הטבת נזקי גוף

מהי הטבת נזקי גוף ?

קביעתו של החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964, כי במקום שנגרמו לאדם נזקי גוף, לרבות מוות, ונזק זה הוטב, רשאי המיטיב להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק (סעיף 2).

המחוקק לא קבע כל הוראה מפורשת באשר להשפעתה של זכות זו, הנתונה למיטיב כלפי המזיק, על הפיצויים, להם זכאי הניזוק מאת המזיק, עניין זה הושלם בדרך הפרשנות השיפוטית.אשר קבעה, כי במקביל לקיום זכותו של המיטיב כלפי המזיק נשללת זכות זו מהניזוק עצמו, שאם לא כן ילקה המזיק פעמיים. הקונסטרוקציה המשפטית, לפיה מושגת תוצאה זו, היא, שעם ההטבה מועברת זכותו של הניזוק כלפי המזיק, כפי שיעור ההטבה, למיטיב.

השפעת הטבות המתקבלות מצד שלישי על הפיצויים בנזיקין - היא מהשאלות הסבוכות ביותר בדיני הפיצויים. באופן עקרוני, ניתן לחשוב על מספר פתרונות אפשריים:
האחד, לפיו ההטבה תיטיב עם התלוי, באופן שהוא יקבל את ההטבה, תוך שמירת זכותו לקבל פיצוי מלא מהמזיק;

השני, לפיו ההטבה תיטיב עם המזיק, באופן שהפיצויים המשתלמים על-ידיו יופחתו בשיעור ההטבה;

השלישי, לפיו ההטבה תוחזר למיטיב, אם בדרך של קבלת שוויה מהמזיק (אם היטיבה עמו, שכן זכותו של הניזוק לפיצויים הופחתה כדי ההטבה), ואם בדרך של קבלתה מהניזוק (אם היטיבה עמו, שכן היתוספה על סכום הפיצויים המלא שנתקבל מהמזיק). בכל הפתרונות הללו הקו המנחה הוא, כמובן, שהניזוק יקבל פיצוי שלא יפחת מנזקו, ושהמזיק לא יחויב בתשלום פיצויים, העולים על הנזק שגרם.

המקרים הקיצוניים הוסדרו ואינם מעוררים עוד קשיים מיוחדים. כך, למשל, אם המזיק ביטח עצמו כנגד אחריותו כלפי הניזוק ועם קרות העוולה שולמו תגמולי ביטוח לניזוק, אין עוד לניזוק תביעת פיצויים כלפי המזיק. ההטבה פועלת לטובת המזיק. זאת מטרתה. לשם כך היא נוצרה. המזיק שילם עבורה.

בדומה, אם הניזוק ביטח עצמו, ועם קרות העוולה שולמו לו או לתלויים בו תגמולי הביטוח, אין בכך כדי לגרוע מתביעת הפיצויים שלו כלפי המזיק (סעיף 81 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). ההטבה פועלת לטובת הניזוק. זאת מטרתה. לשם כך הוצאה. הניזוק שילם בגינה. הוא הדין במיטיב, אשר שילם לניזוק מתוך כוונה מודעת ליתן לו מתנה.

אך מה הדין במצבי הביניים, כגון פנסיה, סיוע משפחתי, תשלומי משכורת על-ידי מעביד וכיוצא בהן הטבות, אשר אינן נופלות למסגרת המקרים הקיצוניים הללו?

עיון בפסיקה הישראלית מלמד, שאין למצוא בה קו אחיד ועיקרון ברור. יש לבחון כל הטבה והטבה בנפרד, תוך בחינת מהותה ובעיותיה. כך, למשל, נפסק, כי פנסיה, המשתלמת לתלויים, יש בה כדי להפחית את סכום הפיצויים המגיעים לתלויים מהמזיק. לעומת זאת, תשלום, המתקבל ממבטחים, אין בו כדי להפחית מסכום הפיצויים המגיעים להם.

בבחינתם של מקרי הביניים מן הראוי הוא להתחשב לא רק ביחסי מזיק-ניזוק בלבד, אלא יש ליתן את מלוא המשקל לעובדה, שעניין לנו לא ביחס דו-צדדי בלבד אלא ביחס תלת-צדדי: מזיק-ניזוק-מיטיב.

לעתים נקט המחוקק עצמו עמדה בשאלת ההטבה, וקבע הסדרים מיוחדים לעניינה. כך הוא הדבר לעניין תשלומי הביטוח הלאומי (חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, סעיף 150), תשלומי תגמולים לפי חוק נכים (למשל חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959, סעיף 36) ותשלומי גימלאות (חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, סעיף 60).
בצד הוראות מיוחדות אלה קיימת הוראה כללית, המצויה בחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964.

חוק זה הוחק על רקע פסיקתו של בית המשפט העליון, לפיה מחד גיסא היה בהטבות מסוימות - כגון תשלומי משכורת על-ידי מעביד כדי להפחית את שיעור הפיצויים לו זכאי הניזוק מאת המזיק, אך נשללה, במקרים מסוימים; מאידך גיסא, זכות למיטיב להיפרע את ההטבה מהמזיק - תוצאה אחרונה זו ביקש המחוקק למנוע.

המחוקק התכוון בחוק המתקן למנוע את התוצאה שמיטיב, בין לפי חובה ובין בהתנדבות, יסבול עקב הנזק הפסד שיפחית את חיובו של המעוול.


להלן פסק דין בנושא הטבת נזקי גוף:

פסק דין

1.     מדובר בתביעת הטבה שהגישה המעבידה של המוטב שניזוק בגופו, כנגד מבטחת החובה
האחראית לשאת בפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים בה נפגע.

2.     הצדדים הסמיכוני ליתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, אך ביקשו שפסק הדין יהא מנומק, לאחר טיעונים בעל פה.

3.     התובעת הנה המעבידה של מר מחלוף עמוס, שנפגע בתאונת דרכים מה 24.9.99. הנתבעת הנה מבטחת החובה שחבה בפיצויו של מר מחלוף בגין נזקי הגוף שנגרמו לו באותה תאונה. כתולדת התאונה נעדר מר מחלוף עד 17.10.99 כשלתקופה זו ניתנו תעודות מחלה. תקופה זו חושבה ע"י המעבידה היא התובעת, כ 18.5 ימי היעדרות, ככל הנראה בשל חישוב ימי ו' כחצאי ימים. ראה מכתב התובעת מ 31.5.05.

4.     התובעת שלמה שכרו המלא של מר מחלוף בתקופת היעדרותו, ותביעה זו הוגשה כתביעת הטבה, כאשר התובעת משתיתה יהבה על החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964 (להלן "חוק ההטבה").

5.     תביעתו של מר מחלוף סולקה כנגד כתב קבלה, בסכום של 3500 ₪, כאשר בהחלטה מיום 6.4.06 הבעתי עמדתי כי בנסיבות, סביר שבמסגרת זו לא שלמה הנתבעת דבר בגין הפסד השתכרות. הצדדים בטיעוניהם לא חלקו על קביעה זו. המחלוקת אפוא מתמקדת בסוגיה המשפטית בטהרתה: הקמה הזכות לתבוע לפי חוק ההטבה בגין תשלום השכר למר מחלוף, ובמידה וקיימת הזכות - מה היקפה.

6.     התביעה הוגשה על סך 6237 ₪. סך זה לפי הנטען הנו עלות השכר המשוערך של מר מחלוף לתובעת בתקופת היעדרותו בניכוי הסך המשוערך שהתקבל מן המוסד לביטוח לאומי כדמי פגיעה; התובעת הנה "מעביד מאושר" מכוח תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד - 1954 (להלן: "תקנות המל"ל") או מכוח סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן "חוק הביטוח הלאומי"). התובעת טוענת כי היא פועלת בעניין מכוח תקנה 22 הנ"ל, ולא מכוח סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי. מכל מקום, בהיפגע עובד שלה בתאונת עבודה היא מוסיפה לשלם שכרו וזוכה להחזר דמי הפגיעה מן המוסד לביטוח לאומי המשלם אותה לידיה במקום לידי נפגע העבודה (על פי שיעור דמי הפגיעה המגיעים לפי חוק הביטוח הלאומי, היינו מדובר בהחזר חלקי בלבד משכר העובד).

7.     השכר ששולם לעובד בתקופת היעדרותו:

על פי אישור התובעת מ 31.5.05, שחושב כאמור לפי 18.5 יום, מדובר על 9090 ₪ ששולמו אותה תקופה. מדובר כזכור בעלות מעביד, ולא בהפסד השכר שהיה התובע זכאי לתבוע מהנתבעת, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), אלמלא שולם שכרו ע"י מעבידתו.




8.     הפלוגתאות בין הצדדים:

א.     האם יש בכלל לתובעת עילת תביעה מכוח חוק ההטבה, או שעילת התביעה שלה כמיטיבה הנה רק לפי חוק הביטוח הלאומי כהסדר ספציפי המוציא תחולת הוראות חוק ההטבה לגבי התובעת כמעבידה, היינו מוציא זכות החזרה שלה כמיטיבה לפי החוק הנ"ל?

ב.     היש לשערך את הסכומים ששלמה התובעת באופן מלא, על דרך הוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום התשלום לעובד שנפגע? או שמא יש להתחשב בזמן שחלף (כמעט 7 שנים) בהם לא הוגשה התביעה, וכך הוגדל שלא לצורך התשלום בגין הריבית?

ג.     האם זכאית התובעת לתבוע מלוא הסכומים ששלמה? סכומים אלה הנם למעשה עלות השכר למעביד; עלות שהנה גבוהה מהסכום לו היה זכאי התובע עצמו, שאלמלא שולם שכרו ע"י התובעת, היה זכאי לקבל מהנתבעת רק שכרו שלו ברוטו, בהפחתה של עד 25% בגין מס הכנסה (בגין סעיף 4 לחוק הפלת"ד). כאשר התובעת שלמה שכר רגיל, ללא כל הפחתה. כמו כן ברכיבי השכר שהוכרו ע"י המל"ל (העורך חישוב השכר החודשי לפי ממוצע השכר הרבע שנתי בחודשים שקדמו לחודש הפגיעה) כלולים רכיבים כגון הבראה, המרת חופש, ומשכורת י"ג, שלטענת הנתבעת אין להכיר בהם לצרכי חילוץ בסיס השכר המשמש לחישוב ההפסד שנגרם לתובע עצמו (שלתובעת, כך הטענה, לא יכול להיות מוכר יותר ממנו, בהיותה של התביעה תביעת סוברוגציה). אין להכיר בתוספות שכר אלה ולכל היותר יש לחשב בסיס השכר החודשי ע"י חלוקת תוספות שכר חד פעמיות אלה ב 12, וכך תתקבל "התוספת פר חודש"; כמו כן אין להכיר בתוספות שכר ששולמו בפועל לתקופת ההיעדרות ושלפי תכליתן מיועדות לכסות הוצאות שנגרמות לאדם העובד בפועל, כגון אש"ל והשתתפות באחזקת רכב. כך לטענת הנתבעת.

ד.     מה דין 9 הימים הראשונים לתקופת אי הכושר, בגינן לא שילם המל"ל דבר (היינו התובעת לא זכתה בהחזר בגינם, ולו החזר חלקי בדמות דמי פגיעה בשיעור 75% מהשכר ברוטו).

עוד טוענת הנתבעת כי תקופת אי הכושר שהוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (כאמור עד 17.10.99) הנה מופרזת, ולפיכך, אין אף לתובעת זכות לקבל החזר על השכר ששלמה למלוא התקופה, בהיות התביעה תביעת סוברוגציה, בה אין לתובעת יותר משיש למוטב עצמו.

ה.     האם יש להטיל האגרה על הנתבעת, בהתחשב בכך שהוגשה כתביעת נזקי גוף, במקום כתביעה כספית בסדר דין מהיר? הנפקות היא שיתרת האגרה בתביעת נזקי גוף, גבוהה בשיעור ניכר ביחס לאגרה שהיתה מוטלת לו היתה מוגשת התביעה כתביעה כספית רגילה.
          
חלק מהפלוגתאות, תלויות במענה לשאלת סיווג התביעה: האם מדובר בתביעת סוברוגציה אם לאו. אלא שקודם לכן יש לתן מענה לשאלה האם זכאית כלל התובעת להיסמך בתביעתה על חוק ההטבה. אפתח אפוא בבירור שאלה זו , שממילא כרוכות בה גם שאלות בדבר היקף זכות החזרה, ככל שזו קיימת.

9.     היש לתובעת עילת תביעה לפי חוק ההטבה?

א.     שאלה זו נענתה בשלילה במקרה דומה שנדון בבית משפט השלום בת"א (שלום - חי') 9753/04 בנק לאומי בע"מ נגד כלל חברה לביטוח (כב' השופטת שרון-נתנאל פורסם באתר נבו). הנתבעת נסמכת על פסק דין זה על הנמקותיו. התובעת שוללת הקביעה באותו פסק דין, אך מוסיפה טענה נוספת לפיה ממילא אין פסק דין זה רלבנטי בעובדות המקרה שבפני, היות והתובעת שבפני אינה מעביד לפי סע' 343 לחוק הביטוח הלאומי אלא מעביד הפועל מכוח תקנה 22 לתקנות המל"ל, שאינה מקנה לו זכות חזרה על המזיק, לפי סע' 328 לחוק הביטוח הלאומי. בשונה מהמקרה שעמד לדיון בת"א 9753/04 הנ"ל. לפיכך אין לה לתובעת זכות תביעה לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, וממילא אין כאן הסדר ספציפי עליו היא רשאית להיסמך, ומוציא תחולתו של ההסדר הכללי בחוק ההטבה.

לאור מסקנתי בשאלת היחס שבין זכות החזרה לפי חוק ההטבה לזכות החזרה לפי חוק הביטוח הלאומי השמורה למעביד בגין שכר ששלם לעובד שנפגע, מתייתר לכאורה הדיון בשאלת היחס בין תקנה 22 לתקנות המל"ל ובין סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי, ובשאלה האם יש שוני בתוצאה לגבי מעביד מאושר לפי תקנה 22 מחד ולפי סעיף 343 מאידך. זאת מאחר ולטעמי, אף אם נאמר שיש לה לתובעת זכות חזרה מכוח סעיף 328(א) של חוק הביטוח הלאומי, הרי שאין כאן הסדר ספציפי המוציא תחולתו של ההסדר הכללי בחוק ההטבה; יש כאן דין ספציפי וכללי הדרים זה בצד זה ומקנים זכות חזרה כל אחד בתחום המוסדר על ידו. ועם זאת אציין כבר כעת כי איני מקבל עמדת התובעת לפיה אין לה זכות חזרה לפי סע' 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי על המזיק.

ב.      ראשית דבר, להלן נוסח הסעיפים הרלבנטיים:

בחוק ההטבה:

"2. זכותו של מיטיב להיפרע מן המזיק

גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב."

"5. סבירותה של הטבת הנזק

אין להיפרע לפי חוק זה אלא הוצאות, שכר שירות ודמי תמיכה סבירים; משכורת או שכר עבודה שמעביד מוסיף לשלם לעובדו בתקופה שהעובד אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף, רואים לענין זה כהוצאה סבירה, אלא שאין להיפרע יותר מן המשכורת או שכר העבודה שהיה העובד מקבל אילו היה מסוגל לעבודה; כן רואים כהוצאה סבירה את הכלכלה הניתנת, והשכר המשתלם, על ידי המדינה לחייל בתקופה שלא היה מסוגל לשירות."

הנה כי כן, סעיף 2 עניינו הן בקביעת זכות החזרה של המיטיב על המזיק והן בקביעת היקפה. סעיף 5, תוחם היקפה של זכות החזרה אך כדי הוצאות סבירות שהוציא המיטיב, אך מבהיר כי המשכורת הרגילה של העובד, לה היה זכאי לו היה מסוגל לעבוד, נכנסת לגדר הסביר. יש להזכיר גם סעיף 4 לחוק ההטבה, הקובע כי "לענין חוק זה אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או שבהסכם או שפעל בהתנדבות.."

עוד יש לציין כי לטעמי משכורת ששולמה לניזוק בתקופת אי הכושר עונה על הגדרת המונח "הטבת נזק" שבחוק ההטבה, הכוללת בגדרה "תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני ביתו שנצטרך לה עקב הנזק". ברור גם שכוונת המחוקק היתה שהמונח "הטבת נזק" בסעיף 1 לחוק ההטבה יחול על משכורת או שכר עבודה, שאחרת לא היה מתייחס למשכורת כאל הטבה סבירה בסעיף 5 לחוק. אני רואה לנכון לציין זאת שכן אחת מהטענות שמעלות מבטחות החובה הנה שהמעבידה המיטיבה מחויבת ממילא בהטבה מכוח הסכמי עבודה נוהג או הסכמי שכר במקום העבודה; ולכן אין כאן "הטבת נזק". לטענה זו, שאינה מקובלת עלי, אתייחס בהמשך. בשלב זה די שאציין כי ההגדרה הכללית בסעיף 1 לחוק ההטבה רחבה דיה כדי שתחול.

עוד אציין נוסח סעיף 8 שכותרתו "שמירת תביעות" ונוסחו -

"אין חוק זה בא לגרוע מזכותו של מיטיב לתבוע את הטבת הנזק לפי עילה אחרת, ובלבד שלא יגבה לפי כל תביעותיו יותר מסכום הטבת הנזק."

צירוף הסעיפים מעלה כי חוק ההטבה כשלעצמו, חל בענייננו על פי צירוף הסעיפים 1, 2, ו 5 לחוק. אין זה משנה אם פעל המיטיב מכוח חובה שבדין או בחוזה, או שהתנדב. אלא שהחוק קובע מספר הגבלות הרלבנטיות לענייננו בענין תיחום זכות החזרה של המיטיב. ראשית, כאשר מדובר במשכורת או שכר עבודה, קובע חוק ההטבה שאף תשלומים אלה ייחשבו בגדר הטבה מחד, אך מאידך אין להיפרע יותר מהמשכורת או שכר העבודה שהיה העובד מקבל לו היה מסוגל לעבוד. זאת כרף עליון התוחם זכות החזרה בגין ההטבה בענין זה. שנית, זכות החזרה הוגבלה בסעיף 2 של חוק ההטבה לסך מקסימום בגובה הסכום שהיה חייב המזיק לשפות בו המוטב על פי כל דין (היינו לרבות חוק הפלת"ד), אלמלא הוטב נזקו של האחרון ע"י המיטיב. אין הכוונה לכך שבכל מקרה קמה ועומדת למיטיב זכות החזרה בגובה הסכום הנ"ל, שכן ייתכן למשל שהמוטב כבר השיב למיטיב חלק מסך ההטבה, ואז קמה זכות המוטב לתבוע המזיק לגבי אותו סך שהשיב למיטיב, חלף זכות החזרה של המיטיב לגבי אותו סך חלקי (ראה הוראת סעיף 7 לחוק ההטבה); שאז יוכל המיטיב לתבוע רק היתרה. הכוונה פשוט לקבוע רף עליון נוסף לענין תיחומה של זכות החזרה, שבכל מקרה אין לעבור אותו. ממילא, ככל שתתקבל עמדתה של התובעת כי יש לה זכות חזרה לפי חוק ההטבה כלפי המבטחת, מוגבלת זכות החזרה שלה לסך אותו יכול היה התובע לקבל על פי הוראות חוק הפלת"ד בגין הפסד ההשתכרות שלו, לתקופת ההיעדרות המוצדקת רפואית עקב התאונה, ולא מעבר. היינו אין התובעת זכאית להחזר המשכורת ברוטו לרבות כל עלויות השכר וללא ניכויים המתחייבים מחוק הפלת"ד (אלמלא היה התובע מקבל הפסד ההשתכרות שלו מהתובעת לפי חוק הפלת"ד).

כך נשמר העיקרון שאין המזיק אמור לשאת במצטבר ביותר מ 100% של הנזק שגרם לניזוק. כאשר אותם מאת אחוזי הנזק נקבעים על פי הוראות הדין הרלבנטי (במקרה זה חוק הפלת"ד) המכמת את הפיצוי לו זכאי הניזוק מן המזיק או ממי שאחראי לפיצויו של הניזוק. היינו במקרה דנן אין הכוונה למלוא סכום ההטבה כפי שהוצא בפועל ע"י התובעת; וכאשר בכל מקרה כמובן, אין להיפרע יותר מאשר סך ההטבה שבפועל.

ג.      אלא שכאמור נותר לבדוק האם חל בענייננו חוק הביטוח הלאומי כחוק ספציפי שהוראותיו מוציאות זכות החזרה של התובעת לפי חוק ההטבה.

ד.      להלן ציטוט הסעיפים הרלבנטיים מחוק הביטוח הלאומי.

"328. זכות תביעה
     (א)     היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף, רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור.

     (ב)     הזכאי לגמלה לפי חוק זה חייב להושיט כל עזרה ולנקוט כל פעולה סבירה כדי לסייע למוסד במימוש זכותו לפי סימן זה, ולא יעשה כל פעולה העלולה לפגוע בזכויות המוסד לפי סימן זה או למנוע בעד מימושה; עבר הזכאי לגמלה על איסור לפי סימן זה, או לא עשה את המוטל עליו לפיו, רשאי המוסד לשלול ממנו את הזכות לגמלה, כולה או מקצתה."




          "343. דמי ביטוח מופחתים
          השר רשאי לקבוע כי מעביד שאישר לכך ישלם דמי ביטוח מופחתים לענין סעיף 340 כפי שיקבע, ובלבד שנתמלאו בו תנאים אלה:
     (1)     הוא מעביד לפחות חמש מאות עובדים;
     (2)     הוא חייב, בתוקף חוק, הסכם קיבוצי או חוזה עבודה, לשלם לעובדים שכר בעד הזמן שבעדו משתלמים דמי פגיעה בעבודה לפי סעיף 92, וסך כל השכר אינו קטן מדמי הפגיעה (להלן - תמורת דמי פגיעה)."

     בעניין סעיף 343, יש לציין כי בסעיף 2(ב) לתקנות המל"ל נקבע אכן שיעור מופחת של דמי ביטוח לענין סעיף 162 לחוק (כיום סעיף 343) , בשעור 85%.

     "95. המקבל תמורת דמי פגיעה
     מבוטח שמעבידו משלם דמי ביטוח מופחתים על פי סעיף 343 לא ישולמו לו דמי פגיעה בקשר לפגיעה בעבודה, אך הוא זכאי לתמורת דמי פגיעה ממעבידו."

          להשלמת התמונה - להלן גם נוסח תקנה 22 לתקנות המל"ל:

          "תשלום דמי פגיעה באמצעות מעביד
          (א)     המוסד רשאי להרשות למעביד פלוני, בתנאים שייקבעו על ידי המוסד, לשלם בשם המוסד דמי פגיעה לעובדיו.

          (ב)     השתמש המוסד בסמכותו לפי תקנת משנה (א), ישולמו דמי הפגיעה על ידי המעביד, במועדים בהם הוא נוהג לשלם שכר לעובדיו והמוסד יחזיר למעביד את הסכומים שהוא שילם, לאחר שהמציא הוכחות על התשלום.


     
(ג)      מעביד כאמור בתקנת משנה (א) יהיה זכאי לעמלה בשיעור של 2.5% מדמי הפגיעה ששולמו על ידיו בשם המוסד."


ה.      סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי מצוי בפרק שכותרתו "תביעות נגד צד שלישי". סעיף זה יוצר דין שווה לענין עצם זכות החזרה בין מעביד מאושר לפי סעיף 343 ובין המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כנגד צד שלישי שאינו המעביד.

אך לכאורה מקנה סעיף 328(א) זכות חזרה על המזיק גם למעביד שאינו "מעביד מאושר" , בגין הסכום ששלם למל"ל (בשווי תמורת דמי הפגיעה ששלם המל"ל לעובד לתקופת הזכאות הראשונה). מסקנה זו מחוייבת לאור הסיפא לסעיף 328(א) הקובעת עוד שתי אפשרויות חזרה למעביד על המיטיב:

אפשרות א' חלה כאשר "החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94" . המעביד כאן אינו מעביד שאושר לפי סע' 343 שכן הגדרת "מעביד" בסעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי הנה כל מי שיש בינו לבין הנפגע (המוטב) יחס עובד-מעביד. ולא רק "מעביד מאושר" . ולפי סעיף 95 לחוק הביטוח הלאומי, במקרה של מעביד שאושר לפי סע' 343, המוסד לביטוח לאומי אינו משלם כלל דמי הפגיעה לעובד אלא למעביד, אף בגין תקופת הזכאות הראשונה, והאחרון משלם דמי הפגיעה לעובד (וראה סע' 94(ב)(1)(א) לחוק הביטוח הלאומי). ממילא לא חלה אפשרות א' על מעביד שאושר לפי סע' 343 לחוק הביטוח הלאומי. אפשרות א' נועדה אפוא להקנות זכות חזרה למעביד רגיל , ולא מעביד מאושר. זאת כאשר המוסד לביטוח לאומי משלם לנפגע העבודה דמי פגיעה, לרבות בין תקופת הזכאות, והמעביד חייב להשיב למוסד דמי הפגיעה לתקופת הזכאות הראשונה - עליהם יכול הוא לחזור על המזיק (כאמור בסיפא לסע' 328(א) - "רשאי..המעביד לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד..").


עווד אציין כי סע' 94 כתיקונו האחרון מתשס"ה העלה תקופת הזכאות הראשונה מתשעה יום (כך במועד הרלבנטי לתשלום ההטבה נשוא תיק זה) לשנים עשר יום. תקופת זו הנה אותה תקופה ראשונית מדמי הפגיעה בה לא נושא המוסד, מעין "תקופת המתנה" והיא מוטלת בסופו של דבר על המעביד: בין מעביד רגיל, המשיב התמורה בגינה למוסד, ובין מעביד מאושר, המשלם אותה ישירות לעובד ואינו מקבל החזר בגנה מן המוסד.

אפשרות ב' חלה כאשר "שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף " (היינו לפי סעיף 94 - י.פ.)
ואימתי משלם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי סעיף 94?: כאשר מתקיימת הסיפא להוראת סעיף 94(ב)(1)(א) לחוק הביטוח הלאומי. הסיפא קובעת - "הרשה המוסד למעביד לשלם בשמו דמי פגיעה לעובדיו - יהיה אותו מעביד חייב לשלם לעובד גם את דמי הפגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה, ולא יהיה זכאי להחזר הסכומים ששילם בעד תקופת הזכאות הראשונה".

חלופה זו שבסיפא לסעיף 94 אינה מבדילה בין סוגי מעבידים מאושרים. לכאורה כלול פה גם המעביד המשלם דמי ביטוח מופחתים לפי סעיף 343, וגם מעביד שאינו כזה אך המוסד אישר לו לשם בשמו דמי הפגיעה - היינו מעביד עליו חלה תקנה 22 לתקנות המל"ל.

לפיכך, מכוח אפשרות ב' רשאי המעביד המאושר - בין זה עליו חל סע' 343 לחוק ובין זה עליו חלה תקנה 22 לתקנות - לחזור על המזיק על דמי הפגיעה שלתקופת הזכאות הראשונה (בענייננו - 9 יום).

ואולם: מדוע זקוק כלל מעביד שאושר לפי סע' 343 לחוק, לזכות החזרה הגלומה באפשרות ב' לעיל? הרי ממילא, לפי הרישא לסעיף 328(א) רשאי הוא לחזור על המזיק על גמלה ששלם (ראה הגדרת "גמלה" בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי). ולא ניתן לקבל שהרישא לסעיף 328(א) קובעת את עצם הזכאות והסיפא את היקפה: שכן הסיפא כאמור כוללת שתי אפשרויות חזרה, כאשר אפשרות א' שבסיפא בפירוש לא מתייחסת למעביד שאושר לפי סע' 343. הסיפא- ובתוכה אפשרות ב' שלעיל, נועדה להקנות חזרה למעבידים בהם לא מטפלת הרישא לסעיף 328(א).

אפשרות ב' אם כן, נועדה להקנות זכות חזרה ל"מעביד מאושר" לפי תקנה 22 לתקנות המל"ל, על דמי הפגיעה ששלם בתקופת הזכאות הראשונה.אותו מעביד רשאי לפי הסיפא "לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בגין הסכום...ששולם לעובד בידי המעביד כאמור" (היינו כאמור בסעיף 94).

לטעמי יש לדחות אפוא טענת התובעת כאילו אין לה זכות חזרה על המזיק לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, הואיל ואינה "מעביד מאושר" במובן סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי, והיא פועלת מכוח אישורו של המלל לפי תקנה 22 לתקנות המל"ל: לפי סעיף 328(א) היא זכאית לחזור על המזיק על גובה דמי הפגיעה ששלמה לפי תקופת הזכאות הראשונית. כאשר הנחת חוק הביטוח הלאומי שיתרת דמי הפגיעה אמורים להשתלם לה, כמעבידה מאושרת, ע"י המוסד.

סעיף 328(א) הנו רחב ודן במכלול זכויות החזרה על צד שלישי לפי חוק הביטוח הלאומי הן של המל"ל, והן של המעבידים לסוגיהם: מאושרים או לא. הוא כולל זכות חזרה למל"ל או למעביד, לפי הענין בגין דמי הפגיעה (בין שמדובר במעביד לפי לפי תקנה 22 ובין במעביד לפי סעיף 343 כשעניינם של תקנה וסעיף זה נוגע בפועל רק לדמי הפגיעה) ; הוא כולל זכות חזרה לא רק בגין דמי הפגיעה, אלא בגין כל "גמלה" לפי חוק הביטוח הלאומי (ראה כאמור סע' 1 לחוק הנ"ל המגדיר גמלה ככוללת "כל טובת הנאה שהביטוח לפי חוק זה מעניק אותה, לרבות הטבה לפי הסכם שנערך לפי סעיף 9, הענקה לפי סעיף 387 וגמלה לפי פרק י"ב או פרק י"ג, ולמעט גמול והחזר הוצאות המשולמים לפי סעיף 17א").

ו.      עם זאת, חרף התוצאה כי לתובעת זכות חזרה לפי חוק הביטוח הלאומי, לפי סע' 328(א), בגובה דמי הפגיעה לתקופת 9 ימי הזכאות הראשונה, מסקנתי הנה כי אין היא מנועה מלתבוע המשכורת ששלמה למר מחלוף, עד לגובה התקרה לה היה האחרון זכאי לו תבע מן הנתבעת הפסד שכרו לפי חוק הפלת"ד.

תוצאה זו יכולה למצוא לה תימוכין בנוסח הצעת חוק, ההטבה ודברי ההסבר להצעה. ראה דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ג - 1962, ה"ח 540.

דברי ההסבר מפנים לכך שמיטיב הנחשב למתנדב אינו זכאי להיפרע מן המזיק (בעקבות ע"א 153/54 פ"ד י' 1246) ; ולכך נודעת השפעה שלילית בכל הקשור להטבת נזקי גוף, לרבות בהגשת עזרה רפואית על עלויותיה, וכאשר "...במיוחד יפגע הדבר במעבידים המוסיפים לשלם לעובדיהם את שכרם בתקופת מחלתם עקב פגיעה".

ממשיכים דברי ההסבר וקובעים כי "החוק המוצע בא לשנות מצב זה והוא מקנה לכל אדם שהוציא הוצאות, או נתן שירות, להטבת נזקו של נפגע פגיעה גופנית, זכות להיפרע מן המזיק הוצאות סבירות ובתחום אחריותו החוקית של המזיק לפיצוי הנפגע (סעיף
2)".

יש לציין כי הנוסח המקורי בהצעת החוק של סע' 2 לחוק ההטבה היה שונה מעט מזה שהתקבל, והיה כדלקמן -

"גרם אדם לזולתו נזק גוף (להלן - המזיק), רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע הוצאותיו או שכר שרותו מן המזיק, עד כדי הסכום שהיה המזיק מתחייב בו על הנזק כלפי הניזוק, אילולא ההטבה".

השוני הבולט בנוסח שהתקבל הוא בהוספת התיבה "על פי כל דין", הממחישה אף היא שכאשר קיים דין המכמת את גובה הזכאות בסכום הנמוך משווי ההטבה שבפועל - זכות החזרה מוגבלת לשווי הזכאות על פי אותו דין אלמלא ההטבה. כזו היתה רוח הדברים אף בדברי ההסבר לנוסח שהוצע, אך התוספת מחדדת הנקודה.

מכל מקום, נזכור כי קבלת העמדה לפיה הדין הספציפי שבחוק הביטוח הלאומי לגבי מעביד מוציא זכות החזרה של מעביד לפי חוק ההטבה - משמעה שמעביד כנ"ל יהא זכאי לחזור על המזיק רק על גובה דמי הפגיעה לתקופת הזכאות הראשונה, להם היה זכאי העובד אלמלא זכה לתשלום משכורת מלאה ע"י המעביד.
הרי בדמי הפגיעה בגין יתרת תקופת אי הכושר מעבר לתקופת הזכאות הראשונה, נושא הביטוח הלאומי ולא המעביד (בין במישרין לעובד בין על דרך העברתם למעביד המאושר המשלם אותם לעובד); זאת עד לתקופת המקסימום של הזכאות לדמי פגיעה. "המעביד המאושר" אמנם מקבל מהמוסד סך כל דמי הפגיעה בניכוי תקופת הזכאות הראשונה; אך קבלת העמדה של הסדר החזרה בחוק הביטוח הלאומי כהסדר מוציא, תותיר את המעביד המאושר במצב של חסרון כיס לגבי הפער שבין השכר שהשתלם לתקופת אי הכושר, לבין דמי הפגיעה שקיבל (75% לערך מן השכר, ואף לא מכל רכיביו, ולענין זה ראה סעיפים 97 ו98 לחוק הביטוח הלאומי וכן הגדרת "הסכום הבסיסי" בסעיף 1 לאותו חוק). היינו תותיר אותו במצב של נחיתות ביחס למעביד לא מאושר, שאינו משלם דבר לעובד בתקופת אי הכושר, למעט דמי פגיעה לתקופת הזכאות הראשונית, בהם הוא נושא כלפי המוסד. עוד יתכן שתקופת אי הכושר תהא נמשכת והולכת חודשים מעבר לתקופת הזכאות לתשלום דמי פגיעה שבחוק הביטוח הלאומי (שכיום עומדת על שלושה עשר שבועות). הגבלת זכות החזרה של המעביד רק לסכום החלקי של דמי הפגיעה, ועוד לתקופה המוגבלת, עשויה להביא לפגיעה כלכלית לא מוצדקת במעביד, מעבר לפגיעה המתחייבת מן העיקרון שאין המזיק חב במצטבר ביותר מ 100% של הנזק אותו גרם לנפגע. מן האידך גיסא מביאה עמדה זו לעשיית עושר בלתי מוצדקת של המזיק המשלם פחות מאותם 100% בהם היה חב כלפי הנפגע על פי דין, אלמלא ההטבה. לעיתם מדובר בפער רציני ממנו ייהנה המזיק ללא כל הצדקה כלכלית או מוסרית (טול למשל עובד שנפגע ששכרו היומי עולה בהרבה על תקרת דמי הפגיעה ליום שבחוק הביטוח הלאומי, תקרה המוגדרת בסעיף 97 לחוק). הדבר יכול לפגוע גם באינטרס העובדים, היוצאים ללא ספק נשכרים מכך שמשכורתם משתלמת כרגיל (במלואה או ברובה) ובמועד ע"י מעבידם, לכל תקופת אי הכושר, במקום לקבל דמי פגיעה באיחור לתקופה מוגבלת, ובאופן חלקי בלבד מן השכר.

חוק הביטוח הלאומי כידוע, הנו חוק סוציאלי. אם חפץ המחוקק לפגוע באינטרס הסוציאלי של העובדים שלשמו הוכרה במפורש זכות החזרה של המעבידים בחוק ההטבה, כעולה מדברי ההסבר לחוק ההטבה, הרי שסביר שבאחד התיקונים לחוק הביטוח הלאומי היתה מוצאת במפורש תחולת חוק ההטבה לגבי מעביד הזכאי לחזרה על המזיק מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. תיקון שכזה לא נמצא, ובהיעדרו, אין לטעמי לפרש את חוק הביטוח הלאומי בניגוד למגמה הסוציאלית שלו עצמו. אין לפרש את סעיף 328 כמי שנועד לשלול את זכות החזרה בענייננו על היתרה השיורית אותה אין זכאי המעביד המיטיב לקבל בתביעת חזרה מכוח חוק הביטוח הלאומי.

ז.     לא נעלם ממני טיעונה של הנתבעת כי "למעביד מאושר" לפי חוק הביטוח הלאומי מזמן אותו החוק תמריצים כלכליים. ואכן קובע כאמור סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי שהשר רשאי לקבוע כי מעביד שאישר לכך, ישלם דמי ביטוח מופחתים לענין סעיף 340 (בהינתן יתר תנאי הסעיף), והשר עשה שימוש בסמכותו זו, בקובעו בתקנות המל"ל דמי בטוח מופחתים, אותם העמיד על 85%. ואם נפנה לתקנה 22 לתקנות המל"ל (היא התקנה מכוחה נטען שפועלת התובעת) - הרי שתקנה זו מגלמת אף היא הטבה כלכלית למעביד בדמות עמלה בשיעור 2.5% מדמי הפגיעה ששולמו על ידיו בשם המוסד. אלו שווי התמריצים נכון להיום, והם עשויים כמובן להשתנות מעת לעת ואולם העיקרון הוא הקובע. לפיכך, ניתן להעלות טיעון משכנע לפיה יש פה "עסקת חבילה כלכלית" הקובעת הסדר ממצה לענין זכות החזרה של המעביד בענין השכר ששילם כמעביד מאושר. באובדן זכות החזרה שלפי חוק ההטבה גלום אמנם הפסד, אך ככל שמפסיד המעביד מחד בשל העמדת זכות החזרה שלו רק בשיעור דמי הפגיעה בהם נשא מכיסו, הרי שמאידך זוכה הוא בחוק הביטוח הלאומי לתמריץ כלכלי. ראה למשל הנמקת בית המשפט בסעיף 6 לפסק הדין בת"א (חי') 9753/04 הנ"ל.

ואולם בעיני מטה את הכף כאמור דווקא שיקול אחר: טובות הנאה כלכליות של דמי ביטוח מופחתים או תשלום עמלה מלמדות דווקא על מגמת חוק הביטוח הלאומי כחוק סוציאלי לתמרץ מעביד להפוך למעביד מאושר המשלם שכר לעובדיו וזוכה לתשלום דמי הפגיעה (למעט לתקופת הזכאות הראשונה); מגמה זו אינה מתיישבת עם פתרון שעשוי לגרום לאותם מעבידים מאושרים חיסרון כיס, מעבר לחסרון הכיס המתחייב ממילא מן העיקרון שאין לחייב המזיק ביותר מ 100% הנזק שגרם. היינו אין צורך בפרשנות סע' 328 לחוק הביטוח הלאומי כמי שנועד לקבוע הסדר ממצה המוציא חלות חוק ההטבה, על סמך טובות ההנאה הכלכליות המוענקות למעביד מאושר. ניתן לבאר באותה מידה של שכנוע טובת ההנאה הכלכלית הניתנת למעביד מאושר אך ורק על רקע כוונת החוק לעודדו להפוך "למעביד מאושר". בפרשנות זו גם יתרון - בכך שהיא עולה בקנה אחד הן עם תכלית חוק ההטבה והן עם תכלית חוק הביטוח הלאומי - ששתיהן תכליות סוציאליות.

ח.     יתרון נוסף לפרשנות זו כאמור - בכך שהיא שומרת על איזון ראוי בין שלוש צלעות המשולש המורכבות מן המזיק (או האחראי לפיצוי) הניזוק - המוטב והמיטיב. מחד, היא שומרת על עניינו של המזיק, שאינו מחויב ביותר מ 100% של הפיצוי בו היה חב כלפי מר מחלוף, אלמלא ההטבה. עצם ההטבה אינה אמורה ואין כוחה לגרוע דבר מן המזיק על דרך חיובו בפיצוי יתר. שעורה נקבע במישור היחסים וההסכמות שבין המוטב למיטיב (ברגיל מכוח נוהג, חוזה אישי או הסכם קיבוצי), שלמזיק אין כל השפעה עליהם, או על עיצובם, ולפיכך אין זה ראוי שיוכלו לפגוע לרעה בזכויותיו של המזיק כצד שלישי למישור היחסים הנ"ל. מאידך אין להנות המזיק מרווח ועשיית עושר בגין עצם ההטבה, שכן המיטיב לא חפץ לשפר את מצבו של המזיק, וההטבה לא נועדה לשרת עניינו של האחרון. ואילו המוטב, מר מחלוף, בודאי שלא נגרע חלקו (נהפוך הוא) משזכה לשכר מלא לתקופת אי הכושר, בזמן אמת. ואלו המיטיבה היא התובעת - נגרע אכן חלקה ממילא בשיעור מסוים, בגין הגבלת תקרת הפיצוי על פי חוק הפלת"ד, אך גריעה זו הנה כאמור מחויבת מן הכלל שאין לחייב המזיק ביותר מ 100% של הנזק. בענין אחרון זה ניתן להוסיף עוד כי ברגיל "המעבידים המאושרים" הנם מעבידים מאורגנים, המעסיקים כמות עובדים ניכרת. יש להם ברגיל אינטרס כלכלי ארוך טווח להסדיר עניינם של עובדים שנפגעו בתאונות, כך שאלו יזכו בשכר מלא לתקופת אי הכושר, וייפגעו במינימום האפשרי. אינטרס כלכלי זה הנו חיצוני בכלל להסדרי ההטבה והחזרה שבהסכם ובדין, ויסודו כאמור ביחסי העבודה שבמקום העבודה ובזכויות העובדים שנוצרו בו לאורך תקופה.
אך הוא כשלעצמו יכול להצדיק כלכלית הסדרי ההטבה גם כשאלו כרוכים בפגיעה כלכלית מסוימת במעביד המיטיב. אך פגיעה כלכלית זו כאמור, מן הדין ואף הצדק לצמצם למינימום המחויב בדין.

בהקשר אחרון זה אציין שוב כי לטעמי, אין לקבל עמדת הנתבעת כי ממילא חייבת התובעת בתשלום השכר מכוח הסכמי עבודה או הסכמים קיבוציים הנוהגים אצלה, ולכן ממילא אין לראות בתשלום זה בגדר "הטבת נזק" במובן סע' 1 לחוק ההטבה. עמדה זו נוגדת האמור בסעיף 4 לחוק ההטבה, המייתר השאלה האם מקור ההטבה הוא בחיוב שבדין או בהסכם או שמא מקורה בהתנדבות. צירוף סעיפים 1 ו 4 לחוק ההטבה מביאים למסקנה כי חוק ההטבה הסתפק באפיונים האמורים בסעיף 1 , לשם הגדרת ההטבה ככזו (והגדרה רחבה היא), ללא חשיבות למקורה. אני סבור כי הדבר עומד בניגוד לאמור בסע' 17 לפסק דינו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) בדנ' 24/81 פ"ד פח(1) 413 יעקב חונוביץ נ' אאידה כהן פ"ד לח(1) 413 (להלן - "ענין חונוביץ").

אני מקבל ומצטרף לעמדה שהובעה בענין זה בפסק דין אחר שניתן בבית משפט השלום בחיפה בת"א 7305/05 (שלום-חי') אסם והחברות השלובות בע"מ נגד סהר-ציון חברה לביטוח בע"מ (כב' השופטת טאובר, פורסם באתר נבו). ראה סע' 10 לפסה"ד הנ"ל.

ט.       על חשיבות האיזון במשולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב עמד בית המשפט העליון בענין חונוביץ'. לאור חשיבות הדברים לענייננו ראיתי לנכון להביא כלשונם שתי פסקאות מתוך דבריו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) באותו פסק דין (עמודים 428-429 לעיל, הדגשות לא במקור):

"15. שאלה זו - שעניינה השפעת הטבות המתקבלות מצד שלישי על הפיצויים בנזיקין - היא מהשאלות הסבוכות ביותר בדיני הפיצויים. באופן עקרוני, ניתן לחשוב על מספר פתרונות אפשריים: האחד, לפיו ההטבה תיטיב עם התלוי, באופן שהוא יקבל את ההטבה, תוך שמירת זכותו לקבל פיצוי מלא מהמזיק; השני, לפיו ההטבה תיטיב עם המזיק, באופן שהפיצויים המשתלמים על-ידיו יופחתו בשיעור ההטבה; השלישי, לפיו ההטבה תוחזר למיטיב, אם בדרך של קבלת שוויה מהמזיק (אם היטיבה עמו, שכן זכותו של הניזוק לפיצויים הופחתה כדי ההטבה), ואם בדרך של קבלתה מהניזוק (אם היטיבה עמו, שכן היתוספה על סכום הפיצויים המלא שנתקבל מהמזיק). בכל הפתרונות הללו הקו המנחה הוא, כמובן, שהניזוק יקבל פיצוי שלא יפחת מנזקו, ושהמזיק לא יחויב בתשלום פיצויים, העולים על הנזק שגרם (ראה: International encyclopedia of"collateral benefits" ,. Fleming( . 11Torts, ch- .11comparative law, torts vol דומה, שהמקרים הקיצוניים הוסדרו ואינם מעוררים עוד קשיים מיוחדים. כך, למשל, אם המזיק ביטח עצמו כנגד אחריותו כלפי הניזוק ועם קרות העוולה שולמו תגמולי ביטוח לניזוק, אין עוד לניזוק תביעת פיצויים כלפי המזיק. ההטבה פועלת לטובת המזיק. זאת מטרתה. לשם כך היא נוצרה. המזיק שילם עבורה. בדומה, אם הניזוק ביטח עצמו, ועם קרות העוולה שולמו לו או לתלויים בו תגמולי הביטוח, אין בכך כדי לגרוע מתביעת הפיצויים שלו כלפי המזיק (סעיף 81 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). ההטבה פועלת לטובת הניזוק. זאת מטרתה. לשם כך הוצאה. הניזוק שילם בגינה. הוא הדין במיטיב, אשר שילם לניזוק מתוך כוונה מודעת ליתן לו מתנה. אך מה הדין במצבי הביניים, כגון פנסיה, סיוע משפחתי, תשלומי משכורת על-ידי מעביד וכיוצא בהן הטבות, אשר אינן נופלות למסגרת המקרים הקיצוניים הללו? עיון בפסיקה הישראלית מלמד, שאין למצוא בה קו אחיד ועיקרון ברור. יש לבחון כל הטבה והטבה בנפרד, תוך בחינת מהותה ובעיותיה. כך, למשל, נפסק, כי פנסיה, המשתלמת לתלויים, יש בה כדי להפחית את סכום הפיצויים המגיעים לתלויים מהמזיק (ע"א 125/68 (המ' 282/68) [12]; ע"א 154/70 [13]). לעומת זאת, תשלום, המתקבל ממבטחים, אין בו כדי להפחית מסכום הפיצויים המגיעים להם (ראה ע"א 125/68 (המ' 282/68) [12]). בבחינתם של מקרי הביניים מן הראוי הוא להתחשב - כפי שציין חברי הנכבד, השופט ש' לוין - לא רק ביחסי מזיק-ניזוק בלבד, אלא יש ליתן את מלוא המשקל לעובדה, שעניין לנו לא ביחס דו-צדדי בלבד אלא ביחס תלת-צדדי: מזיק-ניזוק-מיטיב (ראה: ע"א 370/79 [14]; נ' זלצמן, "הטבת נזק לפי חוק הטבת נזקי גוף: יחסי מזיק­מיטיב-מוטב" עיוני משפט ד (תשל"ה-ל"ו) 621).

לעתים נקט המחוקק עצמו עמדה בשאלת ההטבה, וקבע הסדרים מיוחדים לעניינה. כך הוא הדבר לעניין תשלומי הביטוח הלאומי (ראה חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, סעיף 150), תשלומי תגמולים לפי חוק נכים (ראה למשל חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959, סעיף 36) ותשלומי גימלאות (ראה חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, סעיף 60). בצד הוראות מיוחדות אלה - שאינן חלות בענייננו - קיימת הוראה כללית, המצויה בחוק הטבת נזקי גוף. חוק זה הוחק על רקע פסיקתו של בית המשפט העליון, לפיה מחד גיסא היה בהטבות מסוימות - כגון תשלומי משכורת על-ידי מעביד (ע"א 77/55 [15]) - כדי להפחית את שיעור הפיצויים לו זכאי הניזוק מאת המזיק, אך נשללה, במקרים מסוימים; מאידך גיסא, זכות למיטיב להיפרע את ההטבה מהמזיק (ראה: 153/54[16]; ע"א 134/56 (המ' 239/57) [17]). תוצאה אחרונה זו ביקש המחוקק למנוע:
"המחוקק התכוון בחוק המתקן למנוע את התוצאה שמיטיב, בין לפי חובה ובין בהתנדבות, יסבול עקב הנזק הפסד שיפחית את חיובו של המעוול" (השופטת בן-פורת בע"א 331/75 [18], בעמ' 68).

          מכאן קביעתו של החוק להטבת נזקי גוף, כי במקום שנגרמו לאדם נזקי גוף, לרבות מוות, ונזק זה הוטב, רשאי המיטיב להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק (סעיף 2). המחוקק לא קבע כל הוראה מפורשת באשר להשפעתה של זכות זו, הנתונה למיטיב כלפי המזיק, על הפיצויים, להם זכאי הניזוק מאת המזיק, עניין זה הושלם בדרך הפרשנות השיפוטית.אשר קבעה, כי במקביל לקיום זכותו של המיטיב כלפי המזיק נשללת זכות זו מהניזוק עצמו, שאם לא כן ילקה המזיק פעמיים. הקונסטרוקציה המשפטית, לפיה מושגת תוצאה זו, היא, שעם ההטבה מועברת זכותו של הניזוק כלפי המזיק, כפי שיעור ההטבה, למיטיב (ע"א 599/68 [19]; ע"א 331/75 [18]; ג' טדסקי, "הטבת נזקי-גוף ע"י הלא אחראי לנזיקין" הפרקליט כא (תשכ"ה) .237זלצמן, במאמרה הנ"ל, בעמ' 627)."

י.     אכן אין ספק, כי לענין זכויות החזרה עד גובה הגמלה המשולמת לפי חוק הביטוח הלאומי, קובע סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי הסדר, שהנו הסדר מיוחד ביחס לזכות החזרה הכללית הקבועה בחוק ההטבה. קיומו של הסדר מיוחד וכללי אין פירושו לעולם שההסדר המיוחד ביקש להוציא חלותו של ההסדר הכללי, שיכול לחול כהסדר משלים על אותם עניינים לגביהם לא חל ההסדר המיוחד. כך זכאית אף התובעת בענייננו לתבוע הפער בין שווי ההטבה ששלמה לשווי מה שקבלה מן המוסד לביטוח לאומי, בכפוף להגבלת זכאותה לנמוכה מבין שתי תקרות (בטרם ניכוי הסכום שקיבלה מן המל"ל): שווי המשכורת שהיה המוטב מקבל לו היה מסוגל לעבוד, ושווי הפיצוי לו היה המוטב זכאי בגין הפסד השתכרותו לתקופת ההטבה, לו תבע וקיבל הפיצוי בראש נזק זה במישרין ממבטחת החובה, על פי הוראות חוק הפלת"ד (מטבע הדברים זוהי התקרה הרלבנטית, בהיותה הנמוכה מבין השתיים).

ניתן לחזק עמדה זו אם נפנה ונבחן ההטבה הכלכלית הניתנת למעביד בתקנה 22 לתקנות המל"ל: תקנה זו מיועדת למעבידים שאינם עונים בהכרח על הקריטריון של העסקת 500 עובדים לפחות (בשונה ממעביד לפי סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי). ההטבה הכלכלית המגולמת בה היא מזערית, בשיעור 2.5% מדמי הפגיעה ששולמו ע"י המעביד בשם המל"ל; ועל פני הדברים אין היא מכסה ההפרש שבין דמי הפגיעה בשיעור 75% מהשכר (ולא מכל רכיבי השכר) ובין עלות השכר למעביד, על כל רכיביו וההפרשות הסוציאליות שבו. בודאי שכך משעה שתקופת אי הכושר בגינה ישתלם השכר עולה מכוח הסכם קיבוצי , נוהג הסכם עבודה או כל סיבה שהיא על התקופה המקסימלית לתשלום דמי פגיעה שכיום הועמדה על 13 שבועות.

יא.      ער אני לכך שניתן לטעון כי ההסדר הפרשני המוצע לא נותן מענה לשאלת פשר קיומו של ההסדר בסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי כהסדר מיוחד לזכות החזרה של מעביד מאושר או מעביד בכלל, לענין דמי הפגיעה ששלם במקום המל"ל. אם ממילא חל במצטבר ההסדר הכללי שבחוק ההטבה על ההפרש שבין סכום החזרה המוסדרת בסעיף 328(א) לבין גובה ההטבה בתקרת ההגבלה, הרי שאז לא היה צורך בהסדר המיוחד; שכן יכול המעביד ממילא לחזור לפי חוק ההטבה על כל סכום ההטבה עד תקרת ההגבלה, בניכוי מה שקבל מן המל"ל (אם מדובר במעביד מאושר). התשובה לתמיהה זו הנה בכך שמעשה המרכבה של ההתאמה בין דברי חקיקה המסדירים זכות החזרה של מיטיבים, מעשה מורכב הוא. ממילא, לפי כל דרך פרשנית בה נלך, לא ניתן אלא להסיק כי לא נערכה ע"י המחוקק התאמה מודעת בשני דברי החקיקה. אם נפרש סע' 328(א) לחוק הביטוח הלאומי כדבר חקיקה ספציפי שכוחו עמו להוציא מעיקרא תחולתו של חוק ההטבה, נפר האיזון הראוי שבמשולש היחסים האמור, ואף נפרש חוק הביטוח הלאומי בניגוד לתכליתו הסוציאלית שלו עצמו, כפי שמצאה ביטויה בהטבה כלכלית למעביד המאושר, והכל מבלי שבאה במי משני דברי החקיקה כל הוראה מפורשת ממנה ניתן יהא ללמוד על השלכת הסדר החזרה הקבוע בחוק, על זה הקבוע בדבר החקיקה השני, או על היחס ביניהם.

ואם לשיטתי נלך, נקלע לחוסר הנחת הפרשני שצוין ברישא לסעיף זה. גם במקרה זה, ניתן היה לצפות כי תבוא התייחסות ולו באחד משני דברי החקיקה להשלכת הסדר החזרה הקבוע בו על הסדר החזרה שבחוק המקביל.

הפתרון הראוי לטעמי הוא לבחור בדרך הפרשנית היוצרת תחושת צרימה פחותה. כאשר את הסדר החזרה לפי סע' 328(א) הנ"ל יש לפרש (וניתן לעשות כן אף במידה רבה של סבירות) כמי שנועד במקורו לשרת עניינו של המעביד, על דרך הקנית זכות החזרה של המעביד כמיטיב עד לגובה הגמלה בה נשא במישרין במקום המל"ל, וזאת מתוך נקודת ראות פנימית של חוק הביטוח הלאומי וגובה גמלאותיו, ללא כל זיקה להסדר ההטבה הכללי שבחוק ההטבה, ולא כמי שנועד לייתר הסדר אחרון זה לגבי מעביד שנשא בתשלום השכר לתקופת אי הכושר.

10.     מה טיבה של התביעה לפי חוק ההטבה?

ההלכה קבעה שתביעת מיטיב לפי חוק ההטבה הנה תביעת סוברוגציה. ראה האמור בסע' 12 לחוות דעתו של כב' השופט אנגלרד בע"א 3622/96 חכם נגד קופ"ח מכבי פ"ד נב(2)638. המאפיין העיקרי של תביעת סוברוגציה הנו שזכותו של המיטיב - לטוב ולרע - באה לו מזכותו של הניזוק. אין לו יותר מאשר לניזוק שבנעליו הוא בא (וברגיל אף לא פחות - וכך נהנו הוריו של הניזוק באותו מקרה מהוראה שהאריכה תקופת ההתיישנות על תביעתו, בהיות תביעתם תביעת מיטיבים).

ראה גם האמור בסע' 16 לפסק דינו של כב' השופט עמית בתא (מחוזי-חי') 740/04 עירית חיפה נגד דובק בע"מ תק-מח 2005(3) 83.

מעצם סיווגה של זכות התביעה של מיטיב כזכות סוברוגטיבית נובע גם כן כי אין לו למיטיב יותר מאשר לניזוק, ולכן אין לתובעת יותר ממה שהיה למר מחלוף, לו תבע הפסד השתכרותו לפי חוק פלת"ד. כך נשמר העיקרון הנזיקי שאין המזיק חייב ביותר מהנזק שנגרם לניזוק; כאשר חוק ההטבה, שיסודו בדיני עשיית עושר, לא נועד לסטות מעקרון בסיסי זה, אלא רק למנוע מן המזיק התעשרות על חשבונו של המיטיב.
ראה סע' 10 לפסק הדין (מפי כב' השופט גרוס) בע"א (ת"א) 8/98 אגד אגודה שתופית לתחבורה בע"מ נגד הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (פורסם באתר נבו).

יצויין כי אף במקרה של סטייה מן הכלל לפיו לא יכול הניזוק לקבל יותר מ 100% של הנזק, עדיין נשמר הכלל לפיו לא משלם המזיק יותר מ 100% של הנזק שגרם: כך הוא המקרה כאשר זכאי הניזוק ל 25% של הנזק לכל הפחות, למרות שנזקיו נבלעים בתגמולי המל"ל. זכותו תלויה בזכות החזרה של המל"ל על צד שלישי שאינו מעביד, והחשוב לענייננו הנו שהמל"ל הוא ה"מוותר" מכוח חוק הביטוח הלאומי על חלק מסך ההטבה לה הוא זכאי מהמזיק שאינו המעביד, וכך לא משלם המזיק יותר מסך הנזק שגרם. ראה הוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי.

11.     לסיכום: זכאית התובעת לקבל לא רק דמי הפגיעה לתקופת הזכאות הראשונית (9 יום), אלא מלוא השווי של הפסד ההשתכרות של מר מחלוף, ל 18.5 יום, על פי כללי החישוב של חוק הפלת"ד, ובלבד שסך זה אינו עולה על עלות השכר לתובעת לאותה תקופה, היינו על שווי ההטבה בפועל (תנאי המתקיים בענייננו).

12.     בעניין היקפה של זכות החזרה הפנתה התובעת לת.א. (ת"א) 749/87 הפניקס הישראלי נגד מדינת ישראל, וכן לת.א. (ת"א) 33083/85 מדינת ישראל נגד הפניקס. בשני פסקי הדין היתה התוצאה שתביעת ההטבה היא על שווי המשכורת ברוטו, ללא ניכוי מס הכנסה עד 25%. ההנמקה היתה שהפיצויים הנפסקים לפי חוק הפלת"ד בגין הפסד ההשתכרות בפועל (כהכנסת פירות להבדיל מפגיעה בכושר ההשתכרות, שהנה כביכול פגיעה בנכס הוני) אינם פטורים ממס , ולפיכך לא חלה עליהם הוראת סעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד המחייבת בנכוי מס הכנסה מן הפיצוי עד לסך של 25% מן ההכנסה שלפיה חושבו הפיצויים, ובלבד שמדובר בפיצוי הפטור ממס הכנסה. אלא שעמדה זו לא קנתה לה אחיזה: ראה למשל סעיף 11 לע"א (ת"א) 8/98 הנ"ל, שאימץ עמדה הפוכה לפיה נקודת המוצא של סעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד הנה שהפיצויים אכן פטורים ממס, לנוכח הוראות סעיף 9(7) לפקודת מס הכנסה. לא ניתן להפריד בין חישוב הפיצוי לנפגע עצמו, לבין חישובו לצרכי חוק ההטבה. באם פטור הפיצוי הנ"ל ממס מבחינת הנפגע עצמו, ולכן יש להשית עליו ניכוי מס שהיה חל על הכנסתו עד 25%, הרי שכך יש לעשות אף לצרכי תביעת המיטיב הבא בנעלי המוטב.

13.     היש לשערך שעור ההטבה המוכר באופן מלא על דרך הוספת הצמדה וריבית מיום ההטבה, בהתחשב בכך שהתביעה הוגשה לאחר למעלה משש שנים?

התשובה חיובית. הכלל הרחב הוא שהפרשי הצמדה וריבית יש לפסוק מיום היווצרות העילה, ורק במקרים יוצאי דופן יש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית ממועד מאוחר יותר.

ראה ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ (בפירוק) נגד סלע חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ(3) 744.

אין בנסיבות דבר שיצדיק סטייה מהכלל הרחב הנ"ל. מחד, צודק ב"כ התובעת כי הנתבעת היא מוסד פיננסי שיכול למקסם ביעילות את ערך הכסף ומאידך הריבית, כפי שהודגש בפסק הדין בענין מכבסת שלג החרמון, נועדה לפצות את הנושה על אי שימוש בכסף שהיה צריך להיות בידיו והיה בידי אחר. באותו פסק דין אף בואר כי שהוי בהגשת התביעה, כשלעצמו, אין בו כדי למנוע שערוך מלא.

14.     היש מקום להפחית מן הפיצוי בגין תקופת אי כושר מופרזת?

היות והתובעת באה בנעלי המוטב, הרי שכפי שניתן להפחית מן הפיצוי לנפגע, כאשר מגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי תקופת אי הכושר שאושרה - מופרזת - כך גם בתביעת ההטבה של התובעת, בגין תשלום משכורתו למלוא תקופת אי הכושר. מקל וחומר בהינתן נוסח סעיף 5 לחוק ההטבה שמורה כי להוצאה סבירה תיחשב משכורת או שכר עבודה שמוסיף העובד לקבל בתקופה "בה אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף". המבחן שעל בית המשפט להפעיל הנו מהותי, ממש כפי שהיה מפעיל לו היה הניזוק תובע לפי חוק הפלת"ד: כוחו של בית המשפט עמו לקבוע כי בנסיבות הפגיעה נחזית תקופת אי הכושר שאושרה כמופרזת, ולא להכיר בכולה, אף אם "גובתה" בתעודת מחלה. אחרי הכל - בית המשפט הוא הפוסק אחרון, גם בשאלות שברפואה, כאשר אף לא יכול להיות אחרת, משעה שמדובר בשאלות רלבנטיות לשם אומדן הפיצוי.

ואולם: לאחר עיון בתעודת חדר המיון, ובתעודות המחלה, לא מצאתי שנמצאה הצדקה לקבוע שהרופאים שבדקו הנפגע בזמן אמת הפריזו באומדן התקופה שאישרו כימי מחלה. אני מכיר אפוא בתקופת ההיעדרות כנובעת כולה מן התאונה, ומדובר אפוא ב 18.5 יום ברי פיצוי.

15.     הזכאית התובעת להגיש תביעתה כתביעת נזקי גוף?

א.     כך אכן נעשה, והמשמעות היא לענין גובה האגרה. על תביעת נזקי גוף המוגשת בבית משפט השלום יש לשלם אגרה לפי פריט 7א(אא) לתוספת הראשונה לתקנות בית המשפט (אגרות), תשמ"ח - 1987 (להלן "תקנות האגרות"). כמצוות תקנה 6 לתקנות האגרות.
כאשר האגרה הראשונית שעל התובע לשלם עם הגשת התביעה הנה בשיעור הקבוע בפריט 8(ב) לתוספת הראשונה (את הסכומים שבתוספת לתקנות יש להצמיד (תקנה 12 לתקנות האגרות), ושעור האגרה הראשוני בתביעת נזקי גוף עומד נכון להיום על 587 ₪ לרבות אגרת הקלדה.

ואילו בתביעה כספית המוגשת לבית משפט השלום - תחול תקנה 8 לתקנות האגרות. האגרה עומדת על 2.5% מהסכום הנתבע, אך לא פחות מסך של 203 ₪ (מדובר בסך מינימום אותו יש להצמיד כהוראות תקנות האגרות - להלן "הסך המינימלי") . את מחצית האגרה יש לשלם עם הגשת התביעה, ואת מחציתה השנייה עד שבעה ימים לפני התאריך שנקבע לראשונה לדיון בהליך.

התביעה בענייננו, הוגשה בדצמבר 2005, על סך של 6237 ₪. כאשר חל עליה שעור האגרה המלא, הרי שיש תוספת אגרה של אלפי ₪ רק משום שהתביעה הוגשה כתביעת נזקי גוף במקום כתביעה כספית. הכל משעה שמדובר באותה תביעה עצמה ורק הכותרת שונה. קשה להצדיק תוצאה זו לגופה.
     
ב.     התובעת טוענת, כי הגשת התביעה כתביעה כספית היתה גוזרת דרך ניהול לא יעילה, כשמדובר בתביעה בה אין הצדקה לטרחה הכרוכה בהגשת תצהירים, ועיקר המחלוקת בה משפטית.
אני מניח שכוונת התובעת הנה לכך שתקנה 214ב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 גוזרת על הגשת תביעה כספית שהסך הנתבע בה נמוך מזה הנקוב באותה תקנה - כתביעה בסדר דין מהיר. למעשה רוב תביעות ההטבה של מעבידים בגין תשלום משכורת מוגשות על סכומים הנופלים מהסכום הקבוע בתקנה 214ב הנ"ל. לפיכך לכאורה יש להגיש תובענות אלה, כאשר הן מוגשות כתביעות כספיות, כתביעה בסדר דין מהיר. ניתן לטעון שקיים ספק מסוים אם על תובענות אלה תחול הוראת התקנה. זאת מאחר והתקנה מחריגה מגדר תחולה "תובענה שעילתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975". היות ותביעות ההטבה של מעבידים בגין הטבות ששולמו בשל נזקי גוף לעובדיהם הנן תביעות סוברוגציה, ניתן לראות בהן משום תובענות שעילתן בחוק הפלת"ד, שהרי ממהותה של תביעת הסוברוגציה כאמור, שהמיטיב בא בנעלי הניזוק. במצב עניינים זה ניתן להגיש תובענה דוגמת זו שבענייננו כתביעה כספית בסדר דין רגיל.

אלא שתוצאה פרשנית זו בעייתית כשלעצמה; ניתן לטעון נגדה שכוונת הוראת ההחרגה שבתקנה 214ב היתה רק לתביעות הניזוקים הישירים, שניזוקו בגופם בתאונות דרכים, וכי מתקין התקנות לא שיווה לנגד עיני רוחו גם תביעות הטבה. פרשנות זו עשויה גם לגרור קשיים ביורוקרטים מסוימים, כשבמזכירויות בית המשפט השונות יצטרכו לסווג תביעות ההטבה של מעבידים בגין נזקי גוף לעובדים - לא רק לפי הסכום, אלא גם לפי השאלה אם הגורם לנזקי הגוף היתה "תאונת דרכים", כדי ליתן מענה לשאלה האם יש לאפשר הגשתן כתביעה בסדר דין רגיל או מהיר, לאור הוראות תקנה 2 לתקנות האגרות. תוצאה זו אינה רצויה, ומסורבלת; סביר אכן שלא זו היתה כוונת מתקין התקנות.

ואולם: גם אם יש להגיש רוב תביעות ההטבה (כשהן מוגשות כתביעה כספית) כתביעות בסדר דין מהיר, וזו אכן המסקנה, איני סבור כי התובענות הנ"ל אינן מתאימות לניהול בסדר דין זה. תצהיר אימות העובדות הראשוני שיש לצרף לפי תקנה 214ג לתקנות סדר הדין האזרחי, אינו כרוך בטרחה מרובה, (אף אם אינו מוסיף הרבה משעה שעיקרה של תביעת ההטבה משתית יהבו על מסמכים שיש לצרף). ולגבי תצהיר העדות הראשית, שעל הגשתו מורה תקנה 214ט, יש להפנות שימת הלב שמועד הגשתו הנו בתוך 45 יום מיום הגשת כתב ההגנה האחרון. לבעלי הדין או מי מהם יש שהות מספקת לבקש העברת התובענה לפסים של סדר דין רגיל לפי האמור בתקנה 214יב לתקנות סדר הדין האזרחי, אם סבורים הם כי ניתן לסלק התביעה בדרך דיונית שאינה מצריכה הכנת תצהירים (כגון בטיעון על סמך החומר), כאשר בית המשפט יפעיל אז שיקול דעת לגופו בדבר סדר הדין היעיל ביותר בנסיבות. לעומת זאת, ההוראות הקבועות בתקנה 214ח ועניינן גלוי מסמכים מוקדם בתובענות בסדר דין מהיר, לרבות צירוף המסמכים עצמם לכתבי הטענות, מתאימות ויכולות לייעל הדיון אף במרבית המקרים של תביעות ההטבה. אין לקבל אפוא טיעונה של התובעת בהקשר זה.

ג.      מן האידך גיסא מדובר בתביעה בה יש לכמת סכום כספי המגיע כתולדת נזק גוף שנגרם. וכאמור מהותה של התביעה הנה תביעת סוברוגציה, בה נכנס המיטיב בנעלי הניזוק, וגם עניין זה תומך לכאורה בתוצאה לפיה יכולה התובעת להגיש התביעה כתביעת נזקי גוף .
בהקשר זה יש לפנות לתקנה 1 לתקנות האגרות, המגדירה את המונח "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" לצורכי תקנות האגרות.

וזו ההגדרה:

"תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" - לרבות תביעה לשיפוי או לפיצוי על תשלום פנסיה, תגמולים וכל הוצאה אחרת ששולמו או שישולמו בשל נזקי גוף, לרבות תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים).

הביטוי " לרבות תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה" נועד אך להבהיר כי חוק הפלת"ד לא ייחשב לעניין זה כדין ספציפי שאינו בא במניין יתר התביעות בגין נזקי גוף לצרכי התקנה. הביטוי הנפתח בתיבה "לרבות" בא לאחר התיבה "נזקי גוף", היינו תכליתו להבהיר כי תביעה לפי חוק הפלת"ד לעניינה של התקנה, אף היא בגדר תביעה לנזקי גוף.

לטעמי, לשון התקנה מאפשרת שתי פרשנויות, שיכולות למצוא להן עיגון סביר בלשונה.

אפשרות א': היא האפשרות הנוחה לתובעת. לפי אפשרות זו תכלית התקנה לקבוע שהאגרה תשתלם כאגרה בתביעת נזקי גוף, בכל תביעה לכל תשלום שהשתלם או ישתלם בעקבות נזק גוף שנגרם לאדם. תהי זו תביעתו של הניזוק עצמו, או תביעת אדם אחר שנזק הגוף לאותו ניזוק הצמיח לו עילת תביעה, היינו גם מיטיבים למינהם ללא כל אבחנה. כשהביטוי "לרבות ... פנסיה תגמולים, וכל הוצאה אחרת.." רחב דיו כדי לכלול תביעות ההטבה, למיניהן, בין של קרנות פנסיה, בין של מעבידים ששלמו תגמולים בגובה שכרו של התובע או חלקו, וכאשר אף "תגמולים" או "פנסיה" אינם בבחינת רשימה סגורה, אלא המחשה ספציפית של הכלל הרחב המאפשר לתבוע גם "כל הוצאה אחרת". תביעה בגין כל אחד מהללו תיחשב לצרכי קביעת האגרה, כתביעת נזקי גוף.

לפיכך ניתן להגיש תביעת הטבה דוגמת זו שבענייננו כתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, והיא תתקבל לרישום ככזו. עם זאת, אף התובעת עצמה אינה חולקת כי יכולה היתה להגיש התובענה אף כתביעה כספית. טענתה בפני היתה שתקנות האגרות מקנות לה הזכות להגיש התביעה גם כתביעת נזקי גוף.

אפשרות ב':
התקנה מבחינה בין שני סוגים של תביעות שיסודן בנזק גוף, ונועדה לקבוע לשניהם אותו שעור אגרה.

סוג א': תביעה בגין תשלום פנסיה ששולמה או תשתלם בשל נזק הגוף.
סוג ב': תביעה בגין תגמולים וכל הוצאה אחרת ששולם או תשולם בשל נזק הגוף. כשהכוונה כאן הנה לתביעת הניזוק עצמו, יורשיו או תלוייו, בגין נזק הגוף שנגרם לו.

לפי אפשרות זאת, התקנה מעיקרא לא נועדה לאפשר למיטיביו של מי שניזוק בגופו להגיש תביעות בקטגוריה של נזקי גוף, ולשלם אגרה בהתאם.
נהפוך הוא, המיטיבים אינם זכאים להגיש תביעתם כתביעת נזקי גוף לצרכי תשלום אגרה. החריג היחיד הוא של מי ששלם פנסיה, דוגמת "מבטחים" וקרנות פנסיה אחרות, בגין אותו מקרה שגרם לנזק גוף.
לפיכך היה צורך ברישא של התקנה "לרבות תביעה לשיפוי או לפיצוי על תשלום פנסיה", שאחרת היו גם מיטיבים אלה חייבים להגיש תביעתם כתביעה כספית, ולא יכולים היו להגישה כלל כתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף (לעניין זה ראה כאמור נוסח תקנות 2(א) ו 2(ב) לתקנות האגרות).

אלא שאפשרות ב' סבירה פחות מאפשרות א', ולו לשונית. ראשית, לא מופיעה בה תיבה כגון "לניזוק עצמו, יורשיו או תלוייו", שתסייג סוגי התובעים היכולים לתבוע מכוח התקנה, אלא רק הביטוי "ששולמו או ישולמו בשל נזקי גוף".
שנית, אם נתייחס לאפשרות ב' כאפשרות שחלה, יהא עלינו לתן מענה מספק לכל תביעות המיטיבים שראוי לאפשר הגשתן כתביעת נזקי גוף, ואפשרות ב' תחריג אף אותם. טול למשל קטין שנפגע קשה בתאונת דרכים. הוריו תובעים בצוותא חדא עמו, היינו מופיעים בכותרת התביעה, לא רק כאפוטרופסיו של הקטין התובעים בשמו, אלא כמי שהיטיבו ויטיבו נזקיו של הקטין, ותובעים זכותם שלהם בתביעה עצמאית. מעשה של יום ביומו הוא שהתביעה מוגשת כך לבית המשפט. ברי, כי להורים זכות תביעה עצמאית כמיטיביו של הקטין. עוד ברור כי ראוי שתביעתם שלהם תתברר בצוותא - חדא עם תביעת בנם הקטין, ללא צורך מסורבל בתשלומי אגרה דיפרנציאליים, או בהגשת תביעות נפרדות ואיחודן.

ד.     המסקנה הנה שצודקת התובעת, ואין היא חסומה מכוח תקנה 2 לתקנות האגרות מהגיש תביעתה כתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף. אכן המקרה שבפנינו הנו מקרה קשה, הממחיש אחת מהבעיות שבתקנות האגרות. התוצאה אינה משביעת רצון שכן נגזר ממנה פער ניכר, שיכול להגיע כאמור לאלפי ₪, בשווי האגרה, בגין אותה תביעה עצמה, וללא כל הצדקה עניינית. הבעיה אינה ברמת התביעה הבודדה אלא בתביעות הטבה רבות נוספות מול המבטחות, על סכומים קטנים יחסית, שפערי האגרה המצטברים בהן (לעומת האפשרות של הגשת התביעות כתביעות כספיות) יכולים להגיע לסכומים משמעותיים ביותר. וכאמור, אף במישור התביעה הבודדה, הדעת אינה נוחה מתביעת הטבה המוגשת על סכום של 1500 ₪ (דרך משל) כאשר האגרה שעשויה הנתבעת לשלם בגינה בסופו של יום נעה סביב 6,000 ₪ . והכל בשל נוחיות דיונית, ולו בעניינים טריביאליים, של התובע שספק אם יש בה ממש (יש לזכור כי נוחיות דיונית זו אינה נוגעת לאגרה עצמה; תובע שזכה בדינו זכאי בכל מקרה להשבת אגרה בה נשא מכיסו מן הנתבע, כך שלא יצא נפסד).

16.א.     אני סבור שניתן, למנוע תוצאה זו. תקנות האגרות אמנם מאפשרות לה לתובעת להגיש תביעתה כתביעת פיצויים בשל נזקי גוף. לפיכך אין לצפות שתביעה שכזו לא תתקבל לרישום מכוח תקנה 2(ב) לתקנות האגרות.

אולם למצבים חריגים כאלו נועדו הקטגוריות של שימוש בתום לב בזכות שהיא עצמה קנויה, ושימוש לרעה בהליכי משפט.

ב.      הגשת תביעה כתביעת נזקי גוף - כאשר מחד אין לדרך זו של הגשת התביעה שום יתרון משמעותי, ולו טקטי, מבחינת התובעת, ומאידך מעמיסה היא על הנתבעת אגרות בשיעור גבוה ובעיקר בפער ניכר לעומת הדרך החלופית של הגשת התביעה כתביעה כספית - אינה עולה בקנה אחד עם חובת הקטנת הנזק, ועם שימוש ענייני בהליכי בית המשפט.

ג.      על הדוקטרינה של שימוש לרעה בהליכים משפטיים ראה למשל:

ע"א 815/81 פ"ד לו(3) יעקב כליפא נ' אלי שאול 78, בעמ' 84 (מפי כב' השופט ש. לוין): ביטול צו מניעה שנתן המפקח לפי חוק המקרקעין, כאשר בנסיבות הספציפיות ראה כב' השופט ש. לוין בעצם הגשת התובענה למתן צו מניעה משום שימוש שלא בתום לב בזכות.

ואכן לדוקטרינה של שימוש לרעה בהליכים (שאינה אלא קטגוריה של החובה לממש זכויות בתום לב), יתרון בכך שלעולם לא ניתן להפעילה במנותק מהנסיבות הספציפיות העומדות לדיון, שרק לאורן ניתן לקבוע כי היה פה שימוש לרעה בהליכים, שהזכות לשימוש בהם קנויה כשלעצמה. אם כי ניתן להתייחס בהקשר זה לקטגוריות מסוימות שכבר הוכרו בפסיקה כמקרים של שימוש לרעה בהליכים.

קטגוריה בולטת בהקשר זה הנה מניעת שימוש לרעה בהליך המחיקה, כשהשימוש לרעה הנו השמטה של יתרון דיוני שקנה הנתבע בהליך שנמחק (למשל בחיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות או בקביעת שאין נכות לתובע בתביעת נזקי גוף); ראה למשל סעיף 12 של פסק הדין בע"א 579/90 רוזין נגד בן נון פ"ד מו(3) 73. אולם בפירוש אין מדובר בקטגוריה היחידה או ב"רשימה סגורה".ראה למשל: רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת נגד מילטל תקשורת פ"ד נג(3) 26 בסעיף 7 של פסק הדין (סמכות כללית למנוע חקירת עדים שלא בהגינות אף אלמלא הסמכות הספציפית הקנויה בסעיף 17 לפקודת הראיות);ע"א 3368/93 דוד ונטורה נגד אריה בולוטין פ"ד נ(4) 454 (מניעת אפשרות לטעון טענות עובדתיות סותרות בערכאות שונות שסווגה באותו מקרה לא כהשתק שיפוטי אלא כמניעת שמוש לרעה בהליכים); וראה האמור בסעיף 12 לחוות דעתה של כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 1662/99 חזקינו חיים נגד אליהו חיים פ"ד נו(6) 295 שם נזכרה העמדה לפיה יש לרכך הגישה לפיה ניתן להעלות טענת היעדר סמכות עניינית בכל שלב של הדיון ואף בערעור, וזאת לא רק משקולי יעילות אלא מתפיסה רחבה יותר של מניעות שיסודה במניעת שימוש לרעה בהליכי בית משפט ע"י צד שניהל הליך שלם, ולא העלה טענת היעדר סמכות עניינית; ורק משהפסיד הוא מבקש להעלות הטענה בערעור.

מדובר כאמור בדוגמאות בלבד, הממחישות העיקרון: בידי בית המשפט סמכות לנקוט באמצעים דיוניים שימנעו שימוש לרעה בהליכים משפטיים נתונים כשלעצמם, משעה שבנסיבות עצם השימוש בהם אינו מתיישב עם החובה להתנהל בהגינות ותום לב כלפי הצד שכנגד.

ד.     והנה: תקנות האגרות מאפשרות לתובעת להגיש תביעתה כתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. בדרך זו כאמור אין כל יתרון דיוני של ממש המוקנה לתובעת ביחס להגשת התביעה כתביעה כספית. אך היא גורמת לנזק לנתבעת בדמות הפער לגבי האגרה החלה, פער שיכול להגיע לאלפי ש"ח. בפועל גורמת התובעת להגדלת הנזק, ללא טעם ענייני של ממש. הטענה שהתקנות מאפשרות זאת אינה בגדר מענה של ממש, שכן כל מקרה שהוכר כשימוש לרעה בהליך, נגע לשימוש שנעשה בהליך מוכר.

ודוק: אין זו הפעם הראשונה בה נתקלת התובעת בטענה זו. מפסקי הדין שהוגשו לי עולה שלפחות בשני תיקים שנידונו בבית משפט זה (ת.א. 14034/05 ות.א. 21005/05) הביעו שופטים של בית משפט זה עמדתם שלא היה מקום שהתובעת שבפני תגיש תביעות ההטבה שלה כתביעה כספית.

הדרך ההולמת בנסיבות למנוע שימוש לרעה זה בהליכי בית המשפט, הנה להטיל על התובעת את עלות בחירתה, ומאידך לחייב הנתבעת באגרה בה היתה נושאת ממילא לו הוגשה התביעה כתביעה כספית.

ה.     אני מורה אפוא כי באגרת התביעה, שתחושב על פי תקנות האגרות כתביעה בגין נזקי גוף, תשא התובעת, ועל הגזברות להפנות אליה הדרישה בעניין. היינו על התובעת , ולא הנתבעת, להשלים יתרת האגרה החלה לפי תקנות האגרות בתביעה לפיצויים בשל נזק גוף שהוגשה בבית משפט השלום. אף האגרה הראשונית ששלמה לא תושב לה.

ו.      מאידך, על הנתבעת יהא להשיב לתובעת שווי האגרה הכולל (בנסיבות - השווי המינימלי נכון ליום הגשת התביעה בפריט 7א לתוספת הראשונה של תקנות האגרות) שהיה משתלם לו הוגשה התביעה כתביעה כספית, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (לנוכח העובדה שמדובר בסכום פעוט, לא אפצלו לשניים לעניין השערוך, היינו למן המועד שבו היתה אמורה להשתלם המחצית הראשונה ולמן המועד בו היתה אמורה להשתלם המחצית השניה לו הוגשה התביעה כתביעה כספית).

כך למעשה תשא התובעת בפער האגרה, ולא בכולה.

17.     ומכאן לחישוב הסכום לו זכאית התובעת, על פי עקרונות החישוב שהותוו:

א.     אני מקבל עמדת התובעת כי רכיבים כגון אחזקת רכב ואשל, הנם חלק אינטגרלי מן השכר, ואין צורך להראות כי התובע צורך אותם בפועל. התובע הרי זכאי לקבלם כחלק מתנאי שכרו, אף כשהוא עובד, וגם אם אינו נזקק להם בפועל. אין סיבה שהדין יהא שונה משעה שמדובר על תקופת אי כושר. יהא מקורם ההיסטורי של רכיבי השכר אשר יהא, משעה שהתובע זכאי להם, עומדים רכיבים אלה מכוח עצמם כחלק מן השכר. ניתן גם לבחון הענין מזווית אחרת: מן הידועות היא שתלוש השכר, מכיל לעתים רכיבים מרכיבים שונים שתכליתם להגדיל את שכרו של העובד מחד, מבלי שהמעביד יהא חייב להפריש על אותם רכיבים תנאים סוציאליים מאידך, ואין נזקקים לשאלה האם בפועל עושה העובד שימוש ברכיבים אלה. בודאי שאין "להעניש" עובד ולנכות משכרו רכיבים אלה במסגרת תביעתו שלו לפי חוק הפלת"ד, בגין הפסד השתכרותו בעבר. מהווים הם חלק משכר הברוטו שלו. אותו דין חל בתביעת הסוברוגציה של התובעת.

ב.     התובע נעדר כאמור מה 26.9.99 ועד יום 17.10.99, כאשר תקופת ההיעדרות "נטו" מבחינת ימי עבודה אצל התובעת הינה ל 18.5 יום, על פי אישורה שלה. יש לבחון קודם כל את שיעור ההטבה כפי ששולמה בפועל, על פי תלושי השכר בתקופת ההיעדרות, שאכן הוגשו לי. גם אם זכאי התובע לתוספות שכר כגון משכורת 13 או דמי הבראה בחודשים בהם לא נעדר, אין לערוך חישוב שכרו היומי הממוצע לפי תוספות שהוא מצידו לא איבד זכאותו להן מחד, ושלא באו בכלל ההטבה נשוא התביעה בפועל מאידך. בענין זה צודק ב"כ הנתבעת שאין לערוך החישוב לפי חישוב השכר הרבע שנתי של המוסד לביטוח לאומי לשלושת החודשים שעובר לחודש הפגיעה, ככל ששכר זה כלל תוספות שכר שכלל לא השתלמו לתקופת ההיעדרות, ולא באו בכלל נזקה של התובעת (שבכל מקרה לא יכול לעלות על שיעור ההטבה שבפועל).

מן האידך גיסא, ככל שתקופת ההיעדרות "נפלה" על חודש בו נהוג לשלם תוספת שכר חד פעמית, וככל שמדובר בהטבה אשר שולמה בפועל: אילו היתה התוספת הנ"ל אובדת לתובע עקב היעדרותו (אלמלא היה מדובר במעביד מאושר ששלם משכורתו או חלקה), היה יכול לקבל תוספת חד פעמית זו שאבדה במלואה, ולא לפי חלקה היחסי בכלל המשכורת השנתית; הכל לו תבע נזקיו המלאים במישרין לפי חוק הפלת"ד. לפיכך זכאית אף התובעת לתוספות חד פעמיות לשכר המשתלמות בחודשי היעדרותו של התובע, ככל ששלמה אותן בפועל.

בחודש רגיל, יש 25 ימי עבודה בקירוב, כפי שניתן אף לחלץ מהתלוש לחודש ספטמבר בו מצויין שהתובע עבד בפועל 19.5 ימים, כאשר נעדר כזכור מה 26.9.06. לפיכך אחשב שעור ההטבה לחודש ספטמבר 1999 לפי חמישה וחצי ימי עבודה ששלמה התובעת ואותם איבדה. שכרו של התובע מורכב מ"מרכיבי שכר" ומ"תשלומים אישיים"; אלה גם אלה כאמור, מבנים את שכרו ברוטו שבמצטבר לפני מס עמד על 11,023 ₪. יש לנכות שעור מס ההכנסה בפועל, שכן הוא נופל מ 25% ועמד על 1997 ₪. היתרה 9026 ₪. חלוקה ב 25 מביאה לשכר יומי (לאחר התחשבות ברכיב המס) בסך 361 ₪. שעור ההטבה לחודש ספטמבר הנו לפי חמישה וחצי ימי עבודה אבודים ששולמו לאותו חודש, היינו 1986 ₪.

ג.     בחודש אוקטובר מדובר על "היתרה" המשלימה ל 18.5 ימי עבודה שאבדו . היינו 13 יום ששולם בגינם שכר בלא שהעובד עבד. השכר ברוטו עמד על 13573 ₪ ומס הכנסה שיש לנכות עמד על 3144 ₪.
היתרה 10429 ₪. בחלוקה ל 25 יום, שווי השכר היומי בכימות לפי חוק הפלת"ד, עומד על 417 ₪. שווי ההטבה לחודש אוקטובר, לפי 13 יום עומד אפוא בערך נומינלי על 5421 ₪.

ד.      חישוב בדרך זו מביא בחשבון את מה ששולם בפועל כתקרה נוספת לזכות התביעה מחד, ומאפשר למוטב לזכות ביתרה שלא שולמה בתביעתו שלו, ככל שיש יתרה כזו (למשל: אם שולמו רק חלק מרכיבי השכר שהיו צריכים להשתלם, אובדן שעות נוספות לפי חישובי ממוצעים שבוצעו בחודשים שלפני הפגיעה וכו'). שתי התביעות במצטבר אמורות להגיע ל 100%.
     קביעה זו לא נוגעת לעניינינו, שכן המוטב במקרה זה כבר סילק כאמור תביעתו שלו מול הנתבעת.
     בחישוב לא הובאו בחשבון תוספות המהוות עלויות שכר למעביד אך אינן באות במניין השכר ברוטו של המוטב עצמו, שכן האחרון לא זכאי לתבען בתביעה עצמאית לפי חוק הפלת"ד.

ה.      שיעור ההטבה לכל תקופת ההיעדרות עומד על 7407 ₪. סכום זה יש לערך במלואו, ותוספת הפרשי הצמדה וריבית מתקופת אמצע של 7.10.99 מביאה ל 11,067 ₪. מל"ל העביר לתובעת סך של 4775 ₪ , שלפי המכתב מ 3.2.2000 הועברו כנראה בינואר 2000. תוספת הפרשי הצמדה וריבית לסך של 4775 ₪ מינואר 2000 מניבה סך של 6993 ₪.

18.     היתרה לתשלום לאחר הפחתת תגמולי המל"ל המשוערכים עומדת על 4074 ₪. לסך זה יתווסף שכר טרחה בשיעור 15% ומע"מ, וכן שעור האגרה האמור בסעיף 16(ו) לפסק דין זה. הסכום המתקבל ישתלם בתוך 30 יום שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום.
ביחס לאגרה - הגזברות תנהג כאמור בסעיף 16(ה) לפסק דין זה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הטבת נזקי גוף

  2. חוק הטבת נזקי גוף

  3. נזקי גוף נשיכת כלב

  4. חוק יסוד משק המדינה

  5. דמי נזק בגין נזקי גוף

  6. נזקי גוף הסתכנות מרצון

  7. אגרת בית משפט נזקי גוף

  8. הוצאות רפואיות נזקי גוף

  9. עורך דין נזקי גוף תאונות

  10. נזקי גוף כתוצאה מהתפוצצות

  11. עורכי דין נזקי גוף תאונות

  12. חובת גידור מסור - נזקי גוף

  13. אגרת נזקי גוף - תביעת ביטוח

  14. ניכוי תגמולי מל"ל בנזקי גוף

  15. אחריות לנזקי גוף בגין מוצר פגום

  16. תביעה לנזקי גוף בגין יריות צה''ל

  17. דחיית תביעה בגין נזקי גוף בתאונת דרכים

  18. כתב תביעה תלמיד בית ספר נזקי גוף מועצה מקומית

  19. חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי-גוף), תשכ"ד-1964

  20. האם אפשר לקבל פיצויים על נזקי גוף שנגרמו לכלב על ידי כלב אחר ?

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון