ביטול פוליסת ביטוח בשל פיגור בתשלום

התובע טוען כי לא התקיימו תנאי סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 המתייחסים לביטול פוליסה בעקבות פיגור בתשלום.

סעיף זה דורש הודעה בכתב של המבטח כלפי המבוטח, ואם בתוך 15 יום לאחר שהמבטח דרש מהמבוטח בכתב את התשלום, אין המבוטח משלם את חובו, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים, אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן. במקרה זה, טוען התובע, לא שוגר מכתב שני ברצף 21 יום לאחר הראשון, ולא שוגר מכתב שני על ידי הנתבעת כלל, ועל כן הביטול אינו יכול להיות תקף.

להלן פסק דין בנושא ביטול פוליסת ביטוח בשל פיגור בתשלום:

פסק דין

1.     בהתאם להחלטתי מיום 14.02.07, היה על התובע להגיש סיכומיו בתוך 30 יום, הנתבעים היו צריכים לסכם בתוך 30 יום מקבלת סיכומי התובע, וצד ג אמור היה לסכם בתוך 30 יום מקבלת סיכומי הנתבעים. לתובע ניתנה זכות תשובה תוך 7 ימים. סיכומי התובע הוגשו (לאחר בקשות להארכת מועד, באיחור ניכר, ביום 10.07.07), סיכומי הנתבעים הוגשו (אף הם לאחר בקשות להארכת מועד, באיחור ניכר, ביום 14.10.07) וצד ג לא הגיש סיכומיו עד רגע זה. בחודש נובמבר 2007, קבעתי כי אם צד ג לא יגיש את סיכומיו לאלתר, אתן פסק דין מבלי להמתין לסיכומים, ואף ביקשתי מב"כ התובע, לנסות ולאתרו, מאחר שהתרשמתי שהיה ביניהם קשר בשלב מסוים. ביום 16.01.08 הודיעני ב"כ התובע כי למרות פניות לצד ג, לרבות בדואר רשום, צד ג לא הגיב. במסגרת אותה הודעה, התובע ביקש שאתן פסק דין מבלי להמתין לסיכומי צד ג. מאחר שלתובע ניתנה זכות להגיש סיכומי תשובה בתוך 7 ימים מקבלת סיכומי צד ג, ומאחר שאלה לא הוגשו, קבעתי ביום 23.3.08 כי מנין שבעת הימים יחל באותו יום ולתובע זכות להגיש סיכומי תשובה עד 30.3.08. אלה לא הוגשו, ומכאן שהתובע ויתר על זכותו זו.

2.     בהתאם לתקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, "דינו של בעל דין שלא הגיש כתב סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת". יצוין, כי צד ג נכח בדיון שבו נקבע המועד להגשת הסיכומים ועל כן ידע על החובה להגיש סיכומים ועל המועדים שנקבעו. לפיכך, ינתן פסק דין כנגד צד ג, בהתאם להודעת צד ג.

הרקע

3.     ביום 28.12.01 מילא התובע, יוסף אלסייד, הצעה לביטוח לגבי כלי רכב (להלן - המשאית), אצל הנתבעות, חתמי לוידס וסקוריטס סוכנות לביטוח בע"מ. תקופת הביטוח היתה מיום 01.01.02 ועד 31.12.02. ביום 02.01.02 שילם התובע סך של 2,000 ₪, על חשבון הפרמיה והופקה פוליסה (להלן - הפוליסה). צד ג, דוד נוה, היה סוכן הביטוח שטיפל בכל נושא הביטוח עבור התובע, אל מול הנתבעות (להלן - נוה).

4.     ביום 17.10.02 היתה המשאית מעורבת בתאונה, שבגינה פנה התובע לנתבעות וביקש תגמולי ביטוח. הנתבעות דחו את הבקשה בטענה שהפוליסה בוטלה. השתלשלות הענינים שקדמה לכך היתה כדלקמן:

ביום 28.02.02 ביקש נוה מהנתבעות לבטל את הפוליסה, וזאת באמצעות הודעת פקס (נספח ד לתצהירו של עד ההגנה גבריאל שפירא). נוה ביקש לבטל את הפוליסה מיידית, ולא ציין מה סיבת הביטול.
הנתבעות פנו ביום 04.03.02 אל נוה, והודיעו לו כי קיים שעבוד על המשאית לטובת בנק הפועלים, ולכן לא ניתן לבטל את הפוליסה (נספח ח לתצהיר התובע ונספח ה לתצהירו של עד ההגנה גבריאל שפירא).
ביום 17.03.02 שלחו הנתבעות מכתב אל הבנק (סומן נ/10), בו הודיעו לבנק כי קיים חוב פרמיה לפוליסת הביטוח של התובע ואם החוב לא יפרע מיידית, הפוליסה עתידה להתבטל.
ביום 23.06.02 שלח נוה אל הנתבעות מכתב באמצעות פקס, בו חזר על בקשתו לבטל את הפוליסה של התובע (נספח ז לתצהירו של עד ההגנה גבריאל שפירא).
ביום 24.06.02 שלחו הנתבעות מכתב לנוה, בבקשה לקבל הסבר ביחס לסיבת הביטול של פוליסת התובע (נספח ח לתצהירו של עד ההגנה גבריאל שפירא).
ב-21.07.02 וביום 11.08.02 התקבלו במשרדי הנתבעות, פקסים מנוה, אשר התייחסו בין השאר לפוליסה של התובע, ובו נאמר פעם נוספת שיש לבטל את הפוליסה של התובע (נספחים ט ו-י לתצהירו של עד ההגנה גבריאל שפירא).
ביום 11.08.02 שיגרו הנתבעות מכתב לתובע (נספח ו לתצהיר התובע ונספח יא לתצהירו של עד ההגנה גבריאל שפירא), המודיע לו כי קיים חוב בגין תשלומי פרמיות הביטוח, והמתריע כי פוליסת הביטוח תבוטל אם לא ישלם את החוב בתוך 15 יום. לטענת התובע ונוה, מכתב זה לא התקבל אצלם מעולם.
ביום 12.8.02 שלחו הנתבעות מכתב לנוה (נ/11) בו דרשו יתרות חוב בגין פרמיות שונות של לקוחות בטיפולו. בין השאר נדרש תשלום בגין פרמיה של התובע, בסך 8,931 ₪. באותו מכתב ציינו הנתבעות, כי לא קיבלו כל התרעה על ביטול הפוליסה של התובע.
ביום 22.09.02 שלחו הנתבעות לבנק מכתב (נספח ט לתצהיר התובע ונספח יב-1 לתצהיר מר גבריאל שפירא), הנושא תאריך 19.9.02, בו הן מודיעות על ביטול הפוליסה, החל מיום 28.02.02. מכתב זה נשלח גם לתובע.
ביום 23.09.02 הפיקו הנתבעות "תוספת ביטול לפוליסה מיום 28.02.02" (נספח יג לתצהירו של עד ההגנה גבריאל שפירא), ותוספת זו נשלחה גם לנוה. לטענת התובע, תוספת זו לא הועברה אליו.
ביום 17.10.02, כאמור, אירעה התאונה בה ניזוקה המשאית.

טענות התובע

5.     התובע טוען, בראש ובראשונה, כי לא התקיימו תנאי סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן - החוק), המתייחסים לביטול פוליסה בעקבות פיגור בתשלום. סעיף זה דורש הודעה בכתב של המבטח כלפי המבוטח, ואם בתוך 15 יום לאחר שהמבטח דרש מהמבוטח בכתב את התשלום, אין המבוטח משלם את חובו, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים, אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן. במקרה זה, טוען התובע, לא שוגר מכתב שני ברצף 21 יום לאחר הראשון, ולא שוגר מכתב שני על ידי הנתבעת כלל, ועל כן הביטול אינו יכול להיות תקף.

6.     בנוסף, טוען התובע, בהתאם לתנאי הפוליסה בינו לבין הנתבעות, הרי שהמבטח רשאי לבטל את הביטוח בכל עת שהיא, לפני תום תקופת הביטוח, לפי שיקול דעתו, ובלבד שהודעה על כך תישלח לבעל השעבוד בדואר רשום, 30 יום לפחות לפני התאריך שבו התבטל הביטוח. במקרה דנן, היה שעבוד על המשאית ועל כן, אפילו תתקבל טענת הנתבעות כי שלחו ביום 22.09.02 מכתב לבנק (המשעבד), לפיו היא מתכוונת לבטל את הפוליסה, ואפילו תדחה טענת הבנק שהמכתב מעולם לא התקבל, הרי שעד מועד התאונה - 17.10.02, לא חלפו 30 הימים בהתאם לפוליסה, ולכן בתאריך התאונה היתה הפוליסה בתוקף.

7.     לטענת התובע, הוא מעולם לא ביקש לבטל את הביטוח, אלא להפך, פעל לקיומו ואף סבר שהביטוח תקף. בחודש יולי 2002, העביר התובע באמצעות מכר משותף לו ולנוה - מר טירן - סך של 6,500 ₪ (בנוסף ל-2,000 ₪ ששילם עם תחילת הביטוח), על חשבון פרמית הביטוח. דבר התשלום עולה גם מאישור בדיעבד, שמסר נוה לתובע ביום 14.11.02, לפיו סכום של 8,500 ₪ הועברו לנוה על ידי התובע עוד לפני הודעת הביטול של הנתבעות (האישור סומן ת/5 8.12.04). אין כל הגיון בהעברת תשלום זה אם, כטענת הנתבעות, ביקש התובע, כבר בחודש מארס 2002, לבטל את הפוליסה.

8.     הנתבעות, טוען התובע, ביקשו לבטל את הביטוח בשל אי תשלום פרמיה, וזאת בניגוד לטענתן, כי הביטול בא בעקבות בקשה של נוה. עובדה היא, כי במכתבים שטוענות הנתבעות ששלחו לבנק, לא כתבו הנתבעות שהפוליסה עומדת להתבטל בשל בקשה של המבוטח.

9.     יותר מכך - בחודש אוגוסט 2002, כעולה ממסמך שסומן נ/11, טענו הנתבעות לקיומו של חוב פרמיה בפוליסת התובע, ודרשו תשלום כל הפרמיה עד לחודש אוגוסט 2002. דרישה זו סותרת באופן מוחלט את טענת הנתבעות, כי הפרמיה בוטלה רטרואקטיבית מ-28.02.02, שכן אילו סברו הנתבעות שהפוליסה מבוטלת מפברואר, מדוע ביקשו פרמיות עד אוגוסט?

10.     לדברי התובע, הנתבעות טענו שאירעו מספר טעויות לאורך התנהלותן: היתה טעות בכך שנדרשה פרמיה באוגוסט, היתה טעות בכך שהפוליסה לא בוטלה במועד (למרות בקשות הסוכן), היתה טעות בכך שמכתבים שנועדו לתובע לא הועברו אליו, היתה טעות כאשר נשלחו מכתבים, המיועדים למבוטח אחר של הנתבעות, בעל אותו שם, אל התובע - אף שלא נועדו עבורו (מסמך ת/4 8.12.04), היתה טעות בכך שלא נמסרה הודעה כדין לבנק על הצורך להסיר את השעבוד ועוד. אילו פעלה הנתבעת כדין, גם לפי גרסתה, היתה מבטלת את הפוליסה במרס ומודיעה על כך לתובע, שיכול היה לפעול לעריכת ביטוח אחר.

11.     המסקנה מכל האמור היא שהתובע לא ביקש לבטל את הפוליסה, הנתבעת ניסתה לפעול לביטול הביטוח בשל אי תשלום פרמיה (ולא בשל בקשת הסוכן), אך עשתה זאת בניגוד להוראות סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, ובניגוד להוראות הפוליסה, ועל כן הפוליסה היתה שרירה וקיימת במועד התאונה ועל הנתבעת לשלם תגמולי ביטוח.

בנוסף, לתובע טענות בנוגע לנזק הנתבע, אך לאלה אתייחס אם אגיע למסקנה שיש לחייב את הנתבעות.

טענות הנתבעות

12.     לטענת הנתבעות, הפוליסה בוטלה בהתאם לדרישת התובע, כפי שנטען כל העת על ידי הסוכן נוה, אשר פנה בכתב, מספר פעמים לא מבוטל, אל הנתבעות על מנת שאלה יבטלו את הפוליסה. הסוכן במכתביו לא ציין את סיבת הביטול, ומכאן ניתן היה להסיק כי מדובר בביצוע רצונו של המבוטח, שאם לא כן - נהוג לציין שסיבת הביטול היא אי תשלום פרמיה. לפיכך, הפוליסה בוטלה ביוזמת המבוטח, ובהתאם לסעיף 10 לחוק חוזה הביטוח, החוזה יתבטל בתוך 15 יום מהיום שבו נמסרת הודעת הביטול לצד השני. ביום 17.03.02 נשלח אל התובע מכתב לפיו הפוליסה תבוטל, כלומר הפוליסה בוטלה ביום 1.04.02.

13.     לחילופין, גם אם נראה במכתב מיום 11.08.02 או במכתב מיום 22.09.02 הודעת ביטול, אזי הפוליסה בוטלה ביום ה- 26.08.02, או לכל המאוחר, ביום 7.10.02, ובכל מקרה - לפני אירוע התאונה.

14.     גם אם תתקבל גרסתו של נוה, כי דרישתו לביטול הפוליסה היתה עקב אי תשלום, הרי שגם אז הביטול נעשה כדין, על פי הוראות סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח: מאחר והתובע לא שילם את דמי הביטוח, אזי בהתאם לסעיף 15(א) לחוק, שלחו הנתבעות ביום 17.03.02 דרישה ראשונה לתשלום בכתב, בדואר רשום או בפקס, אך התובע לא שילם עד ליום 01.04.02. בהמשך, נשלח המכתב מיום 11.08.02, אשר נשלח לתובע בדואר רשום, ו/או המכתב מיום 19.09.02, אשר נשלח לתובע בדואר רשום ובפקס, אשר מודיעים על ביטול ומהווים את הדרישה השניה. אם נספור 21 יום נוספים מהמועד האמור, נגיע לתוצאה כי לכל המאוחר הפוליסה בוטלה ביום 13.10.02, היינו - לפני התאונה.

15.     לחילופין, גם אם נראה במכתב מיום 11.08.02 דרישה ראשונה, שלא שולמה עד ליום 28.08.02, לאחריה נדרשה הדרישה השניה ביום 22.09.02 וגם אז נגיע לתוצאה שהביטול בוצע כדין 21 יום לאחר מכן, כלומר - ביום 13.10.02, וגם זאת - לפני התאונה.

16.     ניתן לראות כי הנתבעות שלחו לתובע שני מכתבים, כמצוות סעיף 15 לחוק, כי שני מכתבים אלו נשלחו, בין היתר, באמצעות הדואר ולפיכך, קמה החזקה הנזכרת בסעיף 57 לפקודת הראיות, לפיה עובר הנטל לתובע להוכיח כי המכתבים לא הגיעו ליעדם, דבר שלא הוכח. לפיכך, טוענות הנתבעות, אין ספק כי מיום 17.03.02 ידע התובע שהפוליסה מבוטלת, ולא עשה דבר. ניתנה לו שהות לסלק את החוב, אך הוא לא עשה כן, ואף לתוספת הביטול לא התייחס, ועל כן אינו יכול להשמע בטענות פורמליסטיות לצורך הדיפת דבר ביטול הפוליסה.

17.     אמנם, ביום 4.03.02 נשלח מכתב מהנתבעות לנוה, בו נכתב כי לא ניתן לבטל את הפוליסה, וכי קיים שעבוד לטובת הבנק, אך בשל כך, נשלח אל הבנק, אל התובע ואל נווה מכתב, ביום 17.03.02, שהוא הבסיס האיתן לביטול הפוליסה כדין, ועל פי תנאי הפוליסה.

18.     הסעיף בפוליסה, המתייחס למצב של ביטול לפני תום תקופת הביטוח במצב שבו קיים שעבוד, הינו למעשה חוזה לטובת צד שלישי, המקנה לבנק עילה לתביעה אם לא יקבל הודעה על הביטול, 30 יום לפני הביטול. מאחר והבנק לא הגיש תביעה, אין נפקות לסעיף והתובע לא יכול להבנות ממנו. מכל מקום, טוענות הנתבעות, שההודעה מיום 17.03.02 נשלחה לבנק, הן באמצעות פקס והן באמצעות דואר רשום, ולמרות שנציגי הבנק לא מצאו את המכתב בתיקי הבנק, הרי שמנהל הבנק אישר בחקירתו הנגדית כי המסמך שנמצא בידי הנתבעות נושא את מספר הפקס של הבנק, ויש אפשרות שהוא הגיע לבנק, למרות שלא נמצא. הנתבעות מפנות לכך שמסמכים נוספים, אשר אין מחלוקת לגביהם שנשלחו לבנק, לא נמצאו בתיקי הבנק אף הם. מכאן, טוענות הנתבעות, יש ללמוד שהמסמך הגיע אל הבנק, אך בשל אי סדרים בבנק, המסמכים אבדו. עם זאת, הנתבעות קיימו את הדרישה הקבועה בפוליסה, לשלוח הודעה לבנק המשעבד 30 יום לפני הביטול.

19.     הנתבעות דוחות את טענת התובע שלא קיבל את המכתבים שנשלחו אליו, ומציינות שסעיף 15(א) לחוק קובע שמנין הימים יספר ממועד הדרישה של המבטחת, ואין מילה בסעיף לגבי הוכחת קבלת ההודעה. הסעיף כולל דרישה לכתב, אך אינו מפרט כיצד יש להעביר את הדרישה, ולמרות זאת, הנתבעות העבירו את המכתב בדואר רשום, ויש לשים לב לסעיף 57ג לפקודת הראיות. עדות התובע בענין זה היתה מגמתית ומתחמקת, ולמרות זאת הודה בעדותו שאין לו כתובת אחרת, והכתובת הרשומה במכתבים היא הכתובת הרשומה בפוליסה, והוא מחזיק תיבת דואר ומקבל דואר באופן סדיר. לפיכך, אין לקבל את טענתו שדווקא מכתבי הנתבעות לא הגיעו ליעדם. אין להיזקק לטענת התובע, כי איננו יודע לקרוא, והנתבעות מפנות לפסיקה בענין זה.

20.     לענין טענת התובע כי שילם את דמי הפרמיה לפני האירוע - הטענה אינה רלוונטית, מאחר שלא שילם את כל דמי הפרמיה, ולכן עמדה לנתבעות זכות הביטול. הנתבעות מתייחסות לעדות התובע בקשר לתשלום של סכום כסף נוסף, באמצעות מר טירן, בנוסף ל-2,000 ₪ הראשונים ששולמו, וטוענות כי מדובר בעדות לא אמינה, רצופת סתירות, המצביעה על שיתוף פעולה בין נוה לבין התובע, להונות את הנתבעות. מכל מקום, אין מחלוקת שביצוע תשלום בדיעבד, על דעת צד אחד, אין בו כדי להחיות פוליסה שכבר בוטלה כדין, אלא בהסכמת המבטחת, והסכמה כזו לא ניתנה.

לנתבעות טענות אף הן בענין הנזק, וככל שיהיה בכך צורך - אתייחס אליהן בהמשך.

21.     לענין צד ג, טוענות הנתבעות, כי הסוכן נוה הוא שלוח של הנתבעות, על פי סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח. חובתו כסוכן ביטוח היא חובת נאמנות מוגברת. הנתבעות פעלו בהתאם לבקשות הרבות שנעשו על ידי נוה, אשר עמד על כך שיש לבטל את הפוליסה ועל כן, אם יוכח שהתובע לא ביקש את הביטול, הרי שנוה חרג מהרשאתו, סמכותו, ומעל בחובת הנאמנות שהוא חב כלפי הנתבעות. בנוסף, נוה לא העביר אל הנתבעות כל סכום כסף מעבר ל-2,000 ₪ הראשונים, ועל כן יש לחייבו באופן ישיר כלפי התובע, או לפחות לחייבו כלפי הנתבעות, במסגרת הודעת צד ג שנשלחה.

הראיות

22.     בתיק התקיימו מספר דיונים. העדים הראשונים נשמעו על ידי כב' השופט בשן. בהמשך, פסל עצמו השופט בשן משמיעת התיק, וביום 15.02.06 התקיים דיון לפני, בו הסכימו הצדדים שאמשיך בשמיעת הראיות מהמקום שבו הפסיק השופט בשן, בלא צורך לשמוע מחדש את העדים שכבר נשמעו.

23.     מטעם התובע העיד ראשון מר יצחק מדמוני, מנהל סניף מזכרת בתיה בבנק הפועלים. לדבריו, הפקסים שצורפו כנספחים ו-2, יב-2 לתצהירו של מר גבריאל שפירא, מטעם הנתבעות, לא נמצאו בתיקי הבנק, למרות שבידי הנתבעות אישור לגבי משלוח הפקס. הפקסים הללו מדברים על ביטול השעבוד שהטיל הבנק על המשאית. מר מדמוני העיד, כי קיים בבנק נוהל שמופעל במקרה של קבלת הודעה על כוונה לבטל פוליסה שיש עליה שעבוד, כך שאילו התקבלו הפקסים האמורים, גם אם המכתבים עצמם הלכו לאיבוד, צריך היה למצוא בניירת של הבנק מסמכים אחרים שנוצרים אגב תהליך ביטול השעבוד, בהתאם לנוהל הקיים בבנק, וכאלה לא נמצאו.

24.     מטעם התובע העיד גם השמאי מר ויקטור עידן, אשר בדק את המשאית לאחר ששמאי קודם, מר יגאל אנקורי, התבקש לבדוק את המשאית בתחילת הדרך, אך לא השלים את הבדיקה בחוות הדעת. לענין חוות הדעת אתייחס, ככל שיהיה בכך צורך, בעת הדיון בנזק.

25.     עוד העיד מטעם התובע, מר נעים טירן. מדובר במכר של התובע ושל נוה. מר טירן העיד שביקר בסוכנות של נוה בקיץ 2002. נדמה לו שמדובר בחודש יולי. הוא מסר לנוה סך של 6,500 ₪ (ולא כפי שכתוב במסמך ת/5 שהינו אישור שכתב נוה לתובע, לפיו הועבר סכום של 8,500 ₪ לנוה, על חשבון הפרמיות של התובע), וזאת - עוד לפני הודעת הביטול של הנתבעות. כאשר שילם את הסכום האמור לנוה, הוא הבהיר לו שזה עבור חשבונו של התובע. הכסף נמסר לנוה באופן אישי, לא למישהו בסוכנות הביטוח.

26.     התובע בעצמו העיד ביום 8.12.04, וזאת לאחר שהגיש תצהיר שסומן ת/3. גם בתצהירו וגם בעדותו בבית המשפט, עמד התובע על כך שלא ביקש לבטל את הפוליסה, לא ידוע לו על ביטולה והוא לא קיבל כל מכתב מהנתבעות, זולת מכתב אחד שנועד ללקוח אחר של הנתבעות ושל נוה, שגם שמו יוסף אלסייד, והגיע אל התובע בטעות (ת/4 8.12.04). התובע הדגיש כי לא קיבל את המכתב מיום 11.8.02 ולא את זה הנושא תאריך 19.9.02.

27.     מטעם הנתבעות, העיד השמאי, מר יגאל אנקורי. לטענתו, כאשר הוזמן לראשונה לערוך שמאות למשאית, הגיע למנפטה של משפחת טירן. כאשר הגיע, היה שם התובע. התובע אמר לו שיש לו בעיה ביטוחית, וכך גם אמר לאנקורי סוכן הביטוח נוה. אנקורי טען שנוה צלצל אליו ואמר לו שיש בעיה ביטוחית במקרה דנן, ולכן ביקש ממנו לערוך שומה נמוכה ככל האפשר. בתחילה, עלה מדברי אנקורי שהוא הבין מנוה שנוה יצטרך לשלם את סכום הנזק שיקבע, אך בהמשך הבהיר שהוא איננו זוכר אם נוה אמר לו דברים שכאלה. הוא הפסיק לטפל בנושא השומה למשאית לאחר שביצע הערכה ראשונית, ובאותו שלב לא דיבר עם אף חברת ביטוח על המקרה. בהמשך, בפברואר 2004, נתבקש על ידי הנתבעות לערוך בירור המתייחס לערך המשאית.

28.     עוד העיד מטעם הנתבעות מר גבריאל שפירא, המשמש כמנהל הנתבעת 2. זאת, בנוסף לתצהיר שנתן ביום 14.03.04. לדבריו, הסיבה לביטול הפוליסה של התובע היתה בקשתו של הסוכן נוה, ולא העובדה שהתובע לא שילם פרמיות. כבר בפברואר 2002 הודיעו הנתבעות לבנק שהפוליסה עומדת בפני ביטול, כעולה מנ/10. במכתב מיום 17.03.02 כתבו הנתבעות לבנק שהפוליסה של התובע משועבדת לטובת הבנק, הפרמיה לא שולמה ואם החוב לא יפרע על ידי התובע - תבוטל הפוליסה. הבנק התבקש לטפל בענין. מר שפירא הסכים, בחקירתו הנגדית, שממכתב זה עולה כי סיבת הביטול הינה אי תשלום הפרמיה, ולא בקשה של המבוטח. בחקירתו הנגדית הסכים מר שפירא (עמוד 34 לפרוטוקול הדיון מיום 15.11.06, שורות 17-19), שלא נעשה כל אקט של ביטול עד לחודש אוגוסט 2002. הוא לא מצא אסמכתא למשלוח בדואר רשום של מכתב לבנק אודות הביטול, אלא הציג אישור פקס. לטענתו, הבנק ידע כבר בפברואר שיש בעיה, והבנק הוא זה שצריך היה "לקפוץ". מר שפירא הודה בחקירתו הנגדית כי לא הודיע למבוטח שיש בקשה לבטל את הפוליסה (עמוד 41 לפרוטוקול הדיון מיום 15.11.06). הוא אישר גם שהנתבעות לא קיבלו אישור מהבנק להסרת השעבוד. מר שפירא הסכים, שהנתבעות שלחו בטעות לתובע מכתב שהתייחס ליוסף אלסייד אחר, שאף הוא היה מבוטח של הנתבעות. מר שפירא הסכים כי ביום 12.08.02 נשלח מכתב על ידי הנתבעות לנוה (סומן נ/11), ובו נדרשה פרמיה של 8,900 ₪, בגין הפוליסה של התובע. באותו מכתב נרשם: "נעלם. לא קיבלנו התרעה על ביטול הפוליסה. במזכר ציינת שקיבלת התרעה ב - 1.03.02. לא היה ולא נברא". לטענת שפירא, מכתב זה הוא המשך של הטעות שהחלה בהוצאת המכתב מיום 11.08.08, נספח יא לתצהיר, בו הודיעו לתובע שיש לו חוב פרמיה. שפירא העיד כי תוספת הביטול לפוליסה הוצאה ב-23.09.02.

29.     מטעם צד ג העיד הוא עצמו, ביום 14.2.07, בהמשך לתצהיר שחתם ביום 14.12.06 ושהוגש כעדות ראשית מטעמו. בתצהירו ציין שהחל בהליכים של ביטול הפוליסה של התובע מאחר שכל הנסיונות לגבות מהתובע פרמיות או ליצור איתו קשר, עלו בתוהו (סעיף 5 לתצהיר נוה). למרות זאת, אומר נוה, לאורך כל הדרך, עד מועד התאונה, חזרו הנתבעות והדגישו שהתובע חייב כספים, אך למעשה לא נקטה בפעולות הביטול, כמתחייב בחוק (סעיף 8 לתצהיר). הוא ציין שהמכתבים שהתובע טוען כי לא הגיעו אליו, ואשר בהם גם נוה מכותב - לא הגיעו גם אליו (לנוה) (סעיף 24 לתצהירו).

הוא אישר בתצהירו (סעיף 9) ובחקירה נגדית לב"כ התובע, שקיבל ביולי 2002 סך של 6,500 ₪ מידי טירן, עבור התובע (בניגוד לפרטים הנוגעים לענין זה המופיעים בכתב ההגנה של נוה). הוא אישר, שעד יולי 2002 לא בוטלה הפוליסה. יותר מכך, הנתבעות שלחו לו ביום 12.8.02 את המכתב שסומן נ/11, בו נאמר שלא נתבקשה שום פעולה לגבי הפוליסה של התובע.

בחקירה נגדית לב"כ הנתבעות טען נוה, כי באישור שנתן לתובע על כל ששילם סכום נוסף על חשבון הפרמיה לפני שהתקבלה הודעת הביטול של הנתבעות (ת/5 8.12.04), רשם שהתקבל סך של 8,500 ₪ במקום 6,500 ₪, משום שחיבר ל-6,500 ₪ גם את 2,000 ה-₪ ששולמו עוד קודם (פרוטוקול הדיון מיום 14.2.07, עמוד 17). הוא ציין שהעובדת, אשר לה מסר את הכסף שקיבל מהתובע (סעיף 10 לתצהירו), לא הגיעה לעדות מכיוון שהיא חיה בחו"ל (עמוד 19 לפרוטוקול הדיון מיום 14.2.07). מעדותו עולה שהיה קיים סכסוך כספי בינו לבין הנתבעות, שהקפיאו לו, לטענתו, כספים שהגיעו לו בגין עמלות (סעיף 16-20 לתצהיר ועדותו בבית המשפט, בעמודים 16 ו-18). לדבריו, ברור ממכתביו לנתבעות, שהבקשה לבטל את הפוליסה של התובע היא על רקע אי תשלום פרמיות, שאם לא כן, היה כותב במפורש במכתב שהביטול הוא לבקשת המבוטח. הוא טען שגם לנתבעות דבר זה היה ברור (פרוטוקול הדיון מיום 14.2.07, עמוד 20). הוא אישר ששלח לתובע את פוליסת הביטוח בדאר ושהתובע מעולם לא פנה אליו ואמר לו שלא קיבל פוליסה. זו נשלחה לכתובת היחידה הידועה - זו שרשם התובע בהצעת הביטוח.

המצב המשפטי

30.     המחלוקת הראשונה בין הצדדים נוגעת לשאלה מה היתה הסיבה לביטול הפוליסה של התובע על ידי הנתבעת? האם נבע הדבר מבקשה של המבוטח, כטענת הנתבעות, שאז חל סעיף 10 לחוק, או שמא נבע הדבר מפיגור של התובע בתשלום פרמיות, שאז יחול סעיף 15 לחוק.

31.     סעיף 10 לחוק קובע:
"ביטל אחד הצדדים את החוזה על פי תנאיו או על פי חוק זה, מתבטל החוזה כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול לצד השני".

סעיף 15 לחוק קובע:
"(א)     לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן".

נושא משלוח הודעת ביטול לפי סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח נדון בהרחבה בע"א (ת"א) 2612/01 אזולאי אלון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, על ידי כב' השופטים גולדברג, שטרנברג-אליעז ופוגלמן, שניתן ביום 5.8.04. (להלן - ענין אזולאי). שם נקבע כך:
"על פי הסדר זה [שבסעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח - מ.ב.נ], פיגור בתשלום דמי הביטוח אינו מקנה למבטח זכות לבטל את החוזה לאלתר ובכך מהווה דין מיוחד ועצמאי המוציא עצמו מדין החוזים הכללי. כוח הביטול של המבטח מותנה בהענקת שתי ארכות למבוטח לסילוק החוב שבפיגור, שתכליתן ליתן למבוטח שהות מספקת במהלכה יוכל לסלק את חובו ללא שיבוטל הביטוח.
דרך ביטול זו הינה קוגנטית ואינה ניתנת להתנאה אלא לטובת המבוטח או המוטב, כפי שנקבע בסעיף 39(ב) לחוק.

חוק חוזה הביטוח הינו חוק צרכני ותכליתו להגן על אינטרסים טעוני הגנה, של המבוטח. מגמתו הכללית של החוק הינה להגן על המבוטח מפני כוחו העדיף של המבטח וניצול עמדה עדיפה. לאור תכלית החקיקה המונחת ביסוד החוק יש לבחון ולפרש את הוראותיו...
...

לא בכדי טרח המחוקק להתוות דרך ברורה וחד משמעית לגבי אופן וצורת הביטול. מטרתו הייתה למנוע ביטול הכיסוי הביטוחי, במקרים בהם הפיגור בתשלום דמי הביטוח נבע מקשיים חולפים וברי תיקון. בת.א. (ת"א) 47419/95 פרץ נ' מנולייף - מנורה חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום כרך י' 935, עמד בית משפט על הרציונל שמאחורי הודעת הביטול:

"הודעת הביטול נועדה בעיקר למנוע מקרה של ביטול פוליסה מרישול או מחמת שיכחה של בעל הפוליסה שאין לו כוונה לבטלה. מדובר בהודעה מסוג תזכורת, לאותם מקרים של אי פרעון שלא מדעת".

....

שלושת השלבים המביאים לידי ביטול החוזה הינם: פיגור בתשלום, דרישה בכתב לתשלום החוב שבפיגור ומשלוח הודעת ביטול. שכלול הביטול מותנה בקיום שלושה שלבים אלה. באשר לשלבים השני והשלישי יש להדגיש את הצורך במשלוח שתי הודעות ארכה בכתב:

"סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח מתנה את ביטול הביטוח, מצד המבטח, במקרה של אי-תשלום דמי הביטוח, כולם או חלקם, בקיומן של שתי הודעות ארכה כתובות: האחת, הודעת דרישה לתשלום דמי הביטוח תוך 15 יום, והאחרת, הודעה כי חוזה הביטוח יתבטל, לאחר 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק".
(כבוד השופט ריבלין בת.א.665/87 קריסטי נופש בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, (מחוזי ב"ש) (לא פורסם)).

המבטח אינו רשאי לשלוח את הודעת הביטול בטרם חלפה תקופת הארכה הראשונה בת 15 הימים (ראה ידין, שם, עמ' 65-66), וכן ראה ת.א. (פ"ת) 1724/99 זגורי נ' יוסף (טרם פורסם), בו דחה בית המשפט טענת מבטח כי פעל כדין, במקרים בהם אוחדה הודעת דרישת התשלום עם הודעת הביטול.

...

ההסדר שנקבע בסעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח, מתמצה בהוראה מפורשת בגוף החוק, בדבר משלוח שתי הודעות מטעם המשיבה, הכוללות ארכה. האחת דרישת תשלום המעניקה ארכה של 15 ימים לפחות להסדרת החוב והאחרת, עם חלוף הארכה, הודעה הקובעת את מועד הביטול אשר לא יהיה קצר מ-21 יום מתום 15 הימים נשוא הארכה הראשונה". (ראה פסקאות 8 - 12 לפסק הדין קמא).

לאור האמור, יש לקבוע כי על מנת שביטול הפוליסה יהא כדין, יש צורך במשלוח שתי הודעות נפרדות זו מזו. ואכן חובת משלוח שתי הודעות הינה מנדטורית. המשיבה לא שלחה, כמתחייב בחוק, את שתי הודעות הארכה הנפרדות על ביטול הפוליסה ומכאן ההכרעה בשאלה שבמחלוקת: ביטול הפוליסה נעשה שלא כדין". (ההדגשות - שלי. מ.ב.נ]
(הציטוט באמצעות מאגר נבו).

32.     כלומר, אם בביטול על פי בקשת התובע עסקינן, די לנו בהודעה אחת, מטעם הצד המבטל לצד השני, שלאחריה חלפו 15 ימים, כדי שהביטול יכנס לתוקף. אם בביטול מצד הנתבעות, בשל פיגור של התובע בתשלום הפרמיות, עסקינן, יש צורך בשתי הודעות: האחת מודיעה על קיום חוב ודורשת תשלומו, ומעניקה ארכה לתשלום של 15 יום לפחות (להלן - הודעה ראשונה). השניה, שתשלח לא לפני תום הארכה, קובעת את מועד הביטול, שחייב להיות לפחות 21 יום לאחר תום הארכה שניתנה במכתב הראשון (להלן - הודעה שניה).

יישום במקרה דנן

סיבת ביטול הפוליסה

33.     במקרה שלפני לא מצאתי כל ראיה המצביעה על כך, שהתובע הוא שביקש לבטל את הפוליסה. התובע העיד (הן בתצהירו והן בעדותו בבית המשפט), שמעולם לא רצה לבטל את הפוליסה. נוה, סוכן הביטוח, שהיה החוליה המקשרת בין התובע לנתבעות העיד, כי ביקש את הביטול בשל בעיות תשלום שהיו לתובע. הוא לא אמר ששמע מהתובע כל בקשה לביטול. להיפך - הוא ציין שהיזמה באה מצידו לאור קשיי גביה מהתובע ובגלל שלא הצליח ליצור עימו קשר. אין כל מסמך המלמד שהסיבה לבקשת הביטול היא בקשה של התובע. הבקשה הראשונה ששיגר נוה לנתבעות, ביום 28.2.02 (נספח ד לתצהירו של עד ההגנה גבריאל שפירא), לא מציינת סיבת ביטול. עוד ביום 24.6.02 מבקשות הנתבעות הסבר לסיבת הביטול (נספח ח לתצהיר שפירא).

34.     לעומת זאת, קיימים מספר מקורות המלמדים שסיבת הביטול היתה פיגור בתשלום הפרמיות: כך העיד נוה בתצהירו (סעיף 5) ובבית המשפט; במכתב נ/10 ששיגרו הנתבעות אל הבנק, בנוגע לביטול השיעבוד, ציינו כי קיים חוב פרמיה של התובע ואם זה לא יפרע מיידית, הפוליסה תתבטל; עד ההגנה, מר שפירא, הסכים בחקירתו הנגדית, שממכתב נ/10 שנשלח לבנק, עולה כי סיבת הביטול הינה אי תשלום הפרמיה, ולא בקשה של המבוטח (עמודים 29-30 לפרוטוקול מיום 15.11.06); מר שפירא אישר, בחקירתו הנגדית, שגם הוא עצמו סבר באותו שלב (מרס 2002), שסיבת בקשת הביטול ששיגר נוה הינה אי תשלום פרמיה על ידי התובע (עמודים 31 לפרוטוקול מיום 15.11.06); במכתב ששיגרו הנתבעות ביום 11.8.02 לתובע (נספח יא לתצהיר שפירא), נאמר שקיים חוב בגין תשלומי פרמיות ואם זה לא ישולם בתוך 15 יום, הפוליסה תבוטל.

סיכומו של דבר, אני קובעת כי הוכח, שהסיבה שבגללה נתבקש הביטול של פוליסת התובע, היא אי תשלום פרמיות, ומכאן שמצויים אני בגדרו של סעיף 15(א) לחוק.

האם שלחו הנתבעות שתי הודעות, כנדרש בסעיף 15(א) לחוק?

35.     ביום 11.8.02 שיגרו הנתבעות את המכתב שצורף כנספח יא לתצהיר שפירא. מכתב זה מודיע כי קיימת יתרת חוב בסך 8,933 ₪ בגין הפוליסה ואם יתרת החוב לא תשולם במלואה בתוך 15 יום, תאלצנה הנתבעות לפעול לביטול הפוליסה. אני מוצאת, כי מכתב זה מייתר את הצורך לדון בכל מה שקדם לו. אם קיבל התובע מכתב זה, ובשלב זה אינני קובעת דבר בשאלה זו, הרי שהוא "מנקה" את כל מה שהיה לפניו, בין שמסמכים קודמים הגיעו לתובע ובין שלא. גם נציג הנתבעות, שפירא, מסכים בעדותו, כי עד תאריך מכתב זה, לא בוטלה הפוליסה (עמוד 44 לפרוטוקול מיום 15.11.06, שורות 24-25).

36.     הנתבעות טוענות, שמכתב זה נשלח בטעות (עמוד 44 לפרוטוקול מיום 15.11.06, שורות 8-10 ו-22-23). אף אם כך הדבר, על הטעות הזו צריכות הנתבעות, ולא המבוטח, לשלם. זאת, מכמה סיבות: ראשית, אין ספק שבהתנהלות הנתבעות הן יצרו בלבול ומצגים סותרים. מצד אחד, הן טוענות שנכון ליום 12.8.02, לא קיבלו כל הודעה על ביטול הפוליסה (נ/11), מצד שני נשלח לבנק המכתב שנושא תאריך 19.9.02 (נספח יב-1 לתצהיר שפירא), לפיו הפוליסה בוטלה החל מיום 28.2.02. כמי שיצרו את הבלבול, הן אלה שצריכות לשאת בתוצאותיו. אך מעבר לכך, הדבר מתבקש גם בשל היחסים המיוחדים השוררים בין חברת ביטוח למבוטחה, כפי שנקבע אינספור פעמים בפסיקה. הדברים נאמרו גם בענין אזולאי, שצוטט לעיל:
"חוק חוזה הביטוח הינו חוק צרכני ותכליתו להגן על אינטרסים טעוני הגנה, של המבוטח. מגמתו הכללית של החוק הינה להגן על המבוטח מפני כוחו העדיף של המבטח וניצול עמדה עדיפה. לאור תכלית החקיקה המונחת ביסוד החוק יש לבחון ולפרש את הוראותיו".

מכאן, שאפילו נשלח המכתב מיום 11.8.02 בטעות, אני רואה בו תחילתו של מהלך חדש של הנתבעות לביטול הפוליסה, בו הוא מהווה "הודעה ראשונה", לענין סעיף 15(א) לחוק, ואינני מייחסת חשיבות למה שהיה לפניו.

37.     עתה אבחן מה קרה לאחר המכתב מיום 11.8.02, המשמש, כאמור, כ"הודעה ראשונה":
ביום 22.9.02 שלחו הנתבעות מכתב לבנק (אותו מכתב הנושא תאריך 19.9.02), ולשונו:
"למען הסדר ברצוננו להודיעכם כי נתקבלה אצלנו הודעת ביטול, לפיכך הפוליסה בטלה ומבוטלת. נא רשמו לפניכם כי השיעבוד בטל מתאריך 28.2.02".

לפי הרשום במכתב, עותק נשלח גם לתובע.

ביום 23.9.02 הופקה תוספת הביטול לפוליסה, בה הצהרה שהפוליסה מבוטלת מיום 28.2.02. הנתבעות טוענות שהיא נשלחה לתובע, התובע טוען שלא קיבלה.

38.     גם כאן, אבחן את שני המסמכים הללו בהנחה שהתובע קיבל אותם, מבלי לקבוע כרגע דבר בענין. לטעמי, אין באף אחד משני המכתבים הללו כדי למלא אחר דרישות סעיף 15(א) לחוק, ל"הודעה שניה".

39.     המכתב שתאריכו 19.9.02 לא הופנה בכלל לתובע, המבוטח, אלא הוא נמען להעתק. המכתב נוקט לשון: "נתקבלה אצלנו הודעת ביטול", דבר שאינו עולה בקנה אחד עם מה שהתובע יודע מכח ההודעה הראשונה (שם למד שהנתבעות הן שמתכוונות לבטל את הפוליסה, ואין בו מילה על כך שנתקבלה הודעת ביטול). החשוב מכל הינו זה: במכתב אין קביעה של מועד ביטול, שהוא לפחות 21 יום לאחר תום הארכה שניתנה במכתב הראשון, כנדרש. להיפך - המכתב כולל הודעה שהפוליסה כבר מבוטלת, ונוקב בתאריך שהוא הרבה לפני מועד הארכה שניתנה בהודעה הראשונה.

תוספת הביטול לפוליסה גם היא לא כוללת מועד ביטול, שהוא לפחות 21 יום לאחר תום הארכה שניתנה במכתב הראשון, כנדרש, אלא הודעה שהפוליסה כבר מבוטלת, מתאריך שהוא הרבה לפני מועד הארכה שניתנה בהודעה הראשונה.

40.     לכן, אפילו קיבל התובע את שלושת המסמכים הנדונים (המכתב מיום 11.8.02, עותק מהמכתב לבנק ואת תוספת הביטול), אין בכך כדי לספק את דרישות סעיף 15(א) לחוק. קביעה זו מייתרת את הצורך לדון בשאלה אם אכן קיבל התובע את המכתבים, אם לאו.

41.     אציין, שמדברי נציג הנתבעות בבית המשפט עולה, שגם הנתבעות לא סברו שהן פועלות לפי דרישות סעיף 15(א) לחוק, כאשר שלחו את שני המסמכים האחרונים, ואף לא התכוונו לעשות כן. לטענת מר שפירא, אחרי ה"טעות" של המכתב מיום 11.8.02, מישהו בסוכנות הביטוח בדק וגילה, שהביטול הוא לא בגלל אי תשלום, אלא בגלל בקשה של הסוכן. לכן, "מיד כשעלינו על זה, ב-23.9, ביטלנו את הפוליסה..." (פרוטוקול הדיון מיום 15.11.06, עמוד 45, שורות 6-14). כלומר הנתבעות, מתוקף אחיזתן בטענה (אותה דחיתי), שהביטול הוא בשל בקשת המבוטח ולא בשל אי תשלום פרמיות, זנחו לאחר ההודעה הראשונה את הדרך הקבועה בסעיף 15(א) ופנו לפעול לפי סעיף 10 לחוק.

42.     עולה מכל האמור, שהנתבעות לא פעלו לפי תנאי סעיף 15(א) לחוק ועל כן ביטול הפוליסה נעשה שלא כדין. לפיכך, במועד התאונה, היתה הפוליסה שרירה וקיימת. לאור מסקנתי זו, לא מצאתי צורך לדון בחלופה הנוספת שנטענה, לפיה הביטול לא נעשה כדין בגלל שההודעה לבנק המשעבד לא נמסרה, או לא נמסרה כראוי, או שלא חלף המועד בין מסירתה לבין המועד שבו מותר לבטל את הפוליסה לפי הסעיף הרלוונטי בפוליסה.

הנזק

43.     לנוכח מסקנתי, עולה הצורך לדון בשאלת הנזק. אין מחלוקת בין הצדדים כי המשאית היתה אבדן מוחלט.

44.     לטענת התובע, הוכחת נזקיו מבוססת על חוות דעתו של השמאי מר ויקטור עידן, אשר הגיע למסקנה שתיקון הנזקים יעלה על ערך המשאית. לפיכך, זכאי התובע לקבל את ערך המשאית, כפי שהוערכה על ידי עידן (בסך של 195,000 ₪), בניכוי ערך שרידי המשאית (שהוערכו בסך של 5,000 ₪). עם זאת, טוען התובע, שווי השרידים אינו רלוונטי, כי אלה שייכים לנתבעות, שרשאיות לעשות בהם כרצונן. לכן זכאי התובע לערך המשאית. לדברי התובע, חוות הדעת הנגדית שהוגשה על ידי הנתבעים היא של מר יגאל אנקורי, ובחקירתו הנגדית אישר אנקורי את חוות דעתו של עידן. בעוד עידן התבסס על מחירון לוי יצחק לענין ערך המשאית, וערך בדיקות מקיפות לענין עלויות התיקון ולענין שווי השרידים, הכל בסמוך לקרות התאונה, הרי שאנקורי ערך בירורים רק בשנת 2004 ואלה לא רלוונטיים כלל. אנקורי כופר במחירוני לוי יצחק, אך מודה שהם מהווים אידיקציה. אנקורי לא קיבל כל הצעת מחיר עבור השרידים ואת הערכת שווי השרידים הוא גוזר כאחוזים משווי הרכב במחירון, ולא מהערכתו (שהיא נמוכה יותר), וזאת למרות שכפר בתוקף המחירון. מדובר, אם כן, בחוות דעת מגמתית, שאין להתייחס אליה ברצינות. למרות שבהערכת התיקון קבע אנקורי שניתן להעזר בחלקים משומשים, הוא הודה בחקירתו בבית המשפט כי בדק וגילה שעידן צודק: חלקים משומשים כמעט ואין.

בנוסף, טוען התובע, הוא זכאי לפיצוי בסך של 35,000 ₪ בגין משאית חלופית ששכר. התובע לא נחקר בקשר לכך ולכן יש לקבל את דבריו בענין זה.

עוד טוען התובע כי יש לחייב את הנתבעות בריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק.

45.     לטענת הנתבעות, יש להתבסס על חוות דעתו של אנקורי, שהעריך את שווי המשאית בסך של 145,000 ₪ ואת שווי השרידים בסך של 39,000 ₪. טענת התובע שאנקורי בדק את המשאית רק בשנת 2004 אינה נכונה, שהרי בתחילה הוא בדק אותה לבקשת התובע (או מי מטעמו) ביום 20.10.02, ממש לאחר התאונה. אנקורי הוא שמאי ותיק, העורך הערכות למשאיות כענין שבשגרה, בעוד עידן עורך בדרך כלל שמאות לכלי רכב פרטיים. בנוסף, עידן טען שהוא ערך בירורים באשר לשווי השרידים, אך בהמשך התברר שאת הבירורים ערך שמאי אחר (שלומי) ואין עידן יכול להעיד על הבירורים שעשה אותו אחר. גם מהטעם שאנקורי ערך את הבירורים בעצמו, יש להעדיף את חוות דעתו.

באשר לפיצוי בגין השכרת משאית חלופית, הנתבעות מכחישות את הסכום הנתבע, שכן הוא לא נתמך בחשבונית. מטעם זה יש לאבחן את המקרה דנן מהמקרה שאליו הפנה התובע (ת"א 110883/99 חנן לביא נ' הדר) וכן מהטעם שבאותו מקרה שילם המבוטח את פרמיית הביטוח, מה שלא קרה כאן.

באשר לחיוב בריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק: אין מדובר במקרה דנן בתגמולי ביטוח שלא שולמו בחוסר תום לב, ולכן אין מקום לקבל את הדרישה הזו.

46.     לאחר ששקלתי את הראיות ואת טענות הצדדים, אני קובעת שלענין ערך המשאית יש להעדיף את חוות דעתו של עידן. סבירה בעיני ההסתמכות על מחירון לוי יצחק, כפי שעשה עידן. אנקורי ציין בחקירתו הנגדית, שהוא יכול להראות מקרים רבים שבהם עסקאות בוצעו במחיר נמוך בהרבה ממחירון לוי יצחק, ויש מקרים שגם במחיר גבוה יותר (עמוד 6 לפרוטוקול הדיון המוקלט מיום 15.11.06, שורות 16-18). למרות זאת, הוא אישר שהוא עצמו לא נתן מעולם הערכה במחיר גבוה מהמחירון (עמוד 7 לפרוטוקול הדיון המוקלט מיום 15.11.06, שורות 1-3). אם כך, מדוע לא אקבל את מחירון לוי יצחק כבסיס להערכה, כפי שעשה עידן?

לטענתו של אנקורי, חוות דעתו לגבי ערך המשאית נסמכת על בירורים שערך אצל סוחרי רכב שונים, שבשמותיהם נקב, אלא שכל הבירורים הללו נערכו בפברואר 2004, וגם אנקורי עצמו הסכים, שבפרק הזמן שחלף בין אוקטובר 2002 לפברואר 2004, יש כלי רכב שמחירם משתנה, הן עולה והן יורד (עמוד 8 לפרוטוקול הדיון המוקלט מיום 15.11.06, שורה 5 עד עמוד 9, שורה 11). מכאן, שגם בירוריו של אנקורי הם רק בסיס להערכה. אם כך, אני מעדיפה את הבסיס שלא נעשה לצורך תביעה זו, אלא על ידי צד נייטראלי מוּכּר - מחירון יצחק לוי.

47.     בנוסף, אני קובעת שגם לענין ערך השרידים יש להעדיף את חוות דעתו של עידן, וזאת מהטעמים הבאים: הבירורים שערך עידן לענין ערך השרידים נערכו בסמוך למועד הארוע. לדבריו, איש לא רצה לקנות את השרידים, פרט להצעה אחת שקיבל, של "מסמייה". הוגשה תרשומת שנערכה במהלך הבירור לגבי קונה אפשרי לשרידים, על ידי שמאי העובד אצל עידן (נ/8) (פרוטוקול הדיון מיום 24.11.04 בעמוד 9). אמנם אותו שמאי, שלומי, לא זומן לעדות, אך לאור המצאות התרשומת המקורית בידי עידן, שהעסיק באותה עת את שלומי, אינני רואה קושי בהסתמכותו של עידן על בירורים שערך עובד שלו, הנתמכים במסמך מקורי. יצויין, כי גם מסמכים נוספים שהוגשו על ידי עידן, והתייחסו לערכיהם של חלפים וקיומם של חלפים משומשים, נרשמו על ידי אותו "שלומי", כעולה מעדותו של עידן (למשל - נ/9). על הערכותיו של עידן את מחיר החלפים (הערכות שהתבססו, מתברר, בין השאר על בירורים שערך שלומי), אישר אנקורי ואמר שהוא סומך ידו על נכונותן (עמוד 16 לפרוטוקול הדיון המוקלט מיום 15.11.06, שורה 24 עד עמוד 17, שורה 6). אינני רואה, לפיכך, לפקפק בנכונות רישומיו של שלומי דווקא בנושא השרידים.

הבירורים שערך אנקורי נעשו בפברואר 2004. הוא קיבל הצעה אחת, טלפונית, מבלי שהמציע אפילו ראה את צילומי השרידים (עמוד 10 לפרוטוקול הדיון המוקלט מיום 15.11.06, שורה 3 עד עמוד 14, שורה 1). ההצעה לא נמסרה בכתב ואין לה תיעוד. לטענתו, יש סטנדרט בדברים האלה, באחוזים מערך הרכב במחירון, אך לאור דברים אלה, צודק התובע כי יש לתמוה על כך שלצורך חישוב ערך השרידים, לקח אנקורי כבסיס את פרסומי לוי יצחק (הגבוהים מהערכתו), אך לענין חישוב ערך המשאית - אינו מוכן להתבסס על אותם פרסומים (עמוד 13, שורות 17 עד 26). אכן נראה הדבר כנסיון לאחוז את המקל משני קצותיו.

לפיכך, אני קובעת שערך המשאית בניכוי שרידים עומד על סך של 190,000 ₪, נכון ליום התאונה.

48.     לענין שכירות משאית חלופית: אין כל אסמכתא לנטען, שאכן נשכרה משאית כזו בתקופה הרלוונטית. בדיון מיום 8.12.04 טען ב"כ התובע, כי נספח טו לתצהיר התובע, שענינו שכירת משאית חלופית, מתייחס לתקופה לא רלוונטית לתביעה, אך ברשות התובע נמצאים גם אישורים לגבי תקופות רלוונטיות. מסמכים כאלה לא הוגשו, ואף שהתובע לא נשאל לגבי ענין זה, הרי שמשנמחק הנספח מהתצהיר, ומשלא הומצאו המסמכים הרלוונטיים, אני קובעת שרכיב נזק זה לא הוכח.

49.     לענין חיוב בריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק: בקביעה אם יש להשית על המבטחת ריבית מיוחדת יש לשקול את תום לבה בהעלאת שאלה לגבי זכאות המבוטח לתגמולי הביטוח. תום הלב ילמד מכלל הנסיבות, ויש לנקוט הקפדה יתרה בטרם הטלת ריבית מיוחדת על המבטחת. כדברי כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 2244/04 ר.ד. משקאות גורמה בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 1.12.04):

"המדובר בהסדר של החוק אשר פורש ויושם על פי אמות מידה מקובלות (השוו למשל ע"א 4812/92 אליהו, חברה לביטוח נ' ישר מנשה, פד"י מט(2) 749, 776). התייחסות בית המשפט המחוזי ליחס שבין תום לבו של המבוטח בהעלאת הדרישה לתגמולי ביטוח לבין שאלת תום לבו של המבטח בהעלאת שאלת זכאות המבוטח לתגמולים מתבקשת מעיקרי ההסדר בחוק בדבר הריבית המיוחדת, המניח את מרכז כובדו של המבחן הרלבנטי על אופי התנהגותה של חברת הביטוח. תום הלב של החברה אינו מושפע בהכרח מהיות תביעת המבוטח לתגמולים תביעה שהוגשה בתום לב, וגם מקום שהיא נמצאת צודקת בסופו של יום. תום לבה של החברה המבטחת נבחן על פי כלל הנסיבות האופפות את הענין, והתנהגותו של המבוטח עשויה להוות מרכיב במערכת נסיבות זו, אולם לא בהכרח מרכיב מרכזי ומכריע לענין זה. הריבית המיוחדת נושאת אופי של סנקציה אשר יש לנקוט הקפדה יתירה בטרם תוטל על המבטח, ויש להותירה לאותם מקרים מיוחדים ונדירים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום לבו של המבטח בסירובו לקיים את חיובו, אף שעל פי מבחני תום הלב החיוב לשלם את תגמולי הביטוח לא אמור היה להיות שנוי במחלוקת באופן אמיתי." (פסקה 6 לפסק הדין).

הדברים אושרו גם ברע"א 3121/04 עברוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, שניתן על ידי כבוד השופטת פרוקצ'יה ביום 17.5.05 וכן בע"א 11628/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מאגר ציוד למשרד ולמחשב בע"מ (ניתן ביום 27.12.07 מפי כבוד השופט דנציגר, בהסכמת השופטות פרוקצ'יה וארבל), בפסקה 20 לפסק הדין.

50.     לא קיבלתי את טענות הנתבעות, וקבעתי כי יש לשלם את תגמולי הביטוח, אך אין לקבוע, לדעתי, כי זהו אחד מאותם "מקרים מיוחדים ונדירים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום לבו של המבטח בסירובו לקיים את חיובו, אף שעל פי מבחני תום הלב החיוב לשלם את תגמולי הביטוח לא אמור היה להיות שנוי במחלוקת באופן אמיתי". כפי שאפרט להלן, אני סבורה כי לנוה, סוכן הביטוח, חלק לא מבוטל באחריות לבלבול ולחוסר הסדר, ששררו במקרה זה בהתייחס לשאלת ביטול הפוליסה של התובע. אמנם קבעתי, שאת המחיר על הטעויות שעשו הנתבעות הן צריכות לשלם, והגעתי לפיכך למסקנה, שהפוליסה היתה שרירה וקיימת במועד התאונה, אך מכאן ועד לקביעה שהמבטחת היתה חסרת תום לב - קיים עדיין מרחק.

לפיכך, אינני מקבלת את בקשת התובע לפסוק לו ריבית מיוחדת.

ההודעה לצד ג

51.     כפי שציינתי בפתח פסק הדין, צד ג לא הגיש סיכומים, לא במועד שנקבע לכך, ולא עד היום. בהתאם לתקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ניתן לפיכך פסק דין כנגד צד ג, בהתאם להודעת צד ג. אוסיף, כי גם לגופו של ענין, לאחר ששקלתי את כל הראיות, אני סבורה שנוה, סוכן הביטוח שתיווך בין התובע לנתבעות, גרם לחלק מהתקלות שמהן נולד תיק זה, ולכן קיימת הצדקה ענינית, ולא רק הצדקה פרוצדורלית, למתן פסק דין נגדו.

סיכום

52.     אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 190,000 ₪, כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מיום 17.10.02 ועד התשלום המלא בפועל, וכן שכ"ט השמאי עידן בסך 2,600 ₪ כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מיום התשלום (29.12.02) ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט, הכוללות אגרה כפי ששולמה, שכר בטלת עדי התביעה כפי שנפסק בדיונים וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% מפסק הדין שניתן + מע"מ כדין.

התובע ביקש שאפסוק שכ"ט בשיעור 23% בתוספת מע"מ, כפי שסוכם בינו לבין פרקליטיו. בהתאם להנחיה 1/98, שיצאה מלפני נשיא בית המשפט העליון ביום 17.11.02, אני רשאית להביא בחשבון הסכם שכ"ט בכתב, שנערך בין התובע לעורך דינו. ואולם, הסכם שכ"ט בכתב לא הובא לפני. בנסיבות הענין, נראה לי שיעור של 20% מתאים, וכך קבעתי.

בהתאם להודעת צד ג, אני מחייבת את צד ג לשלם לנתבעות את סכום פסק הדין שחוייבו בו לעיל, לרבות ההוצאות שנפסקו.

בנוסף, אני מחייבת את צד ג לשלם לנתבעות, הוצאות משפט, הכוללות אגרה כפי ששולמה, שכר בטלת עדי ההגנה כפי שנפסק וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% מפסק הדין שניתן + מע"מ כדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהו גורם פוליסה ?

  2. מהי פוליסת ביטוח ?

  3. מוטב בפוליסת ביטוח

  4. פוליסה לא תקנית

  5. ביטול פוליסה חופפת

  6. עניין מהותי בפוליסה

  7. פרשנות פוליסת ביטוח

  8. חידוש פוליסה בטלפון

  9. פוליסות ביטוח חופפות

  10. הודעה על שינוי בפוליסה

  11. שיטת חישוב נכות בפוליסה

  12. מוטבים בפוליסה - יורשים

  13. האם הפוליסה בוטלה כדין ?

  14. התנאים לביטול פוליסת ביטוח

  15. בקשת נאמן לממש פוליסות ביטוח

  16. זכות יורש לעיין בפוליסת ביטוח

  17. חידוש אוטומטי של פוליסת ביטוח

  18. ביטוח כפל בפוליסת חבות מעבידים

  19. תביעה "להפעיל" פוליסה בגין תאונה

  20. ביטול הוראת קבע - פוליסת ביטוח

  21. הפרת דרישות מיגון בפוליסת ביטוח

  22. פוליסת ביטוח - נכות בביטוח לאומי

  23. עיקול זכויות המוטב בפוליסת ביטוח

  24. הגדרת "היזק גופני" בפוליסת ביטוח

  25. החובה לתת למבוטח את פוליסת הביטוח

  26. אי ידיעת היקף כיסוי ביטוחי בפוליסה

  27. זכויות עובדים מכח פוליסה קולקטיבית

  28. ביטול פוליסת ביטוח בשל פיגור בתשלום

  29. המונח ''החמרת מחלה קיימת'' בפוליסת ביטוח

  30. הגדרת ''עיסוק סביר'' בפוליסת ביטוח אובדן כושר

  31. חיוב מבוטחים שלא כדין בתשלום פרמיות "ריסק" בפוליסה

  32. אי קבלת העתק מפוליסת הביטוח לאחר כריתת חוזה הביטוח

  33. תביעה על פי פוליסת ביטוח אחריות מקצועית לעורכי דין

  34. אחריות מכוסה בפוליסה של קבלנים או קבלני משנה של המבוטח

  35. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), תש''ם-1980

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון