ביטוח מעילות עובדים

להלן פסק דין בנושא ביטוח מעילות עובדים בבנק:

פסק דין

1.     התובע משמש כמפרק של בנק צפון אמריקה בע"מ (להלן: "הבנק"). הנתבעת 1 (להלן: "חברת הביטוח"), בטחה את הבנק בפוליסת ביטוח, שתקופתה מ-8.8.1984 ועד 7.8.1985 - ועל כך אין מחלוקת.
הבנק טוען כי הפוליסה נועדה לכסות מעילות שבוצעו על ידי עובדי הבנק, שנתגלו בתקופת הביטוח, ושהודעה עליהן נמסרה לחברת הביטוח תוך המועד שנקבע בפוליסה.

הבנק טען כי בתוך תקופת הביטוח בוצעו מעילות כנגדו על-ידי עובדי הבנק, כי מעילות אלה התגלו בתקופת הביטוח, וכי הודעה על מקרה הביטוח נעשתה במסגרת תקופת 30 הימים שניתנו לבנק להודיע לחברת הביטוח על קרות מקרה הביטוח. לכן, לטענת הבנק, על חברת הביטוח לשפות אותו בגין מקרי הביטוח - היינו בגין כל אותם האירועים בהם בוצעו על ידי עובדי הבנק מעילות כנגד הבנק. מדובר - לטענת הבנק - ב-43 מקרים שונים של מעילות, שהכיסוי הביטוחי בגין כל אחד מהם עומד על סך של 1,000,000$.

2.     חברת הביטוח כופרת בטענות הבנק.
לטענתה, פוליסת הביטוח בטלה בשל אי גילוי של עובדות מהותיות על ידי הבנק, בכוונת מירמה. חברת הביטוח טוענת כי הבנק ידע את העובדות המהותיות הללו, שכן הדירקטורים של הבנק שמעלו בו, הם האורגאנים של הבנק שיש לייחס להם את הידיעה של הבנק. דירקטורים אלה היו מודעים למעילות - שחלקן בוצע עוד לפני חתימת פוליסת הביטוח הנוכחית.

באשר לדירקטורים הנוספים של הבנק - הדירקטורים החיצוניים, נטען כי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט בזק בת. א. 400/89), קבל את טענת הבנק ביחס אליהם, וקבע לגביהם כי הם התרשלו, ולא היו מעורבים כלל בניהול הבנק. לכן, הבנק אינו יכול לטעון היום כי יש לייחס להם את ידיעת הבנק.

מאחר שהבנק הסתיר מידע מחברת הביטוח בכוונת מירמה - כך נטען - יש מקום לבטל את פוליסת הביטוח מכוח ס' 7 לחוק חוזה הביטוח, שכן הבנק לא עמד בחובת הגילוי היזום שנקבעה בס' 6ג' לחוק חוזה הביטוח.

3.     חברת הביטוח הוסיפה וטענה, כי הבנק אף הפר את חובת הגילוי במענה לשאלות שהוצגו לו בהצעת הביטוח באופן הפוטר את חברת הביטוח מתשלום תגמולי הביטוח. כך, הבנק נשאל ביחס לנזקים אשר אירעו לו בחמש השנים האחרונות לפני מועד התשובה על השאלון, ולא הזכיר בתשובתו כל נזק מהנזקים שנזכרו בכתב התביעה - נזקים אשר לשיטת הבנק נגרמו לפחות בחלקם עוד קודם לחתימה על הצעת הביטוח.

חברת הביטוח טענה גם כי תוקפה של פוליסת הביטוח לא הוארך, וכי היא הסתיימה לכן ביום 7.8.85. לטענתה, הנזק מושא התביעה התגלה רק לאחר תום תוקף הפוליסה, וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה, שכן מדובר בפוליסה מסוג discovery.

עוד נטען כי המועלים היו דירקטורים בבנק, והפוליסה איננה חלה על נזק שנגרם על ידי דירקטורים. יתרה מזאת, הנזק נגרם - כך לגישת הבנק בהליכים אחרים - כתוצאה ממחדליהם של הדירקטורים החיצוניים, ואף מטעם זה אין תחולה לפוליסה.

דיון

4.     השאלות שיש לבחון אותן לצורך הכרעה בתובענה הן השאלות הבאות:
·     האם הפר הבנק את חובת הגילוי? לצורך מענה לשאלה זו, יש לבחון את השאלה מיהו האורגאן של הבנק שידיעתו תחשב לידיעת הבנק.
·     האם הנזק התגלה לאחר תום תקופת הביטוח? לצורך מענה לשאלה זו, יש לבחון מתי התגלה הנזק, ומתי הודע עליו לחברת הביטוח. לצורך שאלה זו יהיה מקום להכריע בשאלה מיהו האורגאן של הבנק אשר הגילוי שלו אודות הנזק הוא הגילוי הרלוונטי לצורכי הפוליסה. כמו כן, במסגרת זו, יהיה מקום לבחון גם את השאלה מתי פג תוקפה של הפוליסה, והאם - כטענת הבנק - הפוליסה הוארכה לאחר תום התקופה המצויינת בה.
·     האם הפוליסה מכסה את המעילות שבוצעו בבנק? לצורך מענה לשאלה זו יהיה מקום לפרש את הפוליסה, כדי להכריע מהי משמעותה של התנייה לפיה הפוליסה איננה מכסה מעשי מעילה של דירקטורים, ויהיה מקום לבחון האם מדובר רק במעשים שבוצעו על ידי הדירקטורים בכשירותם ככאלה, או גם במעשים שהדירקטורים ביצעו בכשירותם כעובדים. כן יהיה מקום להתייחס לשאלה האם במקרה דנן הצליחו הדירקטורים במעשיהם רק לאור העובדה שהם היו דירקטורים, ושהדירקטוריון לא פעל ולא פיקח על מעשיהם.
·     האם הכיסוי הביטוחי המקסימאלי הוא בשיעור של מיליון דולר? לצורך מענה על שאלה זו יהיה מקום לפרש את הפוליסה, ולבחון מהו שיעור הכיסוי המירבי. כן יהיה מקום לבחון האם מקרי המעילה מושא התביעה צריכים להחשב לצורכי הפוליסה כמקרה ביטוחי אחד, או כמספר רב של מקרים.



נימוקי חברת הביטוח במכתב הדחיה

5.     בטרם נדון בשאלות אלה, תידון טענה מקדמית שהועלתה על-ידי הבנק, לפיה חברת הביטוח מנועה מלהעלות כיום טענות שלא הועלו על-ידיה במכתב הדחיה ששלחה ביום 19.8.1985 (שיכונה להלן "מכתב הדחיה").

הבנק טען כי על-פי הפסיקה, ועל פי הנחיות המפקח על הביטוח, חברת הביטוח מחוייבת למסור למבוטח בכתב את כל הנימוקים לדחית תביעתו. אם לא עשתה כן - היא תהיה מנועה מלהעלות במועד מאוחר יותר נימוק שניתן היה להשמיעו בהזדמנות הראשונה.
הבנק הוסיף וטען כי העלאת טענותיה של חברת הביטוח בדיעבד גרמה לו נזק ראייתי.

6.     לטענת חברת הביטוח, נימוקי הסירוב שבמכתב הדחיה פורטו לאור המידע שהועבר לחברת הביטוח בהודעה לחברת הביטוח שנמסרה על-ידי בנק ישראל. מאחר שבמועד זה טרם הוצגה בפני חברת הביטוח מסכת האירועים העובדתית המלאה, טרם היו בידיה מלוא הנתונים הרלבנטים לבחינת חבותה הנטענת. נתונים אלה הובאו בפניה רק עם הגשת כתב התביעה על-ידי הבנק.

7.     ביום 16.8.1985, הודיע בנק ישראל לחברת הביטוח אודות "אי סדרים המראים על אפשרות למעילה בסכומים גדולים בסניף ירושלים של בנק צפון אמריקה. הדבר נמצא עדיין בבדיקה של בנק ישראל והנהלת בנק צפון אמריקה. במידה ויתבררו פרטים נוספים, נודיעכם".

ביום 19.8.85, 3 ימים לאחר קבלת ההודעה, שלחה חברת הביטוח את מכתב הדחיה, בו נאמר כי: "בהמשך למכתבכם שבנדון, הרינו מפנים את תשומת לבכם כי תוקף הפוליסה האמורה פג ביום 7.8.85, ומתאריך זה ואילך לא נערכה פוליסה בנקאית לטובת בנק צפון אמריקה בע"מ, בחברתנו. גם הפוליסה שתוקפה פג כאמור, אינה מכסה את הנזק שנגרם לבנק, אם נגרם, בהתאם לתנאיה".

8.     ראשית, כפי שיובהר בפסק דין זה להלן, נימוק הדחיה המצוין במכתב מטעם חברת הביטוח - לפיו תוקפה של הפוליסה פג עוד ביום 7.8.85 הוא הנימוק שבבסיס ההכרעה בפסק דין זה -היינו, כי לבנק לא היה כיסוי ביטוחי לנזק מושא התביעה, שכן הנזק התגלה לאחר שתוקפה של הפוליסה פג. האמור להלן מתייחס למעלה מן הצורך לנימוקים נוספים שהעלתה חברת הביטוח במסגרת התביעה הנוכחית, ולא הועלו במכתב הדחיה.

9.     מההלכה הפסוקה עולה כי הכלל המחייב את חברת הביטוח לפרט את נימוקי דחית התביעה, הוא כלל מסויג. אחד הסייגים לכלל הוא כי חברת הביטוח זכאית להעלות טענות שהיא לא יכלה לדעת אודותיהן במועד מתן התשובה השלילית למבוטח (ר' בש"א (חיפה) 12838/02 הכשרת היישוב חברה לביטוח נ' גידולי שדה נטופה אגודה שיתופית (לא פורסם)). מפסק הדין שניתן ברע"א 10631/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין (לא פורסם; (להלן: "ענין אסולין"), עולה כי המפקח על הביטוח קבע חריג דומה (בהנחייתו מיום 25.9.2002).

בענין אסולין קבע בית המשפט העליון כי ייתכנו נסיבות שיצדיקו העלאת טענות נוספות בבית המשפט מעבר לנטען בתשובת מבטחת למבוטח, כגון במקרה שבו נטען למרמה של המבוטח.

10.     בענייננו, נוסח מכתב הדחיה, כאמור, על רקע הפרטים הראשוניים שנמסרו לחברת הביטוח על-ידי בנק ישראל. במועד הנ"ל לא היו בידי חברת הביטוח מכלול הנתונים הרלוונטים לבחינת חבותה. לכן, אין לשלול ממנה את האפשרות להעלות בפני בית המשפט טענות נוספות מעבר לאלה שהועלו במכתב הדחיה (יצוין כי בכך מקרה זה שונה מהפסיקה שהובאה על-ידי הבנק בסעיף 8 לסיכומי התשובה מטעמו).

דרישת הנימוק מצד חברת הביטוח, נועדה כדי שתהיה בפני המבוטח עמדה ברורה של המבטחת בנוגע לתביעתו, על מנת שהוא יעריך את כדאיות הגשת התביעה בבית המשפט. אני סבורה כי לאור מכתב הדחיה, יכול היה הבנק להעריך את עמדתה של חברת הביטוח בנוגע לדחית התביעה שהוגשה על-ידיו (יצוין כי בכך מקרה זה שונה מהפסיקה שהובאה על-ידי הבנק בסעיף 9 לסיכומי התשובה מטעמו). איני סבורה כי הבנק הוכיח מהו ה"נזק הראייתי" שנגרם לו לטענתו כתוצאה מהעלאת טענות נוספות על ידי חברת הביטוח בשלב מאוחר יותר. כך, הבנק לא טען כי נמנעו ממנו ראיות, או כי הוא נמנע מלהשתמש בראיות מסוימות לאור עמדת הנתבעות.

     לאור האמור לעיל, אינני סבורה כי יש מקום לקבל את טענת הבנק בהקשר זה.

האם הפר הבנק את חובת הגילוי?

11.     חברת הביטוח טענה כי היא פטורה מלשלם את תגמולי הביטוח לבנק, שכן הבנק הפר את חובת הגילוי. מדובר בשתי טענות שונות - הן כי הבנק הפר את חובת הגילוי היזום החלה על המבוטח מכוח ס' 6ג' לחוק חוזה ביטוח, והן כי הבנק ענה באופן כוזב על שאלות שבהצעת הביטוח. הגילוי אליו מתייחסת חברת הביטוח בטענות אלה הוא גילוי בשלב הטרום חוזי, בטרם ההתקשרות בחוזה הביטוח. לטענתה, בשלב הטרום חוזי "ידע" הבנק באמצעות האורגאניים שלו - הדירקטורים המועלים, על מעשי זיוף ומירמה. הביטוח נועד, לכן, לכסות פעולה רצונית ומכוונת של המבוטח, הנזק היה נזק ודאי (לפחות בחלקו) כבר בשלב החתימה על הצעת הביטוח, ומטעם זה - לטענת חברת הביטוח - הפוליסה בטלה. הפוליסה בטלה על פי הטענה גם מכוח ס' 6 ו-7 לחוק חוזה ביטוח.

מנגד, טוען הבנק כי ידיעת העבריינים - ובכללם הגב' הדסה מונסה - על מעילות, איננה יכולה להחשב לידיעת הבנק. תוצאה אחרת תהיה בלתי צודקת, ובלתי סבירה והגיונית.

12.     כאמור, הסוגיה שיש להכריע בה מתייחסת לשאלת חובת הגילוי הטרום חוזית של הבנק. חובה זו קיימת בכל חוזה, והיא קיימת כמובן ביתר שאת כאשר מדובר בחוזה ביטוח. הצורך בגילוי מלא חשוב למבטח לצורך הערכת הסיכון המבוטח, ולצורך החלטה האם לבטח את המבוטח, ואם כן - באיזה מחיר. לכן, נקבעו חובות גילוי בחוק חוזה ביטוח - בו נקבעו גם ההשלכות של העדר גילוי, או של מסירה של פרטים כוזבים ביחס לסיכון המבוטח. גם הפוליסה מתייחסת לחובת הגילוי.

בענייננו, אין ספק כי במועד עריכת חוזה הביטוח, היו קיימים כבר מקרים של מעילות, מירמה וזיופים בבנק. אין ספק כי מידע אודות מקרים אלה הי מידע חשוב ורלוונטי ביותר עבור המבטח - הן מאחר שחלק מהסיכונים התרחשו כבר, והן משום שקיומם של מקרי המעילה, השליך, כמובן על נכונותה של חברת הביטוח לבטח את הבנק כנגד סיכונים כאלה בדיוק.

13.     מקרה מאפיין אחד הוא הפרשה שכונתה "פרשת ה-1,300,000$". פרשה זו תוארה בתצהירו של מר בר לב מטעם הבנק. מר בר לב מצהיר כי ביום 14.11.83, גרם מר הלפרין להוצאת סך של 1,300,000$ מהבנק, באמצעות שיק בנקאי לפקודת מוריס רג'ואן, שותפו לעסקים של הלפרין. חשבונו של לקוח של הבנק בשם מר הארט חוייב על הסך הנ"ל, בידיעה שמר הארט לא ביצע את הפעולה האמורה. הלפרין הורשע במסגרת ההליך הפלילי בגניבה של סכום של 1,300,000$ מהבנק.

בנק ישראל דרש מהבנק להמציא למפקח על הבנקים העתק של הוראות הלקוח (מר הארט), להעברת הסכום של 1,300,000$ לחו"ל. הגב' הדסה מונסה השיבה לבנק ישראל ביום 14.6.84. במכתב נטען כי מצורפות אליו הוראות הלקוח - שלא צורפו אליו בפועל. ביום 22.1.85, השיבה הנהלת הבנק באמצעות הגב' מונסה לבנק ישראל, כי המסמכים לא צורפו למכתבה מיום 14.6.84 "מתוך טעות".
מכתבה של הדסה מונסה הנ"ל, מיום 14.6.84, נשלח לבנק ישראל שלושה ימים לפני שהגב' מונסה חתמה על הצעת הביטוח. מובן, לכן, כי כאשר היא חתמה על הצעה, היה ידוע לה לפחות על מקרה זה של מירמה וגניבה מהבנק.

לכן, אם ייקבע כי הבנק המבוטח "ידע" (באמצעות גב' מונסה), אודות המקרים מושא התביעה או לפחות על חלקם, הרי העדר הגילוי לחברת הביטוח אודותיהם יביא לתוצאה של ביטול הפוליסה, או ביטול חובתה של חברת הביטוח לשלם מכוחה.

14.     השאלה שיש לבחון אותה היא האם ה"ידיעה" של הבנק היא ידיעתם של הדירקטרים המועלים, כאורגאנים שלו.
אני סבורה כי לצורכי התביעה דנן, לא ניתן לקבוע כי ידיעתם של הדירקטורים המועלים צריכה להיחשב כידיעה של הבנק.

ההלכה הפסוקה באנגליה קבעה כי לשאלה האם דירקטור מעוול הוא אורגאן של החברה - אין תשובה אחידה:
“there is no automatic formula to be applied to answer this sort of question. The answer depends on the circumstances, i.e. upon the interpretation or construction of the relevant substantive rule" (Duetsche Ruckversicherung AG v. Walbrook Ins Co. (1996) 1WLR 1152, (1996) 1 All ER 791) ") Duetsche” :להלן ענין)


15.     מה הן, אם כן, הנסיבות שעל בית המשפט לבחון אותן לצורך מתן תשובה לשאלה הנ"ל? הן הבנק התובע והן חברת הביטוח טענו כי יש לבחון מהי התוצאה הראוייה והצודקת, תוך יישומם של שיקולים של מדיניות משפטית.

חברת הביטוח טוענת כי מאחר שכל הדירקטורים היו אחראים לנזק שנגרם לבנק (הדירקטורים החיצוניים ברשלנות, והדירקטורים ה"מועלים" - בביצוע הנזק), הרי שאין ולא היה בבנק אורגאן "תמים". לטענת חברת הביטוח, יש לקבוע כי הבנק ידע על מעשי המעילה, שכן כך תושג המטרה של הרתעה ויינתן תמריץ לבנק לפעול על מנת שמוסדותיו ייצגו נכונה את האינטרסים שלו.

מנגד, טוען הבנק כי המבחן צריך להיות האם למבוטח (כגוף נפרד מהאורגאנים שלו) נצמח יתרון (ביטוחי) כתוצאה מהמעילה. עוד נטען כי באיתור כוונת המבוטח, יש לתור אחר אותה כוונה המייצגת במכלול הנסיבות את טובתו כגוף עיסקי נפרד, שמטרתו לפעול לטובת עצמו.

16.     אני מעדיפה בהקשר זה את טענות הבנק. אני סבורה כי בחינת השאלה מיהו האורגאן של המבוטח צריכה להעשות לאור מכלול הנסיבות, תוך יישום שיקולי מדינויות משפטית. יש להביא בחשבון בענייננו, כי האינטרס הביטוחי של הבנק כגוף מבוטח, שונה מהאינטרס של הדירקטורים המועלים. העובדה כי הבנק - כאישיות משפטית נפרדת - יזכה בתגמולי הביטוח, לא תועיל לאף אחד מהדירקטורים. אחריות המבטח איננה שוללת כמובן את האחריות של אותם דירקטורים שנמצאו אחראים לנזקי הבנק - להפך, ככל שקייימים אחראים לנזק, חברת הביטוח עשויה לתבוע אותם בתביעת שיפוי.

17.     האינטרס הביטוחי המוגן באמצעות הביטוח, הוא האינטרס של הבנק בנפרד מהדירקטורים. זהו אינטרס של הלקוחות, של בעלי המניות ושל הנושים של הבנק.
זאת ועוד - כאשר מדובר במעילה של דירקטורים של הבנק בבנק עצמו, מובן שהדירקטורים לא יידעו - לא את הבנק כאישיות נפרדת מהם, ואף לא את חברת הביטוח, בדבר המעילה. המעילה שבהתייחס אליה נערך הביטוח היא כמובן תמיד אירוע שהמועל אינו מגלה דבר אודותיו.

כפי שנקבע באנגליה בענין Duetsche :
"In the ordinary course of business, those being defrauded do not know of that fact. If they did, they would not be defrauded"

לכן, קביעה לפיה ה"מועל" הוא האורגאן שידיעתו מיוחסת לבנק, מרוקנת למעשה במקרים כגון המקרה דנן את הביטוח מתוכן. ידיעתם של המועלים איננה צריכה להיות מיוחסת לבנק - שהוא בעל אישיות משפטית נפרדת, והאינטרסים שלו הם שונים. התוצאה איננה משתנה, גם כאשר מובאת בחשבון טענת חברת הביטוח לפיה גם הדירקטורים החיצוניים תרמו ברשלנותם לנזק. כאמור, האינטרס של הדירקטורים החיצוניים שונה מהאינטרס של הבנק כגוף מבוטח, מה עוד שאין טענה כי הדירקטורים החיצוניים ידעו על מעשי המעילה והמירמה.

18.     סיכומה של נקודה זו -חרף העובדה שהדירקטורים המועלים ידעו - ערב החתימה על פוליסת הביטוח - על מעשי מעילה, ולא גילו עובדות אלה לחברת הביטוח, לא ניתן לייחס את הידיעה שלהם לבנק - כגוף בעל אישיות ואינטרסים נפרדים. לכן, הסתרת העובדות והמענה הלא נכון לשאלון - אינם שוללים את זכותו של הבנק לקבל את תגמולי הביטוח.

האם הנזק התגלה בתקופת הביטוח?

19.     חברת הביטוח טוענת כי המעילות של הדירקטורים לא התגלו בתקופת הביטוח אלא לאחריה. כזכור, תקופת הביטוח הסתיימה ביום 7.8.1985.
ביום 14.8.1985, נתפס הבנק על ידי בנק ישראל. ביום 16.8.1985, הודיע הבנק לחברת הביטוח באמצעות סוכנות הביטוח על גילוי אי הסדרים והחשד למעילות.

כפי שיפורט להלן, הפוליסה דנן היא פוליסה בה נקבעו תנאים לענין מועד גילוי הנזק (פוליסה מסוג discovery).

כך, בסעיף 1 לחריגי הפוליסה נקבע כי:
"This policy does not cover:
1. Any loss not discovered during the period of the policy and any loss sustained prior to the Retroactive Date stated in the Schedule".

בס' 5 לכללים של הפוליסה נקבע גם כי על הבנק להודיע לחברת הביטוח על קרות המקרה לא יאוחר מ-30 יום מיום הגילוי:
"As condition precedent to their right to be indemnified under this policy, the assured shall, as soon as possible and in any event within 30 days after discovery by the Assured hereunder, give written notice thereof to the Underwriters. The assured shall also, within 6 months after such discovery, furnish to the Underwriters affirmative proof of loss together with full particulars".

(ההדגשות כאן ולהבא הן שלי, ר.ר.).

כפי שיובהר, אני סבורה כי הבנק לא הוכיח כי מעשי המעילה מושא התביעה "התגלו" על ידי הבנק בתקופת חלותה של הפוליסה. לכן, יש לדחות את התביעה.

גילוי- תנאי לכיסוי הביטוחי
20.     כאמור, פוליסת הביטוח דנן, היא פוליסה מסוג Discovery. לכן, היה על המבוטח - הבנק - לגלות את מקרה הביטוח בתוך תקופת הביטוח. הפוליסה איננה מכסה נזקים אשר התגלו לאחר תום תקופת הביטוח - אף אם הם נגרמו במהלך התקופה. זוהי הגדרת הסיכון שהצדדים קבלו על עצמם, ובית המשפט אינו צריך להתערב בה ולשנותה.

כך, בע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח', (נ"ז (4) 817 (להלן: "ענין שלזינגר") התייחס לבית המשפט העליון למבוטח שבוטח כנגד הסיכון שיחלה במחלת הסרטן. בפוליסה נקבע כי תנאי לתשלום הפיצויים הוא גילוי המחלה ואיבחונה בתקופת הביטוח. בית המשפט קבע כי "מקרה הביטוח" איננו כינונה של המחלה בגוף המבוטח, אלא גילוי המחלה.

בית המשפט קבע שם כי:
"חוזה הביטוח אינו מסתפק בקיומה של מחלה המקננת בגופו של המבוטח, אלא מחייב, לצורך גיבוש הזכות לתגמולים, את גילויה ואבחונה. תנאי זה גוזר את היקפו של הסיכון המבוטח ואת מסגרת הסיכונים והסיכויים שהצדדים לחוזה לקחו על עצמם... בהגדרת 'מקרה הביטוח' כגילויה של מחלת הסרטן ואבחונה נטל על עצמו המבוטח את הסיכון כי לא יזכה בתגמולים גם אם יהיה חולה, ובטרם נתגלתה המחלה...
מסקנה אחרת היתה משבשת את חלוקת הסיכונים בין הצדדים העומדת ביסוד ההתקשרות החוזית ביניהם והיתה התערבות חיצונית ביחסים החוזיים שיש בה כדי לערער את האיזון שנוצר בקשר ביניהם"

21.     ראשית, הבנק טען כי כל עוד הנזק נגרם בתקופת הפוליסה, הוא זכאי לתגמולי ביטוח. הבנק הפנה לפסיקה של בית המשפט העליון (ע"א 15/86 חיצוב נ' מנורה, פ"ד מ"ב (4) 666), שבה נקבע לטענתו כי אם הנזק נגרם בתקופת הביטוח, אין זה חשוב שעובדת הנזק או הקפו נעשו ידועים רק אחרי פקיעתה (ר' סעיף 27 לסיכומי הבנק). אולם, באותו מקרה לא היה מדובר בפוליסה מסוגdiscovery , בה נקבע תנאי מפורש (כפי שנקבע בפוליסה שבפנינו) לפיו על המבוטח לגלות את הנזק בתקופת הפוליסה. עוד יצוין כי בית המשפט שם ציין כי "... ישנן פוליסות שבהן תנאים לענין מועד גילוי הנזק: שמגבילות את הכיסוי לנזקים שהבחינו בהם בתקופה מוסכמת ומסויימת..."

22.     הבנק הוסיף וטען כי התוצאה לפיה אין כיסוי כאשר הנזק התגלה לאחר תום הפוליסה, עשויה להיות אבסורדית. הוא הפנה (בסעיף 19 לסיכומיו), לדוגמא של פוליסה המכסה ארוע של פריצה. הפריצה ארעה ביום האחרון של תקופת הביטוח. יום למחרת (כאשר הפוליסה כבר אינה בתוקף) מתגלה הפריצה. הבנק טען כי הטענה לפיה הפוליסה לא תכסה את האירוע הואיל והוא נתגלה למחרת תום תקופת הפוליסה, היא אבסורדית.

אינני מקבלת את הטענה. אני סבורה כי בפוליסה מסוג discovery שבה המבוטח נטל את הסיכון שתנאי לכיסוי הביטוחי הוא גילוי הנזק בתקופת הביטוח, המבוטח צריך - אם הוא מוצא לנכון - להבטיח את עצמו מפני מקרים שיתגלו לו לאחר תום הפוליסה (ולענין זה אין הבדל בין גילוי יום אחרי תום הפוליסה או שנה לאחר מכן). המבוטח יכול להגן על עצמו, בין היתר, על ידי התקשרות בפוליסה נוספת, מיד לאחר תום תקופת הביטוח. בענייננו, הבנק לא עשה כן - ובשל כך לא היה מבוטח בתקופה לאחר שתוקף הפוליסה פג.
"גילוי" - על ידי מי ?
23.     ס' 1 הנ"ל בפוליסה מתייחס ל-""loss discovered בלא להתייחס לשאלה על ידי מי. אולם, האמור בס' 5 לכללים שצוטט לעיל, מעלה כי הגילוי צריך להיות על ידי המבוטח - שכן המבוטח הוא זה שחייב בהתאם לס' 5 הנ"ל להודיע בכתב לחברת הביטוח תוך 30 יום מיום הגילוי על המאורע הביטוחי.

כך גם עולה מסעיף ההואיל השני שנקבע בפוליסה:
“Now We the Underwriters hereby under take and agree, subject to the following terms, exclusions, limitations and conditions, to make good of the assured, as stated in the Insuring Clause, in excess of the amounts of the deductibles stated to be applicable, such direct financial loss sustained by the Assured subsequent to the Retroactive Date and discovered by the Assured during the period of the Policy, and subject always to the policy Limits as stated in the Schedule”

הפרשנות לפיה המבוטח הוא זה שצריך לגלות את מקרה הביטוח, עולה בקנה אחד גם עם הוראת ס' 22 לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי על המבוטח להודיע למבטח מייד לאחר שנודע לו על קרות מקרה הביטוח.

הפוליסה מכסה, אם כן, נזקים שהתגלו על ידי הבנק המבוטח בתקופת הפוליסה.

24.     כדי לבחון מתי גילה הבנק את מקרי הביטוח, צריך לשוב ולבחון את השאלה מיהו בדיוק הגורם שצריך "לגלות" את מקרי הביטוח לצורך הסעיפים הנ"ל. יוער כי אם מקרי הביטוח "התגלו" בתקופת הביטוח, יהיה מקום לבחון את השאלה האם ההודעה אודותיהם נמסרה לחברת הביטוח במועד.

הבנק טוען, כי מכתב האישום שהוגש כנגד מר שטרן (אשר הודה בכל הנטען בו), עולה כי המעילות התגלו בתקופת הביטוח. לטענת הבנק נטען בכתב האישום כי ביום 4.8.85, הגיע לקוח בשם עמיחי לסניף הבנק, והגב' מונסה אמרה לו - לאחר בירור - כי מדובר במעילה.

לטענתו של הבנק, מכתב האישום כנגד מר שטרן, עולה גם כי גם הגב' מונסה היתה מודעת למעשיו של מר שטרן עוד לפני תום הפוליסה. כך, עולה מכתב האישום נגד מר שטרן כי לפחות מחודש מאי 1985, ידעה גב' מונסה כי חשבון השגויים נמצא ביתרת חובה של שלמעלה מ-3,302,000,000 שקלים, וכי מקורה של יתרת החובה בפעולות בנקאיות שבוצעו על ידי הנאשם בשם החברה האמריקאית.

הבנק טען עוד כי מעדותו של מר בר לב עולה, כי בנק ישראל ראה "דברים משונים" במשך מספר חודשים לפני שהבנק נתפס, ולכן ערך מעקב אחרי הבנק - מעקב שהסתיים בתפיסתו של הבנק.

25.     מנגד, טוענת חברת הביטוח כי לא ניתן לייחס את ידיעת הבנק ללקוחותיו. בטרם תפיסת הבנק על ידי בנק ישראל, לא ניתן לייחס גם ידיעות או אפילו חשדות של בנק ישראל - לבנק. לכן, לפי הטענה - האירועים בגינם תובע הבנק את חברת הביטוח התגלו לבנק רק אחרי תום תקופת הביטוח.

עוד נטען כי אם תתקבל טענת הבנק לפיה ה"גילוי" הוא הגילוי של מונסה אודות מעשיו של שטרן - כי אז יש לקבוע כי הגב' מונסה ידעה על מעילות עוד בטרם ההתקשרות בפוליסת הביטוח, ואם ידיעתה מיוחסת לבנק, כי אז אין תוקף לפוליסה בשל העדר גילוי של הבנק לחברת הביטוח.

חברת הביטוח הוסיפה וטענה, כי בהתאם להוראות הפוליסה, תוקפה של הפוליסה יפקע ביחס לכל עובד, ברגע שהמבוטח יודע על מעשה של אי יושר של אותו עובד. לכן, עם ה"גילוי" הנטען של מעשי המעילה, פג תוקפה של הפוליסה - לפחות ביחס למעשיו של מר שטרן.

כאמור, הבנק טען כי ניתן לקבוע כי הגילוי היה בתקופת הפליסה שכן היו לקוחות שידעו על המעילה, הדסה מונסה ידעה על המעילה של מר שטרן, ולבנק ישראל היו חשדות ביחס למעילה אפשרית, עוד בטרם נתפס הבנק על ידי בנק ישראל.

26.     ראשית, יובהר כי ככלל, אינני סבורה כי ניתן לייחס את ה"גילוי" לכל צד ג' שהוא מחוץ לבנק. כפי שהובהר לעיל, ה"גילוי" בהתאם לפוליסה צריך להיות על ידי המבוטח. המבוטח בהקשר זה הוא הבנק. ככלל, אם צדדים שלישיים כאלה או אחרים ידעו על מעשי המעילה או אף חשדו בקיומם - אין מדובר ב"גילוי" של המבוטח על המעשים.

בנק ישראל הוא צד ג' כזה, ככל שהדבר נוגע לתקופה עד לתפיסת הבנק על ידי בנק ישראל. לכן, אף בהנחה שהיו לבנק ישראל חשדות עוד בטרם תמה תקופת הביטוח - אין לחשדות אלה משמעות מבחינת הפוליסה, שכן בנק ישראל לא היה בתקופה זו ה"מבוטח".

27.     זאת ועוד, גם ככל שיש רלוונטיות לידיעה של בנק ישראל על מקרי המעילה, הרי שבנק ישראל לא "גילה" את דבר המעילות עד למועד בו הוא תפס את הבנק, או לכל היותר יום או יומיים קודם לכן.
כך עולה בין היתר עדותו של מר אבלס, ששימש כראש צוות ביקורת אשראי ובטחונות בבנק ישראל, במשפט שנוהל נגד הדירקטורים (ת"א 400/89 , בעמ' 482-483 לפרוטוקול, מוצג י"ט לתצהירי הנתבעות). מר אבלס העיד שם כי "...בסדר גודל של 12 לאוגוסט או 13 לאוגוסט הגיעו ידיעות מתוך בנק ישראל שבנק צפון אמריקה משתמש בצורה מאסיבית בהלוואות. המשמעות של הדבר הזה שבנק נכנס לאיזה שהם קשיים ונזילות עסקית.... לא תפסנו מיד את הבנק אלא חיכינו ... ואז נכנסנו צוות מתוגבר שעשה בדיקה בכל ספרי החשבונות ... עדיין לא רצינו לתפוס את הבנק ... ... ובכך התחיל התהליך של תפיסת הבנק".

המסקנה לפיה מדובר לכל היותר בחשדות, עולה אף מעדותו של מר ברלב, שהעיד מטעם הבנק, ושעדותו היתה שונה בהקשר זה מעדותו של מר אבלס שהובאה לעיל. מר בר לב העיד כי בנק ישראל עקב אחרי הפעילות בבנק "במשך מספר חודשים רב" (עמ' 8 לפרוטוקול), וכי "אפשר להגיד שידעו כבר ב-83 ו-84 על כל מיני מאורעות", וכי "אני טוען שהגילוי התחיל כבר ב-83-84... בנק ישראל התחיל לגלות את העניינים האלה...".

מסקנה זהה עולה גם מקביעת כב' השופט בזק בת"א 400/89 לפיה "המעשים הפסולים התגלו רק כאשר נתפס הבנק על ידי בנק ישראל, ועל כן מתחילה תקופת ההתיישנות מהיום שבו נודעו לתובע עובדות אלו".

28.     המועד בו הבנק נתפס על ידי בנק ישראל היה כאמור ביום 14.8.1985. ההודעה בכתב לחברת הביטוח על ידי בנק ישראל (שבשלב זה כבר פעל מטעם הבנק) נמסרה יומיים לאחר מועד זה. לכן, גילוי מקרה הביטוח היה לאחר תום תקופת הביטוח על פי הפוליסה, והפוליסה איננה מכסה את המקרים מושא התביעה.

29.     יוער כי מפסה"ד בענין שלזינגר שאוזכר לעיל (בעמ' 845-846), עולה כי יכולות להיות נסיבות בהן הנזק מתגלה במהלך תקופת הביטוח על-ידי צד שלישי, אלא שגילוי זה אינו מובא לידיעת הצדדים - בשל טעות, ואז יהיה המבוטח זכאי בכל זאת לתגמולי הביטוח. באותו ענין הובאה הדוגמא של מבוטח אשר נערכה לו בדיקה לצורך בירור האם הוא חולה במחלת הסרטן. תוצאות הבדיקה הגיעו לידיעת הגורם הרפואי במהלך תקופת הביטוח, ועלה מהן כי המבוטח אכן חולה במחלה. עם זאת, בשל טעות לא הגיעו תוצאות הבדיקה למבוטח. בנסיבות כאלה, נפסק כי ניתן לקבוע שהתקיים מקרה הביטוח.

גם אם ייטען כי יש ללמוד מהלכה זו לעניננו (טענה שלא הועלתה על ידי בא-כח הבנק) - אין בה כדי לשנות ממסקנת פסק דין זה. זאת, משום שבענייננו, לא היה צד ג' - כדוגמת הגורם הרפואי בענין שלזינגר, שידע על ה"מחלה" שקיננה בבנק - קרי ידע על המעילות. לכל היותר ניתן לדבר על צד ג' (בנק ישראל) שחשד בקיומן של המעילות. חשד כזה משול לכל היותר לחשד שהיה לרופא המטפל במבוטח, כי יתכן שהוא חולה במחלת הסרטן. אין די בחשד של בנק ישראל כדי לאפשר קביעה לפיה בנק ישראל ידע על המעילות.

30.     כאמור, הבנק טען כי יש לקבוע כי הנזק התגלה במהלך תקופת הביטוח גם לאור ידיעותיה של הגב' מונסה ביחס למעילות. כפי שהובהר לעיל, מובן כי הדירקטורים המועלים ידעו על מעשי המעילה כאשר אלה קרו. אף על פי כן, לא יוחסה הידיעה שלהם לבנק - לצורך חובת הגילוי הטרום חוזית החלה על הבנק כלפי חברת הביטוח.

אינני סבורה - כפי שטוען ב"כ הבנק - כי "התשובה לשאלה מי מייצג את כוונת הבנק לענין גילוי הנזק מחד גיסא ולענין חובת מתן הגילוי בהצעת הביטוח מאידך גיסא, עשויה להשתנות בהתאם לעיתוי הזמנים והנסיבות" (ס' 15 לסיכומי התשובה).

אני סבורה, כפי שהובהר לעיל, כי לא ניתן לייחס לבנק את ידיעותיהם של הדירקטורים המועלים. מסקנה זו צריכה לפעול הן ביחס לידיעה על המעילה והגילוי אודותיה בטרם עריכת חוזה הביטוח, והיא צריכה לחול באופן מקביל גם ביחס ל"גילוי" המעילה בהתייחס לס' 1 לעיל לפוליסה. לכן, אין משמעות לידיעה של הגב' מונסה על המעילות לצורכי ה"גילוי" על-ידי הבנק.

פרשנות המונח "גילוי"
31.     בשולי פרק זה, נתייחס לטענת בא-כח הבנק, כי בפוליסה אין הגדרה למונח "גילוי", ועל כן יש לפרש מונח זה לאור כלל הפרשנות לרעת המנסח.

יש לציין כי בהתאם להלכה הפסוקה (לרבות הפסיקה שהובאה על-ידי הבנק בסעיף 24 לסיכומיו), כלל הפרשנות "לרעת המנסח" יחול רק כאשר בית המשפט מתקשה לאתר את תכלית החוזה (ע"א 779/89 שלו נ. סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ח(1) 221). יתרה מזאת, כאשר הפרשנות לה טוען המנסח היא הגיונית ותואמת את רוח המסמך ותכליתו, ואילו הפרשנות האחרת אינה עומדת בדרישה זו, היא תועדף, אפילו היא נוחה למנסח המסמך (ע"א 631/83 המגן נ' מדינת הילדים, פ"ד ל"ט (4) 561). באופן דומה נקבע בספרו של פרופ' ברק כי משקלה של החזקה כי תכלית החוזה היא להשיג תוצאות סבירות והגיוניות, גוברת על החזקה שתוצאותיה לרעת המנסח (ר' א' ברק, פרשנות במשפט, פרשנות החוזה (ירושלים, 2001), בעמ' 629).

32.     בענייננו, אני סבורה כי יש להעדיף את הפרשנות הסבירה של המונח "גילוי" - הפרשנות לפיה ניתן למונח המובן הטבעי והרגיל ואין מקום לפרשנות אחרת של המונח שתהיה ל"רעת המנסח" - (לענין פרשנות אובייקטיבית של פוליסות ביטוח - ר' רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום נ' מרכז משען ואח', פ"ד נ"ב (4) 157 (להלן: "ענין משען"; לענין הכלל לפיו יש לתת ללשון הפוליסה את מובנה הטבעי והרגיל ר' ברק, פרשנות החוזה, בעמ' 586-578).

זאת ועוד, קבלת טענת הבנק משמעה כי בית המשפט יפרש את המונח "גילוי" גם כחשד בלבד של צד שלישי שאינו המבוטח עצמו, או כגילוי מצד העובד שבצע את מעשה המרמה. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי פרשנות כזו אינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות ההגיונית והסבירה של פוליסת הביטוח.

האם תוקפה של פוליסת הביטוח הוארך?

33.     ענין נוסף שיש לבחון אותו בהקשר זה, הוא השאלה האם תוקפה של פוליסת הביטוח הוארך. אם הוארך תוקף הפוליסה, כי אז הגילוי של הנזק נעשה בתקופת הפוליסה, והכיסוי הביטוחי לא יישלל מהבנק.

הבנק טוען כי הפוליסה "על פי טבעה היתה אמורה להתחדש עם תום תקופת הביטוח לשנה נוספת להמשך הכיסוי הביטוחי". הבנק טוען כי סמוך לתום תקופת הביטוח, הוא שלח "בקשת חידוש" לחברת הביטוח ולסוכנות, בה התבקשה חברת הביטוח לחדש את הפוליסה. לטענת הבנק, העד מר ברזילי שימש כשלוח של חברת הביטוח באותו מועד. שתיקת חברת הביטוח צריכה להחשב כקיבול מטעמה להצעת הבנק.

עוד נטען כי כוונת הצדדים בעת חתימת חוזה הביטוח היתה להמשכיות הפוליסה, ורציפות הכיסוי הביטוחי, שאינו ביטוח אקראי לשנה אחת.
הבנק טען גם כי הוצגו שתי תוספות לפוליסה בהן קיים המושג renewal date שהוא 7.8.1985. מושג זה מעיד על כוונת הצדדים כי הפוליסה תחודש באופן אוטומטי.

מנגד, טענה חברת הביטוח כי תקופת הביטוח בהתאם לפוליסה היתה שנה - עד 7.8.1985, וכי הפוליסה לא חודשה, ולא "התחדשה מעצמה".

34.     אני סבורה כי יש לקבל את טענותיה של חברת הביטוח בהקשר זה, ולקבוע כי הפוליסה לא חודשה לתקופה נוספת.

כאמור, לטענת הבנק נשלחה על-ידיו הודעת חידוש לחברת הביטוח. מדובר במכתב מיום 21.7.1987 (נספח ט"ו לתצהיר מר בר-לב; להלן : "הודעת הבנק").

35.     בענין זה קובע סעיף 9(ב) לחוק חוזה הביטוח כי "הוסכם על תקופת הביטוח והציע המבוטח למבטח בכתב, לא יאוחר מ-30 ימים לפני תום התקופה, להאריך את הביטוח לתקופה שנקב בהצעתו, רואים את המבטח כמסכים להארכה אם לא הודיע למבוטח בכתב תוך 15 ימים ממסירת ההצעה, על סירובו"

סעיף זה (אשר בא-כח הבנק לא הפנה אליו בתמיכה לטענותיו), לא חל בענייננו.

ראשית, תנאי להחלת הסעיף (מועד שליחת הודעת הבנק) לא התקיים - כאמור, לטענת הבנק, הודעתו נשלחה ביום 21.7.1985 כאשר תקופת הפוליסה הסתיימה ביום 7.8.1985.
     שנית, לא ניתן לראות בהודעה זו בקשת חידוש.
זאת מאחר שבהודאת הבנק, שהבנק טוען כאמור כי היא נשלחה לחברת הביטוח, בקש הבנק להגדיל את סכום הביטוח לכל נזק עד לסך של 1,500,000$. מובן כי בקשה כזו מעידה על כך שהבנק הבין שמדובר בהצעה לפוליסת ביטוח שונה, שתנאיה שונים, ושלצורך קבלתה נדרש משא ומתן בין הצדדים.

36.     זאת ועוד, הבנק לא הוכיח כי הודעת הבנק נשלחה לחברת הביטוח. מעדותו של העד מר בר לב עולה כי מדובר במסמך שנמצא בבנק (ר' ס' 21 לתצהיר עדותו הראשית של העד). העד הודה כי הוא לא ברר האם הודעה זו נשלחה לחברת הביטוח, מתי ובאיזה אופן (ר' בעמ' 2-4 לפרוטוקול הדיון מיום 7.1.07). כך, מר בר לב העיד כי הוא סבר כי הבנק המשיך להיות מבוטח בין היתר מאחר ש"לפי הערכתי, בזמן שהבנק הגיש מסמך שהוא היה שבועיים או שלושה לפני תום התקופה, זה ההרגשה, ההערכה שלי שכך, מקובל, שהוא הגיש בקשה להמשך הטיפול באותו מקום... (בעמ' 3 לפרוטוקול). העד המשיך והעיד: "ש. יש לך אינדיקציה שזה אצל AGF... ת. לא, אין לי אינדיקציה ... ש. מה אתה עשית בשביל לנסות ולברר אם הטופס הזה באמת, הועבר ל-AGF... ת. לא עשיתי פעולות מיוחדות בשביל לברר את זה" (בעמ' 4 לפרוטוקול).

יצוין כי לטענת חברת הביטוח, עולה מתצהירו של מר אבינועם טוקטלי ז"ל, ששימש כמנהל בנתבעת מס' 2 (אשר צורף כנספח א' לתצהיר מר ראדון) כי הודעת הבנק מעולם לא התקבלה אצל חברת הביטוח. אולם, איני סבורה כי יש לתת משקל לראיה זו, מאחר שהעד הנ"ל לא נחקר על תצהירו.
מטעמים אלה לא ניתן לקבוע כי ניתן לראות בשתיקת חברת הביטוח הסכמה לחידוש תקופת הביטוח, בהתאם לתנאי סעיף 9 לחוק חוזה הביטוח.

37.     המסקנה כי פוליסת הביטוח איננה מתחדשת מאליה, מתחזקת לאור חוות דעת המומחה של מר שני, מטעם חברת הביטוח, ביחס לנוהג המקובל בפוליסות מסוג זה. מר שני העיד כי "בביטוח מסוג זה אין חידוש אוטומטי" (ר' ס' 2ז' לתצהירו), שכן בכל חידוש של ביטוח מסוג זה, מתקיימת שקילה מחדש של העסקה (וודאי שהדברים נכונים כאשר הבנק בקש להגדיל את סכום הביטוח). העד הסביר כי העובדה שמדובר בפוליסה לשנה אחת היא "הנוהג העולמי בתחום הזה", כאשר תאריך ה-renewal המצויין בפוליסה הוא "תזכורת למבוטח כדי להזכיר לו שעליו לחדש את הביטוח שלו" (עמ' 138 לפרוטוקול, שורה שורות 24-27). כידוע, נוהג הוא אמצעי עזר לגיטימי לפרשנות הסכמים (ר' ס' 26 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973), מה עוד שאין בעניננו עדויות ביחס לאומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים עצמם.

38.     מר ברזילי שטיפל בענייני הביטוח מטעם הבנק, העיד כי לקראת החידוש הוא ניהל משא ומתן עם סוכנות הביטוח "איחוד" ביחס לחידוש הפוליסה על ידיהם. העד העיד כי במסגרת זו הוא יצר "כימיה נהדרת" עם איחוד, וכי בשלב זה "AGF יצאה מהתמונה" (עמ' 76 לפרוטוקול, שורות 1-6).

לעדותו זו של מר ברזילי יש חשיבות גם בהתייחס לטענה נוספת של הבנק, לפיה היה על חברת הביטוח להודיע לבנק על סיומה הצפוי של הפוליסה. בענין זה טוענת חברת הביטוח כי לא חלה עליה כל חובה - בין על פי דין ובין על פי נוהג - להודיע למבוטח על תום פוליסת הביטוח. אולם, מעבר לכך, התנהלותו הנ"ל של מר ברזילי, והמשא ומתן שהוא קיים עם סוכנות "איחוד", מעידות על כך כי הבנק באמצעות הנציג שטיפל בענייני הביטוח מטעמו, היה מודע לכך שתוקפה של הפוליסה עומד לפוג. הבנק לא התכוון לכך שהפולסה תחודש באופן אוטומטי על ידי חברת הביטוח, אלא הוא התכוון לשאת ולתת על חידוש הפוליסה גם עם גורמים אחרים.

יוער עוד כי בענין דומה נקבע כי כאשר המבוטח ניהל משא ומתן עם מבטח חלופי במטרה לקשור חוזה ביטוח חדש, עובדה זו עשויה לסכל את טענתו כי חוזה הביטוח התחדש באורח "אוטומטי" לתקופה נוספת (ר' ה"פ (ירושלים) 216/93 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כרך לב (3) 636 וכן י' אליאס דיני ביטוח (2002 בעמ' 252 והערות שם).

39.     ב"כ הבנק טען כי ה"ראיה" שחברת הביטוח הסתמכה עליה כהוכחה למו"מ עם סוכנות איחוד - טלקס מיום 26.7.1984, איננה ראיה קבילה. זאת הן משום שמדובר במסמך לא קריא, והן משום שהוא לא הוגש על ידי מי שערך אותו. הבנק התנגד גם להגשת המכתב מיום 12.8.1985, שכן הוא אינו מעיד על משא ומתן עם סוכנות איחוד, וודאי לא על כך שהיה מדובר בנושא "סגור".

עם זאת, ב"כ הבנק מודה בסיכומים מטעמו כי איחוד פנתה לברוקר לומדוני ונענתה בטלקס המבקש לדעת בין היתר אם היא הסוכנות היחידה של הבנק, בטרם הוא יפנה לשוק הביטוח.

די בעובדות אלה - בהן הבנק מודה - כדי להוכיח כי הבנק פנה לסוכנות איחוד ביחס לפוליסת הביטוח לשנה 1985/1986. מכאן עולה כי הבנק היה מודע לכך שתוקפה של הפוליסה עמד לפוג (אף שלא קבל הודעה על כך מחברת הביטוח), וכי הבנק לא התכוון בהכרח לשוב ולהתקשר עם חברת הביטוח בפוליסה נוספת, אלא הוא התכוון לנהל משא ומתן ביחס לפוליסה לשנה הבאה. מכאן, שבתום תקופת הביטוח, כאשר לא היתה הסכמה מפורשת בין הבנק לבין חברת הביטוח על פוליסה לשנה נוספת (ואין טענה כי היתה הסכמה מפורשת כזו), לא היה הבנק מבוטח עוד על ידי חברת הביטוח.

40.     אינני סבורה כי ניתן לקבוע בנסיבות אלה, כי הבנק היה מכוסה בביטוח על ידי חברת הביטוח - וכל שנותר היה להפיק מסמך רישמי. בהעדר הסכמה בין הצדדים על ביטוח לשנה נוספת, המסקנה הינה כי הבנק לא היה מבוטח לאחר תום תקופת הביטוח על ידי חברת הביטוח. העובדה כי חברת הביטוח הוציאה את הפוליסה מושא התביעה רק בחודש נובמבר 1984 - איננה רלוונטית, שכן ביחס לשנים 1984/1985 אין חולק כי חברת הביטוח הסכימה לבטח את הבנק - מה שאין כן ביחס לשנים 1985/1986.

עוד יצויין כי המונח "renewal date" המופיע בתוספות לפוליסה, אין בו כדי לשנות את מסקנתי כלעיל. גם העובדה שחידוש הפוליסה היה מזכה את הבנק בסך של 20,000$, אין בה כדי לשנות את המסקנה הנ"ל. זאת משום שכפי שהובהר אני סבורה כי חומר הראיות בכללותו מעיד על כך שהן חברת הביטוח והן הבנק לא היו סבורים כי חוזה הביטוח ייתחדש מאליו.

41.     יצוין כי לאור הקביעה לפיה הנזק התגלה לאחר שפג תוקפה של הפוליסה, אין עוד צורך לדון בשאלה האם עמד הבנק במועד בו היה עליו להודיע לחברת הביטוח על מקרה הביטוח (תוך 30 יום ממועד הגילוי), ומה ההשלכה של איחור אפשרי של הבנק בהודעה.

כיסוי המעילות - פעולות של דירקטורים או של עובדים?

42.     חברת הביטוח טענה גם כי יש לדחות את התביעה, משום שפוליסת הביטוח חלה רק על מעשים שבוצעו על ידי עובדי הבנק. לטענתה, המעשים שבוצעו במקרה הנוכחי, בוצעו על ידי דירקטורים בבנק, ולכן הפוליסה איננה מכסה אותם.

מנגד, טוען הבנק כי אף שהמעשים בוצעו על ידי דירקטורים, הפוליסה מכסה את הנזקים שנגרמו כתוצאה מהם, שכן הם בוצעו על ידי המזיקים בכשירותם כעובדים של הבנק, ולא בכשירותם כדירקטורים. לאור המסקנה שבפרק הקודם- אין עוד צורך לדון בטענה זו, ונתייחס אליה רק למען שלמות התמונה.
כעולה מכתב התביעה, הנזקים מושא התביעה בוצעו על ידי המעוולים הבאים:
מר משה שטרן - כיהן כמנהל סניף ירושלים של הבנק, חבר דירקטוריון וחבר מינהלת הבנק;
הגב' הדסה מונסה - כיהנה כמשנה למנכ"ל הבנק. החל מיום 5.1.85, שימשה כמנכ"ל בפועל של הבנק. היא היתה חברה בדירקטוריון הבנק;
מר יהושע הלפרין - כיהן כיושב ראש מינהלת הבנק, וחבר בדירקטוריון הבנק;
מר דוד צפריר ז"ל - כיהן כמנכ"ל הבנק.

43.     בהתאם לפוליסת הביטוח, על חברת הביטוח לפצות את הבנק בגין נזקים שנגרמו:
"By reason of and solely and directly caused by one or more dishonest or fraudulent acts of any of Employees of the Assured, which are committed with the manifest intent of making, and which result in improper personal financial gain for themselves wherever committed and whether committed alone or in collision with others, including loss of property through any such acts of any such Employees…"

כן יש לציין את החריג המופיע בס' 2 לפרק החריגים בפוליסה, שעל פיו נזקים שנגרמו על ידי דירקטורים - בין שהם עובדים ובין אם לאו (whether or not an Employee) באופן מלא או חלקי (wholly or partially) אינם מכוסים :
“This policy Does not cover:…
2. Any loss resulting wholly or partially from any act or default of any Director or Directors of the Assured whether or not an Employee”

הבנק טוען כי "עובד" הוגדר בפרק ההגדרות בפוליסה, בסעיף 3 בו, כ:
"one or more of the Assured officers, clerks, servants and other employees while employed by the Assured".

44.     לטענת הבנק, בהגדרה זו אין כל הסתייגות ממנה ניתן ללמוד כי "עובד" אינו כולל דירקטור.
לאור ההגדרה הזו, יש לפרש את החריג בפוליסה (ס' 2 לפרק החריגים), כמתייחס לנזק שנגרם מפעולה של דירקטור - בין אם הדירקטור הוא עובד ובין אם אינו עובד. מאחר ש"עובד" עשוי לכלול גם דירקטור, יש לקבוע כי החריג אינו חל על עובד שהוא דירקטור, כאשר המעילה שלו בוצעה בתוקף תפקידו כעובד של הבנק, בלא קשר לתפקידו כדירקטור.

לחלופין טוען הבנק, כי אם מדובר בסייג או חריג לחבות המבטח, הרי שמכוח ס' 3 לחוק חוזה ביטוח, היה על חברת הביטוח להבליט את הסייג, ומאחר שלא היתה הבלטה נאותה שלו - אין לסייג תוקף.

45.     חברת הביטוח טוענת כי הבנק עצמו טען במשפט הדירקטורים, כי הנזק נגרם לבנק כתוצאה מרשלנותם של הדירקטורים החיצוניים. הכיסוי בפוליסה הוא רק לנזק שנגרם אך ורק (solely) על ידי מעשה לא ישר של עובד. הנזקים במקרה דנן נגרמו גם כתוצאה מרשלנותם של הדירקטורים החיצוניים, ולכן הפוליסה אינה מכסה אותם.

חברת הביטוח טוענת עוד, כי בפוליסה מוגדר "עובד" באופן שאינו כולל דירקטור. כן נטען כי הנזק התאפשר כתוצאה ממעמדם של הדירקטורים ככאלה, וכתוצאה מהעדר פיקוח של הדירקטוריון, ומכך שהדירקטוריון לא שימש כדירקטוריון, וכל תפקידיו הופקדו למעשה בידי הנהלה הפעילה של הבנק (כפי שנפסק במשפט הדירקטורים).

עוד טענה חברת הביטוח כי אי מתן כיסוי למעשים של דירקטורים, איננו חריג בפוליסה, אלא אחד ממרכיבי ההגדרה של מקרה הביטוח. על כל פנים, כך נטען, גם אם מדובר בחריג, הוא עומד בדרישות הצורניות לחריג, והבנק כמבוטח היה מודע לו.

46.     השאלה העיקרית שיש להכריע בה במחלוקת שלעיל, היא שאלה פרשנית. יש לבחון את הפוליסה כדי לקבוע האם היא אמורה לחול רק כאשר מדובר במעשה שבוצע כולו ובאופן בלעדי על ידי עובדים של הבנק (זו טענתה של חברת הביטוח), או שמא המילים solely and directly מתייחסות למעשי התרמית שבוצעו תוך כוונה לרווח אישי (זו טענת הבנק).

אני סבורה כי יש לקבל את הפרשנות המוצעת על ידי הבנק. קריאה של סעיף הפוליסה שהוזכר לעיל, מעלה כי החריג מתייחס למעשים שבוצעו אך ורק - solely- על ידי עובדים, ושנועדו לרווח אישי לאותם עובדים. יתרה מזאת, קבלת פרשנות הסעיף כך שהפוליסה לא תכסה מעשים שבוצעו על ידי עובדים יחד עם אחרים - היא הרחבה שתרוקן כמעט בתוכן את הכיסוי הביטוחי, ואף מטעם זה אינני סבורה שיש לקבלה.

47.     אינני מקבלת את הטענה לפיה הסיכון שנוצר במקרה דנן הוא סיכון האופייני לדירקטורים. העובדה שהדירקטוריון לא פיקח על המועלים, תוך שהוא הפקיר את כל תפקידיו והעביר אותם הלכה למעשה להנהלה הפעילה של הבנק, אינה מעידה על כך שמדובר בסיכון האופייני לדירקטורים. הסיכון שבדירקטוריון רשלני איננו אופייני למעילות של דירקטורים דווקא, אלא קיים גם במקרה בו המועלים הם עובדים גרידא.

את החריג בסייג לעיל יש לפרש לאור האמור- כחל על נזקים שבצעו דירקטורים (בין אם הם עובדים ובין אם לא) - בכשירותם ככאלה. החריג אינו חל על פעולות של דירקטורים כעובדים - שכן הסיכון הנובע מפעולות אלה הוא סיכון דומה בפעולותיהם לסיכון בפעולותיהם של עובדים אחרים.

האם הכיסוי המקסימלי הוא בסך מיליון דולר?

48.     בין הצדדים התעוררה מחלוקת בנוגע לסכום הביטוח, בהנחה שהפוליסה חלה ומכסה את המקרים מושא התביעה. לטענת הבנק מדובר בסכום של 1,000,000$ לכל מקרה של מעילה, לעומת למקרים של זיוף כספים ורשלנות מקצועית שבהם הכיסוי הינו בסכום של 1 מליון דולר במצטבר. לטענת חברת הביטוח הכיסוי הוא בסכום כולל של 1,000,000$.

כאמור לעיל, אני סבורה כי תביעתו של הבנק להידחות. לכן, הדיון בפרק זה ייעשה למעלה מן הצורך ויובאו עיקרי הדברים הנוגעים לפרשנות הנכונה של הפוליסה בהקשר זה.

49.     סכום הביטוח הוגדר בפוליסה כך:

“SUM INSURED: 1,000,000$ ultimate net loss each and every loss But limited in the aggregate during the period of insurance to 1,000,000$ in respect of counterfeited currency and in respect of Professional Indemnity”

מלשון הסעיף עולה כי סכום הפוליסה הוא מליון דולר בגין כל נזק (each and every loss), אך הוא מוגבל לסכום ביטוח של מליון דולר בכל הנוגע למעשי זיוף ורשלנות מקצועית.

הבנק גם הפנה לסעיף ההשתתפות העצמית אשר קובע כי :
“DEDUCTIBLE: 50,000$ each and every loss, but in respect of Professional Indenity 10% of each and every loss subject to a minimum deductible of 50,000$ “

לטענת הבנק, גם מסעיף זה עולה ההבחנה בין השתתפות המבוטח בגין שיפוי לכל נזק, לבין השתתפות כלית כאשר מדובר במקרים של אחריות מקצועית.

50.     הבנק הוסיף וטען כי העדים מטעם חברת הביטוח הודו כי סכום הביטוח הוא מליון דולר לכל מקרה ומקרה (ר' עדות דן ברזילי, בעמ' 63 לפרוטוקול).

הבנק תמך את טענותיו במקרים שונים של פסקי דין מאנגליה שבהם פורשו המילים each and every loss (או צרוף מילים זהה), כך שהכיסוי הביטוחי צריך לחול בכל מקרה ומקרה שבו נגרם נזק (ר' סעיפים 92-96 לסיכומי הבנק). פסיקה זו מתבססת, בין היתר על הכלל לפיו יש לפרש את פוליסת הביטוח לטובת המבוטח.

51.     חברת הביטוח טענה מנגד, כי הפוליסה מכירה במפורש באפשרות, ש"נזק" כהגדרתו בפוליסה, שמקורו במעשה או בסדרת מעשים של עובד שעשה בעצמו או יחד עם אחרים, יהווה נזק אחד.





חברת הביטוח הפנתה לסעיף 4(A) 1 לפוליסה שכותרתו "Limit of Liability” הקובע כי:
“…the total liability of the underwriters on account of any loss or losses or series of losses caused by acts or omissions of any person whether one of the employees of the assured or not , or acts or omissions in which such person is concerted or implicated (and treating all such losses up to discovery as one event) shall not exceed the limit of indemnity … stated on the schedule”

כמו כן, סעיף ביטוחי 1 מקנה לבנק שיפוי בגין נזק פיננסי ישיר שנגרם כתוצאה מ:
“one or more dishonest or fraudulent acts of any employer committed either alone or in collusion with others”

לטענת חברת הביטוח, כאשר מדובר בנזק שנגרם מאירוע אחד, בהתאם לתנאי הפוליסה, יש לפצות את המבוטח בסכום הביטוח המקסימלי של מליון דולר.

על פי הטענה, מקורו של כל הנזק מושא התביעה הוא אחד - התנהלות הדירקטוריון של הבנק.
חברת הביטוח אף הפנתה לפסיקה מאנגליה, ממנה לטענתה עולה כי המשתנה החשוב לצורך "מנין הנזקים" הוא הקשר הסיבתי בין גורמי הנזק השונים. כאשר קיים קשר סיבתי בין הארועים, יש לקבוע כי מדובר במקרה אחד, אף אם גורמי הנזק השונים לא פעלו בסמיכות זמנים או מקום (ר' בעמ' 74 לסיכומי חברת הביטוח).

52.     מדובר במחלוקת בדבר פרשנות הפוליסה - פרשנות המונח -"each and every loss”.
כוונתם הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים לפוליסה לא הוכחה, ולכן יש לפרש את פוליסה בפרשנות אובייקטיבית, שתשקף את המסקנה הסבירה ההגיונית וההוגנת לפרשנות המונח הנ"ל (לכללי הפרשנות שיש להחיל על פוליסות ביטוח ובכלל זה כללי הפרשנות האובייקטיבית - ר' ענין משען)

אני סבורה כי לאור כללי פרשנות אלה, על חברת הביטוח לפצות את הבנק בגין כל נזק שארע כתוצאה ממסכת עובדתית של מעשים שיש ביניהם קשר סיבתי, בין אם מבחינת אופי המעשים, ובין אם מבחינת מבצעי העוולה. תוצאה זו עולה בקנה אחד עם התנאי שנקבע בסעיף 4(A)1 לפוליסה שצוטט לעיל.

53.     לא מקובלת עלי טענת חברת הביטוח כי יש לראות את כל מעשי המעילה כמסכת עובדתית אחת של מעשים בעלי קשר סיבתי משותף.

מפסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בת"א (400/89), עולה כי מדובר ביותר מ-40 מעשי מעילה. בית המשפט אפיין את המעשים במספטר קטגוריות עיקריות:

א.      א. מתן אשראי לבעלי ענין בלי בטחונות נאותים - בפסק הדין מפורטת פעילות של מתן אשראים לתושבי חוץ ללא בטחונות, מתן אשראי לבעלי ענין, ללקוחות ולקבוצות של מקורבים.
ב.      ב. הוצאת סכומים מהבנק על ידי מעשי מרמה וזיוף - בפסק הדין מפורטים מקרים של זיוף ערבויות בנקאיות של הבנק ופירעונן, משיכת כספים שלא כדין מחשבונות, המרת שטרות שלא כדין.
ג.      ג. ויסות מניות הבנק על-חשבון הבנק, במטרה לקדם אינטרס של בעלי ענין בבנק- עבור ויסות המניות בבנק, נלקחה הלוואה בסכום של 10 מליון דולר על-ידי חברה הקשורה לדירקטורים. הלוואה זו הוחזרה על ידי הבנק. מפסק הדין עולה כי סכומים אלה נמשכו מהבנק מחשבונות שונים במרמה.

יצוין כי אפיון דומה של מעשי המרמה נעשה על-ידי הבנק, בכתב התביעה שהוגש על-ידו בת"א 400/89 (סעיף 9 לכתב התביעה, נספח ו' לכרך הראיות השלישי מטעם הבנק).

חלק מהמעשים נעשו על-ידי חלק מהדירקטורים, חלקם נעשו במשותף. כמו כן, קיימת לעיתים חפיפה בין הקטגוריות השונות.

לצורך חישוב תגמולי הביטוח, אני סבורה כי היה מקום, לו היתה תביעת הבנק מתקבלת, לאפיין את מעשי המעילה בהתאם לקטגוריות אלה, ולבחון בכל קטגוריה בין אילו מקרים ניתן למצוא קשר סיבתי - מבחינת רצף הארועים, משך הזמן שהם התרחשו, והמבצעים שלהם, וזאת, בין היתר לאור כתבי האישום שהוגשו, ובהתאם לקביעות בית המשפט המחוזי .

סוף דבר - לאור האמור לעיל בפסק דין זה - התביעה נדחית.
התובע יישא בהוצאות הנתבעות בסך 50,000 ש"ח + מע"מ.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח כפל

  2. ביטוח חטיפה

  3. ביטוח ציורים

  4. ביטוח מבנה עסק

  5. ביטוח תיקון גג

  6. ביטוח נזקי מים

  7. ביטוח נזק בזדון

  8. תקן עבודה

  9. סרבני עבודה

  10. רציפות בעבודה

  11. התנכלות בעבודה

  12. מתח מתמשך בעבודה

  13. שיבוץ מחדש בעבודה

  14. עבודה פרטית נוספת

  15. עבודה ברוחות חזקות

  16. יחסי עבודה משולשים

  17. ביטול עבודות נגרות

  18. שמירת רציפות בעבודה

  19. קרבה משפחתית בעבודה

  20. ביטוח מעילות עובדים

  21. חוק פיקוח על העבודה

  22. אי הגעה בזמן לעבודה

  23. הפסקה בעבודה לפי חוק

  24. מכתב סיום עבודה בהסכמה

  25. תשלום על עבודות אחזקה

  26. תביעה על עבודות נגרות

  27. החלקה על הרצפה בעבודה

  28. תשלום על הפסקה בעבודה

  29. אי הגעה לעבודה עקב גשם

  30. שחרור עובד מעבודה בשבת

  31. עבודות הטיית נהר הירדן

  32. מאמרים בנושא יחסי עבודה

  33. יחסי עבודה ברשות השידור

  34. תביעה להשבת עובד לעבודה

  35. אי תשלום על עבודת תיקון

  36. חסימת כניסה למקום עבודה

  37. פיקוח על שיטת עבודה בטוחה

  38. אי חזרה לעבודה לאחר חל"ת

  39. פקודת מחלקת העבודה, 1943

  40. היעדרות מעבודה בשעת חירום

  41. הצעת חוק שעות בשבוע עבודה

  42. אי תשלום על יום עבודה מלא

  43. ערעור על החזרת עובד לעבודה

  44. הזמנת עבודת תכנון אדריכלית

  45. הפסקת עבודה בגלל חוסר התאמה

  46. חוק שירות עבודה בשעת חירום

  47. מצלמות נסתרות במקום העבודה

  48. מכתב הפסקת עבודה רטרואקטיבי

  49. בקשה מעובד לבצע עבודה חריגה

  50. זכויות עובד במקום עבודה חרדי

  51. זניחת עבודה עקב טיפולי פוריות

  52. אי הודעה לעובד על תנאי עבודתו

  53. נוכחות במקום העבודה בלי לעבוד

  54. דיילת בדיוטי פרי - יחסי עבודה

  55. הפסקת עבודה של בעלים של קו חלוקה

  56. איחורים לעבודה עקב טיפולי פוריות

  57. המשך עבודת עובד אצל הזכיין החדש

  58. מחלוקת לגבי תקופת העבודה של עובד

  59. תביעה לתשלום זכויות בסיום העבודה

  60. הפסקות עבודה לצורך סידורים אישיים

  61. מחלוקת לגבי נסיבות סיום יחסי עבודה

  62. ביצוע עבודות שלא כלולות בהצעת מחיר

  63. שינויים בתנאי העבודה - ארוחות צהריים

  64. זכויות הורה שוויון ההזדמנויות בעבודה

  65. חוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז-2007

  66. חוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה

  67. מתן הזדמנות למזמין עבודה לבצע תיקונים

  68. פריחה של עובד עקב רגישות לסביבת העבודה

  69. כניסת עובד למאגר מידע שלא לצורכי עבודתו

  70. תיקון טעות בפסק דין בית הדין הארצי לעבודה

  71. תביעה לתשלום זכויות בגין עבודת התובע וסיומה

  72. חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988

  73. הגשת תביעה לאחר כ- 7 שנים ממועד סיום העבודה

  74. חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002

  75. מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים ?

  76. טענה כי נפלה קורבן ליחס משפיל ומזלזל מצד מנהל העבודה

  77. תקנות שירות עבודה בשעות-חירום (מתנדבים), תשל''ד-1973

  78. התבקש ע"י מנהלו להזיז ארונות במשרד - עבודה שהינה חריגה

  79. תקנות שירות עבודה בשעת-חירום (תשלום גמול), תשל''ו-1976

  80. מבחנים למתן תמיכות של משרד העבודה והרווחה למוסדות ציבור

  81. כללי מס הכנסה (בעלי הכנסה מעבודה בחוץ לארץ), התשמ"ב-1982

  82. תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (פעולה מונעת), התשס''א-2001

  83. תביעה בגין עבודות פירוק ריצוף והתקנת ריצוף חדש בחדר אמבטיה

  84. תביעת התובע לתשלום זכויות סוציאליות בגין עבודתו בנתבעת וסיומה

  85. תקנות הודעה לעובד (תנאי עבודה) (צורת הודעה ופרטיה), התשס''ב-2002

  86. תקנות מס הכנסה (שיעור המס על הכנסה בעד עבודה במשמרות), התשמ''ז-1986

  87. תקנות שעת חירום (שירותי עבודה חיוניים בשירות הציבורי), התשס''ד-2003

  88. נוהל למתן תמיכות מאת משרד העבודה והרווחה למוסדות ציבור מוכרים, למוסדות נתמכים ולבודדים

  89. תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד עבודות הלבשה, עבודות מתכת, עבודות חשמל ואלקטרוניקה ועבודות הובלה), תשל''ד-1973

  90. צו מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד עבודות הלבשה, עבודות מתכת, עבודות חשמל ואלקטרוניקה ועבודות הובלה כהכנסה), תשל"ד-1973

  91. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון