המנוח יצא לטיול שלאחר הצבא לדרום אמריקה. הוא רכש אצל חברת הביטוח פוליסות ביטוח בסיסית ופוליסת הרחבה הידועה בשם "669" הכוללת אפשרות חילוץ במצב מצוקה. במהלך טיפוס הררי במסלול, סנטה קרוז בפרו, החל לחוש ברע. להלן פסק דין בנושא ביטוח טיול לדרום אמריקה: פסק - דין כב' השופטת אסתר קובו: מבוא איתי כהן ז"ל, נזקק לעזרה רפואית דחופה בהיותו פגוע בריאותיו. 24 שעות לערך מעת פניה לקבלת עזרה רפואית דחופה אל המשיבה, נפטר, כשהוא מיטלטל באמבולנס שאינו מצוייד כראוי, ללא רופא מומחה במתן החייאה ובטיפולי חירום, בדרך לא דרך, מהאוורז לבית החולים בלימה בירת פרו. התוצאה מדברת בעד עצמה. רקע המנוח איתי כהן ז"ל (להלן:"המנוח") יצא לטיול שלאחר הצבא, בין היתר לפרו. הוא רכש אצל המשיבה פוליסות ביטוח בסיסית ופוליסת הרחבה הידועה בשם "669" הכוללת אפשרות חילוץ במצב מצוקה. ב- 16.7.00 במהלך טיפוס הררי במסלול, סנטה קרוז בפרו, החל לחוש ברע. לאור זאת החלו והוא וחבריו לרדת מן הטיפוס בהר לכיוון עיירה בשם הווארז אליה הגיעו ביום השלישי בשבוע, ה- 18.7.00, בשעות הבוקר המאוחרות. שם פנו לבית חולים המקומי מתוך חשש לפגיעה בריאותיו של המנוח עקב מחלת גבהים. הוא נבדק על ידי שני רופאים מקומיים וטופל בחיסון שהוזרק לו ובכדורים. בשלב זה נראה היה כי מצבו השתפר. ביום רביעי, ה- 19.7.00, לקראת שעות אחר הצהריים החל מצבו של איתי ז"ל להתדרדר והוא החל להראות סימנים של קשיי נשימה, חרחורים וכיחלון. למלון הוזמן רופא ממרפאה מקומית בשם ד"ר פרדס אשר ביצע צילום חזה. ממנו התברר כי המנוח סובל מדלקת ריאות חריפה וקשה. על פי דברים שנמסרו לחבריו של המנוח, צילום החזה הראה בריאה אחת כתמים לבנים המעידים על דלקת חריפה שכתוצאה ממנה הריאה הימנית כמעט יצאה מתפקוד. לאור זאת, המלצתם של הרופאים היתה לפנות את המנוח במהירות לטיפול מיוחד כאשר על הפינוי להתבצע באמבולנס (ראה גם מכתב מיום 20.7.00). באשר לאבחון המחלה, קובע פרופ' טופילסקי מומחה מטעם בית המשפט בתחום הרפואה הפנימית ומחלות ריאה מנהל החטיבה הפנימית בבית חולים איכילוב, בחוות דעתו כי: "הכל התאים לדלקת ריאות חריפה וקשה". וכן בחקירתו הנגדית אישר: "הרנטגן, תמונת הדם והכל מראים על דלקת ריאות קשה" (עמ' 227 שורות 15-16). ד"ר איש טוב גם הוא מומחה המייעץ למשיבה בעניינים אלו בארץ מטעם בית המשפט, העיד כי הסימנים של המנוח הראו על מצוקה נשימתית ופרופ' דונחין מפרט על הסימנים שנתגלו אצל המנוח כדלקמן: "אלה סימנים שיכולים להתאים לכל אחת משלוש הסיבות שגורמות לאי ספיקת נשימה, מחלת גבהים, דלקת ריאות וזיהום". ד"ר רויטמן, רופא "מתנדב", אשר נדרש לסייע בפינויו של המנוח ללימה תיאר את מצבו אף הוא: "דיברתי עם הרופא (ד"ר פרדס א.ק.) הוא אמר חולה עם קוצר נשימה, חום גבוה לא נושם טוב, הוא כחול". אין איפוא חולק, כי ב- 19.7.00, בשעות אחר הצהריים, הממצאים כפי שעלו מתוצאות הבדיקות של ד"ר פרדס הצביעו על דלקת ריאות קשה של המנוח עד כדי כיחלון וקשיי נשימה. תוצאה אפשרית או חיבור למחלת גבהים. הדברים נתמכו גם בדבריהם של ד"ר גוטפרוינד וד"ר רויטמן, רופאים מקומיים, שניהם מטעם המשיבה. מעבר לכל התימוכין הרפואיים, אף חבריו של המנוח היו עדים למצוקה הקשה אליה נקלע חברם. והם חשו כי המדובר במצב של חיים ומוות. מעיד איתמר פדידה חברו של המנוח: "הוא היה בכיחלון פנים נפוחות עם חמצן ונתן שתן במיטה". בנסיבות אלה שידרו את מצוקתם הבלתי מסוייגת לנציגים השונים של המבטחת איתם יצרו קשר. תחילה בסמוך לשעה 18.00 שעון מקומי, ב- 19.7.00 , כאשר יצרו קשר עם רופא המשיבה, ד"ר גוטפרוינד, הנמצא בכלל בלה פז שבבוליביה ואשר פרטיו ומספר הטלפון שבו ניתן להשיגו מופיעים באופן בולט בפוליסה הבסיסית, תחת הכותרת "רופאים ישראלים דוברי עברית". שם נכתב עוד, כי הוא נותן שירותים רפואיים למבוטחים הזקוקים לכך הנמצאים בבוליביה, פרו (קוסקו) ו/או דרום צ'ילה. בשיחה עימו נמסר מצבו הקשה של המנוח ותוארו הסימפטומים מהם סבל, היינו, קשיי נשימה, אי יכולת ללכת לבד וכיחלון. כמו כן העביר איתמר החבר את אבחנתו של ד"ר פרדס, לפיה, המנוח סובל מדלקת ריאות חריפה וכי ריאה אחת כמעט יצאה מכלל פעולה. בתגובה, ענה ד"ר גוטפרוינד, כי יקח לו להגיע להווארז לכל הפחות 3 ימים, ונתן להם את מספרי טלפון של דר' רויטמן. ד"ר רויטמן הנ"ל מבצע את עבודתו בהתנדבות עבור המשיבה. הם ניסו להשיג את דר' רויטמן, אלא שהיה בדרכו למשחק כדורגל והשיחה עימו נותקה. כחצי שעה לאחר מכן, קרי, בשעה 18.30, התקשרו שוב חבריו של המנוח לדר' גוטפרוינד והפעם העבירו לו בטלפון את כל הפרטים על החמצן והתרופות שהמנוח קיבל מדר' פרדס, ואת תוצאות בדיקת הדם שבוצעה למנוח. אך כאן לא תמו נסיונותיהם. בסמוך לשעה 20:00, בהיותם חרדים למצבו המתדרדר של חברם, ולנוכח ההמלצה שקיבלו ממרפאתו של דר' פרדס, כי יש להעבירו בדחיפות ללימה שם יקבל את הטיפול הנדרש, יצרו החברים קשר עם מוקד החרום של המשיבה בישראל, כפי שפרטיו מופיעים בפוליסות. המוקדנית, הסכימה לאחר בקשות חוזרות ונשנות להעביר את המתקשר לאחראי המשמרת, הוא עד הגנה מר ראובן מילגרום. בשיחה בין החבר לבין אחראי המשמרת, מר מילגרום, שידר הראשון את המצוקה בה נמצא המנוח וכי המדובר במקרה של חיים ומוות. הוא ביקש כי ישלח צוות רפואי מיומן במסוק לפנות את איתי ללימה. התשובה היתה כי לא ניתן לעשות יותר מאשר להתקשר לדר' גוטפרוינד וכי הפינוי במסוק בלתי אפשרי. סתם לא פירש ולא פירט. האחראי, אשר קיבל את השיחה בישראל בשעה 03.15 בלילה לפי שעון ישראל, לא קיים התייעצות עם רופא מקומי כאן, לא קיים שיחת טלפון עם מוקד סיוע בינלאומי של חברת AXA , לא הפנה את החבר לאותו מוקד וכן לא בחר ליצור קשר עם היחידה להעברת חולים לבית החולים הדסה עין כרם או פרופ' דונחין, עם כולם היתה קשורה המשיבה לקבל את חוות דעתם. יותר מכך, תרשומת על השיחה לא הועברה בדחיפות בבוקר שלמחרת לגורמים המעורבים. בינתיים הצליח דר' גוטפרוינד ליצור קשר עם דר' רויטמן וביקש ממנו כי יארגן אמבולנס מלימה שיצא דחוף לקחת את החולה. הוא מבקש באופן מפורש אשר אינו משתמע לשני פנים כי באמבולנס יהיה רופא וכן כי הרכב יכיל חמצן וכל הציוד הנדרש להעברה, בין היתר ציוד החייאה. בשעה 22.00 במהלך אותו לילה (שעון לימה), התקשרו חבריו של איתי פעם נוספת עם דר' רויטמן, אשר נדגיש, לא היה רופא מטעם שילוח, המשיבה, באותם מועדים. כשנתבקש לעזור למטיילים ישראלים, עשה זאת בהתנדבות. הנ"ל החליט כי אין צורך בפינוי אווירי, אולם יש צורך בפינוי בהול באמבולנס לבית החולים והבטיח כי ידאג לכך באופן מיידי. באותה עת היה דר' רויטמן במשחק כדורגל והוא המתין לפעול בענין עד לסיום המשחק. כפי שנטען על ידו: "הבנתי שהמצב לא דחוף" וכן: "לא חשבתי שהיה מקרה דחוף. אם הייתי חושב הייתי יוצא באמצע המשחק". זאת על אף שחבריו של המנוח שידרו דחיפות למרות התוצאות של הבדיקות הרפואיות, הצילום, האינפורמציה שהיתה אצל דר' גוטפרוינד ולמרות ודרישתו של האחרון שיצא בדחיפות אמבולנס: "with a doctor, paramedic and auxiliary personnel” האמבולנס אשר זמן הנסיעה מלימה להווארז נמשך כ- 6-8 שעות, הגיע להווארז רק בסמוך לשעה 11.00 בבוקר של יום 20.7.00 שעון לימה. ד"ר רויטמן לא התלווה לאמבולנס ולא כל רופא אחר מומחה בהחייאה. כמו כן לא היה באמבולנס כל ציוד החייאה למעט בלון חמצן וכן לא נמצאו שם התרופות נחוצות. בספירה לאחור למרות שהוזעקה עזרה כבר בשעה 18.00 שעון מקומי ב- 19.7.00, יצאה האמבולנס מלימה להווארז רק בסמוך לשעה 04.00 שעון מקומי. משמע כ- 10 שעות של דחייה בהוצאת האמבולנס. יש להוסיף לכך, זמן נסיעה בין 6-8 שעות מלימה להווארז. זמן דומה חזרה ללימה. משהסתבר כי האמבולנס הגיע ללא רופא ובעקבות שיחת טלפון שבין ד"ר רויטמן לד"ר פרדס, הוחלט כי ד"ר פרדס יצטרף לנסיעה ללימה אך רק לאחר שמיטל בת זוגו של המנוח, תישא בשכרו. ד"ר פרדס דרש זמן להתארגנות וגם ביקש לרכוש תרופות נחוצות עבור המנוח. רק אז לקראת צהרי היום יצא האמבולנס חזרה ללימה. תוך כדי נסיעה מהווארז ללימה החזיר איתי את נשמתו לבורא. לד"ר פרדס לא היתה המיומנות ולא הציוד לבצע בו החייאה. לבית החולים לא נותר אלא לקבוע את מותו. עברו איפוא קרוב ל- 24 שעות מאז פנו לראשונה חבריו של המנוח אל חברת הביטוח, המשיבה, לעזרה דחופה לאיתי. ההשתהות בפינוי הביאה לכך שהוא נפטר בדרכו לקבלת טיפול רפואי מציל חיים. ראוי להפנות למכתבו של ד"ר גוטפורניד המציין "הבחור נמצא בפרו... בבית חולים 'מצ'וקמק' עם דלקת ריאות קשה. היה בפלאפונים כל הלילה דיבר עם דר' רויטמן שישלח אמבולנס..." דיון זמן רב לקח למשיבה כדי לארגן את פינויו של המנוח מהאוורז ללימה. הכל מפורט בפרק העובדות. הנתונים אשר הצבעתי עליהם מורים כי המשיבה, הציגה מצג שווא, הפרה את התחייביותיה החוזיות וכן התרשלה במתן סיוע דחוף במקום שנדרש כזה למבוטחה. על כן אחראית היא לפיצוי. ההפרות החוזיות מקור חובותיה ואחריותה של המשיבה כלפי המנוח הינו מכח ה"פוליסה הבסיסית" ו"פוליסת 669" אותם רכש. משכך, המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו, ראשיתה בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן "חוק חוזה ביטוח"). יוער, מצאנו לנכון להחיל את שתי הפוליסות לעיל במקרה דנן, שכן הן תוכנן והמצג שהוצג על ידי המשיבה נועדו לסייע למי שנזקק לחילוץ מהיר במקרה של סכנה לחיים וכן משום שמחלת הגבהים בה חלה המנוח היא בגדר תאונה. תמיכה להנחה זו נראו אף בשינויים שנקטה המשיבה בפוליסה: " פינוי אווירי או ימי, ממקום האירוע לבית החולים הקרוב. הפינוי כולל גם אמבולנס אווירי או מסוק מדוחס בעת הצורך וייעשה גם במקרים של מחלת גבהים - הכל בהיקף מלא". ברי כי, בין המנוח לבין המשיבה התקיימו יחסים משפטיים שבין מבטח למבוטח, אלו נתפסו תמיד כיחסים של נאמנות מירבית. בבסיס חוזה הביטוח וחוק חוזה הביטוח עומדת הגישה הבאה להגן על הצד החלש, המבוטח, מפני הצד החזק, המבטח. גישה זו אף מקימה חובת אחריות מוגברת כלפי המבוטח, המנוח. המשיבה הכירה בצורך של מבוטחים לכסות עצמם מפני הסיכון הקיים שעה שהם מטיילים במחוזות מרוחקים במדינות העולם השלישי, נוכח הפערים והרמה הירודה של הרפואה המקומית בהשוואה למדינות העולם המערבי ובתוכן ישראל. גם המנוח הכיר בצורך זה, ובעניננו רכש לעצמו ולבת זוגו מיטל, פוליסת ביטוח המוצעת לכיסוי מפני הסיכונים הקיימים במדינות העולם השלישי. היא פוליסת "ביטוח נסיעות לחו"ל" מסוג "דרכון למטייל איסתא" (להלן:"הפוליסה הבסיסית"). כחלק מהכיסוי הביטוחי המשיבה מציעה למבוטח לרכוש "ביטוחים נוספים ומשלימים אשר ירחיבו את היקף הכיסוי שלך וזאת בהתאם לצרכים המיוחדים והאישיים שלך למול האתגרים אותם הצבת לפניך בטיולך ברחבי תבל". פוליסה זו גם מפנה את מבוטחיה לעזרתם של רופאים דוברי עברית במקרה הצורך, אך אין בהכרח מקום להסתפק רק ברופאים דוברי עברית. בין הביטוחים "הנוספים והמשלימים" מציעה המשיבה לרכוש תוספת לפוליסה הבסיסית בלשון מפתה ומבטיחה באופן הבא:"אנו ממליצים כי תרכוש את הביטוחים הנוספים הבאים:... ביטוח נוסף 'סיכונים שש שש תשע לחיפוש, איתור, חילוץ והצלה וספורט אתגרי',(להלן:"פוליסת 669"). הכיסוי הביטוחי הניתן על ידי פוליסת 669 הינו למקרים: "בגין איתורו, חיפושו חילוצו ו/או הצלתו של המבוטח להלן "המבצע" אם נותק עמו הקשר כהגדרתו בסעיף 1.12 או אם אירע לו אירע חירומי כהגדרתו בס' 1.13 להגדרות". אמור איפוא, על פי לשון פוליסת "669", מטרת הפוליסה היא לכסות מפני הסיכונים הבאים: הראשון, במקרה של ניתוק קשר להפעיל "מבצע" לאיתורו או חיפושו של המבוטח (ר' סעיף 1.12 לפוליסת 669). השני, והרלוונטי לענייננו, במקרה של "אירוע חירומי" להפעיל מבצע לחילוצו והצלתו של המבוטח (ר' סעיף 1.1. לפוליסת 669). כאמור, הסיכון המכוסה בפוליסות, אשר רלוונטי לענייננו, הינו כי בקרות "אירוע חירומי" מתחייבת המבטחת עפ"י האמור בסעיף 1.1 לפוליסה כדלהלן: "במקרה של אירוע חירומי יפעיל המבטח את המבצע, תוך זמן סביר בהתאם לנסיבות, עם הודעת קבלת הודעה במוקד מבן משפחה קרוב כי אירע למבוטח אירוע המוגדר כחירומי. המבטח יפעיל את המבצע בהתאם לנתונים שיקבל ויאסוף בין באמצעות צוות "סיכונים שש שש תשע" אשר יוצא על ידו מישראל למקום האירוע ובין באמצעות צוות בינלאומי ו/או מקומי אשר יופעל על ידו על פי שיקוליו הבלעדיים וככל שניתן לפעול בסבירות בנסיבות המיוחדות של האירוע החירומי הנוגע לדבר" (ההדגשות אינן במקור). הגדרת "אירוע חירומי" מצויה בסעיף 1.13 לפוליסה: " תאונה שארעה למבוטח בחו"ל במשך תקופת הביטוח, אליו נלווית ידיעה ברורה וחד משמעית של בן משפחה קרוב המסתמכת על מידע מבוסס ו/או על ראיות סבירות ומוצקות אחרות לפיהן יש צורך חירומי לאתר ו/או לחפש ו/או לחלץ ו/או להציל את המבוטח שחייו בסכנת מוות". ובסעיף 1.16 מוגדרת "תאונה" כדלקמן: " נזק גופני בלתי צפוי הנגרם במשך התקופה על ידי אמצעי אלים חיצוני הגלוי לעין והוא הסיבה היחידה, הישירה והמיידית לניתוק הקשר ו/או לאירוע החירומי שארע/ו למבוטח". הנה כי כן, מלשון המאוזכרים לעיל לפוליסה "669" עולות התחייבויות המפורשות הבאות כלפי המבוטח: - - הכיסוי הניתן במסגרת הפוליסות, הינו בהתאם לצרכים המיוחדים והאישיים למול האתגרים אותם הציב המבוטח בטיילו במסלולים האתגריים והיחודיים ברחבי תבל. לפיכך יש לקרוא את קיום ההתחייבויות - "מבצע" חילוצו והצלתו של המבוטח, באופן שיהיה מותאם לצרכים המיוחדים והאישיים של המבוטח המטייל ברחבי תבל על מנת שהלה ירכוש לעצמו "שקט נפשי". - - המבטח יפעיל את המבצע על פי נתונים שיקבל ויאסוף. - - המבטח מתחייב להפעיל את המבצע תוך זמן סביר בהתאם לנסיבות. - - המבטח מתחייב לפעול בין באמצעות צוות שיוצא מישראל ("שש שש תשע") ובין באמצעות צוות בינלאומי ו/או מקומי. חשוב לציין, כי לצורך כך, התקשרה המשיבה עם מספר צוותי חירום, חלקיים בלבד, ביניהם יחידת החירום של בית החולים "הדסה" אשר בראשה עומד פרופ' דונחין. החשיבות והצורך ביחידות החירום של ביה"ח הדסה, עולה מהאמור בתצהירו של מר רוזנפלד, מטעמה של המשיבה, בסעיף 4, כי "תחום עיסוקם" על ידי המשיבה, של פרופ' דונחין והיחידה להעברת חולים קריטיים, הינו "בכל אותם מקרים שנוצרת סיטואציה הדורשת פינוי או חילוץ או שקיים ספק כזה" (ההדגשה אינה במקור). מהעובדות כפי שהוצגו, ברי, כי המשיבה לא סיפקה ולא העמידה מערך רפואי או מערך חילוץ ראוי על מנת לעמוד בהתחיבויותיה כפי שהן מוצגות בפוליסה; לספק איתור, חיפוש או חילוץ, או הצלה בעניינו של המנוח. אין ספק כי המערך אליו התחייבה, אותו מערך שבסופו של יום יכול היה להציל את המנוח, לא היה קיים כפי שיפורט בהמשך. משלא היה קיים בוודאי שלא היתה ערוכה לספקו תוך זמן סביר ובהתאם לנסיבות אליהן התחייבה בפוליסות. חוסר היכולת ליתן מענה לדרישות כפי שעלו בעת ההיא אינה אלא הפרת חוזה הביטוח. המשיבה הפרה את התחיבויותיה המפורשות לצורך חילוצו והצלתו של מי שהיה נתון במצב חרום; היא לא דאגה לקיים קשר עם צוות רפואי מקצועי ויעיל, בין אם בינלאומי ובין אם מקומי במדינת פרו, היא לא דאגה להיטס רפואי מקצועי של המנוח מהאוורז, היא לא התייעצה ולא קיבלה את חוות דעתו של המומחה הרפואי האמון על חילוץ המבוטחים כאן בארץ, היינו, פרופ' דונחין, הן לענין הטיפול הראוי והן לעניין דרך הפינוי. המשיבה לא שקלה מרגע שפנו אליה את חילוצו של המנוח בדחיפות באמצעות היטס רפואי או כל אמצעי אחר לצורך העניין. לבסוף אף לא דאגה להעביר את המנוח בהקדם באמצעות אמבולנס מצוייד כראוי בליווי מומחה מיומן הבקיא בין היתר בהנשמת חולה המצויד במכשור מתאים ותרופות נחוצות. זאת משום שלא דאגה, בין היתר, להתקשר מראש במינוי מתאים למדינת פרו, שבאופן מיוחד מתבקש, נוכח התנאים הטופוגרפיים, הגובה החריג והתיור בה על ידי ישראלים רבים ולנוכח המלצתה שלה במיוחד ליציאתם לדרום אמריקה ולהודו לרכוש את ההרחבה של פוליסה "669". לענין הפרת חוזה הביטוח התייחס המחוקק אף בסעיף 3 לחוק הנ"ל ובו נקבע: "3. תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם". מטרת סעיף זה היא להעמיד את המבוטח ברורות על גבולות הכיסוי שהוא רוכש (ר' ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ישר ואח' פ"ד מט(2) 763 (1995)) (להלן: "פס"ד ישר"). על מנת שהמבטח יקיים את הוראות הסעיף, עומדות בפניו שתי חלופות - מיקום התנאי או הסייג "בסמוך לנושא שהם נוגעים לו" או "הבלטה מיוחדת" בפוליסה. סעיף זה נועד לאלץ חברות ביטוח לעצב חוזי פוליסת ביטוח באופן שתניות החריגה "יהבהבו" לעיני המבוטח הקורא אותן ואלו יהיו מפורשות וברורות. על כן, אין המבטח רשאי להסתמך על תנאי או סייג שאינו מתקיים עפ"י הוראותיו החד משמעיות של הסעיף וכל תנייה שאינה מקיימת את הוראות הסעיף חסר תוקף. ר' פס"ד ישר הנ"ל: "אם לא דאגה קודם לכן לוודא שהמבוטח היה ער לסייגים שנקבעו על ידה, לא תוכל מאוחר יותר, שעה שהמבוטח יטען לזכותו החוזית, להתנער מחובת השפוי. חברה מבטחת המסייגת את גבולות חבותה, פועלת בכך באופן לגיטימי, ואם היא גם נוטלת על עצמה, יחד עם זאת אחריות אקטיבית בדמות חובת הגילוי והוידוא. חברת הביטוח חייבת להסב את תשומת ליבו של המבוטח לתנאי הפוליסה בצורה שתהא מובנה וברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים וכי במקרים בהם לא התקיימו לא יוכל להנות מגיבוש זכותו לשיפוי". (שם, עמ' 773). ובהמשך קובע פסק הדין, כי הבנתו של המבוטח לגבי התנאים והגבולות הינו ענין סובייקטיבי. (שם, עמ' 774). בענייננו, עיון בפוליסות מגלה, כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת אמיתית, כי לא מתקיימות הוראות אף אחת משתי החלופות הנ"ל בסעיף 3 לחוק. אמור איפוא, המשיבה לא יכולה להסתמך על "אילוצי הזמן המקום והנסיבות הקיימים" לצרכי הגנתה, שכן אלו מהווים תנאי או סייג לחבותה או להיקפה ולא מופיעים בפוליסות כפי שמורה באופן דווקני סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח. למעלה מן הצורך נוסיף כי, גם לאור תנאי המקום והנסיבות הקיימות היה ניתן לבצע את ה"מבצע" פינויו של איתי באופן שהיה מציל את חייו. הכיסוי הגיאוגרפי של הפוליסות אינו מוגבל לאזורים מסויימים אלא מיועד מראש למסלולים המיוחדים והאתגריים הקיימים ברחבי תבל. לציין כי בסעיף ההגדרות (1.7) בפוליסת 669 צויין: "חו"ל: כל ארץ למעט ארץ אויב". פרט לסייג הנוגע לארץ האויב, הפוליסות אינן מבחינות מבחינת הכיסוי בין יעד ליעד ובפרט אינן מציינות כי רמת ואיכות הכיסוי שצפוי לקבל המבוטח הוא פונקציה של האזור הגיאוגרפי שבו עושה המבוטח את טיולו. ר' גם עדות הגב' ברקוביץ מטעם המשיבה: "אין בפוליסה סיווג או דירוג למקומות מהם יבוצע החילוץ". חשוב לציין, כי שלא כמו בפוליסות אותם רכש המנוח, קיימות פוליסות ביטוח נסיעות לחו"ל אחרות, אשר עושות קטגוריזציה של רמת הכיסוי הביטוחי ואיכותו על פי היעד שבו מטייל המבוטח, ובהן דואגות חברות הביטוח, בגוף הפוליסה, להעמיד את המבוטח על רמת הכיסוי הביטוחי בארצות השונות. לפיכך, טענת המשיבה כפי שהועלתה בערכאה הדיונית, לפיה אין בידה לעשות במסגרת מבצע הפינוי, יותר מאשר ניתן במסגרת תנאי המקום בו מטייל המבוטח, חותרת תחת התחייבות מפורשת בגוף הפוליסה שהרי אם תאמר אחרת, הנך נמצא מרוקן מכל תוכן את ההתחייבות החוזית ומטרתה. לא זו אף זו, אין כל אזכור להגבלה או סייג זה בפוליסה, ומכאן, שאין מקום לשמוע כל טענה בכיוון זה מצד המשיבה. לאור האמור לעיל, ניתן להגיע למסקנות הבאות: - אין בפוליסות כל תנאי או סייג לחבות המשיבה או להיקפה המפורטים בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או מצוינים בהבלטה מיוחדת. - - בשום שלב טרם רכישת הפוליסות ולקראת כריתת החוזה, לא נאמרו למנוח ע"י מי שהחתימה אותו על הפוליסה, סוכנת חברת הביטוח, הגב' ברקוביץ, הוראות או התניות המגבילות או מסייגות את היקף חבות המשיבה ו/או גבולות אחריותה ו/או רמת המיומנות בעת מתן הכיסוי הביטוחי. - - לא רק שלא קיים סייג או תנאי לחבות המשיבה כאמור לעיל, אלא ההפך הוא הנכון, הן לשון פוליסות הביטוח שרכש המנוח והן דבריה של הגב' ברקוביץ שנאמרו למנוח בסניף איסתא, הבטיחו מיומנות ומקצועיות ברמה הגבוהה ביותר בכל מקום בעולם בטיפול הניתן. לסיכום, משקיבלה על עצמה חברת הביטוח את האחריות להצלת חיי מבוטחיה בדרום אמריקה ובכלל, היה עליה לדאוג לתשתית בסיסית ראויה אשר ניתן היה לסמוך עליה במקרה של מצוקה, וזאת למען אלו אשר יזדקקו ביום מן הימים לשירותה. אסור היה לה למשיבה להסתפק ולהסתמך אך ורק על השירות הרפואי המקומי או שירותי ההצלה המקומיים ופניה אליהם ברגע האחרון, וזה מה שעשתה במקרה דנן. באם מלכתחילה כוונתה של חברת הביטוח הייתה לספק שירות מקומי, היה עליה לסייג עצמה בפוליסה במפורש, כפי שמציין זאת סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח. מתן שירות מקומי, ברמה המקומית חוטא למטרת הפוליסה ובוודאי אינו עומד בציפיות הסבירות של המבוטח, שהם הזקקות לשירותי "חילוץ והצלה" ברמה מערבית יעילה. שאילו הכוונה היא לספק שירות ברמה בסיסית כפי שקיימת במדינה כמו פרו שמשמעותה, השארת הנזקק לחסדי רפואה ושירותי הצלה ברמת עולם שלישית. אין להזקק כלל לפוליסה אותה רכש המנוח. על פי הראיות כפי שבאו בפני הערכאה הדיונית, מסתבר כי המשיבה לא העמידה בפרו אפשרות לשירות רפואי מהיר ויעיל; לא פעלה למתן שירותי פינוי באמבולנסים ראויים, אף על פי שכאלה קיימים במקום, אלא שהיא לא טרחה להתקשר בחוזים מתאימים עם נותני אותם שירותים; לא דאגה לשירות "חילוץ ופינוי מוטס" הקיימים אף הם באזור כאמור. אף אם לא ניתן היה להגיע בטיסה ישירה להווארז, ניתן היה להגיע למקום קרוב להווארז ואת המרחק הקצר יותר לעשות באמבולנס; המשיבה לא דאגה באופן מיידי או לכל הפחות סביר להיטס רפואי מקצועי של המנוח וזאת בניגוד לחובותיה המפורשות על פי הפוליסה. מצג שווא נוסיף כי המשיבה יצרה בפני המנוח מצג שווא, בכתב ובעל פה, לפיו הכיסוי הביטוחי שניתן על ידה הינו הטוב ביותר, ניתן בכל רחבי העולם, מותאם לצרכיו האישיים של המבוטח הפוסע במסלולים שונים ואתגריים. המשיבה גם הציגה מצג שווא, לפיו היא פועלת, באמצעות צוותים מקומיים או בינלאומיים, אשר פועלים בכל מקום, לרבות באמצעות כלי טיי להגשת עזרה רפואית וחילוץ מיידי. תכלית ההתקשרות בין הצדדים, מחייבת גילוי נאות מצד המשיבה באשר לחברות עמן היא פועלת לשם מימוש התחייבויותיה. ובפוליסה הבסיסית נכתב כך: "לביטוח/ים שלך בחברתינו שירותי עזרה ומוקדי חירום 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע באמצעות חברת AXA הבינלאומית..." (ראה סעיף 4 לפוליסה הבסיסית). אף בפוליסה "669" מצויין כי המבוטח זכאי להנות ולהעזר בשרות של חברת AXA וכי שירותיה יסופקו לו במקרים בהם הוא נזקק לשירותים רפואיים. גם בפוליסה זו מודגש כי מוקדי השירות של AXA פועלים ברציפות 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. בהתחשב בעובדה כי יכולות הפינוי והחילוץ של המשיבה הינם מהותיים לעסקה ולפי הנסיבות היה עליה לגלות את העובדה שחברתAXA עימה התקשרה, איננה כלל פועלת בדרום אמריקה ולמעשה המשיבה אינה קשורה עם אף חברת שירותי חילוץ ופינוי הפועלת בפרו. לנוכח האמור לעיל ספק רב אם המנוח היה רוכש את הפוליסות באם היה מודע לכשלים אלו. וכן נכשלה המשיבה בהצגת מצג שווא. עילת הרשלנות יסודותיה של עוולת הרשלנות והמסגרת המשפטית ידועה היא ומעוגנת בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"): סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכותרתו "רשלנות" קובע לאמור: "35. רשלנות עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". " 36. חובה כלפי כל אדם החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". באשר לאופן ניתוח סעיפים אלו מבאר כב' השופט ברק (כתוארו אז) בפסק דינו: "בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות. האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) . מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. "ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסויים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספיציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות" (ע"] 186/80, בעמ' 775), ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" (NOTIONAL DUTY) , ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית"(DUTY IN FACT). השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?" (ראה ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח פ"ד לז(1) 113 (1982)) (להלן: "פס"ד ועקנין"). צא ולמד, על מנת להוכיח קיומה של רשלנות נדרשים שלושה יסודות: האחד, קיומה של חובת זהירות שחב המזיק לניזוק; השני, התרשלות, דהיינו, הפרת חובת הזהירות במעשה או במחדל המהווה סטייה מסטנדרט הזהירות המתחייב; השלישי, גרימת נזק כתוצאה מן ההתרשלות, קרי, קשר סיבתי. חובת הזהירות חובת הזהירות נבחנת בשני מישורים: חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. המבחן החל בשני המקרים הוא מבחן הצפיות. בעניינו, אין חולק שביחסים שבין המשיבה ובין המנוח מתקיימת הן חובת הזהירות המושגית והן חובת הזהירות הקונקרטית. שכן, על המשיבה היה לצפות כי הפרת התחייבותה כלפי המנוח, ואפילו בקווים כלליים, עשויה להוביל לקרות הנזק, וזאת לאור הקטגוריות אליהם משתייכים הצדדים וסוג החוזה שנכרת. הפסיקה הכירה בחובת הזהירות המוגברת החלה על חברות הביטוח כלפי ציבור המבוטחים (ר' ה.פ. (ת"א) 1758/00 נקדאי נרקיס ואח' נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2004(1)7093.) וכלל ידוע הוא, כי ככל שגוברת רמת הסיכון כך עולה רמת הזהירות הנדרשת. ר' פסק דין ועקנין הנ"ל: "נמצא כי אמצעי הזהירות הנדרשים אינם גורם קבוע, אלא הם גורם, המשתנה על פי הנסיבות. הם חייבים לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר. הביטוי "בטוח" כמו הביטוי "מסוכן" הם ביטויים יחסיים, המשתנים בהתאם לאופיו של גורם הסכנה, של הניזוק ושל האמצעים למניעת הסכנה. ביצוע החובה, כמו קיומה, אינו ענין טכני, אלא מהווה "שיקול משפטי" במקבילית הכוחות, המורכבת מהאינטרסים של הצדדים הפוטנציאליים ומצורכי החברה" (שם, בעמ' 132). המסקנה היא, כי הכיסוי הביטוחי לצורך מתן שירותי חילוץ והצלה בקרות מקרה שאין הביטוח הסטנדרטי חל עליו, טומן בחובו רמת זהירות מוגברת, כפולה ומכופלת. זאת לאור העובדה שהביטוח "669" מכסה סיכונים שאינם רגילים והמבוטח שם עצמו בידי המבטח כמפלט אחרון בשעת הסכנה בין חיים ומוות. על המבטח להפעיל את שירותי החילוץ והצלה ובכלל זה לדאוג, לפעול, לפקח, לארגן, להבטיח ולקיים, שהשירות עליו התחייב יתקיים במקצועיות וברמת המיומנות המרבית ביותר ורק אז המבטח קיים את התחייבותיו. הפרת חובת הזהירות בנסיבות המיוחדות של הפוליסה ובהתחשב בסיכון אותו לוקחים על עצמם המטיילים אשר דואגים מראש לבטח את עצמם כנגד סיכון זה, מוטלת על המשיבה חובת זהירות מוגברת. המשיבה לא נקטה בכל אותם אמצעים אשר מבטח סביר היה נוקט בנסיבותיו הקונקרטיות של העניין הנדון ובכך הפרה את חובתה. ראשית, היה עליה לאסוף נתונים מלאים, מדויקים ומעודכנים, על שירותי הרפואה, החילוץ וההצלה במקומות בהם היא מתיימרת ליתן שרותי ביטוח. שנית היה עליה לדאוג מבעוד מועד להתקשר עם גורמים מקומיים ובינלאומיים שיש בהם כדי לתמוך בה בקיום התחיבויותיה. ביניהם, חברות הקיימות גם בפרו, כדוגמת חברת "אירופה אסיסטנס" המספקת פינוי באמבולנס איכותי ומצוייד כראוי, וחברות המספקות פינוי בהיטס ברגע האמת, תוך שימוש בציוד וכלים הולמים באמצעות נציגים הבקיאים במיומנות החילוץ וההצלה ברמות המקצועיות ביותר. אותן חברות נותנות מענה במידת הצורך ומעניקות כיסוי ביטוחי בפרו כפי שהתחייבה המשיבה כלפי המנוח. עובדה זו, לפיה יש חברות דרכן ניתן היה ליתן מענה הולם ומהיר, יש בה כדי לשמש קנה מידה לרמת הזהירות הנדרשת ממבטח סביר; זאת ועוד, היה על המשיבה לבדוק כי מוקד השירות אליו הפנתה את מבוטחיה בפוליסה, פועל באופן ראוי ומיומן. היינו, המענה על ידי הכוננים הינו מקצועי ומיידי. לכוננים המאיישים תפקיד חשוב בענין זה חייבים להיות הכישורים המינימלים הנדרשים במקרים שהמדובר בטיפול רפואי דחוף ועליהם להיות מחוברים לערוצי תקשורת ושירותי הצלה בינלאומיים, ובוודאי שעליהם לנהל רישומים של כל השיחות הנכנסות, על מנת שניתן יהיה לעקוב אחר המתרחש בכל רגע נתון מעת הפנייה הראשונה למוקד. אי רישום על פנייה, כפי שהיה במקרה דנן, הינו מעשה בלתי תקין בעליל; באשר למערך הרפואי בדרום אמריקה ובפרו בפרט, היה צורך במינוי ובדיקה דקדקנית של הרופאים עליהם הסתמכה המשיבה, היה צורך בהתקשרות עם רופאים מומחים או בעלי נסיון בתחום רפואת הפינוי, החילוץ וההצלה ובעלי כישורים ברפואה חירומית - שהרי זוהי מטרת הפוליסה. על המשיבה, כמי שחבה חובת זהירות מוגברת, לספק את רמת הרפואה הטובה ביותר במקרה הצורך במקום להסתפק במתן שירות רפואי מקומי ירוד. יתר על כן, על המשיבה היה להתקשר מבעוד מועד עם חברות או רופאים נוספים אשר תפקידם לספק את ההתחייבות בפוליסה ולא להסתפק ברופאים אשר כל תפקידם לעזור בהסדרת טיפול רפואי "בהתנדבות". באשר לפינוי מוטס, ככלל, היה על המשיבה להכיר וללמוד את המקום, את יכולות הפינוי ויכולות הרופאים באזור. בנוסף, היה צורך בקשירת קשרים עם ספקים מקומיים המכירים את האזור וזאת משהבטיחה בפוליסה לספק שירותי פינוי וחילוץ בכל מקום בעולם. לעניין ההתנהלות הקונקרטית; הכונן מעת שקיבל את הפנייה לעזרה מחבריו של המנוח, אשר דרשו פינוי מוטס לנוכח התרשמותם ממצבו, היה מחוייב להעבירה לפרופ' דונחין, אשר הוא הממונה מטעם המשיבה להחליט בסופו של יום את ההחלטות לעניין אמצעי הפינוי ומתן הטיפול הרפואי במצב חירום, ולא להסתפק בייעוץ ובחוות דעת של רופאים, אשר האחד מהם אינו שייך כלל למערך הרפואי של המשיבה והשני, מתנדב. לא זו אף זו, על המשיבה ונציגיה היה לבחון את כל האופציות לפינוי ולבחור את האמצעי הטוב ביותר, ואלו כאמור קיימים בפרו. ישנן מספר חברות אשר מספקות שירותי פינוי ואלו פועלים גם בלילה, היה על המשיבה לפעול מלכתחילה ולהתקשר עימן מראש, וזאת נמנעה מלעשות; לעצם ההחלטה לפנות ובאיזה אמצעי, את אלו היה צריך לקבוע לאחר התייעצויות מקצועיות, קבלת החלטות מושכלת, עניינית, רצינית ומשותפת בין הרופאים אשר לקחו חלק בטיפולו של המנוח, תוך שימת לב לתאור החברים את מצבו של חברם המתדרדר מרגע לרגע, דבר אשר לא התקיים במקרה כאן. פינויו של המנוח התנהל תוך כדי בזבוז זמן יקר, והסתמכות על רופאים מקומיים חסרי כישורים ברפואת חירום מבלי שייעשה שימוש בציוד ותרופות מתאימות ותוך קבעון מחשבתי. חיפוש אמבולנס מבלי שתהיה כלל אפשרות בחירה, ותוך מאמץ של רגע אחרון. נהיר הוא הדבר, כי במקרה דנן, המשיבה נמנעה מלנקוט באותם אמצעים בסיסיים המצופים ממנה בכדי להציל את חייהם של מבוטחים רבים. רצף המחדלים והכשלים מתקיים עוד הרבה לפני קרות האירוע המצער. לא ייתכן, שהגשמת המטרה של הפוליסות תושג באמצעות רופאים אשר אינם מיומנים מספיק בתחום הרפואה החירומית, העדר ציוד וללא התקשרות עם גופים וחברות הנותנות שירותי פינוי והצלה במקום. בכך נכשלה המשיבה מליתן מענה ראוי ולא עמדה ברמת הזהירות אליה היה עליה לשאוף. ונדגיש, העובדה שהמשיבה ידעה מבעוד מועד את רמת שירות הרפואה בפרו, לא יכולה לבוא ולהפחית מחובתה כלפי המבוטח, אלא להפך, יש בכך כדי להגביר את הצורך לפעול תוך כללי זהירות מתבקשים. דווקא משום כך, יש צורך לספק מענה מיוחד לצרכים המיוחדים של התרמילאים המגיעים ליעדים מרוחקים, ואשר הם הם קהל היעד אשר הוגדר מראש על ידי המשיבה בכל הנוגע לפוליסות מסוג "דרכון למטייל איסתא" שרכש המנוח. אין חולק שמצבו של המנוח היה חמור והצריך פינוי מהיר לבי"ח בלימה. אין חולק כי המשיבה לא נערכה ליתן את הפינוי המהיר כפי שהתחייבה לו בפוליסה. מוקד החירום חו"ל המאוייש על ידי עובדי אגף התביעות של המשיבה לא יצר קשר עם רופא מוסמך כאן בישראל באשר לחילוצו של המנוח ובנסיבות הענין היה צריך ליידע את פרופ' דונחין, דבר שלא נעשה. יתר על כן, על הכונן חלה החובה להפנות את הפנייה לפרופ' דונחין ולא היה מקום להפעלת שיקול דעת. פרו'פ דונחין הוא מנהלה של היחידה להעברת חולים קריטיים בהדסה עין כרם, המספק ייעוץ שוטף למשיבה 24 שעות ביממה, בנושאי יעוץ רפואי חילוץ ופינוי של מבוטחי המשיבה במקרים בהם נוצרת סיטואציה הדורשת פינוי או חילוץ מבוטח או שקיים ספק כזה. פרופ' דונחין ורופאי היחידה מהווים למעשה את רופאי המשיבה בכל הנוגע למבוטחי החברה בחו"ל ועל פי קביעתם והחלטתם הרפואית נקבעת הנחת העבודה ונקבעת תוכנית העבודה לטיפול במובטחים. משמע, ההחלטה האם, כיצד, מתי ואיך לפנות או לחלץ מבוטח נתונה להחלטתו הבלעדית של פרופ' דונחין המהווה הסמכות עליונה בייעוץ. ולמרות זאת לא מצאו לנכון להפנות אליו את הפנייה על מנת לקבל דעתו וייעוצו כלל. מעבר לכך, שרישום הפניה לא דווח במהירות האפשרית. לא ניתן להתעלם מהעובדה הפשוטה כי באם היו טורחים ליצור קשר עם היחידה לפינוי והעומד בראשה, הסיכוי הוא כי הפינוי היה מתנהל באופן מיומן, מאומן ומקצועי יותר מהדרך בה התבצע בפועל. מטרת הפוליסות היא ליתן מענה לבעיות המיוחדות של מבוטחי שילוח הכוללות כיסוי מפני סיכונים שבגינם יש צורך בחילוץ, הצלה ופינוי ואשר תיירים הנוסעים למדינות אירופה או לארה"ב אינם נזקקים אליהם. שהרי קשה לתאר כיצד יש צורך בחילוץ והצלה מפאריס או מלונדון. גם בגוף הפוליסה אנו מוצאים את ההכרה במתן כיסוי בהתאם לצרכים המיוחדים והאישיים של המבוטח ברחבי תבל. כך גם צוות "סיכונים 669" לא השתתף או לקח חלק במהלך הפינוי. על פי הפוליסה הצוות ערוך מוכן ומצויד לצאת לכל מקום בעולם בו נדרש לאתר או לחלץ מבוטח של המשיבה. אך הבטחות לחוד ומעשים לחוד. המשיבה מנסה להבנות מהטענה כי מקרה של בעיה רפואית מיידית איננו המצב אליו מתכוונת הרחבה 669, שכן לא יעלה על הדעת שהמענה למבוטח הנמצא בבעיה רפואית קשה המחייבת טיפול רפואי מיידי יהיה באמצעות צוות ישראלי שזמן הגעתו רב. לענין זה יש להעריך כי אין הכוונה בהכרח לחילוץ שיצא מהארץ. אלא הנדרש הוא אפשרות להתקשר עם גורם מקומי או אחר קרוב המיומן באמצעי חילוץ ולא הסתמכות על רופאים מקומיים מתנדבים המחפשים אמבולנסים לאחר משחק כדורגל, המוצאים אמבולנס שאינו מצויד כראוי ואיננו נתמך בשירות רפואי. יש לדחות מכל וכל ניסיון להסיר מהמשיבה אחריות למקרים של חילוץ והצלה כפי שאלו נקובים בפוליסה. טענה מעין זו מרוקנת מתוכן את מטרת הפוליסה והלכה למעשה מייתרת את רכישתה. המנוח לא שיפר מצבו כלל, ועצם היותו מבוטח אצל המשיבה לא הועילה לו, שכן גם אם אלמלא היה רוכש את הפוליסות הוא היה מוצא את עצמו באותו מצב. מצב זה הוא בלתי נסבל ויש לדחות את נסיונה של המשיבה להסתתר מאחורי תנאי המקום מכל וכל. אין ספק מכל האמור לעיל, כי ניתן היה לפעול בצורה טובה יותר למען הצלת חייו של המנוח. מטרת הביטוח היא לשפר את מצבו של המבוטח רוצה לומר, להעניק למבוטח הגנה מפני סיכונים ואם הביטוח לא מכסה את המבוטח מפני הסיכון - אין זאת אלא שהביטוח לא הגשים את מטרתו וחברת הביטוח הפרה את התחייביותיה כלפי המבוטח. לא יתכן כי המבוטח התכוון למצוא עצמו באותו סיכון שהיה עומד בו גם אלמלא היה רוכש ביטוח. הקשר הסיבתי האם הועמדו האמצעים הנכונים על מנת ליתן למנוח את מירב הסיכויים להישאר בחיים? הנחת העבודה הבסיסית, של כל המומחים והרופאים, הן בדיעבד והן בזמן התרחשות האירוע, היתה כי המנוח סבל מדלת ריאות ואי ספיקה נשימתית. אין חולק כי לאור מצבו הרפואי נדרש פינוי דחוף מהאווארז, באופן מקצועי ומיומן. דא עקא, המשיבה, כפי שתואר לעיל בהרחבה, לא נקטה את האמצעים הדרושים, על מנת להבטיח בצורה המירבית את סיכוייו של המנוח להגיע למקום מבטחים. ובוודאי שלא נערכה מראש למצב חירום. על המשיבה, מתוך הכרת הצורך של שירותי פינוי לדאוג לאפשרויות פינוי הטובות ביותר, בין בעצמה ובין באמצעות צוותי חילוץ והצלה עמם היא קשורה בחוזים ובהם מוגדרות ההוראות וההתחייבויות לפעול לטובת מבוטחיה. לרבות, באמצעות רופאים מיומנים וציוד מתאים והכל תוך שיקול מבעוד מועד של משתני הזמן והמקום, כך שמשתנים אלו לא יעמדו לרועץ. משלא עשתה המשיבה כל זאת, אזי, מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי בין ההתנהגות לתוצאה. עולה כי התנהגותה של המשיבה, מהווה גורם מספיק או גורם מהותי להיווצרותו של הנזק אשר נגרם למנוח. אך בקביעת הקשר הסיבתי העובדתי אין די, ועלינו להראות כי בנסיבות העניין גם מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי. לשם כך קבעה הפסיקה שלושה מבחני משנה חלופיים. הראשון, "מבחן הציפיות", קרי, האם המזיק צריך היה לצפות כי התרשלותו שלו תביא לנזק של הניזוק. ברי, כי אירוע פטירתו של המנוח, הינו התוצאה הצפויה ממעשי ההתרשלות האמורים של המשיבה, שכן אם תפר את חובתה כלפי המבוטח בשעת חירום או פינוי עקב מצב בריאותי חמור לא יכולה להיות מסקנה אחרת אלא זו שניתן לצפות את התוצאות הטרגיות בשל כך. אי ביצועו של הפינוי בהתאם להתחייבות המשיבה, בהכרח טומנת בחובה ציפייה של גרימת נזק. השני, "מבחן הסיכון", היינו, התוצאה המזיקה הינה בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. ובענייננו, התרשלות המשיבה באי קיום הפינוי על פי התחייבותה ותוך הפרת חובת הזהירות, יצרה סיכון שבתחומו נמצא הנזק. השלישי, "מבחן השכל הישר", משמע, האם כל התכונות המייצגות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה. במקרה דנן, אי עמידה ברמת הזהירות של ביצוע הפינוי, לרבות אמצעי הפינוי, תפקידו הלקוי של מערך החילוץ, הסתמכות על רופא מקומי בלתי ידוע במקום רופא מיומן והעדר קשר עם חברות מקומיות מיומנות, מובילים למסקנה כי אלמלא מקצת הכשלים, לא כל שכן כולם במצטבר, היה ניתן למנוע את הארוע המצער. אשר על כן, ראיתי לקבל את הערעור ולחייב את המשיבה. הדיון בענין הנזק יוחזר לבית משפט השלום להשלמה. אסתר קובו, שופטת אב"ד כב' השופטת שרה דותן: אני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעה חברתי כב' השופטת אסתר קובו, סג"נ. שרה דותן, שופטת כב' השופטת מיכל רובינשטיין: העובדות חבורה של צעירים יצאה לטיול לדרום אמריקה, בכללם איתי כהן ז"ל ( להלן:"המנוח"), חברתו מיטל יעיש ( להלן: "מיטל") ואחרים. החברים טיילו בפרו, ובתאריך 13.7.00 יצאו למסע רגלי ("טרק") אשר תוכנן לארבעה ימים במסלול המכונה "סנטה קרוז", באזור הררי גבוה. במהלך הטיול החל המנוח לחוש ברע והוא נזקק לטיפול רפואי בעיירה הווארז. בהמשך הוחלט להעבירו לעיר לימה, לצורך קבלת המשך הטיפול הרפואי, אך למרבה הצער, במהלך העברתו באמבולנס לעיר לימה, הוא נפטר. בטרם צאתם לטיול רכשו המנוח וחברתו בסניף "איסתא" בבאר שבע, פוליסה לביטוח נסיעות לחו"ל מסוג "דרכון למטייל - איסתא" ( להלן: "הפוליסה הבסיסית") ובנוסף נרכשה על ידם פוליסת ביטוח סיכונים לאיתור ו/או חיפוש ו/או חילוץ ו/או הצלה, ששמה "סיכונים 669 איתור וחילוץ וספורט אתגרי" ( להלן: "פוליסת 669"). השתלשלות העניינים במהלך היומיים הראשונים לטיול, קרי 13.7.00 עד ה- 15.7.00, התנהל המסע על מי מנוחות, כאשר החברים צעדו במעלה מסלול "סנטה קרוז". במהלך היום השלישי לטיול, הוא ה- 16.07.2000, התקשה המנוח בנשימתו, ועל כן החלו החברים לחזור על עקבותיהם ולרדת מההר לכיוון העיירה הווארז. ביום הרביעי לטיול, בעודם יורדים מההר על מנת להגיע לעיירה המקומית לצורף קבלת טיפול רפואי, פגשה החבורה בקבוצת מטיילים וביניהם רופא, אשר נתן למנוח כדור כנגד מחלת גבהים בשל היותה מחלה שכיחה באזור. בסופו של אותו יום לנה החבורה אצל משפחה מקומית בכפר שיידעה אותם כי למחרת בבוקר יוכלו להצטרף לנסיעה מהכפר להווארז. ואכן, ביום שלמחרת, הגיעה החבורה להווארז, שם טופל המנוח על ידי רופאים מקומיים בבית החולים המקומי. המנוח קיבל כדורים נגד מחלת גבהים וזריקה על מנת להקל על קשיי הנשימה. לאחר טיפול זה שוחרר המנוח מבית החולים. בבוקר היום השישי, ה- 19.07.2000 נראה היה כי מצבו של המנוח הוטב, והוא אף דיבר ואכל. אלא שבשעות אחר הצהריים הורע מצבו שוב, וכתוצאה מכך החליטו חבריו של המנוח להזעיק רופא למלון בו שהו. ד"ר פרדס, רופא מקומי בהווארז, הגיע ובדק את המנוח, וביקש להעבירו למרפאה הפרטית שלו. במרפאה בוצע צילום חזה, והדיאגנוזה הייתה כי המנוח סובל מדלקת ריאות וכי יש להעבירו לבית חולים בלימה. בשעות הערב של אותו היום ה-19.7.00, החליטו חבריו של המנוח ליצור קשר עם ד"ר גוטפריינד, שנמצא בבוליביה, ואשר פרטיו הופיעו בפוליסה הבסיסית, תחת הכותרת "רופאים ישראלים דוברי עברית", מאחר שסברו כי יש לפנות את המנוח בדחיפות לבית החולים בלימה עקב מצבו המתדרדר. ד"ר גוטפריינד שוחח עם ד"ר פרדס, יידע את חבריו של המנוח כי זמן ההגעה מבוליביה להווארז הינו בן שלושה ימים לפחות, ולכן מסר להם את מספרי הטלפון והטלפון הנייד של ד"ר רויטמן, רופא מתנדב שאינו מטעם הביטוח, ושמו אינו ברשימה המופיעה בפוליסה, שנמצא בלימה. מרחק של 7 שעות נסיעה. מיד לאחר מכן יצר ד"ר גוטפריינד קשר עם ד"ר רויטמן, וביקש ממנו לטפל במשלוח אמבולנס עם רופא, אשר ייקח את המנוח מהווארז לבית חולים בלימה. ד"ר רויטמן הבטיח לדאוג להוציא אמבולנס בדחיפות עם צוות מלא וציוד מתאים, על מנת לפנות את המנוח מוקדם בבוקר ללימה. חבריו של המנוח יצרו שוב קשר עם ד"ר גוטפריינד והעבירו לו בטלפון פרטים על הטיפול שניתן על ידי ד"ר פרדס במרפאה וכן את תוצאות בדיקות הדם שנערכו למנוח. ד"ר גוטפריינד אף דיבר עם ד"ר פרדס בעצמו, וזה האחרון עידכן אותו כי החולה נמצא בהכרה, סובל מחום גבוה, משתעל עם חרחורים בריאות ומקבל נוזלים, שני סוגי אנטיביוטיקה ותרופה להורדת החום. במקביל, איתרו החברים את ד"ר רויטמן אישית ומסרו לו פרטים על מצבו של המנוח. ד"ר רויטמן החל בטיפול מהיר להשגת אמבולנס, שייצא מלימה להווארז, שכן לא ניתן להוציא אמבולנס מהווארז ללימה בהעדר אמבולנס המיועד לכך. לאחר מכן יצר ד"ר רויטמן קשר עם ד"ר פרדס, קיבל ממנו פרטים אודות מצבו של המנוח והודיע לו כי אין בהווארז אמבולנס שיוכל לנסוע ללימה וכי בשל הפרשי הגבהים סביר שיתלווה לנסיעה רופא מהווארז ולא מלימה, על כן הוסכם כי ד"ר פרדס ילווה את המנוח באמבולנס עד לימה. נוכח מצבו המתדרדר של המנוח, יצרו חבריו של המנוח קשר עם מוקד החירום של הנתבעת בישראל. בדיעבד התברר, כי מספר הטלפון שבפוליסה היפנה למוקדנית של חברת "קישורית מענה עסקי בע"מ", הנותנת שירותי קבלת הודעות ומיונן. לאור חוסר שביעות רצון חברו של המנוח מטיפולה של המוקדנית בנושא , ביקש לדבר עם האחראי. המוקדנית העבירה אותו לאחראי משמרת אצל המשיבה וזה נתבקש לשלוח צוות רפואי מיומן, שיפנה את המנוח במסוק למקום אחר. אחראי המשמרת השיב, כי די בכך שהעניין מצוי בטיפולו של ד"ר גוטפריינד. בסופו של דבר הגיע האמבולנס מלימה להווארז בשעות הבוקר, אך ללא רופא ובלוויית נהג וחובש. בטרם יצא האמבולנס לדרכו, הלכו חבריו של המנוח לקנות תרופות לפי הנחיותיו של ד"ר פרדס, ובינתיים התארגן ד"ר פרדס בביתו ליציאה ללימה. לאחר כ- 3 שעות של נסיעה, חלה התדרדרות במצבו של המנוח. מיטל והחובש שישב לצידה הבחינו כי הוא מפסיק לנשום והפנו את תשומת לבו של ד"ר פרדס, אשר ישב במושב הקדמי לצד הנהג. ניסיונותיו של ד"ר פרדס להחיות את המנוח לא צלחו והוא קבע את מותו. ד"ר פרדס דיווח על השתלשלות האירועים בטלפון, לד"ר רויטמן ועזב את המקום. ביום ה- 5.12.05 הגישו המערערים את התביעה נשוא הערעור לבית משפט השלום. טענות המערערים כלפי המשיבה נטענו הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי. במישור הנזיקי טענו המערערים כי המשיבה התרשלה בכך שלא דאגה באופן מיידי או סביר להיטס רפואי של המנוח מהווארז ללימה או ליעד אחר בו ניתן היה לספק שירות רפואי נאות. לכל הפחות היה על המשיבה לדאוג לארגון והעברה באמצעות אמבולנס בליווי מומחה מיומן. עוד נטען, כי המשיבה לא הייתה ערוכה לספק מערך רפואי או לוגיסטי על מנת לספק למנוח את השירות שהסכימה והתחייבה לספק, ושבו נותנים מבוטחים את מבטחם ואשר הוא עלול להוות ההבדל שבין חיים ומוות ועל כן רובצות עליה חובת זהירות מוגברת. המערערים טענו כי המשיבה התרשלה בעצם בחירת ד"ר גוטפרויינד אשר איננו בקיא בתורת הרפואה הדחופה, המהווה ענף ברפואה שמטרתו ליתן מענה למצבים קריטיים כפי שהיה מצבו של המנוח בזמן הרלוונטי. כמו כן, לא נעשה בירור ראוי לגבי האפשרויות הרפואיות ואיכותם במרפאה בהווארז. על המשיבה היה לפקח על פעילותו של ד"ר פרדס ולהנחותו. על נציגיה של המשיבה היה לערוך דיון רציני וראוי בקבלת החלטות, תוך מתן משקל הולם לשיקולים הרלוונטיים. לטענתם, אף נדהמו כאשר האמבולנס שהגיע לפינויו של המנוח הגיע כשהוא לא מצויד בציוד מינימאלי וללא רופא, זאת כאשר קיימות בפרו אפשרויות חילוץ והצלה וכן צוותים רפואיים מיומנים וציוד רפואי נחוץ, שאילו הנתבעת הייתה עושה בהם שימוש, כפי שהתחייבה לעשות על פי הפוליסה וכפי שניתן לצפות שמבטחת סבירה, המכסה סיכונים של פינוי, חילוץ והצלה, תעשה, הרי שקיימים סיכויים גבוהים מאד, שהמנוח היה נותר בחיים. במישור החוזי טענו המערערים, כי המשיבה הפרה את התחייבויותיה המפורשות והמשתמעות לאיתור ו/או חיפוש ו/או הצלת המנוח, כפי שמגדירה זאת "פוליסת 669" וכן כי פעלה בניגוד לתכלית שלמענה כרתו הצדדים את הסכם הביטוח ובניגוד לציפייתו של המבוטח. על כן מדובר באי קיום חוזה המלווה בחוסר תום לב ובניגוד לתכלית שלמענה כרתו הצדדים את ההסכם ביניהם. עוד נטען כי כתוצאה מהפרה זו נתונות למנוח התרופות בשל הפרת חוזה לרבות פיצויים על פי חוק החוזים (תרופות). מנגד טענה המשיבה, כי לא הפרה את התחייבויותיה החוזיות בהתאם לפוליסה וכי לא התקיימו במקרה דנן יסודותיה של עוולת הרשלנות כפי שנטען. לטענת המשיבה, ד"ר גוטפריינד פעל באופן נמרץ לבירור מצבו הרפואי של המנוח, לרבות שיחות טלפון ישירות עם ד"ר רויטמן ועם ד"ר פרדס. הן ד"ר רויטמן והן ד"ר גוטפריינד פעלו ביעילות ובמיומנות למתן עזרה למנוח, וכי עשו כל אשר לאל ידם, בנסיבות הזמן והמקום, על מנת להגיש עזרה למנוח, וזאת מבלי שהוטלה עליהם מגבלה כלשהי, כלכלית או אחרת, על ידי המשיבה. המשיבה הדגישה כי לא הועלתה בשום שלב הדרישה לפינוי מוסק, לא מצד הרופאים המטפלים ולא מצד חבריו של המנוח. לטענתה, אין כל קשר סיבתי עובדתי או משפטי, בין פעולתה ומעשיה של הנתבעת לבין עובדת מותו המצער של המנוח. הוסיפה המשיבה וטענה, כי לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המנוח וחבריו בחרו לטייל בחבל ארץ מסוכן מבחינה בריאותית, שמוכר וידוע בבעיות המיוחדות הנובעות מגובהו החריג, וכל זאת באיזור נידח ומנותק ממרכזי אוכלוסיה, ובמדינה ששירותי הבריאות שלה אינם מהמפותחים בעולם. עוד נטען על ידי המשיבה, כי האמבולנס שהגיע כלל את כל הציוד שצריך וניתן היה למצוא, בהתחשב בעובדה כי המדובר בפרו. במישור החוזי טענה המשיבה, כי התחייבויותיה הינם בהתאם להוראות הפוליסה על כל חלקיה, וכי הפרק בפוליסה שעניינו תגמול חד פעמי במקרה מוות או נכות מתאונה איננו רלוונטי, וכי אינו מזכה בתגמולי הביטוח בנסיבות תובענה זו, שכן אין מחלוקת כי המנוח הלך לעולמו מפאת מחלה ולא מפאת תאונה. חוות דעת רפואיות במסגרת ההליך הדיוני הגישו בעלי הדין חוות דעת מומחים מטעמם: פרופ' זינגר, מומחה לרפואה דחופה ניידת וטיפול נמרץ, שחוות דעתו הוגשה מטעם המערערים, ונחקר על חוות דעתו, סבר כי המנוח סבל מאי ספיקה נשימתית חריפה, המשנית לדלקת ריאות ואולי בצקת ריאות בגבהים. מצבו של המנוח חייב העברה דחופה ובתנאים מיוחדים הכוללים פינוי בהיטס. בהעדר פינוי מסוג זה היה צורך להשתמש בכלי תעבורה מיוחד (ניידת טיפול נמרץ) עם רופא מיומן המכיר טכניקות של אינטובציה וטיפולים של הנשמה מלאכותית והחייאה. מטעם המשיבה הוגשו חוות דעת של הרדיולוגית ד"ר דורית שחם ושל פרופ' יואל דונחין, מנהל היחידה להעברת חולים בבית חולים הדסה עין כרם בהרדמה ובטיפול נמרץ כאשר האחרון אף נחקר על חוות דעתו. חוות הדעת מבארת כי הנתונים הקליניים שנתקבלו לא העידו על מצב חירום רפואי המחייב חילוץ מיידי, וכי לא היה ניתן על סמך אותם נתונים לקבוע כי המנוח היה בסכנת חיים או שמצבו הרפואי בשלבי הידרדרות קשה. מטעם בית המשפט מונו שני מומחים: ד"ר איש טוב, אשר הגיש חוות דעת באשר לפינויו של המנוח מהווארז ללימה. חוות דעתו קובעת כי האפשרות היחידה הייתה לפנות את המנוח באמצעות אמבולנס קרקעי. זאת על ידי האמבולנס הטוב והמצויד ביותר שניתן היה להשיג לצורך המשימה, וכי רק אדם מקומי המכיר את המערכת יכול היה לבצע זאת. פרופ' טופליסקי, מומחה למחלות פנימיות וריאה התייחס לשתי שאלות מרכזיות:האחת, בדבר מהות מחלתו של המנוח. השנייה, בדבר אופן הפינוי. הסברות אותן העלה הן, כי בהעדר ניתוח לאחר המוות, נראה שהחולה סבל מדלקת ריאות קשה בריאה הימנית, וכי בהתאם לנסיבות של הרפואה הפרואנית בהווארז המנוח קיבל טיפול סביר. פרופ' טופליסקי אף ציין כי סביר להניח שהמנוח היה מקבל טיפול טוב יותר בבית חולים עם ציוד מתקדם ורופאים מומחים בטיפול נמרץ, אך למיטב ידיעתו לא קיימת האפשרות להביא לפינוי מוסק תוך 24 שעות מהפנייה. בנוסף למומחים אלו התייצבו והעידו ד"ר גוטפריינד וד"ר יעקב רויטמן אשר פעלו להסדרת הטיפול במנוח. לסיכום, מחוות הדעת כפי שהובאו בפניי הערכאה הדיונית, ניתן היה לקבוע, שהמנוח סבל מדלקת ריאות ומסיבוכיה ואולי גם ממחלת גבהים, ואולם בהעדר נתיחה לאחר המוות, לא ניתן לקבוע בוודאות מה הייתה הסיבה בגינה נפטר המנוח, כפי שגם מסכים פרופ' זינגר, אשר נתן חוות דעתו מטעם המערערים. יחד עם זאת, אין חולק, כי המנוח נפטר עקב מחלה. הכרעת הערכאה דיונית הערכאה הדיונית דחתה את התביעה וקבעה כי המשיבה לא הפרה כל התחייבות על פי תנאי הפוליסה, וכי לא התקיימה כל התרשלות מצידה של המשיבה שתחוב בגינה. לעניין ההתחייבות החוזית, מנמקת השופטת הנכבדה, כי היקף חובתה של המשיבה לנזקים שנגרמו למערערים נגזר בראש ובראשונה מהפוליסה הבסיסית. ההרחבה שנרכשה במקרה דנן על ידי המנוח וחברתו, מיועדת לכסות חיפוש, איתור, חילוץ והצלה במקרה של אירוע חירום, מה שאין כן בעניינו. בקביעתה מבארת השופטת הנכבדה, כי המבוטח אינו יכול לצפות שבכל מקרה בו יזדקק לטיפול רפואי, יוזנק מייד צוות חילוץ ישראלי מהארץ לעזרתו. גם במתן השם "669" יש בכדי להבין ולצפות שההבטחה הגלומה בפוליסה היא למקרים של אסונות טבע או כאשר נפגע מבוטח בתאונה ויש צורך לחלצו. לצורך זה הקימה המשיבה מערך, שמומחיותו באיתור, ובמידת הצורך נשלחים צוותים מהארץ לאחר התארגנות הולמת, ובוודאי שלא מיידית, כשהם מצוידים בציוד מתאים. לעניין שאלת הרשלנות, קבעה הערכאה הדיונית, כי אין למצוא את המשיבה כרשלנית. ראשית, הטיפול הרפואי שניתן בהווארז היה סביר, וזאת בהסתמך על חוות דעתו של פרופ' זינגר, מומחה מטעם המשיבה, אשר לדידו המנוח קיבל טיפול סביר לתמונת המצב הרפואית באותה העת. שנית, פרופ' דונחין, המהווה סמכות עליונה במערך הרפואי של המשיבה, אישר את פעולותיהם של ד"ר גוטפריינד וד"ר רויטמן. ואף טען, כי בנסיבות המקרה לא היה צורך להתייעץ עמו או לערב אותו במידת הצורך אליה שאפו המערערים לערבו. שלישית, לעניין הפינוי המוטס, קובעת השופטת בהתבסס על חוות דעתו של ד"ר איש טוב, מומחה מטעם בית המשפט, כי למנוח הייתה "קדימות שנייה" לפינוי, דהיינו, מצב בו קיים צורך יחסי בפינוי, המתעורר על אף שהאמצעים והידע הטיפולי קיימים, אך תיתכן בעיה במידה ומצב החולה יחמיר. רביעית, מצבו הרפואי של המנוח אפשר את העברתו באמצעות אמבולנס ולא הייתה הוראת נגד להסעתו באמבולנס. זו אף נראתה האופציה הבטוחה והמהירה ביותר למימוש. חמישית, לעניין הרשלנות כתוצאה ממחסור במכשיר מד ריוויון חמצן באמבולנס, קובעת השופטת כי ספק רב אם בעצם קיומו של המכשיר היה בכדי לשנות את תמונת המצב הטרגית. כמו כן, לא ניתן לקבוע מבחינה עובדתית, שד"ר רויטמן או ד"ר גוטפריינד ידעו או היו צריכים לדעת שהאמבולנס יגיע מלימה ללא מד ריווי חמצן, וכי לא ניתן לקבוע כי המנוח נפטר עקב העדרו של מד ריווי חמצן באמבולנס. יתר על כן, לא ניתן לדרוש מהנתבעת כחברת ביטוח, שתהיה אחראית לקיומו של מכשיר שכזה בהווארז. הערעור בערעור שלפנינו טוענים המערערים כי שגתה הערכאה הדיונית משקבעה כי הוראות הפוליסה "669" אינן מהוות "מקור חיוב מצד הנתבעת". לטענתם, קיומו של הכיסוי הביטוחי מצד המשיבה אף לא היווה פלוגתה במשפט, שכן המשיבה לא הכחישה את חובתה לעשות ולפעול כלפי המנוח על פי הוראות "פוליסת 669". יתרה מזאת, "פוליסת 669", מהווה תוספת לפוליסה הבסיסית ותנאיה משלימים ובאים להרחיב את הכיסוי הבסיסי. עוד נטען, כי שגתה הערכאה הדיונית משקבעה כי "לא הוכח כי ניתן היה לצפות את מותו הנורא של המנוח", שכן, לאור הקטגוריות אליהם משתייכים הצדדים, החוזה שנכרת ביניהם, המטרייה הביטוחית, סוג הביטוח והתנאים בפוליסה המתייחסים להצלת חיים, היה על המשיבה לצפות כי הפרת התחייבותה כלפי הניזוק עשויה להוביל לקרות הנזק, וכן שרשלנות או מחדל עלולים להביא לפטירת המבוטח אשר נקלע לאירוע חירום. ממשיכים המערערים וטוענים כי היה על בית המשפט להכריע אף בשאלת רמת הזהירות שניתן וצריך היה לצפות מהמבטחת. על בית משפט דלמטה היה לקבוע כי המשיבה לא עמדה ברמת הזהירות המצופה ממנה ולא נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים ממבטחת סבירה על מנת למנוע את הנזק. טיעון נוסף הוא כי הקביעה לפיה לא ניתן היה לבצע פינוי מוטס מהווארז, והעברת המנוח באמבולנס הייתה סבירה בנסיבות המקרה, הינה קביעה שגויה. זאת הן לאור תמונת מצבו הקליני ולאור אפשרויות ההעברה בפרו והמגבלות האובייקטיביות שהיו לפניו. על מנת לחזק את טיעונם מפנים המערערים לתיקון הפוליסה שנעשה לאחר המקרה ולפיו: "פינוי אווירי או ימי, ממקום האירוע לבית החולים הקרוב. הפינוי כולל גם אמבולנס אווירי או מסוק מדוחס בעת הצורך ויעשה גם במקרים של מחלת גבהים - הכול בהיקף מלא". יתר על כן, טוענים המערערים, כי בית המשפט התעלם מהעובדה כי באמבולנס לא היה ציוד החייאה מתאים, קרי, מכונת הנשמה ומד ריוויון חמצן. גם לנסיעה עצמה הצטרף רופא שאינו מיומן ואינו מקצועי, שאחרת היה דואג לציוד מתאים לפינוי, היה יודע להיערך מבעוד מועד לתוואי הדרך והיה יודע לשקול נכונה את החשש מהידרדרות. על כן הפינוי עצמו נעשה באופן רשלני. לטענת המערערים, אין זה ייתכן, כי המשיבה תסיר את האחריות המוטלת עליה בשל רמת הרפואה המקומית, וכי דווקא בשל עובדה זו, צריכה חברת הביטוח להיערך בצורה טובה יותר ולספק את אשר התחייבה בפוליסה. מנגד טוענת המשיבה, ההרחבה אשר נרכשה על ידי המנוח מעניקה לרוכשה מספר כיסויים אשר אינם כלולים בגדר כיסויי הפוליסה הבסיסית. ההרחבה מספקת מענה ייחודי והכרחי לצורך אשר נוצר אצל מטיילים והוריהם לכסות את הסיכון הקיים בהתרחש אירוע תאונתי אשר כתוצאה ממנו התנתק הקשר עם ילדיהם, ואת העלות הגבוהה הכרוכה בהוצאת משלחת חיפוש והצלה במקרה זה. אותו אירוע חירום, אליו מכוונת הרחבת "669" מכוון לאותם מקרים מיוחדים בהם נדרשת פעולה חיצונית מיוחדת על מנת לאתר ו/או לחלץ מטייל השרוי במצוקה ו/או עקבותיו לא נודעו. מכאן שסיטואציה המגלמת בחובה בעיה רפואית מיידית איננה המצב אליו מתכוונת ההרחבה. המשיבה מדגישה כי סיבת מותו של המנוח אינה ידועה ומציינת כי אף אם תסכים לשיטת המערערים, קרי, המנוח נפטר כתוצאה מהחמרת דלקת הריאות בה לקה בהווארז, שהרי אין זה עונה על הגדרת מקרה הביטוח הנקוב בפוליסה לעניין מוות מתאונה. עוד נטען על ידי המשיבה, כי בכל הנוגע לחובת הזהירות הקונקרטית, מן הראוי להכיר בחובת זהירות קונקרטית אשר הינה מצומצמת ומוגבלת לגדרה של התחייבותה החוזית של המשיבה לעניין אותה פעולה. דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעור להדחות. בית משפט שלום דחה את תביעת המערערים וקבע כי לא התקיימה התרשלות או הפרת חוזה של חברת הביטוח. קביעה זו מקובלת גם עליי. אפרט מסקנותיי ראשון ראשון ואחרון אחרון. שני טעמים עיקריים לערעור שבפניי: האחד, רשלנותה של המשיבה. השני, הפרת חוזה הביטוח. לעניין רשלנותה של המשיבה, המסגרת הנורמטיבית ידועה היא ומעוגנת בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) בסעיפים להלן: "35. רשלנות עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותם נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותם נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". "36. חובה כלפי כל אדם החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותם נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". בקביעת אחריות מכוח עוולת הרשלנות יש להראות קיומם של: חובת זהירות; הפרת חובת זהירות, קרי, יסוד התרשלות; קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לנזק; נזק. חובת הזהירות נחלקת לשניים על פי מודל דו שלבי לחובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113,131) המבחן המרכזי אשר דרכו נמדדת חובת הזהירות נקבע בסעיף 36 לפקודת הנזיקין והוא מבחן הצפיות. עלינו להבחין בין הצפיות הטכנית לבין הצפיות הנורמטיבית. צפיות טכנית, היינו, האם האדם הסביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה או התרחשות הנזק. צפיות נורמטיבית, היינו, האם האדם הסביר צריך היה כעניין של מדיניות שיפוטית לצפות את התרחשותו של אותו נזק ( ראו ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי פ"ד מח(3) 45). היסוד השני של עוולת הרשלנות הוא יסוד ההתרשלות, דהיינו, האם הייתה הפרה של חובת הזהירות. המבחן העיקרי נקבע בסעיף 35 לפקודה והוא קובע את רמת הזהירות הנדרשת והיא זו של האדם הסביר. בנוסף להפרה יש להתייחס לסבירותם של אמצעי הזהירות הנקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, והמגולמות באמירה כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. ( ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 131). יסוד נוסף אותו יש לבחון הינו הקשר הסיבתי, כאשר ישנם שני סוגים של קשר סיבתי. האחד, קשר סיבתי עובדתי, היינו, מתקיימת סיבה שבלעדיה לא הייתה מתקיימת התופעה. השני, הקשר הסיבתי המשפטי, אשר מאפשר הכנסת שיקולים של מדיניות נורמטיבית אשר יכולים לשלול את הקשר הסיבתי. תנאי אחרון לאחריות בעוולת הרשלנות הוא, כי מעשהו של המזיק, אשר הפר את חובו כלפי הניזוק, גרם לזה האחרון נזק. ומן הכלל אל הפרט. ראשית כל אדרש לשאלת חובת הזהירות. אליבא דכולי עלמא, קיימת חובת זהירות מושגית מצד המשיבה כלפי המערערים. המחלוקת בין הצדדים נסבה על עצם האחריות בגין חובת הזהירות הקונקרטית, קרי, האם היה על חברת ביטוח סבירה לצפות, בנסיבות המיוחדות של המקרה, כי אכן לא ישרוד המנוח את הנסיעה באמבולנס מהווארז ללימה? ברי, כי על חברת ביטוח לצאת מנקודת הנחה כי צפוי להתרחש נזק, שכן המאטרייה הביטוחית מרמזת על הצפוי להתרחש ועל הסיכונים האפשריים. אך אין בכך בכדי לדרוש מחברת הביטוח לצפות בכל עת את התרחיש הנורא מכל. בנסיבות האמורות, כאשר המידע והדיווח אותם העבירו הרופאים המטפלים בשטח לא שידרו אותות או סימנים של מצוקה או מצב חירומי, לא היה באפשרותה של חברת הביטוח ונציגיה להסיק מסקנות או לקבל החלטות שונות מאלו שנתקבלו. ובוודאי שלא ניתן היה לצפות את הנזק, היינו, מותו המצער של המנוח. על הבעייתיות בצפיות הנזק במקרה דנן, קובע ד"ר איש טוב: "יש לזכור כי דלקת ריאות, למרות שבחולים צעירים היא ברת ריפוי, יש מקרים בהם מתפתחת תמונה סוערת תוך מספר שעות, וברוב המקרים התוצאה הינה פטאלית וגם במרכזים טובים. התפתחות כזו לא ניתן לחזות מראש". מצבו של המנוח כפי שתיאר אותו ד"ר פרדס וכפי שהבינו אותו הן ד"ר גוטפריינד והן ד"ר רויטמן, לא העיד בזמנו על האפשרות כי המנוח לא יוכל לנסיעה שבין הווארז ללימה. אף לא אחד מהרופאים אשר טיפלו או סייעו בהכנות לפינויו, הניח כי מצבו של המנוח עלול להידרדר עד לכדי פטירתו. חברותיי קובעות כעניין שבעובדה כי ההשתהות בפינוי של המנוח היא שהביאה לפטירתו, עם מסקנה זו אין בידי להסכים; ראשית, משום שמהעובדות כפי שעלו, ובניגוד לקביעתן של חברותיי, עברו פחות מ- 24 שעות מעת הפנייה למשיבה ועד להגעת האמבולנס להווארז. מעת השיחה הראשונה לנציג המשיבה, בשעה 18:30 לערך, ד"ר גוטפרויינד, ועד לאישור חברת האמבולנסים בסביבות השעה 23:30, עברו כ- 5 שעות. האמבולנס יצא לבסוף בסביבות השעה 1:00 בלילה והגיע להווארז בין השעות 8:30 - 10:30 בבוקר. רוצה לומר, מרגע הפנייה הראשונה ועד הגעת האמבולנס להווארז עברו 15 שעות, אשר 7 מתוכן הן זמן הנסיעה להווארז. שנית, אין בנמצא חוות דעת התומכת מסקנה זו לפיה ההשתהות היא זו שגרמה לפטירתו. לא למותר לציין, כי המנוח החל שלא לחוש בטוב שלושה ימים עובר לפנייתו לחברת הביטוח ומי מנציגיה בבקשה לעזרה רפואית. ועל כך , אומר פרופ' דונחין בחוות דעתו: "איחור בטיפול חולי לב נובע מכך שלעיתים מזומנות הקריאה לעזרה נעשית רק לאחר שעות רבות מהופעת הסימנים הראשונים של התקף הלב. לעיתים ממתינים כ-40 שעות! כאשר הקריאה נעשית בשלב זה, אי אפשר להאשים את צוות האמבולנס על אחור של דקה או שתיים." מחוות דעת המומחים השונות אף מצטיירת תמונה לפיה הטיפול בכללותו היה סביר ולא ניתן היה לצפות לטיפול שונה. למעט פרופ' זינגר, שסבר כי מצבו של המנוח חייב העברה דחופה, המומחים כולם סברו בחוות דעתם כי על סמך המידע הרפואי לא נשקפה למנוח סכנת חיים. כך מציין פרופ' דונחין בחוות דעתו: "בהתאם למכלול הסימנים הקליניים של איתי ז"ל ... כפי שאלו אובחנו והוסברו על ידי הרופא המטפל במקום ועל ידי חבריו של המנוח לד"ר רויטמן וד"ר גוטפריינד, ולאור הטיפול המקומי שניתן לאיתי ז"ל על ידי ד"ר פרדס - הרי שמצבו של איתי, ז"ל, באותה נקודת זמן, לא היה קריטי כלל וכלל. " עוד הוא מציין, כי: "על סמך המידע הרפואי לא נשקפה לחולה סכנת חיים מיידית, אך הוא היה זקוק לפינוי לבית חולים מודרני בעל אמצעי טיפול במצבו הלא ברור, וזאת בשל טיב שירותי הרפואה במקום בו שהה". ובאשר לקביעותיהן של חברותיי, כי המנוח סבל מדלקת ריאות חריפה וכי "ריאה אחת כמעט יצאה מכלל פעולה", אף קביעה זו אינה נתמכת בחוות הדעת השונות, גם לא על פי חוות דעת ד"ר פרדס, אשר עליה התבססו חברותיי. מקריאת הדוח הרפואי של ד"ר פרדס עולה כי האבחנה המשוערת הייתה דלקת ריאות בריאה הימנית, אך לא צויין כי זו יצאה מכלל פעולה. באותו דוח רפואי אף צויין כי המנוח מגיב לטיפול וכי יש לפנותו להמשך טיפול מיוחד באמצעות אמבולנס. לנוכח האמור לעיל, נדמה כי התנהגותה של חברת הביטוח הייתה סבירה, שכן היא לא יצרה סיכון בלתי סביר על ידי התנהגותה, וכן לא היה ביכולתה לצפות את אותו סיכון בלתי סביר טרם התממשותו. לעניין שאלת ההתרשלות, זו תתברר בהתאם לנקודת הזמן, לאמצעים ולסטנדרט הרפואי כפי שהיו ידועים בעת בה נתבקשה עזרתה של חברת הביטוח. נקודת המוצא הראויה, כפי שנטען על ידי המשיבה, היא העובדה כי המדובר באזור נידח המנותק ומרוחק ממרכזי אוכלוסיה, אשר יש קושי רב להגיע אליו ואשר נמצא במדינה ששירותי הרפואה שלה אינם מהמפותחים בעולם. הווארז הינה עיירה עם שירותי בריאות שאינם ברמה המערבית המקובלת. בנסיבות אלו לעיתים אף הסיכון הפעוט והבנאלי ביותר, עלול בן רגע להידרדר למצב פטאלי של חיים ומוות. משום כך, ההנחה המקובלת במצבים מעין אלו היא כי עדיף שהמטופל יהא במרכז רפואי או סמוך לשדה תעופה ממנו ניתן לטוס הביתה או לארץ מפותחת יותר, ועל סמך ידיעה זו אף פעלו הרופאים אשר לקחו חלק בטיפולו ובפינויו של המנוח. כך מתאר את הדברים פרופ' דונחין: "ההחלטה לפנות את איתי ז"ל לבית חולים בלימה, לא נבעה מצורך רפואי מיידי או מדרישה מיידית של הרופא המטפל במקום ...אלא אך ורק מתוך הכרת המערכת הרפואית בהווארז ושיטת העבודה של הרופאים בדרום אמריקה להביא את כל הישראלים הזקוקים לטיפול רפואי לעיר הבירה, סמוך למקום מושבם וסמוך לשרותי רפואה מתקדמים בהרבה". אשר על כן, המשיבה נקטה באמצעים סבירים על מנת למנוע את הנזק. היא העבירה את הסמכות לטפל במבוטחיה, לרופאים המייצגים אותה, ואפשרה להם לפעול על פי שיקול דעתם הרפואית. וזאת בעוד שאינה מעכבת את הטיפול ובטוחה כי רופאים מקומיים פועלים מטעמה על מנת לסייע למנוח. המשיבה כחברת ביטוח סבירה סמכה על תפקודם והנחיותיהם של הרופאים המקומיים, ובכך פעלה בסבירות. ואוסיף, חברותיי קובעות כי המשיבה התרשלה בכך שהתבססה על חוות דעתם של הרופאים המקומיים, אשר האחד מהם נמצא בלה פז והאחר אינו שייך למערך הרפואי של המשיבה, ולא פנתה לקבלת חוות דעת נוספת של פרופ' דונחין. גם לקביעה זו לא אוכל להסכים, שכן, מקומו של ד"ר גוטפרויינד היה וצריך היה להיות, לפי הפוליסה, בלה פז שבבוליביה, והדבר אמור היה להיות בידיעת המנוח וחבריו. ואילו ד"ר פרדס, על אף שאינו רופא המשיבה, הוא הרופא המקומי והסתמכות עליו היא הגיונית וראויה, שכן הוא זה שבדק והתרשם פיסית וישירות ממצבו של המנוח. גם העובדה כי ד"ר רויטמן, לא היה רופא מטעם המשיבה באותה העת, אינה עומדת לרועץ המשיבה, שכן כרופא מקומי המכיר את המערכת הרפואית בצורה הטובה ביותר, ושבשירותיו השתמשו גם בעבר כמתנדב, ייעל לבסוף את תהליך הפינוי. בקצרה אוסיף, ככל שיש השגות באשר לטיפול הרפואי עצמו ובאשר לרופאים עצמם, אין מקומם להתברר כאן אלא תחת עילה של רשלנות רפואית. לעניין הפנייה לפרופ' דונחין והאם היה מקום לבקש חוות דעתו בעניין הפינוי, עונה על כך פרופ' דונחין בחוות דעתו תוך שהוא מדגיש כי אף מתוך ידיעת המצב הרפואי לא היה פועל אחרת גם היום. באשר לטענה לפיה עלה הצורך בפינוי המנוח בהיטס. טענה זו מעלה מספר שאלות עיקריות: 1. מהם הפרמטרים והשיקולים לפיהם מחליטים על פינוי מוטס? 2. האם עלה הצורך והאם היה ניתן, בנסיבות העניין, לפנות אווירית את המנוח? 3. האם פינוי מוטס היה משנה את התוצאה? השיקולים והפרמטרים דרך ההעברה, בין שהיא אווירית ובין שהיא יבשתית, תקבע, על פי חוות דעתו של פרופ' דונחין אשר לה מסכים אף פרופ' זינגר, בהתאם למרחק ממתקן האשפוז אליו מייעדים להעביר את החולה, לתנאי הדרך , להשפעת הטיסה בגובה וליכולת הניטור בעת הטיסה. כמו כן, יש להתייחס אף לנתונים האובייקטיביים בהתחשב מצבו הרפואי של המטופל, דהיינו; מתקן האשפוז בו נמצא החולה והמצאות חמצן במתקן, היות החולה מחובר למכשירי ניטור, המקום הגיאוגרפי בו מצוי המטופל, התחשבות ביכולת ובמהירות החילוץ מהמקום, המצאות שדה תעופה בקרבת מקום וכמובן מידת הסיכון לחיי החולה. כל אלו מהווים פרמטרים ושיקולים אותם יש לשקול בכובד ראש כאשר בוחנים את השאלה האם יש או כדאי לפנות את החולה. הצורך והיכולת בפינוי מוטס בנסיבות העניין פרופ' דונחין קובע מפורשות בחוות דעתו כי הדרך המהירה ביותר על מנת לצאת מהווארז ולהגיע ללימה הייתה באמבולנס וכי המתנה לפינוי אווירי עשויה הייתה להתברר בדיעבד כהרת אסון. אשר על כן, הגעתי למסקנה לפיה, במקרה דכאן הדרך המהירה ביותר לפינוי הוא פינוי יבשתי כפי שנעשה. ולסיכום הסוגייה כך סבר ד"ר איש טוב: "נראה לי כי המנוח פונה באמצעי הסביר ביותר שניתן היה להשיג בזמן הנתון במקום הנתון ובנסיבות הנתונות. (למרות שריאלית אמצעים אלו אינן תואמים את הסטנדרט בישראל). כל ניסיון להשיג אמצעי פינוי טוב יותר, היה עלול להערכתי לגרום לעיכוב רב בפינוי". שינוי התוצאה השאלה האם פינוי מוטס היה משנה את התוצאה תיוותר שאלה בעלמא, שכן אף לא אחד מהמומחים הצליח לענות עליה משלא בוצעה נתיחה שלאחר המוות. המומחים כולם העלו השערות כמיטב יכולתם לעניין סיבת מותו של המנוח; דלקת ריאות, תסחיף ריאתי, בצקת ריאות או מחלת גבהים. חלקם אף טענו כי המדובר בשילוב של מספר מחלות אשר הובילו להתדרדרות קשה יותר במצבו עד לכדי מותו. משנותרתי ללא תשובה ומשלא ידועה סיבת מותו, לא אוכל לקבוע כי פינוי מוטס אכן היה מציל את חייו של המנוח. נוכחתי כי כלל הפעולות שנעשו היו ראויות ומתאימות בהתאם למצבו הרפואי של המנוח כפי שהיה ידוע בעת קבלת ההחלטות, וכי ננקטו כלל הצעדים הדרושים על ידי המטפלים על מנת לתת למנוח את הסיכוי הטוב ביותר להגיע למקום מבטחים. פרמטר נוסף אותו נתבקשנו לבחון, במסגרת שאלת ההתרשלות, הוא האמבולנס אשר באמצעותו נעשה הפינוי. אין חולק כי האמבולנס הגיע כשהוא ללא רופא וללא מד רוויון חמצן. אבל כשהוא מצוייד בחמצן. חברותיי ראו בהגעת האמבולנס ללא רופא התרשלות. אך הובהר היטב כי סוכם מראש כי הרופא אשר ילווה את המנוח בחזרה ללימה יהיה ד"ר פרדס. זאת לאור העובדה שהיה מדובר בנסיעה בגובה של 4,200 מ', עם אפשרות של בעיות בריאותיות לרופא מלימה עקב הגובה הרב, ולאור נכונותו של ד"ר פרדס ללוות את המנוח, הידע שלו בטיפולו והיותו מורגל לגובה. באשר לחוסר שבמד רוויון חמצן, מטרתו למדוד באופן רציף את מידת ריווי ההמוגלובין בחמצן, פעולה המאפשרת השגחה יעילה של החולה בשיטה בלתי פולשנית, ובכל מקרה הוסבר כי מכשיר זה אינו מהווה תחליף להשגחה קפדנית באמצעות בדיקות קליניות חוזרות. גם במקרה זה לא הוכח כי בעצם אי קיומו של המכשיר היה בכדי לשנות את התוצאה הטרגית וכי הפטירה ארעה בשל חסרונו של המכשיר. חברותיי ממשיכות וקובעות בפסק דינן כי לא היה באמבולנס כל ציוד החייאה למעט בלון חמצן. קביעה זו של חברותיי מנוגדת לדוח תחנת האמבולנסים, לפיו, בנוסף לבלון החמצן, האמבולנס היה מצוייד במכשיר "דה פיברילטור", אמבו ( מכשיר החייאה), לרינגוסקופ, צווארון, מכשיר סקשן - מכשיר שאיבה להפרשות, מסכת ונטורי, ותרופות: אדרנלין, אטרופין, סליין ודקסמטזון. אשר על כן לא אוכל להטיל אחריות בגין התרשלות. נותרה בפניי סוגיה נוספת אליה נתבקשתי להידרש בטרם אחתום דיוני, ועניינה הפרת חוזה. טרם ניגש לבחינת השאלה המשפטית, אעמוד על המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית. החוק העיקרי הינו חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970, המתייחס לעניין ההפרה ומגדיר כדלקמן: "1. הגדרות (א) בחוק זה - "הפרה" - מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה;" לעניין סעיף זה כבר נאמר, כי נקודת המוצא המקובלת היא שאחריות חוזית היא אחריות מוחלטת, במובן זה שהיא קמה בדרך כלל במלוא היקפה בלא תלות באופי ההפרה, בהלך מחשבתו של המפר או בנסיבות אחרות (ע"א 3912/90-EXIMIN S.A. נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל . פ"ד מז(4), 64 ,עמ' 81-82). מבחן ההפרה, אם כן, הוא אובייקטיבי ונייטרלי, דהיינו, מעמידים זה מול זה את החוזה ואת הקיום בפועל. אשר על כן, סטייה של הקיום בפועל מן החוזה מהווה הפרה. ( ראה ע"א 416/91 ממן נ' טריקי, פ"ד (2) 652,658). החוזה בו עסקינן הינו פוליסת ביטוח נסיעות לחו"ל, פוליסה אשר מטרתה שיפוי המבוטח בגין הוצאות רפואיות, אותן הוא עלול לשאת ולהתחייב בהן, במהלך שהייתו בתקופת הביטוח בחו"ל. בנוסף לפוליסה הבסיסית נרכשה הרחבה, כיסוי ביטוחי "סיכונים 669". הרחבה זו מיועדת לכסות חיפוש, איתור, חילוץ והצלה וכיסוי לספורט אתגרי. מפאת חשיבות הדברים, מן הראוי לציין את ההוראות הרלוונטיות של הפוליסות הנדונות כלשונן: א. הפוליסה הבסיסית בסעיף 4 למבוא לפוליסה נכתב: "לביטוח /ים שלך בחברתנו שירותי עזרה ומוקדי חירום 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע באמצעות חב' AXA הבינלאומית, וכן רופא ישראלי בבוליביה (לה פז), פרו וצ'ילה..." (הדגשה שלי מ.ר) כן צורף לפוליסה דף נוסף, הנושא כותרת רופאים ישראלים דוברי עברית, ובו צויין: "הננו שמחים להודיעך על שירות חדש של רופאים הגרים במשך שנים רבות בחו"ל ואשר הינם דוברים עברית, אשר יוכלו לספק לך שירותים רפואיים בארצות כמפורט להלן: ד"ר מאוריציוס גוטפריד, מלה פז (בוליביה) ייתן שירותים רפואיים למבוטחים הזקוקים לכך, הנמצאים בבוליביה, פרו ( קוסקו) ו/או דרום צ'ילה..." בסעיף 1 לפוליסה מצאנו את ההגדרות הרלוונטיות הבאות: "1.9 אירוע: תאונה או מחלה שארעו למבוטח בחו"ל במשך בתקופת הביטוח .. 1.10 תאונה: פירושה חבלה גופנית כתוצאה מאירוע בלתי צפוי מראש, אשר נגרמה במשך התקופה, במישרין על ידי גורמים חיצונים, ואשר מהווה לא תלות בכל סיבה אחרת את הסיבה היחידה הישירה והמיידית למותו או נכותו של המבוטח...." ב. ב. "פוליסת 669" מטרתה של פוליסת "סיכונים 669", כפי שהדברים עולים הן מעיון בכריכת הפוליסה והן מגופה, היא להקנות למבוטח "כיסוי במקרה של צורך באיתור, חילוץ והצלה בכל יעד בעולם" . וכך מוגדרים האירועים והנזקים, המכוסים על ידי פוליסת 669 על פי הוראות פוליסה זו: "1.13 אירוע חירומי: תאונה שארעה למבוטח בחו"ל במשך תקופת הביטוח, אליו נלווית ידיעה ברורה וחד משמעית של בן משפחה קרוב המסתכמת ( הטעות במקור) על מידע מבוסס ו/או על ראיות סבירות ומוצקות אחרות לפיהן יש צורך חירומי לאתר ו/או לחפש ו/או לחלץ ו/או להציל את המבוטח שחייו בסכנת מוות ממשית... 1.16 תאונה: נזק גופני בלתי צפוי הנגרם במשך התקופה על ידי אמצעי אלים חיצוני הגלוי לעין והוא הסיבה היחידה, הישירה והמיידית לניתוק הקשר ו/או לאירוע החירומי שארע/ו למבוטח..." בהתאם לפרק 1 לפוליסה, התחייבה הנתבעת לפעול ולשאת בהוצאות בסכום הקבוע בפוליסה בגין איתורו, חיפושו חילוצו ו/או הצלתו של המבוטח, אם נותק עמו הקשר או אם ארע לו "אירוע חרומי" כהגדרתו לעיל. יוצא איפוא, שבעוד שהפוליסה הבסיסית חלה הן במקרה "מחלה" והן במצבי "תאונה", פוליסת "סיכונים 669" מכסה אך ורק "תאונה", אך בד בבד מרחיבה את פעולותיה של המשיבה במקרה של תאונה ומאפשרת איתור, חילוץ והצלה במקרה הצורך. במקרה דנן, לא נתבררה מהי הסיבה בעטיה נפטר המנוח, שכן לא נעשתה נתיחה שלאחר המוות, ובאף חוות דעת שהוגשה אין קביעה מוחלטת לעניין זה. בהתחשב בנתונים אלו אבחן האם הופרה כל אחת מהפוליסות בפני עצמה. פוליסה בסיסית באשר לפוליסה הבסיסית, לא אוכל לקבוע כי זו הופרה, שכן המשיבה עשתה כל אשר התחייבה בו על פי תנאי הפוליסה, כפי שתיארתי ודנתי בהרחבה קודם. ולצורך הבהרה, משלא עיכבה המשיבה את הטיפול, משהתרשמה כי רופאים מקומיים פועלים מטעמה ומשהסכימה לשאת בכל ההוצאות כפי שהתחייבה בפוליסה, עמדה המשיבה בתנאי הפוליסה כפי שהוגדרו. פוליסה "669" אינני מסכימה עם הקביעה, כפי שהועלתה בפסק הדין של חברותיי, לפיה, מחלת גבהים מהווה "תאונה". שכן לא ניתן לומר כי מחלת גבהים מהווה אירוע שלא ניתן לצפות אותו בגובה של 4,200 מטר מעל לפני הים. גם התוספת לפוליסה, שהוספה מאוחר יותר, לפיה הפינוי המוסק ייעשה גם במקרים של מחלת גבהים, אינה מעידה כי המדובר בתאונה. עצם ההדגשה בפוליסה כי פינוי ייעשה אף במחלת גבהים באה לטעמי לאבחן בין מצב אותו ניתן להגדיר כ"תאונה" ושלגביו הפינוי המוסק ברור מאליו, לעומת מחלת גבהים שאיננה בגדר תאונה ויש להדגיש כי גם במצב זה יתאפשר פינוי מוטס. אך גם אם אחיל את הוראות הפוליסה 669, הרי שהחובה על פי הפוליסה היא לפעול בהינתן מצבים מסוימים, וברי כי לא כל "אירוע חרומי" מחייב חילוץ והצלה, בטח ובטח שלא הטסה רפואית. מבוטח אינו יכול לצפות שבכל מקרה בו יזדקק לטיפול רפואי, יוזנק ומייד צוות חילוץ ישראלי מהארץ לעזרתו. ולבסוף, גם בעניין מצג השווא אליו התייחסו בהרחבה חברותיי, איני רואה עין בעין. בפוליסה הבסיסית נכתב כי: "שירותי AXA יעמדו לרשותך במקרים בהם תהא זקוק לשירותים רפואיים המגיעים לך על פי תנאי הביטוח שלנו, ולא תוכל, בהיותך בארץ זרה לאתר את ספקי השירות המתאימים (בית חולים, רופא וכד'). (הדגשה שלי מ.ר). ובהמשך: "...AXA הפועלים ברציפות 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, הקרוב ביותר למקום המצאותך...אם הינך בדרום אמריקה - השתמש במוקד של מקסיקו...בכל מקרה בידך גם האפשרות לפנות ישירות אלינו בישראל...". חברת AXA תפקידה מתן עזרה לרשות המבוטחים במציאת ספק שירותי ( רופא, בדיקה או אשפוז) הקרוב ביותר למקום הימצאו של המבוטח וכן בעזרה וסיוע לוגיסטי בכל פעולות החילוץ/ פינוי/העברה של מבוטחים מטעמים רפואיים. לאור האמור לעיל, ומהבנתי את מערך הסיוע כפי שצויין בפוליסה, עומדות בפני המבוטח המבקש טיפול רפואי, מספר אפשרויות. האחת, להסתייע בחברת AXA על מנת שזו תפנה את המבוטח לספקי השירות הרפואיים המתאימים. השנייה, ליצור קשר מיידי עם רופא דובר עברית הנמצא בקרבת מקום. במקרה דנן, בחרו המערערים לפנות ישירות לד"ר גוטפרויינד, רופא המשיבה המקומי, וזה דאג למציאת אמבולנס לפינויו של המנוח, בכך התייתר הצורך בפנייה לחברת AXA ולא היה כל צורך בשירותיה. הפנייה המיידית לד"ר גוטפרויינד יכולה ואף קיצרה את תהליך הפינוי שכן הוא ידע להפנות את חבריו של המנוח לד"ר רויטמן שהכיר את מערך הפינוי בלימה. טענה נוספת אותה העלו המערערים, הינה טענת הטעייה. סברת המערערים היא כי שימוש המשיבה בשם "669" מהווה הטעיית המבוטח מכוח סעיף 15 לחוק החוזים (כללי). וכי שימוש זה מנע מהמנוח את היכולת להעריך נכונה את כדאיות ההתקשרות והערכת הסיכון. לעניין זה יפים דבריה של פרופ' גבריאלה שלו: "טעות שהיא תוצאת הטעיה, המתייחסת לכדאיות העסקה בלבד, אינה מהווה עילה לביטול חוזה. סעיף 14(ד) לחוק, המוציא מגדר טעות את הטעות בכדאיות, חל גם על עילת ההטעיה. בכך יוצאים מגדר ההטעיה דברי המלצה, מילות שבח ואמרות כלליות שנוהגים מוכרים לפאר בהם את מרכולתם המוצעת למכירה. כל עוד נוגעים דברים אלה רק לערך הממכר או לשווייה המסחרי של העסקה, אין הם מגיעים לכדי הטעיה." (גבריאלה שלו, דיני חוזים מהדורה שנייה, עמוד 218). לנוכח כל האמור לעיל , ולמרות התוצאה המצערת, יש לדעתי לדחות את הערעור. מיכל רובינשטיין, שופטת סגנית נשיא הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של כב' השו' קובו. ביטוח נסיעות לחו"ל