זכות שיבוב - כפל ביטוח

לטענת התובעת, עילת ביטוח הכפל אינה קיימת כאשר מדובר במערכת יחסים בין מזיק לניזוק, או בין שומר אחראי לבעלים של נכס. עילת ביטוח הכפל נסוגה מפני עילת התחלוף (שיבוב).

הנתבעות טוענות כי עילת כפל הביטוח גוברת על זכות השיבוב:

להלן פסק דין בנושא זכות שיבוב - כפל ביטוח:

פסק דין


הרקע

1.     גב' טלי שריר היתה הבעלים של כלי רכב, שהיה מבוטח על ידי התובעת (סהר חברה לביטוח בע"מ). היא הכניסה את כלי הרכב לטיפול במוסך של הנתבעת 1 (אוטו-בנץ בע"מ). ביום 20.6.00, עת היה הרכב במוסך, הוצת המוסך וכלי הרכב נשרף (כמו גם מספר כלי רכב נוספים שהיו במוסך), באופן שהפך אובדן מוחלט והושבת. התובעת שילמה לגב' שריר פיצוי בגין נזקיה, בסך 45,180 ₪ (ערך הרכב + 600 ₪ ששולמו לשמאי) והגישה את תביעת התחלוף שלפני נגד המוסך ונגד מבטחת המוסך, הנתבעת 2 (איילון חברה לביטוח בע"מ). הנתבעות טוענות שמדובר במקרה הנופל בגדרו של סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח), שענינו ביטוח כפל, התובעת טוענת שלאו. הנתבעות טוענת לשיטת חישוב מסוימת, לענין ביטוח הכפל. התובעת טוענת, שאפילו אקבע שמדובר בביטוח כפל - שיטת החישוב צריכה להיות שונה. זהו המקרה שלפני.

בנוגע לעובדות הצריכות לענין, כמעט שלא היתה מחלוקת בין הצדדים, ועל כן הם הסכימו על הגשת התצהירים וחוות הדעת, על נספחיהם, ללא חקירות - למעט חקירת הבעלים של "אוטו-בנץ", מר יעקב דיין, ולעבור לסיכומים.
כך, לגבי כל האמור לעיל, בפתיח, אין מחלוקת עובדתית.

טענות התובעת

2.     לטענת התובעת, עילת ביטוח הכפל אינה קיימת כאשר מדובר במערכת יחסים בין מזיק לניזוק, או בין שומר אחראי לבעלים של נכס. עילת ביטוח הכפל נסוגה מפני עילת התחלוף (דנ"א 3964/01 סיגנא חברה לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [להלן - דנ"א סיגנא]). מאחר שבעניננו, מדובר במצב של שומר אחראי מול בעלים של נכס שניזוק, אין תחולה לסעיף בדבר ביטוח כפל.

3.     אחריות המוסך היא כשל "שומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו", בהתאם לסעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974 (להלן - חוק חוזה קבלנות). שומר שכזה פטור מאחריות רק כאשר הנזק נגרם "עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן", בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן - חוק השומרים).

4.     הנתבעת 2 מושתקת מלטעון אחרת לאחר שהיא עצמה, בע"א (מחוזי ב"ש) 1260/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מכון לב בע"מ (להלן - ענין מכון לב), באמצעות משרד עורכי הדין שהם באי כוחה גם בתיק זה, טענה שאחריותו של מוסך היא כאחריות שומר שכר, שהינה אחריות חמורה, המסוייגת רק במקרה של אונס או כח עליון, וטענה זו התקבלה. לכן, מכח דוקטרינת ההשתק השיפוטי (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ [להלן - ענין בית ששון]), אין הנתבעת 2 רשאית לסטות מטענה זו.

5.     במקרה דנן אין מדובר בכח עליון, או בנסיבות שבעל המוסך לא יכול היה לחזותן. אדרבא: מר דיין עצמו ציין בחקירתו הנגדית, כי צפה שהצתה בזדון היא תרחיש שעשוי לקרות, ועל כן עשה ביטוח למקרה כזה (עמוד 3 לפרוטוקול הדיון מיום 30.4.08, שורות 2-14). מכאן שאין מדובר ב"נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש". בתצהירו, בסעיף 5, ציין מר דיין, שלא השקיע משאבים מיוחדים למניעת סכנת הצתה. מכאן שלא מתקיים התנאי של "לא יכול היה למנוע את תוצאותיהן". התובעת מפנה לע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מ"י וכן לרע"א 9488/02 חן נ' עטיה, ועוד. מכאן שהמוסך אחראי בנזיקין כלפי התובעת ולפיכך, אין תחולה לדיני ביטוח כפל.

6.     בכל מקרה, ביחסים בין התובעת לנתבעת 1 אין תחולה לדיני ביטוח כפל, והחוזה שבין המוסך למבטחתו אינו יכול לפגוע בזכויות התובעת, שאינה צד לחוזה (ע"א 206/99 א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [להלן - ענין דורי]).

7.     אם בכל זאת יסבור בית המשפט כי יש תחולה לסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח, הרי שדרך החישוב הנכונה היא זו המשווה בין סכומי הביטוח, כמצוות סעיף 59(ד). התובעת ביטחה את הרכב כערכו, ביום קרות המקרה. כך, בהתאם ל"פוליסה התקנית" (תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986), סכום הביטוח הוא ערך הרכב, ללא הפחתות. לעומת זאת, הנתבעת 2 ביטחה את הנתבעת 1 בסך של 1,030,000 ₪ ועל כן היחס לחישוב כפל הביטוח הוא ערך הרכב (44,580 ₪) לעומת 1,030,000 ₪, היינו: מתוך 100% נזק, על התובעת לשלם 4% ועל הנתבעות לשלם 96% (החישוב בכתב התשובה מעט שונה, אך בסופו של יום - אלה הסכומים בהם דובר). התובעת מפנה לע"א 5464/00 פרץ ג.ג. מהנדסים בע"מ נ' קינן (להלן - ענין פרץ), רע"א 12/06 צמנטכל הנדסה וייזום צפון בע"מ נ' אריה שירותי כ"א בע"מ (להלן - רע"א צמנטכל) וכן מאמרו של עו"ד דוד חשין, "ביטוח כפל יתר: סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981", משפטים יב, תשמ"ב 364 (להלן - מאמרו של חשין).

לטענת התובעת, הנתבעות מבקשות לנקוט ב"שיטת החבויות העצמאיות" לענין חישוב סכום הביטוח, אך שיטה זו נדחתה על ידי המחוקק ובית המשפט קבע בענין פרץ, שלמרות בקורת שקיימת על שיטה זו או אחרת, אין בתי המשפט רשאים לסטות מהשיטה שנבחרה על ידי המחוקק.

טענות הנתבעות

8.     טוענות הנתבעות, כי עילת כפל הביטוח גוברת על עילת התחלוף. כך - בכלל, וכך - בפרט כאשר מדובר בשתי פוליסות המכסות את כלי הרכב במסגרת ביטוח רכוש, ולא במסגרת ביטוח אחריות (רע"א 5499/97 מגדל ומנופי אבי נ' סיגנא חברה לביטוח בע"מ (להלן - פסק דין סיגנא), בר"ע (מחוזי ת"א) 2466/06 הלפנד נ' רהיטי רגבה בע"מ וכן בר"ע (מחוזי ת"א) 1366/07 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ). גם התובעת הודתה בתגובתה לתגובת הנתבעות (תגובה מיום 30.10.05, סעיף 5) כי "פוליסת הביטוח של הנתבעת 2 מכסה את הרכבים שבמוסך בביטוח נכסים, ולא בביטוח אחריות, זו גם הסיבה שהנתבעת שילמה פיצוי לרכב [אחר, השייך למבוטח אחר של התובעת - מ.ב.נ] למרות טענתה להעדר חבות בנזיקין". כלי הרכב בו עסקינן בוטח במסגרת פרק הרכוש בפוליסת איילון, בפרק ביטוח התכולה - "כלי רכב לקוחות". לפיכך, גם אם ימצא שהמוסך אחראי לנזקי התובעת, אין לכך משמעות, שכן עילת ביטוח הכפל גוברת.

9.     בכל מקרה, הנתבעת 1 לא התרשלה בשום צורה שהיא, ועל כן אין למצוא שהיא אחראית לנזקי התובעת: עולה מדוחות מומחי הנתבעות, שמדובר במקרה של הצתה בזדון. האש פרצה משישה מוקדים שונים ונשללה אפשרות של כשל חשמלי. למר דיין לא היתה כל אינדיקציה שמישהו מבקש לפגוע בו או שיש למישהו ענין להצית את המוסך, ולכן לא יכול היה להערך לכך. במוסך מותקנת מערכת גילוי פריצה, בה משולבים רכיבי גילוי עשן. מערכת האזעקה, המחוברת למוקד, נדרכה כראוי ואכן התקבלה קריאה. (תצהיר יעקב דיין, סעיפים 3-5 ודוחות אלי היינה ואשר סלוצקי).

10.     לענין הנזק: ככל שבית המשפט ימצא לקבל את התביעה, יש לקזז מכל סכום שיפסק סך של 1,500 ₪ שנפסקו כהוצאות לזכות הנתבעות בגין בקשה של התובעת, לפסק דין חלקי, שנדחתה. נוסף על כך, יש לקזז חוב שיש לתובעת כלפי הנתבעות, כעולה מסעיף 6 לתצהירה של גב' חיה ברשצקי, עובדת מחלקת התביעות של איילון, בגין תשלום ששילמה איילון למבוטח אחר של התובעת (הבעלים של רכב מסוג מיצובישי צ'אמפ, מ.ר. 20-252-20), שנשרף באותו ארוע. בגין נזקי אותו כלי רכב נשאה הנתבעת לבדה בסך של 20,000 ₪, ומכח דיני ביטוח כפל, על התובעת להשיב לה את החלק היחסי בתשלום.

11.     אשר לחישוב היחס בין חבות התובעת לחבות הנתבעות, בשל עילת ביטוח הכפל: איילון ביטחה את המוסך בסכום של 1,030,000 ₪ בגין "כלי רכב של לקוחות". התפוסה המירבית של המוסך הינה 25 כלי רכב, ועל כן "סכום הביטוח" עבור כל כלי רכב במוסך הוא 41,200 ₪ (1,030,000 לחלק ל-25). גם במועד הארוע היו במוסך 25 כלי רכב (תצהיר מר דיין, סעיף 10 וכן מסמך שסומן נ/1 ובו רשימת כלי הרכב שהיו במוסך). לפיכך, היחס בין סכומי הביטוח במקרה דנן הוא 48% הנתבעות, ו-52% התובעת. גם אם נלך לפי הסיכון שהתממש (ת"א (מחוזי חי') 1208/92 גנאם נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [להלן - ענין גנאם]), נגיע למסקנה כי יש לחלק את החבות שווה בשווה בין המבטחות. ניתן גם להפנות להלכות בדבר מקרים בהם סכומי הביטוח אינם ברורים וקשה ליישם חלוקה (ת"א 11264/95 "עובדה" ק. ארבע (עמותה) נ' אברהמי בן עמי), אשר, גם שם, ננקטה שיטה של "חצי חצי".

12.     עוד מציינות הנתבעות, כי חלוקה זו הוצעה לתובעת כבר בראשית הדרך (סעיף 5 לתצהיר ברשצקי), וסירובה של התובעת אינו במקומו, ועל כן מתבקש בית המשפט להתחשב בעובדה זו ובהתנהלות התובעת, ולא לפסוק הוצאות לזכותה.

תשובת התובעת

13.     התובעת משיבה, כי היא אכן צריכה לקזז את סכום הוצאות המשפט שנפסקו בגין הבקשה לפסק דין חלקי, בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ.

14.     באשר לטענה שמדובר בפוליסת רכוש ולכן אין נפקות לשאלת מזיק/ניזוק, מפנה התובעת לפסק דיני בענין ת"א (שלום ת.א.) 28149/05 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן - ענין איילון נ' הפניקס), שם קבעתי כי כאשר הפוליסה שהוצאה על ידי המבטח נועדה לבטח גם את אחריותו, לא תהיה תחולה לדיני ביטוח כפל.

15.     עוד מוסיפה התובעת, כי הנתבעת 2 עצמה לא יישמה את שיטת החישוב לה היא טוענת - קרי, הקפדה על תשלום יחסי בהתאם ליחס בין סכום הביטוח לכל כלי רכב (41,200 ₪), לבין ערך הרכב, שהוא סכום הביטוח בכלי הרכב הפרטניים. כך עולה מדברי ב"כ הנתבעות (והדבר עולה מהמסמכים שצירפו הנתבעות בהמשך), וכך גם משתמע, מחקירתו הנגדית של מר דיין, שאמר בשלב מסוים שציפה שאם רכב אחד נשרף - יקבל כיסוי מלא בגינו, אם כי בהמשך חזר בו, ואמר שהתקרה היא 41,000 ₪, ולאחר מכן אמר שאין לו מושג כמה היה מקבל אילו נשרף במוסך כלי רכב אחד שערכו גבוה מ-41,000 ₪, שכן הדבר מעולם לא הוסבר לו וביטוח זה לא התחום שלו. מהמסמכים עולה, שהנתבעת שילמה, או הציעה לשלם, מחצית מכל נזק, ללא קשר לערך הרכב שניזוק, או ליחס בינו לבין 41,200 ₪.

דיון והכרעה

אחריות הנתבעות לקרות הנזק

16.     אני מקבלת את טענת התובעת, כי אחריות המוסך, הנתבעת 1, היא כאחריות "שומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו", בהתאם לסעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות. שומר שכזה פטור מאחריות רק כאשר הנזק נגרם "עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן", בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק השומרים. מדובר בנסיבות של כח עליון, או סיכול. גם בהנחה שהמוסך (הוא השומר, לצורך הענין) לא התרשל, הרי על פי הסעיף האמור - לא די בכך ששומר כזה לא התרשל, כדי לפטרו מאחריות. אפרט:

אין מחלוקת בין הצדדים, כי מבוטחת התובעת מסרה את הרכב למוסך של הנתבעת 1 לצורך טיפול (החלפת אטם ראש מנוע). אמנם, שמירת הרכב ודאי לא היתה המטרה העיקרית, שלשמה נמסר הרכב לנתבעת, ועל פי חוק השומרים, עסקינן, לכאורה, במצב המתואר בסעיף 2(ב) סייפא לחוק השומרים: שומר שכר, כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. במצב זה, קובע הסעיף, פטור השומר במקרה של אבדן הנכס אם האבדן נגרם שלא ברשלנותו:

"2.
(א)     .........
(ב)     שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".

ואולם, אני מקבלת את עמדת התובעת, לפיה מעמדו של המוסך (הנתבעת 1) כלפי המבוטחת הוא מעמד של קבלן, לפי חוק חוזה קבלנות. סעיף 1 לחוק חוזה קבלנות קובע כדלקמן:
"1.          חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין."

השירות שהיה על המוסך לתת הוא טיפול לרכב, תמורת שכר. לענין החלתו של חוק חוזה קבלנות על סיטואציה כגון זו שבפני, ר' ת.א. (שלום ת"א) 19522/95 גלס נ' רגב.

מאחר שכך, חל בעניננו חוק חוזה קבלנות, המשנה את קביעותיו הרגילות של חוק השומרים לענין אחריותו של שומר. סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות קובע:
"6.
(א)     ....
(ב)     אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן -
(1)     אחראי הקבלן, לענין חוק השומרים, תשכ"ז-1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו;"

היינו - בניגוד למיון הראשוני שהוזכר לעיל (לפיו המוסך הוא שומר שכר ששמירת הנכס טפלה למטרה העיקרית של החזקתו), סעיף זה מפנה אותנו לחוק השומרים, דווקא לאחריותו של שומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. על שומר כזה חל סעיף 2(ב) רישא לחוק, הקובע:
"2.
(א)     .........
(ב)     שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; ..."

מדובר באחריות חמורה, והשומר ימצא אחראי לנזק - אף אם לא התרשל, רק אם יוכיח כי התקיימו נסיבות של כח עליון או סיכול.

17.     נוסף על הניתוח האמור, אשר טענת התובעת עולה בקנה אחד עימו, אני מקבלת גם את טענת התובעת, כי הנתבעת 2 מושתקת מלטעון אחרת (קרי - את מה שהיא טענה לפני: כי לא הוכחה רשלנות של הנתבעת 1 ולכן היא פטורה מאחריות), לאחר שבענין מכון לב הנ"ל, היא זו שטענה שבעל מוסך הינו שומר שכר שאחריותו חמורה, זולת במקרה של כח עליון, וטענה זו התקבלה. זאת, לאור דוקטרינת ההשתק השיפוטי, כפי שבאה לידי ביטוי בענין בית ששון, ולאחרונה גם בע"א 3991/06 כץ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ.

בענין בית ששון נקבע:
"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל-דין בכתב-טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט (פרשת אינטרלגו, בעמ' 200;R.G. Boyers “Precluding Inconsistent Statements: The Doctrine of Judicial Estoppel”, at pp. 1251-1250). בעוד שתורת ההשתק מכוח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים ביניהם, הרי הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל הדין לבין בית המשפט. מכך אף נובע שתחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים שבו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר (פרשת אינטרלגו, בעמ' 196;Edwards v. Aetna Life Ins. Co. (1982), at p. 598 ), ואף אין דרישה שהצד האחר שינה את מצבו לרעה (G. Spencer Bower, A.K. Turner The Law Relating to Estoppel by Representation, at p. 360). זאת ועוד, טענה בדבר השתק שיפוטי יכולה לעלות בלא קשר לנושא המשפטי המהותי העומד על הפרק."

(השופט גרוניס בפיסקה 9 לפסק הדין).

באותו פסק דין אף הוסיף השופט רובינשטיין וקבע, כי גם אין צורך שטענה תתקבל, על מנת שבעל דין יהיה מושתק מלהעלות טענה הפוכה בהליך אחר. כדבריו:
"איני סבור - על פני הדברים - כי לשם השתק שיפוטי נחוץ בכל מקרה התנאי של הצלחה קודמת בטענה כחוסמת העלאתה שוב, קרי שאם נתקבלה הטענה יש חשש להיווצרותן של החלטות סותרות של בתי המשפט, אך אם נדחתה אין החשש קיים, וניתן להעלות את הטענה. לדידי, באספקלריית תום הלב - ובלשון פשוטה, הגינות - אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה זו. אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם בתי המשפט, יהיו לטוען בחינת 'תכנית כבקשתך'."

אני קובעת, אם כן, שאחריותו של המוסך היא כשל שומר שכר, שמטרת השמירה אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקת הנכס.

18.     עתה יש לבדוק האם ההצתה ארעה בנסיבות שהנתבעות לא היו צריכות לחזותן מראש ולא יכלו למנוע תוצאותיהן (רע"א 9488/02 חן נ' עטיה; ע"א 1439/90 מ"י נ' הום חברה לביטוח בע"מ וע"א (מחוזי ב"ש) 1260/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מכון לב בע"מ).

אני מקבלת את טענת התובעת, שהמצהיר מטעם הנתבעות, מר יעקב דיין, אמר בעדותו (בניגוד לאמור בתצהירו), כי צפה אפשרות של הצתה. על דוכן העדים אמר במפורש, בחקירה נגדית:
"ש: כשתכננת לעשות את הפוליסה בחנת את הסיכונים שעשויים לקרות ועל פי זה עשית את הפוליסה?
ת: נכון.
ש: לדוגמא, ביטוח סחורה בהעברה לא עשית, כי זה לא סיכון שעשוי לקרות.
ת: ברור שזה עשוי לקרות, אבל עשיתי חישוב של הסיכונים השכיחים יותר.
ש: לקחת מה שחשבת שיותר סיכוי שיקרה ואותו ביטחת?
ת: כן.
ש: ראיתי שעשית גם ביטוח נגד הצתה בזדון.
ת: בוודאי.
ש: זאת אומרת שחשבת שאם מישהו יצית וישרפו לך את כל הרכבים, שיהיה ביטוח.
ת: נכון"
(עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 2-12).

מהאמור עולה, כי בניגוד לאמור בתצהירו, לא זו בלבד שמר דיין צפה הצתה, כשם שצופים כל מיני סיכונים ערטילאיים אך אפשריים, אלא שהוא עצמו סיווג את הסיכון המסוים הזה כ"סיכון שכיח יותר".

עם זאת, נותרה בעינה עדותו של מר דיין בתצהירו, כי לא השקיע משאבים מיוחדים למניעת סכנת הצתה: "לא צפיתי אפשרות כלשהי של הצתה ועל כן לא השקעתי משאבים מיוחדים למניעת סכנת הצתה, אשר לא נראתה בעיני כאפשרות סבירה" (תצהיר דיין, בסעיף 5). איני מסכימה לטענה המופיעה באותו סעיף בתצהיר דיין: "ממילא לא ניתן להערך באופן מיוחד על מנת למנוע אפשרות כי מאן דהוא ינסה להצית את העסק בזדון". איני נכנסת לשאלה אם ראוי לדרוש נקיטת אמצעים נוספים כדי למנוע הצתה במקרה כגון זה, שהרי שאלה זו אינה רלוונטית לאור דרגת האחריות החמורה המוטלת על המוסך, הנסוגה רק מקום שלא ניתן היה למנוע את נסיבות גרימת הנזק. לדעתי ניתן היה לנקוט אמצעים מיוחדים כדי למנוע הצתה (למשל - להעסיק שומר במקום), ואלה לא ננקטו, לפי עדותו של מר דיין.

מכאן, שהנתבעות לא הוכיחו שהנתבעת 1 לא יכלה לחזות מראש את אפשרות התרחשות ההצתה, או שלא היתה יכולה למנוע את תוצאות הדבר. יותר מכך: התובעת הוכיחה ההיפך.

לפיכך, הנתבעת 1 אכן אחראית בנזיקין לנזקי מבוטחת התובעת.

היחס בין עילת התחלוף לעילת ביטוח הכפל במקרה דנן

19.     אין מחלוקת בין הצדדים, כי לפנינו מקרה בו קיים ביטוח כפל. סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח קובע:
"59. (א)     בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות, על המבוטח להודיע על כך למבטחים בכתב מיד לאחר שנעשה ביטוח הכפל או לאחר שנודע לו עליו.
(ב)     בוטח נכס ביטוח כפל ועלה סך-כל סכומי הביטוח באופן בלתי סביר על שווי הנכס, רשאים המבוטח וכל אחד מהמבטחים, בכל עת בתקופת הביטוח, לדרוש הפחתת סכומי הביטוח עד לשווי הנכס בשעת הדרישה; נדרשה הפחתה זו, יפחתו סכומי הביטוח לפי היחס שביניהם, ובמקביל יפחתו גם דמי הביטוח מיום הדרישה.
(ג)     בביטוח כפל אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף.
(ד)     המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח."

עם זאת, התובעת עומדת על הטענה כי משעה שקבעתי שהנתבעת 1 היא האחראית לנזק המבוטחת, אין מקום לשעות לטענת ביטוח כפל מצד המזיק, וזכות התחלוף, העומדת לתובעת מכח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, גוברת על עילת כפל הביטוח.

20.     בת"א (שלום ת.א) 28149/05 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (ענין איילון נ' הפניקס) דנתי בשאלה אם יש מקום לתביעה בעילת ביטוח כפל מקום בו אחד הצדדים אחראי בהתרשלותו לנזק. באותו ענין קבעתי כי התשובה לכך שלילית. על החלטתי זו הוגשה בקשת רשות ערעור, וכבוד השופט שוחט, בבר"ע 1366/07 (מחוזי ת"א) איילון חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, ביטל ביום 3.3.08 את קביעתי, לפיה אין מקום לתביעה בעילת ביטוח כפל, מקום בו מבוטחו של הצד, הטוען לכפל ביטוח, אחראי, בהתרשלותו, לנזק.

עיינתי בפסק דינו, ואני ערה, כמובן, לערכו המנחה של פסק הדין (ס' 20(א) לחוק יסוד: השפיטה).

עם זאת, כבוד השופט שוחט קבע:
"שאלת היחס הראוי בין עילת כפל הביטוח (שענינה במישור היחסים בין חברות הביטוח בינן לבין עצמן) לבין העילה הנזיקית (שמקורה במישורים אחרים - מזיק וניזוק וכן מבוטח מול מבטח) שאלה כבדת משקל היא ומנוע אני מלקבוע בה מסמרות במסגרת החלטתי זו... שאלה זו, שנפקותה לעניננו בעיקר בסוגיה אם חלה זכות השיבוב מקום שחלה זכות ההשתתפות אם לאו, לא הוכרעה כאמור אף בהלכת סיגנא ובית המשפט העליון טרם אמר בה את דברו". (ההדגשה שלי - מ.ב.נ).

בין השאר, מפנה השופט שוחט לע"א (מחוזי חי') 2898/04 אריה שירותי כח אדם נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ ואח' ולדבריו,
"הוחלו דיני כפל הביטוח וזכות ההשתתפות בין שני מבטחים שכל אחד ממבוטחיהם היה מזיק. טענת ב"כ המשיבה, כי מקרה זה שונה מן המקרה שבפנינו מאחר ובאותו המקרה דובר בשני מעוולים ואילו במקרה שבפנינו מרשתו אינה אחד מהמעוולים ועל כן לא חלים דיני ביטוח הכפל אינה מקובלת עלי. זכות ההשתתפות הקבועה בסעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח קובעת, כי נטל החיוב בין המבטחות יחתך בהתאם ל"סכומי הביטוח" ולא בהתאם לשאלת האשם". (פיסקה 15)

ואולם, על פסק הדין המחוזי בענין אריה נ' צמנטכל הוגשו בקשות רשות ערעור הדדיות. אלה נדונו כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, ופסק הדין של בית המשפט העליון ברע"א 12/06 וברע"א 228/06 ניתן ביום 19.9.07 (רע"א צמנטכל). שני הערעורים התקבלו בחלקם, ובית המשפט קבע את חלוקת נטל התשלום בין הצדדים. באותו מקרה, קבע בית המשפט העליון שמבחינה עובדתית, שני הצדדים - הן צמנטכל (חברת הבניה) והן אריה (חברת כח האדם) אחראים לנזקו של הנפגע (פיסקה 11 לפסק הדין). לכן אין לדבר על חלוקת נטל הפיצוי בין מזיק וניזוק, אלא בין שני מזיקים (שני "אשמים"), שיש ביניהם חלוקת אחריות לקרות המקרה. רק לאחר שנעשתה חלוקה זו, נעשתה חלוקה נוספת לפי דיני כפל הביטוח (פיסקאות 12 ו-20). וכך נאמר (בהתייחס לפסק הדין במחוזי):
"בדעת המיעוט שכתב, עמד השופט עמית על כך שבהתקיים כפל ביטוח, עשוי להשתנות שיעור הפיצוי שבו תחוב מבטחת מסוימת לעומת שיעור האחריות הנזיקית שהוטלה על המבוטח שלבקשתו הוצאה הפוליסה. מורכבות זו מתגברת מקום שבו כפל הביטוח מתייחס למספר מזיקים המבוטחים ביחס לאותו אירוע ביטוחי אצל מספר חברות ביטוח, לעיתים באופן הדדי. למרות קושי זה, ברי שלא ניתן לקבוע את האחריות הנזיקית על פי גובה החבות שתושת בפועל - כנגזרת של הכיסוי בפוליסה לאחר תחשיב כפל הביטוח. על אף שהאחריות הנזיקית והחבות הביטוחית מתייחסות לאותה מציאות עובדתית, הראשונה נסמכת על מערכת דיני הנזיקין, ואילו חברתה על מערכת דיני החוזים ודיני הביטוח". [ההדגשה שלי - מ.ב.נ]

עינינו הרואות, כי בפסק הדין של בית המשפט העליון הוכרה הרלוונטיות של שאלת האשם בנזיקין לענין חלוקת נטל החיוב, חרף העובדה שהתקיים מצב של ביטוח כפל, והחלוקה נעשתה תחילה לפי חלוקת האחריות בנזיקין, ורק לאחר מכן נערך החישוב לפי סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח:
"משקבענו את שיעור האחריות ואת הכיסוי הביטוחי של כל מבוטחת בפוליסה שהוציאו המבטחות, נותר לנו לערוך את חישוב כפל הביטוח לפי סעיף 59..." (פיסקה 20).

באותו מקרה, ערך בית המשפט העליון את החישוב תוך הכפלת אחוזי האחריות באחוזי החבות לפי סעיף 59 (לפי סכומי הביטוח).

21.     לאור העובדה שההלכה בנושא זה טרם גובשה סופית בבית המשפט העליון, ומאחר שבפסק דינו קבע השופט שוחט כי הוא מנוע מלקבוע מסמרות בשאלת היחס הראוי בין עילת כפל הביטוח לבין העילה הנזיקית, אני עדיין סבורה כי יש ליתן משקל, גם במצב של קיום ביטוח כפל, לכך שמבוטח אחד הוא המזיק (או האחראי לנזק) והאחר - הניזוק. כפי שכתבתי בענין איילון נ' הפניקס, הנ"ל, השופט מצא בדנ"א סיגנא מבהיר, כי פסק הדין בענין סיגנא אינו דן ביחס בין זכות התחלוף לבין שאלות של כפל ביטוח:
"פסק הדין איננו קובע כי ההסדר הקבוע בסעיף 59 לחוק יחול גם במקרה בו נמצא מבטחו של המזיק אחראי בגין חבות המזיק כלפי צד שלישי (הניזוק)... יוצא איפוא, שבפסק הדין לא נקבעה כל הלכה לגבי מקרה של מבוטחים אחדים, שבו הביטוח לטובת האחראי לנזק נועד לכסות את אחריותו לגרימת הנזק".

לטעמי, דווקא דבריו אלה של כבוד השופט מצא מלמדים על המצב המשפטי הראוי והנכון, שעה שיש התנגשות בין שתי הסוגיות, היינו - כאשר אחד מהמבוטחים הינו המזיק:

"בחינת היחס שבין ביטוח כפל לטובת מבוטחים אחדים לבין דיני התחלוף הקבועים בסעיף 62 לחוק, אכן מעוררת שאלות כבדות-משקל; ואני נכון להסכים עם העותרת שהתוצאה המתוארת על-ידיה אינה רצויה. ראו לעניין זה את פסק הדין בענייןNorth British & Mercantile Insurance Co. v. London, Liverpool & Globe Insurance Co., (1877) 5 Ch.D. 569, בו נפסק כי למבטחי השומרת של נכס שניזוק, אשר נשאה באחריות לנזק, לא קמה זכות השתתפות כלפי מבטחיה של בעלת הנכס. גם המלומד Birds, בספרו Modern Insurance Law (4th ed., 1997), 303, 316-317, מסייג את תחולתה של זכות ההשתתפות למקרים בהם אין אחד המבוטחים נושא באחריות לנזק שנגרם למבוטח האחר." (פסקה 5 לפסק הדין). [ההדגשה שלי - מ.ב.נ]

22.     כפי שכתבתי באותו מקרה, לא סביר בעיני, שמצבו של מבטח, שמבוטחו ניזוק מידי מזיק מבוטח, יהיה גרוע ממצבו של מבטח, שמבוטחו ניזוק מידי מזיק לא מבוטח (בשל חשיפתו לתביעת המבטח השני, מכח דיני כפל ביטוח). זו תהיה התוצאה, אם נסיג את זכות התחלוף מפני דיני ביטוח כפל.

יותר מכך, המקרה שלפנינו ממחיש, ביתר שאת, את הקושי האמור: התובעת תבעה הן את המבוטחת, המזיקה (היא המוסך) והן את מבטחתה, איילון. במישור היחסים בין המוסך לתובעת, ודאי שאין תחולה לנושא כפל הביטוח. אם אקבל את טענת הנתבעות כי עילת ביטוח הכפל מסיגה את עילת התחלוף, ביחסים בין המבטחות, האם ישאר המבוטח, המוסך, "חשוף" לתביעת תחלוף לגבי יתרת סכום הנזק בו נשאה מבטחת הניזוק, אחרי החלוקה בהתאם לדיני ביטוח הכפל? כלומר - האם יאלץ המוסך לשאת בעצמו ביתרת סכום הנזק, אף שרכש ביטוח מלא? או שמא רשאי יהיה לחזור למבטחתו (הנתבעת 2) בדרישת תשלום, ואם כך - איזו תכלית הושגה? היתכן שעדיף מצבו של מזיק, אשר הניזוק שבו פגע אינו מבוטח (שאז לא יהיה חשוף באופן שתואר כעת), על פני מצבו של מזיק שפגע בניזוק מבוטח?

23.     הנתבעות העלו טענה נוספת, והיא שמדובר בשתי פוליסות המכסות את כלי הרכב במסגרת ביטוח רכוש, ולא במסגרת ביטוח אחריות. גם התובעת הודתה בתגובתה לתגובת הנתבעות (תגובה מיום 30.10.05, סעיף 5) כי "פוליסת הביטוח של הנתבעת 2 מכסה את הרכבים שבמוסך בביטוח נכסים, ולא בביטוח אחריות". כלי הרכב בו עסקינן בוטח במסגרת פרק הרכוש בפוליסת איילון, בפרק ביטוח התכולה - "כלי רכב לקוחות". לפיכך, גם אם ימצא שהמוסך אחראי לנזקי התובעת, אין לכך משמעות, שכן בהתאם לפסק דין סיגנא, בו נדונה במפורש השאלה של היחס בין ביטוחי רכוש, עילת ביטוח הכפל גוברת.

אף אני, בענין איילון נ' הפניקס הנ"ל, קבעתי בעקבות פסק דין סיגנא, שהשאלה לגבי היחס בין העילות מתעוררת רק מקום שמצד מבטחת המזיק קיים גם ביטוח אחריות, אך לא כשמדובר בשני ביטוחי רכוש גרידא. ציינתי, שבדנ"א סיגנא הבהיר השופט מצא, כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט בפסק דין סיגנא נבעה מכך ש:
"העותרת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לתמיכה בטענתה, כי הפוליסה שהוצאה על-ידי מגדל הייתה מסוג "ביטוח אחריות", היינו כי נועדה לכסות את אחריותו של המוביל לגרימת נזק לצד שלישי; וחיובה של העותרת להשתתף בכיסוי הנזק התבסס על ההנחה, כי הפוליסה שהוצאה על-ידי מגדל הייתה מסוג "ביטוח רכוש" גרידא, ובדומה לפוליסה שהוצאה על-ידי העותרת, אף היא נועדה לכסות רק את אינטרס הבעלים בנכס".

(פסקה 5 לפסק הדין).

עוד קבעתי, שבאותו ענין שהיה לפני (ענין איילון נ' הפניקס), לא היתה מחלוקת כי הפוליסה של התובעת לא היתה מסוג ביטוח רכוש גרידא, אלא כללה גם פרק לגבי צד ג, היינו - ביטוח אחריות. לכן, קבעתי, כי השאלה החשובה היא האם מבטחת עשויה להיות חשופה לדרישת תשלום על פי הפוליסה, מכח אחריותו של המבוטח לנזקי צד ג. עוד קבעתי, כי נראה שהלכת פסק דין סיגנא חלה כאשר מהפוליסה עולה, שמבטחת המזיק לא התכוונה כלל לקחת על עצמה סיכון הקשור בנזקים לצד שלישי, אלא רק נזקי הרכוש למבוטחה שלה. אך כאשר הפוליסה מכסה (בתנאים מסוימים) גם נזקים לצד שלישי, השאלה מכח איזה פרק שולמו הנזקים, פחות רלוונטית.

האם בפוליסה של איילון מדובר בביטוח רכוש, גרידא, או שמא גם בביטוח אחריות?

24.     בפוליסת הביטוח שהוציאה איילון למוסך, אשר צורפה כנספח לתצהיר חיה ברשצקי, מספר פרקים: הפרק שמכוחו טוענת איילון שהיא חבה כלפי התובעת (או מבוטחה), הוא פרק 1, הפרק שכותרתו "ביטוח התכולה" ובמסגרתו מבוטחות "מכוניות של לקוחות" (בסכום של 1,030,000 ₪). ואולם, נוסף על כך, בפוליסה קיים פרק של "חבות כלפי צד שלישי" (פרק 8 לפוליסה) וקיים גם פרק של "חבות כלפי צד שלישי כתוצאה משירות ותיקון לקוי" (פרק 9). אלמלא קיומו של פרק 8, הייתי מניחה שביטוח האחריות חל רק לגבי מקרים שבהם הנזק לרכב לקוח נגרם עקב הטיפול המקצועי בו, כעולה מכותרת פרק 9, וכנראה שהייתי סבורה שאכן, במקרה דנן, הפרק היחיד שמכוחו יכלה מבטחת המוסך לצפות שתחוב במקרה כגון זה שלפני, הוא פרק הרכוש. ואולם קיומו של פרק 8 מלמד, שאיילון ראתה לנגד עיניה מקרים בהם עשוי המוסך לחוב כלפי צד ג בשל אחריות, שאינה קשורה בטיפול המקצועי של המוסך, המכוסה בפרק 9. לא זו אף זו: האחריות כלפי צד ג מכח פרק 8 מוגבלת בתקרה של 2,000,000 ₪, תקרה גבוהה אף יותר מזו שחלה בפרק הרכוש. יצויין, אגב, כי בכתב תשובתה, התייחסה התובעת דווקא לסכום זה (ולא לתקרה של 1,030,000 ₪) כבסיס לחישוב יחס סכומי הביטוח, אם כי בתגובת התובעת לתגובת הנתבעות (תגובה מיום 30.10.05, סעיף 3), התמקדה התובעת דווקא בסכום של 1,030,000 ₪ וכתבה: "אין חולק כי סכום הביטוח אצל הנתבעת מס' 2 הינו 1,030,000 ₪...".

מכל האמור עולה, כי הפוליסה שהוציאה איילון למוסך כוללת כיסוי לאחריות כלפי צד ג, בגין נזקים שנגרמים באחריות המוסך לא רק כתוצאה מהטיפול המקצועי ברכב. לכן, לטעמי, גם כאן איננו בגדרי פסק דין סיגנא, שבו נקבע מה שנקבע בהעדר תשתית לטענה שהפוליסה כוללת ביטוח אחריות.

25.     לאור כל האמור, אני קובעת כי במקרה שלפני, על הנתבעות לשפות את התובעת בגין כל הנזק שנגרם לה, ללא חלוקה הנובעת מעילת ביטוח הכפל.

חלוקת הנטל מכח סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח

26.     מעבר לדרוש, אף שפסק דיני מסתיים למעשה כאן, אמשיך ואדון גם בשאלת חלוקת הנטל מכח סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח, הואיל וממילא בחנתי את כל טיעוני הצדדים וגם שמעתי את העד. יתברר מיד, כי במבחן התוצאה הכספית, התוצאה הסופית לא תשתנה בהרבה.

27.     גם בשאלת אופן חלוקת נטל ההשתתפות בין המבטחות, מכח דיני ביטוח כפל, אני מקבלת את עמדת התובעת. הנתבעות טענו כי שיטת החישוב הנכונה יוצקת למילים "היחס שבין סכומי הביטוח" הנקוטות בסעיף 59(ד), את ערך הרכב הספציפי שבו עסקינן, מצד אחד (יש לזכור שנשרפו מספר כלי רכב במוסך הנתבעת 1 באותו יום, ולגבי כולם, או רובם, נדרשה הנתבעת 2 לשאלת ביטוח הכפל), ומצד שני את הסך של 41,200 ₪ (תקרת הביטוח לכלל 25 כלי הרכב - 1,030,000 ₪, לחלק ל-25). במקרה שלפנינו, אמור היה החישוב להוביל ליחס של 48% לנתבעות ו-52% לתובעת. הנתבעות טוענות לחלוקה של 50%. במקרה זה, ההצעה של 50% קרובה ליחס האמיתי (לשיטתה), אך מאסופת המסמכים שהגישו הנתבעות ביום 7.7.08 ניתן ללמוד, שלא כך תמיד. קשה מעט להבין למה מתייחסים הסכומים אליהם מפנות הנתבעות בנספחים, שכן אין ציון בגין איזה כלי רכב שולם איזה סכום. לא ברור איזהו כלי הרכב שהינו "מספר סידורי 24 בדף 2 לנספח", בגינו שילמה הנתבעת 2 סך של 17,335 ₪ ל"מגדל", או איזהו הרכב שהינו "מספר סידורי 15 בדף 2", בגינו שולם סך של 11,723 ₪, אך לא מצאתי כל כלי רכב שהיחס בין ערכו (או נזקו) לבין הסכום של 41,200 ₪ הוא 50%. ובכל זאת - שיעור ההשתתפות ששילמה איילון בכל המקרים הוא 50%. אם כן, למרות הטענה התיאורטית ש"סכום הביטוח" בפוליסה של איילון הוא 41,200 ₪ בכל מקרה, בפועל נקטה איילון שיטה של חלוקה לחצי, בכל מקרה. הנתבעות לא בדיוק הסבירו כיצד הן מגיעות ל-50% בכל מקרה, וטענו שגם בפוליסה של איילון, סכום הביטוח לגבי כל כלי רכב הוא הסיכון שהתממש בפועל, ולכן חלוקה לפי סכום הביטוח החופף יביא להשתתפות של 50%.

28.     טוענת התובעת, שהשיטה הנקוטה בידי הנתבעות, כמוסבר על ידי ב"כ הנתבעות, נקראת "שיטת יחס החבויות העצמאיות", כלשון המאמר של חשין (בעמוד 376). בשיטה זו, בודקים כמה צריך היה כל מבטח לשלם אילו היה לבדו (סכום הנזק או גבול הכיסוי המקסימלי של אותו מבטח, לפי הנמוך שביניהם). לאחר מכן משווים את הסכום שהיה משלם כל מבטח למה שהיה משלם משנהו, והיחס בין החבויות העצמאיות הוא היחס לחלוקה. מאחר שתקרת הביטוח של הנתבעות הוא 1,030,000 ₪, לעולם הסכום שעל איילון לשלם הוא סכום הנזק בפועל. זהו גם הסכום שעל המבטחת הישירה של כלי הרכב לשלם, ועל כן היחס המתקבל הוא תמיד 50%.

ואולם, טוענת התובעת, שיטה זו נדחתה במשפט הישראלי, והשיטה הנקוטה בידי המחוקק היא "שיטת יחס סכומי הביטוח" (עמוד 375 למאמר). על פי שיטה זו, בודקים את הגבול המקסימלי של הכיסוי בכל פוליסה, מחברים את סך כל הכיסויים, וחלקו של כל מבטח הוא כיחס סכום התקרה שלו מתוך סך כל הכיסויים. במקרה שלנו: בפוליסה של הנתבעת 2 הגבול העליון הוא 1,030,000 ₪ (אתעלם מכך שלטעמי, הפרק הנכון בפוליסה מוביל לגבול מקסימלי של 2,000,000 ₪, שכן טענה זו נזנחה על ידי התובעת); בפוליסה של התובעת הגבול העליון הוא ערך הרכב (44,580 ₪). סך כל הכיסויים: 1,074,580 ₪. לפיכך, התובעת חייבת ביחס של 44,580 חלקי 1,074,580, והנתבעות - ביחס של 1,030,000 חלקי 1,074,580. כך, אנו מגיעים ל-4% התובעת, ו-96% הנתבעות.

29.     אודה, כי בטרם שמעתי את סיכומי הצדדים ובטרם קראתי את האסמכתאות אליהן הפנו הצדדים וכן אסמכתאות נוספות שבחנתי, סברתי שההגיון מחייב לנקוט את "שיטת יחס החבויות העצמאיות", כהצעת הנתבעות. נראה לי, שההשוואה הרלוונטית והראויה היא בין הסכומים שכל מבטח היה נדרש לשלם בגין הנזק הממשי שנגרם (אלמלא היה קיים המבטח האחר), ולא בין גבולות עליונים תיאורטיים, המופיעים בפוליסות. לא מצאתי הצדקה לחייב, באופן שרירותי, את המבטח שביטח בסכום גבוה יותר, כאשר לעיתים קרובות, הסכום הגבוה יותר נובע מכך שבוטחה "חבילת פריטים" גדולה יותר (הכוללת גם נכסים, שאינם קשורים דווקא למקרה הנבחן).

30.     אלא שהנתבעות לא הפנו אותי ולו לפסק דין אחד של בית המשפט העליון, בו ננקטה שיטה זו, וכנראה שלא בכדי. הן הפנו לפסק דין מחוזי אחד (ענין גנאם) ולשני פסקי דין של בית משפט השלום (אך יש לעיין גם בפסק הדין בת"א (קריות) 2206/02‏ ‏עבדאלרחים אסמעיל נ' כלל חברה לבטוח בע"מ ולהערת בית המשפט שם, המסייגת את האמור בפסק הדין בענין גנאם). יותר מכך: במסמכים הנוספים שהגישו הנתבעות נכתב במפורש, כי המקרים בהם סולקו התביעות האחרות הנוגעות למקרה דנן, על בסיס שיטה זו, המביאה לחלוקה של 50%, נעשה הדבר בהסכמה, ללא התדיינות (נספח יב - הודעת דואר אלקטרוני מאיילון, מיום 2.7.08).

31.     התובעת, לעומת זאת, הפנתה לאסמכתאות, לרבות של בית המשפט העליון, התומכות בעמדתה לפיה השיטה שאומצה בישראל היא "שיטת יחס סכומי הביטוח", וביניהן: חשין במאמרו (עמודים 396-398); רע"א צמנטכל (פיסקה 20); ענין פרץ, פסקאות 31 ו-33 ובמספר פסקי דין של בתי משפט מחוזיים ושלום.

ענין פרץ מתייחס בעיקר לנושא של ביטוח כפל בהקשר של ביטוח אחריות, להבדיל מביטוח נכסים, אך דווקא משום כך, ההתייחסות באותו פסק דין לנושא המצב המשפטי בהקשר של ביטוח נכסים, היא כאל ענין מובן מאליו:
"לגבי ביטוח נכסים לא השאיר המחוקק לבחירתם של בתי המשפט את קביעת שיעור ההשתתפות בין המבטחים. הוא אימץ כאמור בסעיף 59(ד) שיטת חלוקה המבוססת על החבות הפוטנציאלית על פי הפוליסה. שיטת 'יחס סכומי הביטוח'...." [ההדגשה במקור - מ.ב.נ].

יותר מכך: בית המשפט העליון מזהיר מפני נקיטת שיטה שונה, אך בשל כך שהשיטה האמורה אינה נראית צודקת או הגיונית למותב זה או אחר:

"... כאמור, נמתחה בקורת על שיטת ההשתתפות שקבע המחוקק בסעיף 59(ד), גם לגבי ביטוח נכסים. נניח לצורך הענין שהמבקרים צודקים. אף אם צודקים הם, הרי אין להמיר את השיטה בשל כך שיש עליה בקורת...".

לאור האמור, אני מקבלת את עמדת התובעת בנושא אופן חלוקת הנטל.

32.     מן המקובץ עולה, כי אם יקבע שעילת ביטוח כפל חלה במקרה דנן, חרף הדברים שכתבתי לעיל בנושא היות הנתבעות אחראיות, לבדן, לתשלום מלוא הנזק בשל היותן האחראיות לנזק, הרי שמסכום הנזק שיפורט להלן, על הנתבעות לשלם 96% ועל התובעת לשאת ב-4%.

סיכום

33.     לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את נזקיה בסך 45,180 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.9.00 ועד התשלום המלא בפועל.

מהסכום האמור יקוזז החוב שחבה התובעת לנתבעות בגין הוצאות המשפט בבקשה למתן פסק דין חלקי, בסך 1,500 ₪ + מע"מ, בתוספת ריבית והצמדה מיום החלטתה של השופטת פלינר ועד התשלום המלא בפועל.

נוסף על כך, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט, הכוללות שכר טרחת עו"ד, בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זכות התחלוף (שיבוב)

  2. תביעת שיבוב נגד נהג

  3. תביעת שיבוב נזק לרכב

  4. מדד שלילי בתביעת שיבוב

  5. זכות שיבוב - כפל ביטוח

  6. תביעת תחלוף - נזק לרכב

  7. תביעת שיבוב נזק למשאית

  8. תביעת שיבוב תאונת דרכים

  9. ערעור בנושא הסכם השיבוב

  10. קדימות בהגשת תביעת שיבוב

  11. תביעת שיבוב בגין נזקי מים

  12. זכאות ל 25 אחוז בתביעה נבלעת

  13. תביעת שיבוב בעקבות תאונת דרכים

  14. תביעת שיבוב בגין נזקי רכוש לרכב

  15. התקבל ערעור על דחיית תביעת שיבוב

  16. תביעת שיבוב בגין נזקים לרכב חונה

  17. תביעה מעורבת שבה תביעת תחלוף - שיבוב

  18. תביעת שיבוב ביטוח לאומי - סעיף 328

  19. תאונת דרכים בעבודה לעצמאי - זכות שיבוב

  20. תביעת שיבוב בגין נזקי רכב מבוטח התובעת עקב תאונה

  21. תביעת שיבוב בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב בשל נפילת ענף עץ

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון