השתתפות עצמית בתביעת ביטוח שנדחתה

בית המשפט ציין כי במקרה שהודע למבוטח על ההצעה לפשרה, הרי אף אם לא יסכים לכך, אם לא ימצא בית המשפט כי היתה הצדקה להתנגדותו, ישלם את דמי ההשתתפות העצמית לחברת הביטוח במלואם.

אולם, במקרה שלא הודע לו כלל על הצעת הפשרה האמורה, אזי יקוזז מדמי ההשתתפות העצמית אותו שיעור הוצאות, שהיה נפסק בהליך שבין התובע למבוטח, אם היה נדרש בית המשפט לפוסקן, לאחר הסכמה על דחיית התביעה, תוך הותרת שאלת ההוצאות לבית המשפט.


להלן פסק דין בנושא השתתפות עצמית בתביעת ביטוח שנדחתה:

פסק דין

השופט ישעיהו שנלר - אב"ד
1.     מבטחת קיבלה על עצמה לייצג מבוטח בביטוח אחריות למוצר, בגין תביעה שהוגשה נגדו. בהסדר פשרה אשר לא הודע עליו למבוטח, הוסכם כי התביעה נגד המבוטח תדחה וללא צו להוצאות. המבטחת הוציאה הוצאות שונות ובכללן תשלום שכ"ט לעו"ד אשר ייצג מטעמה את המבוטח.
האם פטור המבוטח לשלם למבטחת, את אשר נקבע בפוליסה כ"השתתפות עצמית" של המבוטח, בגין אותן הוצאות, ואם לאו, מהו שיעור ההוצאות שיחוייב בהן.
זאת השאלה הנצטרכת להכרעה במקרה דנן.

תמצית עובדתית וההליכים המשפטיים.
2.     המערערת (לפנים הדר חברה לביטוח בע"מ) (להלן - המערערת או המבטחת), ביטחה את המשיבה (להלן - המשיבה או המבוטחת) בביטוח אחריות למוצר.
ברשימה נקבע: "השתתפות עצמית - לכל מקרה נזק או סדרת מקרי נזק הנובעים ממקור אחד או מסיבה מקורית אחת 6,300 ₪".
כך גם נקבע, בהוראות הפוליסה, כי הן גבולות האחריות והן דמי ההשתתפות העצמית יהיו צמודים למדד.

3.     הוראות נוספות, רלוונטיות מהפוליסה, הינן כדלקמן:
א.     חובת המבטח לשפות את המבוטח בגין סכומים שיימצא המבוטח חייב לשלם בגין "מקרה ביטוח שנגרם כתוצאה ישירה מפגם במוצרים שיוצרו על ידי המבוטח...". בנוסף - התחייב המבטח לשפות את המבוטח בגין "כל הוצאות הסבירות שיעשו בהסכמתו להגנה בפני כל תביעה לפיצוי בגין מקרה ביטוח".
ב.     בהמשך להוראות אלו נקבע כי "מסכום השיפוי וההוצאות ינוכו דמי ההשתתפות העצמית..." (ההדגשה כאן ולהלן שלי. -י.ש.).
ג.     "מקרה ביטוח" מוגדר, בין השאר, כהיזק גופני, ו"נזק" מוגדר כ"מקרה ביטוח...".
הביטוי "השתתפות עצמית" מוגדר כך: "הסכום בו ישא המבוטח מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישתלמו עקב נזק המכוסה עפ"י פוליסה זו".
ד. בסעיף 8 נקבע כי אם הכיר המבטח בחבותו עפ"י הפוליסה "יהיה רשאי לפי שיקול דעתו, ליטול לידיו ולנהל בשם המבוטח את ההגנה כלפי כל תביעה או יישובה של כל תביעה וכן לתבוע ולנהל בשם המבוטח שיפוי, פיצוי, השתתפות, דמי נזק. למבטח יהיה שיקול דעת מוחלט בנוגע לניהול כל ההליכים או בנוגע לסידור או יישוב כל תביעה..."

4.     במקרה דנן, ניזוק אדם כתוצאה מהתפוצצות צינור שהיה מחובר למכונת לחץ, בעת שעסק בהחלפת גלגל טרקטור. אותו אדם הגיש תביעה כנגד המוסך לתיקון תקרים וכנגד המבטחת בביטוח מעבידים (להלן - הנתבעות). אלו שלחו הודעה לצד שלישי כנגד המשיבה דנן. המשיבה הודיעה לסוכנות הביטוח כי אין לה כל אחריות, הואיל ולא קיים אצלה רישום מהשנים האחרונות, אודות מכירת מכשיר מהסוג שנטען כי גרם לנזק למוסך. לאחר בדיקה מקיפה מצאה המשיבה כי אכן כ- 5 שנים טרם התאונה, מכרה מכשיר למוסך, אולם האחריות בגינו הסתיימה משכבר, וכי לא בוצעה למכשיר תחזוקה שוטפת.
5.     לאחר שהוברר כי למשיבה אין כל אחריות, נחתם הסכם פשרה בין הניזוק לבין הנתבעות והמשיבה, לפיו הנתבעות תפצנה את הניזוק ואילו "ההודעה לצד השלישי (המשיבה) תידחה ללא צו להוצאות".
בשם המשיבה חתם על ההסדר עורך הדין שמונה ע"י המבטחת לטפל בתביעה, והסדר זה קיבל תוקף של פס"ד.

6.     המערערת הגישה תביעה נגד המשיבה בבית משפט השלום בת"א (ת.א. 741886/06), ע"ס 7,283 ₪, לתשלום דמי ההשתתפות העצמית, כשהם משוערכים למועד הגשת התביעה וטענה כי היא זכאית לסכום זה לאור "הוצאות דין וטורח" שנשאה בהם, בסך של כ- 20,000 ₪, אשר כללו גם תשלום שכ"ט עו"ד בסך 13,666 ₪.

7.     בית משפט קמא (כב' השופטת פרוסט-פרנקל), דחה את התביעה תוך חיוב המבטחת בהוצאות. בית המשפט אמנם קבע כי ביטוח אחריות מכסה גם הוצאות משפט סבירות, בהסתמכו על אשר קבע כב' השופט יצחק כהן בת.א. (חיפה) 2221/99 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית עילבון, (ט.פ.) (להלן- פרשת המגן), לפיו לא בכדי נקבע כי בביטוח אחריות כי המבוטח זכאי לקבל מהמבטחת גם "הוצאות הדין והטורח" שהוציא ונקט באופן סביר להקטנת הנזק. אכן בפרקטיקה, המבטחת מנהלת את ההגנה ומוציאה הוצאות אלו, אולם אין בכך לשנות מהותן ויש לראות בהוצאות אלו כשיפוי המבוטח בהתאם לסעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח) וכי אין נפקות לכך שכלפי הניזוק לא חוייבה המבטחת בתשלום.
הגם שכך קבע בית משפט קמא כי הואיל ולטענת המבוטחת לא הודע לה על תוכנו או הכוונה לכריתתו של הסדר הפשרה, וכן גם לא צויין בפניה כי תאלץ לשלם את דמי ההשתתפות העצמית, הרי הפרה המבטחת את הוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, היא זכות ההתנגדות שעמדה למבוטחת. לגירסת המבוטחת לא היתה מסכימה לפשרה מבלי שייפסקו הוצאות ועל כן דין התביעה להידחות, תוך הפניה לאשר נקבע ע"י כב' השופט רחמים כהן בת.א. (ת"א) 57868/05 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' ליד הנחל מקום בטבע בע"מ (ט.פ.) (להלן - פרשת איילון).

טענות הצדדים בערעור
8.     המערערת טענה כי קיימת סתירה בין חלקו הראשון של פסה"ד, דהיינו, אימוץ אשר נקבע בפרשת המגן לבין חלקו השני של פסה"ד, דהיינו אימוץ אשר נקבע בפרשת איילון. יתר על כן, לטענת המערערת העובדות והנסיבות בפרשת איילון היו שונות מהמקרה דנן, הואיל ושם במסגרת הסדר הפשרה, המבוטח חוייב בתשלום לצד השלישי. משכך, גם לא היה מקום להידרש במקרה דנן להוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח.
המערערת מפנה להוראות הפוליסה וכי על כן במקרה דנן מדובר במקרה ביטוח שכן לניזוק נגרם נזק גופני. כל שנדרש שהנזק יהיה מכוסה לפי הפוליסה ולא כי המבוטח אחראי לו.
עוד טוענת המערערת כי לא הפרה את חובת תום הלב בהעדר אותן הבהרות כלפי המבוטחת, בה בשעה שהחיוב בהשתתפות עצמית, מופיע בפוליסה וכי אין מקום לאפשר למבוטח להתנגד להסדר פשרה בו לא חוייב במאומה, הכל בגין ההסכמה לענין ההוצאות - דבר שיהיה מנוגד למדיניות עדוד פשרות.

9.     המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור מטעמי בית משפט קמא. לשיטתה, שיתפה פעולה עם המבטחת, טענה מלכתחילה כי המכונה לא נרכשה אצלה וכי שיתפה פעולה וסייעה לעוה"ד לפעול לדחיית התביעה. כך, לא היתה מסכימה להסדר הפשרה תוך ויתור על הוצאות, אם היתה מודעת להסכם הפשרה ותוכנו. לטענתה, סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, קרי זכות ההתנגדות חל גם במקרה ובו לא חוייבה בתשלום לניזוק. בנוסף, הפרה המבטחת את חובת תום הלב ובמיוחד בנסיבות דנן שעוה"ד ידע כי היא כופרת מכל וכל באחריות כלשהי לתאונה.

10.     המערערת הדגישה בישיבת קדם הערעור, כי ההכרעה בתיק זה חורגת מגבולותיו של המקרה הספציפי דנן. כך גם הצהירה המערערת כי גם אם תזכה בערעור, לא תעמוד על קבלת כספים מהמשיבה וכל רצונה כי בית המשפט יורה על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא.
לא מצאנו מקום להורות על ביטול פס"ד ומבלי שנדרש לטענות לגופן ועל-כן הוגשו סיכומים ע"י המערערת, ואילו המשיבה הסתפקה באשר הגישה בזמנו בכתב תשובה לערעור.

בחינת המחלוקת
11.     בתי משפט השלום והמלומדים נדרשו לסוגייה דנן בכמה היבטים, וניתן לקבוע כי קיימות גישות שונות הן לבחינת המחלוקת והן לפתרון ראוי.

12.     בהתאם להוראות סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח "ביטוח אחריות מכסה גם הוצאות משפט סבירות שעל המבוטח לשאת בשל חבותו, והוא אף מעל לסכום הביטוח".
כך גם ראינו כי בפוליסה דנן, המבטחת התחייבה לשפות את המבוטח בגין אותן הוצאות.
מנגד, צויין מפורשות בהוראות הפוליסה הן כי "מסכום השיפוי וההוצאות" ינוכו דמי ההשתתפות העצמית והן בהגדרת ההשתתפות העצמית צויין כי מדובר בסכום שישא בו המבוטח "מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישתלמו...".
הנה כי כן, וכפי שנפסק בפרשת המגן, דומה כי אם המבוטח היה מבקש כי עורך דין מטעמו ייצגו, והמבטחת היתה מוכנה לייצוג כאמור ולשיפוי המבוטח בגין הוצאה זאת, היתה זכאית המבטחת לנכות את דמי ההשתתפות העצמית, מהשיפוי בגין ההוצאות - מבלי להתייחס בשלב זה לשאלות האחרות.
לכן, לכאורה, גם אם ההוצאות הוצאו ע"י המבטחת, ישירות לעורך הדין או לגורמים אחרים לצורך ההגנה ומעת שלא נטען כי מדובר בהוצאות בלתי סבירות, לכאורה, על המבוטח לשאת בדמי ההשתתפות העצמית.
13.     כך יש לדחות את הטענה כאילו משעמדה המבוטחת על כך שאין לה אחריות, לא חל כלל מקרה הביטוח.
לענין זה צודק ב"כ המערערת בטענתו, כי די בכך שהוגשה תביעה אשר לכאורה נטען בה לאחריות המבוטח, שאזי יש להתגונן בפני תביעה שכזו. אכן יכול המבוטח שלא להידרש לקבלת הגנה משפטית מהמבטחת, אך אזי התוצאות יהיו באחריותו הוא. במקרה ובו פנה למבטחת, אשר הכירה כי חל מקרה הביטוח ולא בכדי שיתפה המבוטחת פעולה עמה, אזי מצויים אנו במסגרת הפוליסה והוראותיה.
כך גם בסעיף 65 לחוק חוזה הביטוח נקבע כי בביטוח אחריות מדובר בשיפוי בשל "חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי...".

14.     הנה כי כן, לכאורה מעת שהוגשה תביעה כנגד המבוטח, הרי יידרש האחרון לשאת בדמי ההשתתפות העצמית.
השאלה הניצבת במקרה דנן, האם חב המבוטח לשאת באמור, גם מעת שהתביעה נדחתה במסגרת הסדר פשרה, ללא צו להוצאות, ומבלי שניתנה הזדמנות למבוטח להביע עמדתו ביחס להסדר פשרה שכזה.
בפסיקת בתי משפט השלום, מוצאים אנו מספר גישות, אשר בעיקרן מתמקדות בשני נושאים מרכזיים.
האחד, חלותו של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, ככל שעסקינן במסגרת היחסים שבין המבטח למבוטח, וללא תשלום לצד ג'. [ראו: ת.א. (י-ם) 6019/05 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (ט.פ. - מיום 12.6.08) (השופט בן עטר) (להלן - ת.א. 6019/05), אשר שלל היזקקות לסעיף זה בנסיבות שכאלה. מנגד, ראו והשוו: ת.א. 72151/04 (ת"א) איילון חברה לביטוח בע"מ נ' ריפס (ט.פ. - מיום 31.3.05) (השופט קליין) (להלן - ת.א. 72151/04)].
השני, מעמד המבוטח - אם בכלל, בהשגת פשרה בין המבטח לצד שלישי בכלל, ובמקרה של דחיית התביעה כנגד המבוטח ללא צו להוצאות, בפרט.

הוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח
15.     סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח כותרתו "מעמד הצד השלישי" והוראתו ברישא "בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח". להוראה זאת הוסף תנאי "ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו...".
הסייג, לכאורה, חל נוכח דרישת הצד השלישי לתשלום או רצונו של המבטח לשלם לצד השלישי.
מכל מקום כל עניינו של סעיף זה, תשלום תגמולי הביטוח שהמבטח חב למבוטח, לידי צד השלישי.
בלשון אחרת מדובר בהקניית זכות תביעה ישירה של הצד השלישי מול המבטח. [ראו בספרו של ש' ולר, "חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981", כרך שני, בהערת שוליים 39 בעמ' 373 (להלן - ולר), וכן בספרו של י' אליאס, "דיני ביטוח", כרך ב', בעמ' 582-583 (להלן - אליאס)].

16.     אכן, עניינו של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, לרבות זכות ההתנגדות של המבוטח, יכול ויתעורר גם במסגרת פשרה. כך יש לבחון את זכות ההתנגדות ומשמעותה, בעת שהמבטחת מבקשת להשיג הסדר פשרה עם התובע, בעוד המבוטח אינו חפץ בפשרה זו [ראו: ולר, בעמ' 376-380]. אולם, לדעתי, השאלות הקשורות לכך רלוונטיות אך ורק בעת שהמבטחת נדרשת או מציעה לשלם תשלום לצד השלישי, ולא בעת שאינה נדרשת לתשלום שכזה, אלא הפוך מכך.

לא למותר להוסיף, כי ויתור על הוצאות, אשר ייתכן והיו נפסקות אם ההליך היה מתנהל עד תומו, אינו בגדר "תשלום" לצד שלישי. לא בכך עוסק 68 לחוק חוזה הביטוח, שקובע מפורשות כי זכות ההתנגדות עניינה בדרישה "לשלם לצד השלישי".

בניגוד לחברי כב' השופט ד"ר ורדי, אין אני רואה מקום לראות "ויתור" על תשלום כתשלום, ובאופן שיכלל בתכליתו של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח.

17.     יתר על כן, ככל שמדובר על תשלום לצד השלישי, וללא מתן הזדמנות למבוטח להביע עמדתו, יכול ויהיה מקום לשקול את אותה "סנקציה" של שלילת זכות המבטחת לתשלום ההשתתפות העצמית [ראו: אליאס, בעמ' 583 ה"ש 35], אך זאת בגין הפרת ההוראה הקוגנטית.
ודוק, סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח אינו קובע תוצאות הפרתו.
מכל מקום, ככל שעסקינן בהסדר פשרה לפיו התביעה תידחה ללא צו להוצאות, כל ש"הפסיד" המבוטח את אותן הוצאות שהיו נפסקות לטובתו, אם היה ההליך נמשך - וכפי שיפורט בהרחבה בהמשך הדברים. משכך, האם ישנה הצדקה כי בגין אותו "הפסד", תוטל סנקציה על המבטחת לשלילת מלוא סכום ההשתתפות העצמית, יהא שיעורה אשר יהא?!

18.     אכן, יכול ונידרש לרציונל של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, בבואנו לבחון את השאלה במקרה דנן. אולם, מסקנתי, כי כל עוד ולא מדובר בתשלום לצד השלישי אין מקום לחלות הוראותיו של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, לרבות התוצאות המתחייבות מהעדר קיום התנאי והסייג שבסיפא לו.

השתתפות עצמית - פשרה - כללי:
19.     לאור המסקנה האמורה, עלינו לבחון היבטים אחרים לפתרון השאלה שבמחלוקת. נקדים ונציין, כי השאלה דנן הינה חלק משאלה כללית הקשורה למוסד ההשתתפות העצמית, אשר על פניו, מעורר במקרים רבים, ניגוד אינטרסים מובנה בין האינטרס של המבוטח לבין האינטרס של המבטח.
בבסיס הרעיון של השתתפות עצמית מטרות ורציונאליים שונים, אותם מונה אליאס בספרו­­­­­­­­­, ומביא ­­שלושה טעמים עיקריים:
עידוד המבוטח לנקוט באמצעי זהירות למניעת התרחשותו של מקרה הביטוח; שחרור המבטח מעולן של תביעות קטנות, והתמודדות עצמית של המבוטח באותן תביעות קטנות שיכול ועלותן רבה ועל כן יגדילו את שעור הפרמייה ללא צורך (אליאס, כרך א', בעמ' 103).
כך גם ניתן להוסיף, כי קיים אינטרס של המבוטח לשתף פעולה עם המבטח, הואיל וגם הוא אמור לשאת באותו תשלום של ההשתתפות העצמית.
מנגד, אם ייקבע כי בכל מקרה יהיה על המבוטח לשאת בדמי ההשתתפות העצמית, יהיו הנסיבות אשר יהיו, לכאורה, לפחות חלק מהטעמים האמורים לא יעמדו.

20.     האינטרסים המתנגשים שהזכרנו לעיל, עשויים לבוא לידי ביטוי, בעיקר, בעת שעסקינן בהסדרי פשרה.
מבחינת המבטחת - עדיף יהיה "לקנות סיכון" ולהגיע לפשרה, לפיה תסכים לתשלום הנמוך מדמי ההשתתפות העצמית, ואזי במקרה שכזה, למעט ההוצאות שנצרכה להם, המבוטח יידרש לשאת באותו תשלום. יתר על כן אם אותה הפשרה תהא בסכום הנמוך מסכום ההשתתפות העצמית, הרי יידרש המבוטח לשלם את מלוא דמי ההשתתפות העצמית לכיסוי ההוצאות המשפטיות, מעבר לסכום הפשרה עם הצד שכנגד.
כך גם יכול והמבטחת תעדיף פשרה בסכומים הקרובים לדמי ההשתתפות העצמית, ביודעה כי יהיה עליה לשלם רק את הסכומים העולים מעבר לדמי ההשתתפות העצמית.
מנגד, המבוטח, אשר בכל מקרה יידרש לשלם את דמי ההשתתפות העצמית, יעדיף לקנות את אותו סיכון שמבחינתו אינו סיכון שלו כלל ועיקר. מבחינתו, ככל שיהיה חייב בתשלום ההשתתפות העצמית במלואם, בין כחלק מתשלום לצד שכנגד ובין כהחזר הוצאות משפטיות למבטחת, אין כל אינטרס שלא להמשיך את ההליך, וללא פשרה, ובאופן שמבחינתו אין כל שינוי בין כך ובין כך.
עדים אנו לא אחת, לצורך לבחון מול עוה"ד המייצג את המבוטח, בפן הפורמלי, האם אכן בפועל מייצג הוא את מרשו, קרי המבוטח, או שמא מייצג הוא למעשה את שולחתו, באופן מעשי, קרי המבטחת אשר מינתה אותו לטפל בתביעה ואשר היא משלמת שכרו.

21.     לא למותר להוסיף, כי ניגוד אינטרסים זה, קיים גם בהיבטים נוספים. נניח שעורך דין מונה על-ידי מבטחת ביטוח אחריות מקצועית, לייצג עו"ד בתביעת רשלנות מקצועית שהוגשה כנגדו או דוגמת ייצוג נתבע בעל מקצוע חופשי אחר שנטען כי התרשל.
מבחינת המבוטח אכן זכה הוא לייצוג משפטי. אך האם עורך דין המייצג, פועל בפועל לפי הוראותיו או הוראות המבטחת?
כך במקרה ובו המבוטח יעדיף כי התביעה תנוהל בבוררות ולא בגלוי בביהמ"ש, כך אם מוכן הוא לתשלום ואף במסגרת פשרה ומבלי שביהמ"ש יקבע ממצאים שיכול ויזיקו לעתידו המקצועי ומנגד אם מתנגד הוא לכל פשרה הואיל ומבקש הוא לטהר את שמו. לעיתים גם לא יהיה נכון המבוטח לפשרה, אשר יכול ובעתיד תגדיל את הפרמיה שתדרש ממנו.
בכל אותם מקרים יכול ויטען המבוטח, אני את שלי - קרי ההשתתפות העצמית, אשלם בכל מקרה ועל כן מצופה מעורך הדין המייצגו כי בראש וראשונה ישים מול עיניו את אינטרס הלקוח, דהיינו המבוטח. אך מנגד, פועל עוה"ד לעתים - בלשון המעטה - לפי הנחיות המבטחת השומרת על האינטרסים שלה, שכאמור יכול ויתנגשו באינטרס המבוטח, ולאו דווקא בפן הכספי בלבד.

22.     ניתן כמובן להביא דוגמאות נוספות לאותו ניגוד אינטרסים, אך דומה כי די במפורט עד כה על מנת להיווכח בקושי הנעוץ בפשרה, וכן בהחלטות אחרות הקשורות לניהול התיק [ראו הדיון המקיף בסוגיית ניגוד האינטרסים בספרו של ולר, כרך שני, בעמ' 334-337, וכן בעמ' 376-380].

23.     כאמור, לניגוד האינטרסים בין המבוטח לבין המבטחת, יש השלכה ישירה, ויכול והוא יעורר ניגוד אינטרסים אצל עורך הדין אשר מונה לטפל בתביעה מטעם המבטחת. בפן הפורמלי, עורך הדין מייצג למעשה את המבוטח וכך הוא גם מופיע בפני בית המשפט. אולם, בפן המעשי, הרי מונה הוא על-ידי המבטחת, אשר כאמור, יכול והאינטרסים של המבטחת יהיו שונים מהאינטרס של המבוטח. לעניין זה ראו את הדיון בספרו של ולר, שם, בעמ' 342-347.
לעניין זה אציין, כי לדידי, מעת שעורך דין מונה ואף ע"י המבטחת לייצג לקוח הוא המבוטח, חובת עורך הדין היא בראש ובראשונה כפי לקוחו, קרי המבוטח, ועליו לפעול להגשמת ציפיותיו הוא ושמירה על האינטרסים של הלקוח - המבוטח, אף אם יהיה בכך לפגוע באינטרס המבטחת.
ודוק, מעת שנקבעה הוראה בפוליסה, וכבמקרה דנן, כי המבטח על פי שיקול דעתו הוא ושלו בלבד, רשאי "ליטול לידיו ולנהל בשם המבוטח את ההגנה...", עליו להיות מודע לכך, שאכן רשאי הוא לעשות כן ובלבד שלא יקופחו זכויות המבוטח.
בלשון אחרת, אם אכן בחרה המבטחת בעורך הדין, עורך הדין מייצג את הלקוח - המבוטח, לכל דבר וענין.
יתר על כן, גם אם בחרה המבטחת לסלק את התביעה ואף ללא מינוי ייצוג משפטי חיצוני, יש לפרש את ההוראה המסמיכה את המבטחת "לנהל בשם המבוטח את ההגנה... או יישובה של כל תביעה...", כשלוח החב חובת נאמנות כלפי שולחו, הוא המבוטח.

24.     הנה כי כן, יכול ויהיו קיימים ניגודי אינטרסים בין המבוטח לבין המבטחת, בכל הקשור לניהול ההגנה בתביעה שהוגשה כנגד המבוטח. ניגוד אינטרסים זה, מקבל משמעות מרכזית, בהתחשב בחובת תשלום ההשתתפות העצמית, וכאמור, יוצר אף ניגוד אינטרסים אפשרי של אותו עורך דין שמונה לייצג את המבוטח על-ידי המבטחת, ובמיוחד, לאור ההוראה המסמיכה את המבטחת ליטול את ההגנה לידיה.
פתרון או מענה לשאלות הכלליות שהצבנו, אמור להימצא, בין במסגרת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, ככל שהוא חל, ובין מהדין הכללי, ובמיוחד, חובת תום הלב המוטלת על המבטחת, אך גם על חובת תום הלב המוטלת על המבוטח.
טרם שנידרש לסוגיה שבפנינו, עלינו לבחון היבט נוסף הקשור במיוחד לסוגיה דנן.
הוצאות משפט
25.     הנחת המוצא לדיוננו, כי בחלק גדול מהמקרים, הוצאות ההגנה שנשאה בהם המבטחת, בין אם מדובר בהוצאות המשפטיות ובין אם מדובר בהוצאות אחרות (כחוות דעת, הוצאות מומחים, אגרות וכד'), עולים הם על דמי ההשתתפות העצמית.
במקרה שכזה, לכאורה, נוכח הוראות הפוליסה, אכן יהיה על המבוטח לשאת בחלקן, קרי דמי ההשתתפות העצמית.
דברים אלו יפים, בין אם התביעה נגד המבוטח תתקבל ובין אם תדחה, כפי שיפורט להלן.

26.     לכאורה, המקור היחיד העומד למבוטח על מנת שלא יאלץ לשאת בדמי ההשתתפות העצמית, או למצער, לצמצם השתתפותו זו, הינו חיוב התובע או שולח ההודעה לצד שלישי כנגדו, בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
לכאורה, ביחס להוצאות המשפט, קרי, אגרות, מומחים וכד', מדובר למעשה במימון ביניים ע"י המבטחת אשר תהיה רשאית להחזר הוצאות אלו, לידיה.
מנגד, שכ"ט עו"ד שנפסק שייך למבוטח, הוא הלקוח, והוא אשר זכאי לו. זאת לפי ההלכה, לפיה שכ"ט עורך דין שנפסק במסגרת ההליך המשפטי, שייך ללקוח [ראו: בש"א (ת"א) 8189/08 אביעד נ' אולמי נ. מלכה (ט.פ. 30.6.08)].
אכן, יכול והלקוח ועורך הדין יקבעו הסדר שונה ביניהם, אולם כל עוד לא נקבע שכזה, הרי חל הכלל הרגיל.
יתרה מכך, בסעיף 8 לפוליסה מצויין מפורשות כי המבטחת רשאית "לתבוע ולקבל בשם המבוטח שיפוי, פיצוי, השתתפות, דמי נזק...".
דהיינו, משמעות הוראה זו, כי הוצאות המשפט שיתקבלו, יתקבלו עבור המבוטח ובשמו. בלשון אחרת, לא רק שאין בפוליסה הסדר שונה מהכלל, אלא הפוליסה עצמה, מאמצת את הכלל האמור.

27.     המסקנה העולה, כי אינטרס המבוטח לנסות ולהגיע לתוצאה לפיה התביעה שהוגשה נגדו תידחה, תוך חיוב התובע בהוצאות ושכ"ט עורך דין, ובאופן שסכומים אלו יצמצמו כאמור, את סכום ההשתתפות העצמית שעליו לשלם למבטחת, בין במלואו ובין אם בחלקו.

בחינת המקרה דנן:
28.     אקדים ואציין, כי אין אני מקבל את הגישה, לפיה מעת שתביעה נדחתה, לא מוטלת על המבוטח חובת ההשתתפות העצמית בגין אותן הוצאות שנשאה בהן המבטחת [ראו: ת.א. (ת"א) 192377/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לביא (ט.פ. - מיום 28.10.03) (השופט אטדגי)]. גם לפי הוראות הפוליסה, וגם לאור אשר פורט בהרחבה בפרשת המגן, מעת שקמה החובה על המבטחת לשאת בהוצאות המשפטיות של המבוטח, לרבות בהתאם לסעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, ההשתתפות העצמית אינה מותנית בתוצאות ההליך המשפטי. לו יצוייר כי המבטחת לא הייתה נוטלת על עצמה את הייצוג, אלא משלמת למבוטח את הוצאותיו המשפטיות, שהוציא לשם יצוגו על-ידי מי מטעמו, אזי לכאורה לית מאן דפליג, כי רשאית הייתה המבטחת לנכות (כהוראת הפוליסה דנן וכמובא לעיל) את דמי ההשתתפות העצמית, וללא קשר לתוצאות ההליך.
כך גם אם בחרה המבטחת ליטול על עצמה את הייצוג, ולשאת ישירות באותן הוצאות משפטיות [ראו הדיון המקיף בסוגיה זו בת.א. (חי) 20378/06 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית תמרה (ט.פ. - מיום 27.7.07) (השופט לבנוני).
משכך, ככל שההליך נוהל עד תומו, יהיה חייב המבוטח בדמי ההשתתפות העצמית, גם אם התביעה נדחתה.

29.     דברים אלו יפים גם במקרה ובו הסכים התובע כי התביעה כנגד המבוטח תידחה, ובית המשפט נדרש לעניין ההוצאות, ופסק את אשר פסק, לרבות כי כל צד יישא בהוצאותיו (ראו: ת.א. 6019/05 לעיל).

30.     הקושי מתעורר במקום ובו קיימת הסכמה על דחיית התביעה כנגד המבוטח, אך ללא צו להוצאות.
ככל שהמבוטח הסכים לפשרה שכזו, אזי יחול המפורט לעיל - כפוף למקרים חריגים הקשורים להסכמתו [ראו: ת.א. (ת"א) 758475/02 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ש.מ.א. (ט.פ. - מיום 22.4.04) (השופטת פרוסט-פרנקל), ומבלי לחוות דעה ביחס לתוצאה אליה הגיע בית המשפט שם].
השאלה מתעוררת במקום ובו המבוטח לא היה מודע כלל להסכמה שכזו, או אף אם היה מודע, אך התנגד לפשרה שכזו.

31.     בת.א. 72151/04 לעיל, פסק השופט קליין כי גם אם המבוטח התנגד לדחיית התביעה ללא צו להוצאות, עליו לשאת בדמי ההשתתפות העצמית. מנגד, במקרים אחרים פסקו בתי משפט השלום כי די בכך שלא נמסרה הודעה למבוטח אודות הפשרה, על מנת שתישלל זכות המבטחת לדמי ההשתתפות העצמית.
מעת שמדובר בפשרה אשר יש בה חובת תשלום לתובע, אזי חלה ההוראה שבסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, דהיינו, זכות ההתנגדות, ועל כן ולא בכדי, ייתכן ובמקרה שכזה אכן תישלל זכותה של המבטחת לקבלת דמי ההשתתפות העצמית [ראו בספרו של ולר, שם, בעמ' 379-380, אשר מציין כי "את הפטור מנשיאה בהשתתפות העצמית ניתן לדמות לפיצויים מוסכמים בגין הפרת חובת ההודעה הקבועה בסעיף 68". ראו גם אליאס, כרך ב', בעמ' 583, ה"ש 35].
בענייננו, וכמפורט לעיל, אין תחולה להוראת החוק האמורה, ולכן העדר הודעה אינו מחייב בהכרח את התוצאה דלעיל.

32.     עם זאת, גם אם לא קיימת הוראת החוק האמורה, עדיין מכוח חובת תום הלב קמה החובה ליידע את המבוטח. כך גם לכאורה, קמה חובה זו וגם ניצבה, בחינת עורך הדין אשר כאמור מייצג את המבוטח, גם אם מונה על-ידי המבטחת.
לעניין זה יש לציין, כי אמנם בסעיף 8 להוראות הפוליסה הוסמכה המבטחת לנהל את ההגנה וכן הוסמכה ל"יישובה של כל תביעה...", תוך קביעה שלמבטחת "שיקול דעת מוחלט בנוגע לניהול כל ההליכים או בנוגע לסידור או יישוב כל תביעה...".
כך יש להניח כי גם עורך הדין במסגרת ייפוי הכוח, הוסמך להתפשר בשמו של המבוטח.
אולם, שאלת סמכות לחוד ושאלת הפעלת הסמכות לחוד.
גם אם מוקנה שיקול דעת למבטחת, הרי על המבטחת להפעיל כוחה זה בתום לב, תוך התחשבות גם באינטרס המבוטח [ראו: אליאס, שם, בעמ' 603 וכן בעמ' 605, ה"ש 108]. למצער, גם אם לא חלה ההוראה שבסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, הרציונל העומד אחר הוראה זו, לכאורה, אמור לחול גם במקום ובו לא חלה ההוראה, כבמקרה דנן.
בלשון אחרת, בהתאם לגישה זו יש מקום שהמבטחת תבקש את עמדת המבוטח, לרבות באמצעות עורך הדין.

33.     מנגד, תיתכן גישה אשר תציב את השאלה מה תועיל פניה למבוטח. בהתאם לגישה זו, המבוטח אמור לדעת כי בכל מקרה יהיה עליו לשאת בדמי ההשתתפות העצמית, ולא יותר, ועל כן פשרה שכזו, לא תוסיף חבות נוספת כלשהי המוטלת עליו. יתר על כן, לעיתים קרובות נדרש עורך הדין בעומדו בפני בית המשפט, וללא נוכחות המבוטח, להידרש לשאלה אם מסכים הוא לדחיית התביעה ללא צו להוצאות.
שיקול נוסף, עניינו המדיניות של עידוד פשרות. מהמפורסמות, כי בתי המשפט מנסים להביא את הצדדים לפשרה, ובמיוחד מעת שמדובר בייצוג על-ידי חברות ביטוח. כך בהליכים הראשוניים בדיון בתביעה, מוצע לנתבע כי כנגד הסכמת התובע לדחיית התביעה, יוותר הנתבע על חיובו של התובע בהוצאות. יתר על כן, במקרים רבים התמריץ של התובע להסכים לדחיית התביעה, נעוץ באותו ויתור על הוצאות, שאם לא כן, יבקש התובע להמשיך את ההליך המשפטי, ובבחינת "אין מה להפסיד".
דהיינו, לא מדובר רק על האינטרס של המבטחת, אלא גם באינטרס כללי, אשר אין מקום להתעלם ממנו.

34.     ודוק, המקרה דנן חריג מהמקרים שהבאנו לעיל, בכל הקשור להתנגשות האינטרסים שבין המבוטח לבין המבטחת בהשגת פשרה או ניהול הדיון בכלל. במקרה דנן, חוזרים אנו למעשה לנושא הוצאות המשפט, שהוא העומד לדיון.
עמדת המבטחת, כי אין כל מקום לניהול הליכי סרק, מעת שהתובע מוכן כי התביעה נגדו תידחה, אולם ללא צו להוצאות. יתר על כן, עמדת המבטחת, כי בכל מקרה עדיף מבחינתה "לקנות סיכון" אף אם מדובר בסיכון קטן ביותר, ולהבטיח שאכן לא תידרש לשלם מאומה לתובע.
מנגד עמדת המבוטח, כי מבחינתו אין לו כל אינטרס לוותר על אותו סיכוי שהתובע יחוייב בהוצאות משפט, אשר יבואו על חשבון ההשתתפות העצמית. לדידו, גם אם הדיון בתביעה יימשך, הרי ממה נפשך, אם בסופו של יום התביעה תידחה, הרי צפוי כי ייפסקו הוצאות לטובתו, ומנגד, אם התביעה תתקבל כולה או חלקה, הרי לא ייאלץ לשאת מעבר לאותו סכום של ההשתתפות העצמית, למעט מקרים חריגים שאינם מענייננו.
הנה כי כן, המקרה דנן מדגים את אותו ניגוד אינטרסים בין המבוטח לבין המבטחת.

יישוב ניגוד האינטרסים:
35.     לא בכדי מצאתי לנכון להרחיב בסוגיית התנגשות האינטרסים, ולאו דווקא בהתייחס לסוגיה דנן.
לשיטתי, אין אני רואה מקום להנחת מוצא, לפיה בכל מקרה ומקרה מוצדק להטיל על המבוטח את חובת תשלום דמי ההשתתפות העצמית, וללא זיקה לתועלת שצמחה למבטחת מהסדר פשרה זה או אחר.

טול לדוגמה מקרה בו הוגשה תביעה כנגד המבוטח על סך של 100,000 ש"ח, ובעת ששיעור ההשתתפות העצמית הינו 10,000 ש"ח. הפשרה המוצעת תשלום של 7,500 ש"ח לתובע.
עמדת המבטחת, לקבל פשרה שכזו תוך "קניית הסיכון", שמא תאלץ בסופו של יום לשלם סכומים העולים בהרבה על הסכום המוצע. מנגד עמדת המבוטח, שלא להסכים לפשרה שכזו, הואיל ובכל מקרה יאלץ לשאת במלוא דמי ההשתתפות העצמית, חלק בגין תשלום הפשרה והיתרה בגין השתתפותו בהוצאות ניהול ההליך ע"י המבטחת. כך יטען, כי מבחינתו אין תועלת בפשרה שכזו. ההיפך מכך, יכול ואם ההליך ינוהל עד תומו התביעה תדחה והמבוטח אף יקבל הוצאות משפט.
במצב שכזה, דומה כי יש מקום להציע כי הן המבוטח והן המבטחת "ייהנו" מאותו הסדר פשרה ובהתחשב בנסיבות המקרה.
כך, אם מדובר בסיכון גבוה שבסופו של יום התביעה תתקבל, אזי לכאורה עמדת המבוטח כי יש מקום לדחות את הפשרה, הכל בגין חפצו בניהול התיק שמא יזכה בהוצאות - אינה ראויה.
מנגד, אם מדובר בסיכון שאינו גדול שביהמ"ש אכן יקבל את התביעה, מדוע יאלץ המבוטח להסכים לפשרה שכזו, שרובה על חשבונו בלבד.
במצב דברים שכזה, יש מקום כי גם למבוטח תצמח תועלת מפשרה שכזו, דהיינו, שהמבטחת תוותר על חלק מדמי ההשתתפות העצמית.
מצאתי לנכון להביא עקרון זה, הואיל ולא אחת נדרשתי לנסיבות שכאלו וכשעורך הדין נקלע לאותו ניגוד אינטרסים.
אכן, יש מקום להסדרת שאלה זאת, בין בהוראות הפוליסה ובין בהנחיות המפקח על הביטוח.

36.     בלשון אחרת, במקום ובו מדובר בפשרה אשר כוללת תשלום לתובע, יש לבחון את נסיבותיה של אותה פשרה, באופן שיבחן הסיכון -סיכוי הכרוך בהמשך ההתדיינות המשפטית מול הפשרה המוצעת.
כך יהיה מקום לבחון את "התועלת" מהפשרה למבטחת מחד גיסא, ולמבוטח מאידך גיסא. במקרים המתאימים יש להורות כי גם המבוטח יהנה מאותה פשרה, ובאופן שיופחת חלק מחיובו בדמי ההשתתפות העצמית.

יישום עקרון זה, נצרך כמובן לפיתוח ויישום ע"י בתי המשפט ויתכן ויהיה בו גם מענה לסוגייה הקשורה לסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, במיוחד אם המבוטח התנגד לפשרה זאת או אחרת.

37.     בנסיבות, כנסיבות דנן, דהיינו פשרה אשר דוחה את התביעה, אולם ללא צו להוצאות, מהפן הפרקטי לרבות עידוד פשרות, ניתן היה לנקוט בדרך שנקט השופט קליין, דהיינו, חיוב המבוטח במלוא דמי ההשתתפות העצמית, בכל מקרה, ובמיוחד לאור הוראות הפוליסה.
אולם, כאמור, חרף הנמקות אלו, נמצא פוגעים באינטרס המבוטח.
לכאורה, אם אכן קיימת הסכמה לדחיית התביעה, ואף ללא צו להוצאות, המשמעות כי סיכויי התביעה קלושים.
מדוע במצב שכזה, המבטחת מנעה ממנה את הסיכון ולו המזערי, ואילו המבוטח יוותר על האינטרס שלו לקבלת הוצאות לאחר שגרם לו חסרון כיס בגין תביעת סרק.
מנגד, האם ראוי לאלץ את המבטחת לנהל הליך שיכול ויהיה ממושך, הכל בגין אותן הוצאות משפט, לרבות בהתחשב באינטרס הציבורי.

38.     לשיקולים האמורים יש להוסיף את הוראות הפוליסה, לפיהן על המבוטח לשאת כאמור בהוצאות דין וטורח עד לסכום השתתפותו העצמית, גם אם התביעה תדחה. בנוסף, כאמור, השיקול והאינטרס הציבורי שלא לנהל תביעת סרק.
בנסיבות שכאלו, ראוי לנסות ולהגיע להסכמה שבית המשפט יפסוק בנושא ההוצאות, באופן שהסכום שיפסק יופחת מדמי ההשתתפות העצמית.
אך במצב ובו התובע אינו מוכן לכך, יהיה על בית המשפט לבחון אם אכן היה מקום לקבל עמדה זאת, ואזי יחוייב המבוטח במלוא דמי ההשתתפות העצמית.
אם לאו, אזי יבחן בית המשפט מה ההוצאות שהיו נפסקות על ידי בית המשפט אם היו משאירים נושא זה לשיקול דעתו.

39.     אולם, אם לא הודע למבוטח על הסדר הפשרה, דהיינו דחיית התביעה נגדו ללא צו להוצאות, יחול העקרון האמור, דהיינו קיזוז ההוצאות שהיו נפסקות אם היה בית המשפט נדרש לשאלה זאת. בעת שתדרוש המבטחת מהמבוטח את דמי ההשתתפות העצמית, יהיה רשאי המבוטח לדרוש כי יופחת מדמי ההשתתפות העצמית אותו סכום שהיה צפוי בית המשפט לפסוק כהוצאות, אם התובע היה מסכים להותיר שאלה זאת לבית המשפט לאחר ההסכמה על דחיית התביעה.

לשיטתי, אין מקום להטלת "סנקציה" כעין "פיצוי מוסכם" על המבטחת, שמשמעותה כי העדר הודעה מראש למבוטח על הסדר פשרה שכזה ותוכנו, שוב תהיה מנועה מלקבל החזר כלשהו מהמבוטח על הוצאותיה.
גם במקרה שכזה, על בית המשפט לבחון, מהו אכן אותו "הנזק" שנגרם למבוטח בגין העדרה של הודעה שכזו ואת אותו נזק יש להפחית מדמי ההשתתפות העצמית.

כאמור, בהוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח - אשר לשיטת חבריי חל במקרה דנן - אין כל הוראה בדבר סנקציה כללית של אי תשלום דמי השתתפות עצמית, במקרה ובו הופרה חובת המבטח ליידע את המבוטח אודות הסדר הפשרה.
על אחת כמה וכמה יפים הדברים לשיטתי.

סיכומם של דברים:
40.     ככלל, בעת שעסקינן בפשרה שיש בה תשלום לתובע, יש מקום שהן המבוטח והן המבטחת ייהנו מאותה פשרה, ובאופן יחסי בנסיבות אותו מקרה.
41.     ככל שמדובר בשאלה שהצבנו, דהיינו פשרה שמשמעותה דחיית תביעה ללא הוצאות, וכשמדובר בשלבים הראשוניים של ההליך המשפטי, אין להצדיק ניהול ההליך המשפטי, הכל בגין רצון המבוטח כי ייפסקו הוצאות. עם זאת, במקרים חריגים בהם על פניו ברור כי דין התביעה להידחות, כגון בגין טענות סף של התיישנות וכד', אזי יש מקום שעוה"ד לא יסכים לוויתור על הוצאות, אלא אם המבוטח הסכים לכך.
מכל מקום, במקרה שהודע למבוטח על ההצעה לפשרה, הרי אף אם לא יסכים לכך, אם לא ימצא בית המשפט כי היתה הצדקה להתנגדותו, ישלם את דמי ההשתתפות העצמית במלואם.

42.     אולם, במקרה שלא הודע לו כלל על הצעת הפשרה האמורה, אזי יקוזז מדמי ההשתתפות העצמית אותו שיעור הוצאות, שהיה נפסק בהליך שבין התובע למבוטח, אם היה נדרש בית המשפט לפוסקן, לאחר הסכמה על דחיית התביעה, תוך הותרת שאלת ההוצאות לבית המשפט.

43.     הנה כי כן, דין הערעור להתקבל ואלמלא הצהרת והסכמת ב"כ המערערת, היינו נדרשים לבחון את שאלת ההוצאות שהיו נפסקות, אלמלא הסכמת עורך הדין לוותר עליהן, כפי שהיינו נדרשים להוצאות הערעור.

אולם, לאור ההסכמה אין אנו נדרשים לכך וכל צד ישא בהוצאותיו.



י. שנלר, שופט, אב"ד



השופט ד"ר קובי ורדי

1.     קראתי בעיון את דבריו המלומדים של חברי אב בית הדין כב' השופט שנלר, המצביעים על המחלוקות המשפטיות והבעיות הפרשניות היכולות להתעורר וכן על התוצאות העולות מכך, ובסופו של יום, דרכי שונה מדרכו של חברי, ואפרט אותה בקצרה.

2.     חברי אב"ד כבוד השופט שנלר סבור כי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח לא חל במקרה בו המבטחת לא משלמת כסף לצד ג'.
לטעמי, סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח חל גם בנסיבות שבהם מדובר במקרה של פשרה לפיה התביעה נגד המבוטח נדחית והמבטחת לא משלמת פיצוי כלשהו לצד ג', שכן מטרת הסעיף הנ"ל הינה להקנות זכות תביעה ישירה של צד ג' מול המבטחת, תוך חיזוק מעמדו של צד ג' בהוראה קוגנטית הדורשת הודעה למבוטח מראש ובכתב על התשלום הנ"ל ואי התנגדות המבוטח לכך. אינני סבור שיש מקום לפרשנות מצמצמת לסעיף זה באופן שיחול רק על תשלום בפועל לצד ג' ולא במקרה של פשרה בה מוותרת המבטחת לצד ג' על תשלום הוצאות למרות שהתביעה שהגיש צד ג' כנגד המבוטח נדחית בהסכמה, והתחולה של הסעיף הנ"ל הינה לטעמי, גם על ויתור על תשלום או שווה ערך לתמורת תשלום כמו ויתור על הוצאות, שכן כאמור מטרת הסעיף לחזק את מעמדו של צד ג' וכן להקנות למבוטח זכות התנגדות אפקטיבית לכל הסכמה בין המבטחת לצד ג', ולפיכך אין מקום לכאורה, להבחין במתן זכות התנגדות למבוטח בין מקום בו הוסכם על דחיית התביעה תוך תשלום מסוים לצד ג' לבין מקום בו הוסכם על דחיית התביעה ללא תשלום הוצאות.
מכל מקום, במקרה דנן, אין אף צורך להכריע בכך שכן בכל מקרה מגיעים לאותה תוצאה, כפי שיפורט להלן.
     
3.     כאמור, בין אם סעיף 68 לא היה חל (כגישת חברי) ובין אם חל (שזו דעתי), הרי שעל פי עקרון תום הלב וחובת הגילוי הנובעת ממנו (כפי שעולה מפורשות מהחוק עצמו), מחוייבת חברת הביטוח ליידע את המבוטח על הסכם פשרה שערכה בעניינו גם אם מדובר בדחיית התביעה כנגד המבוטח, תוך ציון שמדובר בהסכם פשרה שבמסגרתו יש ויתור על הוצאות כנגד מי שהגיש את התביעה כנגד המבוטח, ותוך יידוע המבוטח שיהיה עליו לשאת בתשלום ההוצאות המשפטיות של המבטחת עד לגובה השתתפותו העצמית.

4.     למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים שעל פי הפוליסה הנדונה, הדין והפסיקה, ההשתתפות העצמית חלה גם על ההוצאות המשפטיות. השאלה הינה האם בנסיבות המקרה, מאחר והמבטחת לא הודיעה למבוטח על הסכם הפשרה, שבמסגרתו נדחתה אמנם התביעה כנגדו אך תוך ויתור על הוצאות כנגד מגיש התביעה, ולא קיבלה את אישור המבוטח לכך, האם עדיין חב המבוטח בתשלום דמי ההשתתפות העצמית.
לטעמי, התשובה לשאלה זו בנסיבות המקרה דנן הינה שלילית.
בהתאם לסעיף 68 לחוק, ובהתאם לחובת תום הלב (כל אחת מהן בנפרד), המבטחת חייבת ליידע את המבוטח שהיא מתכוונת לחתום על הסכם פשרה וזאת גם כאשר התביעה כנגדו נדחית בפשרה, תוך יידוע המבוטח שמגיש התביעה כנגדו לא יחוייב בהוצאות ושהוא ישא בהוצאות המשפטיות של המבטחת עד גובה ההשתתפות העצמית.
כלל זה חל לטעמי, בין אם מדובר בהסכם פשרה לפיו שילמה המבטחת פיצוי לצד ג' ובין אם על פי הסכם הפשרה התביעה נדחית ולא שולם כל פיצוי לצד ג' וזאת כאמור בין מכוח סעיף 68 לחוק ובין מכוח חובת תום הלב, כשהמבטחת הפרה הן את החוק והן את חובת תום הלב בכך שלא יידעה את המבוטח כאמור.

5.     קביעה לפיה המבטחת רשאית לפעול ללא ידיעתו והסכמתו של המבוטח במקרה של הסכם הדוחה את התביעה מתוך הנחה שבלאו הכי המבוטח היה מסכים או שאי הסכמתו אינה סבירה, עוקפת את סעיף 68 לחוק ומרוקנת אותו ו/או את חובת תום הלב מתוכן.
זאת, משלא ניתן להתעלם מחשיבותה של חובת ההודעה למבוטח שכן בעקבות הודעה זו יכול המבוטח להיות שותף לניסוח הסכם הפשרה ו/או לנסות ולשכנע את המבטחת שלא לחתום על ההסכם ללא פסיקת הוצאות לחובת הצד השלישי שתביעתו כנגד המבוטח נדחית.
במקרה כזה או שהמבטחת תחליט שהיא מפסיקה לנהל את התיק בשם המבוטח ותאפשר לו לנהל את התביעה בעצמו או שתחליט לחתום על הסכם הפשרה בניגוד לדעתו, או שתקבל את עמדת המבוטח ותעמוד על פסיקת הוצאות כנגד הצד השלישי שתביעתו כנגד המבוטח נדחתה.

ודוק, ברוב המקרים סביר להניח שהמבוטח יסכים לדחיית התביעה כנגדו ואף ללא צו להוצאות ולכך ש"הנזק" והסיכון שלו יתבטאו בהשתתפות העצמית. בחלק אחר מהמקרים, אם יסרב המבוטח לוותר על אי פסיקת הוצאות לחובת מי שתבע אותו, ייתכן והסכם הפשרה ישופר באופן שהצד התובע את המבוטח יסכים לפסיקת הוצאות כנגדו עם דחיית התביעה כנגד המבוטח בשיעור מוסכם מראש או לפי שקול דעתו של בית המשפט, וסביר שלכך יסכים המבוטח.

רק במקרים שהמבוטח לא יסכים לאי פסיקת הוצאות כנגד הצד התובע אותו לפחות בגובה ההשתתפות העצמית, תחליט חברת הביטוח המבטחת האם היא "לוקחת על עצמה" את הסיכון וחותמת על הסכם הפשרה כפי שהוא ללא פסיקת הוצאות לחובת הצד התובע שתביעתו כנגד המבוטח נדחית. החלטה זו תעמוד במבחן בבוא היום, בתביעה שתגיש כנגד המבוטח לתשלום ההשתתפות העצמית (תביעה שממילא מוגשת משמסרב המבוטח לשלם את ההשתתפות העצמית) ובמסגרת תביעה זו, תיבחן סבירות התנגדותו של המבוטח לפשרה ותום הלב של הצדדים.

6.     אינני מכריע בשאלה האם במקרה כזה, שהמבטחת תקיים את חובת ההודעה למבוטח והמבוטח יסרב להסכם הפשרה ולמרות זאת תחתום המבטחת על הסכם הפשרה, האם יהיה המבוטח חייב בתשלום ההוצאות המשפטיות. שאלה זו תתברר מן הסתם בתביעה שתגיש המבטחת כנגד המבוטח לשיפוי בגין ההשתתפות העצמית בה תיבחן מידת הסבירות ותום הלב של התנגדות המבוטח להסכם הפשרה, מול תום הלב וסבירות הפשרה מצד המבטחת.
המקרה שלפנינו אינו עוסק בכך, שכן כאמור לא קויים התנאי המקדמי של חובת ההודעה למבוטח ולא ניתנה למבוטח כלל האפשרות להפעיל את שיקול דעתו האם הוא מסכים אם לאו להסכם הפשרה ולויתור על ההוצאות כנגד מגיש התביעה כנגדו, ועצם אי קיום הנ"ל מספיק לטעמי לצורך אי חיוב המבוטח בהשתתפות העצמית.

7.     בל נשכח שמדובר במקרה בו המבוטח שיתף פעולה עם המבטחת, טען שאמנם מכר כ-5 שנים בטרם אירוע התאונה מכונה לחילוץ ג'נטים, ברם תקופת האחריות הסתיימה זמן רב טרם התאונה, וכן שלא בוצעה תחזוקה שנתית שוטפת למכשיר, ולכן אין לו כל אחריות לנזק ועמדתו זו התקבלה למעשה משנדחתה התביעה כנגדו.
מדוע במקרה זה היה מקום לאפשר למבטחת לוותר על הוצאות למגיש התביעה כנגד המבוטח וזאת בלא ליידע כלל את המבוטח ובלא להבהיר לו שהוא זה שישלם את ההוצאות המשפטיות עד גובה השתתפותו העצמית למרות שעמדתו נמצאה מוצדקת והתביעה כנגדו נדחתה? אני סבור שלא היה מקום לאפשר זאת למבטחת.
כך גם המלומד ולר, דן בספרו בשאלה האם חייב מבוטח בהשתתפות עצמית מקום בו התובענה נגדו נדחתה. לדעתו, המענה לשאלה זו תלוי בהוראות הפוליסה, כאשר אם הפוליסה מחייבת את המבוטח לשאת בהשתתפות עצמית גם כאשר התובענה נגדו נדחתה ואם המבוטח לא הודיע על התנגדותו לפשרה במסגרת הזמן הקבוע בסעיף 68 לחוק, יהיה עליו לשאת בתשלום ההשתתפות העצמית.
מכאן עולה, שמקום בו לא הודיעה המבטחת למבוטח על הפשרה ושללה מהמבוטח את זכותו להתנגד להסכם פשרה זה, לא יהיה המבוטח חב בתשלום ההשתתפות העצמית, שכן הופרו ההוראות הקוגנטיות שבסעיף 68 לחוק, כמו גם חובת תום הלב (כל אחת בנפרד) (ראו ולר בספרו בעמודים 378 - 380 וכן ששון, דיני ביטוח בעמודים 185 - 186 תוך ציון שאם שילם המבטח לצד ג' חרף התנגדות המבוטח לא יוכל לחייבו בתשלום השתתפות עצמית).
לכן, בדין פסקה לטעמי כבוד השופטת קמא שהמערערת הפרה את סעיף 68 לחוק ואת חובת תום הלב בכך שלא איפשרה למבוטח להתנגד לסיום התיק בפשרה בלא פסיקת הוצאות לטובתו עם דחיית התביעה כנגדו ובלא להבהיר לו שהוא יישא בתשלום ההוצאות המשפטיות עד לגובה ההשתתפות העצמית, ולפיכך אין הוא חייב בתשלום ההשתתפות העצמית.

8.     בניגוד לגישת חברי, כבוד השופט שנלר לפיה ניתן "לרפא" את הפגם של אי מתן ההודעה למבוטח על הסכם הפשרה שבמסגרתו נדחית התביעה כנגד המבוטח ללא צו להוצאות, באופן שהוא ישא בהוצאות המשפט עד לגובה ההשתתפות העצמית, בהפחתה בדיעבד של ההוצאות שיש לשער שביהמ"ש היה פוסק כנגד מי שתביעתו כנגד המבוטח נדחית, אני סבור שלא ניתן לרפא פגם זה, ומשמעות אי קיום חובת הודעה זו על-ידי חברת הביטוח הינה פטור של המבוטח מתשלום ההשתתפות העצמית.
אני סבור גם שהמנגנון המוצע על-ידי חברי להפחתת הוצאות שיש לשער שבית המשפט היה פוסק מדמי ההשתתפות העצמית, הינו בעייתי וקשה ליישום.

9.     אני סבור כי הפרשנות המוצעת לעיל לא פוגעת במדיניות המשפטית המעודדת פשרות, יש בה כדי לחזק את מעמדו ואת זכות ההתנגדות של המבוטח המעוגנים בסעיף 68 לחוק הביטוח, בעקרון תום הלב ובחובת הגילוי, ואף יש בה כדי לחזק את מעמדו של צד ג' מול חברת הביטוח.

10.      לכן, לטעמי, בנסיבות המקרה הנוכחי, לו דעתי היתה נשמעת, דין הערעור להידחות.

                                   

                                   ד"ר קובי ורדי, שופט
השופטת רות לבהר שרון:

1.     לאחר שעיינתי בחוות דעתם של חברי המלומדים, אב"ד השופט י' שנלר, והשופט ד"ר ק' ורדי, מצטרפת אני לדעתו של חברי השופט ורדי, לפיה יש להחיל במקרה זה את סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, ואנמק דעתי.

2.     מרגע שהמבטח מכיר בחבות, והמבוטח נותן לו יפוי כח לנהל בשמו את ההגנה המשפטית מפני התביעה, הרי שאז, בהתאם לסעיף 8 לפוליסה, רשאי המבטח לנהל את התביעה לפי שיקול דעתו. ואולם, דבר זה אינו עומד בסתירה לחובתו של המבטח, הקבועה בחוק, לפיה הוא חייב ליידע את המבוטח - לפני שהוא מגיע להסדר פשרה, או לפני שהוא מקבל החלטה כלשהי לגבי התביעה - וזאת בהתאם לכללים הנהוגים ביחסים שבין עורך דין ללקוחו, וכאמור במפורש בהוראות סעיף 68 לחוק, שקובע כדלקמן:

"68. "בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו...".

3.     הדבר חשוב לא רק כאשר, כמו במקרה דנן, מסכים ב"כ המבטח לוותר לתובע על הוצאות, אלא גם כאשר המבטח מסכים לשלם פיצוי כלשהוא, שהוא בגובה ההשתתפות העצמית. במקרה כזה על ב"כ המבטח להיוועץ עם המבוטח ולקבל הסכמתו מראש, שכן עלול להיות ניגוד אינטרסים בין המבטח, שידו 'קלה' לשלם כל סכום שהוא עדין בגדר ההשתתפות העצמית (שאז כל הסכום מוטל על שכמו של המבוטח, והמבטח - פטור מהתשלום), לבין האינטרס של המבוטח, אשר תשלום ההשתפות העצמית מוטל על שכמו.

4.     כאשר יש הסכמה מצד התובעים לדחות את התביעה בהסדר פשרה, על עורך הדין להודיע למבוטח, אף כי יש להניח שההסדר מקובל עליו. לכאורה, על פי הפוליסה עצם העובדה שהוגשה תביעה, כאשר המבוטח השתמש בהגנה משפטית שניתנה לו על ידי המבטחת - וההוצאות של חברת הביטוח בגין ההגנה המשפטית שהוענקה לו, גבוהות יותר מסכום ההשתתפות העצמית - יש, לכאורה, הצדקה מלאה לגבות ממנו את ההשתפות העצמית.
מאידך, כאשר מגיעים הצדדים להסדר שבו התביעה נגד המבוטח נדחית - הרי שהוא זכאי לדרוש הוצאות שתקזזנה את סכום ההשתתפות העצמית שהוא חייב למבטח.

5.     בענייננו, הצדדים הגיעו להסדר פשרה לפיו התביעה נדחתה ללא צו להוצאות. אמנם, מבחינת המשיבה הושגה מטרתה כאשר התביעה נגדה נדחתה, אולם עדיין מחובת המערערת היה ליידע את המשיבה, מראש, ולקבל הסכמתה לוויתור על ההוצאות תוך שהיא תחוייב בתשלום ההשתתפות העצמית, זאת בהתאם להוראות סעיף 68 לחוק, שבא להקנות למבוטח זכות התנגדות אפקטיבית לכל ויתור על זכות מזכויותיו.
העובדה שבמקרה זה לא שולם כל תשלום לצד ג', אין בה כדי לפטור את המערערת מחובתה לקבל את הסכמתו של המבוטח.

6.     לכן, סבורה אני, כדעתו של חברי השופט ד"ר קובי ורדי, כי סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח חל במקרה זה, ולכן דין הערעור להידחות.

                              

                                   רות לבהר שרון, שופטת


אשר על כן הוחלט ברוב דעות כב' השופטים ד"ר ורדי ולבהר שרון, ובניגוד לדעתו של אב"ד השופט שנלר, כי דין הערעור להידחות.
אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון