החלפת חברת ביטוח משכנתא

להלן פסק דין בנושא החלפת חברת ביטוח משכנתא: פסק דין א. כללי 1. התביעה שבפניי עוסקת בהחלפת מבטח בביטוח חיים שעל לווה בהלוואה מובטחת במשכנתא לערוך. כשלים בתהליך הביאו לסופו של המעשה: הלווה נפטר טרם תום תקופת הפרעון, אולם יתרת ההלוואה בעת הפטירה לא שולמה לבנק המלווה - לא על ידי המבטח החדש ולא על ידי המבטח המקורי, והעניין "נפל בין הכיסאות". 2. בשנת 1999 נטלו התובעת ובעלה המנוח הלוואה מובטחת במשכנתא מהנתבע 3, הבנק הבינ"ל למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק"), לצורך רכישת ביתם ברמלה. במסגרת הסכם ההלוואה חייב הבנק המלווה את הלווים לערוך ביטוח מבנה וביטוח חיים בגובה יתרת ההלוואה על פי תנאיה, ובהסכמתם של הלווים נערכו עבורם ביטוח מבנה וביטוח חיים קבוצתי ("ריזיקו") אצל הנתבעת 4 באמצעות הבנק. יודגש כי ההסכם לביטוח כאמור נעשה בין הבנק לבין חברת הביטוח בהסכמתם של הלווים, כאשר הבנק הוא "בעל הפוליסה" (עפ"י תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (ביטוח חיים קבוצתי), ועפ"י לשון ההסכם שבין הבנק לבין המבטחת, הנתבעת 4). 3. במרץ 2001 פנה סוכן ביטוח ו/או נציג מטעם הנתבעת 2, שפעלה כשלוחתה של הנתבעת 1 (הנציג הוא הנתבע 5 שהתביעה נגדו נמחקה לבקשת התובעת לאחר שלא אותר) והציע לתובעת ולבעלה המנוח להעביר את ביטוח המבנה ואת ביטוח החיים הנזכרים בפסקה הקודמת לנתבעת 1 (באמצעות הנתבעת 2), שגובה פרמיות נמוכות יותר עבור ביטוחים אלו. הנציג הבטיח ללווים, לטענת התובעת ובהיעדר גרסה נוגדת, שידאג לבצע את הסידורים הדרושים לשם החלפת המבטח בהתאם למדיניות הנתבעת 2 ("הכי ישיר"), וירכוש להם פוליסת ביטוח אצל הנתבעת 1 בתנאים זהים לאלה המצויים בפוליסת הביטוח שנרכשה מהנתבעת 4 באמצעות הבנק, וכאמור - במחיר נמוך יותר. התובעת ובעלה המנוח קיבלו את הצעתו ורכשו ביטוח. יש מחלוקת האם הביטוח שהתבקש היה רק ביטוח למבנה או גם ביטוח לחיי המנוח בגובה יתרת ההלוואה. מכל מקום, עפ"י פוליסות של הנתבעת 1 שהונפקו ביום 28.3.01 ותחילתן ביום 1.5.01, נערך אצל הנתבעת 1 הן ביטוח למבנה והן ביטוח של חיי בעלה של התובעת, בגובה יתרת ההלוואה. פוליסות אלה הומצאו לבנק וללווים על ידי מי מטעם הנתבעת 1 ו/או הנתבעת 2, וזאת עפ"י גרסת הנתבעת 1 עצמה. עם קבלתן שלח הבנק הודעת ביטול לנתבעת 4, בה הורה לה לבטל את פוליסות הביטוח של התובעת ובעלה המנוח שנערכו כפי שתואר לעיל בעת קבלת ההלוואה או מיד אחרי כן. 4. ביום 15.7.02 נפטר בעלה של התובעת, מר שריקי (להלן: "המנוח"). לאחר פטירת המנוח פנתה התובעת אל הנתבעת 2 והודיעה לה על פטירתו (להלן: "מקרה הביטוח"). ביום 20.8.02 קיבלה התובעת מכתב מהנתבעת 1, בו טענה הנתבעת 1 כי מר שריקי המנוח ביקש באופן מפורש שלא לבטח את חייו באמצעותה. כמו כן טענה הנתבעת 1 במכתבה כי לכאורה לא היתה כל כוונת ביטוח וכי התובעת ובעלה חתמו על מכתב ביטול לפוליסה בבנק ככל שהדבר נוגע לביטוח המבנה בלבד, כאשר בשל טעות משרדית הוצאה פוליסה גם לביטוח חיים. כל זאת כאשר עד למועד בו הודיעה התובעת לנתבעת 2 על פטירת בעלה, שילמו הלווים פרמיה (דמי ביטוח) לנתבעת 1 מידי חודש באופן סדיר גם עבור פוליסת ביטוח החיים שבה בוטחו חיי המנוח לטובת הבנק. דמי הביטוח המתייחסים לביטוח החיים לא הושבו לתובעת או לעזבון המנוח עד עצם היום הזה. 5. התובעת טוענת כי בקרות מקרה הביטוח (פטירת בעלה), חייבת הנתבעת 1 בתשלום תגמולי ביטוח החיים שנרכש אצלה היות ופוליסת הביטוח כללה כיסוי של ביטוח חיים וכן נגבו פרמיות בהתאם. בנוסף ולחילופין טוענת התובעת כי הנתבעים 3 ו-4 לא היו רשאים לבטל את פוליסת הביטוח שנערכה בעת קבלת ההלוואה, הואיל ולא הומצאה להם בקשה פוזיטיבית בכתב לביטולה ע"י הלווים המבוטחים כפי שמורה ס' 45 לחוק חוזה הביטוח, ולכן ביטוח החיים שרכשו היא ובעלה המנוח מאת הנתבעת 4 באמצעות הבנק נותר שריר וקיים. ההליכים כלפי הנתבעת 2 מעוכבים לאור הליך הפירוק בו היא מצויה (פסק דין חלקי המעכב את ההליכים נגד הנתבעת 2 ניתן ביום 24.7.06). אף אחד מהנתבעים לא הגיש הודעת צד ג' כנגד מי מהנתבעים האחרים. ב. דיון: חבות הנתבעת 1 (הכשרת הישוב) 6. עפ"י סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשליחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב. במקרה דנן, הנתבעת 2 ("הכי ישיר") היא סוכנות לביטוח שפעלה כשלוחה של הכשרת הישוב, והמעשים שלה ושל נציגיה מחייבים את הנתבעת 1. ב(1): פרוט העובדות לגבי ההתקשרות בין התובעת והמנוח לנתבעת 1: ההצעה ומסמכי ההתקשרות 7. ביום 14.3.01 נפגשו נציג הנתבעת 2 והלווים בביתם של המנוח ואשתו התובעת, ובני הזוג חתמו על "הצעה להכ"י למשתכן" (נספח ג' לתצהיר הנתבעת 2, להלן: "טופס ההצעה"). בטופס ההצעה הוצגו לבני הזוג פרטי ביטוח חיים וביטוח מבנה, לרבות פרמיות לתשלום. הנתבעת 1 טוענת כי המנוח לא התכוון לערוך אצלה ביטוח חיים אלא ביטוח מבנה בלבד, והדבר ניכר לטענתה בטופס ההצעה: המנוח רשם על ההצעה בכתב ידו "אני לא מעוניין בביטוח חיים" וחתם בסמוך; המנוח לא מילא את סעיף 7 לטופס ההצעה שעניינו מינוי מוטבים לביטוח חיים; המנוח לא חתם על ס' 9 להצעה שעניינו הצהרת בריאות, וכן לא חתם על ס' 10 שעניינו ויתור על סודיות רפואית; בס' 11 נמחק צמד המילים "ביטוח חיים". התובעת העידה כי לא ראתה את בעלה המנוח כותב את המשפט "אני לא מעוניין בביטוח חיים" או חותם לידו. כמו כן, לטענתה, נדרשת בצד משפט זה גם חתימתה שלה בהיותה מבוטחת משנית בפוליסה זו. אין לצד המילים האמורות חתימה הנחזית להיות חתימת התובעת; בטופס ההצעה מפורטות פרמיות לביטוח חיים (בס' 5 להצעה, שכותרתו "פרטי הביטוח", רשומות פרמיות בגין ביטוח חיים וביטוח מבנה בנפרד כאשר על יד שתיהן סומן וי). בסיפא של ס' 9 להצעה כתוב "אני החתום מטה רשום בהצעה כמועמד לביטוח חיים ולביטוח הנכס (ההדגשות להלן ולעיל לא במקור) מסכים בזה שחיי ונכסי יבוטחו...". אין הסתייגות או מחיקה לגבי המילים "ביטוח חיים" ו"חיי" בסעיף 9 הנ"ל להצעה. לגבי בקשת הלווים לביטול הביטוח הקודם שנערך על ידי הבנק בחב' הביטוח סהר (הנתבעת 4): להבדיל מבקשה ל"ביטול פוליסה לביטוח מבנה" שאין חולק כי נחתמה בעת עריכת ההצעה, אין בנמצא בקשה חתומה לביטול ביטוח החיים שנעשה עם קבלת ההלוואה; אולם ביום 28.3.01 הנפיקה הנתבעת 2 לבני הזוג פוליסה לביטוח חיים ופוליסה לביטוח דירה, שתחילתן ביום 1.5.01. פוליסות אלה נשלחו לביתם של בני הזוג בצירוף מכתב נלווה (נספח ה' לתצהיר התובעת) בו מברכת הנתבעת 2 את בני הזוג על החלטתם לרכוש את פוליסת הביטוח "הכ"י למשתכן" (הכוללת הן פרק של כיסוי ביטוחי למבנה והן פרק של ביטוח חיים בגובה יתרת ההלוואה כפי שתהיה בכל עת לאורך יתרת תקופת ההלוואה, כאשר הבנק מוגדר כמוטב בשני הפרקים). במכתב זה הדגישה הנתבעת 2 כי פוליסה זו נשלחה אליהם לאחר שבוצעו כל הסידורים מול הבנק הממשכן (דהיינו- המצאת הפוליסות ובקשת הביטול לבנק, כפי שאכן נעשה). החל ממאי 2001 שולמו פרמיות הביטוח בהתאם לפוליסות הנ"ל לנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2. כל העובדות הללו אינן שנויות למעשה במחלוקת כאשר משלוח הפוליסה על כל חלקיה לרבות ביטוח החיים לתובעת ולבעלה המנוח כבר בשלהי מרץ 2001 או סמוך לכך נטען על ידי הנתבעת 1 דווקא, ולא באה לכך הכחשה פוזיטיבית מצד התובעת. 8. לאחר פניית התובעת אל הנתבעת 2 והודעתה על פטירת בעלה, השיבה הנתבעת 1 במכתבה מיום 20.8.02 כי "בשל טעות משרדית הוצאה פוליסה למבנה וביטוח חיים וכי אין בטעות משרדית זו כדי ליצור למנוח ביטוח יש מאין", וכן הודיעה כי תבטל את הכיסוי שהוצא בטעות כאשר ביטוח המבנה יישאר בתוקפו והפרמיה העודפת תוחזר. כפי שכבר צוין, הפרמיה (דמי הביטוח) המתייחסת לביטוח החיים מעולם לא הוחזרה. 9. שמיעת הראיות לא קידמה את בירור ההתרחשויות לאשורן. התובעת, בעדותה, טענה כי לא הייתה שותפה פעילה בתהליך המשא ומתן עם נציג הנתבעת 2 (והנתבעת 1) והחתימה על המסמכים שתאור לעיל. לדבריה המשא ומתן התנהל בין אותו נציג לבין בעלה המנוח, וחלקה הצטמצם לחתימה היכן שנתבקשה לחתום והיא אף לא ישבה עימם במהלך השיחה שביניהם. האדם שהשתתף באותו מעמד מטעם הכי ישיר לא הובא לעדות. המדובר, לפי טענות הצדדים, באדם בשם אבישי שלי. במקור הוגשה התביעה גם נגדו (כנתבע מס' 5), אולם הוא נמחק מהתביעה לאחר שלא אותר ומאותו טעם, ככל הנראה, גם לא הוזמן להעיד מטעם מי מהצדדים. כך אין בידינו כל עדות ישירה על תוכן השיחה ועל כוונתו האמיתית של המנוח בהקשר לשאלת קיומה או העדרה של כוונה מצדו להעביר את ביטוח החיים לנתבעת 1. אין בפנינו ראיה ישירה גם לגבי זהות הכותב את המילים "אני לא מעוניין בביטוח חיים" ולגבי זהותו של מי שחתם בסמוך לכיתוב האמור. כמו כן לא הובא לעדות מי מעובדי הנתבעת 1 שהנפיק בפועל את הפוליסה כפי שהונפקה (דהיינו כשהיא כוללת גם כיסוי של ביטוח חיים) ומי ששלח אותה לתובעת ולמנוח, וכן לבנק. בשל כך לא התברר טיבה המדויק של ה"טעות המשרדית" שלטענת הנתבעת 1 הייתה הסיבה להנפקת הפוליסה כפי שהונפקה (היינו כולל כיסוי לביטוח חיים), ולא התברר כיצד הופקה כך הפוליסה ואף נגבתה פרמיה בהתאם אף שלא מולאה הצהרת בריאות, למשל. ב(2): חבותה החוזית של הנתבעת 1 כמבטחת 10. כידוע, פוליסת הביטוח אינה חוזה הביטוח עצמו, אלא רק המסמך "המפרט את זכויות הצדדים וחיוביהם" אשר בא לעולם לאחר כריתת חוזה הביטוח (ראה והשווה: סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, להלן ולעיל "חוק חוזה הביטוח", וסעיף 2(א) לחוק האמור). חוק חוזה הביטוח אינו כולל הוראות מיוחדות בדבר אופן כריתתו של חוזה הביטוח עצמו, ומכאן ששלב כריתת חוזה הביטוח מוסדר על ידי ההוראות של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ככל שאין בעניין זה הוראות מיוחדות בחוק חוזה הביטוח עצמו (כגון הוראות חוק חוזה הביטוח לגבי מעמדו של סוכן הביטוח בשלב המו"מ לקראת כריתת חוזה הביטוח). 11. הנתבעת 1 טוענת כי הפוליסה שלה הייתה אמורה לכלול אך ורק את ביטוח המבנה. טענתה היא כי העובדה שהפוליסה שהונפקה ונשלחה לבני הזוג ולבנק כללה גם כיסוי של ביטוח לחיי המנוח מקורה בטעות וזאת חרף רצונו של המנוח שלא להיות מבוטח אצלה בביטוח חיים, והיא טוענת להיעדר גמירות דעת אצל התובע לבטח את חייו (בגובה יתרת ההלוואה) אצל הנתבעת 1. זוהי למעשה טענת הנתבעת 1 בתמציתה: כי לא נכרת כלל בינה לבין המנוח "חוזה ביטוח" לביטוח חייו בגובה יתרת ההלוואה, אף שהיא הנפיקה פוליסה שבה נאמר כי קיים ביטוח כזה. זאת משום שחוזה הוא תוצאה של רצון של שני הצדדים להתקשר ביניהם באותו חוזה, לרבות גמירות דעתם לעשות כן; ואילו בענייננו - כך טוענת הנתבעת 1 - לא היה המנוח מעוניין בכריתת חוזה לביטוח חייו (בגין ובגובה יתרת ההלוואה) אצל הנתבעת 1. ההצעה - משמעותה 12. כפי שכבר נאמר לעיל, טופס ההצעה של "הכ"י למשתכן" (כפי שהוא ערוך מראש וטרם מילוי פרטים בו) כולל הצעה לביטוח חיים וביטוח מבנה. לדעתי לא ניתן להסיק מהכתובים באופן חד משמעי על כוונת המנוח לגבי ביטוח חיים. כאמור, אין מחלוקת כי בני הזוג חתמו, בין שאר המסמכים שעליהם חתמו עת נפגשו עם נציג הנתבעת 2, על בקשה לביטול פוליסה קיימת לביטוח מבנה. אין ראייה כי חתמו באותו מעמד על בקשה לביטול ביטוח החיים הקיים. לאור האמור לעיל בפרק שבו פורט תוכנו המדויק של טופס ההצעה, אני סבור שטופס ההצעה אינו חד משמעי ואינו מחייב בהכרח את הפרשנות הנטענת על ידי הנתבעת 1 ולפיה כוונת המנוח היתה לבטח באמצעותה רק את המבנה, ולא לבטח אצלה את חייו. מילוי הטופס נעשה בנוכחות ובהשתתפות פעילה של מי שפעל מטעם הנתבעת 2 בשליחותה של הנתבעת 1. כל עוד טופס ההצעה סובל יותר מפירוש אחד, אין כל סיבה להעדיף את הפירוש שהתברר בדיעבד כנוח לנתבעת 1 על פני הפירוש הפחות נוח לה, במיוחד לאחר שהיא עצמה פעלה על פיו כל עוד קיבלה מכוחו כספים ושינתה טעמה רק כשהתברר לה שהיא גם צריכה לשלם כספים על פי אותו פירוש. הנתבעת 1 המציאה לבנק וללווים פוליסה שכללה גם ביטוח למבנה וגם ביטוח לחיי המנוח, וזאת ביודעה היטב שהמשמעות היא שהבנק מחויב לבטל את הפוליסות הקודמות עם קבלת פוליסות החדשות (לפי הוראות בנק ישראל, ואף לפי חוזה ההלוואה שניתן להניח שהינו סטנדרטי להלוואה מובטחת במשכנתא). הנתבעת 1 אף גבתה באופן סדיר באמצעות הנתבעת 2 את פרמיות הביטוח בהתאם לפוליסות שהונפקו (היינו הן עבור ביטוח מבנה והן עבור ביטוח חיים), ו"יתרת הפרמיות" ששולמה, לטענתה, מעולם לא הוחזרה. לטעמי יש בהתנהלות הנתבעת 1, מבחינה אובייקטיבית ובזמן אמת, כדי להעיד שגם הנתבעת 1 הבינה מהמסמכים שכוונת המנוח היתה להעביר אליה גם את ביטוח החיים. כוונה זו היתה מוסכמת גם על הנתבעת 1, והיא פעלה על פיה לאורך כל הדרך - עד אשר גילתה שהתוצאה היא חבות בתגמולי ביטוח. למותר לומר שבשלב שבו כבר אירע מקרה הביטוח אין הנתבעת 1 יכולה להתנער לפתע מהביטוח בנימוקים שהיא עצמה לא ייחסה להם כל משקל בשעת פעולותיה לכריתת חוזה ביטוח (הנפקה של פוליסה, גבייה עקבית של דמי ביטוח ואף משלוח הפוליסה למנוח ולתובעת וכן לבנק) ולא פעלה על פיהם. הפוליסה - הצעה נגדית 13. גם גישה חלופית מביאה לתוצאה זהה בנסיבות המקרה. אפילו אם נאמר שהתמונה הכוללת העולה מטופס ההצעה מלמדת על העדר כוונה מצד המנוח, בעת עריכת ההצעה, לבטח אצל הנתבעת 1 את חייו, עדיין יש לבחון אם אין בפנינו מקרה חריג אך אפשרי שבו חוזה ביטוח החיים בא לעולם שלא בדרך הרגילה שבה מבוטח מציע לחב' ביטוח לערוך את הביטוח, אלא להיפך. כידוע, בדרך כלל חוזה ביטוח בא לעולם כאשר המבוטח מציע למבטח לבטח אותו על פי הפרטים שבטופס ההצעה. במצב הרגיל המציע הוא המבוטח, ואילו חב' הביטוח היא הבודקת את ההצעה ואם החליטה לקבלה נעשה הקיבול על דרך של הודעה בדבר קיום כיסוי ביטוחי, ובעקבותיה הנפקת פוליסה על פי המוצע וקיום החוזה באופן שוטף (שביטויו הרגיל, כל עוד לא אירע מקרה ביטוח, הוא בגבייה ובתשלום סדירים של דמי הביטוח). יחד עם זאת אין הדין מונע כריתת חוזה ביטוח בדרך אחרת. לפי גישה זו ההצעה אכן היתה הצעה לביטוח מבנה בלבד. הנפקתה של פוליסה שכללה כיסוי הן למבנה והן לחיים היתה אם כן בגדר קיבול תוך שינוי כמשמעותו בס' 11 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. דינו של קיבול כזה כדין הצעה חדשה, כאשר הפעם חב' הביטוח הנתבעת 1 היא המציעה למנוח לערוך אצלה גם ביטוח חיים בגובה יתרת ההלוואה ולטובת הבנק. דרך הקיבול של הצעתה זו של הנתבעת 1 היא דרך של התנהגות (ור' ס' 6 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). לפי ס"ק (ב) לס' 6 האמור אין תוקף לקביעת המציע שהיעדר תגובה מצד הניצע יחשב לקיבול, אולם יכול שהקיבול יהיה "במעשה לביצוע החוזה" (ס' 6(א) לחוק האמור). קבלת הפוליסות ללא מחאה בפני עצמה אינה מספיקה כדי להיחשב לקיבול, אולם התשלום הסדיר של הפרמיות הוא אכן "מעשה לביצוע החוזה" לכל דבר. לפי גישה זו נכרת חוזה תקף לביטוח חיים כאמור בפוליסה שהנפיקה הנתבעת 1, וזאת ללא קשר לכוונה המקורית המשוערת של המנוח בעת מילוי טופס ההצעה. 14. התוצאה מהאמור לעיל היא כי לפי כל אחת משתי הגישות האפשריות בשאלת כוונת המנוח בעת עריכת ההצעה, יש לראות את הנתבעת 1 כמי שערכה ביטוח בר תוקף לחיי המנוח לטובת הבנק בגובה יתרת ההלוואה בעת הפטירה על פי חוזה ההלוואה ולוח הסילוקין המהווה חלק ממנו. כוונת הצדדים 15. מסקנה זו מתחזקת גם בדרך הבאה: טענת ההגנה של הנתבעת 1 היא כי המנוח כלל לא התכוון ולא רצה לכרות עמה חוזה לביטוח חייו כאמור לעיל. התשובה לכך, מעבר לאמור לעיל, היא שגם אם קשה לדעת בוודאות אם המנוח רצה להעביר את ביטוח החיים בגובה יתרת ההלוואה מהנתבעת 4 לנתבעת 1, הרי ברור לגמרי שלא ניתן לייחס לו כוונה לחשוף את עצמו לסיכון ולהישאר ללא ביטוח חיים לטובת הבנק בכלל. כוונה כזו אף עומדת בניגוד לחוזה ההלוואה שבין המנוח והתובעת לבין הבנק. הנתבעת 1 (באמצעות הנתבעת 2) התחייבה בפני הלווים לבצע את כל הסידורים הנדרשים להעברתם אליה של הביטוחים שעליהם לערוך על פי התחייבויותיהם כלפי הבנק, וזאת בהתאם למדיניותה ("הכי ישיר") וכפי הנראה גם על מנת לסייע בכך בשכנוע של מי שכבר מבוטח לעבור אליה. היא לא רק התחייבה לעשות כן, אלא אף פעלה באופן פוזיטיבי כפי שהתחייבה, ושלחה לבנק את הפוליסה ובה הן כיסוי למבנה והן כיסוי לחייו של המנוח. היא לא תישמע כעת בטענה שהמצאת הפוליסה, שכללה גם ביטוח חיים, לבנק, על ידה, אינה אלא פעולה טכנית שאין לייחס לה תוצאות משפטיות. משברור לגמרי כי המנוח לא התכוון להישאר ללא שחייו יהיו מבוטחים לטובת הבנק בגובה יתרת ההלוואה, ומשהנתבעת 1 פעלה באופן אקטיבי על מנת להביא לכך שהבנק ידע כי חיי המנוח בוטחו לטובתו אצלה, בחרה להגשים את כוונתו של המנוח כי חייו ישארו מבוטחים לטובת הבנק בדרך הזו של עריכת ביטוח אצלה ולא בדרך של השארת הביטוח הקיים ב"סהר" על כנו. גם לפי גישה זו יצרה הנתבעת 1 בהתנהלותה מפגש רצונות חדש בינה לבין המנוח: כפי שרצה המנוח נותרו חייו מבוטחים לטובת הבנק, וכפי שרצתה הנתבעת 1 (לפחות ככל שמעשיה מעידים על רצונה), נעשה הביטוח הזה באמצעותה. "טעות משרדית" 16. הנתבעת 1 טוענת בסיכומיה כי נוכח היותם של טופס ההצעה וטופס הבקשה נהירים, מפורשים, ברורים וחד משמעיים, אין ספק שהתובע לא התכוון לערוך אצלה ביטוח חיים. כאמור לעיל, טופס ההצעה אינו כה ברור ומפורש ואף אינו חד משמעי, ונראה כי "הטעות המשרדית" של הנתבעת 1 החלה שם. טופס ההצעה מציע ביטוח חיים וביטוח מבנה ומציג את הנתונים, לרבות פרמיות לתשלום, באופן משולב; כך למשל ס' 9 סיפא וס' 11 להצעה עוסקים בהסכמת הלווים לבטחם ובהתחייבותם לשלם הן עבור ביטוח חיים והן עבור ביטוח מבנה, באותו משפט. באם הנתבעת 1 מעוניינת לאפשר ללקוחותיה גם את האפשרות לערוך אצלה ולהעביר אליה רק אחד מהביטוחים - ביטוח חיים או ביטוח מבנה, עליה להבהיר זאת היטב בטופס ההצעה בכל הסעיפים הרלבנטיים ואולי אף לטרוח ולהציע ללקוחותיה פוליסות נפרדות, על פי טפסי הצעה נפרדים, לכל אחד משני סוגי הביטוח. שילוב וערבוב הסעיפים העוסקים בשני הביטוחים במסמך אחד אינו ברור וחד משמעי ועשוי לגרום לבלבול ואי בהירות כפי שארע במקרה דנן באופן כזה שהמבוטח "נופל בין הכיסאות". מה שהחל, כנטען, ב"טעות משרדית", התגלגל בסופו של דבר להוצאת הפוליסה לבנק וללווים ולגביית פרמיות מהלווים כאשר המשמעות הברורה והמתחייבת מכך היא ביטול פוליסת ביטוח החיים הקודמת. גם אם "אין בכוחה של טעות משרדית ליצור יש מאין", הרי בהוצאת פוליסות וגביית פרמיות יש גם יש, וכך גם באקט הפוזיטיבי של משלוח הפוליסה על כל הכיסויים הכלולים בה לבנק. הנתבעת 1 ידעה היטב שהבנק אינו מקבל לידיו את טופס ההצעה ואינו אמור לקרוא אותו, להתעמק בו ולנסות לנחש מתוכו את כוונת המנוח טוב יותר מכפי שעשו זאת פקידיה שלה עת הפיקו את הפוליסה כפי שהפיקו. אקט של משלוח הפוליסה לבנק הוא מצג פוזיטיבי כלפי הבנק בדבר קיום ביטוח חיים לטובת הבנק אצל הנתבעת 1, כאשר הבנק שכלפיו נעשה המצג אינו יכול ואינו צריך לחשוד בשום טעות או בשום סיבה אחרת שבגינה אין הביטוח לחיי המנוח בגדר ביטוח תקף ואמיתי. גמירות דעת 17. לעניין טענת הנתבעת 1 להעדר גמירות דעת מצד המנוח: המבחן לבחינת גמירות דעתם של הצדדים הוא מבחן אובייקטיבי אשר שם דגש על הגילוי החיצוני של הסכמת הצדדים, כאשר משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא כי גמירות דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת עפ"י אמות המידה של האדם הסביר, ומתוך בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו (ת.א. ת"א 198984/02 קהוגי, ת.א. ת"א 43490/04 אהרוני נ' ימיני, ת.א. ת"א 42827/05 נפתלי נ' מ.ג.מ פרסומים). במקרה דנן התנהגות הצדדים מראה על גמירות דעת גם אם זו התגבשה לאחר מועד עריכת ההצעה. נוסף להמצאת הפוליסות לבנק וגביית הפרמיות ע"י הנתבעת 1, שהם סממנים מובהקים לקיום בהתנהגות של החוזה, הפוליסות גם נשלחו על ידי הנתבעת 1 לביתם של הלווים. אילו המנוח לא היה מעוניין בכך, סביר להניח שהיה יוצר קשר עם הנתבעת 1 ושואל לפשר העניין ומבקש לבטל את הפוליסה בנוגע לביטוח החיים. ייתכן שבעת העברת ביטוח המבנה המנוח לא היה גילה עניין מיוחד גם בהעברת ביטוח החיים לנתבעת 1, שכן לדבריה בכל הנוגע לביטוח החיים "הפרמיה הנדרשת אצל הנתבעת 1 היתה כמעט זהה לזו המשולמת לסהר" (ס' 34 לסיכומיה) ונמוכה ממנה רק במקצת (עמ' 22 ש' 5-7 לפרוטוקול); אלא שלאחר שהונפקה למנוח פוליסת ביטוח חיים חדשה על ידי הנתבעת 1, ולדבריה בוצעו כל הסידורים הנדרשים לשם כך, מדוע יתעקש לחזור לביטוח הקודם שעלותו גבוהה יותר ולו במעט מכאן שמהתנהגות המנוח עובר לפטירתו ניתן להסיק שהתגבשה אצלו גמירות דעת, גם אם בדיעבד, לכך שביטוח החיים בגובה יתרת ההלוואה יערך אצל הנתבעת מס' 1. טעות לפי ס' 14 לחוק החוזים (חלק כללי) והצהרת בריאות 18. הנתבעת 1 מוסיפה וטוענת - לחלופין - כי החוזה נכרת בשל טעות ועל כן בוטל כדין ולחלופין יש להורות על ביטולו, מכוח ס' 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. לטענתה, בהוציאה את הפוליסה לביטוח חיים סברה הנתבעת 1 בטעות כי המנוח מעוניין בביטוח חיים וכן כי הוא בריא ויכול להתקבל לביטוח חיים מסוג זה. איני מקבל טענה זו של הנתבעת 1. לטענת הנתבעת, "בשל טעות משרדית הוצאה פוליסה למבנה וביטוח חיים". לא לטעות מסוג זה מכוון סעיף 14 הנ"ל. "טעות משרדית" מסוג זה שארעה במקרה דנן, לטענת הנתבעת 1, אינה נכללת בהגדרה זו. סעיף 14 הנ"ל ענינו בטעות שבגינה נכרת חוזה. טענת הנתבעת 1 היא שכלל לא נכרת חוזה, ועל כן לא ניתן לראות את סעיף 14 האמור כבסיס משפטי שעליו יכולה להיות מבוססת טענתה של הנתבעת 1, אלא אם נקבע תחילה שאכן נכרת חוזה ביטוח חיים בין הנתבעת 1 למנוח. זאת ועוד: תוצאתה של טעות היא כי הצד שהתקשר בחוזה עקב הטעות רשאי לבטל את החוזה בהודעה לצד השני (או - כאשר הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על הטעות - רשאי הצד הטועה לבקש מבית המשפט להורות על ביטול החוזה, ובית המשפט רשאי להתנות הביטול בתנאים מסוימים). הזכות לביטול (או לפניה לבית המשפט על מנת שיורה על הביטול, לפי המקרה) של חוזה שנכרת בשל פגם ברצון בכריתתו, ניתנת למימוש רק תוך זמן סביר מעת היוודע הטעות. מבחן הזמן הסביר אינו מוגדר בחוק, והוא גמיש ונסיבתי. במקרה דנן חלפה כשנה ורבע מאז הופקה הפוליסה ואף מאז שנכנסה לתוקף, ועד פטירת המנוח וההודעה שבעקבותיה על ה"טעות". זהו משך זמן ניכר. במהלך תקופה זו לא היה דבר שיכול היה למנוע מהנתבעת 1 לגלות את טעותה הנטענת. במשך כל אותה תקופה פעלו שני הצדדים כאילו ביטוח החיים תקף לכל דבר, לרבות תשלום (וגביית) דמי ביטוח מדי חודש. גם אם נתעלם ממבחן משך הזמן ונתמקד בשאלת שינוי המצב במהלך התקופה, נגיע למסקנה שהזמן הסביר למתן הודעת ביטול, גם לו היתה עילה למתן הודעה כזו, כבר חלף: חוזה ביטוח מגיע לסיומו עם קרות מקרה הביטוח (לפחות ככל שאין מדובר במקרה ביטוח "חלקי", כגון נזק לחלק מהרכוש המבוטח). מרגע קרות מקרה ביטוח המזכה (ומחייב) בתשלום מלוא תגמולי הביטוח, מסתיימת תקופת "חייו" של חוזה הביטוח וכל שנותר הוא שהמבטחת תברר את חבותה ותממש אותה על ידי ביצוע התשלום. השלב הזה כבר אינו חלק מתקופת החוזה. יהיה אשר יהיה משך הזמן הסביר למתן הודעת ביטול בשל פגם ברצון, ברור לגמרי שאין הוא יכול לחרוג אל מעבר לתקופת חיי החוזה. ראה והשווה סעיף 7(א), לעומת סעיף 7(ג), לחוק חוזה הביטוח; במקרה הנדון בסעיף 7 לחוק האמור, שהוא בעליל מקרה של פגם ברצון אצל המבטח, רשאי המבטח לבטל את החוזה רק כל עוד לא ארע מקרה הביטוח, ואילו לאחר קרות מקרה הביטוח אין עוד אפשרות לביטול החוזה אלא רק לקיומו של פטור, מלא או חלקי, מתשלום דמי הביטוח. מכאן כי גם אילו חל סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 על ענייננו, פקעה האפשרות להביא לביטול החוזה לכל המאוחר במות במנוח. במאמר מוסגר אעיר עוד כי ספק אם סעיף 14 האמור חל בכלל על חוזה ביטוח לאור סעיף 38 לחוק חוזה הביטוח. לכל אלה יש להוסיף כי ביטול חוזה מחמת פגם ברצון מחייב את המבטל לבצע השבה, אך הנתבעת 1, בניגוד להודעתה במכתבה מאוגוסט 2002, מעולם לא השיבה את דמי הביטוח שקיבלה עבור ביטוח החיים אף שמדובר בסכום שאינו שנוי במחלוקת, ואף לא הפקידה את הכספים בקופת בית המשפט. מכאן שהנתבעת 1 בעצמה לא פעלה כמתחייב מהודעת הביטול שהתיימרה להוציא (ודוק: חובת ההשבה חלה אמנם על שני הצדדים, אלא שבענייננו למבוטח אין מה להשיב ולכן החובה היא חד צדדית ומונחת כולה לפתחה של המבטחת). עוד אציין כי הודעת הביטול כפי שהתיימרה הנתבעת 1 לתת מנוגדת גם לחובתה כלפי הבנק שלא לבטל את הפוליסה אלא לאחר הודעה מוקדמת בת 30 יום לבנק (וגם התחייבות זו מעידה עד כמה מופרכת הטענה של ביטול הפוליסה לאחר מקרה הביטוח: הרי התחייבות זו כלפי הבנק נועדה אך ורק כדי לאפשר לבנק לדאוג לביטוח חלופי, אולם לא ניתן לערוך ביטוח חלופי לחיי מי שכבר נפטר. ממילא לא ניתן, לאור ההתחייבות האמורה כלפי הבנק, "לבטל" ביטוח חיים לאחר פטירת מי שחייו בוטחו). 19. הדברים דלעיל נכונים מקל וחומר לגבי העדר הצהרת בריאות ומצבו הבריאותי בעת ההתקשרות עם הנתבעת 1, שלא היה תקין. לטעמי, מבטח המנפיק פוליסה לביטוח חיים על פי טופס הצעה שאינו כולל הצהרת בריאות, או שהצהרת הבריאות שבו נותרה ריקה כליל, מגלה בכך את דעתו כי הוא מוותר כליל על חובת הגילוי מצד המבוטח לגבי מצב בריאותו ומוכן לבטחו כפי שהוא, תוך שהוא נוטל על עצמו את הסיכון כי המבוטח חולה וכי מצבו הוא כזה שאילו היה ידוע למבטח, לא היה מסכים לבטחו כלל או מסייג את הביטוח ו/או מייקר את דמי הביטוח. סיכום ביניים: החבות של הנתבעת 1 כמבטחת 20. לאור הנימוקים שפורטו לעיל נקבע בזה כי נכרת, בין על פי רצון המנוח מראש ובין על פי הצעת הנתבעת 1 שזכתה לקיבול בהתנהגות מצד המנוח בדיעבד, חוזה בר תוקף לביטוח חייו של המנוח אצל הנתבעת 1 לטובת הבנק על פי התנאים וההוראות שבפוליסה שהנפיקה הנתבעת 1. שני הצדדים פעלו מאז הנפקת הפוליסה הן זה כלפי זה והן כלפי הבנק בדרך שלא ניתן להסבירה אלא כמימוש של חוזה לביטוח חיים כאמור. חוזה זה לא היה ניתן לביטול לאחר פטירת המנוח ובכל מקרה לא בוטל כדין. 21. עוד טוענת הנתבעת 1 כי הביטוח בסהר בוטל ע"י הבנק שלא כדין ולכן הביטול אינו תקף והביטוח בסהר נותר שריר וקיים. מאחר והנתבעת 1 לא שלחה הודעת צד ג' לסהר ו/או לבנק, איני נדרש לדון בטענותיה כלפיהם, אלא באחריותם כלפי התובעת בלבד. ב(3): החבות הנזיקית של הנתבעת 1 - מצג שווא רשלני 22. אין מחלוקת שהנתבעת 1 הנפיקה למנוח פוליסת ביטוח חיים, המציאה אותה לבנק וללווים וגבתה פרמיות. לכן אף אם (בניגוד לאמור לעיל) חוזה הביטוח אינו תקף במישור החוזי כפי שטוענת הנתבעת 1, הרי שהנתבעת 1 יצרה מצג שווא, הן כלפי הלווים והן כלפי הבנק, לפיו התובעת ובעלה המנוח מבוטחים אצלה בביטוח חיים ומבנה החל ממאי 2001, וכי ענייני החלפת הביטוחים הוסדרו על ידה מול הבנק, הן ע"י הנפקת פוליסות הביטוח ומשלוחן לבנק וללווים והן ע"י גביית הפרמיות. נראה בעליל שאלמלא קרות מקרה הביטוח, הכשרת הישוב היתה ממשיכה לגבות פרמיות עבור ביטוח החיים עד לסוף תקופת המשכנתא אף שלטענתה כלל לא נעשה ביטוח תקף כזה (ר' עדותה של הגב' שמיר שהעידה מטעם הכשרת היישוב בעמ' 43 ש' 10-13). נזכיר שוב שהנתבעת 1 לא החזירה את "הפרמיה העודפת" שגבתה כי עד היום, גם לאחר שגילתה את ה"טעות" הנטענת ואף לאחר הגשת התביעה. 23. מצג לבדו אינו מקים זכות לתובע, והזכות לפיצוי מותנית בהסתמכות על המצג. בדומה לכך, במסגרת עוולת הרשלנות קמה עוולת מצג השווא הרשלני רק שעה שידע התובע על מצג השווא והסתמך עליו באופן סביר כך שנגרם לו נזק (ע"א 1977/77 ברזני נ' בזק). עוולת מצג השווא מושתת בעיקרה על היסודות הבאים: (א) קיומו של היצג בדבר עובדות; (ב) מציג העובדות צריך לצפות כי מקבל המידע יסמוך על דבריו ויפעל לפיהם וכי אם יפעל כך עלול להיגרם לו נזק; (ג) מקבל המידע אכן סמך בפועל על ההיצג וכתוצאה מכך נגרם לו נזק (ע"א 790/81 American Microsystems Inc. נ' אלביט, פ"ד לט(2) 785, עמ' 797 ס' 6 סיפא). בענייננו, המצג הוא המצאת פוליסת הביטוח לבנק וללווים וגביית הפרמיות; מציג העובדות - הנתבעת 1 - צריכה היתה לצפות כי הבנק, מקבל המידע, יסמוך על דבריה ויפעל לפיהם ויבטל את הפוליסה אצל הנתבעת 4. זאת כחלק מהתחייבותה לטפל בכל הסידורים הנדרשים עבור הלווים על מנת שלא ישלמו פעמיים, ביודעה היטב כי הבנק מחויב לבטל את הפוליסה שנערכה באמצעותו כאשר מוצגת בפניו פוליסה חיצונית. כמו כן ידעה הנתבעת 1 כי עלול להיגרם נזק באם לא תהיה פוליסה אחת בתוקף - במצב דברים זה הבנק והלווים חשופים לסיכון בגובה חוב המשכנתא; מקבל המידע - הבנק - אכן סמך בפועל על המצג כאשר ביטל את הפוליסה שנערכה באמצעותו בסהר לפני כן, וכתוצאה מכך נגרם לתובעת נזק: בעת פטירת המנוח נותרה התובעת ללא כיסוי ביטוחי וכעת היא נושאת בעול החזר ההלוואה לבדה. 24. לפיכך, גם אם לא היתה כוונה לבטח את המנוח גם בביטוח חיים אצל הנתבעת 1, הציגה הנתבעת 1 מצג שווא רשלני כלפי הבנק והלווים ושינתה את מצבם לרעה היות והבנק, בהסתמך על הפוליסה של הנתבעת 1, הוציא הודעת ביטול לנתבעת 4, וכך נחשפו הלווים והבנק לנזק בגובה סכום הביטוח. לפיכך זכאית התובעת לפיצוי שיחזיר את המצב לקדמותו, למצב הזהה לזה שהיה קיים בהתקיים כיסוי ביטוחי מלא. הנתבעת 1: סיכום 25. סיכומם של הדברים: בין אם עפ"י חובותיה החוזיות של הנתבעת 1 כמבטחת מכוח חוזה הביטוח, ובין אם עפ"י מבחני הנזיקין כמי שהציגה מצג שווא רשלני, התוצאה זהה והנתבעת 1 חבה כלפי התובעת בכיסוי חוב המשכנתא נכון ליום פטירת המנוח עפ"י הפוליסה שהנפיקה. ב(4): חבות הנתבעים 3 ו-4 כלפי התובעת 26. התובעת ובעלה המנוח חתמו, במעמד עריכת טופס ההצעה ביחסים שבינם לבין הנתבעת 1, על הודעה בדבר ביטול ביטוח המבנה בלבד, ואין ראייה כי חתמו גם על הודעה לביטול פוליסת ביטוח החיים שהוצאה ע"י הנתבעת 4. הבנק הוא ששלח לסהר הודעת ביטול כאשר הסתמך על פוליסת ביטוח החיים החדשה שהומצאה לו ע"י הנתבעת 1 שכללה גם ביטוח חיים, מבלי שהוצגה בפניו גם הודעת ביטול של ביטוח החיים. התובעת טוענת כי לא משלא הומצאה לנתבעים 3 ו/או 4 בקשה בכתב ע"י הלווים כמבוטחים לביטול הביטוח הקיים כדרישת ס' 45(א) לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי "המבוטח רשאי בכל עת לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבטח", נעשה הביטול של הביטוח בסהר שלא כדין. הודעת הביטול של הביטוח ב"סהר" 27. תחולתו של ס' 45(א) לחוק חוזה הביטוח על ענייננו מעוררת שתי שאלות לעניין תוקפה של הודעת הביטול: 1. מי הוא "המבוטח" במערכת היחסים המשולשת של מלווה-לווה-מבטח לעניין החוק במקרה של פוליסת ביטוח קבוצתית כפי שערך הבנק אצל סהר: הבנק (ששלח את הודעת הביטול לסהר), או הלווים; 2. אם נמצא כי המבוטחים בפוליסה שהוציאה סהר הם הלווים, האם העברה לבנק של הפוליסה החלופית ע"י חברת הביטוח שפעלה לעניין זה מטעם הלווים אינה בגדר הודעה בכתב למבטח מאת המבוטח. מיהו "המבוטח" בביטוח ב"סהר" 28. לעניין השאלה מי הוא "המבוטח" של סהר במקרה דנן הרי שלפי ס' 1 לחוק חוזה הביטוח, חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח למבוטח, ועפ"י ס' 2 לחוק על המבטח למסור למבוטח מסמך חתום בידי המבטח המפרט את זכויות הצדדים וחיוביהם (הפוליסה). כלומר, לעניין חוק חוזה הביטוח, המבוטח הוא "בעל הפוליסה" - מי שהתקשר עם המבטח בחוזה לביטוח. חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, כלל אינו מכיר את המונח "בעל פוליסה". עפ"י ס' 1 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (ביטוח חיים קבוצתי), "בעל פוליסה הוא מי שהתקשר עם מבטח בחוזה לביטוח חיים קבוצתי". מכאן שבמקרה דנן הבנק הוא "המבוטח" (המכונה בכתבי הטענות "בעל הפוליסה") לענין חוק חוזה הביטוח, כאשר סהר היא המבטחת והלווים הם אלה שחייהם מבוטחים, בהסכמתם (ר' ס' 42 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981). אם כן, הבנק פעל כדין כאשר שלח הודעת ביטול בכתב לסהר כמבוטח, והודעת הביטול תקפה, משום שהבנק הוא המבוטח בביטוח שערכה סהר. הנתבעת 4 הדגישה וחזרה על ההבדלים בין פוליסות ביטוח אישיות (או "פרטיות") לפוליסות ביטוח קבוצתיות. לטענתה, פוליסת ביטוח פרטית מאופיינת לרוב בביטוח חייו של אדם אחד כאשר במרבית המקרים קיימת זהות בין המבוטח ובעל הפוליסה. בפוליסה קבוצתית מבוטחים חייהם של קבוצת אנשים שלהם מכנה משותף בפוליסה אחת, בהתאם למו"מ שנוהל בין החברה המבטחת לנציגי הקבוצה. יתרון הפוליסה הקבוצתית הוא בכך שהיא מוזילה את עלויות הניהול ומפשטת את תהליכי ניהול הפוליסה עבור המבטח מאחר והמבטח נוהג להטיל את מרבית הטיפול על בעל הפוליסה (הודעה על הצטרפות מבוטחים חדשים, גביית הפרמיה וכיו"ב). לפיכך, כאשר עסקינן בפוליסה קבוצתית, הצדדים לפוליסה הם חברת הביטוח (המבטחת), בעל הפוליסה שלעניין חוק חוזה הביטוח הוא המבוטח, והלווים, שחייהם בוטחו בהסכמתם. בפוליסה קבוצתית מעין זו, אף לאחר שליחת הודעת הביטול של בעל הפוליסה לחברת הביטוח, הפוליסה אינה פוקעת או מתבטלת, אלא שהלווים נשוא הודעת הביטול נגרעו מהפוליסה, ואילו הפוליסה ממשיכה להתקיים ביחס ליתר הלווים. ניתוח זה אינו אלא יישום, בעל אופי מעשי, של הניתוח המשפטי לפיו פוליסה שערך הבנק אצל סהר היא פוליסה שבה הבנק אינו רק מוטב אלא גם המבוטח עצמו, שהרי לפי ס' 41 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, חוזה ביטוח בביטוח חיים יכול שיראה לא רק את פטירת המבוטח כמקרה ביטוח אלא גם את פטירתו של "זולתו". מי שמתקשר בחוזה עם מבטח הוא ה"מבוטח" לענין חוק חוזה הביטוח, ומי שהתקשר עם סהר הוא הבנק ולא המנוח והתובעת. המנוח והתובעת רק חתמו על טופס המאשר את הסכמתם להצטרף לביטוח הזה כמי שחייהם מבוטחים על פיו. ניתוח זהה ערך לאחרונה בית המשפט העליון ב-ע"א 10611/03 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל - מערב גרמניה), פסק דין מיום 11/12/06, סעיפים 9 ו-10 לפסק הדין. הודעה בכתב לפי ס' 45(א) לחוק - כיצד 29. זאת ועוד: לטעמי, גם אילו היינו רואים את הלווים כמבוטחים לעניין הביטוח אצל הנתבעת 4 הרי יש לראות במשלוח הפוליסה החלופית על ידי הנתבעת 1 לבנק משום "הודעה בכתב" מטעמם. בפוליסה שהונפקה ע"י הנתבעת 4 אין כל התייחסות לדרך הביטול. סעיף 14.ב.6 להסכם ההלוואה קובע כי הבנק חייב לבטל את ביטוח החיים שנעשה באמצעותו, ובלבד שהלווה "ימציא במקום ביטוח החיים שנעשה באמצעות הבנק, פוליסת ביטוח חיים (הכוללת סעיף שעבוד) לטובת הבנק וסעיף הודעת ביטול 30 יום מראש להנחת דעת הבנק. עם קבלת הפוליסה להנחת דעתו של הבנק יבוטל ביטוח החיים שנעשה באמצעות הבנק". התובעת טוענת כי סעיף זה אינו משמש כסעיף ביטול פוליסת ביטוח חיים, אלא מהווה הוראה בדבר החלפת פוליסות ביטוח חיים ע"י הלווה מקום בו הוא מבקש להחליף את ביטוח החיים שנעשה עבורו באמצעות הבנק בפוליסת ביטוח אחרת, על מנת להבטיח לבנק כי הלווה עומד בתנאי הסכם ההלוואה לפיו דורש הבנק קיומו של ביטוח חיים. זאת בהתאם להוראות בנק ישראל, לפיהן בנק מחויב לקבל מהלווה פוליסת ביטוח חיצונית (לבקשת הלווה) ואינו יכול לחייב את הלווים לבטח את עצמם באמצעות הבנק בלבד. לטעמי טענה זו אינה לגמרי נכונה. לדעתי, לפחות במישור החוזי שבין הבנק ללווים מהווה סעיף זה הסכמה לכך שפוליסה התואמת את הוראותיו ואשר תומצא לבנק תחשב בגדר הודעה בכתב של הלווים לבנק בדבר רצונם בביטול הפוליסה הקיימת, הודעה שהבנק מחויב כלפיהם חוזית לפעול על פיה ולבטל בעקבותיה את הביטוח שהוא יזם את עריכתו. אין כאן התנאה על סעיף 45(א) לחוק חוזה הביטוח, ובודאי שאין כאן התנאה שלא לטובת המבוטחים על הוראות הסעיף האמור (שכידוע רק היא אסורה, כאמור בסעיף 52(ב) לחוק), שהרי פוליסה היא בוודאי מסמך "בכתב". טובת הלווים אינה שיהיה להם ביטוח כפול לכיסוי סיכון אחד, אלא להיפך: שקיומו של ביטוח אחד יביא לביטולו של הביטוח האחר. כל שיש כאן הוא יציקת תוכן קונקרטי להוראות סעיף 45(א), היינו קביעה לפיה המצאת פוליסה כאמור באתו סעיף לחוזה ההלוואה היא בגדר הודעה בכתב על ביטול החוזה. ודוק: סעיף 45(א) הנ"ל אמנם מחייב כי ההודעה תהייה בכתב, אך אינו כולל דרישה צורנית ספציפית לגבי ההודעה מעבר לדרישת הכתב עצמה. 30. משלוח הפוליסה לבנק על ידי הנתבעת 1 או מי מטעמה לא נעשה סתם כך אלא נעשה עבור התובעת והמנוח, במסגרת אותה הבטחה שהובטחה על ידי הנתבעת 2 מטעם הנתבעת 1 לבני הזוג לדאוג לכל הסידורים הדרושים כדי שהביטוחים שערכו באמצעות הבנק יבוטלו ויוחלפו כלפי הבנק בביטוחים שנערכו אצלה. זהו ההסבר היחיד למשלוח הפוליסה הכוללת גם כיסוי לביטוח חיים לבנק, מעשה שהנתבעת 1 אינה מכחישה ואינה מספקת לו כל הסבר חלופי. לכך בדיוק התכוונה הנתבעת 1 - שהבנק יראה את הפוליסה כהודעה של הלווים על החלפת הביטוח שנערך להם באמצעות הבנק אצל סהר בביטוח שערכו אצל הכשרת הישוב. הכשרת הישוב עשתה זאת כאמור עבור ובשם הלווים ובמקומם, ואין התובעת יכולה היום לטעון כי היה על הבנק להתעלם מהפוליסה שקיבל או להימנע מלפעול על פיה היינו מלבטל את הכיסוי בסהר עם קבלתה. 31. התובעת טוענת כי דרישת הכתב בסעיף 45(א) לחוק היא דרישה מהותית שכן היא באה להגן על המבוטח ולמנוע מקרים של ביטול הפוליסה ללא אישורו. על כך אין חולק. השאלה היא מהו אותו כתב הנדרש במקרה דנן. באשר לתוכן הודעת הביטול, טוענת התובעת כי "עליה להיות של המבוטח, כאשר אין להסתפק בהודעת סוכן הביטוח בכתב, מטעם המבוטח או המעביד" (ת.א. 36580/95 פז נ' שניר ואח'). התובעת טוענת עוד כי מאחר ופרט לפוליסה שהוצאה ע"י הנתבעת 1 לא נשלח לבנק כל מכתב פוזיטיבי מהלווים המבקש לבטל את הפוליסה בסהר, הביטול נעשה שלא כדין. ראשית, ביחס לדרישת התוכן נכתב בפסק הדין הנ"ל אליו מפנה התובעת כי "הודעת הביטול צריכה להיות של המבוטח (כפי שיובהר להלן, ניתן להקל ולהסתפק בהודעה בכתב מטעם המעביד- בעל הפוליסה)...". כלומר- גם עפ"י פסק דין זה, שאינו בגדר הלכה פסוקה מחייבת, ניתן להסתפק בהודעה מטעם בעל הפוליסה שבמקרה דנן הוא הבנק ששלח את הודעת הביטול לסהר. שנית, עפ"י ס' 52(א) אין להתנות על ס' 45(א) אלא לטובת המבוטח, כאמור לעיל. במקרה דנן, ביטול הפוליסה בסהר היה אכן לטובת המבוטח, שאלמלא הביטול היה עליו לשלם פעמיים עבור שני ביטוחים שמטרתם אחת - להבטיח כיסוי לאותו חוב עצמו. הן עפ"י הסכם ההלוואה והן עפ"י הוראות בנק ישראל, הבנק מחויב לבטל את הפוליסה שנערכה באמצעותו כאשר הוא מקבל לידיו פוליסה חיצונית תחתיה. חיובים אלה באים להיטיב עם הלווים שכן ההיגיון העומד בבסיסם הוא, שמקום בו הבנק מבקש להבטיח את עצמו בעת מתן הלוואה באמצעות ביטוח חייהם של הלווים, אינו יכול לכבול אותם לבטח דווקא באמצעותו ועליו לאפשר להם לבטח את חייהם בגובה החוב גם אצל מבטח "חיצוני" לפי בחירתם. מדובר בביטוח שסכומו הולך ופוחת עם השנים במקביל לירידה ביתרת חוב המשכנתא, ולא בביטוח חיים רגיל שבו אין רלבנטיות לכפל ביטוח ויכול אדם לבטח את חייו בכמה ביטוחים שימצא לנכון ובכל הסכומים שיצליח לקבל להם כיסוי ויסכים לשלם עבורם. לכן ולהבדיל מהמצב הרגיל בביטוח חיים, אין במקרה בו עסקינן כל טעם בכפל ביטוח, והשארת ביטוח החיים הקודם היתה פועלת לרעת הלווים שהיו ממשיכים לשלם פרמיות לשתי חברות ביטוח עבור אותו סיכון אחד ויחיד שסכומו קצוב ואשר כל אחד משני הביטוחים די בו כדי לכסותו באופן מלא. יתרה מכך: במקרה דנן חברת הביטוח הנתבעת 1 פעלה כשלוח של הלווים היות ואין חולק שהיא התחייבה בפניהם לבצע את כל הסידורים הדרושים להחלפת הפוליסות מול הבנק הממשכן כחלק אינטגרלי מההסכם ביניהם ועל מנת לשכנעם לבטח אצלה, ולכן יש לראותה כמי שהוסמכה לפעול בשמם ו/או מטעמם לצורך העניין. מכאן שגם אם הלווים הם המבוטחים לעניין חוק חוזה ביטוח, שליחת פוליסת הביטוח החלופית ע"י חב' הביטוח שפעלה מטעמם לצורך עניין זה הינה בגדר הודעה בכתב למבטח הקודם (באמצעות הבנק) מטעם המבוטח. לכן גם אם נראה את המנוח כמבוטח לעניין הפוליסה בסהר, הביטול של פוליסה זו נעשה כדין משום שפוליסה חלופית הנותנת את אותו ביטוח היא הודעה בכתב המאפשרת ואף מחייבת, כתוצאה צפויה בוודאות ובלתי נמנעת, את ביטול הפוליסה הקיימת, ומקל וחומר שאלה פני הדברים לאור הוראותיו המפורשות של חוזה ההלוואה לגבי החלפת ביטוח חיים. מסקנות לגבי הבנק וסהר 32. לאור האמור לעיל, בוודאי שהוראת הביטול של הבנק לסהר אינה בבחינת הפרת הסכם ההלוואה כפי שטוענת התובעת בסיכומיה. לעניין טענות התובעת בדבר הפרת חובה חקוקה שמקורה ב חוק הבנקאות (כך!) וחובותיו המוגברות של הבנק כתאגיד, טענות אלה אינן רלוונטיות. דווקא חובת תום הלב וחובותיו האחרות של הבנק כלפי הלווים, כמו גם לשון חוזה ההלוואה שבין הצדדים, מחייבים כי מרגע שהוצג לבנק מטעם הלווים דבר קיומו של כיסוי ביטוחי שהלווים השיגו לעצמם בחב' ביטוח אחרת, יזדרז הבנק ויבטל את הכיסוי הביטוחי שהוא הסדיר לתובעים אצל סהר על מנת שלא ישלמו דמי ביטוח כפולים כדי לבטח עצמם פעם אחת מפני סיכון אחד. לכך יש להוסיף כי ביטול הפוליסה הקיימת והשארת המבוטחים חשופים לסיכון וללא פוליסה חלופית, מנוגדת גם לאינטרס של הבנק עצמו וחושפת גם אותו לסיכון. לכן ברור שאין בפנינו ניסיון של הבנק להפיל את הלווים בפח ו/או לטמון להם מלכודת, משום שהבנק עלול להיות הניזוק הסופי מאותה תוצאה עצמה. הבנק לא חשד כי הפוליסה שקיבל ושנערכה ונשלחה אליו על ידי הכשרת הישוב אינה תקפה, ואין לחשוד בו בשום חוסר תום לב ובוודאי שלא בשום כוונה להכשיל את התובעת ואת בעלה המנוח. איני מתעלם מכך שלפי נהלי הבנק עצמו נדרשה גם הודעת ביטול כתובה מצד הלווים; אולם לדעתי אין בעובדה זו, לכשעצמה, כדי לשנות מהתוצאה. לתובעת, כמו גם לנתבעת 1, אין זכות קנויה לכך שנהלי הבנק יהיו כאלה או אחרים. הן גם לא טענו כי הסתמכו על נהלים אלה או כי ידעו עליהם בזמן אמת. נהלים פנימיים אינם, מעצם טבעם, מקור עצמאי לחבות כלפי צד שלישי ואינם מקימים, ככלל, זכויות עצמאיות לצד שלישי. כאשר הבנק פועל לפי החוזה שבינו לבין הלווים, אין מקום להטיל עליו חבות כלפיהם בשל כך רק משום שנהליו הפנימיים מצריכים פעולה נוספת שאינה מבוססת על החוזה. נהלים אלה נועדו להגן על הבנק עצמו. הפרת נוהל פנימי עשויה לעיתים להצביע על סטייה מרמת הזהירות הסבירה הבאה לביטוי בתוכן הנוהל, אולם כדי שתקום חבות יש קודם כל להצביע על עילה: הפרת חוזה (שבמקרה זה לא ניתן לטעון לאור הוראותיו המפורשות של חוזה ההלוואה), או הפרת חובת זהירות מושגית וקונקרטית. הנוהל אינו יוצר חובת זהירות שאינה קיימת בלעדיו; הוא לכל היותר קובע את גובה הרף שלה, אם וככל שהיא קיימת ואף זאת לא בכל מקרה. התבוננות על תרחיש הפוך תסייע לנו שלא לאבד את דרכנו: לו היה הבנק נמנע מלבטל את הפוליסה בסהר רק משום שלא הומצא לו טופס ביטול של ביטוח החיים אף שהומצאה לו פוליסת ביטוח חיים העומדת בדרישות החוזה עם הלווים, והלווים היו משלמים כתוצאה מכך במקביל הן דמי ביטוח לסהר והן דמי ביטוח לנתבעת 1 בגין ביטוח חיים בגובה ההלוואה, היו הלווים ללא ספק זכאים לכך שהבנק ישיב להם את כל דמי הביטוח ששילמו באמצעותו לסהר החל מהמועד שבו הומצאה לבנק הפוליסה החלופית. הבנק לא היה יכול להישמע במקרה כזה בטענה שלמרות הוראות חוזה ההלוואה לפיהן די בהמצאת פוליסה חלופית, היה על הלווים להעביר אליו גם טופס ביטול חתום משום שנהליו הפנימיים דורשים זאת. אותה תוצאה בדיוק צריכה לחול במקרה שבפנינו. מסקנתי היא, לפיכך, שהבנק לא הפר חוזה ולא פעל בדרך העולה כדי עוולה בנזיקין כלפי הלווים עת פעל כפי שפעל. 33. דין דומה חל על חב' סהר (כיום - הראל חברה לביטוח בע"מ), הנתבעת 4. לטעמי וכפי שכבר הובהר לעיל, בפוליסה שלה המבוטח הוא הבנק אשר היה רשאי לפי ס' 45 לחוק להודיע לה על ביטול הכיסוי הביטוחי למנוח במסגרת הפוליסה הקבוצתית שלה. סהר אינה יכולה ואינה צריכה לבחון שמא הודעת הבנק מקורה בטעות (שבפני עצמה נובעת מכך שהכשרת הישוב הנפיקה פוליסה שלטענתה איש לא התכוון שתהיה קיימת). גישה אחרת תשמוט את הבסיס הכלכלי מתחת לרעיון הביטוח הקבוצתי מהסוג שערכה סהר ללווים של הבנק הנתבע 3, והדבר יביא אך לייקור ניכר של הפוליסות הקבוצתיות הללו, משום שגישה אחרת כנטען על ידי התובעת והנתבעת 1 תחייב את המבטחים בביטוח קבוצתי כזה לדרוש ולקבל מסמכים ישירות מכל אחד מחברי קבוצת האנשים שחייהם מבוטחים, דבר אשר יגדיל עד מאוד את עלויות הניהול והטיפול של המבטח וסופו שימצא מיד את ביטויו במחיר הכולל שמשלמים חברי הקבוצה, במקרה זה מקבלי הלוואות המובטחות במשכנתא. אין כל הצדקה שבמדיניות משפטית לאמץ גישה פרשנית כזו שאין בה כל צורך אמיתי כדי להבטיח את האינטרסים הלגיטימיים והראויים להבטחה של מי מהצדדים. הרי כל המצב הבלתי רגיל שנוצר כאן כאשר ביטוח אחד בוטל ואילו מי שהנפיק את הביטוח האחר מתכחש לו, הוא מצב שאינו אלא תוצאה של הליקויים החמורים במיוחד שהתגלו בדרך התנהלותה של הנתבעת 1 ושל מי שפעל מטעמה בפרשה כולה. אלמלא ליקויים אלה לא היתה כל התסבוכת באה לעולם. אחת מהשתיים: או שהנתבעת 1 היתה מנפיקה אך ורק כיסוי לביטוח מבנה, ואז איש לא היה מעלה בדעתו ליזום ביטול של כיסוי קיים אצל סהר שבו בוטחו חייו של המנוח; או שהנתבעת 1 היתה מוודאת או מקבלת באופן מפורש את הסכמתו של המנוח כי חייו יבוטחו באמצעותה בגובה יתרת ההלוואה, ואז מנפיקה פוליסה שלא ניתן להטיל ספק בתוקפה והתוצאה היתה שיש ביטוח אחד ויחיד לחייו של המנוח. במקרה האחרון איש לא היה בא בטענות בגין ביטול הביטוח בסהר אלא להיפך, הבנק וסהר היו נתבעים אילו היו מתעלמים מפוליסה כזו גם לאחר שקיבלו אותה וממשיכים בביטוח הקיים בסהר וכמובן גם ממשיכים לגבות דמי ביטוח (פרמיה) עבורו. בשולי הדברים אציין כי אף שאין בפניי הודעה לצד שלישי של הכשרת הישוב כלפי סהר, ואף שטענה בדבר כפל ביטוח מצריכה כי הטוען אותה יגיש הליך מטעמו-הוא כלפי המבטח האחר הנטען, לגופו של ענין אני קובע כי אין כאן כפל ביטוח משום שכפי שנקבע לעיל הפוליסה בסהר בוטלה כדין. כפל ביטוח לא יתכן אלא כאשר המבוטח עצמו עורך שני ביטוחים מקבילים. במקרה דנן לא ניתן לייחס למבוטח כוונה כזו, ואף לא ניתן לייחס אותה לאף לא אחד מהצדדים האחרים לרבות הנתבעת 1 עצמה, שללא ספק לא התכוונה לכך שהביטוח אצלה יהיה ביטוח מקביל לביטוח שהיה קיים בסהר מלכתחילה. 34. בשאר טענות הצדדים לא מצאתי צורך לדון ולא ראיתי בהן ממש. ג. סוף דבר 35. התביעה מתקבלת במובן זה שאני מחייב את הנתבעת 1 לשלם ישירות לבנק, הנתבע 3, עבור ולטובת חשבון ההלוואה שנטלו התובעת והמנוח מהבנק, את כל יתרת חוב ההלוואה כפי שהיתה ביום פטירת המנוח ובהתאם להוראות הפוליסה שהנפיקה הנתבעת 1, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאז. 36. לאחר קבלת התשלום וכיסוי חוב המשכנתא במלואו, ימציא הנתבע 3 לתובעת הצהרה כי הלוואת המשכנתא מסולקת במלואה וכן יפעל הנתבע 3 לביצוע הפעולות הנדרשות על מנת להסיר את השעבוד ו/או המשכנתא שנרשמו על בית מגוריה של התובעת לטובתו בגין הלוואת המשכנתא. כמו כן ומיד לאחר קבלת הכספים מהנתבעת 1, ישיב הבנק הנתבע 3 לתובעת את כל הסכומים ששילמה על חשבון ההלוואה מאז פטירת המנוח, כשהם צמודים ונושאי ריבית כחוק מיום תשלום כל סכום על ידי התובעת ועד להשבתו על ידי הבנק. בכפוף לחיוב זה של הבנק, נדחית התביעה נגד הבנק. כמו כן נדחית בשלמותה התביעה נגד הנתבעת 4 (סהר). 37. איני מוצא לנכון לחייב את הנתבעת 1 ו/או מי מהנתבעים בתשלומי ריבית מיוחדת עפ"י ס' 28א לחוק חוזה הביטוח. טופס ההצעה כפי שנערך הזמין את המחלוקת. הואיל ועל פי הפוליסה עצמה יש לשלם את תגמולי הביטוח לבנק ולא לתובעת, הטלת ריבית לפי סעיף 28א יכולה לגרום לכך שהבנק הוא שייהנה מחיוב הנתבעת 1 בריבית כזו (שהרי הריבית מצטרפת לתגמולי הביטוח). גם כאשר נסיבות המקרה נופלות בגדר המקרים הנדונים בסעיף 28א האמור, עדיין יש לבית המשפט שיקול דעת אם ללכת בדרך הקבועה בסעיף האמור שבו נאמר כי בית המשפט "רשאי" לחייב בריבית מיוחדת בהתקיים הנסיבות הקבועות בו. "רשאי" הוא ביטוי מובהק של שיקול דעת. העובדה שהריבית המיוחדת, אם תוטל, תגיע לבנק דווקא, מצדיקה הפעלת שיקול הדעת בדרך של אי פסיקת ריבית מיוחדת. הביקורת על דרך התנהלות הנתבעת 1 במקרה דנן תבוא לידי ביטוי בהמשך הדברים, בפסיקת ההוצאות. 38. הפרשה כולה החלה ביוזמתה של הנתבעת 1 (באמצעות סוכניה), והיא זו שציפתה להיות המרוויחה העיקרית מהמהלך שבו הוצע ללווים להחליף את הביטוח שהסדיר להם הבנק בביטוח אצלה. לכך יש להוסיף שכל התסבוכת לא היתה באה לעולם אלמלא הליקויים החמורים בדרך התנהלותה של הנתבעת 1, שראשיתם בכך שטופס ההצעה כלל רישומים שסבלו שני פירושים לענין השאלה האם מעונין המנוח גם בכיסוי בביטוח חייו או רק בביטוח המבנה; המשכם בכך שהנתבעת 1 הנפיקה פוליסה שכללה כיסוי לביטוח חיים חרף האפשרות שהמנוח כלל לא ביקש כיסוי כזה ממנה; לאחר מכן גבתה את הפרמיות גם בגין ביטוח החיים וכן שלחה את הפוליסה לבנק, ביודעה היטב שהבנק רשאי ואף חייב לבטל עקב כך את הכיסוי הביטוחי שהוא הסדיר בעת מתן ההלוואה ללווים; וסיומה בכך שכל זה לא התגלה ולא טופל עד לפטירת המנוח. לשיא הגיעו מחדלי הנתבעת 1 כאשר הקפידה גם לאחר כל אלה להמשיך ולהחזיק בכספי הפרמיות ולא טרחה אפילו להפקידם בקופת בית המשפט, חרף טענתה שמדובר בפרמיות עבור כיסוי לביטוח חיים שמעולם לא היה בתוקף. על רקע כל אלה, המינימום שניתן היה לצפות מהנתבעת 1 הוא כי תפקיד בידי הבנק, מיד עם היוודע דבר פטירת המנוח, את הכספים המתחייבים מהפוליסה שהנפיקה תוך ציון שאין בכך כדי להשמיע ויתור שלה על כל טענה כלפי הבנק או כלפי אחרים, ואחר כך תתבע את הבנק או את סהר, אם רצונה בכך, בכל עילה ונימוק שתמצא לנכון להעלות. העובדה שהנתבעת 1 לא עשתה דבר בכיוון זה במשך כל הדרך עד רגע זה חרף כל האמור לעיל וחרף הצעות בית המשפט שתעשה כן, חייבת לעמוד לה לרועץ. במיוחד חמור שהמשיכה להחזיק גם בכספי הפרמיה וגם בתגמולי הביטוח כאילו ניתן בכלל בנסיבות הקיימות לעשות זאת. 39. על רקע כל אלה החלטתי לחייב את הנתבעת 1 לשלם לא רק את הוצאות המשפט ושכר הטרחה של התובעת כפי שיפורט להלן, אלא גם לשאת בהוצאות המשפט ובשכר הטרחה של הנתבעות 3 ו-4 (הבנק וסהר), אשר ברור לחלוטין שהתובעת לא היתה גוררת אותן להליך הזה אלמלא התנהלותה של הנתבעת 1 כפי שתוארה לעיל. בנסיבות אלה אין הצדקה להטיל על התובעת את עלויות המשפט של נתבעות אלה משום שאף שהמלצתי לה לשקול דרך אחרת לגבי הבנק, קל להבין מדוע חששה ליטול את הסיכון ולוותר על נתבעים פוטנציאליים כמו הבנק וסהר. מצד שני גם אין הצדקה בנסיבות אלה כי נתבעות 3 ו-4 תישאנה בהוצאות המשפט שנגרמו להן אף שלא הן יצרו את התסבוכת ולא מצאתי פגם בהתנהלותן. 40. לאור כל האמור לעיל אני קובע כי הנתבעת 1 תשלם לתובעת הוצאות המשפט בגובה אגרת המשפט ששילמה התובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום כל חלק של האגרה על ידי התובעת, וכן תשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. כן אני קובע כי הנתבעת 1 תשלם ישירות לכל אחת מהנתבעות 3 ו-4 סך של 17,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק אשר יחשב כתשלום כולל בגין שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט אחרות, גם כן בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. העובדה שגובה שכר הטרחה לתובעת עולה על שכר הטרחה לנתבעות 3 ו-4 מקורה בכך שלדעתי הפגם העיקרי בהתנהלות הנתבעת 1 היה כלפי התובעת, וכן בניסיון החיים המלמד ששכר טרחת עוה"ד של גופים מוסדיים מסוגן של הנתבעות 3 ו-4 (בנקים ומבטחים) נמוך במידה לא מבוטלת, בהתייחס לכל תיק בודד, משכר הטרחה שמשלם לקוח פרטי ומזדמן מסוגה של התובעת. פוליסהמשכנתאמקרקעיןחברת ביטוח