חתימה על שטר קבלה ושחרור של חברת ביטוח

האם אפשר לבטל חתימה על כתב קבלה ושחרור של חברת ביטוח ?

בית המשפט ציין בעניין חתימה על שטר קבלה ושחרור של חברת ביטוח כי כתב הקבלה הוא חלק מהתקשרות חוזית. על כתב הקבלה חלות אפוא הוראות פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), הדנות בביטול החוזה בשל פגם בכריתתו. שניים הם הפגמים הנטענים להימצא בהליך החתימה על כתב הקבלה: הטעייה וכפייה.

להלן פסק דין בנושא חתימה על שטר קבלה ושחרור של חברת ביטוח:

פסק דין חלקי
ביחסי התובעת והנתבעת 1

השאלות העומדות להכרעה בגדרי פסק דין חלקי זה, הן ראשית, אם נתונה לתובעת הזכות לבטל את שטר הקבלה והשחרור עליו חתמה ביום 21.7.03, בשל פגם שנפל בכריתתו; ושנית, בהנחה כי המענה לשאלה הראשונה הוא בחיוב, האם רשאית התובעת לתבוע מן הנתבעת 1 את יתרת תגמולי הביטוח המגיעים לה (לשיטתה), מחמת אובדן מטענה בשל טביעתה של הספינה שהובילה אותו.

עיקרי העובדות והטענות

  1.      התובעת עוסקת ביבוא ובשיווק מוצרי בנייה. בחודש פברואר 2002, רכשה התובעת מן הנתבעת 1, פוליסה לביטוח המטענים המיובאים על ידי התובעת לישראל. בסיס תגמולי הביטוח הוא ערך הטובין CIF בתוספת 20% (ראו סעיף 4 לפוליסת הביטוח - נספח ב' לכתב התביעה). הפוליסה היא פוליסה פתוחה (על ההבדלים בינה לבין פוליסה שוטפת, ראו כ' חכם אהרון ביטוח ימי ותביעות (מהדורה ששית, 1998) 247 - 251). היא מכסה מטענים השייכים לתובעת ובלבד שהתובעת מסרה הצהרה אודותיהם ואודות שווים לצורך הביטוח, ושילמה את דמי הביטוח הנגזרים מהצהרתה. התובעת אכן דיווחה לנתבעת 2 על שווי המטענים לצורך ביטוחם מעת לעת ואף שילמה את דמי הביטוח.
  2.      בחודש פברואר 2003, נשלח אל התובעת מטען של מחיצות גבס מספרד. על פי חשבון הספק (נספח ג' לכתב התביעה), ערכו של המטען (CFR אשדוד) היה 77,699.28 דולר ארה"ב (להלן - דולר). המטען הובל באנייה הטורקית Kemel Okan מנמל ברצלונה לנמל אשדוד. דא עקא, האנייה המובילה טבעה מול חופי אשדוד. מטעניה אבדו וביניהם מטענה של התובעת. עובר לטביעה, דיווחה התובעת לנתבעת 2 (במועד) אודות המטען. התובעת ציינה כי סכום חשבון הספק הוא 77,699 דולר. היא לא ציינה מהו סכום הביטוח (ראו נספח ד' לכתב התביעה). היא שילמה דמי ביטוח בהתאם, קרי: בסכום הנגזר משוויו הנ"ל של המטען (77,699 דולר), ללא תוספת של 20% (היינו: 15,539 דולר).


3.     תגמולי הביטוח ששולמו לתובעת היו 77,499 דולר (בניכוי דמי טיפול שגבתה הנתבעת 2). סכום זה כלל רק את שווי המטען. הוא לא כלל את הסכום הנוסף של 20%, היינו: 15,539 דולר. זאת, מן הטעם שהתובעת לא שילמה דמי ביטוח בגין הסכום הנוסף של 20%. התובעת הבהירה כי כבר מתחילת הדרך (היינו: מחודש פברואר 2002) שילמה היא את מלוא דמי הביטוח שנדרשו הימנה בקשר למטענים וכי ככל שלא נדרשו דמי ביטוח נוספים, נבע הדבר מרשלנות הנתבעות.

4.     תגמולי הביטוח שולמו לתובעת בשני תשלומים. הראשון - בסך של 30,000 דולר - ביום 10.6.03 (נספח ו' לתצהיר מר ג' שפירא מטעם הנתבעת 1); השני - בסך של 46,624 דולר - ביום 27.7.03 (נספח ט' לתצהיר הנ"ל). בין שני מועדים אלה, חתמה התובעת על מסמך שכותרתו היא Receipt, Discharge and Subrogation (נספח ו' לכתב התביעה. להלן: כתב הקבלה). מסמך זה נחתם ביום 21.7.03. נאמר בו, בין היתר, כדלקמן:
“We Judea Import Export Ltd. hereby acknowledge receipt from Securitas Insurance Brokers Ltd. … the sum of US$77,499 … in full, and final settlement, satisfaction and discharge of the company’s liability in respect of total loss.”

5.     כשנתיים וחצי לאחר מכן, לאמור ביום 14.6.05, פנה בא כוח התובעת אל סקוריטס סוכנות ביטוח בע"מ וכן אל הנתבעת 2 במכתב בו נטען כי כתב הקבלה אינו תקף. המכתב כלל אף דרישה לתשלום תגמולי הביטוח הנותרים (היינו: 15,539 דולר). ב"כ הנתבעת 2 השיב למכתב זה (בשם שתי הנמענות) ביום 29.6.05 וב"כ התובעת השיב למכתב התשובה ביום 24.7.05. אין צריך לומר כי דרישת התובעת לא נענתה. על כן, הוגשה התובענה דנן ביום 15.1.06.

6.     בכתב התביעה טענה התובעת כי הייתה זקוקה לכספי הביטוח והיא "... חוייבה לחתום על שטר קבלה ושחרור המתייחסים לנתבעים 1 (כך במקור. מ' י') בלבד, כתנאי לקבלת הפיצוי החלקי, שניתן לה, כאמור, ואולם, בנסיבות העניין ונוכח אי ידיעתה של התובעת את משמעותם של הדברים ו/או אי מתן הסברים על ידי הנתבעים ו/או מי מהם, אין תוקף לחתימה של התובעת על שטר הקבלה והשחרור" (סעיף 14 לכתב התביעה).

7.     התובעת עתרה אפוא לחיוב הנתבעת 1 בתשלום יתרת תגמולי הביטוח. הנחת היסוד של התובעת, המובלעת בתובענה, היא כי התובעת זכאית לבטל את כתב הקבלה מחמת פגמים שנפלו בכריתתו, שאם לא כן - עומד כתב הקבלה לרועץ בפני התובענה. יש לראות אפוא את התובענה ככוללת הצהרה (גם אם סמוייה ובין השיטין) בדבר צדקת ביטול כתב הקבלה. התובענה הופנתה, כזכור, אף כלפי הנתבעת 2 (סוכנת הביטוח). התובעת טוענת כי הטעמים המרכזיים לחיוב הנתבעות בתשלום יתרת תגמולי הביטוח, הם כדלקמן: הנתבעות (או מי מהן) הפרו את חוזה הביטוח; הציגו כלפי התובעת מצג שווא כאילו היא מבוטחת בביטוח המזכה אותה בפיצוי בשיעור של CIF + 20%; נהגו בחוסר תום לב בקיום חוזה הביטוח; התרשלו בגביית דמי הביטוח; נמנעו ממתן הודעה לתובעת מבעוד מועד על כך שדיווחי התובעת אודות שווי המטענים לצורך הביטוח, מהם נגזרים דמי הביטוח שמשלמת התובעת, אינם נכונים ואינם מקנים לתובעת את הפיצוי המלא בגין כל מרכיבי הפוליסה.

8.     הנתבעת 1 העלתה בכתב הגנתה שתי טענות מקדמיות, כדלקמן:
(א)     עובר לחתימה על כתב הקבלה או לאחר מכן, לא השמיעה התובעת טענה כלשהי בדבר פגם בהתקשרות; התובעת לא חוייבה לחתום על כתב הקבלה ולא הופעל עליה לחץ כלשהו. התוצאה המתחייבת מכך היא דחיית התובענה כלפי הנתבעת 1, שכן טיעוני התובעת בכתב התביעה, אין בהם כדי לבטל את כתב הקבלה. יתר על כן: התובעת ויתרה במודע על סכום הפיצוי הנוסף לו היא טוענת;
(ב)      התובעת השתהתה בהגשת התובענה, שכן מקרה הביטוח אירע בחודש פברואר 2003, תגמולי הביטוח שולמו לתובעת בחודשים יוני ויולי 2003 ואילו התובענה הוגשה בחודש ינואר 2006.

9.     הנתבעת 1 העלתה טיעונים אף לעיצומה של תובענה. מטיעונים אלה עולה כי התובעת הגישה 24 דיווחים אודות המטענים שחפצה בביטוחם ושילמה דמי ביטוח בהתאם לדיווחיה. התובעת ידעה כי בסיס הביטוח - וממילא בסיס דמי הביטוח שהיא חבה בתשלומם - הוא CIF + 20%. חרף זאת, בחרה היא לדווח ולשלם על בסיס CIF בלבד. התובעת אף לא העלתה כל טענה בדבר גובה דמי הביטוח או דרך חישובם. מכאן, שאין היא רשאית להישמע בטענה כלשהי עתה, לאחר שבחרה לדווח על שווי המטען CIF ולא על בסיס CIF + 20%.

10.     בכתב תשובתה, טענה התובעת כי על פי הפוליסה, היה על הנתבעת 1 לבטחהּ על פי שווי כל מטען CIF בתוספת 20%. העובדה כי התובעת נדרשה לדווח על שווי המטען, אינה גורעת מחובת הנתבעת 1 לבטח על פי השווי האמור בצירוף 20%.

המסגרת הדיונית
11.     הנתבעת 1 הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף (בש"א 166821/06). התובעת הגיבה לבקשה והנתבעת 1 השיבה לתגובה (פירוט הטיעונים מובא להלן בסעיף 13). בישיבת 30.11.06, הוסכם כי עובר להכרעה בבקשה, יוגשו תצהירי עדויות ראשיות. בישיבה הנוספת, שקויימה לאחר הגשת התצהירים, הסכימו פרקליטי התובעת והנתבעת 1 לוותר איש על חקירת מצהירי חברו והודיעו כי הם מסתפקים - לצורך ההכרעה - בטיעוניהם בבש"א 166821/06 הנ"ל. החלטתי כי אראה את הנטען בבש"א 166821/06 כסיכומים בכתב.

12.     מטעם התובעת הוגשו תצהיר עדות ראשית של מר שמעון אביטל, מנהל הכספים של התובעת וכן חוות דעת מומחה (מר נחום כספי), אודות שאלת זכאותה של התובעת לקבלת פיצוי לפי הערך המוסכם בפוליסה (CIF + 20%).
הנתבעת 1 הגישה תצהיר עדות ראשית של מר גבי שפירא, המשמש מנכ"ל של סקוריטס סוכנות ביטוח בע"מ.
הנתבעת 2 הגישה תצהיר מאת מר ארז זוהר, סמנכ"ל בנתבעת 2. כאן המקום לציין כי ביחסים שבין התובעת לבין הנתבעת 2, נקבעה ישיבת הוכחות. מסכת זו לא תידון אפוא בפסק דין חלקי זה.

13.     הבקשה לסילוק על הסף מבוססת על הטענות המקדמיות שהובאו לעיל בסעיף 8. הנתבעת 1 מוסיפה ומפרטת את טיעוניה. טעמיה לסילוק על הסף הם, בקליפת אגוז, העדר עילה מחמת החתימה על כתב הקבלה; תקפות כתב הקבלה, הן משום שהתובעת לא טענה כי ביטלה אותו והן משום שהטענות בדבר לחץ כלכלי לא פורטו כדבעי ולא הועלו אלא כשנתיים וחצי לאחר החתימה על כתב הקבלה; העדר בסיס לטענה בדבר אי ידיעת התובעת את משמעותו של כתב הקבלה; שיהוי בהגשת התובענה.
טענות התובעת בתגובתה לבקשה, הן כדלקמן: כתב הקבלה אינו מתייחס לנתבעת 1 כי אם לסקוריטס סוכנות ביטוח בע"מ (שאינה צד להליך); כתב הקבלה אינו תקף מן הנימוקים הבאים: ראשית, החתימה על כתב הקבלה נגועה בשני פגמים - הטעיית התובעת בידי הנתבעת 2 כאילו אין התובעת זכאית לפיצוי מלא על פי הפוליסה עקב אי תשלום דמי ביטוח; הימצאות התובעת במצב של לחץ בנסיבות בהן נקלעה למצוקת מזומנים קשה, שלא איפשרה לה לבדוק את טענות הנתבעת 2 ולקבל החלטה שקולה. הנתבעת 1 אחראית למעשי או מחדלי הנתבעת 2, לפי שהאחרונה פעלה כשלוחתה; שנית, בניגוד לנטען על ידי הנתבעת 1, טענה התובעת מפורשות (בסעיף 14 לכתב התביעה) להעדר תוקפו של כתב הקבלה. התובעת טענה כי לא ויתרה מעולם על קבלת תגמולי הביטוח במלואם. התובעת סברה כי תובענתה לא ניגעה בשיהוי ולא התיישנה.
הנתבעת 1 השיבה לתגובת התובעת וחזרה על טיעוניה המצדיקים סילוק התובענה כלפיה. היא אף התנגדה להרחבת חזית המריבה, שכן בגדר התגובה העלתה התובעת טיעונים שזכרם לא בא בכתב התביעה.
טיעוני הצדדים במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, נחשבים, כזכור, סיכומים בכתב.

הפלוגתאות
14.     למקרא כתבי הטענות כמו גם תצהירי העדויות הראשיות ולאחר לימוד טענותיהם של התובעת והנתבעת 1, עולה כי הפלוגתא הראשית היא אם אכן רשאית התובעת להישמע בתובענתה נוכח כתב הקבלה. פלוגתא משנית היא אם אכן יש לדחות התובענה מחמת שהוגשה תוך שיהוי ניכר. ביתר פירוט, נדרשת הכרעה בסוגיות הבאות:
(א)     מיהו הגוף אליו מופנה כתב הקבלה: האם הנתבעת 1 או שמא גוף אחר (קרי: סקוריטס סוכנות ביטוח בע"מ);
(ב)     האם נגוע כתב הקבלה בפגם בכריתה, המזכה את התובעת בביטול כתב הקבלה;
(ג)     בהנחה שנפל פגם בכריתה, האם בוטל כתב הקבלה בהתאם להוראת סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים (חלק כללי));
(ד)     האם נגועה התובענה בשיהוי.

ההכרעה
15.     לאחר שנתתי דעתי לטענות שהועלו, באתי לכלל מסקנה כי דין התובענה נגד הנתבעת 1 להימחק, נוכח כתב הקבלה. כתב הקבלה, המופנה לנתבעת 1, אינו נגוע בפגם בכריתה. ברם, אפילו הייתה התובעת מוכיחה כי נפל פגם בכריתה (ואין זה המצב) - לא הודיעה התובעת במועד אודות ביטולו של כתב הקבלה. משכך, שריר הוא וקיים. להלן אפרט עיקר הטעמים שהובילוני למסקנה האמורה.

דיון בפלוגתאות
(א)     מיהו "נמענו" של כתב הקבלה?
16.     התובעת טענה כי הנתבעת 1 אינה רשאית להסתמך על כתב הקבלה, שכן כתב הקבלה מופנה אל סקוריטס סוכנות ביטוח בע"מ ולא אל הנתבעת 1.
טענה זו של התובעת אין בה ממש משני נימוקים.
הראשון, עניינו הודיית בעל דין הכלולה בכתב התביעה, בדבר זהות נמענו של כתב הקבלה. בסעיף 14 לכתב התביעה, טענה התובעת כי היא " ... חוייבה לחתום על שטר קבלה ושחרור המופנה לנתבעים 1 בלבד ...". בסעיף 2 לכתב התביעה, תיארה התובעת את הנתבעים 1 בזו הלשון:
"הנתבעים 1 הם מבטחים ו/או סינדיקט של מבטחים העוסקים בביטוח ומבטחים, בין היתר, בביטוח מטענים ופועלים ופעלו, לרבות בעניין נשוא התביעה, באמצעות נציגתם, סקוריטס סוכנות ביטוח בע"מ (להלן" 'סקוריטס'), סוכנות ביטוח 'מורשית ללוידס', המשמשת כתווכן ו/או ברוקר ו/או סוכן ביטוח וחיתום של הנתבעים 1 ו/או מי מטעמם".

סקוריטס היא אפוא נציגת המבטח (חתמי ללויד'ס). כתב הקבלה המופנה לסקוריטס, יש לראותו כמופנה אף למבטח.
הנימוק השני: שינוי חזית שזכה להתנגדות במועד. בתצהיר עדותו הראשית של מר אביטל מטעם התובעת נטען כי התובעת חוייבה לחתום על כתב הקבלה המופנה לסקוריטס (סעיף 15 לתצהיר) וכי בנסיבות העניין אין תוקף לכתב הקבלה המופנה לסקוריטס (סעיף 17 לתצהיר). ברם, טיעון (עובדתי) זה סותר את טענת התובעת בכתב התביעה לגבי זהות הצד אליו מופנה כתב הקבלה. שינוי חזית זה נתקל בהתנגדות הנתבעת 1. משכך, שוב אין התובעת רשאית להישמע בו. כך הוא במיוחד עת שינוי החזית נסב על טענות עובדתיות, להבדיל מטענות משפטיות הנובעות מן הנתונים העובדתיים: ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פ"ד נח (3) 105, 117 (2004).
"האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא": ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח (2) 145, 152 (2003). ראו גם ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ, ניתן ביום 15.4.07. פורסם במאגר נבו. התנגדותו של בעל דין לניסיון יריבו להרחיב את - TQL07 החזית, מביאה לכך - TQL08שהחזית אינה מורחבת. היא נותרת כבראשונה, כמות שהיא על פי כתב התביעה וכתב ההגנה. ראו, בין השאר, א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007) 97; מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה (מהדורה 14 כרך א) 495 ואילך; ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1, 26 - 27 (2003); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט (2) 843, 871 (1995); ע"א (ת"א) 1667/05 כהן נ' מתנ"ס כפר דניאל, ניתן ביום 5.9.06. פורסם במאגר נבו; ע"א (ת"א) 1281/04 טכנולוגיות מיחשוב ומדידות בע"מ נ' גורוחובסקי, ניתן ביום 7.11.05. פורסם במאגר נבו (פיסקה 6(ג) לפסה"ד); ע"א (ת"א) 3425/02 לילי ניקוי יבש נ' עילית חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 6.10.05. פורסם במאגר נבו.
     כללו של דבר, אני קובע כי כתב הקבלה מופנה אל הנתבעת 1.

(ב)     ביטול כתב הקבלה בשל פגם בכריתה
17.     כתב הקבלה הוא חלק מהתקשרות חוזית. על כתב הקבלה חלות אפוא הוראות פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), הדנות בביטול החוזה בשל פגם בכריתתו. שניים הם הפגמים הנטענים להימצא בהליך החתימה על כתב הקבלה: הטעייה וכפייה. להלן אדון בכל אחד מן הפגמים (הנטענים) בנפרד.

עילת הביטול: הטעייה
18.     טענתה האחת של התובעת להצדקת ביטול כתב הקבלה אדניה בעילת ההטעייה. עילת ההטעייה מוגדרת בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), בזו הלשון:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעייה שהטעהו הצד השני, או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה ... ".

ההטעייה הנטענת באה לידי ביטוי, לשיטת התובעת, בשניים: ראשית - הצגת מצג שווא בפני התובעת באשר להיקף הפיצוי לו זכאית התובעת; שנית - העדר הסבר אודות מהות כתב הקבלה ותוצאות החתימה עליו.



מצג השווא
19.     התובעת טענה כי יש לבטל את כתב הקבלה מחמת כך שחתימתה עליו הושגה עקב הטעיית התובעת בידי הנתבעת 2. ההטעייה הנטענת עניינה בכך שהנתבעת 2 הציגה בפני התובעת מצג כאילו אין התובעת זכאית לתגמולי ביטוח בגין ערך הטובין CIF + 20% משום שלא שילמה דמי ביטוח בהתאם.
אני סבור כי אין ממש בטענת התובעת. אף אם הוטעתה היא בידי הנתבעת 2 (ואיני אומר זאת), התובעת לא הביאה כל ראייה שתצביע על כך שהנתבעת 2 פעלה כפי שנטען שפעלה, מטעמה של הנתבעת 1 (היינו: התנאי כי ההטעייה תבוצע בידי "אחר מטעמו" של הצד השני, כמובנו בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), לא נתקיים).
התובעת לא הוכיחה כי בין הנתבעת 2 לבין הנתבעת 1 נתקיימו יחסי שליחות. אילו חפצה התובעת לסמוך על סעיפים 33 - 35 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, ולטעון מכוחם כי סוכן הביטוח (הנתבעת 2) הוא שלוח של המבטח (הנתבעת 1), הייתי דוחה את הטענה. טעמה של הדחייה הוא כי על פי חוזה הביטוח דנן, חלות על הביטוח הוראות הדין והפרקטיקה האנגליים (סעיף 19 לחוזה הביטוח - נספח ב2 לתצהיר מר אביטל מטעם התובעת. ראו גם סעיף 72 (א)(2) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, לפיו חלק הארי של הוראות החוק אינו חל על ביטוחים ימיים ואוויריים). לכן, אף אם הייתה הטעייה כאמור, לא ניתן לפקוד על הנתבעת 1 את עוונה (הנטען) של הנתבעת 2.
יתר על כן. התובעת הגישה תובענה אף כלפי הנתבעת 2 בטענה כי האחרונה הטעתה אותה. אם תימצא טענה זו נכונה, תהא התובעת זכאית לפיצויים מאת הנתבעת 2. ברם, אין ולא כלום בין זכותה של התובעת לפיצויים מן הנתבעת 2 לבין זכותה לבטל את כתב הקבלה מחמת הטעייתה בידי הנתבעת 2.
כללו של דבר: הטענה כי מחמת מצג שווא מצד הנתבעת 2, לו אחראית הנתבעת 1, זכאית התובעת לבטל את כתב הקבלה - נדחית בזה.

הטעייה מחמת העדרו של הסבר תנאי כתב הקבלה
20.     התובעת טענה כי לא ניתנו לה הסברים אודות מהות כתב הקבלה ואודות תניותיו וכי היא לא ידעה את משמעותם של הדברים. על כן, סברה היא שיש בידה הזכות לבטל את כתב הקבלה. דעתי שונה. יש לתת את הדעת בהקשר זה הן לסוגיית נחיצותו של הסבר והן לסוגייה של שינוי גרסאות התובעת באשר למידת קיומו והיקפו של ההסבר.
(א)     שאלה היא כלום נדרש הסבר אודות כתב הקבלה עובר לחתימת התובעת עליו. שאלה זו אינה נקייה מספקות. התובעת בחרה שלא להצביע על הטעם בגינו יש לקבוע, לטעמה, כי הייתה מוטלת על הנתבעת 1 חובת מתן הסבר.
מסופקני אם הייתה קיימת חובה כזו, בהתחשב בנתונים הבאים:
ראשית, מיהות הצדדים מלמדת כי התובעת והנתבעת 1 הן גופים מסחריים. התובעת עוסקת ביבוא וביצוא. השפה האנגלית אינה זרה לה (ראו למשל סעיפים 7 ו-8 לתצהיר מר אביטל מטעם התובעת, בו מובאים סעיפים בשפה האנגלית מתוך פוליסת הביטוח);
שנית, בדיקת כתב הקבלה מבחינת תוכנו מלמדת כי לשונו פשוטה וברורה. אין מדובר בניסוח סבוך ופתלתל; הבחינה החזותית מלמדת כי המסמך כתוב באותיות גדולות ולא באותיות טל ומטר;
שלישית, דומה כי הייתה לתובעת שהות רבה לעיין בכתב הקבלה עובר לחתימה עליו (מועד הדפסת כתב הקבלה הוא כנראה 25.6.03, כמצויין בשורה Date. מועד חתימתו הוא 21.7.03). אם סברה התובעת כי אינה מבינה דבר כלשהו מן הכתוב בכתב הקבלה, היה באפשרותה לבקש הסבר.

(ב)     השוואת הנטען בכתב התביעה לעומת הנטען בתצהיר העדות הראשית של מר אביטל, מלמדת על סתירה בגרסת התובעת בסוגיית העדר הסבר עובר לחתימה על כתב הקבלה.
מכתב התביעה עולה כי לתובעת לא ניתנו הסברים כלשהם (ראו למשל סעיף 14 לכתב התביעה). מנגד, אומר מר אביטל בסעיף 7 לתצהירו התומך בתגובת התובעת לבש"א 166821/06, כי חתימת התובעת על כתב הקבלה אינה תקפה מחמת "אי קבלת הסברים מספקים לעניין זכאותה של המשיבה (התובעת. מ' י') לפיצוי מלא". סעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית של מר אביטל הולך צעד נוסף בביאור היקף התחומים בהם לא ניתן לתובעת הסבר. מר אביטל אומר כי התובעת "לא קיבלה הסברים מספקים לגבי הפיצוי ... ומשמעות כתב השחרור". משמע: יש בפנינו שינוי גרסאות. בתחילה - אי קבלת הסבר כלשהו; בהמשך - אי קבלת הסבר מספק אודות סכום הפיצוי; לבסוף - אי קבלת הסבר מספק אודות סכום הפיצוי ואודות כתב הקבלה. בניגוד לכתב התביעה, מכילים התצהירים הודיית בעל דין בכך שניתן לתובעת הסבר, אלא שהסבר זה נטען להיות בלתי מספק.
אין צריך לומר כי שינוי גרסאותיה של התובעת, אומר דרשני ועומד בעוכריה. לכך מתווספת העובדה שהתובעת לא אמרה בתצהיריה מהו ההסבר שניתן לה. היא הסתפקה באמירה - שהיא מסקנה ולא עובדה - כי ההסבר לא היה מספק. היא לא שיתפה אותנו בתוכן ההסבר ולא הביאה את העובדות כְּמות שהיו. כסבור הייתי שהתובעת תפרש, בשלב הראשון, במדוייק מה נאמר לה ותטען, בשלב השני, מדוע אין ההסבר מספק. משלא עשתה כן, גרמה היא לחֶסר ראייתי, אשר מונע ממנה להישמע בטענה בדבר העדר הסבר או העדר הסבר נאות, לגבי כתב הקבלה.

21.     לפנים מן הנדרש, אפילו אניח כי היה מקום למתן הסבר מצד הנתבעת 1 לתובעת אודות משמעות כתב הקבלה, הרי שהלכה פסוקה היא במקומותינו, מימים ימימה, כי:
"אדם מוחזק כמי שיודע את תכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תשמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך, שמי שאינו מסוגל לקרא מסמך, נושא בחובה להבטיח שתכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל כן הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה".
ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט (2) 77, 84 (1995).

ראו, מכלל רבים אחרים, גם: ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, ניתן ביום 12.7.06. פורסם במאגר נבו; ע"א 8913/02 מלכה נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד נח (2) 59, 64 (2003); ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו (5) 365, 375 - 376 (2002); ע"א 4602/97 רדאל (אשדוד 88) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נג (2) 577, 598 (1999); ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד (2) 559, 570; (2000); ע"א 325/88 טויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מד (1) 341, 348 (1990); ע"א (ת"א) 2293/01 הבנק הבינלאומי נ' בנג'י, ניתן ביום 5.12.04. פורסם במאגר נבו; ת"א (מחוזי ת"א) 1277/00 ישראל נ' אלחנתי, ניתן ביום 30.7.02. פורסם במאגר נבו.
טענת התובעת בעניין אי ידיעתה את משמעות המסמך עליו חתמה מחמת העדר הסבר מצד הנתבעת 1, אין בה ממש. היא מנועה מהעלאתה לאור ההלכה הפסוקה.

22.     לסיכום חלק זה, מן הטעמים המבוארים מעלה, אני קובע כי התובעת אינה זכאית לבטל את כתב הקבלה בשל הטעייתה (הנטענת) בידי הנתבעת 1.

עילת הביטול כפייה
23.     טענה נוספת שהעלתה התובעת להצדקת ביטול כתב הקבלה, היא כפייה. סעיף 17 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), הדן בביטול חוזה מחמת כפייה, מורה כהאי לישנא:

"מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה".

הכפייה עליה השתיתה התובעת את טיעונה, כפייה כלכלית היא. עיקר הדיון יוקדש לכפייה זו. עם זאת ולפני כן, אייחד מלים לעילת הכפייה באופן כללי. שלושה יסודות מצינו בעילת הכפייה: התקשרות חוזית; כפייה; קשר סיבתי בין ההתקשרות לבין הכפייה ((ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט (4) 149, 153 (1985). להלן: שפיר נ' אפל); ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שנייה, 1995) 232 (להלן: שלו דיני חוזים); ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך ב, 1992) 888 ואילך. להלן: פרידמן וכהן חוזים). רכיב הכפייה דלעיל, בהגדרתו הקלאסית, משמעותו היא הפעלתו של לחץ חיצוני אשר שולל את יכולתו של המתקשר לגבש רצון חופשי או שהוא גורע מיכולת זו (פרידמן וכהן חוזים, עמ' 889). על האמצעי הכופה להיות בלתי חוקי (ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח (5) 193, 198(2004). להלן: ארביב נ' קרני). מכל מקום, הכפייה משפיעה "על רצונו של המתקשר בהטילה בו חששות או פחד" פרשת שפיר נ' אפל, בעמ' 153. כך הוא לגבי הפעלת איומים לאלימות פיזית (וממילא הוצאתם אל הפועל) ואף איומים בפרסום עלילת שווא במשמע (ראו ע"א 352/61 זופוביץ נ' רייזל, פ"ד טז 1833(1962)).

24.     הכרתו של המשפט בכפייה הכלכלית כטעם המצדיק ביטולה של התקשרות חוזית, חדשה היא (יחסית). בע"א 8/88 שאול רחמים נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג (4) 95, 99 (1989) נקבע כי הכפייה הכלכלית משמעה שימוש באיום מפתיע, שהנזק הצפון במימושו הינו חמור ביותר ובלתי הפיך, אשר עיתויו הוא דווקא זה בו יהיה הצד השני חשוף ופגיע ביותר עד כדי כניעה לו. כפייה זו מביאה לעיתים לידי כך אדם להתקשר בחוזה על מנת להשתחרר מלחץ עיסקי-מסחרי המופעל עליו. ניצול קשיים פיננסיים לשם שינוי תנאי חוזה על ידי הקטנת חיובו הכספי של הכופה, אף הוא בגדר כפייה כלכלית.

25.     הכפייה הכלכלית נבחנת בשני מבחני משנה: איכות הלחץ ועוצמת הלחץ. איכות הלחץ נמדדת ברמת הפסול המוסרי-חברתי-כלכלי אשר חיי עסקים הוגנים לא יסכינו לשאת; עוצמת הלחץ תובעת כי יהא מדובר בלחץ כבד אשר חותר תחת רצון מינימלי ופוגע באופן חריף בחופש הרצון (דעת השופט מ' חשין בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ, פ"ד מח (5) 705, 719 - 721 (1994); רע"א 7593/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט בע"מ, פ"ד נג (1) 721, 726 (1999); ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז (6) 769, 787 (2003); ע"א (ת"א) 1472/02 רונצקי נ' שדה, ניתן ביום 25.6.06. פורסם במאגר נבו). במסגרת זו, נודעת חשיבות יתירה לשאלת הברירה שנותרה בידי הנכפה: האם הייתה לו יכולת מעשית לפנות לערכאות על מנת למנוע את מימוש האיום המופעל כלפיו ואם הייתה לו אפשרות לקבל ייעוץ משפטי. ככל שהמענה למבחני עזר אלה הוא בחיוב, כך תקטן הנטייה להכיר בקיומה של כפייה.
לא זו אף זו. פרשת ש.א.פ. משמיעתנו (בעמ' 787 - 788) כי:
"אמות המידה המכבידות שנקבעו בפסיקה להכרה בקיומה של כפייה כלכלית, מתיישבות עם ההבנה שהתגבשה בעידן המודרני, כי דיני החוזים שוב אינם מגבילים את עצמם להסדרת התקשרויות רצוניות בין יחידים, אלא עוסקים הם במערכות יחסים נרחבות ומורכבות הרבה יותר של אינטראקציות כלכליות, חברתיות וציבוריות, שקיום רבות מהן אינו מבוסס כלל על חופש הבחירה החוזי במשמעותו הקלאסית. כאלה, בין היתר, הן מערכות היחסים החוזיות שמקיימים גופים כלכליים עתירי כוח - כמו בנקים, חברות ביטוח ותאגידי ענק למיניהם - עם המוני הנזקקים לשירותיהם ... הבנה זו היא העומדת גם ביסוד המגמה הגורסת כי במקרים המתאימים לכך ראוי לבחון את תוקפו המחייב של החוזה לא רק בעזרת המבחן הסובייקטיבי (רצונו החופשי של המתקשר) אלא גם - ולעתים בעיקר - בעזרת מבחן אובייקטיבי, היינו סבירות והוגנות תנאיו של החוזה".
(ההדגשות - שלי. מ' י')

לשון אחר: "אחת האינדיקציות האובייקטיביות המרכזיות לקיומה של כפייה כלכלית בת-פועל משפטי היא מידת סבירותם והגינותם של תנאי החוזה … ככלל, חוזה שבאופן אובייקטיבי הינו הוגן וסביר איננו ניתן לביטול מחמת כפייה כלכלית" (פרשת ש.א.פ. שם). חרף כל האמור לעיל, השאלה אם עניין לנו בלחץ פסול, אשר מצדיק ביטולו של חוזה מחמת כפייה, היא שאלה התלוייה במכלול נסיבותיו של כל מקרה (פרשת ארביב, בעמ' 198).

26.     אשר לנטל השכנוע: הנטל להוכיח כי אכן נתקיימו יסודות עילת ביטול מחמת פגם בכריתה, רובץ לפתח בעל הדין אשר טוען לקיומה של עילה זו (ראו, למשל, פרשת ארביב נ' קרני, בעמ' 199; ע"א (י-ם) 5784/05 גרינבוים נ' ביטון, ניתן ביום 10.4.05. פורסם במאגר נבו; ת"א (נצ') 636/99 עבדאלחאלק נ' עבד אלחאלק, ניתן ביום 1.9.04. פורסם במאגר נבו). במסגרת זו, הטוען כי נכפה כלכלית להתקשר בחוזה, נדרש להביא נתונים עובדתיים מהם יעלה כי מצבו הכלכלי היה כזה שחייב אותו להיכנע ללחץ שהופעל עליו.
סבורני כי בכך לא סגי. בעל הדין המבקש להשתחרר מהתחייבות חוזית שנוצרה מחמת כפייה כלכלית, צריך אף להוכיח כי הצד שכנגד (לאמור: הכופה) ידע אודות המצב הכלכלי הקשה בו נתון הנכפה וניצל מצב זה לשם כפיית ההתקשרות החוזית. אחת מן ההצדקות (ואפשר שאף המרכזית ביניהן) לקיומה של עילת הכפייה, כטעם המקנה זכות לבטל את החוזה, נעוצה בסלידת המשפט מכריתת חוזה שלא מתוך רצון חופשי של המתקשר. הפגימה ברצון החופשי, בנסיבות העולות כדי כפייה, איננה פגימה הנולדת בדלת אמותיו של הנכפה. פגימה זו היא תוצאה של לחץ שהופעל עליו על ידי הצד השני (או אחר מטעמו). הכופה אמור לדעת על קיומן של נסיבות מסויימות המתקיימות אצל הנכפה ולהפוך אותן קרדום לחפור בו, למטרותיו של הכופה ולשם יצירת ההתקשרות החוזית. אם לא תאמר כן, עלולים אנו להכיר בזכות לבטל חוזה מחמת כפייה אשר הצד שכנגד לא ידע ולא יכול היה לדעת אודותיה. כזאת לא ייתכן. העילה היחידה המאפשרת ביטולו של חוזה מחמת פגם בכריתתו, שעה שידיו של הצד השני נקיות, נתייחדה לטעות לא ידועה, נשוא סעיף 14 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי).
27.     טענתה המרכזית של התובעת נסבה על זכותה לבטל את כתב הקבלה מחמת כפייה. הכפייה הנטענת היא כפייה כלכלית. האמנם נגועה ההתקשרות בכפייה? האמנם קיים קשר סיבתי בין הכפייה לבין ההתקשרות? שאלות אלה יידונו להלן.

28.     כזכור, אחד מרכיבי הכפייה הכלכלית הוא כי יהא מדובר בלחץ כבד אשר חותר תחת רצון מינימלי ופוגע באופן חריף בחופש הרצון. יתר על כן. האיום המופנה לעבר הנכפה, צריך להיות מפתיע, באופן שהנזק הצפון במימושו הינו חמור ביותר ובלתי הפיך.
     התובעת לא הוכיחה כלל ועיקר כי נסיבות אלה אכן התרחשו בפרשתנו. אבאר את דבריי.

29.     התובעת לא הצביעה בטיעוניה - לרבות בתצהיר העדות הראשית מטעמה - על האופן בו בוצעה הכפייה. האם הייתה שיחה כלשהי בין גורמים שונים אצל בעלות הדין, בה הוכתבה הדרישה לחתימה על כתב הקבלה? באיזה אופן הוכתבה הדרישה? אימתי אירעה שיחה שכזו? שאלות אלה (ואחרות) נותרו חסרות מענה.
התובעת אף לא הביאה ראיות לאיכותו של הלחץ הנטען ולעוצמתו. מכאן, מתחייבת המסקנה כי לא היו דברים מעולם וכי לא אירעה כפייה כלשהי. אכן, מר אביטל סיפר בתצהירו כי החתימה על כתב הקבלה הייתה מתוך לחץ ואילוץ, בנסיבות בהן התובעת הייתה באותה עת במצוקת מזומנים קשה מאוד (סעיף 15 לתצהיר). ברם, טיעון זה - אף אם אמת הוא - אין בו די. אין די בהפרחתן לחלל האוויר של אמירות כגון לחץ או אילוץ. אמירות אלה הן פרי מסקנה מעובדות מסויימות. עובדות אלה לא הובאו על ידי התובעת.

30.     שאלה היא אם הנתבעת 1 ידעה אודות מצבה (הנטען) של התובעת לעת הכריתה ואודות הקשיים הכלכליים אשר חייבו את התובעת להסכים לקבל את תגמולי הביטוח שהוצעו לה. הנטל להוכחת הכפייה, מוטל על התובעת. היא לא הביאה ולו בדל ראייה ממנו ניתן ללמוד על ידיעת הנתבעת 1 אודות מצבה הקשה (כביכול) של התובעת.
אין ראייה לכך שהנתבעת 1 ידעה אודות מצוקת התובעת וניצלה מצוקה זו לשם כפיית החתימה על כתב הקבלה. אני קובע כי גם מטעם זה לא נפל פגם בהתקשרות, אשר מקנה לתובעת זכות לבטל את כתב הקבלה.

31.     זאת ועוד. אם נקרב מבטנו אל העובדות כהווייתן, נמצא כי התובעת קיבלה חלק נכבד מתגמולי הביטוח (ליתר דיוק 30,000 דולר, שהם כ - %½38 מתגמולי הביטוח), בלא שנדרשה חתימתה על מסמך כלשהו ומבלי שהיא נדרשה לוותר על טענה מטענותיה או על זכות מזכויותיה (הנטענות).
בכתב התביעה, בחרה התובעת להתעלם מן העובדה האמורה. היא הגדילה לעשות וטענה בסעיף 14 לכתב התביעה כאילו "... חוייבה לחתום על שטר קבלה ושחרור המתייחסים לנתבעים 1 בלבד, כתנאי לקבלת הפיצוי החלקי, שניתן לה ...". אני קובע כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות.
אף בתצהיר עדותו הראשית של מר אביטל, לא מצינו כל התייחסות לנושא זה של קבלת חלק נכבד מתגמולי הביטוח ללא כל תנאי מוקדם מצד הנתבעת 1 (או סקוריטס) ולפני החתימה על כתב הקבלה. התעלמות המצהיר מן התמיהה האמורה, אינה עוקרת את התמיהה מן המציאות. התעלמות זו מעמיקה ומחריפה את הזהירות בה יש להתייחס אל טענות התובעת באשר לכפייה.

32.     אין חולק כי הן התובעת והן הנתבעת 1 הינן ישויות משפטיות. ככאלה, הן ערטילאיות. אין להן לא גוף ולא דמות הגוף. ישויות ערטילאיות אינן יכולות לכפות או להיות נכפות. ברם, גופים אלה פועלים באמצעות אורגנים בשר ודם. אורגנים אלה יכולים לכפות או להיות נכפים. הכפייה המופעלת על ידיהם או כלפיהם, היא כפייה המופעלת על ידי או כלפי היישות המשפטית (לפי העניין) , שכן הכפייה מיועדת להשיג מטרה מסויימת ליישות המשפטית.
אני קובע כי התובעת הסתפקה בהעלאתו של טיעון (כוללני וסתמי) לפיו היא חוייבה לחתום על כתב הקבלה. ציפיתי כי תצהירו של מר אביטל מטעם התובעת, יכיל משנה סדורה של טיעוני עובדה אשר יתייחסו בין השאר לשאלת זהות הגורם שפעל מטעם הנתבעת 1 ואשר כפה את החתימה על כתב הקבלה.
בנוסף למיקוד הטענות כלפי זהות הגורם הכופה, היה מקום וצורך לטעון לזהותו של הגורם הנכפה, היינו: האורגן מאורגני התובעת אשר כלפיו הופעלה הכפייה. התובעת לא עשתה כן ולא בכדי. התרשמותי מן הראיות המונחות בפניי היא כי לא נוהל משא ומתן בין התובעת לבין הנתבעת 1 ועל כל פנים, התובעת לא הביאה כל ראייה לקיומו של משא ומתן כזה. משכך, אין בנמצא לא גורם כופה ולא גורם נכפה.
אני קובע כי גם התעלמות התובעת מן הסוגייה של זהות הכופה והנכפה, שומטת את הקרקע תחת רגלי הטענה בדבר כפיית החתימה על כתב הקבלה.

33.     טעם נוסף בגינו אין מקום לקביעת קיומו של פגם בהתקשרות הוא כי עמדה בפני התובעת האפשרות לקבל ייעוץ משפטי עובר לחתימה על כתב הקבלה ולבטח עמדה בפניה האפשרות שלא לחתום על כתב הקבלה, לשמור תחת ידיה את הסך של 30,000 דולר אותו קיבלה עובר לחתימה על כתב הקבלה ולפנות לערכאות בתובענה כספית נגד הנתבעת 1 בגין יתרת תגמולי הביטוח המגיעים לה (לשיטתה). משלא נזקקה התובעת לחלופה כלשהי מן החלופות הזמינות הללו, נחלשת טענת הכפייה המושמעת מפיה.

אני קובע כי הואיל והתובעת לא הביאה ראיות עליהן ניתן להשתית ממצא עובדתי כי הנתבעת 1 הפעילה מכבש לחצים על התובעת אשר פגע קשות בחופש הרצון של התובעת והניע אותה לחתום על כתב הקבלה, הרי שלא נתקיימו רכיבי עילת הכפייה.
(ג)     הודעת הביטול: תוכן ומועד
34.     לפנים מן הנדרש, אף אם הייתי קובע כי ההתקשרות החוזית ניגעה בפגם (של הטעייה או של כפייה), ולא זה המצב בענייננו, ההתקשרות איננה בטלה מאליה. על מנת ליטול את תוקפה של ההתקשרות, שומה על הנפגע ליתן ביטוי חיצוני לרצונו בביטולה. "כל עוד אין המתקשר מפעיל את זכות הביטול, נשאר החוזה הפגום על כנו כחוזה תקף ומחייב לכל דבר ועניין" (ג' שלו דיני חוזים, בעמ' 257).
סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע את הדרך לבטל חוזה אשר בכריתתו נפל פגם. לעניין הביטול מחמת הטעייה, רלבנטית הוראת הרישא לסעיף 20, לפיה יש למסור הודעת ביטול תוך זמן סביר מן המועד בו נודע אודות ההטעייה.
לעניין הביטול מחמת כפייה, רלבנטית הוראת הסיפא לסעיף 20, הקובעת כי עת בביטול מחמת כפייה עסקינן, "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה".
בשני המצבים, סבירותה של הודעת הביטול, מבחינת מועדה, משתנית על פי הנסיבות של כל מקרה ומקרה, לרבות מהות החוזה, טיבו והתנהגות הצדדים (ע"א 560/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג (3) 567, 575 (1979); ע"א 6094/03 זאב שמעון בע"מ נ' בוקריץ, ניתן ביום 22.3.05. פורסם במאגר נבו; ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל, פ"ד נט (5) 337 (2005). להלן: פרשת פרג').

עילת ההטעייה
35.     התובעת מעולם לא מסרה הודעת ביטול שאדניה מצויים בעילת ההטעייה. מכתב ב"כ התובעת מיום 14.6.05, אינו מזכיר ולוּ ברמז את עילת ההטעייה להצדקת ביטולו של כתב הקבלה. בדַבְּרו על כך שהתובעת חוייבה לחתום על כתב הקבלה, עוסק המכתב בעילת הכפייה כטעם לביטול כתב הקבלה. הטענה בדבר ביטול כתב הקבלה מחמת הטעייה, נרמזה לראשונה רק בכתב התביעה, שהוגש ביום 15.1.06. יוזכר כי תגמולי הביטוח שולמו לתובעת בחודשים יוני - יולי 2003, לאמור כשנתיים וחצי עובר להגשת התובענה.
התובעת לא גילתה את אוזנינו אימתי נודע לה כי הוטעתה. תצהיר עדותו הראשית של מר אביטל, אינו מציין מועד כלשהו בו נודע לו כי התובעת נפלה קרבן להטעייה. בסעיף 18 לתצהיר עדותו הראשית, אומר מר אביטל, בלשון כוללנית ובלתי מספקת, כי לאחר שפנה לגורמים שונים על מנת לברר את הטענה כאילו אין התובעת זכאית לפיצוי מעבר לזה שניתן לה, הסתבר לו שהוטעה. מר אביטל אינו מביא כל פירוט של עובדות הנוגע למועד בו נודע לו הדבר. התובעת נושאת בנטל השכנוע כי הדין עימה בבטלה את כתב הקבלה.
אני קובע כי משלא ציינה התובעת מתי נודע לה אודות הטעייתה, ממילא לא עלה בידה להראות שביטול כתב הקבלה נעשה תוך זמן סביר לאחר שנודעה לה עילת הביטול.

עילת הכפייה
36.     כלום מסרה התובעת הודעה לנתבעת 1 אודות ביטולו של כתב הקבלה? אימתי נמסרה הודעה זו? נחיצותה של ההודעה וחשיבותו של המועד למסירתה נדונים, כזכור, בסיפא לסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי). הוראה זו מחייבת מסירת הודעת ביטול תוך זמן סביר לאחר שפסקה הכפייה.
האם נמסרה הודעת ביטול? מתצהיר מר אביטל מטעם התובעת עולה כי לראשונה התייחסה התובעת לחתימתה על כתב הקבלה, במכתב ב"כ התובעת (נספח יא לתצהיר). המכתב הופנה הן אל סקוריטס והן אל הנתבעת 2. בסעיף 4 סיפא למכתב, מצינו אמירה כהאי לישנא: "למיותר לציין כי בנסיבות אלו, אין כל תוקף לשטר הקבלה ושחרור שמרשתנו חוייבה לחתום עליו ...". הגם שלכשעצמי, מסופק אני אם ניתן לראות באמירה דלעיל משום הודעה על ביטול כתב הקבלה, לא אדקדק בכך.
אני קובע כי המכתב מהווה הודעת ביטול.

37.     אימתי נמסרה הודעת הביטול? מן הבחינה העובדתית, ניתן לקבוע בפסקנות כי אילו הייתה כפייה - חדלה היא לכל המאוחר עת שולמו לתובעת יתרת תגמולי הביטוח (לאמור: סך של כ- 47,000 דולר), היינו: 27.7.03 או סמוך לכך (ראו נספח ט' לתצהיר מר גבי שפירא מטעם הנתבעת 1). על הודעת הביטול להימסר תוך זמן סביר ממועד זה.
הודעת הביטול כלולה במכתב ב"כ התובעת מיום 14.6.05. יש להניח כי המכתב נשלח בתאריך זה או סמוך לו. אני קובע כי במסירת הודעת הביטול ביום 14.6.05, הוחמץ הזמן הסביר. אבאר את קביעתי.
מועד המכתב מאוחר בכ-23 חודשים מן המועד בו פסקה הכפייה. התובעת לא ניסתה לבאר בראיותיה על שום מה המתינה פרק זמן כה ניכר ומדוע נבצר הימנה למסור הודעה המבטלת את כתב הקבלה, מייד אחרי שקיבלה את יתרת תגמולי הביטוח. אכן, הזמן הסביר אינו פרק זמן קבוע ומוגדר מראש. המבחן הוא מבחן גמיש, המביא בחשבון את נסיבותיו העובדתיות של כל מקרה ומקרה. כך, בפרשת שפיר נ' אפל, בוטלה ההתחייבות ע"י ה"ה אפל 10 ימים לאחר יצירתה. נקבע כי מועד זה עומד בדלת אמות הזמן הסביר במובן סעיף 20 סיפא לחוק החוזים (חלק כללי). מנגד, בפרשת ארביב נ' קרני, נמסרה הודעת ביטול כ-23 חודשים לאחר ההתקשרות החוזית. נפסק כי מועד זה חורג מגבולות הזמן הסביר בנסיבות (שם, בעמ' 201). כך היה גם בת"א (חי') 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ, ניתן ביום 26.3.07 פורסם במאגר נבו (פיסקה 14 לפסק הדין של השופט י' עמית). ראו גם עת"מ (חי') 1391/03 בונשטיין נ' המועצה המקומית בנימינה, ניתן ביום 26.4.07. פורסם במאגר נבו (פסקאות 32 ו-36 לפסק הדין של השופטת שטמר). כללו של דבר: הזמן הסביר חלף עבר לו עת רבה לפני מסירת הודעת הביטול.
אכן, "עבור הזמן ללא ביטול ההסכם יש בו הוכחה (שהמתקשר) החליט לקיים את החוזה; וכאשר עבר זמן רב, קרוב לודאי שבפועל זה ייחשב כראיה מכרעת שהוא החליט כך" (ע"א 379/69 מעודד נ' דון, פ"ד כד(1) 283, 289 (1970)). דברים אלה נאמרו אמנם עובר לחקיקת חוק החוזים (חלק כללי), אך סבורני כי כוחם עימם אף בימינו אלה.
אני קובע אפוא כי פרק הזמן של 23 חודשים, בין מועד תום הכפייה לבין מועד מסירת הודעת הביטול, אינו עומד במבחן הזמן הסביר נשוא הסיפא לסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי).

ביטול מחמת פגם בכריתה: סיכום     
38.     המסקנה הנדרשת מן האמור לעיל, היא כי אין בפי התובעת כל עילה אשר תצדיק ביטולו של כתב הקבלה מחמת פגם בכריתתו. בנסיבות אלה, שוב אין מקום וצורך לדון בשאלה אם השתהתה התובעת בהגשת התובענה, אם לאו. עם זאת, יש לייחד מילים מספר להיבט נוסף המתעורר בפרשה דנן, על אף שבעלי הדין לא ראו לייחס לו חשיבות ולא הזכירוהו. היבט זה עוסק במהותם של הסכמי פשרה.

מהותם ודרך ביטולם של הסכמי פשרה
39.     כתב הקבלה עליו חתמה התובעת הוא, למעשה, הסכם פשרה בין התובעת לבין הנתבעת 1. פשרה (בין אם הושגה בתוך כתלי בית המשפט וניתן לה תוקף של פסק דין ובין אם הושגה מחוץ לבית המשפט) היא "הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם" (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח', פ"ד נא(1) 577, 591 (1997)). מעצם טיבה וטבעה, בפשרה יש משום "קניית סיכון" או "קניית דין". סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד (פרידמן וכהן חוזים, בעמ' 736). ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עיזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל (ניתן ביום 27.2.06; פורסם במאגר נבו), שנינו מפי המשנה לנשיא בדימוס חשין (בפסקה 38 לפסה"ד) כדלקמן:
"...פשרה משמיעה אותנו ויתורים הדדיים מצידם של שני בעלי הפשרה על סיכוי לזכות ביותר ממה שמעניקה להם הפשרה, או כפי שנוהגים לכנות ויתור זה "קניית סיכון" (ואנו נוסיף-"מכירת סיכוי") או "קניית הדין". ... השאלה אינה אלא על איזה סיכוי ויתרו בעלי הפשרה, איזה סיכון נטלו על עצמם, איזה דין קנו? ... השאלה בפשרה היא, אפוא, איזו עובדה, הלכה משפטית או התפתחות אפשרית בעתיד היו שנויות במחלוקת בין בעלי הפשרה... ".
(ההדגשות במקור- מ' י').

לא זו אף זו. הסכמי פשרה צופנים אף יסוד של סופיות, אשר ראוי ליתן לה משקל ניכר על מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של בעלי הדין. בע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, פ"ד מג (1) 714, 719, השכילנו השופט בך:
"לגבי הסכמים מהסוג הנדון, גורם היציבות והוודאות בדבר סופיותם (של הסכמי פשרה. מ' י') הינו בעל חשיבות רבה, הן מבחינת האינטרס העסקי-כלכלי של חברות הביטוח והן מבחינת המדיניות המשפטית ... על-כן, יקפידו בתי המשפט במיוחד עם התובעים על פי העילה האמורה, כאשר הללו מגישים את תביעתם באיחור ויעמדו על המצאת ראיות ברורות ומשכנעות".

40.     לא בנקל יקבל בית המשפט טענות המבטלות כתבי ויתור, סילוק והפטר (רע"א 9460/06וינרייב נ' קרן גמלאות של חברי דן בע"מ, ניתן ביום 13.3.07. פורסם במאגר נבו). כעניין של מדיניות משפטית, יש להצביע על טעמים כבדי משקל להצדקת ביטולם של הסכמי פשרה (ע"א 5914/03 שוחט נ' כלל חברה לביטוח, ניתן ביום 1.5.05. פורסם במאגר נבו). יש לזכור כי הנטל המוטל לפיתחה של התובעת הוא נטל כבד, אולי כבד מנשוא, הן נוכח טענתה כאילו נחתם כתב הקבלה מתוך כפייה (או מתוך הטעייה) והן נוכח רצונה לבטל הסכם של פשרה. לא נמצאו לתובעת טעמים כבדי משקל, מיוחדים ונדירים, אשר כוחם עימם להביא לביטול ההתקשרות. לא הובאו על ידי התובעת כל ראיות שהן, אשר משקלן הסגולי הוא כזה המאפשר העתרות לטענתה בדבר צדקת ביטולו של כתב הקבלה.
נוכח האמור לעיל, שוב אין צורך לדון בשאלה אם הוגשה התובענה אגב שיהוי.

התוצאה
41.     התוצאה היא, אפוא, כי התובעת אינה זכאית לבטל את כתב הקבלה מיום 21.7.03. מכאן, שאינה זכאית להישמע בתובענתה הכספית כלפי הנתבעת 1. תובענה זו נעדרת עילה מחמת קיומו של כתב הקבלה ולאור תקפותו ביחסים שבין התובעת לבין הנתבעת 1.

42.     התובענה נמחקת. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת 1 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ + מע"מ, להיום.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קנס על חברת ביטוח

  2. "בעיה" עם חברת הביטוח

  3. חוב פרמיה לחברת ביטוח

  4. ניסיון לרמות חברת ביטוח

  5. עורך דין נגד חברת ביטוח

  6. ניסיון להונות חברת ביטוח

  7. הסתרת פרטים מחברת הביטוח

  8. תשלום חברת הביטוח כמתנדבת

  9. דחיית ערעור של חברת ביטוח

  10. נימוקי דחייה של חברת ביטוח

  11. חובת הגילוי של חברת הביטוח

  12. חובת הבירור של חברת הביטוח

  13. תביעת חברת ביטוח נגד מע''מ

  14. הסתרת עבר פלילי מחברת ביטוח

  15. הפרת התחייבות של חברת ביטוח

  16. הסתרת מידע רפואי מחברת ביטוח

  17. פרשנות נגד המנסח - חברת ביטוח

  18. אי שיתוף פעולה עם חברת הביטוח

  19. בקשה לשחרור חברת ביטוח מייצוג

  20. חלוקת הנטל בין מבטחים צו קל כבד

  21. העלאת טענות חדשות של חברת ביטוח

  22. סירוב חברת הביטוח לשלם על גניבה

  23. תביעת ביטוח לאומי נגד חברת ביטוח

  24. חוב עבודות צנרת מטעם חברת הביטוח

  25. צירוף חברת ביטוח אמריקאית לתביעה

  26. פיצוי על עיכוב תשלום מחברת הביטוח

  27. תביעה בגין פיצוי נמוך מחברת ביטוח

  28. נימוקי דחייה נוספים של חברת ביטוח

  29. סירוב חברת הביטוח לשלם על גניבה בעסק

  30. תביעה של חברת ביטוח נגד מבוטח על חוב

  31. איחור בתשלום חברת ביטוח לביטוח לאומי

  32. חובת חברת הביטוח לפרט את נימוקי הדחיה

  33. חובת חברת הביטוח לשפות את ביטוח לאומי

  34. חתימה על שטר קבלה ושחרור של חברת ביטוח

  35. חברת הביטוח טענה כי לא נגרמה נכות מוחלטת

  36. התיישנות במהלך משא ומתן עם חברת הביטוח

  37. סירוב חברת הביטוח להגיש ערעור בשם המבוטח

  38. העלאת טענות בהזדמנות הראשונה - חברת ביטוח

  39. הכחשת נסיבות תאונת דרכים ע''י חברת הביטוח

  40. ביטול הסכם בין הביטוח הלאומי לחברות הביטוח

  41. הרחבת נימוקי דחיה בחוות דעת מטעם חברת הביטוח

  42. חבות חברת ביטוח כלפי מבוטח בביטוח נוסעים לחו"ל

  43. תביעה בגין איחור של חברת ביטוח בתשלום לביטוח לאומי

  44. קיזוז 20% מהפיצוי מחברת הביטוח בגין רשלנות תורמת

  45. האם חברת הביטוח חייבת "להזהיר" מבוטח מפני התיישנות ?

  46. חברת הביטוח טענה כי אין הצדקה להחלפת הפגוש בפגוש מקורי וחדש

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון