה נ/1. בעת האירוע היתה עוד מכונה על השולחן, מכונה שעושים מכפלות. רוחב השולחן 40-60 ס"מ" (עמ' 14 ש' 1-4): וזו תשובה שאין הדעת סובלתה, שכן לא זו בלבד שאין סיבה להניח כי לחוקר המצלם והמנציח היה עניין 'להעתיק' את מקום המפזר בעת האירוע מהכסא אל השולחן (זהו מעין "פרט חקירה מוכמן" - פכ"מ ב-ר"ת - שאמור היה להיות ידוע רק לולדמן!), ואין סיבה להניח שלא כתב כראוי את דברי ולדמן על היות המפזר על השולחן דווקא, ככתוב מעל נ/1 בדף התמונה נ/1, וברור שולדמן עצמו מחזק תוקפו ואמינותו של רישום זה שמעל התמונה נ/1 ושל הקלטת ולדמן כאומר זאת בקולו המוקלט, משאישר כאמור כי מדובר בהקלטת קולו ולא ניסה כלל לטעון שלא אמר כך לחוקר (!); והתמונה מלמדת כי אם על שולחן זה (שרוחבו נראה בעין בלתי מקצועית כארוך יותר מ-60 ס"מ הנטענים בפי ולדמן - ניתן להציב את גודש החפצים הגדולים שמצולמים בתמונה נ/1 ואת גודש החפצים השרופים הנראים בתמונות האחרות שהוגשו כמוצגים - כי אז מקל וחומר שיכול היה ולדמן למצוא מקום, רחמנא ליצלן, למפזר קטן המימדים על שולחן זה, עם הזזת חפצים אחרים ממנו או בלעדיה, שהרי רצה הזרמת אוויר חם דווקא אל פניו (עמ' 13 ש' 15) ולכיוון פלג גופו העליון. אבסורדית אף יותר, היא תשובתו האחרת, באותו נושא, לפיה "על פינת השולחן הקרובה למיטה עליה הצבעתי, לא ניתן להניח את המפזר כי גלגל מכונת התפירה שעל השולחן מפריע לכך" (עמ' 14 ש' 11-12): תשובה זו היא ממש בלתי נסבלת לכל שומע ולכל מתבונן, שהרי מראה עיניים של גודש החפצים על השולחן המצולם בתמונה נ/1 מלמד כי זו הגזמה שאין הדעת סובלתה, ואין מכונת התפירה על גלגליה מהווים מכשול בפני הנחת המפזר על אותו שולחן, בפינה כלשהי, כפי שמצולמת פיסת שולחן פנויה בקדמת השולחן וכפי שמצולמת קופסת קרטון עם קופסת מתכת עגולה בתוכה בפינת אותו שולחן, ממש ליד מכונת התפירה, ואין מניעה להזיזה בקלות במידת הצורך. כך גם, הרי ולדמן עצמו העיד כי "בתמונה ... נ/2 ... רואים מאוורר חשמלי" על השולחן (עמ' 14 ש' 14), ואם למאוורר חשמלי (עם כנפיים מסתובבות הגדולות מבסיסו) היה וישנו מקום על שולחן זה - מקל וחומר שיש והיה מקום עליו או בפינתו למפזר קטן המימדים (ראה תמונתו מפרוספקט מכירתו, שבתיק המוצגים). נראה, שהיתה לולדמן סיבה פנימית, הידועה אך לו, וניתנת לניחוש, אודות מבוכתו, בדבר הסיבה לשאלה מדוע הסתבך כה רבות בעדותו ובתשובותיו השונות במועדים השונים ולשואלים השונים, גם בעניין מיקום המפזר עובר לקרות האירוע, ומה סיבתה האמיתית של האש שפרצה בחדר, ולאו דווקא עקב כשל במפזר עצמו. חיזוק עקיף נוסף, לכך שהמפזר לא היה על כסא אלא דווקא על השולחן המתואר, בסמוך לכל שיירי התפירה, החוטים ושאריות הבד, נמצאת בתשובה אחרת של ולדמן עצמו, המעיד כי "אין גלגל מכונת תפירה בתמונה שכן הוא נשרף" (עמ' 14 ש' 13), ואם נשרף גלגל מתכתי (!) של מכונת תפירה מתכתית, כי אז גוברת ההסתברות הטבעית כי המפזר הבוער ניצב דווקא על אותו שולחן (ולא על כסא מרוחק יותר), ובסמוך למכונת תפירה זו (עליה יש גלילי חוטים שדי בהשתלשלות קצותיהם או שייריהם אל המפזר כדי לגרום להצתה חיצונית כזו!), שהרי חפצים בעירים יותר כמו קרטונים וספרים לא נשרפו או לא נשרפו כל כך כמו אותו גלגל של מכונת תפירה והדבר אומר דרשני לגבי מיקום המפזר בעת פרוץ הלהבות. 25. ולדמן סתר עצמו, בגרסאות רבות מספור, לגבי סדר פעולותיו, ומשך הזמן עד לקרות הארוע, לרבות מתן תשובות אבסורדיות: "האש פרצה ברגע שהכנסתי את התקע לשקע מיד" (עמ' 12 ש' 3); "מיד זה יחסי. זה היה לאחר כמה רגעים" (עמ' 12 ש' 4); "עוד לא הספקתי להיכנס למיטה" (עמ' 12 ש' 4); "לא הספקתי להיכנס מתחת לשמיכה" (עמ' 12 ש' 5); ושוב: "כשהכנסתי את התקע לשקע קרה האירוע" (עמ' 12 ש' 6); ולפתע - ראה זה פלא - נעלמה כליל פעולת הכנסת התקע לשקע: "המפזר היה כבר בתקע לפני שהפעלתי אותו. אני רק סובבתי את המתג" (עמ' 14 ש' 26); וגם בכך לא סגי: "מרגע שסובבתי את המתג האש התחילה" (עמ' 14 ש' 26); כך מופיע גם, כציטוט לכאורי מפיו, בפרק "המקרה" שכתב השמאי בפתיח לחוות דעתו, לגבי הפעלת המפזר והתפרצות אש מיידית, כדברי ולדמן לו, ולא לגבי גרסת הכנסת תקע לשקע תחילה; אלא שאפילו בדבריו לשמאי יש כפילות וסתירה, שכן בהמשך חוות דעתו מציין השמאי, שולדמן הצהיר בפניו כי "בעת שהכניס את התקע של מפזר החום לשקע החשמל פרצה אש מתוך המפזר" (עמ' 9 לוות הדעת); וגם בכך לא תמה מסכת הגרסאות של ולדמן, והעיתוי של "מייד" בחיבור התקע לשקע והגרסה של "מייד" בסיבוב מתג ההפעלה שעל המכשיר - מתחלפת לה עתה בגרסת: "מרגע שסובבתי את המתג האש התחילה לאחר דקה ומשהו" (עמ' 14 ש' 26-27); וגם דקה זו 'מתארכת' בתשובה אחרת שנתן בבית המשפט, עוד בפני קודמי המנוח, כב' השופט ד"ר עדי אזר ז"ל, בפניו העיד, תחת הזהרה כחוק: "הפעלתי את מפזר החום ואחרי כמה דקות יצא אש" (פרטיכל 1.5.02) כל אלה - לעומת האמור בתצהירו, ושוב בסתירה לתשובותיו האחרות שלעיל ושלהלן: "חיברתי את התקע החשמלי של מפזר החום לשקע החשמלי ... לאחר מכן סובבתי את כפתור ההפעלה ומפזר החום התחיל לעבוד. כעבור זמן קצר, כאשר התיישבתי על המיטה, שמעתי רעש מהמכשיר וראיתי שיוצאת ממנו להבת אש" (סעיפים 8-10 לתצהירו), וכאן לפנינו גרסה חדשה וסותרת ביותר: לפתע אין רק סיבוב המתג, אלא שוב הכנסת תקע לשקע תחילה, ולפתע מדובר בפעולה תקינה לכאורית של המפזר למשך זמן מסוים, ולא בפרוץ האש מיידית עם החיבור כבתיאורים האחרים, ולפתע מופיעה גרסה לפיה הספיק כבר להתיישב על מיטתו, ולפתע מדובר לא רק באש פורצת אלא גם ברעש נטען. עולה גם תהייה עובדתית נוספת: אם כדברי ולדמן, באותו יום לא הובא המפזר מחנות המבוטחים, שכן נותר בחדר מיום האתמול (עמ' 14 ש' 6) או מיום קודם לכך, הנה מדובר במפזר שהיה כבר בחדר משימוש קודם, ואם כך - לא סביר כלל שהיה צורך להכניס תקע לשקע, ואולי סביר יותר כי המפזר כבר היה מחובר לחשמל, וכי רק את מתג ההפעלה צריך היה לסובב, ואם כך - שוב לפנינו גרסה תמוהה של ולדמן על הכנסת התקע לשקע, וכו'. ונמשיך בסקירת סחרחרת תחלופות תשובותיו: "עוד לא נרדמתי, עוד לא הנחתי את ראשי על המיטה" (עמ' 12 ש' 8); "כיוונתי את המפזר לכוון הפנים. רציתי לחמם את הפנים" (עמ' 13 ש' 15), ועל כך נאמר: ממה נפשך: אם ולדמן מתיימר להעיד שכך עשה עוד לפני שהכניס את התקע לשקע - כי אז מדובר באבסורד לגבי סדר פעולות, שכן כל עוד הוא עומד ומסתובב בחדר וכל עוד לא חיבר את התקע שבקצה הכבל לשקע שבקיר החדר - מה-לו לכוון המפזר לכיוון הפנים, כשטרם 'נמצאות' הפנים במיטה וכשטרם ברור כיצד יש לכוון מפזר, שאינו מסתובב כמאוורר קיץ אלא הינו מכשיר הפולט אוויר מחומם היישר לפנים ובכיוון פתח יציאת האוויר החם, עד כדי כך שרצה להפעילו במרחק של 60 ס"מ בלבד (לשיטתו!) מפניו (עמ' 13 ש' 14); ואם ולדמן מתיימר להעיד (ואין אפשרות פרשנית שלישית) שכיוון את המפזר אל פניו לאחר שכבר נשכב במיטתו וידע להיכן יש לכוונו - כי אז שיקר בגרסאותיו האחרות אודות כך שהאש פרצה כביכול ברגע שתקע את התקע בשקע, שכן אם הספיק לעשות כן ולהיכנס למיטתו ולהניח את ראשו על הכרית ולכוון רק אז את המפזר אל פניו - יש לפנינו גרסה חדשה ונוספת, שאינה דרה בשלום עם האחרות שנשמעות מפיו. 26. ולדמן סתר עצמו אודות מה ראה בפרוץ הארוע וכיצד נוכח שנוצרה מצוקה: "הפעלתי ... ואחרי כמה דקות יצא אש" (עדותו המקדמית בישיבת 1.5.02 ); "ראיתי אש יוצאת מהמפזר" (עמ' 13 ש' 18); "ראיתי ממש אש ולא ניצוצות" (עמ' 13 ש' 20); "יצא אש מהמכשיר עצמו" (עמ' 13 ש' 23-24); "אינני יודע מאיזה חלק מהמכשיר יצאה האש" (עמ' 13 ש' 24); "לא נכון שמסרתי לחוקר שראיתי גיצים עפים לעבר השמיכה, ראיתי רק אש פורצת מהמכשיר. גובה האש היה 10-12 ס"מ, אני לא מדדתי" (עמ' 15 ש' 9-10); ""חיברתי את התקע ... לשקע ... סובבתי את כפתור ההפעלה ... התחיל לעבוד ... כעבור זמן קצר ... שמעתי רעש מהמכשיר וראיתי שיוצאת ממנו להבת אש" (סעיפים 8-10 לתצהירו); כל אלה - ובייחוד ההבדלים דלעיל על "לוח הזמנים" עובר לקרות האירוע, וסדר פעולותיו - אינם "הבדלים סמנטיים" בלבד, כלשון ב"כ התובעת בסיכומי התשובה שלו (סעיף 5), אלא הבדלים וסתירות שמשקפים חילופים מבולבלים של גרסאות, חדשות לבקרים, מדי תשובה ותשובה, מדי שואל ושואל, וכשאופן השימוש במפזר עובר לפרוץ השריפה הוא כה קרדינאלי - כעולה מעצם הספקולציות שעושים מומחי הצדדים בחוות הדעת שלהם ובעדויותיהם ביחס לנסיבות מוקדמות אלה - יש משמעות יתרה לממצאים שיש לדלות מדברי ולדמן עצמו, האיש שאמור לדעת פרטים שכאלה טוב יותר מכל אדם או עד אחר. 27. ועוד לעניין 'מהימנות' גרסת התביעה לגבי נסיבות קרות התאונה, ממקור ראשון (להבדיל מספקולציות ומאלימינציות של סלוצקי והשמאי, שגם הן ממילא פותחות בהסתמכות מסוימת על אמירות של ולדמן): מהימנות ולדמן אינה מתחזקת, בלשון המעטה, לשמע העובדה שהוא קונה מפזר חום שולחני, אך יוזם ומקבל מהחנות קבלת חשבונית כוזבת בתיאור המוצר הנרכש, בה נכתב "נורות חשמל", והכל על מנת לנצל חשבונית זו לניכוי "הוצאות" משלטונות המס (עמ' 12 ש' 14-15), ואין מעשה יזום זה עולה בקנה אחד עם יושר, יושרה, הגינות, אמירת אמת, הקפדה על שמירת החוק, אמינות ומהימנות. מי שכך מסתיר הכנסה בכיסוי שווא של הוצאות, שלא היו ולא נבראו, הכיצד ניתן לתת בו אמון שאין הוא מסתיר אמת אחרת אודות נסיבות המקרה הנוכחי. 28. חוסר מהימנות ודבקות מצד ולדמן בהסתרת תשובת אמת, גם כשהיא בלתי נמנעת לאור תשובה קודמת שלו, נגלתה בהתחמקותו (מעל עשרה ניסיונות חוזרים ונשנים לקבל מענה מפיו) מלהשיב לשאלת בית המשפט עצמו, על כך שהרישום בחשבונית המבוקשת על ידו מהחנות (נורות חשמל) לא תאם למוצר אותו רכש בפועל (מפזר חום); ובהתחמקותו החוזרת ונשנית מלהשיב לשאלת בית המשפט על כך שמדובר בבקשת רישום עובדה כוזבת בחשבונית (עמ' 12 ש' 16-20); ובתשובתו החמקנית משאלת בית המשפט אודות היות המדובר בגדר הגשת חשבונית מטעה לשלטונות המס, כשתחת מענה ישיר לשאלה, נותן הוא 'הסבר' בהאי לישנא: "גם זו הוצאה" (עמ' 12 ש' 21-23). לא התרשמתי, שהאמת - וחובת אמירתה - בכלל, והעדת אמת בפרט, גם ובייחוד בבית המשפט, הן נר לרגליו של ולדמן. 29. למול תשובתו, לפיה "לא היו בדים בחדר העליון" (עמ' 13 ש' 8), הרחוקה מהאמת בתכלית הניגוד, אך רלוונטית מאד לענייננו ולסיבה אפשרית (המופיעה בחוות הדעת ובעדויות שמי המומחים 'הנגדיים' כאחד) - הוא מודה (כפי שמלמד מראה עיניים בתמונות המצולמות), כי היה בחדר מלאי של ביגוד קייצי שלא נמכר (עמ' 13 ש' 9), שמיכה (עמ' 13 ש' 16), בגדים מהחנות המובאים לשם תיקונם בחדר (עמ' 13 ש' 1), כפי שהתעתד לעשות גם עם הבגדים שהובאו לשם כך מן החנות באותו יום עצמו (עמ' 15 ש' 14), כשברור כי "קיצור או הארכה של בגדים" (עמ' 13 ש' 6) כרוכים בחיתוך פיסות בד והיווצרות פיסות בד עודפות וחוטים המפוזרים ומתפזרים בחדר, כשאין מראה החדר מתיישב עם הקפדה יתרה על סילוק כל שארית מיותרת לשם שמירה על מראה אסתטי מושלם ומוקפד (עמ' 13 ש' 13), והיה בחדר ציפוי הבד של מיטת הנעורים (עמ' 14 ש' 10) שנשרפה אף היא בקרבת מוקד השריפה (עמ' 14 ש' 7-9). 30. כשנשאל ולדמן, מדוע לא נקט בפעולה פשוטה של הוצאת תקע החשמל של המפזר מהשקע שבקיר החדר, הוא משיב ברצינות (למרות חיבתו המוצהרת לספרי הומור, כדברי השמאי בעמ' 6 לחוות דעתו): "לא הוצאתי את התקע" משום "שלא עברתי קורס כבאות ולא ניתן לשים יד על משהו חם" (עמ' 13 ש' 21-22), ואין צריך לאמור כי מדובר במי שהשיב כי כלל לא ניסה לגעת בתקע (עמ' 13 ש' 23) או כי נוכח לחוש שהוא חם; 31. בהקשר זה, יש גם להוסיף, כי התבוננות בתמונות נ/6 מלמדת כי תקע החשמל וחלק הכבל הקרוב לו - התפחמו לחלוטין, נמסו ונקרעו כליל מיתרת הכבל ומהמפזר, מה שמלמד לכאורה על כך ש'התפוצצות' חשמלית תוצאתית אירעה לכאורה דווקא בחלק זה של המפזר וכי האש שפרצה מול עיניו המבוהלות והמבועתות של ולדמן היתה דווקא משם, או גם משם, כקצר פתאומי עקב חדירת חומר חוסם או עקב חומר דליק או עקב חסימה או נפילה של המכשיר (אולי ארצה - שם הוא מצולם בתום בעירתו!), כשאש זו פרצה כך בטרם אחזה במפזר ובאביזרים אחרים, וסלוצקי (וגם ברמן) לא התייחס לתקע ולכבל זה כלל. 32. הוא הדבר ביחס לשאלה, האם נבדק אם בזמן האירוע 'קפץ' מפסק הפחת הדירתי, אם היה כזה בדירת המבוטחים, כתוצאה מהקצר או מ'מכת החשמל' הפתאומית שמוצרה לפי תאורית סלוצקי, והכיצד לא נותק כך החשמל מיידית, ואיך משפיעים ממצאי 'קפיצת מפסק פחת' שכזו, אם קרתה כצפוי, על תוצאות חוות הדעת של המומחים. 33. מול טענתו המיידית, לפיה "לאחר האירוע לא קניתי אצלו (אצל החנות - ט.ש.) מכשיר נוסף" (עמ' 15 ש' 19-20), הנה עד מהרה מודה הוא כי כשנה לאחר האירוע קנה אצל אותה חנות "תנור חימום ... דה לונגי ..." (עמ' 15 ש' 21-22), וגם בכך אינדיקציה לגבי המידה הזהירה בה יש להסתמך על "זכרונו". 34. את ההערכה הממעטת על מידת יכולת ההסתמכות על עדות ולדמן - מספק ולדמן עצמו: "איש מכבי האש רשם דו"ח מפי, אני זוכר שחתמתי על משהו, אבל הייתי כל כך מבוהל ולכן מה שנתנו לי, חתמתי, כנראה על התשלום" (עמ' 15 ש' 12-13), ואין צריך להוסיף מילים על כך ועל יכולת ההסתמכות על "זכרונו"; 35. יש גם לזכור, כי את רבקה ולדמן, המבוטחת עצמה, אשתו של ולדמן ומי שמעידה על עצמה בהודעתה במשטרה (ת/9) כי נכחה בבית בעת פרוץ השריפה וחשה לשמע צעקות ולדמן, ויכלה לספר לנו על מה שראתה בחדר בעיניה שלה (שאולי היו מבוהלות פחות משל ולדמן, וצעירה ממנו בכעשור שנים תמימות), ועל מה ששמעה מבעלה ספונטאנית ברגעי האירוע עצמו, כפי שעולה לכאורה מהודעתה במשטרה (ת/9 ש' 1-5), ויכלה להעיד גם על נסיבות טלטול המכשיר (רק על ידה!) מהבית לחנות ומהחנות לבית כמעט מדי יום ביומו (עמ' 15 ש' 1-4), כעובדה שולדמן מעיד כי פרטיה ידועים לה טוב יותר מאשר לו עצמו (שם, ש' 5), ועל השאלה היכן ניצב המכשיר באותו יום עובר לפני האירוע (שהרי היה שם עוד מיום האתמול, וכנרה מחובר לחשמל) ובעת האירוע - הנה אותה לא הביאה התובעת לעדות מסייעת (תרתי משמע) לעדותו התמוהה כל כך של ולדמן, ומחדל ראייתי זה נזקף בהחלט לחובת גרסתה, כהלכה הפסוקה. הוא הדבר, לגבי אי זימון אותם שכנים של המבוטחים, שחשו לעזרתם מייד עם פרוץ השריפה ולמשמע צעקותיהם, ועזרו בכיבוי הראשוני (ראה סעיף 2 לדו"ח חוקר השריפות), ויכלו לספר על מראה עיניהם (האובייקטיביות יותר) לגבי החדר, מיקום המפזר הבוער, מה נמצא עליו או בקרבתו המיידית, אופן התפשטות האש ומצב השימוש במיטה, ועוד. 36. דו"ח חוקר השריפות, חוות דעת השמאי ועדותו, וחוות דעתו ועדותו של סלוצקי - אין בהם כדי לרפא את שנותר תמוה ומעורפל בעדות ולדמן, ואין בהם כדי להוות מענה משכנע דיו לגבי נסיבות קרות השריפה: דו"ח חוקר השריפות: 37. דו"ח זה, שמיום 17.2.00, אינו אלא דו"ח גרידא, ולא חוות דעת. אין הוא מוכתר כחוות דעת, אין הוא ערוך כחוות דעת [כמובנה בפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971], אין הוא מאומת בהצהרת אימות כנדרש, וגם תעודת הציבור המצורפת באיחור אליו (ביום 23.1.01) - נועדת בעליל רק לשם הגשתו ככזה לבית המשפט, כאימות לקיומו, ולא כאימות לתוכנו. מלכתחילה לא הוכן לצורך הגשה לבית משפט, אלא - ככתוב בו - לשם יידוע משטרת ישראל החוקרת את קרות השריפה, ולכן הופנה אליה. ממילא, אין בו פירוט מומחיותו והכשרתו המקצועית של חוקר השריפות, וכשירותו המקצועית לקבוע ממצאי זיהוי מוקד האש. ושבע שבעתיים: ממילא לא כלול בדו"ח זה כל ממצא על גורם השריפה או סיבתה, ועובדת היות המפזר במוקד האש שפרצה, כמיקום 'גיאוגרפי' - אינה מפתיעה ואינה מחדשת דבר לענייננו. מוקד האש - אינו גורם האש. חוות דעת השמאי: 38. מדובר בחוות דעת שמאית, לצרכי קביעת חבות ביטוחית, כיסוי ביטוחי וגובה הנזק, ככתוב בה, ויש להניח שאין השמאי מתיימר לפסוק או לחוות דעתו בנושאים שאינם שמאיים גרידא ואשר אינם בתחום מומחיותו והכשרתו המקצועית, ונושא אחד כזה הוא קביעת סיבת הכשל או גורם קרות השריפה או זיקתה הפונקציונאלית למפזר. בפרק "מוקד האש" כותב השמאי כי "מוקד האש בחדר הכללי" ובד בבד - כי "מוקד האש נמצא במפזר החום", וכי "אנו בדעה כי האש פרצה מגוף המפזר, ומפזר החום הוא גורם לשריפה" (לשון "אנו בדעה" ולשון "בדקנו" או "מצאנו" וכו' - אינה הולמת חוות דעת שמצריכה זיהוי הכותבים והבודקים בשמם המפורש, להבדיל מתיאור עבודה קבוצתית עלומה, ולהבדיל מהדרך בה חתומה חוות הדעת בשם "משרד קוצר - נוימן" ולא בשמו של השמאי עצמו); בכל ההערכה ליכולת השמאית של השמאי - דעתו זו (וליתר דיוק: דעתם של מי שלא ברורה זהותם והשתתפו בעריכת חוות הדעת, בבדיקת המקום ובגיבוש המסקנות, ושזהותם עלומה) - אינה דעה בעלת משקל בענייני חקירת שריפות, מוקדן וסיבתן, ואם שמע זאת מהכבאים שבאו לדירה - זו רק עדות שמיעה עלומת מקור, ואם התרשם ממראה עיניו או מדברי ולדמן או מדברי אשת ולדמן - אין בכך ממצא משפטי או ממצא עובדתי קביל או בעל משקל ראייתי המחזיק מים. מוקד האש בחדר - ניחא, אבל מוקד במפזר החום בכלל ומקור פריצת האש ממנו או היותו הגורם לשריפה - היגדים יומרניים אלה אינם בעלי ערך כלשהו ותמוה כי נגרר לכתיבתם, כשמומחים גדולים ממנו, כסלוצקי וכברמן - התחבטו כה רבות, התפתלו כה רבות בהסברים ובהשערות, בניתוח ובשינוי מסקנות ותרחישים ובחזרה מחלקם, ומומחיותם עולה על שלו עשרת מונים. חוות דעת סלוצקי : 39. כאשר בוחנים את חוות דעת סלוצקי, עימותה עם חוות דעת ברמן, עימות עדויותיהם זו מול זו וזו בהשלמה לזו, השוואתן לנסיבות המקרה הנחזות והמוכחות, מידת הבהרתן את הנסיבות העמומות, המפויחות ואפופות העשן (תרתי משמע) של המקרה, השוואתן למוצגים מצולמים, בחינתן במאזני נטל ההוכחה ובמבחן הגיון הדברים וניסיון החיים, וכאשר לכל אלה מוסיפים גם את מבול הסתירות שתרם ולדמן לפרשת הראיות, כמקור למידע הבסיסי הנטען אודות הארוע והתפתחותו - מובילה בחינה כוללת זו למסקנה כי אין בחוות דעת סלוצקי, ובייחוד לאחר עדותו בבית המשפט, כדי להספיק להרמת נטל ההוכחה מצד התובעת או להתגברות על יתר השכנוע שבגרסתה השוללת של ההגנה, הן אודות נסיבות קרות הארוע והן אודות סיבת הכשל וקיום הכשל. התרשמות בית המשפט, לאחר הפיכה חוזרת ונשנית בשרידיו הראייתיים של האירוע ובמאסף הראיות הכולל, היא כי אין מנוס מהקביעה כי לא ניתן לחייב מי מהנתבעות הנותרות בחבות כלשהי בגין קרות המקרה, וכי התובעת רחוקה מלעבור את הרף הראייתי הנדרש להוכחת סיבת הכשל תחילה (וגם לו היה נטל זה מוטל כולו על הנתבעות - כשלה היא בהדיפתו). הביטוי העממי, לפיו "שריפות אינן קורות, הן נגרמות" - ישים כאן. 40. שני תרחישי סיבת כשל המפזר מתווה סלוצקי בחוות דעתו, ועליהם אומר סלוצקי כי אלה "שתי אפשרויות שבגללן נגרמה השריפה" (סעיף 11 רישא בעמ' 8 לחוות דעתו), להבדיל מלשון אפשרית על אפשרויות ערטילאיות לגרימתה: האחד - שלמרות פעולת המפזר מספר פעמים מאז רכישתו, קיימת בעיית "מגע לא מושלם" באחד החוטים המחוברים לגוף החימום, הגורמת להתחממות המגע, מה שגורם להתחממות יתר של החוטים באותה נקודת מגע, עד פריצת אש בבידוד הנמס וממנו אל מחוץ למפזר, כשניתוק המתח ע"י התרמוסטט בשל הטמפרטורה הגבוהה - כבר אין רבותא בו, שכן הבידוד והמפזר כבר בוערים; השני - שלאחר הפעלת המפזר אין התרמוסטט הפנימי שבו פועל כשורה בשלב מסוים, ומאפשר למפזר להמשיך ולחמם, החום עולה בגוף החימום של המפזר, יחידת ההגנה נגד עליית טמפרטורה אינה מתפקדת בצורה תקינה ולכן ממשיך המפזר ומתחמם עד שהאש פורצת ממנו, ומניעת קצר חשמלי מתבצעת בכך ש"המבוטח שמבחין בשריפה שולף את התקע מהשקע ומונע בכך התפתחות של קצר חשמלי" (אמצע עמ' 8 לחוות דעת סלוצקי). לגבי התרחיש הראשון - בלתי סביר הוא, שמגע לא מושלם שכזה, של חוטים המחוברים לגוף החימום, לא יתגלה ולא יסתמן ולא יגרום לבעיה נראית לעיין או ניתנת להרחת האף או למשמע אוזניים בפצפוצי מגע מקצר שכזה, במשך עשרות הפעמים (עמ' 12 ש' 27-31) שהספיקו המבוטחים להפעיל את המפזר הן בביתם והן בחנותם, במשך אותם 3 שבועות חורפיים; וכדי שמגע רופף כזה יביא לתוצאה הסופית של שריפה - הרי צריך שגם יחידת ההגנה נגד התחממות יתר לא תהא תקינה ולא תפעל, וכי יהא לפנינו צירוף מקרים נדיר וחסר סיכויי הסתברות, לפיו גם חיבור החוטים וגם יחידת ההגנה נגד התחממות יתר, יצאו פגומים מתהליך הייצור או ההרכבה של המפזר, גם כל אחד מהם לחוד וגם שניהם ביחד; ובכלל - מדובר בתהליך תרחישי שאורך זמן בהתחממות עולה וגוברת על פני ציר הזמן, כשתוצר התחממות הדרגתית ומתעצמת זו הוא שריפת הבידוד תחילה ורק אז הפיכת בידוד נמס וחם מאד זה לכדי גורם המצית את הפלסטיק של המפזר ורק אז נולדת האש והיא מתגברת והופכת לאש האוחזת במפזר, וממנו - לחפצים שלידו: אלא שתהליך תרחישי זה עומד בסתירה עצומה לתיאור ולדמן על משכה הקצר או אף הקצרצר או אף המיידי (ראה שפע גרסאותיו דלעיל) של ההתרחשות, למן הכנסת התקע לשקע או למן הכנסת התקע לשקע והפעלת המתג או למן הפעלת המתג בלבד (ראה שפע גרסאותיו דלעיל) ועד שראה את ההתרחשות האסונית, וגם תיאורו על אש פורצת, להבדיל מאש אוחזת מבפנים ומתפשטת בהדרגה - אינו עונה על תרחיש זה של סלוצקי. לגבי התרחיש השני - הוא מצריך שהתרמוסטט הפנימי יהא בלתי תקין (והראיות סתרו אפשרות זו, גם מפי סלוצקי עצמו: עמ' 4 סיפא לחות דעתו), וגם תרחיש זה בנוי על משך זמן התחממות גובר והולך של התרמוסטט על ציר הזמן, עד שמגיע הרגע בו על יחידת ההגנה נגד התחממות יתר להיכנס לפעולה ולגרום לניתוק התרמוסטט, והתרחיש מצריך שגם יחידה זו כושלת, ושלפנינו תרמוסטט ויחידה זו כאחד שיוצרו או הרכבו במפזר כשכל אחד מהם ושניהם ביחד פגומים הם, כצירוף מקרים נדיר וחסר סיכויי הסתברות; ועוד מצריך תרחיש זה, לשם התממשותו, משך זמן ארוך יחסית, של תהליך התחממות והתחממות יתר של התרמוסטט ושל המפזר כולו, עד שנוצרת אותה התכת בידוד חוטים והתכת פלסטיק חיצוני ואחיזת אש בהם והתפשטותה לגוף המפזר ואל חפצים סמוכים, ותהליך ארוך יחסית זה עומד בסתירה למתואר לעיל מפי ולדמן, אודות זמן קצרצר ואודות אש פורצת מיידית, כאמור לעיל, ואין מדובר במי שלטענתו קרו הדברים לאחר שנח כמה דקות במיטתו או הקיץ מתנומת הצהריים למשמע או למראה או לריח תוצרי שריפה מתהווה, בתרחישים כמתואר ע"י סלוצקי; וכל הסיום הדרמטי, המתואר בתרחיש השני ע"י סלוצקי, אודות המבוטח המתעשת ומוציא את התקע מהשקע כדי למנוע קצר חשמלי - הריהו בלתי רלוונטי, שכן ולדמן לא התיימר אף לטעון כי זכר לעשות פעולה פשוטה זו, בבלבולו הנפשי כי רב דאז, וגם אשתו לא התיימרה להעיד במשטרה כי כך עשתה או נעשה, ולעדות הרי לא הובאה. 42. אם כן - לא מתרחישים אלה של סלוצקי יכולה לבוא בשורת קביעת האפשרות היחידה או "שתי האפשרויות שבגללן נגרמה השריפה במכשיר", נשוא הפתיח לסעיף 11 בעמ' 8 לחוות דעתו. 43. בא סלוצקי, בסיפא לחוות דעתו, וקובע בפרק ה"מסקנות", באופן שאינו מתיישב כאמור עם הראיות ועם השכל הישר ועם נסיבותיו של האירוע בכלל ואלה המתוארות ע"י ולדמן בפרט, ובאופן שאינו עולה בקנה אחד עם מסקנתו הסבירה יותר של ברמן (שתובהר להלן) ועם תרחישים אפשריים אחרים, סבירים יותר מ'תרחישיו' לקרות השריפה, כי - וזו לשונו: "לאור הממצאים, העובדות והבדיקות שערכתי למפזר החום הנני בדעה כי גורם השריפה נובע בתוך המפזר נובע כתוצאה (זו לשון תחבירו - ט.ש.) מכשל בחיבור פנימי של גוף החימום ו/או מכשל של הגנת המכשיר כנגד התלהטות של גוף החימום על פי דרישות תקן ישראלי 149 בסעיף דרישות הבדיקה לפעולה בלתי תקינה. אי לכך מדובר במוצר פגום" (סעיפים 1+2 בראש עמ' 10 לחוות דעתו). 44. ולא היא: "הממצאים, העובדות והבדיקות" אינם מובילים, וכל שכן שאינם מובילים בהכרח, למסקנתו זו, הן משום מה שפירטתי לעיל אודות עקבי אכילס הרבים של שני התרחישים המנויים לעיל, שכשלו מסבירות ההסתברות ומסבירות ההתרחשות ומהיתכנות אפשרית, בייחוד בלוח הזמנים הנטען של האירוע. 45. הבדיקות שעשה סלוצקי היו מעטות ובלתי מספיקות, לשם קביעות שכאלה. לא היה די בבדיקת הגדלה ויזואלית (עמ' 18 ש' 1). אין היא מעלה או מורידה, זולת לנוחיות ההתבוננות. את הבדיקה העיקרית, שיכלה לשלול את מסקנת ברמן אודות היצמדות חומר בעירה חיצוני אל המפזר המתחמם והצתתו מבלי להותיר סימני התכה על התרמוסטט - כלל לא ביצע סלוצקי, בהודותו: "לא ביצעתי בדיקה מעבדתית לזיהוי סוגי החומרים שנותרו על גבי הפלסטיק השרוף" (עמ' 17 ש' 31); הוא גם מודה, כי "לא ביצעתי בדיקה פיזית או כימיקלית של המוליכים, למעט בדיקת ראיה" (עמ' 18 ש' 25); הרי את גופי החימום מצא בעצמו כתקינים ושלמים לכל אורכם (עמ' 4 למטה, בחוות דעתו), ובורר ההפעלה שלם ומתפקד בצורה תקינה (ראה שם), וגם קצר חשמלי לא מצא במפזר (סעיף 11 בעמ' 7 לחוות דעתו), והנה אף התרמוסטט, המככב בתרחישיו, נמצא שלם וכשמגעיו "אינם דבוקים זה לזה" (עמ' 4 סיפא לחוות דעתו). 46. מנגד, אין לקבל את "קביעתו, בדיקתו וממצאיו" על כך שעקב החלודה "לא ניתן לבדוק" את התרמוסטט (ראה שם), כסיבה נטענת לאי קיום בדיקה ראויה של אופן התחממותו ושל 'התנהגותו' בעת חימום וחימום יתר, שהרי ברמן התגבר בקלות על קושי זה של חלודה שהזמן גרם, וביצע הולכת חום על פני התרמוסטט בעזרת מייבש שיער. על כן, גם חזר בו סלוצקי במהלך עדותו (עמ' 18 ש' 16-23) מכל התיאוריה הספקולטיבית שלו אודות אי תקינות התרמוסטט וניתוקו לעת התחממות יתר, ובעצם תרחישו זה 'נופל'. בדיקה במבט על חלקי המכשיר - עשה גם ברמן. בדיקה (במבט) של חוטי הזנת גופי החימום, אליהם מתייחס סלוצקי בסעיף 8 לחוות דעתו ובצילומים שבאותו עמוד, נעשתה גם ע"י ברמן, וגם הוא צילם אותם (ראה נ/6), והנה זה פלא: בצילומיו ובבחינתו, שצולמו לפני שנעשו ע"י סלוצקי, שכן המפזר נבדק ונחתך ופורק ע"י ברמן להשלמת הגעה לממצאיו, מופיעים חיווטים אלה כשהם מפוזרים כבר (!) (עמ' 18 ש' 4); וסלוצקי עצמו, בעדותו, מבהיר כי כדי לגלות כשל זה - כל שצריך לעשות הוא לבדוק אם מהדקי החוטים מהודקים כראוי על החוטים (עמ' 16 ש' 28-29), כפי שנראות "נעלי כבל" אלה בתמונה שבסעיף 8 בעמ' 6 לחוות דעתו (עמ' 17 ש' 1-3). ועל כן, משמדובר באופן ההידוק גרידא - מדובר הרי אפשרות התרופפות הידוק שכזה גם עקב טלטול רב של המכשיר, נפילתו או נפילותיו מעת לעת, חבטתו בעצם קשה, או תוצאת השריפה רבת החום וטלטולי הכבאים והאחרים שטיפלו במפזר או הזיזו אותו, לפני השריפה ואחריה, ולאו דווקא כשל ייצורי; וסלוצקי מודה כי בקבלו את המכשיר לבדיקה היו החוטים בצמת החיבור הזו כבר מפוזרים, וכי "הצמה התפזרה כתוצאה מהחימום" ולא כך היתה בעת פעולת המפזר (עמ' 18 ש' 4-6); הספקולציה שלו, לפיה אולי היתה זו צמת חוטים שאינה מהודקת דיה אך אפשרה למפזר לעבוד כך זמן רב עד קרות המקרה (שם, ש' 10-11) - לא זו בלבד שאינה מסקנה על כשל חשמלי (וגם בדיקת פיזית או כימיקלית למוליכים לא ביצע: עמ' 18 ש' 25), אלא על הידוק שאולי לא היה מחוזק דיו, אלא שאין היא מתיישבת עם הפעלה רבת פעמים של המפזר ללא כל אינדיקציה לאי תקינות (ולדמן לא טען לאי תקינות מסתמנת מוקדמת כלשהי). 47. ועל כל אלה: באה בדיקת ברמן, והוכיחה כי גם בנקודה זו לא משכנעת היא עמדת סלוצקי, שכן גם הוא צילם את צמת החוטים (ראה תמונה נ/6), ועשה זאת הרי עוד לפני שהמפזר השרוף הגיע לבדיקת סלוצקי), והנה בתמונה נ/6 רואים כי "הצמה מחוברת לגוף החימום" (עדות ברמן, עמ' 22 ש' 5-6), כך שמראה עיניו המאוחר יותר של סלוצקי היה בכלל כנראה פרי שינויים שהבדיקות גרמו בחיווט ובחיבורו, ולא 'ממצא' אותנטי כלשהו; 48. בדיקות במבט ובצילום, מצד סלוצקי, על ההתקן נגד עליית הטמפרטורה - מתועדות בסעיף 10 בעמ' 7 לחוות דעתו, ולפיהם נמצא התקן זה שבור אך מחובר היטב להתקן שלו. לא נאמר דבר בחוות דעתו על גיל השבר, ועל השאלה אם שפתי השבר מעידות לכאורה על שבר מעת הייצור וההרכבה או על שבר מכני בעת נפילה או חבטה במכשיר, או על שבר מפויח מעת השריפה, ואם השבר אירע תוך כדי השריפה או לפניה או לאחריה, והאם ייתכן כי שבר כזה יכול להימצא (סטטיסטית והסתברותית) במפזר חום, כבר מעת ייצורו והרכבתו, ולא להתגלות חרף עשרות שימושים חוזרים ונשנים בו ע"י המבוטחים בביתם ובחנותם על פני שעות רבות ועל פני פעמים כה רבות, מבלי להתגלות בתוצאותיו ומבלי להלהיט התלהטות יתר את המפזר (כשיחידת מניעת התחממות היתר היתה כביכול שבורה ובלתי מתפקדת). אם צודק ולדמן, במי משפע גרסאותיו, דווקא לגבי האפשרות שלא נראו גיצים יוצאים מהמפזר, אלא דווקא פרץ אש גדול, כדבריו דלעיל - כי אז 'נופלת' אפשרות תקלה במתקן מניעת התחממות היתר הזה, שכן סלוצקי עצמו טוען כי רק גיצים מלמדים על כשל בו (עמ' 19 ש' 2-7). 49. ועל כל אלה: נחה דעתי, כי כנגד גלגול האשמה על מי מהנתבעות השונות או מי מהשותפים לייצור המפזר, להרכבתו, למתן האחריות לו ולשיווקו מיד ליד עד לידי המבוטחים - הנה עולה ופורחת כסבירה לא פחות מכך (שוב בלשון המעטה) האפשרות כי המפזר נפל ונחבט במי מהפעמים הרבות (עשרות פעמים לדברי ולדמן עצמו:עמ' 12 ש' 27-31) בהן הועבר בשקית מהבית לחנות ומהחנות לבית, הועלה במדרגות בואכה החדר נשוא השריפה, וחוזר חלילה, ובאין חוק נגד טלטולים (של מפזרי חום) - מי לידנו יתקע שלא נפל או נחבט או נשמט מפזר זה מידי אוחזיו או ממקום הנחתו לפעולה או להפוגה, וכי כך נשברה אותה יחידה למניעת התחממות היתר, נשוא ממצאו המצולם של סלוצקי. ישנה גם אפשרות, סבירה אף היא, כי השבר אירע בעת בדיקות המפזר בידי השמאי או ברמן (עמ' 18 ש' 3 ועמ' 18 ש' 27 !) או אחר, או כי השבר אירע בעת שריפת המפזר והתזות המים של הכבאים ושל השכנים ובשל הפלתו ממקום רבצו עד אותו רגע, בין על השולחן ובין על הכסא ובין ממקום אחר. 50. וזאת לדעת ולראות, ממראה עיניים המדבר בעד עצמו: עיון בתמונות השמאי, שראה את החדר והמפזר הרבה לפני שזכו סלוצקי או ברמן לראות את שרידי המפזר המפויח והמרוטש עד אפר כמעט, מלמד כי המפזר מצוי בכלל על הרצפה של החדר, וכי לא נראה שהופל לשם אחרי השריפה שלו (על שולחן או על כסא), אלא כי בער מלכתחילה על הרצפה, או בער עליה משלב ראשוני ביותר של השריפה, שכן התמונה מלמדת שהוא מצוי ב'שלולית' של פיח, שרידיו וכתמי שרידיו המותכים בצבעי שחור משחור, כעדות אילמת לכך שכאן בער, על הרצפה. ואם כך - הרי לפנינו עדות לנפילה שלו מכסא או משולחן, גם לפי היוצא מתיאור ולדמן על מיקומו טרם האירוע, וגם נפילה כזו יכולה להסביר את השבר ביחידת מניעת התחממות היתר, מה-גם שמדובר בנפילה במצב בו החום השריפתי במפזר הבוער הולך וגובר, ממיס פלסטיק וחלקי מתכת כאחד, ומרכך מאד חיבורים וחלקים מועדים לעיוות או לשבירה, ביתר קלות. 51. בדיקת סלוצקי וממצאיו על כי "גוף החימום נמצא נקי מסימני שריפה או סימני שריפה על גבו או סימני הידבקות חומר נצמד אליו (סעיף 12 בעמ' 7 לחוות דעתו) - גם היא לא מחזיקה מים, וגם פיח וסימני שריפה אינה מחזיקה, בכל הכבוד למומחה זה, שכן הוא עצמו הרי מודה כי שריפת "חומר נשרף" או "בד" או "נייר" או "פוך", או "נייר שלא עף, למשל חוברת או ספר" המתחממים עד מאד בצמוד למפזר - הרי שריפתם ממילא לא אמורה להותיר כל סימן שריפה או היתוך על גבי התרמוסטט (עמ' 17 ש' 26-27) (ועמ' 18 ש' 29-30), ואפילו התזת חומר דליק על המפזר לא היתה מותירה עקבותיו בתוכו (כעדות סלוצקי בעמ' 19 ש' 11), ועל כן אין כל רבותא ב"ממצאו" על כך שהתרמוסטט "נקי" וכי "אין עליו סימני שריפת חומר זר", או על כי "אם משהו נדבק לגוף - רואים זאת" (עמ' 17 ש' 24), וגוברת מסקנת ברמן על הסתברות גבוהה לקרות השריפה דווקא כך!; 52. אין לקבל את דעתו, על כך שחומר נשרף שכזה אמור להותיר סימנים על הפלסטיק החיצוני של המפזר, וכי לא מצא כאלה, שכן לאור מצבו השרוף והמפויח של המפזר, הריסתו וריטושו לבלי הכר וכמעט לבלי אפשרות זיהוי מה היה הוא בעברו המזהיר יותר - כאשר "חסרה בו מחציתו העליונה" וכאשר "הפלסטיק עצמו ניתך והתאייד" (עמ' 17 ש' 29-30), - הכיצד מנסה סלוצקי לטעון כי "עדיין ניתן היה להיווכח בשייריהם" של חומרי בעירה זרים שכאלה (עמ' 17 ש' 30), וגם זה אבסורד נטען, שאין הדעת סובלתו ושאין נדרשת כל מומחיות כדי לבטל ולאפס טענה קלושה שכזו, כשבקשת האפשרויות של חומרי בעירה חיצוניים שכאלה מצויים לא רק פיסת בד אלא גם חתיכת נייר, שיירי חוטי בד, קצות גלילי חוטי מכונת התפירה שהשתלשלו אל כיוון המפזר, חוטים שנשרו מעבודות תפירה קודמות ונשאבו אל פתח המפזר או נכנסו אליו קודם לכן, בחנות או בחדר, קצה שמיכת פוך או שמיכה אחרת, קצה עיתון או ספר שהיו בסמוך או שולדמן קרא או התעתד לקרוא בהם, וכיוצא באלה אפשרויות שגם סלוצקי לא שלל כי אין הן אמורות להותיר סימן על התרמוסטט, אם הם נשרפים שלא בצמוד עליו; וסלוצקי הרי מודה כי ממילא "לא ביצעתי בדיקה מעבדתית לזיהוי סוג החומרים שנותרו על גבי הפלסטיק השרוף" (עמ' 17 ש' 31), כך שלשלילתו האמורה אין תוקף כלל. 53. סלוצקי אינו מומחה לשריפות או לחקירת מקורן, והשכלתו ומומחיותו בתחום החשמל - יכול שלא הספיקו לחקר מקרה נדיר וחריג זה (גם כהגדרתו) של קושי לזהות בדיעבד את סיבת קרות השריפה ככל שיש לה זיקה וקשר סיבתיים למפזר חום חשמלי נייד ושולחני זה, לפעולתו, לתקינותו, למנגנונו, לאופן השימוש בו, לסביבת עבודתו ולשיחזור ממצאים אודותיו משרידיו, שעברו טראומת שריפה מרטשת ומתיכה. 54. ועוד מעדות סלוצקי בבית המשפט, שהוסיפה למסקנה והתרשמות כוללות אלה, לפיהן לא שכנע בדבר היות המדובר בכשל חשמלי במפזר, שמקורו בטרם קבלו המבוטחים את המפזר, ובדבר סיבת הכשל המוגדרת: למרות הצבעתו בחוות דעתו על תרחיש חיבור החוטים הרופף או על תרחיש שבר יחידת מניעת התחממות היתר, הנה מודה הוא כי אינו יכול לאשר אם היבואן היה יכול בבדיקה מטעמו להיווכח בקיום תקלות אפשריות כאלה (עמ' 16 ש' 24-26), למרות שמדובר בשני ממצאים חזותיים שאינם מצריכים בידוק ממוכשר (!); ומודה כי "גם בדיקת תקינות בחנות לא היתה מגלה את הכשל שהרי המכשיר עבד גם אצל המבוטח פעמים רבות" (עמ' 19 ש' 29-30). 55. זאת, בייחוד על רקע זה שהוא מודה כי עצם הימצאות תו תקן ישראלי על המפזר, שניתן ע"י מכון התקנים הישראלי - דיה כדי שניתן יהא לסמוך על המכשיר, והוא עצמו סומך על מוצר זה (עמ' 17 ש' 13-14); הוא מודה כי "לא נתקלתי במפזר עם תו תקן שפרצה בו שריפה" (עמ' 17 ש' 15), והיגד זה מפחית מהסתברות קיום כשל מולד המוטבע במפזר מעת ייצורו ושיווקו, ומעלה כאפשרות סבירה יותר - וגם מסתברת סטטיסטית יותר אליבא דסלוצקי עצמו - בדבר אופן רשלני של השימוש במפזר ובדבר נסיבות שימוש שגרמו לשריפה, שלא באשמת מי מהנתבעות הקיימות או האחרות, ששמן נכלל בתביעה זו במי מגלגולי תיקוני נוסחה עד כה; ולעומת זאת, הוא מודה , יכולה היתה השריפה להתרחש - "אם פתח האוויר היה מכוסה ע"י שמיכה או סדין או כרית, כפי שקורה במקרים כאלה מניסיוני הרב" (!) (עמ' 19 ש' 19-20); ועל כן יש להעדיף את ההסתברות שהוא עצמו מחזק אותה, אודות חסימת פתח יציאת האוויר בשמיכה או בסדין או בכרית או באביזר אחר, מנייר או מבד או על הרצפה, בתור מה "שקורה במקרים רבים מניסיוני הרב", על פני "כשל ספציפי במכשיר זה ולא ידוע לי על כשל סדרתי בהם" (עמ' 20 ש' 7), כסיכום סלוצקי עצמו; בכך חיזוק רב דווקא לאפשרויות שמונה ברמן, ולאלה שמתאימות יותר לנסיבות המקרה. 56. הוא שאמרנו: ריבוי האפשרויות לקרות השריפה כאן (לרבות אפשרות נשקלת, שולדמן התעורר בבהלה עקב שריפה שכבר התפרצה, לאחר שנרדם במיטתו ולאחר שהמפזר נחסם בקרבת מיטתו או משמיכתו או מבגד או מחומר דליק אחר) - מרחיק עוד ועוד את האפשרות הקלושה - והבלתי מוכחת דיה - של כשל חשמלי כה נדיר וכה חריג. עוד לעניין חוות דעת ברמן ועדותו: 57. נראה לי, עשרת מונים, ובמידה רבה יותר של שכנוע הגיוני והסתברותי, גם על דרך האלימינציה של אפשרויות נבחנות אחרות כאמור, וגם על פי התרשמותי מעדותם בפניי, להעדיף את חוות דעתו ואת עדותו של ברמן בעניין סיבות השריפה ותרחישיה האפשריים. 58. בחוות דעתו, מציין גם ברמן את דבר קיום התקן הישראלי למפזר, כהבטחת רמת איכותו, ואת האינדיקציה לחסימת פתח האוויר של המפזר בדמות שריפתם היתרה של חלקי המפזר הקרובים לנגד החימום, ואת משמעות תקינות המפזר במשך השבועות בהם פעל אינטנסיבית באורח תקין לחלוטין (ולא נטען אחרת) בבית ובחנות של המבוטחים, ולא רק בהפעלתו הראשונית, וכי על כן נגרמה השריפה או בגלל חסימת פתחי האוויר (וכאמור, למרות התרצותו החלקית - לא נשללת אפשרות זו בפועל, גם אליבא דסלוצקי עצמו, בסופו של דבר), או עקב חומר זר ודליק שנשרף בצמוד לנגד החימום (וראינו לעיל שלא כל חומר כזה מותיר אותותיו על הנגד) או בצמוד למפזר עצמו (ואז מקל וחומר שאין השריפה יכולה להותיר אותותיו וממילא לא מצא סלוצקי אותות כאלה ולא עשה בדיקה פיזית או כימיקלית לאיתורם). 59. מעדות ברמן עולה, כי גיצים ששלל סלוצקי - מופיעים דווקא בדו"ח השמאי, שמפי ולדמן (עמ' 65 ש' 1), וכי לא מצא כל ממצא על כשל פנימי במפזר (עמ' 65 ש' 8), וכי "גם שערות או חתיכות נייר" (עמ' 65 ש' 12-13) יכולות היו להישאב אל המפזר ולגרום לשריפה או להיראות כמו גיצים בוערים לאחר מכן. 60. ב"כ התובעת מבליט צורנית ובהדגשה יתרה, בסיכומיו (סעיף 4) את דבר נכונות ברמן לחזור בו מאפשרת חסימת פתח האוורור של המפזר, בניסיון להחליש משקל חוות דעתו ועדותו ובניסיון לתמוך כך במסקנות סלוצקי, אלא שכפי שחזר בו כך ברמן והסתפק באפשרות המוחשית (והמשכנעת יותר לגבי סבירות קרותה, כפי שבואר לעיל) בדבר הידלקות חומר בעירה זר וחיצוני שנצמד למפזר וגרם לדליקה עקב אופן השימוש במפזר ומיקומו בחדר רב השיירים הניצתים - הנה סלוצקי עצמו חוזר בו, בקול גדול אחר, בהודותו כי סבר בטעות שלא ניתן לבדוק את התרמוסטט עקב החלדתו, אך לשמע העובדה שברמן הצליח בכך, בדרך הזרמת אוויר חם ממייבש שיער על פני התרמוסטט וקבלת ממצאי בדיקה המלמדים על תקינותו המוחלטת של התרמוסטט (עדות ברמן, עמ' 22 ש' 1) - מודה סלוצקי כי "אני מקבל את ממצאיו" וכי "חבל שלא הציגו לי את זה קודם לחוות דעתי" וכי "מחשבה זו הטרידה אותי לריק" וכי "לו ידעתי זאת לא הייתי מניח שהתרמוסטט בלתי תקין" (עמ' 18 ש' 16-23), וכל מילה נוספת - מיותרת; 61. יותר מכך: גם אם ברמן מוכן היה 'לוותר' על תרחיש חסימת פתח האוורור, אין פירושו שתרחיש של חסימת פתח יציאת האוויר החם מהמפזר נשלל אף הוא בכך, ומדובר בשני פתחים נפרדים, וחסימת פתח היציאה ע"י נפילת המכשיר על פניו או על השמיכה או על הרצפה (ראה עובדת הימצאותו המצולמת במצב שרוף על הרצפה ב'שלולית' מותכת של חומרי בעירה מתכלים ומפוחמים!) או על גבי עיתון או ספר - לא נשללת כלל, ולמעשה גם סלוצקי מחזק אפשרות כזו בעדותו, באמרו: "חסימה מסכנת את המכשיר, תגרום להפסקת פעולתו" (עמ' 18 ש' 31), ותגרום גם להתחממות החומר החוסם ולבעירתו, תוך הצתת המפזר כולו וללא הותרת סימני בעירה על התרמוסטט, כפי שכבר הודה, לא בלי שקדמה לכך חקירה אינטנסיבית להשגת מענה זה מפיו. 62. עובדת פעולתו התקינה של המפזר במשך השבועות הרצופים של אותו חורף, כשהמבוטחים מטלטלים אותו מביתם לחנותם וחוזר חלילה, וכשטלטוליו מחד גיסא ומיקומו ליד בדים גזורים, חוטים גזורים, פיסות נייר, בדים, שמיכה, כר, סדין, מיטת בד, קרטונים, גלילי חוטים בעלי קצוות חוטים נמשכים מהם, ביחד עם הפעלת המפזר על שולחן עבודה עמוס כשלעצמו ושעליו מכונת תפירה ומכונת מכפלות עליהן תלויים גלילי חוטי תפירה, - כל אלה מחזקים את הסתברות קרות השריפה בדרך המוצגת ע"י ברמן, ובכל מקרה - לא בדרך הנקודתית שמנסה סלוצקי להתחפר בה. 63. חוות דעתו של ברמן - אינה "מטעם" הנתבעות יותר מאשר חוות דעת סלוצקי הינה "מטעם" התובעת, והיגד כתוב זה של ב"כ התובעת בסיכומיו - טוב היה לו שלא ייכתב, משייכתב, ולא מצאתי הטיות במסקנות ברמן כלל, ביחס לאמת העובדתית, ודווקא חוות דעת סלוצקי ועדותו הן הנופלות במידת שכנוען ובמשקל שייריהן, בתום החקירה הנגדית והשקלול הסופי, מאלה של ברמן. 64. ניתן היה כבר לסכם בכך, ולפסוק כי דין התביעה להידחות, באשר לא הוכחה סיבת הכשל הנטען ע"י התובעת, ולא הוכח שבכשל מובנה ובמוצר פגום עסקינן, לעומת כל הסתברות האפשרויות האחרות, שאוזכרו לעיל, ושאינן מטילות חבות נזיקית על הנתבעות (הנוכחיות והאחרות) או מי מהן. 65. אלא שזכאית התובעת כי ייכתב עלי פסק דין זה, שבצד הביקורת הדיונית שהוטחה בה ע"י באי כוח הנתבעות בכלל וע"י עו"ד קוזלובסקי בפרט, הנה עולה בסופו של יום כי התובעת נאלצה להגיש תיקונים לתביעתה גם מחמת אופן התנהלות הנתבעות כלפיה, ובמיוחד עקב הקושי לקבל מהן תשובה ברורה אודות זהות היצרן ואודות מעמד אליהו ואודות זיקת דה לונגי וזיקת קומטל לפרשה זו, ואודות התיעוד שבידי הנתבעות; ולא נעלם מן העין, כי עו"ד קוזלובסקי סירב להציג בפני ב"כ התובעת (ובפני בית המשפט) את ההסכם שיש לאליהו עם קומטל (ראה פרטיכל ישיבת 27.11.02, בדבריו אל בית המשפט); וכי ת/1 נגלה לב"כ התובעת רק באקראי ורק לאור היגד תמים של ברמן על דוכן העדים; וכי ת/1, הגם שנראה תחילה כגבולי ברלוונטיות שלו, נראה עתה לבית המשפט כמסמך קרדינאלי להוכחת זיקת אליהו לא רק לייבואו של המפזר לישראל אלא לזיקתה כיצרנית משותפת עם קומטל לגביו, וכי לא היתה סיבה למצנר לרשום דבר הזוי במכתב זה, שהרי היה תוצאה של שיחה שלה עם מנהל אליהו האחר, שדווקא אותו לא הביאו אליהו ואריה אל דוכן העדים, וכאליו הובא דווקא אחיו, אילן, ששיחתו המאוחרת אתה באה בעליל לתקן את הממצא שעלה מהמכתב ת/1 ומנזקו הפוטנציאלי לאינטרסים של אליהו; וכשמצנר לא היתה רק שלוחת עו"ד קוזלובסקי באותה פרשה לשם בירור צדדי שכזה, אלא היתה המטפלת בתביעה, כעולה לכאורה מכך שאת ההפניה של חוות דעתו אל המשרד - מפנה ברמן בעמ' 1 לחוות דעתו אל "עורך הדין המטפל" במשרד עו"ד קוזלובסקי, היא "עו"ד רוני מצנר-כהן"; וכשחמורה ומעציבה ביותר, מבחינה אתית, קולגיאלית ומקצועית, היתה התנהלות עו"ד קוזלובסקי בישיבת גילוי ת/1, עת קרה מה שתועד בפרטיכל, ואסתפק בציטוטו כלשון תיעודו: "בשולי הדברים אביע מורת רוחי מכך שלשמע התעניינות ב"כ התובעות במכתב שהיה מתויק בתיקו של העד הנוכחי (הוא ברמן - ט.ש.) - נטל ב"כ הנתבעות (היה זה עו"ד קוזלובסקי - ט.ש.) את התיק כולו מידי ב"כ התובעת (שנטלו מידי העד) והנחה את עו"ד ממשרדו (היושבת מאחוריו) לצאת עם התיק מאולם בית המשפט ולהוציא המסמך ממנו, דבר שגם בית המשפט שמע כי נאמר, ודבר שנמנע לשמע תמיהתו של ביהמ"ש באוזני עו"ד קוזלובסקי" (עמ' 25 ש' 1-5); וכי לא בכדי חשש עו"ד קוזלובסקי ממסמך זה, שכן יש בו כדי לחשוף טפח ניכר מהטפחים הרבים שניסו אליהו ואריה להסתיר אודות זיקת אליהו לייצור המכשיר; וכי הסברי מצנר בתצהירה ובעדותה לא היו משכנעים דיים, ולא התרשמתי מנוסח המכתב ומעדותה כי מדובר באי הבנה מצידה או בטעות פרשנית גרידא, ותעיד על כך לשונה הבוטחת והמיומנת במכתבה ת/1, בו היא גם מנסה להאיץ בחוקר לאתר עוד 'נתבעים' פוטנציאליים לגלגול ייצור מפזר דומה עליהם, שמא ניתן יהא לטעון כי לא בייצור אליהו מקורו; וכי המכתב שסיפקה אליהו לקומטל, שמיום 25.4.01, הנספח לכתב ההגנה של קומטל, מסיר במפורש כל צורה של אחריות מכתפי קומטל בזיקה למכשירים כמו מפזר החום (הסברי אליהו אודות סוג האחריות המופטרת כאן אינה משכנעת כלל, וההפטר הכתוב והחתום מדבר בעד עצמו גם בגין אחריות לכל כשל במפזר, לרבות כשל טכני בו), והמסמך משקף המפורש כי אין אליהו רק בבחינת יבואנית, ואף לא רק מזמינת ייצור, אלא "WE PRODUCED" במתקני קומטל את "OUR PRODUCTS" ואף "UNDER OUR CONTROL AND WITH OUR TECHNICAL RSPONSIBILITY", ודי גם בכך כדי להעמיד את אליהו לפחות באותה שורת יצרנים עם קומטל; ונדבך נוסף לחיזוק התרשמות עובדתית ומשפטית זו מצוי גם במכתב אליהו אל קומטל, שמיום 21.9.00, לפיו משוגר לקומטל נציג אליהו, דוד (נראה שמדובר בדוד מואטי, עליו העידה אליהו), וזאת "SO WE CAN FINISH THE PROJECT", ולשון זו אינה תואמת לפיקוח על תקינה גרידא, אלא על פרויקט משותף (ת/4); כפי שגם עולה מעדות אילן, על כך ש"העברנו את הייצור לטורקיה שם היו מייצרים לנו ושולחים לנו" (עמ' 56 ש' 5-6), כפי שאחיו, אבי אליהו אמר הרי ספונטאנית למצנר, כי "המכשיר מיוצר במפעל שלנו" (עמ' 51 ש' 4), "אבי אמר שהוא העביר את ייצור המכשיר למפעל שלהם בטורקיה" (עמ' 51 ש' 18); וכל זאת אף לאחר שהוכח כי אליהו ייצרה בעבר בישראל מוצרים דוגמת מפזר החום, וכי הודתה (מפי אילן) בבית המשפט, ללא פיק ברכיים וללא היסוס לשון, כי תוכניות המפזר היו מועתקות שלא כדין מחברת "אלקטרו חנן" והובאו ככאלה אל קומטל לפרויקט הייצור המשותף, וכאשר לא בכדי הועמדה אליהו לדין בשל כך; וכי לא היה מלכתחילה כל מקום לשתיקת אליהו ואריה ביחס להותרת דה-לונגי כנתבעת בתביעה זו, על כל גלגוליה, והיה עליהן 'לשחרר' זה מכבר הודאה או הצהרה לפיהן אין מדובר במוצר שדה-לונגי ייצרה או הרשתה לייצר או ידעה על ייצורו בקומטל ביחד עם אליהו, ולאליהו - יותר מלכל גורם אחר - היה ידוע זה מכבר כי ההטבע של המותג העולמי "דה-לונגי" על אריזות המפזרים, גם אם נועד לשיווק באמצעות פמילי ליין - היה כוזב ומטעה, גונב עיין וגונב דעת, פלילי ואסור, ועדות אילן בעניין זה (בהפניה למילה הקטנטנה "יבואן" שמעל כיתוב זה) הינה צינית, שכן דה-לונגי גם אינה יבואנית המפזר לישראל, וכל אזכור של דה-לונגי על גבי האריזה והניירת היה מטעה, ועובדה שגם אנשי החנות וגם השמאי וגם המומחים לא היו ערים לדקויות כאלה, וקל וחומר - הלקוח הסופי, ולדמן; וכי לו נותרה דה-לונגי בתמונת המשך ההליכים עד עתה, הרי בלא קשר לאופן השגת התובעת את הסכמתה למחיקת התביעה נגדה ללא צו להוצאות (פסוקות), סביר עתה כי היה ראוי להטיל את הוצאותיה (יוצגה מופתית בידי עו"ד משה לשם) בסיום ההתדיינות, תוך דחייה מכל וכל של התביעה נגדה, דווקא על כיס אליהו, יודעת העובדות לאשורן ומסתירתן מבית המשפט ומצדדים אחרים; וכי המתואר לעיל אודות התנהלות אליהו ובא כוחה 'הקודם' (עד לפיצול פונקציות הייצוג, שעליו החליט עו"ד קוזלובסקי), ואודות העתקת תוכניות המפזר לשם ייצורו תחת שם אחר ושלא כדין, ואודות אי החלפת תעודת האחריות של פמילי ליין ומכירת המוצר באופן אסור ומטעה, ואודות שרבוב דה-לונגי שלא כדין ושלא לצורך הן לאריזת המוצר והן להתדיינות הנוכחית, - כל אלה אינם מוסיפים (לשון המעטה) אמינות ומהימנות לאליהו ולמנהליה, גם בכל הסוגיות שהיה מקום לבחון בפרשה זו; וכי לא בכדי נמנעה אליהו (ועובדה שאתה נמנעה כך גם אריה) מלשגר הודעת צד ג' לקומטל, שהרי אם רק קומטל היתה היצרנית, ואם לאליהו לא היה מעמד כמזמינת הייצור ומפקחת עליו ושותפה בהליכיו וקשורה בחוזה בהתאם עם קומטל - מה בצע ומה מוטיבציה היו לסרב (כך!) (ראה פרטיכל ישיבת 27.11.02) להציג את החוזה עם קומטל (פרטים פיננסיים חסויים או סודות מסחריים חסויים אפשר כידוע למחוק ממנו) ומה בצע היה לנתבעות בכלל ולאריה בפרט להימנע מהגשת הודעת צד ג' ראויה? אתמהה, ולא יתר על המידה; וכי פיצול הייצוג בין שתי הנתבעות הנוכחיות, אותו כפתה אריה על אליהו, נראה מאוחר מדי ומלאכותי מדי, וכי היו בפני אריה כל נתוני הטיעון להחליט כך עוד משלב הגשת התביעה והדיווח עליה לחוקרי אריה, וכי סוכן הביטוח אריה מליניאק לא הובא לעדות בעניין כוונת הצדדים להסכם הביטוח, וגם הצעת ביטוח לא נמצאת להצגה כאן, וכי אריה ידעה מלכתחילה את טיב המיוחס לאליהו ואת הראיות על כך (לרבות ת/1 שהיה בתיקה וסברה כי עינא בישא לא תביאנה לעיון בית המשפט ולחזקת עיניו המעוניינות של ב"כ התובעת, כפי שבפועל קרה; וכי אכן היה מקום, לו עברה התובעת את משוכת השכנוע בסיבת קרות השריפה, ללקיחה בחשבון של הימנעות הנתבעות הנוכחיות מהבאת ראיות ומהבאת עדים זמינים ונגישים ותיעוד משלים, כמו: דו"ח מלא של החוקר, עדות סוכן הביטוח אריה מליניאק (עמ' 56 ש' 1-7), מנהל אליהו ששוחח עם מצנר בראשונה (אבי אליהו) (עמ' 52 ש' 8-10), דוד מואטי שנשלח בפקודת אליהו לעבוד בקומטל ב"פרויקט" האמור (עמ' 58 ש' 12), המתורגמן אלן לוי (עמ' 58 ש' 21-23), הוא או אחר כעד לגבי היקפה הנכון של מידת שליטת אילן בשפה האנגלית, פקידת אליהו (עמ' 59 ש' 1), נציגי פמילי ליין (עמ' 59 ש' 8 וש' 24), נציג דה-לונגי בישראל (עמ' 60 ש' 10) לעניין רשות הייצור והטבע המותג שניתנה כביכול, עדות עו"ד קוזלובסקי עצמו (עמ' 61 ש' 19) על הדברים ששמע במו אוזניו במשרדו מאילן אודות זהות היצרן ואודות ההשלכה על תוכן ת/1, דו"ח החקירה המלא של "בטיחות אנוש" והקלטת וכל התמונות המצולמות (שהוגש רק מעט מזעיר מהם לשאלת אופן קרות השריפה, גם אם לשמה היה די בכך) (עמ' 64 ש' 24), ההסכם עם פמילי ליין שהובטח (עמ' 59 ש' 7-8) ולא הומצא ע"י אילן ואליהו, ועוד; וכי הצהרת אילן (שעדותו כאמור לא עוררה אמון רב) בשם אליהו, שאפשרה לתובעת להסכים כה מאוחר לדחיית התביעה כנגד החנות, ומכוחה - לדחיית הודעת צד ג' של החנות כלפי צד ג' - צריכה היתה להישמע מפי אליהו ובאי כוחה עוד קודם לשלב בו נשמעה בפועל, אודות אחריותה של אליהו מכוח תעודת האחריות למפזר, כשחתימת החנות הינה רק כאינדיקציה למועד מכירת המפזר ומועד תחילת אותה תקופת אחריות, ותו לא; וכי גם בזכות דיונית - יש לעשות שימוש בתום לב ובדרך מקובלת, ולא כך נהגה אליהו, כפי שלא כך נהג ב"כ אריה בעניין התנהלותו לגבי ת/1, שגבלה בניסיון לשיבוש הליכים ממש. השווה: הנאמר ב - בר"ע 305/80 רפאל שילה ואח' נ' שלמה רצקובסקי ואח' , פד"י ל"ה(3) 449 ,בעמ' 463-464: "חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי ... המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים". סיכומו של דבר: 66. מכוח ממצאי פסק דין זה לגבי שאלת סיבת השריפה וזיקתה לכשל נטען במפזר החום ולהיותו מוצר פגום נטען - התביעה כלפי הנתבעת 1 וכלפי הנתבעת 2 - נדחית בזאת. לאור עתירת התובעת בסיכומיה - התביעה כלפי הנתבעת 3 - נדחית בזאת. לאור הסכמת העבר בין התובעת לבין הנתבעת 5 (קומטל) - התביעה כלפי הנתבעת 5 - כבר נדחתה, וללא צו להוצאות. לאור דחיית התביעה כלפי הנתבעת 3 - נדחית עתה גם הודעת צד ג', ששיגרה הנתבעת 3 כלפי צד ג'. 67. בנסיבות שפורטו לעיל - ובנסיבות שמפורטות בסיכומי צד ג' ובעמדות בעלות הדין לאורך כל שלבי המשפט שנכפה עליהם, ולאו דווקא ע"י התובעת, אלא בראש ובראשונה עקב הליכי הגילוי העובדתי הסלקטיבי שנקטו בהם הנתבעות 1+2 כאשר עדיין היו מיוצגות בצוותא חדא, ולאור אופן ההתנהלות בעניין הנתבעת 5 וריבוי ההליכים שנכפו על בית המשפט ועל יתר הצדדים בגין אי הודאה מיידית מצד אליהו ואריה כי מדובר במי ששרבוב שמה לפרשה זו הינו בלתי נדרש כלל, ולנוכח ריבוי ההליכים המקדמיים מצד נתבעות אלה, ולאור השלב המאוחר כל כך בו הואילה אליהו מעל דוכן העדים, בשלהי הישיבה האחרונה של שמיעת הראיות, בתיק מתמשך זה כלפיהן, להודות כי אין רבותא בתעודת האחריות לצורך החלת אחריות חוזית או נזיקית על הנתבעת 3, ומשכך נגררה גם צד ג' שלא באשמתה ושלא באשמת המודיעה (הנתבעת 3) לתוך ההתדיינות, ולאור מספר הישיבות ומספר הליכי הביניים ומישכם, היקף כתבי בי-דין שהיה על הצדדים לנסח ולהגיש, מספר הפעמים שנכפה בו תיקון התביעה על התובעת (ורובן שלא בשליטתה מראש), אי האמינות בעניין מעמד אליהו ביחס לייצור המפזר אצל קומטל, ולאור כל שנאמר לעיל - אני סבור שזהו מקרה בולט ומובהק, בו - חרף דחיית התביעה מנימוקי חלקו הראשון דלעיל של פסק דין זה - לא זו בלבד שאין מקום לחייב את התובעת בהוצאות ההתדיינות כלפי יתר הצדדים, אלא כי על הנתבעות 1+2 לשאת בחלק מהן, וכך אני פוסק. 68. התובעת תשא בהוצאות האגרה ששילמה. הנתבעת תשא בהוצאות האגרה ששילמה בשל הגשת הודעת צד ג', שנדחתה עתה. התובעת אינה מחויבת בתשלום שכ"ט עו"ד למי מהצדדים האחרים. הנתבעות 1+2 תשלמנה לנתבעת 3 ולצד ג', לכל אחת מהן, שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, בצירוף מע"מ כחוק, ותשלמנה לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק. בתשלומים אלה תשאנה: הנתבעת 1 - בשיעור שליש מהסכומים, והנתבעת 2 - בשיעור שני שלישים מהסכומים. כל הסכומים וכל תשלומיהם ישאו הפרשי הצמדה ורובית שנתית צמודה מירבית כחוק מהיום ועד יום התשלום בפועל. מתוך חסד עם הנתבעות 1+2, ולא בלי היסוס, אין מוטלות גם הוצאות לטובת אוצר המדינה.שריפה