להלן פסק דין בנושא ביטוח נזקים שנגרמו בזדון: פסק דין מבוא השתלשלות האירועים טרם הגשת התביעה לביהמ"ש 1. התובעת, חברה פרטית, (להלן: "המבוטחת") הגישה כנגד הנתבעת - חברה לביטוח (להלן: "המבטחת") תביעה ע"ס של 1,225,727 ₪. זו תביעה לקבלת תגמולי ביטוח בגין נזקים בזדון שנגרמו לציוד הקלטה (להלן:"הציוד"), בלילה שבין 19.2.99-18.2.99. 2. לטענת המבוטחת, בעבר היה הציוד בבעלות תות הצליל המוביל בע"מ (להלן: "החייבת") ונמכר על ידה למנהל ובעל המניות העיקרי של המבוטחת- מר אדרבי, (להלן: "המנהל"). לתמיכה בטענתה זו צורף לתצהירו של המנהל הסכם שנחתם לטענתו, עוד ביום 5.8.97, בינו לבין החייבת ולפיו נמכר הציוד למנהל (להלן: "ההסכם"). 3. מסתבר כי החייבת רכשה את הציוד עוד ביום 22/05/95 מקולינור אולפני הקלטה בע"מ שהציוד היה בבעלותה (להלן: "הנושה") וכי החייבת נותרה חייבת כספים לנושה בגין רכישת הציוד. 4. משהחייבת לא פרעה את יתרת חובה לנושה, התנהלו ביניהם הליכים בבית משפט השלום בבת - ים. בית המשפט השלום בבת-ים נתן, במסגרת ההליכים, צו עיקול על הציוד. העיקול בוצע ברישום ביום 08/05/97, דהיינו כ-3 חודשים לפני (!) שנמכר למנהל ע"י החייבת. 5. מכאן כי הציוד נמכר למנהל ע"י החייבת, (לטענת המנהל שלא בידיעתו), למרות שהוטל עליו עיקול ברישום. 6. לגרסת המנהל, הציוד הועמד על ידיו לשימוש החייבת וזאת במסגרת בחינתו את האפשרות לרכישת עסקיה של החייבת. 7. לערך בחודש יוני 1998 הגיעו ידיעות למנהל הנושה, מר ערן רוברמן (להלן: "רוברמן"), כי החייבת מציעה למכירה את הציוד על אף שעוקל. על כן, לבקשת ב"כ הנושה, ביום 14.7.98 מינה בית משפט השלום בבת - ים את ב"כ הנושה - עו"ד צנג ככונס נכסים על הציוד, וזאת מכח תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. 8. ביום 26/07/98 הגיעו רוברמן וכונס הנכסים עו"ד שמואל צנג, אל המושכר בו נעשה שימוש בציוד (להלן : "המושכר"), על מנת להוציא ממנו את הציוד. בהגיעם למושכר פגשו נציגי הנושה את המנהל. המנהל ביקש כי הציוד לא יוצא מהמושכר והציע לשמש נאמן לשמירת הציוד ל-48 שעות. כונס הנכסים נענה להצעה. עוד באותו יום הוסכם בין עו"ד צנג לבין עו"ד בלס, (מי שייצג את המנהל באותה תקופה), כי המנהל ישמש נאמן על הציוד ויתחייב לשומרו, עד למתן פסק דין בתביעה הנדונה בבית משפט השלום בבת- ים. יובהר כי נכון לאותו מועד המנהל, כמו גם עו"ד בלס, לא מסרו לעו"ד צנג ורוברמן כי הציוד נרכש ע"י המנהל. 9. הנושה, החייבת, המנהל והמבוטחת עשו שימוש בציוד לצרכי הקלטות. בכל התקופות הציוד, היה מותקן במושכר הנמצא ברח' הארבעה 18 ת"א שכלל, בין היתר, 3 אולפנים. יודגש כי הציוד היווה את לב ליבו של אולפן ההקלטות ובלעדיו אין קיום למפעיליו. 10. ביום 08/09/98 ניתן פסק דין בתביעה שהתנהלה בין הנושה לבין החייבת לפירעון יתרת החוב (להלן: "פס"ד בת-ים").הנושה זכתה בתביעתה כנגד החייבת. יוזכר כי צו כינוס הנכסים ניתן להבטחת פס"ד בת-ים. 11. יומיים לאחר מתן פס"ד בת-ים, דהיינו ביום 10.9.98, הגיש המנהל לבית משפט השלום בת"א המרצת פתיחה (ה"פ 103615/01), להלן:"המרצת הפתיחה"). ביהמ"ש התבקש להצהיר כי הציוד בבעלות המנהל. המשיבות לבקשה היו החייבת ואחת מבעלי מניותיה - הגב' ג'ואנה קיי דדון (להלן: "ג'ואנה"). 12. המנהל לא גילה בהמרצת הפתיחה כי התמנה כונס נכסים לציוד, כי ניתן פס"ד בת-ים וכי הוא עצמו מונה כנאמן לציוד. 13. ביום 15.9.98 הורה כב' השופט ורדי למנהל לצרף כמשיבים לבקשה את כל הנושים בציוד. 14. כשבועיים ימים לאחר החלטת כב' השופט ורדי, דהיינו ביום 1/10/98 הוקמה המבוטחת. לטענת המבוטחת, בו ביום העביר המנהל את הציוד לבעלותה. 15. ביום 5.11.98, במקביל להליכים שהתנהלו בהמרצת הפתיחה, פנתה המבוטחת, באמצעות המנהל, לסוכן הביטוח, מר רונן אברג'יל, (להלן: "סוכן הביטוח") על מנת שידאג לביטוח בית העסק לרבות הציוד. סוכן הביטוח החתים את המנהל בשם המבוטחת, על הצעה לביטוח (להלן: "הצעת הביטוח"), בעקבותיה הנפיקה המבטחת למבוטחת פוליסה לביטוח בית עסק המכונה "עיסקית" (להלן: "הפוליסה"). במסגרת הפוליסה בוטחו, בין היתר, מבנה המושכר, הציוד, אחריות המבוטחת כלפי צד שלישי ואחריות מעבידים. 16. בעקבות מתן פס"ד בת-ים פעלה הנושה בתיק ההוצל"פ ולבקשתה ניתן צו להוצאת הציוד מהמושכר. הנושה עשתה כן מבלי שידוע היה לה על הגשת המרצת הפתיחה ועל החלטת כב' השופט ורדי שהורה על צירופה כמשיבה. 17. ביום 10/12/98 הגיעו למושכר רוברמן והמוציא לפועל על מנת להוציא את הציוד מהמושכר. בהגיעם למושכר, פגש רוברמן את המנהל אשר ביקשו שלא להוציא את הציוד. לאחר שיחות טלפוניות שהתקיימו בין עו"ד בלס לעו"ד צנג הוסכם כי באם עד ליום 17/12/98 לא יפרע המנהל את החוב - לא תהיה התנגדות להוצאת הציוד. גם הפעם לא גילו המנהל ועו"ד בלס לעו"ד צנג ו/או לרוברמן על דבר הגשת המרצת הפתיחה , לרבות טענת המנהל כי רכש את הציוד מהחייבת. 19. מאחר והמנהל לא פרע את החוב, ביום 21/12/98 הגיעו רוברמן למושכר ונציגי ההוצל"פ לשם הוצאת הציוד. להפתעת רוברמן הסתבר לו כי המנהל פנה ביום 15/12/98, במסגרת המרצת הפתיחה בבקשה למתן צו, במעמד צד אחד, לעיכוב הליכי ההוצל"פ בהם נקטה הנושה. כן הסתבר לרוברמן כי בעוד ביום 10/09/98 הגיש המנהל את המרצת הפתיחה מבלי שיידע את הנושה על דבר הגשתה. 20. המרצת הפתיחה המקורית כמו גם המתוקנת, לא נמסרו לידי החייבת כמו גם לידי ג'ואנה אשר שבה להתגורר באנגליה. על כן, הדיון התקיים בין המנהל לנושה בלבד. 21. המנהל לא גילה בבקשתו המתוקנת כי עוד ביום 01/10/98 העביר למבוטחת את הציוד. 22. בשלב זה הגישה הנושה את תגובתה לבקשה שנתמכה בתצהירו של רוברמן. ביום 21.1.99 נחקרו המנהל ורוברמן על תצהיריהם. 23. בתום שמיעת הראיות בהמרצת הפתיחה, לאחר הגשת סיכומי המנהל והנושה וכשלושה ימים טרם מתן פסק הדין, פרצו אלמונים למושכר בלילה שבין 18.2.99 ל - 19.2.99. אותם אלמונים כלאו את עובדי המבוטחת שהיו במושכר והרסו את הציוד בשניים מאולפני ההקלטה, בהם הותקן מרבית הציוד (להלן: "האירוע"). האלמונים לא נכנסו לאולפן השלישי בו הותקנה יתרת הציוד (להלן: "אולפן שפרירה"). 24. ביום 22.2.99 ניתן ע"י כב' השופט ורדי פס"ד בהמרצת הפתיחה, (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין נקבע כי, ההסכם זויף ע"י המנהל בניסיון להבריח את הציוד מנושי החייבת וכי המנהל והחייבת עשו יד אחת לרמות את הנושה. במילים אחרות - נקבע כי הציוד לא נרכש ע"י המנהל ומכאן כי אינו בבעלותו. 25. אין חולק כי בהצעת הביטוח נשאלו שאלות נפרדות באשר לזיקת המציע (המבוטחת) למבנה המושכר, כמו גם לזיקתו לתכולה, דהיינו לציוד. המציע התבקש לסמן X במקום המתאים, דהיינו האם הוא בעל הציוד/המבנה, שומר הציוד/המבנה או שואל הציוד/המבנה. כן התבקש המציע, במידה ואינו הבעלים, לציין מי הבעלים של המבנה ומי הבעלים של הציוד. 26. עיון בהצעת הביטוח מעלה, כי המבוטחת הצהירה כי היא 'שואל' המבנה, דהיינו שוכרת המבנה. באשר לציוד - בטופס הצעת הביטוח לא ניתן כל מענה לשאלה בטופס הצעת הביטוח. 27. לאחר האירוע, פנתה המבוטחת למבטחת בדרישה לקבלת תגמולי הביטוח המגיעים לה לטענתה בגין האירוע. המבטחת דחתה את הדרישה מטעמים שונים, לרבות בטענה, כי האירוע בוים על ידי המבוטחת, כי באם המבטחת היתה יודעת על המחלוקות לעניין הבעלות בציוד וצו הכינוס, כמו גם על העיקול שהוטל עליו - היא לא היתה מנפיקה את הפוליסה, כי המבוטחת פעלה בכוונות מרמה ועוד. 28. ביום 1.3.99, דהיינו כשבועיים ימים לאחר האירוע, פרע המנהל את יתרת חובה של החייבת לנושה בגין הציוד וכן את סכום ההוצאות שנפסק כנגדו בפסה"ד וסה"כ כ - 64,000 ₪. 29. נוכח עמדת המבטחת, הגישה המבוטחת ביום 25/09/01 את תביעתה זו לבית המשפט. 30. פסה"ד ניתן לאחר ששמעתי את חקירותיהם הנגדיות של עדי המבוטחת: המנהל, רו"ח גזית ששימש כרוה"ח של המבוטחת והמנהל (להלן: "רוה"ח"), השמאי, מר י.זכאי, (להלן: "השמאי"), וכן חברו של המנהל, מר יורם חן, חקירותיהם הנגדיות של עדי ההגנה: סוכן הביטוח, רוברמן, מי שעבדה בזמנים הרלוונטים לתביעה זו כחתמת המבטחת - הגב' לאה ליפנר (להלן: "החתמת"), חוקר הביטוח מר דוד בירון (להלן: "החוקר") ועדותו של מר אביב שקד אשר במועד האירוע נמנה על עובדי המבוטחת. כן עיינתי במסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, לרבות חוות הדעת ותצהירי עדויותיהם הראשיות של המנהל, רוה"ח, החתמת, סוכן הביטוח והחוקר . כמו כן שמעתי בישיבת יום 10.10.05 את סיכומיהם בעל פה של ב"כ בעלי הדין. השתלשלות האירועים ממועד הגשת התביעה לביהמ"ש ועד לתחילת שמיעת הראיות. 31. לאחר הגשת התביעה התנהלו בין הצדדים הליכים מקדמיים במסגרתם נדרשה המבטחת לגלות את דוחות השמאי שביקר במושכר לאחר האירוע ואשר אמור היה לשום את הנזק. המבטחת ובא כוחה טענו בפני ב"כ המבוטחת כי למעט "הודעה מוקדמת" של השמאי, אין ברשותם דו"ח שנערך ע"י השמאי. מצג זה הוצהר ע"י המבטחת הן בתצהיר גילוי מסמכים והן בתצהיר תשובות לשאלון שנחתמו ביום 17.3.02 ע"י אחד מעובדי המבטחת. 32. המבטחת חזרה על עמדתה זו גם בפני ביהמ"ש והודיעה כי למעט ההודעה המוקדמת של השמאי, אין ברשותה חוו"ד. בעקבות זאת, נדחו ע"י בימ"ש השלום בקשות המבוטחת לקבלת העתק חוות הדעת, כמו גם בקשתה החילופית לאפשר לה לעיין בכל תיק השמאי. 33. המבוטחת הגישה בר"ע על החלטת בימ"ש השלום. כב' השופטת גרסטל הורתה, בהחלטתה מיום 16/06/03, כי "...מן הראוי היה לדון בבקשת המבקשת להמצאת תיק השמאי לעיונה ובבקשתה לקבלת תצהיר בו נאמר, ברחל בתך הקטנה, שאין דו"ח שמאי פרט להודעה המוקדמת, ומשלא נידונו עתירות אלו של ב"כ המבקשת, אני מורה על קיום דיון ומתן החלטה בהן, לגופו של ענין...". 34. ביום 18.9.03, בסמוך לאחר החלטת כב' השופט אל-יגון, המציאה המבטחת לב"כ המבוטחת את חוו"ד השמאי מיום 26.4.99 (ת/1) (להלן: "חוות הדעת") וכן את חוו"ד המהנדס שמואל זיו בו נעזר השמאי (ת/2). כן הומצאה חוות דעת משרד רו"ח פיק, כהן, לנדאו, פינפטר ושות' בו נעזר השמאי (ת/2), לשם אומדן אובדן הרווחים שנגרם למבוטחת. 35. טרם תחילת שמיעת הראיות, התנגדה המבטחת לטענות שונות שהועלו על ידי המבוטחת והנוגעות לקשר בינה לבין הציוד. כן התנגדה המבטחת להגשת מסמכים נוספים שהמבוטחת בקשה להגישם, לרבות ההסכם. המבטחת טענה כי פסק הדין מחייב את המבוטחת על אף שלא הייתה צד לו, שכן, המבוטחת והמנהל חד הם. כן טענה המבטחת כי נקבע בפסק הדין שההסכם מזוייף ועל כן המבוטחת מנועה מלהגישו, כמו גם לטעון כי רכשה את הציוד מהמנהל. 36. המבוטחת לעומתה התנגדה להגשת פסק הדין כראיה מטעם המבטחת. המבוטחת טענה, בין היתר, כי היא לא היתה צד להמרצת הפתיחה, וכי על כן אין הוא מחייבה. 37. לאחר שהצדדים הגישו את טיעוניהם בעניין זה, קבעתי בהחלטתי מיום 29.3.05 כי "...מצאתי כאמור כי הפלוגתא שהוכרעה בפסה"ד מחייבת את המבוטחת...המבוטחת מנועה מלהגיש את ההסכם, ואילו המבטחת רשאית להגיש את פסה"ד כראיה מטעמה...". 38. בעקבות החלטתי הנ"ל, ומשנקבע בפסה"ד כי המנהל לא רכש את הציוד - הוריתי בהחלטתי מיום 11.4.05 על מחיקת אותם סעיפים בתצהיר עדותו הראשית של המנהל העומדים בסתירה לקביעה זו. באשר לטענות נוספות שהעלתה המבטחת - הוריתי כי החלטתי בעניין זה תינתן במסגרת פסה"ד. 39. לאחר מתן החלטתי הנ"ל, נשמעו הראיות ב-14/04/05, 19/04/05 ו-11/09/05. 40. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יצויין אחרת. תמצית טענות המבוטחת קיומה של הפוליסה 41. סוכן הביטוח הינו שלוחה של המבטחת לצורך כריתת הפוליסה. הצעת הביטוח מולאה ע"י סוכן הביטוח בבית העסק עצמו, כאשר המנהל משיב לכל השאלות הנשאלות ע"י סוכן הביטוח. 42. בעקבות קבלת הצעת הביטוח שלחה החתמת סוקר שביקר במושכר וערך סקר סיכונים. מאחר שהשילוב בין ההצעה לסקר השביע את רצונה של החתמת - הוצאה הפוליסה. 43. הפוליסה הינה פוליסה מקיפה לבית עסק, במסגרתה בוטח כל מכלול חבויות בית העסק, לרבות חבות מעבידים ואחריות כלפי צד שלישי, ומכאן כי המבוטחת אכן התכוונה לבטח עצמה בפני סיכונים סבירים ולא רק בפני נזק העלול להגרם לציוד. 44. המבטחת לא ביטלה את הפוליסה, חרף טענותיה לכוונת מרמה של המבוטחת, ולא השיבה למבוטחת את הפרמיה ששולמה על ידה. האירוע 45. לחברה לא ידוע מי האלמונים שגרמו לאירוע, ואין כל בדל ראיה הקושר את המנהל ו/או המבוטחת לאירוע. נטל הראיה בעניין זה מוטל על המבטחת, והיא לא הרימה נטל זה. 46. הוכח כי עובדי המבוטחת, כמו גם המנהל עצמו, שיתפו פעולה עם השמאי והחוקר ולא הסתירו מהם דבר. העובדים עשו כן בהנחיית המנהל. הנזק 47. הוכח כי בית העסק שכלל 3 אולפני הקלטות היה פעיל, העסיק עובדים, וביצע עבודות עבור לקוחות המבוטחת. 48. השמאי שנשכר על ידי המבטחת לשום את הנזק מצא, לאחר שנעזר ברו"ח שהמבטחת שכרה את שירותיו, כי נגרם למבוטחת אובדן הכנסות בסך של 112,000 ₪ בשלושת החודשים שלאחר האירוע. על כן, זכאית המבוטחת לתשלום זה, המהווה ראיה כי פעילותה הייתה רווחית וכי לא היה לה כל אינטרס לגרום נזק לציוד. 49. המבטחת, כמו גם בא כוחה, הסתירו מהמבוטחת ומבאי כוחה את דבר קיומה של חוות הדעת והצהירו הצהרות כוזבות גם בפני ביהמ"ש, על מנת למנוע מהמבוטחת את האפשרות להוכיח את נזקיה. 50. אלמלא סמכה המבוטחת, בתמימותה, על יושרם של השמאי והמבטחת - היא הייתה שוכרת, מיד בסמוך לקרות האירוע, את שירותיו של שמאי מטעמה, על מנת שישום את נזקיה. 51. מחוות הדעת עולה כי הנזק לציוד הוערך ע"י השמאי בערכי כינון בסך של 880,018 ₪, ואובדן הכנסות בסך של 112,000 ₪, נכון למועד האירוע. 52. המבוטחת זכאית לתשלום תגמולי הביטוח בערכי כינון, ולא בערכי שיפוי. הוכח כי בעקבות האירוע ובהעדר הכנסות, המבוטחת לא יכלה לרכוש ציוד חליפי, שכן המבטחת לא שילמה לה את תגמולי הביטוח עפ"י ערכו הריאלי של הציוד, כפי שהיה עליה לעשות. 53. לא הובאה כל ראיה כי המבוטחת לא היתה מכוננת את הציוד. 54. המבטחת אינה יכולה להינות מפרי מחדליה, שעה שנהגה בחוסר תום לב כלפי המבוטחת, ועל כן האחרונה זכאית למלוא תגמולי הביטוח בערכי כינון. 55. יש לדחות את הטענה לביטוח חסר, שכן כאמור, רק לאחר בקשות חוזרות ונשנות שהגישה המבוטחת באמצעות באי כוחה לבימ"ש השלום, לרבות בר"ע שהוגשה על ידה לביהמ"ש המחוזי - נאלצה המבטחת להמציא לידי המבוטחת את חוות הדעת. כל אותה עת המבטחת ובא כוחה מסתירים מהמבוטחת ומביהמ"ש כי נערכה חוות הדעת. המבטחת ובא כוחה המציאו את חוות הדעת רק לאחר שהגיעו למסקנה כי בית המשפט עומד להורות להם לגלות את כל תיק השמאי. 56. חוות הדעת הומצאה לידי באי כוח המבוטחת כ - 5 (!) שנים לאחר האירוע, כאשר המבוטחת נאלצה להגיש עוד קודם לכן את ראיותיה, לרבות הערכותיו בלבד של המנהל באשר לשווי הציוד. בנסיבות אלו, ובשל התנהגות המבטחת ובא כוחה, סוכלה יכולתה של המבוטחת לסתור את טענת המבטחת לביטוח חסר, ועל כן מנועה המבטחת מלטעון טענה זו. זכאות המבוטחת על פי הפוליסה 57. אין בפסק הדין כדי להשליך על ההכרעות הנדרשות בתיק זה, שכן, גם באם יקבע כי המבוטחת לא רכשה זכות בעלות בציוד, אין הדבר מעלה או מוריד ביחס לזכויותיה לקבלת תגמולי הביטוח. 58. המבוטחת הינה בעלת הציוד. גם אם לא תתקבל טענה זו של המבוטחת, הוכח כי הציוד שימש לפעילותה העסקית ועל כן היה לה אינטרס ביטוחי בציוד. 59. המנהל השיב לכל השאלות שנשאל בהצעת הביטוח ע"י סוכן הביטוח. המבטחת קבלה לידיה את הצעת הביטוח, שלחה סוקר בעקבותיה והנפיקה את הפוליסה. 60. משהמבטחת התעלמה מהעדר התשובה בעניין מהות הקשר שבין המבוטחת לציוד - היא מנועה מלטעון כי קיימת חשיבות לשאלה זו וכי המדובר בעניין מהותי. 61. לו אכן היתה חשיבות לעיקול שהוטל על הציוד, היה על המבטחת לשאול שאלות בהצעת הביטוח ומשלא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה. 62. המבוטחת, באמצעות מנהלה, פעלה בתום לב, השיבה לכל השאלות שנשאלה ע"י סוכן הביטוח, שיתפה פעולה עם השמאי והחוקר ולא הסתירה מהם דבר. תמצית טענות המבטחת. קיומה של הפוליסה 63. הפוליסה הוצאה בעקבות מצגים מטעים שהוצגו ע"י המבוטחת באמצעות המנהל. מצגים אלו מתייחסים לעובדות מהותיות אשר לו המבטחת היתה יודעת עליהן היא לא היתה מנפיקה את הפוליסה. 64. הוכח כי המנהל לא רכש את הציוד ועל כן הוא לא יכול היה להעבירו לבעלות המבוטחת. 65. על המבוטחת היה לגלות מיזמתה, במסגרת גילוי יזום, את כל העובדות הנוגעות לציוד, וזאת גם באם לא נשאלה על כך בהצעת הביטוח. המדובר בעניינים מהותיים, המבוטחת ידעה כי המדובר בעניין מהותי והסתירה זאת בכוונת מרמה. 66. משהמבוטחת אינה בעלת הציוד - לא נגרם לה כל נזק. יש לדחות את טענת המבוטחת בדבר קיומו של אינטרס ביטוחי בנכס שכן המדובר בהרחבת חזית לה התנגדה המבטחת. 67. המבוטחת לא יכלה לבטח את הציוד שאינו בבעלותה, ועל כן אין היא זכאית לקבלת תגמולי הביטוח. שיעור הנזק 68. הוכח מחקירתו הנגדית של המנהל כי פעילות המבוטחת כיסתה את ההוצאות השוטפות בלבד, וכי המנהל התכוון למכור את הציוד, לסגור את העסק ולשוב לארה"ב. האירוע 69. השתלשלות האירועים כפי שהובאה בפני ביהמ"ש מבססת במאזן ההסתברויות את מעורבותה של המבוטחת או מי מטעמה באירוע עצמו המשתלב עם קביעותיו של כבוד השופט ורדי בפסק הדין, לגבי הניסיון להברחת הציוד מהנושים. ממצאים ומסקנות במחלוקות שבין הצדדים בבעלות מי הציוד? 70. הוכח, הן על פי הקביעות בפסק הדין והן מתצהיר עדותו הראשית של רוברמן מיום 31/12/98 שהוגש במסגרת המרצת הפתיחה, כמו גם מחקירתו הנגדית בהמרצת הפתיחה, כי עוד ביום 08/05/98 נרשם עיקול על הציוד. כן עולה מתצהירו של רוברמן כי החייבת לא גילתה בפני ביהמ"ש השלום בבת-ים כי מכרה את הציוד למנהל. (התצהיר ופרוטוקול חקירתו הנגדית של מר רוברמן הוגשו כראיה מטעם המבטחת). 71. כפי שעולה מתצהירו של רוברמן, במהלך המגעים שהתקיימו בינו לבין המנהל, כמו גם בין עו"ד צנג לעו"ד בלס, לא טענו המנהל ועו"ד בלס בפני עו"ד צנג ו/או רוברמן כי המנהל רכש את הציוד וכי הציוד הועבר על ידיו לבעלות המבוטחת. טענות אלו נודעו לרוברמן לראשונה רק ביום 21/12/98. 72. כאמור בהחלטתי מיום 29/03/05: "ההכרעות בפס"ד מחייבות את המבוטחת, כמו גם את המנהל. מכאן כי הציוד לא הועבר לבעלות המנהל ועל כן גם לא יכול היה להיות מועבר לבעלות המבוטחת". במילים אחרות, הציוד לא היה בבעלות המבוטחת ו/או המנהל במועד עריכת הצעת הביטוח ו/או במועד האירוע. אינטרס ביטוחי 73. הוכח כי המבוטחת עשתה שימוש בציוד לצורך פעילותה ועל כן היה לה אינטרס לבטח את הציוד ומכאן כי עמדה בדרישות סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1980 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"). בנסיבות אלו המבוטחת הייתה רשאית לבטח את הציוד. אמנם, המבוטחת לא טענה טענה זו במפורש בכתב תביעתה, אולם טענה זו משתמעת מכתב תביעתה ולכן אין המדובר בהרחבת חזית. הצעת הביטוח 74. כאמור, בהצעת הביטוח לא ניתן כל מענה לשאלות בדבר הקשר שבין המבוטחת לציוד. אין מחלוקת כי הצעת הביטוח מולאה בכתב ידו של סוכן הביטוח שהינו שלוחה של המבטחת וכי עשה כן בתשובה לשאלות ששאל את המנהל. בהודעת המנהל בפני החוקר שנגבתה ממנו בסמוך לאחר האירוע סיפר המנהל לחוקר כי "...הסוכן רונן אברגיל הגיע אלי לעסק - וסיפרתי לרונן שהאולפן שלי כי אז כבר פתחתי את חברת קלוינול על שמי ושם אשתי ולכן אמרתי לו שזה עסק שלי, עשינו סיור והוא התעניין במקום וראה את הציוד ושאל אותי שאלות. שאלה: איזה שאלות שאל אותך? תשובה: מה הערכה שלי לציוד... שאלה: האם אתה ספרת לרונן אברגיל הסוכן בעת עריכת הצעת הביטוח שהציוד משועבד ומתנהל עליו משפטים, וכך שאתה רק נאמן לציוד? תשובה: אני לא זוכר אם סיפרתי לו , אבל כל תשובה שלו לעניין זו האמת ותהיה מקובלת עלי. אני לא חושב שסיפרתי לו על כך. שאלה: למה לא סיפרת לסוכן? תשובה: אין לי תשובה..." (נ/5). 75. כאמור, על אף שבהצעת הביטוח לא ניתן כל מענה לשאלות באשר לקשר שבין המבוטחת לציוד - הנפיקה המבטחת את הפוליסה. 76. כזכור, כפי שעולה מהודעת המנהל בפני החוקר, הוא הציג בפני סוכן הביטוח מצג לפיו "האולפן שלי", "זה עסק שלי". אמירות אלו מתיישבות גם עם האמור בסעיף 3 לתצהירו של סוכן הביטוח. מכאן עולה כי המנהל הציג בפני סוכן הביטוח מצג לפיו הציוד נמצא בבעלות המבוטחת. 77. עיון בהצעת הביטוח מעלה כי כל העניינים הרלבנטיים לביטוח אשר נדרשה להם תשובה נענו ע"י סוכן הביטוח. לא עלה בידי להגיע למסקנה מדוע דווקא עניין הציוד, דהיינו הקשר שבין המבוטחת לציוד, לא זכה לכל התייחסות בטופס ההצעה. 78. בישיבת יום 11/09/05 נחקרה החתמת חקירה נגדית על תצהירה וזאת לאחר שמספר חודשים קודם לכן, פוטרה מעבודתה אצל המבטחת. החתמת היא זו שקיבלה לידיה את הצעת הביטוח, היא זו ששלחה את הסוקר למושכר והיא זו שאישרה את הנפקת הפוליסה. 79. בחקירתה, העידה החתמת: "יצאתי מתוך הנחה שהרכוש הוא שלו, אדם לא יכול לבטח רכוש בסכומים כאלו, וסוג כזה של רכוש, שהם לא שלו, ואם הם לא היו שלו, הוא היה צריך לציין זאת. לא הייתי מעלה על דעת מחשבתי שזה לא שייך לו, כי חייבת להיות לו זיקה לכך, אם כשואל, שוכר או בעלים... חייבת להיות לו זיקה, כי ברגע שיש לו זיקה יש לו אחריות כלפי הרכוש, במידה ואין אחריות הוא לא אחראי לו, הוא יכול להפקיר אותו. חייבת להיות זיקה וחייב להיות תום לב..." (החתמת בעמ' 17-18 לפרוטוקול ישיבת יום 11/09/05). 80. בעקרון, תמים דעים אני עם טענת ב"כ המבוטחת כי אין למבטחת אלא להלין על עצמה על כי הנפיקה את הפוליסה, על אף שלא ניתן מענה בהצעת הביטוח לקשר שבין המבוטחת לציוד. ברם, הוכח, כאמור מהודעת המנהל ותצהיר סוכן הביטוח, כי סוגיה זו הועלתה על ידי המנהל בפני סוכן הביטוח. דהיינו, המנהל הציג בפני סוכן הביטוח מצג לפיו הוא ואשתו הינם בעלי המניות במבוטחת וכי "זה עסק שלי". כן הוכח כי המנהל אף סיפר לסוכן הביטוח כמה שילם עבור הציוד. יחד עם זאת, המנהל לא יכול היה ליתן כל הסבר לחוקר מדוע לא סיפר לסוכן הביטוח על כל השתלשלות העניינים הנוגעת לציוד, כאשר אין ספק כי המנהל היה טרוד ומוטרד, בעת עריכת הצעת הביטוח באשר לגורל הציוד וזאת בעקבות המהלכים המשפטיים שננקטו ע"י הנושה, כמו גם ע"י המנהל עצמו. 81. ער אני לע"א 5656/93 שמיר נ' מ. גביע, תקדין עליון 97 בעמ' 550, שם נקבע כי המבוטחת לא נדרשה "...למלא טופס הצעת ביטוח או למסור פרטים נוספים למבטחת בטרם נוסחה הפוליסה. לפיכך, גם אם חסרו לסוכן הביטוח פרטים בדבר העבודה אין לו להלין אלא על עצמו" (סעיף 7 לפסה"ד). יחד עם זאת ער אני גם לע"א 1809/95, יהושע הלמן ז"ל ואח' נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, בו נקבע כי "...מטרתו של סעיף 6 לחוק היא לחייב את המבוטח להשיב "תשובה מלאה וכנה" לשאלותיו של המבטח ב"עניין מהותי" (סעיף 6 (א)) וכן לחייבו לגלות למבטח גם עניין מהותי אחר, אף אם לא נשאל עליו (סעיף 6 (ג)), וזו חובת גילוי יזומה..." (עמ' 81 לפסה"ד). כן הנני ער לע"א 1845/90, רות סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, בו נקבע כי "...אין בעובדה שהמבטח מציג שאלות אחדות, מפורשות, לפני המבוטח המיועד, כדי ללמד שלא יוכלו להיות נושאים אחרים, בלתי קשורים לחלוטין בשאלות האמורות, אשר הנוהג או הנסיבות מחייבים מבקש הביטוח לגלות למבטח פרטים על אודותם המצויים בידיעתו המיוחדת. אולם כאשר מוצגת לפני המועמד לביטוח שאלה ספציפית, הרי בכל הנוגע לנושא הקשור לשאלה זו ולפריפריה המיידית של אותו נושא, יוצא המועמד ידי חובתו, אם נותן הוא על שאלה זו תשובה נכונה, כנה ומלאה ואזי פטור הוא מלהוסיף באותו נושא פרטים, שעליהם לא נשאל...". 82. מהאמור לעיל עולה כי המנהל הציג בפני סוכן הביטוח מצג לפיו, הציוד בבעלות המבוטחת. כן עולה כי בפני החתמת לא היה, עובר להנפקת הפוליסה, מידע של ממש באשר לקשר שבין המבוטחת לציוד ומכאן כי לכאורה, משהחתמת לא מצאה לנכון לבקש מהמבוטחת להשלים את החסר - אין לה אלא להלין על עצמה. 83. ברם, לשיטת המנהל, לו היה נשאל, בטופס הצעת הביטוח על הקשר שבין הציוד למבוטחת, הוא היה משיב כי הציוד נמצא בבעלות המבוטחת, כפי שאכן טען בפני סוכן הביטוח. אין חולק כי במצב דברים זה המבטחת היתה מנפיקה את הפוליסה בהסתמכה על מצג זה. 84. לא נסתרה עדותו של רוברמן באשר לעיקול שהוטל על הציוד, למינוי כונס נכסים על הציוד, למינויו של המנהל כנאמן לציוד ולהגשת המרצת הפתיחה בלא ליידע על כך את הנושה. 85. לעניות דעתי, מוטלת על המנהל החובה לגלות מיוזמתו את השתלשלות העניינים שהביאה אותו להגשת המרצת הפתיחה, כמו גם למהלכים בהם נקטה הנושה. כן היה על המנהל לגלות מיוזמתו לסוכן הביטוח את איומי הנושים כפי שעולה, בין היתר, מהודעתו בפני החוקר, איומים אשר בסופו של יום, התממשו, לשיטת המנהל. 86. יש מקום לאבחן בין המקרה שבפנינו לבין המקרים שנדונו בפסיקה ובהם המבוטח לא נשאל שאלות בנושא המסויים. במקרנו אנו, המנהל נשאל והשיב כי הציוד בבעלות המבוטחת, אולם תשובתו זו עומדת בסתירה לקביעות בפסק הדין. אמנם, נכון למועד עריכת הצעת הביטוח טרם ניתן פסק הדין ועל כן לכאורה לא היה למנהל מה לגלות. ברם, שאלת הבעלות בציוד הייתה נכון לאותו מועד לפחות שנויה במחלוקת. על כן, באותו מעמד היה על המנהל לגלות לסוכן הביטוח את דבר קיומם של אותם חילוקי דעות. אין המדובר בחילוקי דעות בעניין איזוטרי, אלא בחילוקי דעות בעלי השלכות של ממש על הבעלות בציוד. דחיית המרצת הפתיחה משמעה: חשיפת הציוד בפני כלל נושי החייבת ואי יכולתה של המבוטחת להמשיך לעשות שימוש בציוד המשמש לה כסם חיים. 87. גם באם המבטחת "נתפסת" כמי שלא ראתה כעניין מהותי את הקשר שבין הציוד למבוטחת, שכן הנפיקה את הפוליסה על אף העדר כל תשובה בטופס ההצעה, שומה היה על המנהל לגלות מיוזמתו לסוכן הביטוח, קרי: למבטחת, את כל השתלשלות העניינים שקדמה למועד עריכת הצעת הביטוח. במעמד עריכת הצעת הביטוח מסר המנהל לסוכן הביטוח כי הוא רכש את הציוד וכי המבוטחת בבעלותו ובבעלות אישתו. באותו מעמד, המנהל לא ידע ולא יכול היה לדעת כי החתמת "תזנח" עניין זה שכן נושא הבעלות בציוד נדון בינו לבין סוכן הביטוח ומכאן כי נכון למועד עריכת הצעת הביטוח הניח המנהל כי עניין זה הינו עניין מהותי בעיני המבטחת, שאם לא כן לא היה מוסר לסוכן הביטוח פרטים באשר לקשר בינו לבין הציוד. 88. יש לבחון את תום ליבו של המנהל נכון למועד עריכת הצעת הביטוח. נכון לאותו מועד, לשיטתו, הוא מצא לנכון לדווח לסוכן הביטוח כי העסק בבעלותו וכן דיווח לו כמה נדרש לשלם על מנת לרכוש את הציוד. מכאן כי המנהל ראה עניין זה כעניין בעל חשיבות, גם באם שאלה זו לא נענתה בהצעת הביטוח עצמה. 89. כפי שנקבע לאחרונה בע"א 10582/02, ישראל בן טלבו נ' דלתות חמדיה בע"מ - החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה על כל אדם הנוטל חלק במגעים החוזיים לרבות על מי שאינו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד. עקרון תום הלב הוחל לצורך הרמת המסך בתאגיד וזאת על אף שפסה"ד עסק בהוראות מיוחדות בחוק ספציפי - חוק החברות התשנ"ט-1999. על כן, איני רואה מניעה להחלת עקרון תום הלב שבחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 גם על חובת הגילוי היזום המוטלת על המנהל עפ"י חוק חוזה הביטוח. 90. בה בעת מצא המנהל לנכון, מסיבות שלא נתן להן כל טעם, להסתיר מסוכן הביטוח את כל אותה השתלשלות עניינים הנוגעת לציוד ואשר עלולה היתה לגרום לכך כי לב ליבו של העסק יילקח ממנו. בהודעתו בפני החוקר לא טען המנהל כי הניח שאין כל רלוונטיות לאירועים הנוגעים לציוד, אלא השיב כי אין לו תשובה מדוע לא גילה זאת לסוכן הביטוח. לו המנהל היה מניח שאין לאירועים אלו כל חשיבות - ניתן לצפות כי היה טוען זאת בפני החוקר. כאמור, בע"א 1530/02 מנורה נ' יובלים אגודה שיתופית בע"מ, תק-על 2004 (3) 333, עמ' 345, "...החובה להשיב תשובות מלאות וכנות הקבועה בסעיף 6 (א'), אינה דורשת אלמנט נפשי של כוונת מרמה..." 91. זאת ועוד, גם באם יש לראות את המבטחת כמי שזנחה את עניין הקשר שבין המבוטחת לציוד היה על המנהל לגלות דברים אלו מיוזמתו, גם בלא כל קשר לשאלות הנוגעות לקשר שבין המבוטחת לציוד, שאלות עליהן השיב בהרחבה כפי שעולה מתצהיר הסוכן ומהודעת המנהל בפני החוקר. 92. איני תמים דעים עם ב"כ המבוטחת, כי היה על המבטחת לשאול מיוזמתו שאלות בדבר העיקולים, המרצת הפתיחה ועוד ומשלא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה. האירועים נשוא תיק זה הינם אירועים חריגים ואין לצפות כי מבטח סביר ישאל אין סוף של שאלות וקושיות ואין לזקוף לחובת המבטחת את העובדה שלא עשתה כן. 93. כזכור, המנהל הגיש את המרצת הפתיחה כנגד החייבת וג'ואנה בלבד, תוך שהוא מניח כי הן לא תתנגדנה לבקשה, שכן ג'ואנה שבה לאנגליה, ועל כן המרצת הפתיחה לא נמסרה לידיהן. באותו מועד, סבר המנהל בשגגה כי די בכך על מנת להקנות לציוד 'מטרית הגנה' כנגד כלל הנושים ובכללם 'הנושה'. רק בעקבות החלטת כב' השופט ורדי שהורה על צירוף כלל הנושים - יכול היה המנהל להבין כי נתפס לשגגה. בפרק הזמן שחלף ממועד הגשת המרצת הפתיחה ועד למועד החתימה על הצעת הביטוח, המשיכו להתקבל דרישות מנושים נוספים של החייבת. על כן, יכול היה המנהל להבין כי גם באם יזכה בהמרצת הפתיחה - זכיה זו תזכהו אל מול הנושה בלבד ולא כלפי נושים אחרים שאינם צד לבקשה. חמורה אף יותר מבחינתו של המנהל היתה האפשרות כי המרצת הפתיחה תדחה, כפי שאירע בסופו של יום, וכי הדחייה תפעל כנגדו כלפי כולי עלמא, כפי שפעלה במערכת היחסים שבין המבוטחת לבין המבטחת, על אף שהאחרונה לא הייתה צד להמרצת הפתיחה. במילים אחרות, במצב דברים זה נותר הציוד חשוף בפני כלל נושיה של החייבת, אשר יכלו לגבות את חובם מהציוד. 94. סוף דבר, הגעתי למסקנה כי היה על המבוטחת לגלות מיוזמתה לסוכן הביטוח את כל האירועים והצעדים שננקטו ע"י הנושה מצד אחד, וע"י המנהל מצד שני, כמו גם דבר האיומים שקיבל המנהל בגין חובה של החייבת לנושיה השונים. במחדלו זה פעל המנהל בכוונת מרמה. למעלה מן הדרוש אוסיף ואומר כי לעניות דעתי ספק באם בנסיבות העניין, יש מקום להידרש לקביעה בדבר קיומו של "אלמנט נפשי של כוונת מרמה", וזאת נוכח האמור בע"א 1530/92 הנ"ל. 95. שוכנעתי כי באם המבטחת הייתה יודעת את העובדות הנוגעות לציוד, היא לא הייתה מנפיקה את הפוליסה גם לא בדמי ביטוח גבוהים יותר. 96. בנסיבות אלו, דין התביעה להדחות. למקרה ונפלה שגגה במסקנתי זו, אדון להלן בטענותיהם הנוספות של הצדדים. האם האירוע בוים ע"י המבוטחת? 97. כפי שנקבע ב-ע"א 475/81, זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, "כאשר בידי חברת ביטוח ראיות בעלות משקל, המעוררות חשד של ממש שמעשה הפריצה בוים וכי ההודעה מטעם המבוטח לא הוגשה בתום-לב, וכאשר היא מצליחה לבסס את החשד על-פי מאזן ההסתברות, לא יהא זה צודק , שתוכרח "לפצות" את המבוטח על אירוע, שככל הנראה לא אירע... אמנם הנטל להביא ראיות לביסוס טענתה עבר אל שכם המשיבה, כאשר הצביע המערער על סימני הפריצה והוכיח כי הכספת עם דברי הערך נעלמו, אך נטל ההוכחה ביחס לתביעתו הבסיסית מוטל עד סוף המשפט על התובע... יש להימנע מיצירת מידת הוכחה שלישית המצויה בין זו האזרחית לבין זו הפלילית; קיימות שתי מידות הוכחה - אזרחית ופלילית - ושתיים בלבד. עם זאת, כמות הראיות, שיהא בה כדי לספק את המידה הדרושה, משתנה על פי מהות הנושא... יש להמשיך ולנקוט את הגישה, כי בכל המשפטים האזרחים מידת ההוכחה היא זו של נטיית מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו ועל - פי מבחנים של שכל ישר, כמויות הראיות שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא". 98. שוכנעתי כי האירוע אכן אירע, כגרסת המנהל. ברם, הגעתי למסקנה, מהנימוקים שיפורטו להלן, כי מאזן ההסתברויות מלמד כי למבוטחת היה יד באירוע ועל כן דין תביעתה להידחות. 99. כפי שיפורט בהמשך, הוכח עפ"י חוות הדעת כי נגרם למבוטחת "אובדן רווחים" כהגדרתו בפוליסה. ברם, יש להבחין בין "אובדן רווחים" כהגדרתו בפוליסה, לבין "אובדן רווחים" למבוטחת ולבעלי מניותיה. כפי שעולה מחוות הדעת, בגין האירוע נגרם לחברה אובדן רווח בסכום של כ-37,000 ₪ לחודש. אובדן רווח זה חושב, על פי תנאי הפוליסה, על בסיס מלוא ההכנסות ובניכוי הוצאות חלקיות בלבד של המבוטחת לתקופה שמיום הקמתה ועד ליום 31.12.98. 100. ברם, כפי שעולה מדו"ח רווח והפסד שנערך ע"י רוה"ח (ת/4), בתקופה שמיום 1.10.98 (מועד הקמת המבוטחת) ועד ליום 31.12.98, נגרם למבוטחת הפסד תפעולי בסך של 10,000 ₪ לחודש. הפסד זה נגרם על אף שהמנהל לא משך שכר/דבידנד ומבלי שהובא בחשבון חוב המבוטחת למנהל בגין הלוואת הבעלים שנוצרה עקב העברת הציוד לבעלות המבוטחת, כטענתה. 101. ההפסד הנ"ל מתיישב הן עם הודעת המנהל בפני החוקר, הן עם ניסיונות המנהל למכור את הציוד בכ-200,000 ₪ בלבד, והן עם הודעת עובדת המבוטחת הגב' ליאת זנה (ת/10) בפני החוקר, לפיה העסק אמור היה להימכר או להסגר עקב הקשיים הכלכליים להם נקלע. הפסד זה מתיישב גם עם אמירותיו של המנהל בפני עובדת זו, כי "אינו יכול יותר". כן מתיישב ההפסד עם דברי המנהל כי ציפיותיו לא התממשו. 102. מהודעת העובדת הנ"ל אף עולה כי החובות שהחייבת הותירה אחריה ואשר בעלי החוב פנו למנהל בדרישה לפורעם, היו רבים וכי המנהל הופתע כל פעם מדרישה נוספת לפירעון חוב נוסף עליו לא ידע קודם לכן. 103. אין חולק כי עיקר הכנסות המבוטחת הופקו מאולפן שפרירה שלטענת המנהל כיסה את הוצאות המבוטחת. משום מה, דווקא אולפן שפרירה, אשר גם בו היה מותקן חלק מהציוד, לא ניזוק ולא נעשה ניסיון של ממש, ע"י אותם אלמונים, לפרוץ לתוכו. לעומת זאת, הציוד שהיה מותקן בשני האולפנים הנוספים אשר לא כיסו את הוצאות תפעולם - כן ניזוק. לשיטת המנהל, לכשהוקמה המבוטחת שפר המצב הכלכלי, ביחס למצב ששרר קודם לכן. יש להניח כי כך היו פני הדברים. אולם, ההפסד התפעולי בסך של 10,000 ₪ לחודש בתקופה בה נטען כי המצב הכלכלי השתפר, מעצים דווקא את הקשיים הכלכליים ששררו קודם להקמת המבוטחת שעה שאין די גם במצב הכלכלי "המשופר", כדי להביא לסילוק החובות הקודמים. 104. סמיכות הזמנים בין מועד חקירתו הנגדית של המנהל במסגרת ההליכים בהמרצת הפתיחה ואירוע הנזק כשלושה ימים לפני מועד מתן פסק הדין מעלה אף הוא חשד באשר לקשר שבין המבוטחת לאירוע. 105. מהודעת המנהל בפני החוקר עולה כי חודשים רבים לפני מועד פנייתו לסוכן הביטוח נודע לו כי הציוד אינו מבוטח ולמרות זאת לא פעל לביטוחו, אלא לאחר זמן רב. 106. כתמיכה לתום ליבו של המנהל מבקש ב"כ המבוטחת לזקוף לזכותו את שיתוף הפעולה המלא שלו ושל עובדי המבוטחת עם החוקר ועם השמאי. כפי שנקבע ב-ע"א 1809/95 הנ"ל, "...העובדה שהמערערים גילו את המידע לחוקר מטעם המבטח יומיים לאחר השריפה היא עובדה "ניטראלית", שאינה מלמדת על היעדר כוונות כאמור ושניתן לפרשה לכאן ולכאן" (עמ' 88 לפסה"ד). 107. המסקנה המתבקשת הינה כי המבטחת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת טענתה כי למבוטחת היה אינטרס של ממש לקרות האירוע, וכי למבוטחת היה יד בדבר, ועל כן גם מטעם זה דין התביעה להדחות. גובה הנזק אובדן רווחים 108. לא נסתרה הערכת השמאי כי המבוטחת זכאית לפיצוי בסך של 112,200 ₪ בגין אובדן רווחים, בניכוי דמי השתתפות עצמית. נזק לציוד, לריהוט ולמבנה 109. לא נסתרה הערכת השמאי לפיה טרם ניכוי תת ביטוח, מגיע למבוטחת פיצוי בסך כולל של 795,547 ₪ לפי ערכי שיפוי, וכי לאחר ניכוי בגין ביטוח חסר מגיע לה פיצוי בסך של 644,324 ₪. עפ"י ערכי כינון מגיע למבוטחת פיצוי בסכום של 709,825 ₪ לאחר ניכוי בגין ביטוח חסר. . 110. לעניות דעתי, למרות דרך התנהלותה של המבטחת בכל הנוגע לאי המצאת חוות הדעת, יכולה הייתה המבוטחת להגיש חוות דעת מטעמה לעניין שווי הציוד, והיא הייתה יכולה לעשות כן בסמוך לאחר המועד בו נדחתה דרישתה לקבלת דמי הביטוח. בנסיבות אלו, יש מקום לניכוי תת הביטוח כפי שהוערך ע"י השמאי. ערכי כינון 111. אין חולק כי המבוטחת לא כוננה את הנזק. לטענת המבטחת, המנהל התכוון ממילא לחסל את עסקיו בישראל ולשוב לארה"ב, ועל כן גם באם היו משולמים למבוטחת תגמולי ביטוח לפי ערכו הריאלי של הציוד - המבוטחת לא הייתה מכוננת את הנזק ועל כן אין לפצותה בערכי כינון. 112. לטענת המבוטחת, אין לאפשר למבטחת ליהנות מאי תשלום תגמולי הביטוח שגרם לקריסתה ומנע ממנה את האפשרות לכונן את הציוד. 113. אין חולק כי מצבה הכלכלי של המבוטחת היה בכי רע בעקבות האירוע וכי לא עמדו לרשותה המשאבים הכספיים הדרושים למימון רכישת הציוד. על כן, באם המבוטחת הייתה זוכה בתביעתה זו, ובאם הייתי משתכנע כי המבוטחת אכן התכוונה לכונן את הציוד - יכול בהחלט כי הייתי מוצא לנכון לחייב את המבטחת לשלם למבוטחת תגמולי ביטוח בערכי כינון, על אף שהמבוטחת לא רכשה את הציוד. ניתן היה להגיע להחלטה זו באם היה נקבע כי המבטחת לא שילמה למבוטחת את תגמולי הביטוח לפי ערך ריאלי ובכך הפרה את הפוליסה - הפרה המזכה את המבוטחת בפיצוי בגין ההפרה. פיצוי זה שווה ערך להפרש שבין שוויו הריאלי של הציוד לבין שוויו כחדש, שכן, נמנעה מהמבוטחת האפשרות "להתעשר" על חשבון המבטחת ולרכוש ע"ח המבטחת רכוש חדש ולא משומש. בנסיבות העניין, הנני משאיר שאלה זאת בצריך עיון. 114. לא מצאתי כי יש בטענותיה הנוספות של המבוטחת, לרבות טענותיה בעניין תשלום החוב לנושה לאחר מתן פסה"ד אך לא לפניו, כמו גם לטענתה בדבר אי ביטול הפוליסה ע"י המבטחת - כדי לשנות ממסקנותיי, כמפורט לעיל. הוצאות משפט 115. אין חולק כי המבוטחת הינה חדלת פרעון וכי לאחר האירוע היא חדלה מכל פעילות עסקית. בעקבות זאת, עתרה המבטחת לחייב את המבוטחת בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבטחת למקרה ותדחה התביעה. המבטחת עשתה כן מכוח הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 116. בהחלטתי מיום 16.6.05, בהתאם למנגנון שהוצע ע"י ב"כ בעלי הדין, נקבע כי המנהל יחויב אישית לשאת בכל חיוב של הוצאות משפט שיושת בתיק זה, אם יושת, על המבוטחת. 117. המנהל מבקר מפעם לפעם לישראל ועל כן יש להניח כי באם הייתי מוצא לנכון לחייב את המבוטחת בהוצאות משפט - היה עולה בידי המבטחת לגבותן מהמנהל עצמו. מהטעמים שיפורטו להלן ועל אף שהיה מקום לפסוק הוצאות משמעותיות ביותר לטובת המבטחת - איני עושה צו להוצאות. 118. כזכור, ב"כ המבוטחת לא חסך במאמצים על מנת לקבל לידיו את חוות הדעת, והדבר עלה בידיו רק לאחר שהמבוטחת חויבה להגיש תצהירי עדות ראשית. 119. חוות הדעת עוסקת בעיקרה בשאלת גובה הנזק ואין בה כשלעצמה דבר של ממש לעניין החבות. שאלת החבות נבדקה ע"י החוקר שדו"ח החקירה שלו על נספחיו הומצא למבוטחת רק לאחר תום הבאת ראיותיה. על כן, לא היה מקום למנוע מהמבוטחת מלקבל לידיה זה מכבר את חוות הדעת, מה גם שלא הועלתה ע"י המבטחת כל טענה לחיסיון. 120. גם באם סברה המבטחת כי המבוטחת נהגה בחוסר תום לב בכל הנוגע לאירוע ולהנפקת הפוליסה - היא לא היתה רשאית ליטול את הדין לידיה "ולהשיב", שלא כדין, למבוטחת על התנהגותה זו, מה גם שטיב התנהגותה זו של המבוטחת, נכון לאותו מועד, טרם הוכרע ע"י ביהמ"ש. וכפי שנאמר, "אין מתקנים עוול בעוול". 121. לו הייתה מתקבלת תביעת המבוטחת היה בהתנהגותה זו של המבטחת כדי להכשיל את המבוטחת בהוכחת תביעתה. 122. כאמור, המבטחת נדרשה להמציא תצהיר גילוי מסמכים וכן תצהיר תשובות לשאלון בו התבקשה, בין היתר, להשיב לשאלה האם השמאי ערך חוות דעת בנוסף להודעה המוקדמת שמסר למבטחת בסמוך לאחר האירוע. 123. אחד מעובדי המבטחת הצהיר הן בתצהיר תשובות לשאלון והן בתצהיר גילוי מסמכים כי אין ברשות המבטחת חוות דעת שמאי, מעבר להודעה המוקדמת שנמסרה ע"י השמאי. 124. ב"כ המבוטחת לא הסתפק בהצהרות אלו והגיש בקשות חוזרות ונשנות לביהמ"ש בדרישה לחייב את המבטחת להמציא את חוות הדעת. 125. בסעיף 6 לתגובת המבטחת שהוגשה ביום 8.1.03 בבש"א 138980/02, הצהיר ב"כ המבטחת כי טענתה המרכזית של המבוטחת היא: "...כאילו קיים "דו"ח שמאי" שהמשיבה מסתירה מהתובעת. תשובת המשיבה הובאה כבר בתגובתה לבקשה הקודמת (המצ"ב) כי לא קיים דו"ח שמאי למעט הדו"ח שכותרתו "הודעה מוקדמת" שגולה ונמסר לתובעת...לתגובת המשיבה צורף גם תצהיר גילוי מסמכים. טענת התובעת כאילו קיים דו"ח אחר נוסף של שמאי שלא גולה הינה ספקולציה בלבד. עתירה לעיון במסמך ספציפי טעונה תמיכה בתצהיר שלא צורף לבקשה...". מילים כדורבנות! 126. הצהרה זו של ב"כ המבטחת הטעתה את כב' השופט אל-יגון שסמך את ידיו עליה כפי שגם אני הייתי נוהג, שכן חזקה כי בא כוחו של בעל דין מצהיר בפני ביהמ"ש הצהרה כנה ומלאה. ברם, נראה כי ב"כ המבוטחת לא נכון היה לסמוך את ידו על הצהרות אלו. 127. בעקבות זאת הגישה המבוטחת בר"ע על החלטת כב' השופט אל - יגון לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי לא נכון היה להסתפק בהצהרת ב"כ המבטחת אשר לא נתמכה בתצהיר והורה להשיב את הדיון לבימ"ש השלום על מנת שתידון בקשתה החלופית של המבוטחת להורות למבטחת להמציא לעיונה את כל תיק השמאי. 128. בעקבות זאת הורה כב' השופט אל-יגון בהחלטתו מיום 15.9.03 על קיום דיון בבקשת המבוטחת. דיון זה נקבע על מנת שנציג ממשרד השמאי יתייצב לדיון, ויצהיר "...אם נערך דו"ח מסכם מטעמו ויביא עימו את התיק נשוא התביעה...". 129. ביום 19/09/03, ועוד טרם תחילת הדיון שנקבע ליום 2/10/03, המציאה המבטחת לידי ב"כ המבוטחת את חוות הדעת. 130. מעדות השמאי בישיבת יום 14/04/05 עולה כי חוות הדעת מיום 26/04/99, כמו גם חשבונו של השמאי, הומצאו למבטחת בסמוך לאחר עריכתם וכי חשבונו נפרע ע"י המבטחת זמן קצר לאחר מכן. באם לא כך היו פני הדברים - חזקה על המבטחת כי היתה מביאה, בישיבת יום 19/04/05 ולחילופין בישיבת יום 11/09/05, ראיות הסותרות את דברי השמאי על מנת להוכיח כי חוות הדעת והחשבון הומצאו לה, רק בסמוך ליום 15/09/03. המבטחת לא עשתה כן וסיבותיה עמה!.... 131. תביעות ביטוח כמו גם תביעות נזיקין, שלא כתביעות בדיני אישות ותביעות שעילתן לדוגמא בחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965, הינן תביעות אשר השיקולים בניהולן הינם שיקולים כלכליים בעיקרם. לעניות דעתי, בנסיבות אלו, על ביהמ"ש לשלוח לבעלי הדין מסר ברור וחד משמעי כי שימוש לרעה בהליכי משפט, כמו גם הצהרות "לא מדוייקות" בפני ביהמ"ש, - אחת דינו - פסיקת הוצאות משפט לדוגמא. מסר זה עשוי לגרום לבעלי הדין להביא גם שיקול זה במסגרת שיקוליהם הכלכליים האם וכיצד לנהל את תביעתם/הגנתם. כך נהגתי לדוגמא בת.א. 126248/00 איצקוביץ' נ' קרנית, בו חויבה הנתבעת בתשלום שכ"ט עו"ד בשיעור של 17.5% בתוספת מע"מ על אף שעסקינן בתביעה שעילתה עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975, וכן בת.א. 74190/01 יודין נ' כלל ואח' בו לא חוייב התובע בהוצאות משפט על אף שנדחתה תביעתו וזאת בשל אופן התנהלות הנתבעות ובאת כוחן וכמו כן בת.א. 211727/02, יונה נ' נס סוכנויות לביטוח בע"מ ואח', בו חויבו התובעים בהוצאות משפט גבוהות לאחר שנדחתה תביעתם. 132. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית ללא צו להוצאות. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי.זדון