עיקול ביטוח חיים

בית המשפט פסק כי לא ניתן לשעבד את זכותם של המוטבים לקבלת כספי ביטוח החיים, שכן זו אינה בגדר "זכויות המבוטח". מכאן כי גם מטעם זה, כמו מיתר הטעמים שנזכרו לעיל, אין לבנק זכות בכספי ביטוח החיים של המנוח, ודינם של אלה לעבור לעיזבון כשהם נקיים מכל חוב.

להלן פסק דין בנושא עיקול ביטוח חיים:

פסק דין

1. זכותו של מי גוברת לקבלת התשלום במותו של מבוטח בפוליסה לביטוח חיים: של המוטב בפוליסה או של נושה מובטח של המנוח שהוגדר כמבוטח בפוליסה? שאלה זו היא העומדת בבסיס המחלוקת שבין הצדדים.

העובדות וההליכים
2. המנוח שמעון אלכסנדרוביץ' ז"ל הסתלק לבית עולמו ביום 12.12.05, והוא כבן 59 שנים בלבד. עם מותו הותיר אחריו מחד פוליסת ביטוח מנהלים ובה רכיבים שונים ובכלל זה "ביטוח חיים" מסוג "ריסק"; ומאידך - חובות לטוענת 5 (להלן: הבנק) בסכום העולה פי כמה על הסכום שבפוליסה. בגין החובות לבנק נרשמו עיקולים אצל המבקשת על הפוליסות שהוצאו למנוח. לצורך השלמת התמונה, ובשל החשיבות שתיוודע לעניין זה כפי שיובהר במקומו, תפורט להלן המסכת העובדתית הנוגעת לכיסוי הביטוחי שנרכש על ידי המנוח.

3. עיון במסמכים שצורפו להודעת המבקשת מיום 5.3.07 מעלה כי ביום 1.11.1992 נרכש עבור המבוטח ביטוח מנהלים מסוג "מיטב" אצל המבקשת, שכלל בתוכו, בין היתר, רכיבים של פיצויים, תגמולים וביטוח "ריסק" (ביטוח לתשלום במקרה של מוות לפני גיל מסויים). בשנת 1998 פדה המנוח את כספי פיצויי הפיטורין, לאחר שעזב את מקום עבודתו, והמשיך להחזיק בפוליסה כ"מיטב תגמולים לעצמאים" (נספח 006 שהודפס ביום 7.6.98). המנוח רכש ביטוח ריסק נוסף, מסוג "ספיר 5", החל מיום 1.8.98 (נספח 007 שהודפס ביום 30.8.98). כשנתיים לאחר מכן הועברה הבעלות בפוליסה למעסיקו החדש של המנוח (נספח 008 שהודפס ביום 29.5.00), שרכש עבורו גם רכיבים של פיצויים ותגמולים. כחצי שנה לאחר מכן שב המנוח והעביר את הפוליסה על שמו, כשהוא פודה את כספי התגמולים בגין תקופת עבודה זו (נספח 009 שהודפס ביום 13.11.00), ורוכש ביטוח ריסק זמני. כשנה לאחר מכן החליט המנוח להמשיך את הפוליסה במתכונת מלאה (נספח 010 שהודפס ביום 27.12.01).

4. עם מותו של המנוח עמד לזכות המוטבים בפוליסות (הטוענים 1-4; להלן: "המוטבים") סכום ביטוח של 211,208 ₪, כאשר סכום זה מורכב מ"סכום הביטוח היסודי", כמשמעו בפוליסה, בסכום של 122,920 ₪; ומסכומי "חסכון" על פי פוליסת "מיטב", שלמעשה אינם אלא סכומי התגמולים (כך הוגדרו בת/1 לכתב התביעה - "תגמולים כולל" ו"תגמולים עובד") שסכומם הכולל הוא 88,288 ₪. סכומי "חסכון" אלה אמורים היו לעבור לידי המוטבים עם מות המנוח (המכונה בפוליסה "המבוטח"; לשאלת המינוח המתאים ראו גם חנה הרדוף "עיקול זכויות המוטב בביטוח חיים" הפרקליט מה (תש"ס) 211, 214-215), בהתאם להוראת סעיף 9(ג) לחוברת הפוליסה. על פי הוראה זו אם נפטר המבוטח לפני התחלת תשלום הגימלא, תשלם המבקשת למוטבים את סכום הביטוח היסודי בתוספת "היתרה המצטברת" (המורכבת מאחוז מסויים מהפרמיות ששולמו עבור הביטוח היסודי ומהפרמיות ששולמו עבור החסכון המיוחד - סעיף 5 לחוברת הפוליסה). להשלמת התמונה יובהר כי סכום הגימלא לה זכאי היה המנוח לו היה מאריך ימים, היה אמור להיות מבוסס על ערך הפדיון הנקי של הפוליסה (סעיף 10(ה) לחוברת הפוליסה). "הפדיון הנקי" מורכב מהסכום שנצבר בגין הביטוח היסודי ובגין החסכון המיוחד (סעיף 6(ו) לחוברת הפוליסה, המפנה לסעיפים קטנים (ד)-(ה), שההגדרות לעניינם מופיעות בסעיף 6(א)(1)-(2)), בניכוי "כל חוב הרובץ על הפוליסה או שהפוליסה משמשת לו בטחון וכן כל חוב על חשבון הפרמיה".

5. לעניין אחרון זה יובהר כי על פי הפוליסה רשאית המבטחת להעניק למבוטח "הלוואה בשיעבוד הפוליסה", כאשר מסכום ההלוואה "ינוכה כל חוב הנובע מהפוליסה" (סעיף 7(א) לחוברת הפוליסה). את ההוראה בסעיף 6(ו) לעניין ניכוי חובות לפוליסה ושעבוד הרובץ עליה מערך הפדיון, יש לקרוא על רקע הסדר פנימי זה שבין המבוטח למבטחת, כאשר נראה לכאורה כי הכוונה היא לניכוי כספים הנובעים מהלוואה או מחוב אחר של המבוטח למבטחת, ולא לגורם חיצוני. אקדים את המאוחר ואבהיר כי אף לו לא זו היתה כוונת הפוליסה, לא ניתן לראות הוראה פנימית זו בפוליסה כמשפיעה לרעה על זכויותיהם של המבוטח או המוטב מכוח הדין, וכמי שמאפשרת ניכוי מיידי של כספים המשועבדים לנושה חיצוני. קביעה מעין זו תעמוד בניגוד לפרשנות שתינתן להלן לסעיף 13 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), ומאחר והוראתו הכופה של סעיף 39(ב) לחוק חוזה הביטוח מבהירה כי אין להתנות על הוראת סעיף 13 לחוק "אלא לטובת המבוטח או המוטב", הרי שלו זו היתה כוונת הפוליסה - היתה הוראה זו בטילה.

6. ברשימת הפוליסה המקורית נרשם כי במות המבוטח ישולם לשאריו "סכום השווה לערך פדיון הפיצויים לשארי המבוטח" כמשמעם בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים). יתרת הסכום שבפוליסה - תשולם למוטבים. מעיון בהשתלשלות עובדתית שעברה על הפוליסה נשוא התביעה, ומפירוט היתרות בפוליסה לעת מותו של המנוח (נספח ת/1 לכתב התביעה) עולה כי עם מותו לא עמדו לרשותו פיצויי פיטורים כלשהם. כל שנותר בפוליסה הוא ביטוח הריסק, וסכום התגמולים שנצבר עד לאותה עת לזכותו של המנוח.

7. במותו הניח אחריו המנוח חובות לבנק, בגינם נפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל ונרשמו עיקולים על נכסיו. הליכי ההוצאה לפועל החלו בשנת 1999. ביום 3.5.05 וביום 24.5.05 נקלטו אצל המבקשת עיקולים לטובת הבנק על פוליסות של החייב. סכומם המצטבר של עיקולים אלה עלה על 600,000 ₪. המבקשת הודיעה על הטלת העיקולים לחייב. ביום 12.9.05 ניתנה החלטה ע"י ראש ההוצל"פ לפיה בוטל העיקול על גימלת הנכות הקבועה בפוליסה אצל המבקשת, וזאת על רקע מצבו הרפואי של המנוח (שעוד היה בין החיים באותה עת) ו"לפנים משורת הדין". ביום 20.9.05 ניתנה החלטה המקבלת את בקשת הבנק למימוש העיקול אצל המבקשת, בכפוף לתנאי "תוכנית החסכון המעוקלת ו/או קופת הגמל" ובכפוף לתנאים אחרים שפורטו בהחלטה (הסטנדרטית, ככל הנראה). אין מחלוקת כי בפועל לא הועברו כספים לידי הבנק עד למותו של המנוח.

8. עם מותו של המנוח, ולאחר פנייה של אלמנתו בשם המוטבים, השיבה המבקשת ביום 10.1.06 כי "לא ניתן לשחרר את כספי ביטוח החיים עקב פטירתו מאחר ובפוליסה היו עיקולים". פניות של ב"כ המוטבים מיום 20.4.06, מיום 13.6.06 ומיום 29.6.06 לא זכו למענה. לפיכך הגישו המוטבים תביעה כנגד המבטחת (ת.א. 12630/06 שבפני), ובה דרשו כי כספי ה"ריסק" יועברו לידם.

9. רק לאחר שנפתחו ההליכים בבית המשפט הגישה המבקשת בקשה זו, בדרך של טען ביניים לה נלוות בקשה למתן צו גודר, ובה ביקשה כי בית המשפט יורה למי יועברו הכספים - למוטבים או לבנק (שצורף כטוען לבקשה). יש להצטער על דרך התנהלות זו. מאחר והמבקשת ידעה היטב על טענות המוטבים מחד, ועל דרישות הבנק מאידך, הוטלה עליה החובה לפתוח בהליכים המתאימים מיד עם קבלת הדרישה הראשונה, או אולי אף קודם לכן, בדרך של הגשת בקשה לסעד של טען ביניים או בדרך דיונית מתאימה אחרת. המבקשת המתינה בחיבוק ידיים עד לפתיחת הליכים כנגדה. או אז הגישה בקשה זו כבש"א במסגרת תובענה אזרחית. תוצאת דרך פעולה זו היא שהמוטבים נשאו באגרת בית המשפט עבור הגשת תובענה כספית, בעוד המבקשת אינה נושאת באגרה כלשהי בגין פתיחת ההליך.

10. מכל מקום, לאחר שהוגשה הבקשה הסכימו כל הצדדים למתווה הדיוני שהוצע על ידי בית המשפט, הוא הגשת סיכומי טענות בכתב במסגרת הבקשה, כאשר על בסיס סיכומים אלה תוכרע התובענה כולה, משל הוגשה בדרך הדיונית הנכונה. הסכמה זו הושגה לאחר שהמבקשת העבירה לבית המשפט ולצדדים העתק מהמסמכים הנוגעים לפוליסה. סיכומי הצדדים כולם הוגשו עתה, ואין עוד מניעה מלפנות לדיון בשאלה נשוא הדיון.

זכותו של מי גוברת - של המוטב או של הנושה?
א. הזכות לתגמולי ביטוח - זכות עתידה?
11. אין מחלוקת כי לא קיימת מניעה מלעקל זכות "עתידה" של חייב. כך עולה מהוראת סעיף 43 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, המאפשרת עיקול נכסים בצו של ראש ההוצאה לפועל, ומהגדרת "נכס" בסעיף 1 לחוק זה, לפיה הדיבור "נכס" כולל "זכות קיימת או עתידה". זכות עתידה מעין זו כוללת, כך טענו הצדדים, מי במפורש ומי במשתמע, גם את הזכות לקבלת תגמולי ביטוח, ובוודאי את הזכות לקבלת כספי ביטוח חיים, שהרי מותו של כל אדם ביום מן הימים הוא עובדה ברורה וידועה לכל.

12. הנחה זו, לפיה תגמולי ביטוח בכלל וביטוח חיים בפרט הם בגדר זכות עתידה, אינה נקייה מספקות כל עיקר. הזכות לקבלת תגמולי ביטוח צומחת רק לאחר קרות מקרה הביטוח (סעיפים 22 ו- 27 לחוק חוזה הביטוח). חוזה הביטוח, ובכלל זה ביטוח חיים, אינו אלא מעין "התערבות" בין המבטחת למבוטח (השוו י' כהנא ספר ביטוח החיים, הגמל והפנסיה בישראל (התשמ"ח) 324-325; השוו גם ג' טדסקי "ביטוח החיים במסגרת הביטוח הכללי" מסות נוספות במשפט (תשנ"ב) 147, 150-152). מכוחו על המבטחת לשלם למבוטח אם יתרחש מקרה ביטוח. במסגרת רבים מחוזי ביטוח הרכוש הנכרתים, ויתכן כי אף במרביתם, לא מתרחש כל מקרה ביטוח שהוא, ולמבוטח לא צומחת זכות לקבלת כספים בפועל. כך הם פני הדברים גם בביטוח חיים. אף כי אין חולק כי "מקרה אחד לכל" (קהלת, ט, ג), ואין אדם שלא יקרא, במוקדם או במאוחר, לישיבה של מעלה, אין פירושו של דבר כי מותו יצמיח זכות לקבלת תגמולי ביטוח. ביטוחי החיים מסוג "ריסק", רובם ככולם, מעניקים פיצוי רק במקרה של מות אדם בטרם עת, ובמרבית הפוליסות מוענק התשלום למוטבים רק במקרה של מות המבוטח לפני גיל 65. תוחלת החיים בישראל, לנשים וגברים גם יחד, ארוכה משמעותית מגיל זה. ממילא לא ניתן לומר כי הזכות לקבלת תגמולים על פי פוליסה לביטוח חיים היא זכות ודאית ומכאן שהיא זכות "עתידה", אלא אין היא אלא בגדר ציפייה שלא ניתן לדעת אם תתממש אי פעם.

13. המסקנה היא כי לכאורה לא ניתן כלל לעקל את הזכות לקבלת תגמולים מכח פוליסה, שהרי אלה אינם בגדר "זכות עתידה". סבורני כי ההפנייה שנעשתה בהקשר זה בפסיקה עליה הסתמכו הצדדים לע"א 323/80 אילתית נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד לז(2) 673, אינה במקומה. באותו עניין נערכה אנלוגיה בין הדיבור "זכות עתידה" בהגדרת "נכס" בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל ובין הגדרת "זכות עתידה" בהגדרת "נכס" בסעיף 1 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969. ההלכה שנפסקה באותו עניין היא כי רק זכות שהתגבשותה בעתיד ודאית - היא שתיכלל באמירה "זכות עתידה" (שם, בעמ' 683). לעניין זה צוטטו בהסכמה דבריה של המלומדת מ' בן-פורת (חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (סדרת הפירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי, תשל"ב) 10) לפיהם כוללת "זכות עתידה" כל "זכות שהתגבשותה בעתיד ודאית, בין בתאריך קבוע ובין בקרות אירוע שהתרחשותו נעלה מספק, כגון זכות לשכר דירה שפרעונו בעתיד, במסגרת חוזה-שכירות תקף, או זכות העתידה לקום ביום מותו של פלוני, או כל חוב במסגרת חוזה קיים שז"פ טרם הגיע". נראה כי האמירה "זכות העתידה לקום ביום מותו של פלוני" נדמתה בעיני המסתמכים כמתייחסת לזכות מכוחו של חוזה ביטוח. דומה כי לא כך הם פני הדברים. עם מותו של אדם עשויות לקום זכויות מזכויות שונות, בין אם מכוח הסכם כזה או אחר ובין אם מכוח דיני הירושה. אין ולא יכולה להיות וודאות כי ביום פקודתו של האדם תקום למוטבים הזכות לתשלום כספי ביטוח חיים, שהרי עשוי הוא להאריך ימים עד מאה ועשרים. מכאן כי הזכות לקבלת תשלום מכח פוליסה של ביטוח חיים אינה "זכות עתידה", אלא ציפייה לא ודאית בלבד (השוו גם ד' שורץ "פטירת המוטב לפני המיטיב בקופת גמל ובביטוח חיים: הצעה לסדר הרמוני" מחקרי משפט יא (תשנ"ד) 193, 198), ומכאן המסקנה כי לא ניתן לכאורה לעקלה (השוו, בעניין דומה במקצת, החלטתו של כבוד הנשיא א' גורן בבר"ע (ת"א) 13911/96 אלומנרקיס בית מסחר לפרופילי אלומיניום בע"מ נ' שמש, מיום 18.2.97, פורסם במאגר "נבו") .

14. לשאלת היחס בין האמור לעיל ובין היקף התפרשותה של הוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח, המאפשרת עיקול זכויות מכוח חוזה ביטוח שנקבע בו מוטב ולכאורה מוכיחה מתוכה כי ניתן לעקל זכויות מכוח חוזה ביטוח, אדרש להלן במסגרת הדיון המשפטי לגופו. אקדים ואומר כי לשיטתי זכות זו מצומצמת עד למאד, וכי משמעותה הפרקטית כמעט ואינה קיימת. מכל מקום, הוראת סעיף 13 הנ"ל אינה חלה אך על ביטוחי חיים, אלא על כל ביטוח בו ניתן לקבוע מוטב, וממילא אין בקביעה דלעיל כדי לרוקנה מתוכן.

15. בסיכומי הצדדים לא נמצאה התייחסות של ממש לשאלת מהותה של הזכות העתידה. אומנם ניתן היה לדלות התייחסות לשאלה זו מהפסיקה אליה היפנו הצדדים (אף כי זו נקטה בגישה הפוכה), אולם בנסיבות אלה נראה כי לא יהא זה נכון לבסס ההכרעה על הנמקה זו כשלעצמה או לבדה. לפיכך ידונו להלן טענות הצדדים, וההכרעה תיעשה על פי הטענות שהועלו.

ב. טענות הצדדים
16. מטבע הדברים טוענים המוטבים כי זכותם גוברת על זכותו של הבנק, אלא שלשיטתם זכאים הם לכספי ה"ריסק" בלבד, ולא לכספי ה"חסכון" (הם כספי התגמולים). טענה זו מבססים הם על פסק-דינה המנומק היטב של כבוד השופטת אירית מני-גור בה.פ. (הרצ') 80/05 גלעד נ' גלעדי, מיום 19.12.05 (התפרסם באתר "נבו"; להלן: עניין גלעד). הבנק טוען כי זכותו גוברת, וטיעוניו נשענים, בעיקרו של דבר, על הנמקתו של כבוד השופט דוד בר-אופיר מבית המשפט המחוזי בבר"ע (ת"א) 200842/98 קורן נ' כהן, מיום 9.7.99 (התפרסם באתר "נבו"; להלן: עניין קורן). לפיכך סבור הבנק כי על המבקשת להעביר לידו את מלוא הכספים שיש לשלם על פי הפוליסה, על כל מרכיביה. המבקשת טוענת כי אין מקום להפריד בין רכיב הריסק לרכיב התגמולים, שהוא המכונה "חיסכון", וכי לשני אלה דין אחד במות המבוטח. ממילא, כך טוענת המבקשת, אם הצדק עם המוטבים, והעיקול אינו חל על זכויותיהם, הרי שיש להעביר לידם את מלוא סכום הפוליסה ולא את רכיב הריסק לבדו.

17. עיקרה של המחלוקת סובב את הוראות סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח וסעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה). סעיף 147 לחוק הירושה קובע כלל ולפיו "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה-ביטוח, על פי חברות בקופת-קצבה או בקופת-תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון". מלשונו של הסעיף נמצאנו למדים שהמחוקק הורנו כי תשלומים מכוחו של חוזה לביטוח חיים אינם נכללים בעיזבון. משמעותה של קביעה זו היא כי אין הם נכללים בכלל נכסי העיזבון שנושי המנוח רשאים להיפרע מהם. הצדדים אינם חולקים על הקביעה לפיה לו עמדה הוראה זו לבדה, לא היתה עומדת לנושים הזכות להיפרע מכספי ביטוח החיים אף לו הוטל עיקול על הפוליסה, שהרי כך היא גזירת המחוקק.

18. מאידך, הוראת סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח, שכותרתו "זכויות המבוטח והמוטב", מלמדתנו כי:

"קביעת מבוטח שאינו המוטב אין בה כדי למנוע מן המבוטח להעביר או לשעבד את זכויותיו על פי החוזה, או כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל זכויות אלה, והכל כל עוד לא קרה מקרה הביטוח; אולם אם היתה קביעת המוטב בלתי חוזרת, יהיו העברה ושעבוד של זכויות המבוטח טעונים הסכמת המוטב בכתב, ונושי המבוטח אינם רשאים לעקל זכויות אלה".

19. סעיף 13 מאפשר את עיקול זכויותיו של המבוטח על פי חוזה בו נקבע מוטב. מאחר וחוזי ביטוח חיים מתאפיינים, מטבע הדברים, בקביעת מוטב (שהרי אין באפשרות הנפטר לגבות את הסכומים המשולמים במקרה של פטירתו), הרי שסעיף 13 חל ככלל על כל חוזה לביטוח חיים. יוער שהפרקטיקה מלמדת כי חברות הביטוח אינן מאפשרות קביעה בלתי חוזרת של מוטב, ומכל מקום - מחייבות קבלת הסכמה בכתב של המבטחת לקביעה מעין זו (בדומה להוראות הפוליסה שבפני). מכל מקום, מהוראת סעיף 13 הנ"ל עולה לכאורה המסקנה שניתן לעקל את זכויותיו של המבוטח בחוזים לביטוח חיים.

20. ממילא בוקעת ועולה השאלה איזו משתי ההוראות גוברת: ההוראה שבחוק הירושה המכריזה כי הסכומים המשולמים מכח ביטוח חיים אינה נכללת בנכסי העיזבון, ולפיכך לא יחול עליהם העיקול שהוטל, עם הוטל, על נכסי המבוטח; או שמא ההוראה שבסעיף 13 לחוק חוזה הביטוח המאפשרת הטלת עיקול על זכויות המבוטח, ומשמיעה לכאורה הענקת זכויות בכספי הפוליסה לנושים המובטחים.

21. סתירה זו נדונה בפסיקה לא פעם. בעניין קורן נקבע כי הוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח היא הוראה מיוחדת לענייני ביטוח והיא גוברת על ההוראה הכללית שבסעיף 147 לחוק הירושה, ולפיכך יש להעדיפה. על פי קביעה זו - ניתן לעקל את כספי ביטוח החיים, ואלה יגיעו למעקל עם פטירת המבוטח-החייב. קביעה זו אומצה גם בפסקי-דין נוספים (ה.פ. (שלום ת"א) 175092/02 ניזרי נ' ראש ההוצל"פ בחדרה, תק-של 2003(1) 9245, מיום 6.1.03 - כבוד השופטת אביגיל כהן; ה.פ. (שלום ת"א) 200104/03 גבריאלי נ' גבריאל, מיום 20.5.03 - כבוד השופט מיכאל תמיר; לדעה דומה השוו מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ ששון - דיני ביטוח (מהדורה שניה, התשס"א) 172 בה"ש 5). מאידך, כבוד השופטת מני-גור, בעניין גלעד, הגיעה לכלל מסקנה הפוכה המושתתת לא מעט על הקביעה לפיה למבוטח כלל לא קמה בחייו הזכות לקבלת כספי ביטוח החיים, וממילא לא ניתן לעקל זכות זו, שלא הוקנתה למבוטח. לשיטתה חלה ההלכה שנקבעה בעניין קורן במסגרת מצומצמת למדי. למסקנה מעשית דומה, אף אם זו התבססה על פרשנות של באמור בעניין קורן, הגיע בית המשפט המחוזי בחיפה בבר"ע (חי') 1341/05 קיפניס נ' בנק הפועלים, מיום 13.2.06, בו קבעה כבוד השופטת ברכה בר-זיו כי ניתן לעקל רק את כספי הפדיון של הפוליסה, אך לא את מרכיב ה"ריסק".

22. הנמקותיה של כבוד השופטת מנ-גור מקובלות עלי, ואם אפרט להלן את ההנמקה לקביעתי שלי אין זאת אלא על מנת להוסיף דגשים והנמקות מסויימים, ולהבהיר מדוע לשיטתי יש מקום אף להחלה רחבה יותר של תוצאות התגברותה של הוראת סעיף 147 לחוק הירושה על הוראת סעיף 13 לחוק הירושה. עניינים אלה יפורטו להלן.

23. הנחת המוצא של כבוד השופט בר-אופיר בעניין קורן הנ"ל הוא כי הוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח היא "הוראה מיוחדת" והיא "מציבה את האוטונומיה של המבוטח לעשות כרצונו בזכויות הגלומות בחוזה ביטוח שנכרת על ידיו (ובכלל זה גם בחוזה לביטוח חיים), כל עוד לא קרה מקרה הביטוח" (סעיף 8 לפסק-הדין). קביעה זו מבוססת, בין היתר, על קביעת סעיף 40 לחוק חוזה הביטוח, לפיה "הוראות פרק זה [ובכלל זה הוראת סעיף 13 לחוק - ר.ו.] יחולו על כל סוגי הביטוח זולת אם יש בפרק אחר של חוק זה או בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון". כן נקבע באותו עניין כי מאחר ואין בחוק אחר "הוראות מיוחדות לענין המסוים העולה לדיון" הוא "מעמדו של עיקול על זכויות מבוטח בחוזה לביטוח חיים, לעומת מעמדם של המוטבים בזכויות אלה לאחר פטירתו" (פיסקה 6 לפסק-הדין), הרי שיש לקבוע כי הוראתו של סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח היא ורק היא שתחול במקרה דנא.

24. ההנחה כי הוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח היא הוראה מיוחדת לעניין הנדון, קשה בעיני. סעיף 13 אינו דן בחוזי ביטוח חיים במפורש, אלא בחוזים בהם נקבע מוטב. מאחר ואין מניעה עקרונית מקביעת מוטב בחוזי ביטוח באשר הם, אין מקום לאמירה כי סעיף 13 הוא הוראה מיוחדת לביטוחי חיים. לעומת הוראה כללית זו, החלה על כל סוגי הביטוח, מתייחסת הוראת סעיף 147 לחוק הירושה באופן מפורש וספציפי ל"סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה-ביטוח", קרי: תשלומים בגין חוזה לביטוח חיים. מכאן כי לעניין ביטוחי החיים קמה עדיפות דווקא להוראת סעיף 147 לחוק הירושה, שהיא ההוראה המיוחדת לעניין זה.

25. על הקביעה לפיה הוראה בדבר חקיקה אחד גוברת על ההוראה במשנהו להתבסס על העקרונות הנוגעים לשאלה שבמחלוקת, ולא על כללים נוקשים לפיהם הוראה מאוחרת יותר גוברת. יש לזכור כי "כללי פרשנות בדבר התנגשות חוקים יש בכוחם להאדיר את דרכו של הפרשן היודע את דרכו, אך אין בהם כדי לסייע לפרשן אובד עצה" (ע"א 503/80 זפרן נ' מוזר, פ"ד לד(4) 831, 834). ממילא יש לבחון מה טיבה של כל אחת מהוראות החוק ה"מתנגשות", ומי מהן ראויה להיחשב כזו שלה הבכורה לחול בנסיבות העניין, גם לנוכח פרשנותן התכליתית של ההוראות. בחינה של ההוראות העומדות בבסיס הדיון במקרה דנא מעלה כי יש להעניק את הבכורה דווקא להוראת סעיף 147 לחוק הירושה, וכי אם קיימת הוראה "מיוחדת" לענייננו, או אז הוראה זו היא המיוחדת מבין השתיים, כפי שהובא לעיל וכפי שיובהר להלן.

26. מלבד הוראת סעיף 40 לחוק חוזה הביטוח, מלמדת גם הוראת סעיף 73 לחוק חוזה הביטוח כי "הוראות חוק זה יחולו כשאין ... בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין זה" (לעובדה כי המחוקק בחר בהגדרה "חוק אחר" ולא, כמקובל, בדיבור "דין אחר", אין משמעות לעניין הפרשנות - השוו א' זמיר חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974 (סדרת הפירוש לחוק החוזים, מיסודו של ג' טדסקי, תשנ"ה) 669 בה"ש 8). טיבן של "הוראות מיוחדות" מעין אלה לא התברר, אולם נראה כי יש לתת משקל גם לחזרה הכפולה על ההוראה לפיה להוראות בחוק אחר נודעת משמעות. מכל מקום, כפי שיובהר להלן שימש סעיף 73 הנ"ל כצינור להחלת הוראות דין אחרות, חיצוניות לחוק חוזה הביטוח, ככל שהדברים נוגעים לשעבוד זכויות בחוזה ביטוח מעין זה.

27. ההנחה כי הוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח באה ללמדנו כלל מיוחד לעניין עיקול זכויתיו של מבוטח עומדת לכאורה בסתירה להלכה הפסוקה. לעניין זה נקבע כי "חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, איננו עוסק בשיעבוד זכויות על פי חוזה הביטוח. לפיכך, יש לפנות להוראות הדין הכללי" (ע"א 66/91 בידרמן חברה לביטוח בע"מ נ' י.ד. מטר בע"מ, פ"ד מו(1) 397, 403). באותו מקרה פנה בית המשפט העליון, על בסיס קביעה זו ולאור הוראת סעיף 73 לחוק חוזה הביטוח שנזכר לעיל, להוראות חוק המשכון וחוק המחאת חיובים והחילן לגוף העניין. מכאן כי אמירה זו מהווה חלק מהנמקת הרציו של פסק-הדין. קביעה זו, שניתנה על אף האמור בהוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח, מהווה תקדים מחייב, ומכוחה ניתן לומר כי להוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח אין נפקות לעניין שעבוד זכויות על פי חוזה ביטוח. המעט שניתן לומר לנוכח קביעה מפורשת זו של בית המשפט העליון הוא כי שעה שעוסקים אנו בעניינים הנוגעים לתוקף שעבוד זכויות מכוח חוזה הביטוח, יש לפנות להוראות דינים אחרים הרלוונטיים יותר לענייננו. מכאן כי לסעיף 13 לחוק חוזה הביטוח משמעות מינורית, אם בכלל, לצורך הדיון בשעבוד זכותו של המבוטח בביטוח חיים. מאחר ולעיל הובהר כי סעיף 147 לחוק הירושה חל על עניין זה באופן ישיר, הרי שיש לתת להוראתו את הבכורה.

28. גם משיקולי מדיניות הנוגעים לעניין יש לקבוע כי להוראת סעיף 147 לחוק הירושה עדיפות על הוראתו של סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח. כאמור, להוראת סעיף 13 תחולה על כל ביטוח בו נקבע מוטב. סעיף 147 לחוק הירושה, מאידך, בא להשמיענו עקרון יחודי הנוגע לזכויות המוטבים בביטוח חיים. עקרון זה, מכוחו עוברים כספי ביטוח החיים למוטבים כשהם "נקיים" מכל חוב של המנוח, נובע מהרקע הסוציאלי של החוק, ומכוונת המחוקק להעניק עדיפות למוטבי המנוח על נושיו (לעניין זה ראו ג' טדסקי "זכויות מלבר לעזבון" משפטים יא (תשמ"א) 20, 22 ובה"ש 24; ד' שורץ "שינוי המוטב בקופת-גמל ובביטוח-חיים - דיסהרמוניה בחקיקה ובפסיקה וישובה" עיוני משפט יז (תשנ"ג) 345, 347; ד' שורץ "כספי ביטוח-חיים, קופות-גמל ודומיהם כמשאבים מלבר לעיזבון" עיוני משפט יח (תשנ"ד) 235, 239). על רקע זה יש גם לקרוא את אמירתו של כבוד השופט קיסטר (בדעת הרוב) בנוגע לפרשנות סעיף 147 לחוק הירושה ולפיה "המחוקק קבע מפורשות את הדין בנדון זה, ושום נושה אינו יכול לגבות חובותיו מאת אדם שלטובתו נעשה חוזה ביטוח חיים על-ידי המוריש" (ע"א 293/72 פילוסוף נ' מעוז, פ"ד כז(2) 535, 542). האמירה "שום נושה אינו יכול לגבות חובותיו" מאת המוטב בביטוח חיים כוללת לכאורה גם נושים מובטחים. מכאן, לכאורה, כי קיימת הלכה מחייבת ולפיה מנועים נושים מובטחים מלגבות מהמוטבים בביטוחי חיים, וזאת מכוח הוראתו של חוק הירושה. אף אם אין להתעלם מהעובדה כי הלכה זו באה לעולם טרם חקיקתו של חוק חוזה הביטוח, הרי שיש להעניק לה את המשקל המתאים. מכל מקום, משקלן המצטבר של הלכה זו, ושל השיקולים הסוציאליים המיוחדים שבבסיס הוראת סעיף 147 לחוק הירושה, יחד עם יתר הנימוקים שהובאו לעיל, מעניק להוראה זו את הבכורה בהתנגשות עם הוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח, שקשה להצביע על שיקול מיוחד וכבד משקל העומד בבסיס חקיקתה, למעט עצם הרצון לסייע בידם של נושים.

29. המסקנה היא כי ככל שהדברים נוגעים לתשלומים מכוח חוזה לביטוח חיים, גוברת הוראתו המיוחדת של סעיף 147 לחוק הירושה על ההוראה הכללית של סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח. מכאן כי כל הסכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח - אינם בגדר העיזבון. לעניין זה אין גם מקום לחלק בין הסכומים שעניינם בביטוח הריסק ובין אלה שנצברו כתגמולים וערכם משולם למוטבים לעת פטירה. אלה גם אלה נופלים בגדר הוראת סעיף 147 הנ"ל, החלה על כל התגמולים המשולמים בגין הפטירה מכוחו של חוזה ביטוח.

30. די היה בקביעה זו כדי להביא למסקנה כי על המבקשת לשלם למוטבי המנוח את כל הסכומים שנותרו בפוליסה. עם זאת, מסקנה זו מבוססת על הנמקות נוספות, שרובן הובאו בפסק-דינה של כבוד השופטת מני-גור, ואלה ידונו להלן בקצרה.

31. ההנחה כי הוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח משמעה כי יוטל עיקול על הכספים להם זכאים המוטבים עם מותו של המנוח, אינה עולה בקנה אחד עם לשונו של הסעיף. הסעיף מורה כי קביעת המוטב אין בה כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל את זכויותיו של המבוטח על פי החוזה. זכויותיו של המבוטח במקרה של ביטוח חיים מסתכמות, דרך כלל, בחירות לקבוע את זהות המוטב או לשנותה מפעם לפעם. הוראת סעיף 12(א) לחוק מעניקה למבוטח גם את הזכות לתבוע מהמבטח לשלם את התגמולים למוטב, אולם בביטוח חיים המבוטח אינו עוד בין החיים בבוא עת התשלום או הדרישה, ולפיכך אין היא חלה בענייננו. מכל מקום, המבוטח עצמו לא יזכה לעולם בכספי ביטוח החיים (ובפרט לא לרכיב הריסק). ממילא יש לומר כי הזכות ה"מועברת" למוטבים היא זכות ש"לפי תוכנה לא יכלה לנבוע, בתור זכות מועברת, מכל זכות שהיתה למנוח" (ג' טדסקי "זכויות מלבר לעזבון" משפטים יא (תשמ"א) 20, 24). מאחר ולמבוטח אין את הזכות לקבלת תגמולי הביטוח, לא יכולים נושיו לעקל זכות זו, שלא היתה ברשותו של המבוטח (י' אליאס דיני ביטוח (כרך א, תשס"ב) 318; ש' ולר חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (סדרת הפירוש לחוקי החוזים, מיסודו של ג' טדסקי, חלק א, תשס"ה) 406). מכאן כי בית המשפט המחוזי בעניין קורן לא דק פורתא בקובעו כי מכוח הוראת סעיף 13 הנ"ל ניתן לעקל את התשלומים מכוח חוזה ביטוח החיים, שעה שזכויותיו של המבוטח בחוזה בו נקבע מוטב, ובחוזה לביטוח חיים בפרט, אינן כוללות את הזכות לקבלת כספי הביטוח.

32. מאחר והזכויות העומדות למבוטח בחוזה בו נקבע מוטב, ובחוזה לביטוח חיים בפרט, הן מצומצמות עד למאד, נשאלת השאלה מדוע מצא המחוקק לנכון לקבוע עלי ספר הוראה מעין זו שבסעיף 13 לחוק חוזה הביטוח. המלומד ולר מציין כי יתכן שלמבוטח עומדת הזכות, בחוזי ביטוח בהם נקבע מוטב, להסכים לשעבוד זכותו תוך התחייבות לביטול זכות המוטב (שם, שם). אפשרות מעין זו אינה ישימה בביטוחי חיים, בהם מטבע הדברים יש לקבוע מוטב. עם זאת, יתכן כי תיוודע לה משמעות במקרה של הסכם לפיו יקבע המבוטח את הנושה כמוטב (ויתכן כי על רקע זה ניתן להבין את קביעתה של פרופ' נ' כהן כי המבוטח יכול "לסחור" בזכות לשינוי המוטב - ראו נ' כהן "חוזה לטובת אדם שלישי" חוזים (כרך ג', תשס"ד) 212-213). מעבר לאפשרות זו, וכלל שהדברים נוגעים לביטוחי חיים, ניתן לומר כי לשעבוד זכותו של המבוטח (המאגדת אך את הזכות לקבוע את זהות המוטב ואת הזכות לדרוש את התשלום למוטב) אין משמעות מעשית.

33. לאור כל האמור לעיל מתבקשת המסקנה כי לא ניתן לשעבד את זכותם של המוטבים לקבלת כספי ביטוח החיים, שכן זו אינה בגדר "זכויות המבוטח". מכאן כי גם מטעם זה, כמו מיתר הטעמים שנזכרו לעיל, אין לבנק זכות בכספי ביטוח החיים של המנוח, ודינם של אלה לעבור לעיזבון כשהם נקיים מכל חוב.

לאלו תגמולי ביטוח זכאים המוטבים?
34. כאמור, הטוענים סבורים כולם כי למוטבים לא קמה הזכות לקבלת סכום התגמולים, אלא לכל היותר לקבלת סכום ה"ריסק" בלבד. המבקשת טענה כי בכך נקלעו הטוענים לכלל טעות. ברשימת הפוליסה הובהר כי עם מותו של המבוטח עובר סכום הפיצויים לשארי המנוח, אך הוראה זו אינה רלוונטית במקרה דנא, בה לא נותר בפוליסה רכיב פיצויים. עוד קובעת רשימת הפוליסה כי יתר הסכומים עוברים למוטבים, ומכאן, כך טוענת המבקשת, כי על כל הסכומים שנותרו בפוליסה (ריסק ותגמולים גם יחד) לעבור למוטבים.

35. הנמקה זו של המבקשת אינה משכנעת דיה. בעצם העובדה שהפוליסה מציינת כי כל הכספים שנצברו בה יועברו למוטבים אין כדי ללמד על הדין במקרים בהם קמה לצד שלישי זכות בכספים. לפיכך, אם ניתן היה להטיל עיקול על כספי התגמולים בפוליסה כך שזה ימשיך לחול גם לאחר מות המבוטח, לא היתה נודעת חשיבות להגדרה הכללית שבפוליסה הדנה בנעשה בכספים במקרה הרגיל במות המבוטח. הגדרה זו אינה מתייחסת לאפשרות כי למאן דהו אחר זכות ראשונים בתשלומים אותם יש לעשות על פי הפוליסה. מכאן כי אם תופס העיקול את רכיב התגמולים בפוליסה עד לאחר המוות - לא עובר סכום זה לידי המוטבים, אלא לידי הנושה.

36. לטעמי, אין לנושה זכות בחלק התגמולים שבפוליסה לאחר מותו של המבוטח, אך זאת מטעמים אחרים. אומנם, המבוטח רשאי לעשות בחלק התגמולים בחייו כאשר יחפוץ, וביכולתו לבקש את פדיון הסכומים שנצברו לטובתו. מכאן לא מתבקשת בהכרח המסקנה לפיה כאשר לא הופעלה אפשרות זו בחיי המבוטח - תקום לנושה הזכות לכספים לאחר המוות. כפי שיובהר להלן, גם לעניין זה קיימים שיקולי מדיניות של ממש המטים את הכף לטובת המוטבים.

37. הפוליסה שהוצאה למבוטח היא פוליסה לביטוח מנהלים. ביטוח מנהלים הינו "חבילת ביטוח" המכילה בתוכה במקרה האופייני, בין היתר, ביטוח למקרה מוות בטרם עת ("ריסק"), ביטוח לתשלום פיצויי פיטורים, ורכיב תגמולים לעת הפרישה לגימלאות. ביטוח המנהלים אינו ביטוח למקרה מוות בלבד, אלא ביטוח הבא להבטיח את זכויותיו הפנסיוניות של המבוטח בעת פרישה, ואת זכויות מוטביו במקרה בו, חלילה, נפטר המבוטח בטרם עת. על אופיו המיוחד של ביטוח המנהלים ניתן ללמוד גם מהוראות סעיף 12 לחוברת הפוליסה, המפנה, בהקשרים שונים, להוראות חוק פיצויי פיטורים, מתוך מגמה לשמור על זכויות העובד-המבוטח. כפי שהובהר לעיל, גם בהגדרת התשלומים ל"מוטבים" שברשימת הפוליסה נעשתה הפניה לסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים. מכאן כי הפוליסה, ובפרט הרכיבים שבה שאינם רכיבי "ריסק", חיה בהרמוניה עם הוראות חוק פיצויי פיטורים, ומבקשת לקדם גם את המטרות הסוציאליות שבבסיסו.

38. סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, שכותרתו "סכומים משוריינים", קובע כי "סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה - (1) אינם ניתנים להחזרה, להעברה לשעבוד או לעיקול...". בשאלה אם כספים אלה מוגנים גם מעיקולים שהטילו נושי העובר נחלקו הדעות. נראה כי כיום הכף נוטה לכיוון אלה הסבורים כי כספי התגמולים מוגנים גם מנושי המעביד, בשל החשיבות המרובה הנודעת להבטחת הפנסיה לעובד (ב"ש (חי') 1090/96 אורון נ' אורון, תק-מח 96(3) 1128; בר"ע 3024/01 צדוק עזר נ' בנק המזרחי, פ"מ תשס"א(2) 619; בר"ע (ב"ש) 736/04 לוסקי נ' דקר, פ"מ תשס"ד(1) 500; לדעה אחרת ראו בר"ע (חי') 1378/97 עסאם נ' בנק הפועלים, תק-מח 98(2) 548). אף כי ביטוח מנהלים אינו "קופת גמל לקיצבה" (על הדמיון והשוני בין ביטוח מנהלים ובין קרנות הפנסיה לסוגיהן ראו בג"ץ 2010/90 התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 405, 412ז-414א), הרי שנודעת לו חשיבות דומה בחיי המעשה בשל אותם שיקולים סוציאליים שעמדו בבסיס הנמקת בתי המשפט הנוקטים בגישה ה"משריינת" את הבטחת הפנסיה לעובד. מכאן כי מן הראוי שבית המשפט יפרש גם את ההסדר הנוגע לתגמולים הנכללים בביטוח מנהלים תוך שהוא שם לנגד עיניו את שיקולי המדיניות התואמים את הבטחת זכויותיו הפנסיוניות של עובד. לפיכך יש להעדיף את הפרשנות הרואה את רכיב התגמולים כחלק מ"חבילת" ביטוח-החיים, שמטרתה קידום זכויותיהם הסוציאליות של המבוטח ובני משפחתו, ולהחיל גם על רכיב זה את הדין החל על רכיב ה"ריסק", לכל הפחות לאחר מותו של המבוטח.

39. גם מטעם נוסף יש לומר כי אף אם למבוטח עומדת הזכות לפדיון כספי התגמולים בחייו, שאז יחולו על כספים אלה שעבודים שהוטלו על הפוליסה, הרי שזכות זו מוקנית למבוטח רק כל עוד הוא בין החיים. התגמולים להם זכאי המבוטח "נתפסים" בידי המעקלים רק לאחר פדיון הסכומים הניתנים לפדיון בפוליסה (פעולה במהלכה נגרם למבוטח, דרך כלל, נזק כלכלי). כל עוד לא נפדתה הפוליסה, נשמרים הסכומים שבה למבוטח, ועם מותו - עוברים הם לעיזבון. אותה עת חלה הוראת סעיף 147 לחוק הירושה, הקובעת, כזכור, כי "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה-ביטוח" אינם בגדר עיזבונו. סכומים אלה אינם כוללים את רכיב הריסק בלבד, שכן נקבע כי גם כספים שאדם זכאי היה לקבל מכספי קופת-גמל בחייו נכללים בגדר הוראתו המגוננת של סעיף 147, שאינה חלה רק על כספים שהעילה היחידה לתשלומם היא פטירתו של אדם (ע"א 477/79 עזבון בכר נ' בכר, מיום 27.7.81, שלא פורסם; ראו ד' שורץ "כספי ביטוח-חיים, קופות-גמל ודומיהם כמשאבים מלבר לעיזבון" עיוני משפט יח (תשנ"ד) 235, 243). מכאן נלמד כי עם מותו של אדם, נכללים כספי התגמולים, אף אם היה האדם זכאי להם בחייו, בגדר אותם סכומים החוסים תחת כנפי הגנת סעיף 147 לחוק הירושה. ממילא לא ניתן עוד להיפרע מכספים אלה את חובותיו של המנוח.

40. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי עם מותו של אדם "מיטהרים" כל הכספים הכלולים בפוליסה לביטוח חיים, הן אלה שעניינם ברכיב הריסק והן אלה שעניינם ברכיבי התגמולים או הפיצויים. אלה גם אלה אינם נכללים בעיזבון, והנשייה של נושי המנוח אינה עוקבת אחר כספים אלה עוד.

סוף דבר
41. לנוכח כל האמור לעיל אני קובע כי על המבקשת להעביר את כל הכספים שנכללו בפוליסה עם מותו של המנוח לידי המוטבים בפוליסה.

42. לסכום שהיה נקוב בת/1 (סכום של 211,208 ₪) יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 12.12.05 ועד למועד פסק-הדין. לעניין זה אין לשעות לטענות המבקשת כאילו אין היא חבה בתשלום הפרשי הצמדה וריבית. המבקשת הותירה את הכספים ברשותה, ויכולה היתה ליהנות מהם. ממילא מוטלת עליה החובה לשלם למשיבים (המוטבים) את ערכו הריאלי של הסכום שבפוליסה (השוו ע"א 2251/05 ואן דאם נ' כהן, תק-על 2007(3) 222, מיום 5.7.07, בפיסקה 11 לפסק-הדין).

43. אין גם מקום לטענה הנגדית לפיה יש לחייב המבקשת בריבית המיוחדת, בהתאם להוראת סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, מאחר ולנוכח המחלוקת שבפסיקה והעיקול שהטיל הבנק נראה כי היסוסה מלשלם אין בו כדי לחייבה בריבית המיוחדת. בנסיבות העניין בוסס הסירוב על טענה משפטית ממשית, תוך חשיפה של הבנק לאפשרות לתביעה מצד שלישי, הוא הבנק, ובמקרים מעין אלה אין מקום לחיוב בריבית המיוחדת (השוו ע"א 4819/92 אליהו נ' ישר, פ"ד מט(2) 749, 777; ולר, בעמ' 644 ובה"ש 53). אין גם מקום לקביעה כי מדובר במחלוקת שלא בתום לב (י' אליאס דיני ביטוח (כרך א, תשס"ב) 276).

44. אשר להוצאות המשפט: על המבקשת הוטלה החובה לפנות לבית המשפט בהליך של טען ביניים מיד לאחר קבלת דרישת המוטבים, ולא להמתין בבחינת "שב ואל תעשה" מתוך תקווה כי המלאכה תיעשה עבורה. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את המבקשת בהוצאות המשפט של המוטבים (ובמקרה דנא - אגרת בית המשפט בה נשאו) וכן בשכ"ט עורך-דינם בסכום של 8,000 ₪ ומע"מ. סכום זה נקבע מתוך תשומת לב להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, שחסכה וקיצרה בהליכים. איני עושה צו להוצאות במישור היחסים שבין המבקשת ובין הבנק.

45. אני נעתר לבקשת המבקשת ועושה צו גודר ולפיו לא יוכלו הצדדים או הבאים מכוחם לעולם לתבוע מהמבקשת ומכל הטוענים מכוחה סכום כלשהו הקשור לתגמולי הביטוח הנובעים מהפוליסות נשוא התובענה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עיקול ביטוח חיים

  2. ביטוח חיים סרטן

  3. משכנתא בלי ביטוח חיים

  4. מצג שווא בביטוח חיים

  5. משכנתא בלי ביטוח חיים

  6. הסתרת מחלות בביטוח חיים

  7. הסתרת מידע בהצהרת בריאות

  8. ביטוח חיים סרטן הכבד

  9. החזר תשלום על ביטוח חיים

  10. ביטוח חיים - ניתוח מעקפים

  11. ביטוח חיים בחברת ביטוח זרה

  12. עורך דין שמבין בביטוח חיים

  13. ביטוח חיים למשרתים במילואים

  14. ביטוח חיים משכנתא - התאבדות

  15. שלילת רישיון סוכן ביטוח חיים

  16. רשלנות בנק - אי עריכת ביטוח חיים

  17. גמירת דעת להתקשר בחוזה ביטוח חיים

  18. תביעה למתן תוקף לפוליסת ביטוח חיים

  19. סכסוך בין מוטבים בפוליסת ביטוח חיים

  20. האם חובה לעשות ביטוח חיים למשכנתא ?

  21. אי ידיעה על קיומה של פוליסת ביטוח חיים

  22. זכויות שוות לבני זוג בקופת גמל וביטוח חיים

  23. תקנות הפיקוח על עסקי-ביטוח (ביטוח חיים קבוצתי), התשנ''ג-1993

  24. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי הצמדה בחוזה לביטוח חיים), התשמ''ב-1982

  25. תקנות מס הכנסה (הארכת תקופת התשלום לקופת גמל ולביטוח חיים) (הוראת שעה), התשס''ט-2009

  26. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דרכי הפרדת חשבונות ונכסים של מבטח ביטוח חיים), התשמ''ד-1984

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון