התנאים לביטול פוליסת ביטוח

מהם התנאים לביטול פוליסת ביטוח ?

על פי סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, צריכים להתקיים 3 שלבים, על מנת שתקום זכותה של חברת ביטוח לבטל את הפוליסה בשל אי תשלום פרמיה:

  1.      ראשית - כי הפרמיה או חלק ממנה לא שולמה;
  2.      שנית - כי המבטחת דרשה מהמבוטח בכתב להסדיר את תשלום הפרמיה ונתנה לו אורכה בת 15 יום לשם כך;
  3.      שלישית - כי המבטחת הודיעה למבוטח בכתב, שהפוליסה תבוטל תוך 21 ימים נוספים, אם לא יסדיר את תשלום הפרמיה.


חוק חוזה הביטוח הוא חוק צרכני, ומגמתו להגן על הצרכן-המבוטח, כצד "החלש" לחוזה הביטוח, לעומת חברת הביטוח, שהיא הצד "החזק".

בעניין ביטול הפוליסה בשל אי תשלום פרמיה, או חלק ממנה, יוצר חוק חוזה הביטוח הסדר קוגנטי, שמגביל את זכותה של המבטחת לבטל את החוזה בשל אי תשלום הפרמיה, לעומת הזכות על פי דיני החוזים הכלליים.

המחלוקת העיקרית בפסק הדין להלן נסבה על השאלה האם הפוליסה בוטלה כדין, ובאופן ספציפי: האם כלל יצאה ידי חובתה, על פי סעיף 15 (א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), לשגר אל המבוטח שתי הודעות התראה בכתב.


להלן פסק דין בנושא התנאים לביטול פוליסת ביטוח:

פסק-דין

1.     דירתה של התובעת, עו"ד, היתה מבוטחת אצל הנתבעת 5, חברת הביטוח "כלל" (להלן: כלל), בין השנים 2001 -2004, באמצעות סוכנות ביטוח "צמד", שבה פעלו סוכני הביטוח, הנתבעים 2, 3 ו- 4: ה"ה אריה יהודה, שלומי יהודה ואורי בוים. ככל שמדובר בסוכני הביטוח יחדיו, הם ייקראו להלן: הסוכנים.
פוליסת הביטוח של התובעת חודשה מידי שנה, ולאחרונה - ביום 18.6.04, לתקופת ביטוח החל מיום 1.7.04 עד יום 30.6.05. הפוליסה המחודשת הופקה ביום 1.7.04.
בשל אי תשלום פרמיה, למרות התראות, ביטלה כלל את הפוליסה. לביטול קדמו שני מכתבי התראה ששוגרו אל התובעת ואל הסוכנים: האחד - ביום 21.10.04, והשני - ביום 21.11.04.


בסעיף 7 של תצהירה של חתמת כלל, גב' שוש זאבי, נאמר כי הפוליסה בוטלה ביום 31.12.04, אך על פי רשימת ביטול הפוליסה, נספח ד' לתצהיר, עולה כי מסמך זה הופק ביום 29.12.04. ב"כ כלל העיר כי נפלה בתצהיר טעות בעניין זה, וכי הפוליסה בוטלה 21 יום לאחר מכתב ההתראה השני, כפי שנאמר בו. מכאן עולה כי מועד הביטול היה באמצע חודש דצמבר 2004, אם כי מסמך הביטול הופק רק ביום 29.12.04. גב' זאבי הסבירה בעדותה כי מדובר במועד הביצוע של הפעולה הטכנית של הביטול, במחשב, אך פעולת הביטול עצמה היא רטרואקטיבית, והביטול חל ממועד הפקתה של הפוליסה.

גב' זאבי לא ידעה להשיב על שאלות בדבר המשמעות המשפטית של ביצוע פעולת הביטול ביום 29.12.04, כגון: לו היה מקרה הביטוח מתרחש מספר ימים קודם לכן - האם היתה אז הפוליסה עדיין בתוקף. כל שהיתה מוכנה גב' זאבי לאשר היה כי הפוליסה בוטלה, לכל המאוחר, ביום 29.12.04.
השאלה מה היה דין הפוליסה, לו אירע מקרה-הביטוח זמן מה לפני פעולת הביטול, היא תיאורטית לענייננו, כיוון שאירוע-הביטוח נתגלה רק ביום 2.1.05, כפי שיפורט להלן.

2.     התובעת טוענת כי ביום 2.1.05 היא גילתה שנגנבו מביתה תכשיטים ובגדים. כשפנתה, באמצעות הסוכנים, אל כלל, על מנת לקבל את תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה, הסתבר לתובעת כי הפוליסה בוטלה בסוף חודש דצמבר 2004. פניותיהם של הסוכנים אל כלל בבקשה "להחיות" את הפוליסה, לפנים משורת הדין, נדחו, וכלל לא פיצתה את התובעת בגין הגניבה הנטענת, שאירעה לאחר ביטול הפוליסה.

3.     התובעת טוענת כי הסוכנים התרשלו כלפיה בעניין ביצוע תשלומי הפרמיות, ובכך שלא הודיעו לה על התראות הביטול לגבי הפוליסה, ועל כן עליהם לפצותה בגין נזקי הגניבה.

עוד טוענת התובעת, כי כלל אחראית לרשלנות הסוכנים, בהיותם שלוחיה, ועל כן נושאת אף היא באחריות לפצותה.
התובעת תבעה פיצוי בסך 44,000 ₪ בגין התכשיטים והבגדים שנגנבו וכן בגין הוצאות ועוגמת נפש.
התביעה הוגשה תחילה כנגד חמישה נתבעים, שהראשונה בהם היתה סוכנות הביטוח "צמד", אך נתבעת זו נמחקה, כיוון שאינה אישיות משפטית, ונותרה התביעה כנגד הסוכנים וכנגד כלל. הסוכנים מצידם הגישו הודעה לצד שלישי כנגד כלל.

4.     התובעת טוענת כי במשך השנים, שבהן האריכה מידי שנה את תוקף הפוליסה, היא שילמה את הפרמיה תמיד באמצעות אותו כרטיס אשראי, וזה היה אמצעי התשלום שבו היה על הסוכנים להשתמש גם לתשלום הפרמיה עבור הפוליסה שבה מדובר. התובעת אישרה כי קיבלה מכלל שני מכתבי התראה בעניין אי תשלום הפרמיה, והתראה לביטול הפוליסה: האחד מאוקטובר 2004 והשני מנובמבר, אך בשולי מכתבי ההתראה הללו נאמר שאם בינתיים הוסדר התשלום, יש לראות את ההודעה כמבוטלת. לטענת התובעת, היא הסתמכה על כך, שהתשלום אמנם הוסדר על ידי הסוכנים, באמצעות כרטיס האשראי שלה, ועל כן לא התייחסה למכתבי ההתראה.
אין מחלוקת כי ביום 29.12.04 התקשרה אל התובעת מזכירת הסוכנים, גב' דלית גרבש, בעניין הצורך להסדיר את אמצעי התשלום, אך התובעת טוענת כי דלית רק ביקשה לברר עמה את מספר כרטיס האשראי, ולשאלתה אם יש בעיה השיבה דלית בשלילה ומסרה לה כי הפוליסה בתוקף. לטענת התובעת, היא הסתמכה על דברים אלה באמונתה כי הפוליסה אמנם בתוקף (כפי שצויין, הפוליסה בוטלה על ידי כלל במועד שבו התקיימה אותה שיחה).



5.     מנגד טוענים הנתבעים כי גם בתקופת הפוליסה הקודמת היו בעיות גבייה מהתובעת, וכי היא שילמה את הפרמיה רק לאחר שני מכתבי התראה, ולאחר שהפוליסה עמדה להתבטל.
הסוכנים טוענים כי אין זה נכון, שהתובעת שילמה את הפרמיה תמיד באמצעות אותו כרטיס אשראי. כך, בראשית 2002 היא ביקשה לשלם בשיק במקום בכרטיס האשראי. עוד טוענים הסוכנים, כי אין הארכה "אוטומטית" לגבי אמצעי התשלום עבור הפוליסה, וכי בכל שנה, עם חידוש הפוליסה, מתבקש המבוטח למסור את הפרטים של אמצעי התשלום עבור הפרמיה.
לגבי הפוליסה המדוברת טוענים הסוכנים כי פקידותיהם התקשרו אל התובעת מספר פעמים והעמידו אותה על הצורך להסדיר את אמצעי התשלום עבור פוליסה זו. לטענתם, הושארו מספר פעמים הודעות במשיבון של התובעת, ללא מענה. לאחר מכן נוצר קשר עם התובעת, והיא הבטיחה להודיע לסוכנים את אמצעי התשלום, אך לא עשתה כן. בשיחה עם דלית, בסוף דצמבר 2004, מסרה לה התובעת כי היא נמצאת בדרכה לאילת, וכשתשוב תמסור לסוכנים את מספר כרטיס האשראי לתשלום, אך היא לא עשתה כן טרם ביטול הפוליסה.
הסוכנים טוענים כי בנסיבות אלה אין רשלנות מצידם כלפי התובעת, וכי בה האשם בכך שלא נענתה להודעותיהם ולהתראותיהם, כי עליה למסור את פרטי אמצעי התשלום, וכפועל יוצא - האשם במצב הדברים שנוצר עם ביטול הפוליסה רובץ על שכם התובעת.
כלל טוענת כי הסוכנים לא היו שלוחיה, לגבי הנסיבות שבהן מדובר, וכי אין מוטלת עליה אחריות שילוחית, או כל אחריות אחרת, לנזקיה של התובעת, לאחר שהיא מצידה שיגרה אל התובעת את ההתראות הנדרשות בדבר אי תשלום הפרמיה ובדבר ביטול הפוליסה, אם לא יוסדר התשלום.




6.     בעדותה בביהמ"ש אישרה התובעת כי בהודעת חידוש הפוליסה (נספח ב' לתצהירה) סומן כי עליה ליצור קשר עם הסוכנים להסדרת אמצעי התשלום, אך היא לא עשתה כן, למרות שממשרד הסוכנים התקשרו אליה מספר פעמים. עוד אישרה התובעת כי האמור בתצהירה, שבמשך כל שנות הביטוח היא השתמשה באותו כרטיס אשראי, אינו מדוייק. התובעת אישרה כי פעם אחת שילמה בשיק, וכן - כי לא מסרה כאמצעי תשלום, כל השנים הללו, אותו כרטיס אשראי שצויין בתצהירה, אלא השתמשה במספר כרטיסי אשראי. עוד אישרה התובעת כי היו עיכובים בתשלום הפרמיות על ידה, וכי "היו צריכים להתקשר אלי יותר מפעם אחת" (בעמ' 4 לפר').
בתשובה לשאלה לגבי התראות לתשלום הפרמיה, שהתובעת קיבלה מהסוכנים בשנת 2003, השיבה התובעת כי היא הודיעה לסוכנים את מספר כרטיס האשראי עוד לפני משלוח ההתראות הללו, אך לא היה לה הסבר מדוע חרף טענתה זו נצרכו הסוכנים לשלוח לה התראות גם באוגוסט וגם בספטמבר 2003, לגבי הפוליסה, שתוקפה החל ביולי אותה שנה.
התובעת אישרה כי קיבלה גם מכלל התראות על ביטול אותה פוליסה, הן בספטמבר והן באוקטובר 2003. אין מחלוקת כי התובעת הסדירה את תשלום הפרמיה לאותה פוליסה רק בנובמבר 2003, ממש ערב ביטול הפוליסה.
לגבי מכתבי ההתראה של כלל בעניין ביטול הפוליסה דנן: בישיבה מקדמית ביום 28.10.07 מסרה התובעת, כי קיבלה את שני המכתבים הללו, אך בתצהירה ובעדותה בדיון ההוכחות טענה כי את השני מביניהם היא קיבלה רק לאחר ביטול הפוליסה.
התובעת טענה כי מסרה את מספר כרטיס האשראי לחיוב לפקידת הסוכנים בשם עליזה, ועל כן ראתה כ"מבוטל" את מכתב ההתראה של כלל, ששוגר אליה כחודשיים לאחר הקמת הפוליסה, וסברה כי נשלח בטעות. לשאלה מדוע לא ביררה זאת, השיבה התובעת: "אני כזו, סטודנטית, אם לילדים, עברתי דירה. לא ביררתי" (בעמ' 6 לפר').

לגבי השיחה בסוף דצמבר 2004, עם הפקידה דלית, כשהתובעת היתה בדרכה לאילת, אישרה התובעת כי באותה שיחה היא הבינה, שיש בעיה לגבי תשלום הפרמיה, למרות שלטענתה - היא מסרה את פרטי כרטיס האשראי לתשלום כבר מספר חודשים קודם לכן.
למרות זאת, העידה התובעת כי היא לא מיהרה ליצור קשר עם הסוכנים, בהגיעה לאילת, על מנת לברר את פשר הדבר. לדבריה, הבינה שתוכל לעשות זאת במועד מאוחר יותר. אולם גם בשובה לביתה לא התקשרה התובעת אל הסוכנים בעניין הסדרת תשלום הפרמיה.
התובעת אישרה (בעמ' 10 לפר') כי היא לא הודיעה לפקידה דלית את מספר כרטיס האשראי שלה, גם לאחר ששבה מאילת.
עוד אישרה התובעת כי באותה שיחה, ייתכן שדלית אמרה לה, שהפוליסה שלה עומדת לפני ביטול, אך הדבר לא גרם לתובעת להזדעק, כיוון שסיכמה עם דלית שתחזור אליה, כשתשוב מאילת (כפי שצויין, התובעת אישרה כי לא מיהרה לחזור אל דלית, גם לאחר שובה מאילת).
דבר גניבת התכשיטים והבגדים מביתה התגלה לתובעת יום לאחר שובה מאילת, ולמחרת כבר "התבשרה" על ידי הסוכנים, כי הפוליסה לא היתה בתוקף במועד הגניבה הנטען.
התובעת טענה כי כל שהיה על הסוכנים לעשות, על מנת שתהא לה פוליסה בת תוקף במועד הגניבה, היה להעביר את מספר כרטיס האשראי, שהיא מסרה להם כאמצעי תשלום, אל חברת כרטיסי האשראי, על מנת להבטיח תשלום הפרמיה. ב"כ הסוכנים עימת את התובעת עם הפירכה, כי אין זה הגיוני, שהיה בידי הסוכנים מספר כרטיס אשראי לביצוע התשלום, אך הם נמנעו מלבצע באמצעותו את תשלום הפרמיה, למרות שהתובעת נתנה להם הרשאה לעשות כן. הסוכנים הרי מתפרנסים מכך שהמבוטחים עורכים באמצעותם את פוליסות הביטוח ומשלמים את הפרמיות. התובעת הגיבה על פירכה זו ב-"לא יודעת" (בעמ' 7 לפר').


7.     לגבי אירוע-הביטוח הנטען, של גניבת התכשיטים והבגדים מבית התובעת - אין מדובר בפריצה אל תוך הבית על ידי זרים, אלא כנראה, לדברי התובעת, בגניבה על ידי מאן דהוא מתוך הבית. התובעת העידה כי גילתה את גניבת התכשיטים והבגדים יום לאחר ששבה לביתה מהשהות באילת. מאילת היא שבה במוצאי שבת, ולמחרת התכוונה לצאת לבלות, ואז גילתה כי תכשיט שחיפשה חסר, ובעקבות כך גילתה את הגניבה של התכשיטים והבגדים מביתה.
התובעת טענה כי הגישה תלונה במשטרה בשבוע שלאחר האירוע, אך דברים אלה אינם מתיישבים עם עדות התובעת, כי גילתה את הגניבה ביום 2.1.05, ואילו התלונה למשטרה, שצורפה לתביעה, הוגשה רק ביום 26.1.05. לשאלה בדבר הסיבה לשיהוי זה בהגשת התלונה השיבה התובעת, כי לא היה מדובר בפריצה לבית, שניתן היה לבדוק. התובעת העידה כי חשדה בעוזרת הבית שלה, אך העוזרת הכחישה קשר לגניבה, והדבר לא הוכח.

8.     מטעם הסוכנים העיד הסוכן שלומי יהודה וכן שתי פקידות של הסוכנים: גב' עליזה אטיאס, שעבדה בסוכנות משנת 1997 עד אוגוסט 2004, וגב' דלית גרבש, שהחלה לעבוד בסוכנות באוקטובר 2004.
עליזה מסרה בתצהירה כי בכל חידוש פוליסה היא היתה יוצרת קשר עם המבוטח על מנת להסדיר את תשלום הפרמיה.
לגבי הפוליסה המדוברת, היא שלחה לתובעת, ביום 18.6.04, מכתב לצורך חידוש הפוליסה. אין מחלוקת כי התובעת קיבלה מכתב זה ולא השיבה עליו. עוד נאמר בתצהירה של עליזה, כי משלא השיבה התובעת על אותו מכתב, היא התקשרה אליה פעמיים: ביום 25.7.04 וביום 3.8.04 והשאירה לה הודעה במשיבון שלה, אך התובעת לא חזרה אליה. התובעת אינה חולקת על עובדות אלה. עוד נאמר בתצהירה של עליזה כי לאחר המועדים הללו נוצר קשר עם התובעת, ועליזה הסבירה לה כי בהעדר הסדרה של אמצעי התשלום על ידה, היא מצוייה בחוב פרמיה כלפי חברת הביטוח, ועליה להסדיר את התשלום לבל תבוטל הפוליסה. עליזה מצהירה כי התובעת הבטיחה לחזור אל הסוכנים ולהסדיר את תשלום הפרמיות, אך לא עשתה כן. עליזה מוסיפה ומצהירה כי על פי הנחיות הסוכנים, אין לחדש באופן אוטומטי את אמצעי התשלום, אלא יש לקבל מהלקוח אמצעי תשלום, בכל חידוש של הפוליסה.
בחקירה הנגדית שערכה התובעת לעליזה היא העלתה לפניה את האפשרות, שהתובעת התקשרה אל הסוכנים, כשעליזה היתה בחופשה, ועל כן לא קיבלה את הודעתה. עליזה השיבה כי במקרה כזה היו הסוכנים משאירים לה הודעה בעניין זה.
דלית מסרה בתצהירה כי בחודש דצמבר 2004 הגיע דו"ח חריגי גבייה של כלל, ובו הופיעה התובעת. בעקבות כך התקשרה דלית אל התובעת, ביום 29.12.04, ומסרה לה כי עליה להסדיר את תשלום הפרמיה, שאם לא כן תבוטל הפוליסה. התובעת השיבה כי היא בדרכה לאילת, וכאשר תשוב תודיע את מספר כרטיס האשראי לחיוב. דלית מצהירה כי בשיחה זו היא הודיעה לתובעת במפורש, שהפוליסה עומדת לפני ביטול.
כפי שצויין, התובעת אמרה בעדותה כי "יכול להיות" שדלית הודיעה לה זאת, וכך אף בדברים שהציגה לדלית בחקירה הנגדית שערכה לה (בעמ' 11 לפר').
אין מחלוקת כי היו שתי שיחות בין התובעת לבין דלית: האחת - השיחה מיום 29.12.04, והשניה - לאחר אירוע הגניבה הנטען, שבה פנתה התובעת לסוכנים בקשר לאותו אירוע, ואז בדקה דלית במחשב וראתה שהפוליסה כבר בוטלה. דלית העידה כי בעקבות ההתראה שמסרה לתובעת, כי הפוליסה עומדת להתבטל, היא סמכה על כך שהתובעת תחזור אליה ותמסור את מספר כרטיס האשראי לחיוב. לדבריה, התובעת לא אמרה לה שתחזור אליה לאחר שתשוב מאילת, ודלית לא ידעה כמה זמן תשהה התובעת באילת (למותר לומר כי את מספר כרטיס האשראי לחיוב ניתן למסור גם בשיחה מאילת, ואין הכרח, לשם כך, כי התובעת תשוב מאילת).



9.     הסוכן שלומי יהודה פירט בתצהירו קשיים שהתעוררו בגביית פרמיית הביטוח מהתובעת בשנים 2002 ו- 2003. בין החודשים אוגוסט - נובמבר 2003 הותרתה התובעת מספר פעמים, לרבות בכתב, כי טרם הסדירה את תשלום הפרמיה, וכי אם לא תעשה כן - תבוטל הפוליסה. למרות זאת, רק ביום 9.11.03 מסרה התובעת בטלפון את פרטי כרטיס האשראי לחיוב, וכך נמנע ביטולה של אותה פוליסה, לאחר שכבר יצאה לגביה התראת ביטול.
לגבי הפוליסה המדוברת, כפי שצויין - ביום 18.6.04 נשלח לתובעת מכתב מהסוכנים, שבו נדרשה להסדיר את אמצעי התשלום לפוליסה המחודשת, ובחודשים יולי ואוגוסט 2004 הושארו לתובעת הודעות טלפוניות, שלא נענו. ביום 21.11.04 יצאה מכלל הודעת ההתראה בדבר ביטול הפוליסה, שמוענה גם אל התובעת. כפי שצויין, שמה של התובעת הופיע גם בדו"ח חריגי גבייה, שכלל שיגרה אל הסוכנים בחודש דצמבר 2004, ובעקבות כך התקשרה דלית אל התובעת.
בחקירה הנגדית שערכה התובעת לשלומי יהודה, היא שאלה מי מילא את מקומה של מזכירת הסוכנים, בתקופה שבין אמצע אוגוסט - מועד הפסקת עבודתה של עליזה - לבין אוקטובר 2004 - מועד תחילת עבודתה של דלית. שלומי השיב כי בתקופה זו ביצע הוא את רוב שירותי המשרד. בהמשך עדותו הסביר שלומי, כי כאשר דלית שוחחה עם התובעת, ביום 29.12.04, היא ראתה ברישומי המחשב כי הפוליסה עומדת לפני ביטול, אך טרם היה רישום על ביטולה.
הדבר מתיישב עם דבריה של החתמת, גב' זאבי, ועם הרשום בנספח ד' לתצהירה, ולפיו בוצע אקט הביטול של הפוליסה על ידי כלל רק ביום 29.12.04. על כן סביר כי כאשר דלית שוחחה עם התובעת באותו יום, טרם הופיע על המחשב בסוכנות דבר ביטול הפוליסה, ולפיכך, על פי הרישום במחשב, כפי שעמד לנגד עיניה של דלית, טרם תועד כי הפוליסה בוטלה.
אשר לניסיונו "להחיות" את הפוליסה שבוטלה, העיד שלומי כי הוא נוהג לעשות שירות כזה עבור לקוח ותיק כמו התובעת, בהתבסס על כך שהיתה מבוטחת שנים


רבות, ובטענה כי נפלה טעות לגבי התשלום, אך כאמור, במקרה דנן לא היתה כלל מוכנה לקבל בקשה זו.
במהלך הדיון נשאלו הן החתמת, גב' זאבי, והן הסוכן, מר שלומי יהודה, אודות האפשרות "להחיות" את הפוליסה, לאחר ביטולה, אם המבוטח מסדיר את תשלום הפרמיה, מבלי שאירע בינתיים מקרה-ביטוח. גב' זאבי לא היתה מוכנה "להתחייב" בעניין זה והשיבה כי כל מקרה נבדק לגופו ב"הירארכיה" המתאימה, ואילו מר יהודה העיד כי "החייאת" פוליסה, בנסיבות כאלה, מבלי שאירע מקרה-ביטוח, היא מעשה שבשגרה.
על כל פנים, בענייננו אירע מקרה-הביטוח לאחר ביטול הפוליסה.

10.     לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את העדויות, מסקנתי - במישור העובדתי - היא כי התובעת לא מסרה לסוכנים את פרטי כרטיס האשראי לחיוב, כפי שהיא טוענת.
טענתה של התובעת, כאילו היה על הסוכנים להשתמש לצורך תשלום הפרמיה בפרטי כרטיס האשראי היחיד, שבאמצעותו שילמה תמיד - לא עמדה במבחן, לאחר שהתובעת עצמה אישרה כי שילמה את הפרמיה גם בשיק, וכי החליפה את כרטיס האשראי לתשלום.
הנתבעת אף לא כפרה בפרטים שמסרו הנתבעים אודות הבעיות שהתעוררו בגביית הפרמיה ממנה בשנים שקדמו לתקופת הפוליסה שבה מדובר.
הסוכנים ופקידותיהם העידו, כי אמצעי התשלום אינו מחודש באופן אוטומטי, וכי על המבוטח למסור את פרטי אמצעי התשלום בכל חידוש של הפוליסה. התובעת לא חלקה, למעשה, על דברים אלה. על כן אין לקבל את טענת התובעת, כאילו סוכם מראש בינה לבין הסוכנים, שכרטיס אשראי מסויים ישמש אמצעי תשלום, וכאילו הסוכנים התרשלו בכך שלא פעלו בהתאם לסיכום זה.
התובעת אישרה כי קיבלה את מכתב הסוכנים מיום 18.6.04, ולפיו היה עליה ליצור עמם קשר על מנת להודיע להם את פרטי כרטיס האשראי לחיוב (או דרך

תשלום אחרת). התובעת הודתה כי לא עשתה כן, וכי לא יצרה קשר עם הסוכנים, אלא לאחר מספר הודעות שהשאירו לה.
התובעת לא הראתה מתי, לטענתה, מסרה לסוכנים, או למי מטעמם, את פרטי כרטיס האשראי לחיוב. לא היה בפיה הסבר: אם אמנם מסרה לפקידות הסוכנים את הפרטים הללו - לשם מה היה צורך לחזור ולהתקשר אליה, ואף להתרות בה כי הפוליסה תבוטל, אם לא תסדיר את אמצעי התשלום.
מטבע הדברים, האינטרס של הסוכנים הוא כי המבוטח יסדיר את תשלום הפרמיה כנדרש, שהרי על כך פרנסתם. לו היתה התובעת מוסרת לסוכנים את פרטי כרטיס האשראי לחיוב, פשיטא שהיו מטפלים בתשלום הפרמיה, על פי הפרטים הללו.
הנסיבות שאינן במחלוקת, בעניין מסירת פרטי אמצעי התשלום על ידי התובעת רק ברגע האחרון לפני ביטול הפוליסה - לגבי הפוליסה משנת 2003 - בצירוף הודאת התובעת, כי היה צורך להתקשר אליה יותר מפעם אחת, וכי גם בשיחה עם דלית ביום 29.12.04 היא לא אמרה לדלית: 'הרי מסרתי לכם את פרטי כרטיס האשראי לחיוב, ומדוע אינכם פועלים בהתאם'; אלא השיבה לדלית כי תחזור אליה ותודיע לה את פרטי כרטיס האשראי - כל אלה מביאים למסקנה, כי התובעת לא מסרה לסוכנים את פרטי כרטיס האשראי לחיוב, וכי על אף מספר לא קטן של פניות אליה, וגם לאחר שקיבלה לפחות את מכתב ההתראה הראשון של כלל, ואולי אף את השני - היא לא דאגה להסדיר את תשלום הפרמיה, טרם ביטול הפוליסה.

11.     לנוכח מסקנתי, כי התובעת לא מסרה לסוכנים את פרטי כרטיס האשראי לחיוב, נשמטת הקרקע מתחת לטענה אחרת של התובעת, והיא: כי גם לו היה מוכח, שקיבלה את שני מכתבי ההתראה - עדיין אין בכך כדי לבסס את ביטול הפוליסה כדין, וזאת מהטעם שבאותן התראות צויין כי אם שולמה בינתיים הפרמיה, אזי יש לראות את ההתראה כמבוטלת. התובעת טענה כי היתה רשאית להסתמך על סיוג זה שבמכתבי ההתראה, מהטעם: "אני מבחינתי סמכתי על זה שמסרתי

מספר פעמים לנתבעים 2 - 4 (הסוכנים - י.ק.) את אמצעי התשלום" (סיכומי התובעת, בעמ' 27 לפר').
משדחיתי טענה עובדתית זו של התובעת, נדחית גם הטענה שנובעת ממנה: כי לנוכח מסירת פרטי כרטיס האשראי לסוכנים, היתה התובעת רשאית להסתמך על כך, שתשלומי הפרמיה הוסדרו, ולראות את ההתראות בדבר ביטול הפוליסה כמבוטלות.
לעניין אותו סיוג שבשולי מכתב ההתראה של חברת הביטוח, כתבה כב' השופטת נ. אחיטוב דברים שמדברים בעד עצמם: "באשר לסיומת המכתב, יכול היה המבוטח, בכל שלב מהשלבים, למנוע את הודעת הביטול, אם היה משלם את הפרמיה כנדרש. סיום המכתב מפנה לאפשרות זו. אין כל חובה שהודעת הביטול תהיה דווקא בלשון נחרצת. אין כל פסול בהודעת ביטול על תנאי, דהיינו, שההודעה לא תיכנס לתוקף, אם התמלא התנאי. לא עמד המבוטח בתנאי - הודעת הביטול שרירה וקיימת" (ת"א [תל אביב] 47419/05 פרץ נ. מנולייף - מנורה חברה לביטוח חיים בע"מ, בסעיף 5 של פסק הדין).

12.     טענה נוספת של התובעת היא כי כשהפקידה דלית שוחחה עמה, ביום 29.12.04, טרם נודע גם לסוכנים, שהפוליסה בוטלה, ועל כן אין לצפות שהתובעת תדע, במועד זה, את דבר ביטולה. אולם גם אם במועד האמור לא ידעו הסוכנים, ואף לא התובעת, שהפוליסה
בוטלה - הרי מהראיות עולה כי בשיחה באותו מועד התרתה דלית בתובעת במפורש, כי הפוליסה עומדת לפני ביטול. למרות זאת לא עשתה התובעת דבר על מנת למסור לסוכנים מייד את פרטי כרטיס האשראי לתשלום הפרמיה (או לשיטתה - לחזור ולמסור להם פרטים אלה). זאת יכלה התובעת לעשות ללא קושי גם מאילת, בשיחת טלפון אחת (או באמצעים אחרים כמו פקס או מייל). לו עשתה התובעת כן, ניתן להניח שאפשר היה לקיים את הפוליסה או "להחיותה", כפי שהעיד מר שלומי יהודה, כיוון שבאותו מועד טרם אירע אירוע-הביטוח הנטען.
     
זאת ועוד: לתובעת היה כבר ניסיון בהודעה-ברגע-האחרון של פרטי אמצעי התשלום, הודעה שמסרה לגבי הפוליסה משנת 2003, לאחר שגם לגביה הוצאה כבר התראת ביטול, אלא שלגבי אותה פוליסה דאגה התובעת למסור לסוכנים את פרטי אמצעי התשלום, ממש לפני ביטולה, למעלה מארבעה חודשים לאחר עריכתה של אותה פוליסה (ראו הפירוט בסיכומיו של ב"כ הסוכנים, בעמ' 33 לפר').
     לעומת זאת, לגבי הפוליסה דנן לא מסרה התובעת פרטי אמצעי תשלום עבור הפרמיה, וזאת גם לאחר ההתראה "החמה", כי הפוליסה עומדת להתבטל, התראה שקיבלה בשיחתה עם הפקידה דלית. התובעת לא מסרה הסבר למחדלה זה.
     על כן לא מצאתי רבותא גם בטענת התובעת, כי אין להכיר בביטול הפוליסה מהטעם שביום 29.12.04 לא ידעו על כך, לא הסוכנים ולא היא.
     התובעת העלתה אף טענה בעניין נספח לפוליסה, שעניינו רעידת אדמה, אך לא מצאתי כי עניין זה רלבנטי למחלוקת הטעונה הכרעה בתיק דנן.

     דיון בטענות המשפטיות

13.     התובעת טוענת כי הנתבעים "הרחיבו חזית", לעומת נימוקי ביטול הפוליסה שניתנו לה, וכי יש לדחות הרחבת חזית זו, והפועל היוצא מכך - יש להכיר בתחולת הפוליסה חרף ביטולה על ידי כלל. לעניין זה מסתמכת התובעת על רע"א 10645/01 הפניקס ואח' נ. אסולין, אך אין הנידון דומה לראייה. באותו עניין נדונה פוליסה לפיצוי בגין אובדן כושר עבודה, והמבוטח טען כי חברת הביטוח הרחיבה חזית, בכתב הגנתה, מעבר לנימוקים שניתנו לו לדחיית תביעתו על פי הפוליסה, וזאת בניגוד להנחיות המפקח על הביטוח. ביהמ"ש העליון דחה את בקשת רשות הערעור של חברת הביטוח, בשל הסטייה מהנחיות המפקח על הביטוח.
התובעת טוענת כי במכתב הדחייה של כלל שנשלח אליה (נספח ט' לכתב התביעה), הנימוק היחיד שניתן לדחיית התביעה הוא ביטול הפוליסה בשל אי תשלום הפרמיה.

לעומת זאת, בסעיפים 14 ו- 15 לתצהיר החתמת, גב' זאבי, נאמר כי על פי תנאי הפוליסה אין כיסוי למקרה של גניבה, פריצה או שוד של התכולה מושא הפוליסה, שנעשו על ידי בן משפחה של המבוטח או על ידי אדם שמתגורר בדירה ברשות המבוטח או בהסכמתו.
עוד פורטו באותו תצהיר מגבלות מסויימות לגבי היקף הכיסוי הביטוחי לתכשיטים, שפורטו בהערכה של גמולב, ולכאלה שלא פורטו בהערכה כזאת.
התובעת טוענת כי בטענות אלה של כלל יש משום הרחבת חזית, ביחס לנימוק שנמסר לה במכתב, שבו נדחתה תביעתה על פי הפוליסה, ועל כן יש להחיל כאן את הפסיקה בעניין אסולין הנ"ל.
בטרם תידון טענה זו של התובעת, יש להכריע במחלוקת המרכזית בתיק דנן: האם האחריות לביטול הפוליסה חלה על מי מהנתבעים, באופן שמזכה את התובעת בפיצויים בגין אירוע הביטוח הנטען, למרות שנתגלה לאחר ביטול הפוליסה. מחלוקת זו מבוססת על הנימוק שנכלל במכתב ההסבר שקיבלה התובעת מכלל, היינו: כי ביטול הפוליסה מחמת אי תשלום הפרמיה, לפני אירוע הביטוח הנטען, היא הסיבה להעדר כיסוי ביטוחי לאירוע זה.
רק אם תתקבל טענת התובעת, כי למרות זאת מגיע לה, בנסיבות העניין, כיסוי על פי הפוליסה - רק אז יהיה מקום לדון בטענה של הרחבת החזית.
טענה נוספת של התובעת היא כי היא הודיעה על הגניבה, ביום 2.1.05, בשעה 20:00, לאחד הסוכנים, מר אריה יהודה, אך הוא לא הובא להעיד, והדבר צריך לפעול לחובת הנתבעים, שלא העידו עד מהותי. מר שלומי יהודה העיד בעניין זה, כי מר אריה יהודה הוא אביו, ובמקום להתקשר אל האב, בשעת ערב - "מדוע לא צלצלת אלי? אני הסוכן ולא הוא" (בעמ' 23 לפר'). לא מצאתי ממש בטענת התובעת בעניין זה. אין מחלוקת כי הפוליסה בוטלה לפני יום 2.1.05. לפיכך, שיחת טלפון במועד זה, למספר הטלפון של האב, בשעה שבה הסוכנות סגורה - אין בה כדי לשנות את העובדות החשובות לענייננו.


לא מצאתי ממש אף בטענת התובעת, כי הנתבעים לא המציאו את דו"ח חריגי הגבייה, שהתקבל בסוכנות בחודש דצמבר 2004, ואשר לטענת התובעת הוא מסמך מהותי. המסמכים המהותיים הם מכתבי ההתראה של כלל לתובעת בעניין אי תשלום הפרמיה, וההתראה לפני ביטול הפוליסה. דו"ח חריגי הגבייה אינו אלא דיווח על המבוטחים, שטרם הסדירו את תשלום הפרמיה, ואין מחלוקת כי התובעת לא שילמה את הפרמיה. על כן אין לקבל את הטענה כי הנתבעים החסירו מסמך מהותי.

14.     המחלוקת העיקרית נסבה כאמור על השאלה האם הפוליסה בוטלה כדין, ובאופן ספציפי: האם כלל יצאה ידי חובתה, על פי סעיף 15 (א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), לשגר אל המבוטח שתי הודעות התראה בכתב.
כידוע, חוק חוזה הביטוח הוא חוק צרכני, ומגמתו להגן על הצרכן-המבוטח, כצד "החלש" לחוזה הביטוח, לעומת חברת הביטוח, שהיא הצד "החזק".
בעניין ביטול הפוליסה בשל אי תשלום פרמיה, או חלק ממנה, יוצר חוק חוזה הביטוח הסדר קוגנטי, שמגביל את זכותה של המבטחת לבטל את החוזה בשל אי תשלום הפרמיה, לעומת הזכות על פי דיני החוזים הכלליים.
על פי סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, צריכים להתקיים שלושה שלבים, על מנת שתקום זכותה של המבטחת לבטל את הפוליסה בשל אי תשלום פרמיה: ראשית - כי הפרמיה או חלק ממנה לא שולמה; שנית - כי המבטחת דרשה מהמבוטח בכתב להסדיר את תשלום הפרמיה ונתנה לו אורכה בת 15 יום לשם כך; ושלישית - כי המבטחת הודיעה למבוטח בכתב, שהפוליסה תבוטל תוך 21 ימים נוספים, אם לא יסדיר את תשלום הפרמיה. שלבים אלה הוגדרו בחיבורו של פרופ. ידין: חוק חוזה הביטוח (פירוש לחוקי החוזים בעריכת פרופ. טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית


בירושלים, התשמ"ד; להלן - ידין), והם פורטו אף בפסיקה שבאי- כוח הצדדים הסתמכו עליה.

15.     התובעת מסתמכת על מספר פסקי דין, שבהם נקבע כי הפוליסה בוטלה שלא כדין, כיוון שחברת הביטוח לא הוכיחה כי שיגרה למבוטח את שתי ההודעות הנדרשות, תוך הקפדה על מרווח זמן מספיק ביניהן (כך, ב-ע"א (ת"א) 2612/01 אזולאי נ. הכשרת היישוב; להלן: עניין אזולאי; ת"א (חי') 8219/05 מועדי ראמי נ. הראל חברה לביטוח בע"מ; ת"א (חי') 7062/06 ניו קופל בע"מ נ. חאלד בן תאופיק סעיד).
אולם בענייננו אין מחלוקת כי כלל שיגרה לתובעת את שתי ההודעות הנדרשות, תוך מרווח זמן מספיק ביניהן: האחת - ביום 21.10.04 (נספח ב' לתצהירה של גב' זאבי), והשנייה (התראת-הביטול) - ביום 21.11.04 (נספח ג' לאותו תצהיר). שתי ההודעות הללו נשלחו לכתובתה של התובעת: הדליות א 12 נתניה.
התובעת מודה כי קיבלה את ההתראה הראשונה. התובעת אינה טוענת כי כתובתה האמורה השתנתה בזמן שבין משלוח שתי ההתראות.
המחלוקת בנקודה זו מתמקדת בשאלה: האם קיבלה התובעת גם את ההתראה השנייה, התראת-הביטול?
          על כך מסרה התובעת מספר גירסות:
הראשונה - בישיבה מקדמית מיום 28.10.07. שם אמרה התובעת, ללא כל סייג: "אני קיבלתי את שני המכתבים מכלל חב' לביטוח שמודיעים על ביטול הפוליסה" (בעמ' 1 לפר' הישיבה המקדמית).
הגירסה השנייה נמסרה בסעיף 19 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת, שנערך במועד מאוחר לאותה ישיבה מקדמית. בתצהירה טענה התובעת כי אינה זוכרת שקיבלה את מכתב התראת-הביטול, אך בידיה עותק של מכתב זה, שנשלח אליה בפקס ביום 7.9.05.


את הגירסה השלישית מסרה התובעת בעדותה בדיון ההוכחות (בעמ' 6 לפר'). שם עומתה      התובעת עם דבריה בישיבה המקדמית ועל כך השיבה כי את התראת הביטול היא קיבלה בפקס, ביום 7.9.05, אך לא קיבלה אותה טרם ביטול הפוליסה. דברים אלה שונים מהאמור בתצהירה, שהרי "איני זוכרת" - כאמור בתצהיר - משמעו: אפשר שקיבלתי את המכתב אך איני זוכרת זאת.
ב"כ הסוכנים טען כי יש לראות בדבריה של התובעת בישיבה המקדמית הודאת בעל דין, ויש לדחות את ניסיונה של התובעת לחזור בה מהודאה זו, לאחר מכן.
ראייה שהובאה על ידי כלל לגבי משלוח התראת הביטול לתובעת היא רשימה של דברי דואר רשום ששלחה כלל, אשר צורפה לעותק של אותו מכתב (בנספח ג' לתצהירה של גב' זאבי), ובה מספר דבר הדואר הרשום ולצידו שמה של התובעת וכתובתה: הדליות א 12 נתניה, שאליה שוגר מכתב התראת-הביטול.
התובעת טוענת כי בכל הנסיבות והראיות הללו אין די, וכי על מנת לבסס ביטול כדין של הפוליסה, על כלל להוכיח כי התובעת קיבלה, בפועל, את מכתב התראת הביטול, סמוך לאחר שיגורו. היינו, לשיטתה של התובעת, אין די בכל הנסיבות שצויינו לעיל, לרבות הראייה בדבר שיגור המכתב בדואר רשום לכתובתה הנכונה, אלא על כלל להציג אישור מסירה לגבי המכתב האמור או להוכיח בדרך אחרת, כי התובעת קיבלה אותו ב"זמן אמת", ואם אין בידי כלל להוכיח זאת - אזי יש לקבוע כי הפוליסה בוטלה שלא דין.

16.     בטענה זו מסתמכת התובעת על האמור בספרו של ירון אליאס: דיני ביטוח (הוצאת בורסי, כרך א', בעמ' 364). המחבר אליאס כותב שם: "על פי הדעה המקובלת, אין המבטח יוצא ידי חובתו בהוכיחו כי שלח שתי הודעות כנדרש - עליו להוכיח כי אותן הודעות אכן הגיעו לידיו של המבוטח".
לעניין זה מפנה המחבר לחיבורו של פרופ. ידין (בעמ' 65), שם משווה הוא בין הנוסח של הסעיפים הקטנים (א) ו- (ב) לחוק חוזה הביטוח. בסעיף 15 (א) לחוק מצוייה הדרישה מחב' הביטוח לשגר למבוטח שתי התראות בכתב לגבי הפיגור

בתשלום הפרמיה: התראה אחת שנותנת למבוטח אורכה בת 15 יום להסדיר את התשלום; ובתום תקופה זו - התראה נוספת, כי הפוליסה תבוטל, אם תשלום הפרמיה לא יוסדר תוך 21 יום נוספים. בנוסח של סעיף קטן (א) אין קביעה מפורשת כי מניינם של הימים הללו יחל מיום שנמסרה ההתראה למבוטח.
לעומת זאת, בסעיף קטן (ב) של סעיף 15 האמור - שחל במקרה שבפוליסה נקבע, באופן בלתי הדיר, מוטב שאינו המבוטח - נקבע: "... אין המבטח רשאי לבטל את החוזה, אלא אם הודיע על הפיגור למוטב בכתב, והמוטב לא סילק את הסכום שבפיגור תוך 15 ימים מהיום שנמסרה לו ההודעה" (ההדגשה אינה במקור).
פרופ. ידין כותב בעניין זה, כי על פי היגיון הדברים, יש לחשב את מניין הימים לא מהמועד שבו הוצאה דרישת המבטחת, אלא מהמועד שבו היא נמסרה למבוטח. "כך מנוסחים סעיפים שונים של החוק, ובהם הסיפא לסעיף 15 (ב). מותר להניח שכך יש להבין את המציעתא של סעיף קטן (א), אף על פי שהנוסח לא דייק פורתא" (שם, בעמ' 65).
ניתן לציין לעניין זה גם את לשון סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח: "ביטל אחד הצדדים את החוזה על פי תנאיו או על פי חוק זה, מתבטל החוזה כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול לצד השני" (ההדגשה אינה במקור).
המלומד אליאס מפנה לעניין זה גם לפסק דינה של כב' השופטת דודקביץ ב-ת"א (הרצליה) 5043/97 סמיאטיץ נ. לה נסיונל, חברה לביטוח בע"מ (להלן: עניין סמיאטיץ) שם אומצה פרשנות זו.
התובעת הסתמכה על פסקי דין נוספים שבהם אומצה הפרשנות כי מניין המועדים, לצורך סעיף 15 (א) לחוק חוזה הביטוח, מתחיל מהיום שבו נמסרה ההתראה למבוטח (למשל, עניין אזולאי שצויין לעיל וכן ת"א (חי') 7062/06 ניו קופל בע"מ נ. חאלד בן תאופיק סעיד).
בהתאם לכך, מסירת ההודעות למבוטח היא אחד התנאים שצריכים להתקיים, על מנת שחברת הביטוח תצא ידי חובתה לפי סעיף 15 (א) לחוק חוזה הביטוח. התובעת טוענת כי הנטל להוכיח, שההודעות נמסרו למבוטח (או למוטב שאינו

המבוטח, בהתאם לסעיף 15 (ב) לחוק), הוא על חברת הביטוח. במילים אחרות: חברת הביטוח אינה יוצאת ידי חובתה אלא אם הוכיחה, לא רק ששיגרה את ההודעות הדרושות למבוטח, אלא גם כי המבוטח קיבל אותן.

17.     ב"כ כלל טענה כי כלל מילאה אחר הוראות סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, ועל כן יש לקבוע כי הפוליסה בוטלה כדין.
בפסיקה שהגישו ב"כ הצדדים נקבע כי הודעות חברת הביטוח, לפי סעיף 15 (א) לחוק, אינן חייבות להישלח בדואר רשום דווקא.
בענייננו, הוכיחה כלל כי התראת-הביטול - שהיא המסמך היחיד, שקבלתו על ידי התובעת שנוייה במחלוקת - נשלחה לתובעת בדואר רשום.
ב"כ כלל מבקשת לדחות את טענת התובעת, כי כלל אחראית לוודא, שהמבוטח קיבל את מכתבי ההתראה, וכי די באי-הוכחה על ידה של קבלת התראת הביטול, כדי להביא לקביעה שהפוליסה בוטלה שלא כדין.
לעניין זה מסתמכת ב"כ כלל על ת"א 2732/96 (בימ"ש השלום ברמלה) ברק נ. הפניקס, שם נפסק כי המנגנון של משלוח הודעות והתראות ביטול על ידי חברת הביטוח הוא אמין מאד, באופן שמקים חזקה לטובת חברת הביטוח, כי התראה שנשלחה לכתובת הנכונה של המבוטח הגיעה ליעדה, ועל המבוטח הנטל להוכיח ההיפך.
גם בעניין פרץ נ. מנולייף, שצויין לעיל, קבע ביהמ"ש, על פי הנסיבות והראיות שלפניו, כי המבוטח קיבל את ההתראות, למרות שחברת הביטוח לא הוכיחה זאת באופן פוזיטיבי, וחרף טענתם של התובעים כי אותן התראות מעולם לא הומצאו למבוטח.
     



18.     ב"כ כלל טענה עוד כי סעיף 57 ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש] מקים, בנסיבות העניין, חזקה לטובת כלל, כי התראת הביטול התקבלה אצל התובעת.
סעיף 57 ג' דן בהמצאה על ידי הדואר. בפיסקה (2) שבו נקבע - לגבי דבר דואר, שהמען עליו היה כשורה ודמי משלוחו שולמו - כי יראו את ההמצאה כמבוצעת "במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר".
בענייננו, אין מחלוקת כי התובעת קיבלה את מכתב ההתראה הראשון; כי המכתב השני, מכתב התראת-הביטול, נשלח אליה לאותה כתובת; וכי אותו מכתב נשלח בדואר רשום.
בנסיבות אלה, ומכוח סעיף 75 ג' (2) לפקודת הראיות - קמה לטובת כלל חזקה, כי הודעת הדואר הרשום הגיעה אל התובעת במועד שבו היה מכתב רגיל מגיע לתעודתו. הנטל להפריך חזקה זו מוטל על שכם התובעת.
כפי שצויין, התובעת טענה - בגירסותיה "המשופרות" - כי קיבלה את התראת הביטול בפקס רק ביום 7.9.05, אך היא לא טענה כי לא קיבלה הודעת דואר רשום לגבי מכתב התראה זה. אם התובעת נמנעה מלקחת דבר דואר רשום, שקיבלה הודעה אודותיו - אזי אינה יכולה להישמע בטענה כי אותו דבר דואר לא נמסר לה. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט לנדוי, כי אדם שמתעלם מהודעה כי התקבל עבורו דבר דואר רשום - "אין שומעים לטענתו שלא קרא את תוכן המכתב, ממש כאילו קיבל את המכתב לידיו והשליכו לסל" (ע"א 618/74 פאעור נ. קמיל, פ"ד כ"ט (2), בעמ' 686; הדברים צוטטו על ידי כב' השופט סולברג בפסק דינו בתיק א 13098/02 [בימ"ש השלום בירושלים] בני חן נ. הכשרת הישוב, שבו יישם, לזכות חברת הביטוח, את החזקה האמורה מכוח סעיף 57 ג' לפקודת הראיות. ב"כ כלל ציינה, בעמ' 38 לפר', פסקי דין נוספים שבהם יישמו בתי המשפט חזקה זו).

19.     כפי שצויין, חוק חוזה הביטוח הוא חוק צרכני אשר רבות מהוראותיו נועדו להגן על הצרכן-המבוטח מפני כוחה העדיף של חברת הביטוח. ההודעות הנדרשות, על פי סעיף 15 (א) לחוק, תקופות האורכה שנקבעו בו להסדרת הפיגור בתשלום הפרמיה, ואף מרווחי הזמן שנדרשים בין שתי ההודעות הללו - כל אלה נועדו למנוע מצב שבו תבוטל הפוליסה, כאשר המבוטח הזניח את הסדרת תשלום הפרמיה בהיסח הדעת, מתוך שכחה, בשל קושי זמני, וכדומה.
     אולם כאשר חברת הביטוח שלחה את הודעות-ההתראה כנדרש, והמבוטח בכל זאת לא הסדיר את תשלום הפרמיה בתקופות האורכה שניתנו לו - קמה זכותה של חברת הביטוח לבטל את הפוליסה.
     "הנה כי כן, המטרה היא לאפשר למבוטח ששכח, או אפילו התרשל, להסיר את המחדל ולשלם את הפרמיה, לבל ייוותר ללא כיסוי ביטוחי. אלא שאין לאפשר למבוטחים לנצל לרעה את הדרישות הדווקניות הללו, כדי להתחמק מקבלת ההודעות הנדרשות, ולהוסיף בדרך זו דרישה חדשה של מסירה אישית, אשר לא נקבעה בהסכם בין הצדדים" (סעיף 30 בפסק דינה של כב' השופטת חיימוביץ ב- ת.א. 611/04 (בימ"ש השלום בקרית גת) אלוש נ. סהר ציון חב' לביטוח בע"מ ואח'). גם בפסק דין זה יושמה, לזכות חברת הביטוח, החזקה שעל פי סעיף 57 ג' לפקודת הראיות.
המבוטח הוא אמנם "הצד החלש" בחוזה הביטוח, אך ברור שאין בכך כדי לפטור אותו מהתחייבויותיו על פי אותו חוזה, ובהן התחייבותו לשלם את הפרמיה עבור הפוליסה שהונפקה לו. זכותה של חברת הביטוח לבטל את הפוליסה, בשל אי תשלום הפרמיה, לא בוטלה בחוק חוזה הביטוח, אלא רק הותנתה בתנאים דווקניים של ההודעות הנדרשות על פי סעיף 15 (א) לחוק, וזאת על מנת להגן על המבוטח.
התובעת בענייננו לא הסדירה את תשלום הפרמיה, כמשך כמחצית השנה לאחר עריכת הפוליסה, וזאת על אף כל ההתראות, בעל פה ובכתב, אשר היא מודה


שקיבלה מהסוכנים, ולפחות מכתב ההתראה הראשון של כלל, שהתובעת מודה שקיבלה.
השאלה שעומדת להכרעתי היא רק: האם קיבלה התובעת גם את התראת-הביטול.
הנתבעים ביקשו לראות בדברי התובעת בעניין זה בישיבה המקדמית הודאת בעל דין, ולדידם היה מקום להכריע במחלוקת האמורה כבר על פי הודאה זו. אכן, "מקצה השיפורים" שערכה התובעת, בתצהירה ובעדותה בביהמ"ש, ביחס לדבריה בישיבה המקדמית, אינו עושה רושם אמין.
אולם גם אם לא "אתפוס" את התובעת בדברים הללו, כהודאת בעל דין, מסקנתי היא כי קבלת התראת הביטול על ידי התובעת הוכחה כנדרש. אין מחלוקת כי התראה זו שוגרה לתובעת בדואר רשום, לכתובתה הנכונה, ובנסיבות אלה קמה לזכות כלל החזקה שעל פי סעיף 57 ג' לפקודת הראיות, כי התראת-הביטול הגיעה אל התובעת ימים ספורים לאחר ששוגרה. הנטל להפריך חזקה זו מוטל על שכם התובעת, והיא לא הרימה אותו.
המסקנה היא איפוא כי הוכח כנדרש הן שיגורה של התראת-הביטול אל התובעת והן - כי מכתב ההתראה הגיע אליה.
אני מאמצת, בכל הכבוד, את הפסיקה, שב"כ כלל הסתמכה עליה, ואשר חלק ממנה צויין לעיל. אני סבורה שקבלת טיעונה של התובעת, כי ללא הצגת אישור מסירה או הוכחה פוזיטיבית אחרת לקבלת ההתראה ששוגרה בדואר רשום, אין חברת הביטוח יוצאת ידי חובתה על פי סעיף 15 (א) לחוק חוזה הביטוח - תהא בגדר הפרת האיזון הראוי בין זכויות הצדדים, אשר נקבע באותו סעיף. תוצאה כזאת תפגע בסופו של דבר בציבור המבוטחים, כיוון שאם כך ייפסק, יצטרכו חברות הביטוח לבצע מסירה אישית של שתי הודעות ההתראה, על פי סעיף 15 (א) לחוק, על העלויות הכרוכות בכך, אשר "יגולגלו" על המבוטחים.
אציין כי בפסקי הדין, שהתובעת הסתמכה עליהם, התקיימו - לעניין קבלת ההתראות על ידי המבוטח - נסיבות עובדתיות שונות מאשר במקרה שלנו: כך, בעניין סמיאטיץ מצא ביהמ"ש, על פי הראיות שהובאו שם, לרבות עדותו של סוכן

הביטוח, כי חברת הביטוח לא הוכיחה ששלחה הודעות כלשהן למבוטח, למוטבת על פי הפוליסה, ואף לא לסוכן הביטוח. בעניין אזולאי היה מדובר במבוטח, ששילם כבר שני שלישים מסכום הפרמיה. אותו מבוטח אף הודיע במפורש, באמצעות סוכן הביטוח שלו, על שינוי בכתובתו, ואילו הודעת חברת הביטוח שוגרה אל הכתובת הקודמת, שהמבוטח הודיע שאינה עוד כתובתו. בפסק דין נוסף, שהתובעת הסתמכה עליו: ניו קופל נ. חאלד (אוזכר בסעיף 15 לעיל) לא התקיים מרווח זמן מספיק, בהתאם לתקופות האורכה הנדרשות על פי סעיף 15 (א), בין שתי ההודעות שחברת הביטוח טענה ששלחה למבוטח.
אלה הנסיבות העובדתיות, שעל בסיסן קבעו בתי המשפט, במקרים הללו, כי חברת הביטוח לא יצאה ידי חובתה על פי סעיף 15 (א) לחוק חוזה הביטוח.
הנסיבות בענייננו שונות לחלוטין, וכך אף התוצאה.

20.     לסיכום, התובעת לא הסדירה כלל את תשלום הפרמיה, במשך כמחצית השנה לאחר עריכת הפוליסה, והתעלמה לחלוטין מפניות ומהתראות שקיבלה מהסוכנים, בעל פה ובכתב, ואף מההתראות שקיבלה מכלל.
     כלל שיגרה אל התובעת שתי התראות, כנדרש על פי סעיף 15 (א) לחוק חוזה הביטוח, והוכח במידה הדרושה כי התובעת קיבלה התראות אלה.
     בנסיבות אלה, בוטלה הפוליסה כדין, לפני אירוע-הביטוח הנטען, ויש לדחות את תביעתה של התובעת לתגמולי ביטוח על פי הפוליסה.
     לנוכח מסקנתי זו, מתייתר הצורך לדון בשאלות שהיו שנויות במחלוקת, לגבי עצם התחולה, ולגבי ההיקף, של הכיסוי הביטוחי ביחס לנסיבות האירוע הנטען.

21.     לא מצאתי כי היתה רשלנות כלשהי מצד הסוכנים, אשר בגינה בוטלה הפוליסה, כטענת התובעת.
     אין מחלוקת כי כשבועיים לפני תחילת תקופת הביטוח על פי הפוליסה שבה מדובר קיבלה התובעת מהסוכנים הודעה בכתב בדבר חידוש הפוליסה (הודעת הסוכנים

מיום 18.6.04), ובה ביקשו ממנה הסוכנים להודיע להם את פרטי אמצעי התשלום להסדרת הפרמיה. התובעת מודה כי לא עשתה כן, וכי לא השיבה אף על מספר הודעות טלפוניות שהסוכנים השאירו במשיבון שלה. דחיתי את טענת התובעת, כאילו הודיעה למזכירת הסוכנים את פרטי כרטיס האשראי לחיוב וקיבלתי את גירסת הסוכנים, כי התובעת לא עשתה כן. אין מחלוקת כי מזכירת הסוכנים שוחחה עם התובעת ביום 29.12.04 - למעלה מחודש לאחר שנשלחה לתובעת התראת-הביטול - ובשיחה זו שבה והתרתה בתובעת, כי הפוליסה עומדת להתבטל. התובעת מודה כי גם לאחר התראה "חמה" זו היא לא הודיעה לסוכנים את פרטי כרטיס האשראי, או כל אמצעי תשלום אחר, להסדרת תשלום הפרמיה. אין ספק כי התובעת נהגה רשלנות רבתי, בעוד שהסוכנים מצידם חזרו ופנו אליה, ואף התרו בה כי הפוליסה תבוטל, כפי שעשו גם לגבי הפוליסה משנת 2003.
     האחריות למחדלה של התובעת להסדיר את תשלום הפרמיה, למרות האורכות וההתראות שניתנו לה, מוטלת של שכמה בלבד, ולא מצאתי בסיס לתביעתה כנגד הסוכנים.

22.     על פי כל האמור, אני דוחה את תביעתה של התובעת כנגד כל הנתבעים, ובכך "נשמטת" גם ההודעה לצד שלישי, שהסוכנים הגישו כנגד כלל.
     התובעת תשלם לסוכנים ולכלל (לכל אחד לחוד) הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך
6,000 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.
     בנוסף תשלם התובעת לסוכנים הוצאות המשפט לגבי ההודעה לצד שלישי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל.

23.     המזכירות תשלח את פסק הדין לתובעת ולב"כ הנתבעים.
זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהו גורם פוליסה ?

  2. מהי פוליסת ביטוח ?

  3. מוטב בפוליסת ביטוח

  4. פוליסה לא תקנית

  5. ביטול פוליסה חופפת

  6. עניין מהותי בפוליסה

  7. פרשנות פוליסת ביטוח

  8. חידוש פוליסה בטלפון

  9. פוליסות ביטוח חופפות

  10. הודעה על שינוי בפוליסה

  11. שיטת חישוב נכות בפוליסה

  12. מוטבים בפוליסה - יורשים

  13. האם הפוליסה בוטלה כדין ?

  14. התנאים לביטול פוליסת ביטוח

  15. בקשת נאמן לממש פוליסות ביטוח

  16. זכות יורש לעיין בפוליסת ביטוח

  17. חידוש אוטומטי של פוליסת ביטוח

  18. ביטוח כפל בפוליסת חבות מעבידים

  19. תביעה "להפעיל" פוליסה בגין תאונה

  20. ביטול הוראת קבע - פוליסת ביטוח

  21. הפרת דרישות מיגון בפוליסת ביטוח

  22. פוליסת ביטוח - נכות בביטוח לאומי

  23. עיקול זכויות המוטב בפוליסת ביטוח

  24. הגדרת "היזק גופני" בפוליסת ביטוח

  25. החובה לתת למבוטח את פוליסת הביטוח

  26. אי ידיעת היקף כיסוי ביטוחי בפוליסה

  27. זכויות עובדים מכח פוליסה קולקטיבית

  28. ביטול פוליסת ביטוח בשל פיגור בתשלום

  29. המונח ''החמרת מחלה קיימת'' בפוליסת ביטוח

  30. הגדרת ''עיסוק סביר'' בפוליסת ביטוח אובדן כושר

  31. חיוב מבוטחים שלא כדין בתשלום פרמיות "ריסק" בפוליסה

  32. אי קבלת העתק מפוליסת הביטוח לאחר כריתת חוזה הביטוח

  33. תביעה על פי פוליסת ביטוח אחריות מקצועית לעורכי דין

  34. אחריות מכוסה בפוליסה של קבלנים או קבלני משנה של המבוטח

  35. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), תש''ם-1980

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון