חובת הגילוי של המבוטח

סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, קובע את חובת הגילוי המוטלת על מבוטח עובר לכריתת חוזה הביטוח והדרישה בדבר מתן תשובה מלאה וכנה על כל שאלה בעניין מהותי.

סעיף 6(ג) לחוק דן בהסתרת עניין מהותי ע"י המבוטח, אשר דינה כדין אי מתן תשובה מלאה וכנה בהתקיים 3 תנאים:

  1.      העניין הינו מהותי (עניין שיש בו להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו).
  2.      המבוטח יודע שהעניין אותו הסתיר הינו עניין מהותי.
  3.      הסתרת העניין ע"י המבוטח נעשתה "בכוונת מרמה".


נפסק, כי המבחן לקיומו של עניין מהותי הוא אובייקטיבי ונקבע על-פי קנה המידה של מבטח סביר, יוצא איפוא שאל לנו להסתפק בעובדה שהמבטחת דנא קבעה שמספר העובדים הוא עניין מהותי כדי לקבל זאת, אלא עלינו לבחון תניה זו על פי המבחן האובייקטיבי, מבחן המבטח הסביר, ולהכריע עניינית בשאלה אם אובייקטיבית עניין זה הוא מהותי אם לאו.


להלן פסק דין בנושא חובת הגילוי של המבוטח:

פסק דין

רקע כללי:

ביום 8/1/97 נפגע התובע בגבו במהלך עבודתו אצל מעבידו, הנתבע מס' 1 (להלן: "המעביד"), עת שהרים צינור בטון.

הצדדים הגיעו לכדי פשרה באשר לגובה הנזק, ואילו במישור היחסים בין המעביד לבין הנתבעת מס' 2, היא חברת הביטוח אשר ביטחה את המעביד בביטוח חבות המעביד (להלן: "המבטחת"), נותרה שנויה במחלוקת שאלת הכיסוי הביטוחי, כפי שיפורט בהמשך, ולצורך ההכרעה בשאלה זו בלבד, הוגשו סיכומי הצדדים.


טענות הצדדים והסוגיות הטעונות הכרעה:

אין מחלוקת כי ביום התאונה היתה אצל המבטחת פוליסה תקפה שביטחה את חבות המעביד כלפי עובדיו, ברם, לטענת המבטחת, עקב הפרת תנאי הפוליסה אינה חבה על פיה, ולחילופין, היא חייבת, לכל היותר, בתגמולי ביטוח מופחתים.

שני טיעונים מעמידים את המבטחת מאחורי טענתה הנ"ל, ואלה הם:

  1.      המעביד לא מסר לה הודעה על קרות מקרה הביטוח מייד לאחר שנודע לו - כנדרש על פי החוק והפוליסה, ובכך הכשיל את בירור החבות.
  2.      המעביד לא קיים את חובת הגילוי המוטלת עליו ביחס לדיווח על מספר העובדים המועסקים על ידו, כאשר בדיעבד הסתבר, כי בעת קרות התאונה העסיק מספר עובדים גדול יותר מזה הנקוב בפוליסה, ומבוטח על פיה.


לטענת המעביד, חברת הביטוח היא זו שצריכה לשאת בפיצוי התובע, וזאת מכוח פוליסת חבות המעבידים שהוציאה לכיסוי חבותו כלפי עובדיו ובכללם התובע. המעביד ממשיך וטוען, כי בהתאם לתנאי הפוליסה, הנתבעת זכאית לכל היותר להפרש פרמיה המתחייב מהעסקת עובדים נוספים מעבר למספר העובדים הנקוב בפוליסה, אך לא מעבר לכך.


העובדות הצריכות במישור הביטוחי:

ביום 27/3/94 חתם המעביד, קבלן הנחת צנרת וריתוך, על טופס הצעה לביטוח אחריות מעבידים אצל המבטחת, ושם נרשם: "מספר עובדים ועיסוקם: 1".

בהמשך, התקשרו המעביד והמבטחת בפוליסה לביטוח אחריות מעבידים שתוקפה מיום 1/4/94 ועד ליום 31/3/95, אשר חודשה פעם ראשונה מתאריך 1/4/95 ועד 31/3/96 ופעם נוספת מיום 1/4/96 ועד 31/3/97, היא הפוליסה נשוא ענייננו, מאחר והתאונה הרלוונטית התרחשה, כאמור, ביום 8/1/97.

הפוליסה הרלוונטית חלה על עיסוקו של הנתבע כקבלן להנחת צנרת וריתוך, בכל שטח מדינת ישראל ובהתאם לבקשה לשינויים בפוליסה שנשלחה למבטחת ביום 28/4/96, הורחב הכיסוי הביטוחי לכסות 4 עובדים, מתחילת הפוליסה. הפרמיה השנתית נטו היתה 1,736 ₪ והיקף הכיסוי הביטוחי הוא עד 1,500,000 דולר "בגין מקרה ביטוח לעובד אחד".

ביום 8/1/97, כאמור, נפגע התובע במהלך עבודתו אצל המעביד, אך לטענת המבטחת, ההודעה על האירוע נמסרה לה לראשונה רק בשנת 2000, למעלה מ-3 שנים לאחר האירוע. דא עקא, שלא צורף כל מסמך התומך בטענה זו, כגון: מסמך ההודעה הראשון שהגיע למבטחת, תצהיר וכיוצא בכך, ולא ברור מי מסר את ההודעה למבטחת או לסוכן הביטוח שלה, באילו נסיבות, וכיוצא בזה שאלות הדרושות לבירור העניין והחבות, שהיה צורך להמציא ראיות לגביהן, לרבות אודות השאלה אם דווח לסוכן הביטוח או אם סוכן הביטוח ידע על התאונה.

ביחס למספר העובדים אשר הועסקו ע"י המעביד, עפ"י טפסי 126 שהומצאו, בשנת 1997 הועסקו 11 עובדים, כאשר לטענת המעביד, בחודש הרלוונטי לתאונה (1/97) הועסקו 6 עובדים בלבד, ולטענת המבטחת, ככל שגם התובע אכן עבד באותו חודש, כי אז הועסקו בפועל 7 עובדים באותו חודש, שעה שעל פי הפוליסה בוטחו רק 4 עובדים כמפורט לעיל.


אי מתן הודעה על קרות מקרה הביטוח:

המבטחת טוענת כי המעביד לא דיווח על התאונה מייד עם התרחשותה ועקב כך, היא סבורה, נבצר ממנה לבדוק את נסיבות התאונה ולברר את חבותה, ולכן פטורה היא מלשלם תגמולי ביטוח.

המעביד מצידו סבור כי טענת המבטחת להעדר הודעה והכשלת בירור החבות, מנוגדת להסכם הדיוני שנחתם בין הצדדים ומהווה הרחבת חזית, משום שבעצם החתימה על ההסכם הדיוני, המבטחת זנחה טענה זו.

דין טענה זו של המעביד להידחות. המבטחת עמדה על הכפירה בכיסוי הביטוחי בשל העדר דיווח על האירוע במועד, עוד בכתב ההגנה מטעמה (סעיף 18 לכתב ההגנה), ובהמשך, חזרה המבטחת על עמדתה זו בישיבת 12/6/02, ובהסכם הפשרה שהוגש (פ/1) לא עולה כל כוונה מצד מי מהצדדים לוותר על טענות ביטוחיות כלשהן, מה גם שבסעיף 2 להסכם מצוין במפורש כי המחלוקת בין הנתבעים בשאלות הביטוחיות (ודוק: בלשון רבים), תוכרע בפסק דין מנומק, שיינתן על סמך סיכומים בלבד. לא מצאתי, על כן, כל כוונה מפורשת או משתמעת מצד המבטחת לוותר על טענתה הנוגעת להעדר הודעה בזמן והכשלת בירור חבותה.

יחד עם זאת, דין טענת המבטחת להעדר כיסוי ביטוחי בשל אי מסירת הודעה על התאונה והכשלת בירור החבות, להידחות לגופה, כפי שיפורט להלן.

המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו מצויה בסעיפים 22-24 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "החוק").


סעיף 22 לחוק קובע את חובת המבוטח או המוטב להודיע למבטח "מייד" לאחר שנודע למי מהם על קרות מקרה ביטוח, בקבעו בזו הלשון:

"קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו, ועל המוטב להודיע למבטח, מיד לאחר שנודע לו, על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי הביטוח; מתן הודעה מאת אחד מאלה משחרר את השני מחובתו".

בסעיף 23(ב) לחוק נקבעה חובת המבוטח או המוטב לשתף פעולה עם המבטח על מנת לאפשר לו את בירור חבותו בקבעו:

"על המבוטח או על המוטב, לפי העניין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל, להשיגם".

סעיף 24 לחוק דן בתוצאות אי-קיום חבותם דלעיל של המבוטח או המוטב, כאשר סעיף 24(א), קובע את זכות המבטח להפחית מגובה תגמולי הביטוח, עד שלילתם לחלוטין, עקב אי-קיום חיובי המבוטח או המוטב לפי סעיפים 22 ו-23, ובהמשך מונה מספר סייגים, הכל כנוסחו המצוטט להלן:

"(א)      לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה ; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה:
(1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות;
(2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור.
(ב)      עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר".
אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה כי במקרה דנן, הטענה כי עקב אי-קבלת הודעה מיד לאחר קרות מקרה הביטוח נבצר מהמבטחת לברר את חבותה וכי מתן הודעה במועד היה מאפשר למבטחת להקטין את חבותה, לא הוכחה ומשהנטל להוכחתה מוטל על שכם המבטחת, הרי דין טענתה זו להידחות.

כבר נפסק כי הנטל להוכיח התקיימות הנסיבות המביאות להפחתת חבות המבוטח מוטל על חברת הביטוח. בע"א 215/91 הסנה, חב' ישראלית לביטוח בע"מ נ. אסולין אלי (דינים מחוזי כרך כו 7 עמ' 542) נפסק כלהלן:

"מידת ההוכחה המוטלת על המבטח במקרה זה דורשת ממנו להראות קיומו של נזק ממשי עקב אי מתן ההודעה על ידי המבוטח, ואין להסתפק בהוכחת האפשרות התיאורטית שיגרם נזק - כפי שעשתה המערערת במקרה שלפנינו".
(כן ראה ת.א. (מחוזי ת"א) 104/95 אלטק בע"מ נ. הראל חב' לביטוח בע"מ, פד"מ לג(2) עמ' 81).

מלבד טענה סתמית המועלית במכתב בא כוח המבטחת (נספח "א" לסיכומיה) לא הביאה המבטחת ראיה כלשהי או תצהיר מטעמה להוכחת טענתה כי קיבלה את ההודעה על האירוע באיחור וכי נגרם לה נזק עקב אי מתן ההודעה במועד, ובטענה בלבד, לא סגי.

לא זו אף זו, סעיף 24 לחוק מונה, כאמור, שני סייגים לפטור הנתון למבטחת בקובעו כי אף אם המבטח סבל נזק בעקבות הפרת חובת מתן ההודעה, ברם "החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות" וכאשר "אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור", כי אז עדיין יהיה כיסוי ביטוחי מלא על פי הפוליסה, ולכן לא ניתן להסתפק בטענתה הסתמית של המבטחת בנדון דא.

יתרה מכך, במקרה דנן סבורני, כי מתקיים הסייג השני בסעיף 24 לחוק, שכן בירור טענת התובע בנוגע לנסיבות אירוע התאונה, לא היה כרוך בבדיקות מורכבות ומסובכות בזמן אמת. די היה בחקירת שיטת העבודה שהונהגה אצל המעביד במועד הרלוונטי ואמיתות גרסת התובע בקשר לממדי הצינור, סוגו, מאפייניו, בירורים שאינם מושפעים מחלוף הזמן. בנוסף, המבטחת לא הצביעה על כל קושי לאתר את המעורבים ולקבל גרסתם, כך שאין לומר כי אי-מתן הודעה, ככל שהיה, השפיע על בירור חבות המבטחת, ומשכך, דין הטענה להעדר הודעה והכשלה של בירור החבות, להידחות.
השלכות העסקת עובדים במספר העולה על המספר הנקוב בפוליסה:

לאחר דחיית טענתה הראשונה של חברת הביטוח בדבר אי מתן הודעה בזמן והכשלת הבירור, נותרנו אם כן עם השאלה המרכזית שבלב המחלוקת בין הצדדים, היא האם כאשר בדיעבד מסתבר שמעביד העסיק מספר עובדים העולה על מספר העובדים הנקוב בפוליסת חבות המעבידים, האם יש בעובדה זו כדי להביא לשלילת הכיסוי הביטוחי למעביד מכוח פוליסת הביטוח, או להפחתתו?

כאמור, פוליסת חבות המעבידים שהוציאה המבטחת למעביד במקרה שבפנינו נקבה ב-4 עובדים, כאשר לטענת המעביד הועסקו בפועל בעת התאונה 6 עובדים, ולטענת המבטחת הועסקו בפועל 7 עובדים, יחד עם התובע.

המבטחת טוענת כי העסקתם בפועל של מספר עובדים מעבר למספר העובדים הנקוב בפוליסה, ללא דיווח על כך לחברת הביטוח, כשלעצמה, מהווה הפרה של חובת הגילוי המוטלת על המעביד, אשר תוצאתה, עפ"י הנטען, שלילה מוחלטת של הכיסוי הביטוחי, או לחילופין, חיוב המבטחת בתגמולי ביטוח מופחתים, בהתאם להוראות סעיפים 7(ג) ו/או 18(ג) לחוק.

אציין כבר כעת כי טענות אלו אינן מקובלות עלי כלל ועיקר, מכמה נימוקים שאפרטם להלן.

גם אם נניח שלכמות העובדים המועסקים בפועל אצל מעביד מסוים קיימת השפעה על רמת הסיכון הביטוחי, באופן שככל שכמות העובדים גדולה יותר, גדל הסיכון שנוטל המבטח על עצמו (והדבר לדעתי אינו מובן מאליו), עדיין, לדעתי, לנושא זה של מספר העובדים יכולה להיות השפעה או השלכה רק לעניין סכום הפרמיה שעל המבוטח לשלם למבטח, זה ותו לא, ועניין זה בדרך כלל אינו נלקח בחשבון עת שוקלת המבטחת אם לבטח את המעביד אם לאו, אלא - כאמור - הדבר נלקח בחשבון לצורך קביעת הפרמיה אך ורק.

ואדגיש כי במקרה דנא הוגדל מספר העובדים המכוסה בפוליסה ל-4 עובדים, ללא כל פרוצדורה מיוחדת, אלא רק על ידי מסירת הודעה לסוכן והעברתה למבטחת. היא הנותנת שבמקרה דנא לא ראו הצדדים לפוליסה כי בתוספת עובדים יש סיכונים מהותיים נוספים הדורשים בדיקה ובירור מיוחדים עקב חשש כלשהו להשפעה מהותית על רמת הסיכון המבוטח.

לדעתי, מקום בו נרכש ביטוח חבות מעבידים מצד מעביד מסוים, משמע שכל עובד המועסק אצל אותו מעביד מכוסה תחת אותו ביטוח, אלא אם הוחרג עובד מסוים או קבוצה מסוימת ומוגדרת של עובדים מהפוליסה בצורה ברורה ומפורשת, והעסקת עובדים במספר העולה על מספר העובדים הנקוב בפוליסה אין בכוחו להפקיע את הכיסוי הביטוחי והזכאות או להפחיתם, אך במקרה שכזה זכאית המבטחת להתאמת דמי הביטוח שעל המבוטח לשאת, בסיומה של שנת הביטוח.

חובת הגילוי במסגרת הצעת הביטוח עובר לכריתתו של חוזה הביטוח:

סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, קובע את חובת הגילוי המוטלת על מבוטח עובר לכריתת חוזה הביטוח והדרישה בדבר מתן תשובה מלאה וכנה על כל שאלה בעניין מהותי.

סעיף 6(ג) לחוק דן בהסתרת עניין מהותי ע"י המבוטח, אשר דינה כדין אי מתן תשובה מלאה וכנה בהתקיים שלושה תנאים (ר' ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(2) 239):

א.     העניין הינו מהותי (עניין שיש בו להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו).
ב.     המבוטח יודע שהעניין אותו הסתיר הינו עניין מהותי.
ג.     הסתרת העניין ע"י המבוטח נעשתה "בכוונת מרמה".

האם מספר העובדים המועסקים על ידי המעביד מהווה פרט מהותי בהתקשרות?

על פניו, הגדירה חברת הביטוח בג'קט הפוליסה את נושא "מספר העובדים" כעניין מהותי (סעיף 9(ב)(7) לג'קט הפוליסה). בנוסף, לכאורה, אכן העסקת יותר עובדים מגדילה את הסיכון לקרות אירוע ביטוחי.

יחד עם זאת, לאור נתוני התיק, מהותו של המבוטח ומטרתה של פוליסת חבות המעבידים במקרה דנן, עמדתי היא כי מספר העובדים אינו "עניין מהותי" כמשמעותו בחוק.

בהקשר זה, סעיף 6(א) לחוק מגדיר מהו עניין מהותי כלהלן:

"עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו".
בע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ הנ"ל בעמ' 354, נפסק, כי המבחן לקיומו של עניין מהותי הוא אובייקטיבי ונקבע על-פי קנה המידה של מבטח סביר, יוצא איפוא שאל לנו להסתפק בעובדה שהמבטחת דנא קבעה שמספר העובדים הוא עניין מהותי כדי לקבל זאת, אלא עלינו לבחון תניה זו על פי המבחן האובייקטיבי, מבחן המבטח הסביר, ולהכריע עניינית בשאלה אם אובייקטיבית עניין זה הוא מהותי אם לאו.

לשון אחר, האם מספר עובדים כזה או אחר יכול היה להשפיע במקרה דנן על נכונות המבטחת לכרות את חוזה הביטוח? לי נראה כי התשובה לשאלה זו ברורה והיא שלילית, שכן, לא היינו מוצאים כל שוני בתנאי הפוליסה ומהותה, ככל שהיה מדווח מספר עובדים גבוה יותר ע"י המבוטח, אלא לכל היותר היה שוני בדמי הביטוח שהיו נגבים ע"י המבטחת, שאינם חלק מתנאיה של הפוליסה, וכך אכן קרה במקרה דנא, כשהועלה מספר העובדים המבוטחים ל-4 עובדים. מבטח סביר במקרה דנא לא היה משנה את תנאי הביטוח בשל מספר העובדים אלא רק היה גובה סכום פרמיה גבוה יותר וכך כאמור נהגה המבטחת.

זאת ועוד, בהצעת הביטוח, המהווה הבסיס הראשוני להתקשרות החוזית בין הצדדים, אשר על תשתיתה בנויה פוליסת הביטוח, לא צוין דבר וחצי דבר בדבר היות מספר העובדים המועסקים עניין מהותי כטענת המבטחת. לו היה הדבר פרט מהותי להתקשרות ולא עניין אינפורמטיבי גרידא, יש לצפות כי יימצא אזכור של חשיבות האינפורמציה הנמסרת ביחס למספר העובדים או רישום מובלט כי ציון מספר העובדים מהווה עניין מהותי בהתקשרות (כפי שנעשה רק בשלב מאוחר יותר במסגרת הפוליסה עצמה). בהערת אגב אציין, כי גם באם היה מצוין במפורש בטופס ההצעה כי המידע ביחס למספר העובדים הינו מהותי, עדיין יהיה צורך לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, על פי המבחן האובייקטיבי, ואתייחס לעניין זה בהמשך.

ומעל הכל, בהצעת הביטוח עצמה, בתוך מלבן הממוקם בסוף העמוד, נרשם בהדגשה ובהבלטה, כך:

"תשומת לב המבטח מופנית לכך, כי על פי הוראות סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 בשאלות הנדונות בסעיף א.3, ג.2, ד. ייחשבו כעניין מהותי".

הסעיף א.3 להצעה דן בעיסוקו של המציע שעבורו נדרש הביטוח, סעיף ג.2 דן בשאלה אם חברת ביטוח כלשהיא דחתה או סירבה לבטח את המציע וסעיף ד. דן בפרטים על מקרי מוות, תאונות ומחלות.

מאידך, הסעיף שעניינו מספר העובדים אינו נכלל, על פי ההצעה, בסעיפים שדנים בעניינים מהותיים, יוצא שגם המבטחת עצמה לא חשבה שמספר העובדים הוא עניין מהותי.

יתר על כן, לא נטען בפני, ובוודאי שגם לא הוכח, כי סוכן הביטוח, שלוחה של חברת הביטוח, יידע באופן מפורש את המעביד ביחס לחשיבות הנושא של מספר העובדים והיותו בגדר "עניין מהותי", וזאת בעת עריכת חוזה הביטוח ומילוי טופס הצעת הביטוח ע"י המבוטח.

נהפוך הוא, הואיל ועניין זה של מספר העובדים על פי הצעת הביטוח אינו עניין מהותי, סביר להניח שסוכן הביטוח לא יידע את המעביד בדבר עמדתה של המבטחת, שהמדובר בעניין מהותי.

הגם שהדבר אינו דרוש לאור הכרעתי הנ"ל, ולצורך שלמות התמונה, אמשיך ואבחן, בקצרה, תוצאות אי-גילוי בעניין מהותי. בהקשר זה קובע סעיף 7(ג) לחוק, כי חברת הביטוח תהא פטורה כליל מכל אחריות באחד משני המקרים הבאים:

"(1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה;
(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה?שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח".

כלומר, עפ"י סעיף 7(ג) לחוק יש לבחון בראש ובראשונה את כוונתו של המעביד: האם הסתרת המידע היתה בכוונת מרמה?

דרישת ההוכחה של "כוונת מרמה" הינה דרישה חמורה, המציבה בפני המבטח רף הוכחה גבוה במיוחד. כב' השופט טירקל בעניין ע"א 1809/95 יהושע הלמן ז"ל נ' לה נסיונל, חברה לביטוח בע"מ, (פ"ד נ(3) 77) קבע בהקשר זה כדלקמן:

"נראה לי שמן המילה "הסתרה" משתמעות כוונה שלילית ואי-מוסריות מצדו של המבוטח המסתיר את המידע, וגם בלי להיזקק למילים "בכוונת מרמה", נתפסת ההסתרה בדרגת חומרה גבוהה יותר מאי הגילוי הנובע מחובת תום הלב שלפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי). גם בכך החמיר המחוקק עם המבטח (להשוואה בין חובות הגילוי השונות, עיין אצל פרופ' שלו, במאמרה הנ"ל, בעמ' 29; לעניין משמעות שלילית ואי-מוסריות העולות ממילותיו של חוק עיין בדבריי בע"א 403/80 ח' סאסי ואח' נ' קיקאון, בעמ' 768).
הצורך בהוכחת "כוונת מרמה" מציב בפני המבטח דרישה חמורה אף יותר מזאת שניתן ללמוד מן המילה "הסתרה". כך או כך, יש לראות בסעיף זה ביטוי לכוונתו הברורה של המחוקק "להצר, בתנאים האמורים בסעיפים 8-6, את האפשרויות של המבטח להשתחרר מחובתו לשלם את תגמולי הביטוח על יסוד טענת אי-גילוי מצד המבוטח. (ע"א 282/89 הנ"ל, בעמ' 357)".
(ההדגשה שלי - ע.ע.)

במקרה זה, לא נראה לי כי המבטחת עמדה בנטל ההוכחה להראות "כוונת מרמה" מצד המעביד. למעשה, לא הובא בפני כל נתון ביחס למספר העובדים שהעסיק המעביד בעת שהשתכלל לראשונה חוזה הביטוח, והאם תאם את הדיווח שמסר המעביד בהצעת הביטוח, מקל וחומר שלא הוצג בפני כל נתון העשוי להצביע על מרמה מצידו, כאשר מעל הכל מרחפת העובדה שעניין מספר העובדים לא נחשב למהותי בטופס הצעת הביטוח כמפורט לעיל.

יתר על כן, גם לו הייתי קובע כי אי הדיווח על מספר העובדים הנכון מצד הנתבע 1 מקורו באי תשומת לב מצדו, ובמקרה הגרוע - רשלנות בדיווח, דבר שאין בכוונתי לעשות לאור העובדה שחברת הביטוח לא מצאה לנכון להגיש ראיות בעניין זה, הרי שקיומה של כוונת מרמה דורש מודעות לתוצאה, ולטעמי, אין להניח שמעביד סביר היה מסכים לשלם את דמי הביטוח תוך נטילת הסיכון שאם יעסיק מספר עובדים גבוה מזה הנקוב בפוליסה, דבר שיעלה בוודאות לאחר קרות המקרה ועם המצאת טופס 126 ביחס למספר העובדים שדווחו על ידו לרשויות המס, לא יזכה בדמי הביטוח כלל.

עוד יודגש, כי בתחילת שנת הביטוח, נוקב המעביד במספר העובדים המשוער, צופה פני העתיד, מספר שיכול להשתנות בהתאם לפרוייקטים ולעבודות שהמעביד ייטול על עצמו, כך שהמדובר בנתון משתנה מידי תקופה.

יש לקחת בחשבון, כי מבוטח רשלן, גם אם ידע שמדובר בעניין מהותי, לא ייחשב כמי שהפר את חובת הגילוי (ר' שוורץ, דיני ביטוח - תהליכים ומגמות, עמ' 49). ור' גם פסק דינו של כב' השופט ברלינר ת.א. 1305/99 (שלום חיפה) אגא שריף נ' עאבד קודיר :

"נראה לי, כי לא היתה במקרה שבענייננו כוונת מרמה באי ההודעה למבטח על השינוי בהיקף העסקת העובדים בעסקו של הנתבע. הערכתי היא, כי היתה כאן הזנחה. כוונת המרמה היתה אולי בניסיון להודיע על כך מאוחר יותר, באופן "רטרואקטיבי", אך לא היתה מרמה בעצם המצב ששרר כאשר הועסקו בעסקו של המבוטח הנתבע יותר עובדים מאלה שצויינו בפוליסה".
(ההדגשה שלי - ע.ע.)

ברור, כי בנסיבות בהן לא הוכח היסוד הסובייקטיבי של אותה "כוונת מרמה", כבמקרה דנן, אין לאפשר לחברת הביטוח להשתחרר מחבותה עפ"י הפוליסה ולהתנער מכיסוי ביטוחי.

בנוסף, עמדתי היא, כי בנסיבות המקרה הנדון לא מתקיים גם התנאי השני של סעיף 7(ג), שכן לא ניתן לטעון כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה ביטוח, אף בדמי ביטוח מרובים יותר. לטעמי, אין הדבר דומה להסתרת עובדות לגבי היסטוריה רפואית ומצב רפואי קודם בעת עריכת פוליסת ביטוח חיים למשל, שכן ביחס לפוליסת ביטוח חיים, מסירת האינפורמציה הרפואית היא עניין מהותי שיש בו כדי להשליך על עצם נכונות המבטח להתקשר בפוליסה, בעוד שבמקרה דנן, הרלוונטיות של מסירת האינפורמציה הנכונה (מספר העובדים הנכון) יכולה להיות, לכל היותר, גביית פרמיה בשיעור גבוה יותר, אולם לא סביר כי הדבר ישליך על עצם נכונותה של חברת הביטוח לכרות את חוזה הביטוח, וחברת הביטוח בנסיבותיו של המקרה שלפני אף לא הוכיחה כי אכן לא היתה מתקשרת בפוליסה שכזו גם בדמי ביטוח מרובים יותר.

אשר על כן, מאחר ולא מצאתי כי במקרה דנן הדיווח על מספר העובדים הינו "עניין מהותי", ומאחר ולא מתקיימת אצל המבוטח "כוונת מרמה" הדרושה לצורך שלילת הכיסוי הביטוחי ולא הוכח כי מבטח סביר לא היה מתקשר בפוליסה שכזו לביטוח מעבידים גם בדמי ביטוח מרובים יותר, אין הצדקה לשלילת הכיסוי הביטוחי, על פי אותה פוליסה.


שינוי בסיכון לאחר כריתתו של חוזה הביטוח:
שאלה נוספת היא אם הפר המעביד כלפי המבטחת את חובת ההודעה בדבר החמרת הסיכון הקבועה בסעיף 17 לחוק חוזה הביטוח, שעניינה חובתו של המבוטח להודיע למבטח על כל החמרה מהותית בסיכון שאירעה במהלך תקופת הביטוח?

סעיף 17(ב) לחוק מגדיר את אותו "שינוי מהותי" לגביו קיימת חובת הודעה למבטח, ומונה שלושה סוגים של שינויים אשר יש לראותם כשינויים מהותיים, כדלקמן:

"(ב) לעניין סימן זה, "שינוי מהותי" - כל אחד מאלה:
(1)     שינוי בענין מהותי ששאלה עליו הוצגה למבוטח לפני כריתת החוזה ושחל אחרי שניתנה תשובה לאותה שאלה;
(2)     שינוי שחל אחרי מסירת הפוליסה למבוטח, בנושא?שצויין בה במפורש כעניין מהותי;
(3)     דבר המגלה שתשובה לשאלה בעניין מהותי היתה לא נכונה ויש בכך כדי להחמיר את סיכון המבטח החמרה של ממש".

כפי שציינתי לעניין סעיפים 6 ו-7 לחוק חוזה הביטוח, הרי שגם כאן, אין לראות בדיווח שנתן המעביד בהצעת הביטוח ביחס למספר העובדים כ"עניין מהותי", זאת לנוכח העדר השפעה על החלטת מבטחת סבירה אם לבטח את הסיכון או לא, ככל שהדברים אמורים ביחס למספר העובדים בלבד.

יושם אל לב, כי עפ"י סעיף 9(ב)(7) לג'קט הפוליסה שהוציאה המבטחת, מוגדר דיווח על מספר עובדים כפרט מהותי:

"המבוטח יגלה בכתב למבטח במשך תקופת הביטוח כל שינוי בעובדה מהותית מיד עם היוודע לו על כך. לא גילה המבוטח למבטח שינוי כזה יהיה המבטח רשאי לבטל את הפוליסה או להקטין את היקף חבותו עפ"י הוראות החוק...
7. מספר העובדים המועסקים ע"י המבוטח".
(ההדגשה שלי - ע.ע.)
יחד עם זאת, הגם שבפוליסת הביטוח שהוציאה המבטחת למעביד מוגדר לכאורה דיווח על מספר עובדים כ"עניין מהותי מוסכם", אין בכך, כשלעצמו, כדי לספק את דרישת המהותיות, ויש לבדוק נתוניו הספציפיים של כל מבוטח (ר' ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, בעמ' 671). כפי שציינתי קודם, המבחן לגבי סיווג עניין מסוים למהותי או לא הוא מבחן אובייקטיבי, כאשר ברקע קיים איסור להתנות על הוראות החוק אלא לטובת המבוטח. משקבעתי לעיל כי העניין של מספר העובדים אינו עניין מהותי, שוב לא ניתן לקבוע בפוליסה קביעה הסותרת זאת, משום שיש בכך כדי לפגוע בזכויות המבוטח עפ"י חוק.

בנוסף, העובדים שהועסקו הינם, רובם ככולם, עובדים ארעיים, אשר התחלפו באופן תדיר. די לבחון את טופס 126 של הנתבע 1 במהלך השנים 1996 ו-1997, בכדי להבין כי מדובר בעסק בו תחלופת העובדים הינה גבוהה והעובדים מועסקים בחלקם לתקופות קצרות, כאשר לעיתים מועסקים פחות עובדים מהמספר הנקוב בפוליסה (למשל בחודשים מרץ, אפריל ומאי בשנת 97'), ולעיתים יותר.

במצב דברים זה, לא יעלה על הדעת לחייב את המעביד לשנות, חדשות לבקרים, את הדיווח ביחס למספר העובדים המועסקים על ידו, כאשר במקרים רבים, המעסיק אף אינו יכול לדעת בבירור כמה עובדים במדויק יעבדו בפועל, בהיות נושא מספר העובדים עניין הצופה פני העתיד ולפיכך משוער.

טול מקרה בו ביטח מעביד מסוים שני עובדים בלבד בפוליסה שנתית, וביום מסוים, הזדקק באופן חד פעמי ובלתי צפוי לחמישה עובדים. האם סביר לדרוש ממעביד שכזה לפנות מראש אל חברת הביטוח ולדווח ביחס לאותו יום ספציפי (ובלתי צפוי) על מספר עובדים שונה? טול מקרה אחר, בו הועסקו כדבר שבשגרה עובדים שונים בשתי משמרות, כאשר ביום מסוים נשאר במשמרת הבוקר עובד מסוים ממשמרת הלילה עקב לחץ עבודה רב או עקב תקלה בלתי צפויה שדרשה פיתרון מיידי. האם גם כאן על המעביד לפנות בו במקום לחברת הביטוח ולדווח על אותו עובד נוסף? האם ראוי כי מעביד שלא דיווח על עובד כאמור לא יהנה מכיסוי ביטוחי מלא אך בשל העובדה שלא דיווח על מספר עובדים מדויק שהעסיק בכל יום ויום? ומה ביחס למעביד שהעסיק באופן קבוע מספר עובדים הגבוה מזה הנקוב בפוליסה, וביום בו אירע מקרה הביטוח הועסקו, במקרה, עובדים במספר פחות מזה הנקוב בפוליסה? האם גם ממנו נשלול הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסה?

לדעתי התשובה לשאלות אלו שלילית, משום שאחרת אנו נפגע פגיעה משמעותית - ולא בצדק - בציבור המבוטחים, וכן נטיל על המבוטחים גזירה שאינם יכולים לעמוד בה.
יודעים אנו כי הפרמיה עבור ביטוח חבות המעביד מחושבת באחת משתי הדרכים שלהלן: האחת, לפי מספר העובדים והשניה, אחוז מסוים מסך כל השכר שהמבוטח שילם לעובדיו במשך תקופת הביטוח.

בפוליסת הביטוח הספציפית שהוציאה המבטחת למעביד דנן, בסעיף 11 לג'קט הפוליסה, נקבע כי דמי הביטוח בפוליסה יחושבו לאחר תום תקופת הביטוח עפ"י השכר המשולם ע"י המבוטח - המעביד - לעובדיו, בהתאם להצהרתו, הנתמכת בדו"ח השנתי של טופס 126, וכך קובע סעיף קטן ג':

"תוך 30 יום מתום תקופת הביטוח ימציא המבוטח למבטח הצהרה לגבי השכר ששולם לעובדיו במשך תקופת הביטוח הנתמכת בעותק מטופס 126 או חליפו. אם סך כל השכר ששילם המבוטח לעובדיו במשך תקופת הביטוח, יהיה שונה מהשכר בגינו שולמו דמי הביטוח, יותאם החשבון הסופי של דמי הביטוח ע"י תשלום הפרש דמי הביטוח למבטח או החזר הפרש דמי הביטוח למבוטח כפי שיחייב המקרה. החזר הפרמיה למבוטח לא יעלה על 50% מהפרמיה ששולמה בפועל".
(ההדגשה שלי - ע.ע.)

ניתן לראות, כי חברת הביטוח צפתה מראש כי הפרמיה שחושבה בתחילת תקופת הביטוח עשויה להיות שונה מזו שתחושב בתום תקופת הביטוח, ולכן קבעה במפורש בפוליסה, כי הינה רשאית להתאים בסוף תקופת הביטוח את דמי הביטוח לשכר ששולם לעובדי המבוטח בפועל, ובמקרים מתאימים, תוך בחינת טופס 126 שמוגש לשלטונות המס, נערכת "התחשבנות" אל מול המבוטח, כל זאת בדיעבד כאמור, ועל אף שדווח ע"י המבוטח שכר שונה מזה ששולם בפועל.

במה שונה, אם כן, דיווח על מספר העובדים, להבדיל מגובה שכרם? מדוע ביחס לגובה שכר העובדים ניתן לערוך התאמות וקיזוזים בסוף שנת הביטוח, על אף שדווח שכר שונה מזה ששולם בפועל, ואילו ביחס למספר העובדים מבקשת המבטחת להתנער מכל כיסוי ביטוחי?

יתירה מכך, יודעים אנו כי קיימות פוליסות שאותו סעיף 11 מתייחס גם למספר העובדים, מקום בו הפרמיה נקבעת על פי מספר העובדים.

טענתה של חברת הביטוח בסיכומיה, כי סעיף 11 לפוליסה יוצא מנקודת הנחה אובייקטיבית כי המבוטח אינו יכול לנקוב בגובה שכר מדויק שהוא ישלם לעובדיו המוצהרים במהלך תקופת הביטוח מכיוון שגובה שכרם נתון לשינוי, רק מחזקת את עמדתי. באותו אופן שהמעביד אינו יכול לנקוב מראש בשכר העובדים, והדבר נעשה על דרך האומדנא בלבד כאשר רק בסופה של שנת הביטוח נעשה החישוב המדויק מול חברת הביטוח, כך הדברים צריכים להתבצע גם ביחס למספר העובדים המדווח ע"י המעביד. הדברים מקבלים משנה תוקף במקרה הנדון, כאשר מדובר על מעביד המעסיק עובדים ארעיים, אשר מספרם, מטבע הדברים, נתון לשינוי תדיר במהלך תקופת ההעסקה, ומשכך עליו להתברר רק בדיעבד, לאחר תום תקופת הביטוח, כאשר במידה והועסק מספר רב יותר של עובדים מזה שדווח מלכתחילה, ייאלץ המעביד להשלים את דמי הביטוח כמתחייב מהעסקת מספר גדול יותר של עובדים, ולהיפך.

האם קיימת התייחסות מפורשת בפוליסה למצב בו הועסקו עובדים במספר העולה על זה הנקוב בפוליסה?

לאחר שהגעתי למסקנה כי לתובע כיסוי ביטוחי במסגרת פוליסת חבות מעבידים, אגש לבחון האם ישנו סייג ספציפי בפוליסה, המחריג או מסייג את חבות המבטחת כלפי עובד כלשהו.

המסמכים לאורם נבחנת השאלה נשוא ענייננו הינם הצעת הביטוח, בה פירט המבוטח את הנתונים הדרושים לעריכת חוזה הביטוח, הרשימה, וז'קט הפוליסה.

בשלב ראשון, יש לבחון אילו פרטים מילא המבוטח בהצעת הביטוח, והאם מצויה בהצעה, ברשימת הפוליסה ובג'קט החרגה ביחס לכיסוי הביטוחי הנוגעת למצב בו שונה מספר העובדים המועסקים בפועל מן המספר שדווח בהצעת הביטוח.

בשלב השני, וככל שקיימת הגבלה שכזו, יש לבחון האם אותה הגבלה מקיימת את חובת ההבלטה כפי שקבועה בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, והאם הגבלה כזו תקפה מבחינה משפטית.

במקרה דנן, הן הצעת הביטוח והן הפוליסה עצמה אינן נוקטות עמדה ביחס להצהרה שגויה בעניין מספר העובדים המועסקים ע"י המבוטח, לעומת מספר העובדים המועסק בפועל. משכך, ומקום בו הצעת הביטוח והפוליסה אין בהן התנאה הקובעת במפורש כי הפרת החובה למסור מידע מדויק על מספר העובדים, גוררת בטלותה של הפוליסה מעיקרה ואי כיסוי ביטוחי, אין לקרוא אל תוכה תניה שכזו.
ער אני לעמדתו של כב' השופט בנימין ארבל בעניין ת.א. 878/97 (שלום עפולה) צחי כהן נ' ראובן שילמן , הקובע כי אין המבטחת חייבת להדגיש תנאי זה, הנוגע למספר המועסקים עפ"י הפוליסה, או לדאוג להביאו לידיעת המבוטח. אולם, אינני יכול, בכל הכבוד הראוי, להסכים לה. לטעמי, כל החרגה בפוליסה העשויה להשליך על היקף חבותה של המבטחת, צריכה למצוא ביטוי מפורש וברור בפוליסה (הכוללת כאמור גם את הצעת הביטוח). היסוד לעמדה זו עניינו ביחסי הכוחות <> הבלתי שוויוניים שבין המתקשרים, המבטח והמבוטח, והצורך להגן על האחרון, שכוח <> המיקוח שלו, בדרך כלל, חלש יותר. על כן, הפרשנות המתחייבת מהבדל זה בין שני הצדדים לחוזה הביטוח הינה איזון בין הצדדים והגנה על הצד החלש בעסקה, קרי - המבוטח.

פרשנות של פוליסה מתבצעת עפ"י כללי הפרשנות הנהוגים לגבי כל חוזה אחר, ויש למקד הפרשנות באומד דעתם של הצדדים (ר' ע"א 15/86 חיצוב סחר ופיתוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 666). ביחס לפוליסת ביטוח מקובלת גם האופציה הפרשנית המלמדת על כוונתם של המתקשרים ושיש בה סבירות וקיום הכיסוי הביטוחי (ר' ע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' יוסף כהן ואח', פ"ד מו(2) 372, עמ' 382).

בצידם של כללי פרשנות אלה מצויים כללים נוספים, אשר הוחלו ביתר שאת ביחס לפרשנות פוליסות ביטוח: הכלל של פירוש כנגד המנסח (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח נ' ישר, פ"ד מט(2) 749, עמ' 762), והכלל לפיו יש לפרש את החוזה כמקים זכות ולא כשולל את קיומה (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, עמ' 327).

על כן, מקום בו בפועל הועסקו אצל מבוטח מסוים מספר רב יותר של עובדים מזה הנקוב בפוליסה, ומשלא קיימת באופן מפורש החרגה של הפוליסה ביחס למספר העובדים, הרי שלא ניתן באופן אקראי לקבוע כי עובד מסוים שנפגע לא היה מבוטח, והמבטח אינו רשאי בצורה גורפת להשתחרר מהתחייבותו.

קשר סיבתי בין העסקת מספר עובדים מעל המספר הנקוב בפוליסה לבין התאונה:

מעבר ובנוסף לכל הנ"ל, לדעתי אין זה נכון לקבוע, בצורה גורפת, כי כל מקרה בו מועסק מספר עובדים רב יותר מזה הנקוב בפוליסה, יהיה הדבר עילה להתנערות מכיסוי ביטוחי, וגם במידה וקיים תנאי כזה עדיין יהיה צורך לבדוק, ראשית כל, את שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה והנזק לבין העסקת מספר עובדים העולה על המספר הנקוב בפוליסה.

עמדתי על דברים כגון דא ביחס להחרגה בפוליסה הנוגעת להעסקת נער בניגוד לדיני העסקת נוער. ר' ת.א. 6180/03 בש"א 1428/04 (שלום נצרת) אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' איוב נדאל ואח' , שם ציינתי כי בשלב ראשון יש לבדוק את שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה והנזק לבין עובדת היות הנפגע נער, וזאת על אף אותה הוראה המחריגה לכאורה עבודת נוער בניגוד לחוק.

אשר על כן, גם לו היתה הוראה המחריגה לכאורה חבות המבטחת במצב בו קיים פער בין מספר העובדים בפועל לבין זה הקבוע בפוליסה, עדיין היה קיים צורך לבדוק האם התאונה אירעה כתוצאה מהעסקת עובדים מעבר למספר הנקוב בפוליסה (כגון שעקב צפיפות העובדים המועסקים ומספרם הרב נגרמה התאונה), וככל שהתאונה והנזק אירעו ללא קשר לעובדה זו, אין מקום לשלול כיסוי ביטוחי.

אציין, כי מקום שבו צפיפות העובדים גורמת לסיכון בלתי סביר, ייתכן שאז מספר העובדים יהפוך להיות עניין מהותי - ברם לא נטען, ובוודאי שלא הוכח, שכך הוא המקרה שבפנינו.

"ביטוח חסר"?

לטענת המבטחת, במצב דברים זה, בו הפוליסה נקבה כי מספר העובדים המבוטחים הוא 4, בעוד שבפועל הועסק מספר גבוה יותר של עובדים ע"י המבוטח (7 עובדים, כולל התובע), ייתכן וניתן לטעון כי דומה המצב לביטוח חסר, ובמקרה כזה זכאי המבוטח לתגמולים מופחתים כיחס בין מספר העובדים שבוטחו בפועל לעומת מספר העובדים שהועסקו בפועל (בהיקש מסעיף 60 לחוק).
סעיף 60 לחוק שעניינו ביטוח חסר, ממוקם בפרק ד' לחוק, בסימן א' הנוגע לביטוח נכסים, וכך קובע הסעיף:

"היה בשעת כריתת החוזה סכום הביטוח פחות משוויו של הנכס המבוטח, תפחת חבות המבטח בשיעור יחסי שהוא כיחס שבין סכום הביטוח לבין שווי הנכס בשעת כריתת החוזה".

יושם אל לב, כי הפרק הרלוונטי לביטוח חבות מעבידים ממוקם בסימן ב' לחוק, תחת הכותרת ביטוח אחריות, כאשר סעיף 67, אשר החיל במפורש הוראות סעיפים ספציפיים מתוך סימן א' (פרק ביטוח הנכסים) גם על פרק ביטוח אחריות אינו נוקב בסעיף 60 הנ"ל, שעניינו ביטוח חסר.

לטעמי, הסעיף הנוגע לביטוח חסר לא הוחל ע"י המחוקק גם על פרק ביטוח אחריות במכוון, וכהסדר שלילי, ולפיכך, אין יסוד במקרה דנן לטענה כי ניתן להורות על פיצוי חלקי מכוח הוראות הסעיף הדן בביטוח חסר, שכן סעיף זה חל רק על ביטוח נכסים, ואין לו תחולה על ענפי ביטוח אחרים, לרבות ביטוח אחריות. (ר' גם דעתם של המחברים מ. יפרח ור. חרל"פ בספרם, ששון - דיני ביטוח, מהדורה שניה, בעמ' 350).


סוף דבר:

אין בידי לקבל את הטענה כי כל הבדל בין מספר המועסקים הרשום בפוליסה לבין זה המועסק בפועל, ללא כל אבחנה, יהא בו כדי לפטור את המבטחת מחבותה עפ"י הפוליסה, והתנערות חברת הביטוח מחבותה בכל עת שקיים פער, על חשבון הניזוק התמים, הינה תוצאה שאין הדעת סובלת.
הדרך הפרשנית הראויה לטעמי במקרה הנדון, הינה זו שמובילה למתן כיסוי מלא במסגרת הפוליסה, כאשר למבטחת עומדת האפשרות להתאים את דמי הביטוח בתום תקופת הביטוח, באופן שבמידה והועסקו ע"י מעביד מסוים עובדים מעבר למספר הנקוב בפוליסה, רשאית חברת הביטוח לחייב המבוטח להשלים דמי הביטוח בהתאם למספר העובדים שהועסקו בפועל.

מהטעמים שציינתי בפסק דיני זה, איני יכול, על כן, להסכים לתוצאה הפוכה לפיה העסקת עובדים במספר העולה על המספר הנקוב בפוליסה שוללת הכיסוי הביטוחי או משפיעה על היקף החבות (כך שבמקרה של פער כאמור חבה חברת הביטוח רק בתגמולי ביטוח מופחתים). בניגוד לדעתו החולקת של כב' השופט ברלינר בת.א. 271/91 חזקיה פינטו נ' לוסיאן אזולאי ובת.א. 1305/99 אגא שריף נ' עאבד קודיר ; ובניגוד לדעתו החולקת של כב' השופט בנימין ארבל בת.א. 878/97 צחי כהן נ' ראובן שילמן ובת.א. 2214/99 אשרף אחמד אג'בריה נ' אחמד עבד אלכרים אג'בריה ואח' .

בהתאם לכך אני קובע, כי המבטחת היא זו שצריכה לשאת בפיצוי התובע, שכן מחד, לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי אי-מתן הודעה על ידי המעביד גרם לה נזק בגינו זכאית להפחית מתגמולי הביטוח או לשלול אותם לחלוטין, ומאידך, אין בפער בין מספר העובדים המדווח בפוליסה לבין מספר העובדים בפועל, כדי להוות גם הוא הצדקה לשלילת הכיסוי הביטוחי או להפחתתו, אם כי אין בדבר כדי לגרוע מזכות המבטחת לדרוש הפרשי פרמיה מהמעביד.

עניין ההשתתפות העצמית גם הוא עניין שבין המבטחת לבין המעביד -מבוטחה, והיא זכאית למלוא הסכום.

אני מחייב את המבטחת לשלם לתובע הוצאות משפט בגין השאלות נשוא פסק דין זה, בסך -.2,000 ₪ ומע"מ כחוק, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו כן, אני מחייב את המבטחת לשלם למעביד הוצאות משפט השווים לסכום הפרמיה וההשתתפות העצמית שהמעביד היה אמור לשלם למבטחת, כך שהמבוטח - המעביד פטור מתשלום סכום כלשהו, והמבטחת פטורה מתשלום הוצאות משפט למעביד.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חובת גילוי יזומה

  2. היתר לגילוי ידיעות

  3. חובת הגילוי של הבנק

  4. אי גילוי עניין מהותי

  5. חובת גילוי במכירת רכב

  6. חובת הגילוי כלפי ערב

  7. חובת הגילוי של המבוטח

  8. היתר כללי לגילוי ידיעות

  9. חובת הגילוי בדיני חוזים

  10. אי גילוי מצב רפואי קודם

  11. חובת גילוי מורחבת של הבנק

  12. גילוי תיקים פליליים סגורים

  13. גילוי נאות במכירת רכב משומש

  14. גילוי שאין ביטוח אחרי תאונה

  15. התיישנות בשל גילוי נזק מאוחר

  16. היקף חובת הגילוי בכריתת חוזה

  17. אי גילוי תאונות קודמות ברכב משומש

  18. גילוי חריגות בניה בבית קרקע לאחר קניה

  19. גילוי שהגודל קטן יותר לאחר קניית נכס

  20. עתירה לגילוי זהות האדם שמסר מידע למשטרה

  21. חוק לגילוי נגיפי איידס בקטינים, התשנ"ו-1996

  22. נטען כי למסמכים שגילויים מתבקש אין כל רלוונטיות

  23. צו לגילוי נגיפי איידס בקטינים (מוסדות רפואיים מוכרים), התש"ע-2010

  24. כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992

  25. צו לגילוי נגיפי איידס בקטינים (מוסדות רפואיים מוכרים), התשס"ה-2005

  26. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון