ביטוח גניבת רכב שנמצא

להלן פסק דין בנושא ביטוח גניבת רכב שנמצא:

פסק דין

1.     לפני תביעה של מבוטח כנגד חברת ביטוח בה בוטח רכבו, לתשלום תגמולי ביטוח בעקבות נזקים שנגרמו לרכבו אשר נגנב והושב על ידי המשטרה.

כללי
2.     התובע היה בעלים של רכב מסוג גולף VR-6 שנת יצור 1994 (להלן - "הרכב"). מדובר ברכב ספורט מיוחד. הנתבעת היא חברה לביטוח אשר ביטחה את הרכב בעת הרלבנטית. פוליסת הביטוח כללה כיסוי גם לנזקים שנגרמו עקב גניבה.

אין מחלוקת כי עובר לגניבה היה הרכב במצב כללי טוב, כי טופל באופן שוטף וכן כי לא הוגשה בגינו על ידי התובע, מהלך שנים, כל דרישה או תביעה כלפי הנתבעת וכלפי חברת ביטוח קודמת בה בוטח הרכב בביטוח מקיף.

3.     ביום 23.2.01 או בסמוך לכך, יצרה משטרת ישראל קשר עם התובע ומסרה לו כי רכבו נמצא באחד הכפרים הערביים באזור ירושלים וממתין לו בתחנת משטרה. עד להודעת המשטרה לא היה התובע ער לכך שרכבו נגנב.

בו ביום נסע התובע לירושלים על מנת לאסוף את רכבו ונסע עם הרכב לתל אביב.

4.     התובע טוען כי נגרמו לרכב נזקים רבים במהלך ארוע הגניבה, כי מכשיר רדיו-טייפ שהיה ברכב נגנב וכי על הנתבעת לפצותו מכוח הפוליסה.

     הנתבעת מצידה איננה מכחישה כי ביטחה את הרכב בעת הרלוונטית וכן אינה מכחישה את גניבת הרכב. הגנתה של הנתבעת מתמקדת בטענות הבאות:
א.     התנאים המוקדמים לכיסוי הביטוחי לא התקיימו.
ב.     הנתבע התרשל והפקיר את רכבו באופן שיש בו כדי לפטור את הנתבעת מתשלום או לחיובה בסכום מופחת.
ג.      התובע מסר לנתבעת בכוונת מרמה עובדות כוזבות והעלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח ולחבותה.
ד.      גובה הנזק.

5.     מטעם התובע העידו לפני התובע בעצמו, בעל מוסך בו תוקן הרכב ושמאי. מטעם הנתבעת העידו חוקר פרטי ושמאי.

תנאים מוקדמים לכיסוי הביטוחי
6.     בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי התובע לא קיים את התנאים המוקדמים כדלקמן: התובע השאיר בתא הכפפות של הרכב מפתח רזרבי, לא הותקנו ברכב אמצעי מיגון אשר נקבעו ברשימת הביטוח, וכמו כן התובע לא הפעיל את האזעקה.

הצדדים היו על סיפו של הסכם דיוני בענין התקיימות תנאי המיגון ברכב, אולם למרבה הצער הסכם כאמור לא גובש ונכרת. משכך, נותר נושא זה שנוי במחלוקת.

מפתח רזרבי בתא הכפפות
7.     בכל הנוגע לטענה לפיה התובע השאיר מפתח רזרבי בתא הכפפות, מבלי להתייחס בשלב זה לפן העובדתי (של הטענה), אין בפוליסה הרלוונטית תנאי מוקדם בענין הספציפי ואף לא תנאי הדורש התנהגות זהירה מצד המבוטח ומשכך יתבצע עיקר הדיון בענין זה להלן, במסגרת הדיון בטענת רשלנותו של המבוטח.

8.     בשולי הדברים יצויין כי ניתן אולי לראות בטענת הנתבעת בענין המפתח בתא הכפפות משום טענה לפיה יש לקרוא את תנאי הפעלת המיגונים (בדרך של פרשנות או בדרך של תנאי מכללא) כתנאי המחייב גם אפקטיביות של התקנת והפעלת אמצעי המיגון וכי אפקטיביות זו נשללה על ידי השארת מפתח בתא הכפפות.

הדבר לא נטען בברור ואתייחס אליו במאמר מוסגר בלבד כדלקמן: מבלי לבחון בשלב זה את שאלת הוכחתה של הטענה העובדתית, לא מצאתי קשר בין אפקטיביות אמצעי המיגון לבין קיומו של מפתח במקום שאינו גלוי לעין בתוך הרכב, מקום אליו ניתן להגיע רק לאחר נטרול מיגון וביצוע פריצה לרכב ומבלי שדבר כלשהוא מרמז על קיומו של מפתח ברכב (ר' ת.א. (חי') 14368/97 רוזנפלד נ' עילית חברה לביטוח בע"מ, מאגר נבו; ת"א (ת"א) 105314/01 לוי נ' עילית חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום 669). גרסת התובע שלא נסתרה לפיה אמצעי מיגון ברכב נעקרו ממקומם (סע' 18 לתצהיר התובע, שלא נחקר בענין, וכן ר' נ/2 עמ' 2 ותצהיר סירפי סע' 5), גם היא אינה מסייעת לטענה מהסוג לעיל.

התקנת המיגונים
9.     בענין התקנת המיגונים, הצהיר והעיד התובע כי הביא להתקנת כל המיגונים אשר נדרשו על ידי חברת הביטוח באמצעות סוכן הביטוח, וכי סוכן הביטוח אישר לו כי הביטוח תקף. התובע הפנה אל מסמך שקיבל מאת סוכן הביטוח ואשר נחתם על ידי מכון מיגון אליו הפנה אותו הסוכן (נספח ב' ונספח ג' לתצהיר התובע).

לפי מסמכים אלו, התובע הופנה אל מכון "פרוטקט" לשם ביצוע מיגון אשר סומן בנספח ב' ומכון פרוטקט חתם על מסמך ההפנייה לאישור. יתר על כן, מדו"ח חוקר הנתבעת (נ/4) עולה כי לפי בדיקת שמאי הנתבעת, נמצאה ברכב מערכת אזעקה המשולבת באימובילייזר (אם כי השמאי לא מצא נועל מכסה מנוע) והחוקר כתב במסקנותיו כי סוכן הביטוח העביר למשרדו את אישור בדיקת המיגונים. בכל הנוגע לנועל מכסה המנוע, הגיש התובע חשבונית בענין התקנתו (ת/1) ורכיב זה נזכר גם במסמך מכון פרוטקט (נספח ב').

הטענה בענין התקנת אמצעי המיגון נזנחה למעשה בסיכומים, ומטעם טוב. אני סבורה כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את התקנתם. לאור הבסיס הראייתי, שהיה גם בידיה של הנתבעת עצמה, יש לתמוה על כך שהנתבעת מצאה לנכון בכתב הגנתה להעלות טיעונים בענין המיגונים ובפרט בענין קיום אימובילייזר.

הפעלת האזעקה
10.     בכל הנוגע להפעלת מערכת האזעקה, הצהיר והעיד התובע חד משמעית כי הפעיל את האזעקה, דבר המתבצע אוטומטית עם נעילת הרכב, וכך גם מסר לחוקר הנתבעת (נ/2). אני מקבלת גירסה זו אשר גם מתיישבת עם הגיון הדברים הרגיל, ובפרט במקרה שלפנינו בו החנה התובע את הרכב לתקופה של מספר ימים (ענין אליו נדרש בהמשך), ולא "קפץ" לקיוסק לרכוש דבר מה (או עצירה קצרה דומה). גם חוקר שנשכר על ידי הנתבעת לא העלה בדו"ח שהוגש לה, כל מסקנה לפיה לא הופעלה מערכת האזעקה.

11.     הנתבעת הפנתה בסיכומיה למשפט כללי של התובע בעדותו במשטרה ולפיו היתה לתובע בעייה בשלט. איני סבורה כי בכך סגי. התובע העיד בחקירתו הנגדית מפורשות כי הפעיל את האזעקה ולא עומת עם המשפט הנ"ל. יתר על כן, במקום אחד בעדותו (עמ' 3 ש' 13 - 15) אמר התובע ביוזמתו ובאופן טבעי (בהקשר האפשרות שהיה מפתח רזרבי בתא הכפפות) כי היה מקרה בו אחד המפתחות של הרכב לא הפעיל את השלט. אינני סבורה כי יש באותו משפט כללי כדי ללמד על כך שהתובע לא הפעיל את מערכת האזעקה, לא הובאה כל ראייה אחרת שיש בה כדי לערער את עדותו ואני מקבלת כאמור את גרסתו כי הפעיל את מערכת האזעקה.

12.     טענותיה של הנתבעת בענינים לעיל נדחות.

רשלנות המבוטח
13.     טענה מודגשת יותר של הנתבעת מתייחסת להתנהלותו של המבוטח (התובע) בענין הרכב. הנתבעת טוענת כי המבוטח השאיר את רכבו במקום שומם ומועד לפורענות, לתקופה ארוכה, ללא פיקוח, וכי מדובר ב"פרצה קוראת לגנב". עוד טוענת הנתבעת כי התובע השאיר צרור מפתחות רזרבי בתא הכפפות ואיין בכך את אמצעי המיגון.

לשיטת הנתבעת, התנהלותו של המבוטח מהווה רשלנות רבתי והפקרת הרכב וכן היא סבורה כי מבטח סביר לא היה מבטח את הרכב, גם בדמים רבים יותר, לו היה יודע על הדרך בה נהג המבוטח ברכבו. משכך, טוענת הנתבעת כי אין לחייבה בתגמולי הביטוח או שיש לחייבה בסכום מופחת.

14.     במאמר מוסגר יצויין כי בסיכומיה (עמ' 1 סע' א) טענה הנתבעת גם שהתובע השאיר את מפתחות הרכב במתג ההתנעה וכי מפתחות "נוספים" הושארו בתא הכפפות. טענה זו לא נזכרה כלל בכתב ההגנה (להבדיל מהטענה כי כאשר נמצא הרכב, היו מפתחות במתג ההתנעה). נהפוך הוא, הנתבעת הדגישה את טענתה כי התובע השאיר את המפתחות בתא הכפפות דווקא (ואת המקום ומשך הזמן בו השאיר את רכבו חונה). ממילא אין לקבל את הטענה החדשה שאף לא גובתה בהפניה לראייה של ממש.

הבסיס המשפטי - טענות הנתבעת
15.     מן הפן המשפטי הפנתה הנתבעת להוראת סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן - "חוק חוזה הביטוח" או "החוק"), הקובע כדלקמן:

"אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח בעד נזק שהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין, בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן, בנקיטת אמצעים סבירים או אמצעים שהמבטח הורה לו לנקוט."

16.     סעיף זה אינו יכול להוות בסיס לטענת הנתבעת בענין הפקרת הרכב. כעולה מלשונו של סעיף 61(א), עוסק זה בנזק שיכול המבוטח למנוע בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן. הסעיף מתייחס להתנהלות המבוטח בעת ולאחר קרות מקרה הביטוח, ובכל מקרה לא קודם לקרות מקרה הביטוח (א' ידין, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, עמ' 151). טרוניית הנתבעת בענין הפקרת הרכב מתייחסת להתנהגות המבוטח קודם לגניבה וסעיף 61(א) אינו רלוונטי לכך.     

ניתן להזכיר בהקשר זה כי לגבי התנהגות המבוטח קודם למקרה הביטוח (וקשר בינה לבין מקרה הביטוח וחבות מבטח), קיימת הוראה אחרת בחוק חוזה הביטוח. זהו סעיף 26, אשר קובע כי מבטח פטור מחבותו במקרה בו "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון." לסעיף זה נחזור בהמשך.

17.     עוד הפנתה הנתבעת בסיכומיה (רישא עמ' 2) להוראת סעיף 76 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] העוסק בפיצויים להם זכאי ניזוק לפי פקודת הנזיקין. הפנתה הנתבעת ולא יספה. אודה כי לא ירדתי לסוף דעתה בטיעון זה (ככל שניתן לראות בהפניה, טיעון). התובע אינו דורש מהנתבעת תשלום בשל היותה מזיק או על יסוד פקודת הנזיקין, אלא לפי התקשרות חוזית שביניהם אשר אינה מוכחשת. רלוונטיות הוראת סעיף 76 הנ"ל לא הובהרה.

18.     לשון בה נקטה הנתבעת בטעוניה, ולפיה מבטח סביר לא היה מבטח את הרכב גם בדמים רבים יותר, מרמזת להוראת סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח. לפי סעיף זה, אותו יש לקרוא עם סעיף 17, אם נודע למבוטח שחל שינוי מהותי, כהגדרתו בסעיף 17, עליו להודיע על כך מיד למבטח בכתב וזה יהיה רשאי לבטל את חוזה הביטוח. עוד נקבע שם כי אם קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה כאמור, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל, בין השאר, אם מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי.

טעוניה של הנתבעת בענין התנהגות המבוטח כלפי הרכב, אינם מהווים משום "שינוי מהותי" כהגדרת מונח זה בסעיף 17, הגדרה המתרכזת בענינים ששאלה עליהם הוצגה למבוטח לפני כריתת החוזה או בנושא שצויין בפוליסה במפורש כענין מהותי, ולא הובאה כל ראייה לגבי נושאים אלו.

בנוסף, הטענה לפיה מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע "שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי", היא טענה עובדתית שיש להוכיחה. תצהיר אותו התעתדה הנתבעת להגיש, מאת מנהל סוכנות ביטוח וחיתום, להוכחת עמדתו של מבטח בענין כגון דא, לא הוגש לבסוף משלא התייצב העד לדיון. כל סוגיית נכונותו או העדר נכונותו של מבטח להתקשר בנסיבות כאלו ואחרות, לא נבחנה ולא הוכחה (ובנסיבות המקרה אין היא ברורה מאליה).

19.     איזה בסיס אחר יכול לשמש לטעון הנתבעת בדבר התנהגות המבוטח? הנתבעת טענה את הדברים באופן כללי. למרות האמור, תבחן הטענה לגופה.

תנייה חוזית בענין התנהגות המבוטח
20.     לעתים כולל הסכם ביטוח הוראה אשר מתייחסת להתנהגותו של מבוטח ותוצאות התנהגות כזו (למשל, הוראה הקובעת כי על המבוטח לנקוט אמצעי זהירות סבירים למנוע מקרה ביטוחי).

במקרה שלפנינו אין תנייה מסוג זה, הנתבעת גם לא טענה לקיומה, וממילא אין בפוליסה עצמה בסיס לפטור או הגבלת חבות של המבטח בשל התנהגות המבוטח.

21.     גם במקרה בו כוללת פוליסת ביטוח תנייה מהסוג האמור, נפסק כי יש לפרש את התנייה באופן מצמצם שנועד לאזן בין שיקולים שונים כמו, מצד אחד - רצון לא לאפשר למבטח לרוקן את הביטוח מתוכנו ורצון לפזר נזק, ומצד שני - בהקשר פוליסת ביטוח מעבידים - רצון למנוע הפקרת עובדים על ידי מעבידים שמסתמכים על הביטוח (ע"א 397/58 החברה לאחריות לונדון אשורנס נ' חברת תנורא בע"מ, פ"ד יג 1368, ע"א 418/74 עממית חבר לביטוח בע"מ נ' וינברגר, פ"ד כט (1) 303, ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לג (1) 337).

לפי פסיקתו של כב' השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 56/77 הנ"ל, בענין פוליסת ביטוח מעבידים, על מנת שיקבע כי תנייה כאמור הנזכרת בפוליסה הופרה, חייבים להתקיים שני תנאים מצטברים, האחד אובייקטיבי והשני סובייקטיבי. התנאי האובייקטיבי הינו כי אמצעי הזהירות אותם נקט המבוטח סוטים מרמת הזהירות שמבוטח (מעביד) סביר צריך היה לנקוט בנסיבות המקרה; התנאי הסובייקטיבי הינו כי המבוטח התנהג מתוך מצב נפשי של פזיזות או אי-אכפתיות. הלכה זו יושמה למעשה גם בענין ביטוחים אחרים (בהקשר ביטוח כל הסיכונים ר' ע"א 465/84 טרביה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון ג' 557, ע"א (חי') 84/82 ורסנו נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"מ תשמ"ג (2) 441).

מכל מקום, בהעדרה של תנייה חוזית, הנתבעת אינה יכולה להסתמך על מחוייבות מפורשת בהתקשרות.



בהעדר תנייה חוזית
22.     האם בהעדר תנייה מפורשת בענין התנהגותו של מבוטח (הקשורה למקרה הביטוח) רשאית חברת ביטוח לטעון שיש לפטור אותה מתשלום או להקטין את התשלום נוכח התנהגותו של המבוטח? הנחה הגלומה בשאלה זו הינה שהתנהגות המבוטח אינה מגיעה כדי גרימת מקרה הביטוח במתכוון, שכן התנהגות כזו נופלת בגדר סעיף 26 לחוק ופוטרת את המבטח, לפי חוק, מחבותו.

שאלה זו עלתה לדיון מספר פעמים בערכאות הדיוניות. הנושא המרכזי שנדון בפסיקה הוא אפשרות הפחתה של חבות המבטח על יסוד דוקטרינת האשם התורם.

23.     לעתים הפחיתו בתי משפט סכום תגמולי ביטוח בו חויבה חברה ביטוח בשל אשם תורם שנקבע למבוטח, תוך שנקבע כי מבוטח חייב לנהוג בדרך סבירה גם מבלי שהדבר ידרש כתנאי מוקדם בפוליסה (ת.א. (נצ') 8005/94 זעטוט נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (דינים מחוזי כז (1) 730). מנגד, קיימת גישה ולפיה אין מקום להחיל את דוקטרינת האשם התורם במקרה של חוזה ביטוח (ר' פסק דינו של כב' השופט יפרח בת.א. (ת"א) 44694/96 שבת נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום יד 75).

כב' השופט יפרח, השולל שימוש בדוקטרינת אשם תורם, סבור עם זאת, כי גם בהעדרה של תנייה מפורשת לגבי התנהגותו של המבוטח, ניתן "להחיל קנה מידה דומה מכח הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (ת.א. (ת"א) 44694/96 הנ"ל וכן ר' מ' יפרח, ר' חרל"פ, ששון - דיני ביטוח, מה' שנייה, 2001, בעמ' 154 - 155).
     
24.     כב' השופט ד"ר ורדי הביע דעתו כי במקרה בו לא נכללה בפוליסה תנייה מפורשת לגבי חובת זהירות של מבוטח, אין מקום להחיל את דוקטרינת האשם התורם ואין להפחית מחבות המבטח גם אם תוכח רשלנות חמורה (ת.א. (ת"א) 57734/99 כהן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, מאגר נבו). כב' השופט רניאל פסק, תוך הפנייה לפסיקתו של כב' השופט יפרח, כי תורת האשם החוזי מנוגדת לגישה המקובלת בדיני ביטוח וכאשר אין תנאי חוזי לענין התנהגות המבוטח אין לבדוק כלל שאלות של אשם תורם (ת.א. (חי') 8689/02 פי.וי.בי. הדבקות בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מאגר נבו).

במקרים אחדים נפסק כי דוקטרינת האשם התורם נקלטה גם במסגרת תביעות ביטוח ועם זאת, באותם מקרים לא נעשה בה שימוש שכן נקבע שלא הוכח קשר בין הרשלנות לבין מקרה הביטוח ולא הוכח כי במעשיו או מחדליו הרשלניים תרם המבוטח להתרחשות מקרה הביטוח (ת.א. (חי') 14368/97 רוזנפלד נ' עילית חברה לביטוח בע"מ, מאגר נבו, כב' השופט סוקול; ת"א (ת"א) 105314/01 לוי נ' עילית חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום 669, כב' השופטת אגי).

     בת.א. (בת ים) 2950/00 פנסטר נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (שלום תשס"א (3) 540) דן כב' סג"נ שילה באפשרות החלתה של דוקטרינת האשם התורם ובשיקולי חוק חוזה הביטוח ומצא כי לשם החלתה יש צורך ברמת רשלנות הגבוהה בהרבה מזו שהוכחה לפניו. כב' סג"נ הלמן פסקה כי אין להטיל אשם תורם בשל רשלנות "גרידא" שאינה רשלנות רבתי (ת.א. (נצ') 1564/02 זיאדאת מוסטפה נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום כז 127). כב' סג"נ רקם פסק כי החלת דוקטרינה של אשם תורם חוזי במקרה בו מקרה ביטוח ארע עקב רשלנות של המבוטח, וכאשר לא הוכחה רשלנות רבתי, עלולה לסכל את המטרות המונחות ביסוד חוזה הביטוח ואף עומדת בסתירה להלכה שנקבעה בע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ שהוזכר לעיל (ת.א. (חי') 21408/02 קרייף נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, מאגר נבו; ת.א. (חי') 8354/03 מדינת ישראל נ' כאמל סלים ניקולא, מאגר נבו).

לעיל הובאו אך דוגמאות מפסיקת בתי המשפט. הנושא טרם הוכרע.

25.     דוקטרינת האשם התורם בדיני חוזים נבחנה בהרחבה ע"י כב' הנשיא שמגר בע"א 3912/90 eximin s.A, תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז (4) 64. מאז אותה הלכה מנחה, עושים בתי המשפט השונים שימוש בדוקטרינה זו במקרים המתאימים.

האפשרות להחלת הדוקטרינה אשם תורם גם ביחסים שבין מבטח ומבוטח, נרמזה עוד ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' מוריאנו, פ"ד מח (4) 70, 76 (סע' 4). יש ובתי המשפט עושים בה שימוש גם ביחסים אלו (למשל ע"א (ת"א) 3009/99 ש.א. סיגר טרייד בע"מ נ' דולב חברה לביטוח, דינים מחוזי לג (2) 265, כב' סג"נ גרוס, ע"א (ת"א) 3324/00 רינג נ' מגדל חברה לביטוח, מאגר נבו, הרכב סג"נ גרוס), ויש שהם מסתייגים מהאפשרות להחלתה במקרים שלפניהם (ע"א (חי') 2302/04 מנורה חברה לביטוח נ' נג'ר, מאגר נבו, שם מצאו שניים מחברי ההרכב כי אין לעשות מקום לטענת אשם תורם באותו מקרה נוכח הוראת יחוד התרופות שבסעיף 38 לחוק חוזה הביטוח, בעקבות דעת הרב בע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מו (2) 339).

26.     כחלק מעמיתי אף אני סבורה כי במקרה (כמו זה שלפני) של חוזה ביטוח מקיף לרכב אשר אינו כולל תנייה לגבי התנהלותו של המבוטח, אין מקום להפחית את שיעור תגמולי הביטוח במקרה בו הוכח שהמבוטח התרשל "גרידא" בהתנהלותו.

27.     הבסיס להתקשרותם של מבוטחים בפוליסה לביטוח מקיף של רכב הוא במידה רבה רצונו של מבוטח לדאוג לכיסוי ביטוחי גם במקרים של נזק שנגרם - רק או גם - בשל רשלנותו. המבוטח מניח, למשל, כי יקבל תגמולי ביטוח בגין נזקי רכבו אם יבצע ברשלנות תאונה עצמית ואף כאשר יהיה מעורב בתאונת דרכים אשר תתרחש ברשלנותו הבלעדית או התורמת. דברים דומים יש לומר לגבי הפעלת ביטוח מקיף במקרים אחרים הבאים בגדרה של הפוליסה ובכלל זה מקרה של נזקים שנגרמו עקב גניבה. קביעה ולפיה יש ברשלנות המבוטח כדי לפטור את המבטח או אף להפחית את שיעור תגמולי הביטוח, תרוקן את פוליסת הביטוח מחלק ניכר מתוכנה.

28.     זאת ועוד. פסיקת בתי המשפט בענין תניות הנוגעות להתנהלותו של מבוטח קיימת שנים רבות. חברת ביטוח בוחרת אם להכליל תנייה זו או אחרת בהתקשרות עם המבוטח אם לאו. כאשר היא מבצעת את בחירתה, הדבר מחושב, או עליו להיות מחושב, בסיכון שהיא נוטלת על עצמה ובפרמיות שהיא דורשת.

כאשר בחרה חברת הביטוח שלא לכלול תנייה לענין התנהגותו של המבוטח, כבמקרה שלפני, אין סיבה להעמיד אותה במצב טוב יותר מאשר חברת ביטוח אשר הכלילה תנייה מסוג זה. כפי שנזכר לעיל, גם כאשר קיימת תנייה לגבי התנהגותו של המבוטח, ניתנת לתנייה פרשנות מצמצמת. לפי הפסיקה, ינתן לתנייה זו תוקף רק כאשר המבוטח סטה סטייה ניכרת מרמת ההתנהגות הדרושה והוכח בנוסף כי המבוטח התנהג מתוך מצב נפשי של פזיזות או אי-אכפתיות כך שחזה באפשרות קרובה כי התנהגותו תגרום נזק (ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לג (1) 337).

29.     משכך, מקום בו הוכחה רשלנות של מבוטח, ברמה אשר לא היתה פוטרת מבטח שהכליל תנייה מפורשת בפוליסה, אין מקום לשקול - על יסוד דוקטרינת אשם תורם או תקנת הציבור - הפחתת חיוביו של מבטח שלא הכליל תנייה חוזית כאמור.

השאלה הנותרת היא האם מבטח שבחר לא לכלול תנייה מסוג זה יהא פטור מחיוביו רק במקרה שנופל בגדרו של סעיף 26 לחוק או שמא ניתן לפטור אותו במקרה של התנהגות העומדת בתנאי הלכת לה נסיונל (ע"א 56/77 הנ"ל), רשלנות בדרגת חומרה מוגדרת אחרת או התנהגות שיש בה כדי לפגוע בתקנת הציבור. נוכח נסיבות המקרה שלפני (כמבואר להלן), אין צורך להכריע בדבר בתיק זה.

הפן העובדתי - התשתית בענין התנהלות המבוטח
30.     על רקע האמור, נפנה לבחון את אשר הוכח בענין התנהגותו של התובע, התנהגות לגביה מלינה הנתבעת.

טענת הנתבעת בענין הפקרת הרכב, כפי שהועלתה בסעיף 5.ב לכתב ההגנה, מתבססת על שילוב טעונים המופיעים שם: רחוב שומם, תקופה ארוכה, ללא שהופעלה אזעקה, מבלי שהותקן נועל מנוע ותוך שהושאר בתא הכפפות צרור מפתחות רזרבי.

מתוך הדיון לעיל ניתן כבר לומר שחלק מיסודות טענתה של הנתבעת נשמט ולו משום שנמצא שאמצעי המיגון הותקנו וגם הופעלו. הטענה כפי שהועלתה אינה יכולה להתקבל. נפנה כעת לבדוק רכיבים אחרים שהועלו במסגרת הטענה.

31.     הנתבע אינו מכחיש כי רכבו חנה זמן מה במקום אחד, ממנו נגנב כנראה. התובע הצהיר כי לקראת סוף חודש ינואר 2001 הבחין שנורית חיווי בענין נוזל הקירור נדלקה ברכב ומשכך הפסיק לנסוע בו והחנה אותו בחניה ציבורית הסמוכה למקום עבודתו. התובע מוסיף וטוען כי אותה עת היה ברשותו רכב של דוד שלו וכן כי היתה זו תקופת מבחנים לחוצה ולפיכך לא מיהר לטפל ברכב והתעתד לבדוק את תקינותו לאחר שיתמתן הלחץ. התובע לא נחקר לגבי הרכב החילופי ולגבי המבחנים וטענותיו לא נסתרו. טענות אלו גם נתמכות בהודעה שנמסרה במשטרה בסמוך לאחר הארוע (נ/1) ואף בדברים שרשם חוקר הנתבעת בטופס גביית עדות (נ/2). החוקר מטעם הנתבעת גם חקר את דודו של התובע ולפי דו"ח שהוגש, גרסתו של התובע אושרה (נ/4, סע' 7).

32.     הנתבעת טוענת כי מכל מקום, האזור בו הושאר הרכב אינו תחת פיקוח וכי התובע אף לא ראה את רכבו ימים רצופים. התובע מאשר כי לא ניגש לרכבו בזמן שחנה ולא ראה אותו מדי יום. עם זאת טען כי הוא עובר במקום ו"יצא לו" לראות את הרכב מדי פעם (עמ' 3 ש' 1-2 לפרו'. כן ר' סע' 15 לתצהירו).

בהודעה שניתנה מאת התובע במשטרה בסמוך לאחר הארוע (נ/1) נכתבו מספר דברים בהקשר זה. בש' 4 למסמך נכתב כי מאז החנה התובע את הרכב לא ראה אותו ולא נסע בו. בהמשך, בש' 22 -23 נכתב כי מדי פעם, כאשר התובע היה במקום, הוא ראה את הרכב חונה ולכן לא דאג. התובע עומת עם ש' 4 לעדותו במשטרה והפנה לכך שאמר בהמשך העדות במשטרה כי ראה את הרכב. התובע אמר ש"היא" (השוטרת) התכוונה בשאלתה הראשונה לדעת אם הוא הגיע אל הרכב וניסה לעשות דבר מה (ועל כך ענה בשלילה) (עמ' 3 ש' 6-8 לפרו'). התשובה סבירה והיא מקובלת עלי. הגירסה לפיה התובע ראה את הרכב מדי פעם אינה גירסה כבושה אשר הופיעה רק לאחר זמן. היא נמצאת בהודעה המקורית שניתנה במשטרה, וההסבר שנתן התובע לסתירה הלכאורית בינה לבין האמור בשורה אחרת, מתקבל על הדעת. מכל מקום, אין בשאלה זו לטעמי כדי להכריע את הכף ממילא.

33.     טענתה של הנתבעת בענין הפקרת הרכב מתבססת למעשה בעיקרה על עמדתו של חוקר פרטי מטעמה (דן קספרס). בתצהירו כתב החוקר כי התובע השאיר את הרכב במגרש חניה פתוח באזור בעייתי.

בחקירתו בבית המשפט הסתבר כי הצהרתו של מר קספרס לגבי בעייתיות האזור נובעת רק מהערכה שלו (עמ' 15 לפרו'). הערכה זו מתבססת על נסיונו, הגיון ועל כך שהאזור ריק למדי "ולא מיושב ממש". מדובר ברושם כללי. העד לא ידע לומר אם היתה במקום ולו גניבת רכב אחת נוספת (שם).

עוד הסתבר כי החוקר ער לכך שהרכב הושאר לא רחוק ממקום עבודתו של התובע (עמ' 15 ש' 26 - 27 לפרו', כן ר' סע' 12.9 ל- נ/4). בתצהירו כתב החוקר כי התובע לא החנה את הרכב ליד ביתו ("הוא החנה אותו במגרש חניה פתוח באזור בעייתי, לא ליד או בסמוך למקום מגוריו"). החוקר לא מצא לנכון לציין בתצהיר כי מקום חניית הרכב היה בסמוך למקום העבודה של התובע. הדברים בתצהיר החוקר מהווים הצגה מוטה של הדברים והעד לא יכול היה לתת לכך הסבר של ממש (עמ' 16 לפרו'). איני סבורה כי השארת הרכב בסמוך למקום העבודה שונה מהותית מהשארתו ליד הבית. הדברים תלויים בנסיבות המקרה (מהות מקום המגורים והעבודה) ואין לפני די ראיות בענין זה. ההצגה המוטה של הדברים על ידי החוקר אינה מסייעת לקבלת עמדתו באופן כללי.

34.     עוד יש לציין כי תצהירו של החוקר לקוני. אין בו התמודדות עם פרטים שאינם מתיישבים עם הכיוון אליו חותר המצהיר ואין הוא מצטיין בדיוק. פרט לדוגמא שהובאה לעיל ניתן לציין, למשל, כי לפי תצהיר החוקר, הוא שוחח עם חוקרת משטרה ונמסר לו כי הרכב נמצא "עם הגנבים". פרט להיבט עדות השמיעה, הצהרה זו אינה מתיישבת במישרין עם דו"ח הפעולה של המשטרה אשר הוגש ולפיו, לאחר מרדף וסריקות, נמצא הרכב חונה ללא אנשים. בעדות בבית המשפט אמר החוקר כי למיטב זכרונו הגנבים "נתפסו וברחו" (עמ' 14 ש' 16).

אין זה הקושי היחיד לגבי החוקר. החוקר לא הביא עימו לדיון את תיק החקירה (עמ' 17 ש' 18 - 19). מסתבר כי רק שיחה אחת של החוקר עם התובע תועדה בכתב. היו שיחות נוספות אך אין לגביהן תרשומות (עמ' 17 ש' 16 - 17, עמ' 19 ש' 3). החוקר סבור כי לא היה בהן דבר מהותי (עמ' 20). בענין השיחה היחידה שהוקלטה, ואשר לשיטת החוקר היא השיחה המרכזית (עמ' 19 ש' 3), לא הוגש תמליל כדין. הודעתו של התובע נ/2 נגבתה על ידי החוקר ברחוב ולא הוקלטה (עמ' 19). התעוד הכתוב שביצע החוקר לשיחה זו אינו מדויק אלא הינו מעין סיכום כללי (עמ' 20). נוכח כוללניותו ובהעדר הקלטה עולה סימן שאלה לגבי דיוקו. כך, ניתן לציין כי בטופס גביית עדות הנ"ל (נ/2) נכללת אמירה, מפי התובע, כאילו להתקין ברכב הגנות "קוד 4" וכי אלו הותקנו. הסבירות כי פירוט קוד ההגנות צוין על ידי המבוטח אינה נראית על פניה גבוהה. החוקר עצמו הופתע לגלות כי כך כתוב בהודעה (עמ' 19 ש' 27).

תצהירו ועדותו של החוקר אינם תשתית איתנה.

35.     שאלה מרכזית שהועלתה על ידי הנתבעת בענין התנהלותו של התובע היא קיומו האפשרי של צרור מפתחות רזרבי בתא הכפפות. התובע אישר בעדותו בבית המשפט כי יתכן שהשאיר צרור מפתחות רזרבי בתא הכפפות (עמ' 3 ש' 14-15). הוא אמר זאת גם במשטרה כאשר הגיע לקחת את הרכב (נ/1 שורה 16). אני סבורה כי גרסתו זו, שהיא מיידית ובניגוד לאינטרס שלו, היא מסתברת וכי מפתח רזרבי לרכב היה בתא הכפפות.

כאשר נמצא הרכב על ידי המשטרה, נמצא במתג ההתנעה מפתח. המפתח היה, עת נמצא, חלק מצרור מפתחות. התובע טוען כי הצרור אינו צרור מפתחות שלו. עוד טוען התובע כי המפתח שנמצא במתג ההתנעה אינו המפתח הרזרבי שהיה לו (וכך טען גם בפני חוקר הנתבעת, עמ' 19 ש' 10 - 11 לפרו'), כי אם מפתח משוכפל, פיראטי, עליו לא מוטבעת האות W. שלושת המפתחות (מקור, רזרבי, פיראטי) לא הוצגו לפני ואין אפשרות לקבוע האמנם גרסת התובע בענין המפתח שנמצא בפועל ברכב היא נכונה. כמו כן, גם אם המפתח שנמצא ברכב על ידי המשטרה היה פיראטי, יתכן שהוא הועתק מהמפתח הרזרבי שהיה בתא הכפפות ומשכך ולפי שקבעתי גם על יסוד דברי התובע עצמו כי התובע השאיר מפתח רזרבי בתא הכפפות, אין לשאלת זהות המפתח שנמצא במתג ההתנעה משמעות.

36.     בסיכומיה טענה הנתבעת עוד כי התובע רשלן וחסר אכפתיות גם משום שרכבו נגנב פעם נוספת לאחר מספר חודשים (התובע אישר כי כמחצית השנה לאחר הגניבה בה עוסקת תובענה זו, נגנב רכבו פעם נוספת). איני מקבלת טענה זו של הנתבעת שאף לא נכללה בכתב ההגנה. ראשית, השאלה שלפני מתייחסת לנסיבות מסוימות של גניבת רכבו של התובע בחורף 2001 והשלכתן האפשרית. נסיבות הגניבה הנוספת אינן נמצאות במלואן לפני (ועל פניו אינן דומות למקרה הקודם בו עוסקת תביעה זו, עמ' 1 לפרו'). שנית, הנתבעת עצמה שילמה לתובע תגמולי ביטוח עבור אותה גניבה נוספת. פשיטא כי הנתבעת עצמה לא סברה באותו מקרה נוסף שיש בסיס לאי תשלום תגמולי הביטוח וזאת אף שהמקרה השני היה מאוחר למקרה שבבסיס תביעה זו ולאחר שכבר הונחה לפניה לכאורה תשתית בענין התנהלותו הרשלנית של התובע. אם היתה הנתבעת סבורה שהיה דבר מה בהתנהלות המבוטח במקרה השני כדי להעיד על הפקרת רכבו, לא היתה משלמת לו את תגמולי הביטוח.

37.     סיכומה של התשתית הראייתית שהוכחה לפני הוא כי הרכב הושאר זמן מה במגרש פתוח במקום הסמוך לעבודתו של התובע. התובע ראה את הרכב מדי פעם אך בכל מקרה לא ניגש אליו. הרכב היה נעול ומערכת האזעקה שלו הופעלה. מפתח רזרבי הושאר בתא הכפפות. המפתח לא היה במקום חשוף וגלוי לעין ולא היתה אינדיקציה לגורם חיצוני כי קיים מפתח ברכב. כפי שנזכר בפרק קודם בפסק הדין, עת נמצא הרכב לאחר שנגנב, מערכות מיגון בו נעקרו. ממילא ברי כי מי שפרץ לרכב לא עשה כן בשל המפתח.

38.     אני סבורה כי גם אם התנהגותו של התובע לא היתה אופטימלית, היא היתה רחוקה מלהיות בדרג החומרה שניסתה לשוות לה הנתבעת.

יתכן כי מיטיב היה התובע לעשות אם היה חונה את הרכב קרוב יותר למקום עבודתו או למגוריו או אם היה מזיז אותו מדי פעם. יתכן גם שלאחר שכבר נפרץ הרכב ונעקרו אמצעי המיגון, קל היה לגנבים יותר להמשיך מלאכתם אם מצאו מפתח רזרבי בתא הכפפות. ספק אם הגנבים היו במקרה אחר נוטשים את הרכב לאחר פריצתו, אולם מאידך גיסא, יתכן כי הרכב נפרץ לצורך גניבת הרדיו-טייפ והוחלט על גניבתו, לאחר שנמצא המפתח.

מכל מקום, אין מדובר בהפקרה ארוכת טווח, במקום בעייתי של רכב פתוח ולא נעול, בצרוף מפתחות, בבחינת מתנה לגנב פוטנציאלי, כפי שניסתה הנתבעת לצייר.

39.     בהתנהלותו של התובע בענין הרכב אני רואה לכל היותר רשלנות. ספק רב בעיני אם יש בה סטייה ניכרת מרמת ההתנהגות הדרושה ובכל מקרה לא שוכנעתי כי התובע חזה באפשרות קרובה כי התנהגותו תגרום נזק. לשון אחר, לא התמלאו התנאים לכך שמבטח היה פטור מחבותו אם היתה בפוליסה תנייה המחייבת את התובע בזהירות. קל וחומר אין היא פטורה מחבות כאשר אין תנייה כזו. רמת הרשלנות שניתן לייחס לתובע גם אינה מצדיקה הפחתת תגמולים.

מסירת עובדות כוזבות והעלמת עובדות
40.     נושא זה, בדרך בה הועלה בכתב ההגנה, לא נדון כלל במסגרת החקירות או הסיכומים, נזנח בפועל ואין צורך להדרש לו. ממילא ובהתאמה גם לא הובאה תשתית ראייתית הדרושה לביסוס פטור מבטח לפי הדין.

גובה הנזק
41.     שאלה מרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים היא גובהו של הנזק המוכח וקשר סיבתי של הנזק לגניבה (הנתבעת הקדישה לסוגיה זו 4 מתוך 7 עמודי סיכומים שהגישה).

במוקד תביעתו מעמיד התובע דרישה לתשלום סך של 41,405 ₪ המהווה לטענתו סך הנזקים שנגרמו לרכב במהלך ועקב אירוע הגניבה. בנוסף דורש התובע סך של 2,000 ₪ בגין גניבת מערכת שמע מסוג פיוניר וסך של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש וטרחה שנגרמו לו בשל התנהלות הנתבעת.



הנזקים לרכב
42.     אין מחלוקת כי לרכב נגרמו נזקים עקב הגניבה. שיעורם הוא השנוי במחלוקת. שמאי מטעם הנתבעת (מר מרום) בדק את הרכב בסמוך לאחר שנמצא. לפי חוות דעתו, הנזק הסתכם ב- 8,116.32 ₪. הנתבעת טוענת כי זהו לכל היותר סכום הנזק המירבי אליו ניתן להתייחס.

טענה זו של הנתבעת אין לקבל. כבר לפי חוות הדעת אליה מפנה הנתבעת, עמדה על הפרק לכל הפחות, אפשרות שיהיה צורך להחליף את המנוע. המנוע ניזוק וגם לאחר פירוק ראש המנוע לא אותרה התקלה. לשם כך היה צורך בפירוקו הכללי של המנוע (ר' חוות דעת מרום, פרק הערות). מתוך חוות דעתו ברור שיש צורך בהמשך הערכת הנזק, ולו בענין זה.

בנוסף, מר מרום אישר בחקירתו כי בדיקתו היתה ראשונית בלבד, של נזקים חיצוניים אותם ניתן לראות (עמ' 22 ש' 4 וש' 7 לפרו'). הרכב לא היה במצב נסיעה ולא בוצעה בדיקה של רכיבים פנימיים של הרכב (שם, ש' 10-13). חלונות לא נבדקו, "כיוון שזה לא בודקים בשלב ראשוני" (ש' 14-17). מצבם של הצמיגים לא נבדק פרט לאבחנה חזותית אם יש או אין אויר שכן - "את זה לא בודקים בבדיקה החזותית הראשונה. אפשר להעביר את זה לבעל מקצוע והוא בודק" (ש' 26-27). ברור לחלוטין מתוך עדותו של שמאי הנתבעת כי זו היתה תחילתה של עבודה בלבד. השמאי אף לא הביא את ממצאיו הראשוניים בפני חברת הביטוח משום שאין טעם להביא לפניה "רק חלק מהעבודה" (עמ' 23 ש' 8 -9). עדותו של מר מרום בענין מהות הבדיקה שבוצעה, תומכת בגירסה שמסר בעל המוסך, מר סירפי, אשר תצהירו הוגש מטעם התובע.

43.     שאלה לגביה התנגחו הצדדים ארוכות הינה, מדוע לא המשיך השמאי ללוות את המשך הבדיקה. הנתבעת טענה כי היה על בעל המוסך לקרוא לשמאי פעם נוספת לאחר פירוק כללי של המנוע והוא לא עשה כן. התובע, על ידי בעל המוסך, טוען כי מר סירפי שוחח עם השמאי אך זה מסר לו שעל התובע להיות בקשר עם סוכן הביטוח לגבי תיקון הרכב (סע' 8 לתצהיר סירפי). עוד הצהיר מר סירפי כי המתין לאישור שמאי הנתבעת לבצע עבודות התיקון אך השמאי לא יצר קשר ולבסוף ביקש התובע ממר סירפי לבצע את התיקון ומסר כי הוא עצמו יאלץ לשאת בעלות (סע' 9 לתצהיר). שמאי הנתבעת, מר מרום, העיד בחקירתו כי התקשר למוסך פעם או פעמיים, כי אמרו לו שלא המשיכו לטפל ברכב וכי לא יצר קשר נוסף עם המוסך או עם המבוטח. מר מרום אמר בעדותו כי זו אחריות של המוסך לקרוא לשמאי אם מתגלים נזקים וכי אין לו אחריות בענין זה. בסיכומיו, שפך התובע בענין זה אש וגופרית על הנתבעת.

44.     מתוך הראיות שלפני עולה כי שמאי הנתבעת ראה את הרכב גם לאחר שפורק ראש המנוע, להבדיל מפירוקו הכללי של המנוע. באשר להמשך ליווי - ליתר דיוק, העדר המשך ליווי - מהעדויות כפי שהובאו לפני שוכנעתי כי העדר הליווי נבע בעיקר מהעובדה שבסמוך לאחר ביקורי השמאי במוסך, החליטה חברת הביטוח לא לשלם למבוטח דבר. זו הסיבה בעטיה לא המשיך הקשר בין השמאי לבין המוסך, יהיו אשר יהיו חילופי הדברים המדוייקים בין בעל המוסך לבין שמאי הנתבעת.

די לציין כי הדברים עלו מעדותו של מר מרום, שמאי הנתבעת:
"ש. אחרי החודש הזה לא ניסית ליצור שום קשר.
ת. נכון.
ש. למה.
ת. באותו רגע זה אחריות של המוסך לעבוד ולקרוא לי אם הוא מגלה נזקים נוספים.
ש. ולך אין אחריות בכלל.
ת. מכיוון שהבנתי שהאוטו לא מטופל משום שחב' הביטוח לא מוכנה לשלם, זה נשאר ככה.
ש. אתה דיווחת על המהלך הזה לחב' הביטוח שהרכב נשאר כמו שהוא ולא מטפלים בו. ניסו לברר בחברה למה זה לא מתקדם.
ת. ידעתי שבוצעה חקירה על האוטו. דיברתי עם הסוכן והוא אמר לי שיש חקירה שחב' הביטוח לא רוצה לשלם.
ש. מתי הוא אמר לך שהיא לא רוצה לשלם.
ת. לא זוכר."
(עמ' 25 ש' 11 -22, ההדגשות אינן במקור).

בין אם אמר מר מרום לבעל המוסך שאינו מתכוון לבוא בגלל הבעיות עם חברת הביטוח, בין אם בעל המוסך נמנע מלהתקשר או לטפל כי כבר ידע על הבעיות עם חברת הביטוח, ובין שהדברים התגלגלו בדרך אחרת, הסיבה בגללה הרכב לא טופל ובעטיה לא נמשך המעקב של שמאי הנתבעת, וזה לא חש כי הדבר באחריותו, היא כי חברת הביטוח החליטה שהיא מנערת חוצנה מהתובע.

45.     מן האמור עד כאן עולה כי חוות דעתו של מר מרום אינה ממצה, גם לשיטתו הוא, וכי התובע רשאי לנסות ולהוכיח נזקים נוספים שנגרמו עקב התאונה.

46.     לתמיכת טענותיו בענין נזקי הרכב, הגיש התובע חשבוניות בגין תיקון הרכב בסכום המצטבר הנזכר לעיל. כן הוגשו תצהיר של בעלים ומנהל המוסך שתיקן את הרכב (מר סירפי) וחוות דעת של שמאי (מר דוד אשר). התובע, מר סירפי ומר אשר נחקרו בחקירה נגדית.

47.     ענין ראשון אליו יש להדרש הוא מחיר המנוע המשומש שהותקן ברכב. כבר עמדנו על כך שלפי חוו"ד ראשונית של שמאי הנתבעת, עמדה על הפרק אפשרות של צורך בהחלפת מנוע. ברור היה לשמאי שיש נזק למנוע (שהיה "תפוס"), אך מהותו וסיבתו לא הובררו עדיין. בעל המוסך הצהיר כי לאחר פירוק המנוע התברר בין השאר כי נוכח הנזק הכבד שנגרם והיות שמדובר במנוע מיוחד של רכב ספורט אשר חלפיו יקרים, לא היה זה מעשי לתקן את המנוע וזול יותר היה לרכוש מנוע משומש. עדותו זו של בעל המוסך ונסיונו בתחום הרלוונטי, לא נסתרו וכפי שצוין, הבסיס לאפשרות ההחלפה נחזה מלכתחילה על ידי השמאי.

48.     בכל הנוגע לעלותו של מנוע משומש, הצעת המחיר של המוסך עמדה תחילה על 13,500 ₪ (נ/3). בסופם של דברים נמצא מנוע במחיר של 7,500 ₪ וזו העלות אשר התובע דורש שיפוי בגינה. בחוות הדעת של מר מרום צוין כי עלות של מנוע משומש הינה 4,500 ₪. לטענת התובע, בעת הרלוונטית לא היה מנוע משומש במצב טוב בשוק ה"מקומי", סוג מנוע אשר אליו כנראה התייחס מר מרום בהערכת העלות (סע' 14.ב לתצהיר סירפי), ולכן הותקן מנוע משומש מיובא, מהלך שהיווה את האופציה הזולה ביותר אותה עת. מר מרום העיד כי לא הפנה את המוסך למידע שהיה לו לגבי עלות מנוע כאמור וזאת משום שהדברים לא הגיעו אותה עת לדיון בדבר צורך בהחלפת המנוע (עמ' 26 לפרו'). לגבי המועד בו תוקן הרכב והוחלף המנוע בפועל, מר מרום העיד כי אינו יודע אם היה אותה עת מנוע משומש זמין בעלות בה נקב תחילה ואישר כי מחיר של 7,500 ₪ (המחיר בו נרכש לבסוף מנוע משומש), הוא מחיר שיכול היה להיות מקובל עליו (עמ' 26 ש' 16-18).

על אלו ניתן להוסיף כי הוגשה על ידי התובע חוות דעת של שמאי רכב (מר אשר דוד) ולפיה המחיר של 7,500 ₪ למנוע הרכב הוא מחיר סביר בהחלט. בניגוד לנטען, השמאי ביצע בדיקה גם בשוק החלפים המשומשים ולא הסתמך רק על המחיר אצל היבואן או מחירי המוסך (ר' עמוד ראשון לחווה"ד ולא מצאתי כי עדותו בבית המשפט סתרה את האמור בחוות הדעת בענין זה; את המשפטים שנאמרו בעדות יש להבין בהקשרם ולא במנותק). לא מצאתי יסוד לטענות הקשות שהוטחו על ידי הנתבעת בסיכומיה כנגד שמאי זה והדרך בה העיד בבית המשפט. זאת לזכור, השמאי מר דוד אשר לא התיימר כלל לבדוק את הרכב או להתייחס לנזקיו. חוות דעתו ניתנה בהתייחס לסבירות המחירים שבהם תוקן הרכב ובענינים אלו לא נסתרה חוות דעתו (ובנושא המנוע המשומש כבר נזכר כי שמאי הנתבעת אישר פוזיטיבית שהמחיר יכול היה להיות מקובל עליו).

49.     אני מוצאת כי הצורך והיעילות בהחלפת המנוע, וסבירות עלות ההחלפה, הוכחו.

50.     עוד טענה הנתבעת בענין המנוע כי זה "היה פגום לפני ארוע הגניבה". הנתבעת לא הפנתה לראייה בענין זה. לפי התשתית הראייתית שלפני, ואשר היתה גם לפני הנתבעת שכן פורטה בדו"ח חקירה שהיה בידיה (נ/4), ערב הגניבה הרכב היה במצב כללי טוב וטופל באופן שוטף (סע' 12.4 ל- נ/4, נ/2). הטיפול האחרון היה ביום 16.10.00 (סע' 8 ל-נ/4, נספח ט' לתצהיר התובע), היינו זמן לא ארוך קודם לחניית הרכב וגניבתו. הנתבעת לא הביאה ראייה לענין משמעויות חיווי נורית נוזל הקירור (שנדלקה עובר לגניבה). התובע, מנגד, צרף לתצהירו חלק מהוראות התפעול של הרכב, העוסק בחיווי האמור (נספח ה' לתצהיר) וממנו עולות מספר אפשרויות לחיווי זה, לרבות חוסר בנוזל קירור או תקלה במאוורר. עוד ניתן לציין כי עצם העובדה שגנבי הרכב הגיעו עימו הרחק ממקום הגניבה ואף התנהל מרדף משטרתי אחר הרכב, אינה תומכת בטענת קיום פגם מלכתחילה. הנתבעת לא הרימה נטל להוכיח טענתה כי היה פגם כלשהוא במנוע עובר לגניבה.

51.     בענין המנוע התנגחו הצדדים בענין נושא נוסף. כאשר התובע קיבל את הרכב לרשותו בירושלים, הוא נסע עימו חזרה לתל אביב. במהלך הנסיעה שמע רעשים במנוע. למרות זאת המשיך בנסיעה. הנתבעת טענה בסיכומיה כי בכך החמיר התובע את הנזק למנוע פי כמה. התובע טען כי המשטרה מסרה לו שהרכב במצב המאפשר נסיעה וכי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה בענין משמעות המשך נסיעתו.

אני מוצאת טעם בטענת הנתבעת בענין זה. התובע עצמו אישר כי שמע רעשים ואף נסע לאיטו כי נעשו נזקים ש"תפסו את הגלגלים" (עמ' 4 ש' 20 -23 לפרו'), ואני אף סבורה כי בעדות זו ניסה התובע להמעיט בדיעבד במה ששמע והרגיש ברכב. אף שרבות הירידות בדרך מירושלים, גם עליות יש למצוא בה והדרך אינה קלה. לתובע היה ברור שיש נזק למנוע, המנוע הרעיש ובשלב זה היה עליו לעצור את הרכב ולדאוג לגרירתו לתל אביב, ולא להמשיך לנסוע בו. כאשר הרכב נבדק במוסך, הוא לא היה עוד "במצב נסיעה". די באמור כדי ללמוד על החמרה שהתרחשה מאז נטל התובע את הרכב במשטרה ועד הגעתו למוסך. בעל המוסך, מר סירפי, אישר בעדותו למעשה כי היה מקום לכבות את המנוע ולהזמין גרר (עמ' 9 ש' 13 -14), אם כי ציין כי לא בהכרח הדבר מחמיר את מצב המנוע (ש' 16). אמנם, לתובע היה ביטוח גרירה ולכאורה אין לו אינטרס להגביר נזק, אך פעולות אלו נעשות לאו דווקא במכוון.

עוד ניתן לציין בהקשר זה כי תצהירו של בעל המוסך התייחס לצורך בהחלפת המנוע אך לא לסיבה בגללה הגיע המנוע למצב זה. התוספת שהוסיף במסגרת חקירה חוזרת (עמ' 10 ש' 8) היא מאוחרת וכוללנית ואיני מוצאת לתת לה משקל של ממש.

על התובע חלה חובה להקטנת נזק, לפי סעיף 61 לחוק חוזה הביטוח. בנסיבות המקרה אני מוצאת לנכון להפחית את הפיצוי לתובע בגין מחיר המנוע המשומש ועלות החלפתו בשיעור רשלנות אותה אני אומדת ב- 15%. משיעור הפיצוי יופחת סך של 1,632 ₪ (האחוזים נגזרים מתוך סך של 10,881 ₪ שהוא צרוף הסכומים 7,500 ₪ ו- 1,800 ₪ בצרוף מע"מ).

52.     עד כאן לשאלת המנוע. גם בכל הנוגע לנזקים האחרים, הסתמך התובע על תצהירו של בעל המוסך וחוו"ד שמאי בענין סבירות עלויות אלו. אין חוו"ד שמאי מאת התובע מ"זמן אמת" לגבי קיומם של הנזקים הרלוונטיים ברכב ולקשר סיבתי בינם לבין הארוע.

דרך המלך בענינים כגון דא היא הגשתה של חוות דעת שמאי, מאת התובע, אשר בדק את הרכב קודם לתיקונו, על מנת לבסס את הצורך בתיקון וקשר של הנזקים לארוע הגניבה. התובע לא הלך בדרך זו. הדבר מחליש את טעונו אך אינו מכשיל אותו כליל. הגשת חוות דעת שמאי אינה דרך בלעדית ואין לומר כי ראיות אחרות הנמצאות בפני בית המשפט לענין נזק, אינן יכולות להתקבל. בעל המוסך הוא איש מקצוע מנוסה (עמ' 9 ש' 7). עדותו לפני היתה סדורה ועיקרה לא עורער. כבר עמדנו על כך שדו"ח שמאי הנתבעת התייחס לבדיקה ראשונית וחיצונית בלבד ולא התייחס למגוון נושאים. אם וככל שחברת ביטוח מתנערת מהמבוטח ואין המשך טיפול מצידה, אין מניעה כי רכב יבדק ויתוקן על ידי מוסך (הצהרת בעל המוסך כי אינו יכול לגעת ברכב "לפני שמאי", עמ' 6 ש' 20, התייחסה על פניה למצב רגיל בו חברת ביטוח הודיעה כי היא שולחת שמאי ולא לאחר התנערותה).

53.     רכבו של התובע היה ערב הגניבה במצב כללי טוב ולמעלה מכך. משכך, טענה כי נזקים שנתגלו ברכב לאחר הגניבה קשורים אליה, היא טענה מסתברת. עדותו ותצהירו של מר סירפי בענין נזקים שלא התגלו בבדיקה ראשונה, ובכלל זה בענין הצמיגים (שמצבם התברר בכיוון הפרונט ולאחר נסיעת מבחן, עמ' 7 ש' 23 -27), המצמד (ש' 25 וסע' 8 לתצהיר) ונעילת החלונות (עמ' 8 ש' 1 -2), מקובלת עלי. במידה רבה אישר שמאי הנתבעת כי לא ניתן היה לבדוק את הדברים במעמדו (ר' לעיל) וכי יש פריטים שלא נזכרו בחוות דעתו משום שזו התייחסה רק לבדיקה ראשונית (עמ' 28 ש' 24 -25).

כן מקבלת אני את טענתו את מר סירפי כי יש נזקים, גם חיצוניים, שלא פורטו תחילה בהצעת המחיר שהגיש נ/3 לפי שזו עסקה - כפי שצוין בכותרתה - בנזק מיכני בלבד (ר' גם עמ' 8 ש' 21). מר סירפי נשאל, למשל, בענין פסי קישוט. אכן, ניתן להבחין בהעדרם של אלו גם בבחינה חיצונית, אך אין הם בבחינת "נזק מיכני". גם שמאי הנתבעת ציין את פסי הקישוט כחלק מנזקי הגניבה ולגרסתו של מר סירפי בענין מהותו של נ/3 יש תימוכין גם בהיבט זה.

במסגרת החשבוניות נכללים גם אמצעי מיגון. הצורך המחודש באמצעי מיגון לאחר גניבתו של רכב הוא מובן מאליו. שימוש באיש מקצוע לצורך כך (עמ' 8 ש' 5 -10) הוא סביר, ממש כשם ששמאי הנתבעת העיד כי בענינים מסוימים היה פונה לבעל מקצוע (וזאת בתחום הצמיגים, הקרוב יותר לשמאות רכב מאשר תחום אמצעי המיגון). אין גם כל רבותא בכך שלאחר 4 שנים, העד אינו זוכר באיזה איש מקצוע נעזר.

54.     החשבוניות עליהן נסמך התובע בענין הנזק הן מפורטות מאד. אין מדובר במסמך כוללני המעלה חשד אלא בחיוב פרטני של רכיבים. כפי שצוין לעיל, קיימת חוות דעת מאת התובע, בענין סבירות העלויות הנזכרות בחשבוניות. ניתן גם להעיר כי חלק ממחיריו של המוסך ירדו בין הצעת המחיר לבין מחיר התיקון ולא להיפך.

55.     הנתבעת טענה, לראשונה בסיכומיה, כי הרכב שהה זמן ארוך במוסך בו "עובדים ועוברים...עשרות אנשים" וכי הדבר "מעלה את המסקנה שהרבה מהנזקים נגרמו דווקא במהלך שנה זו ואין בינם לבין נזקי הגניבה, דבר". מדובר בטענה כוללנית, מאוחרת, חסרת פירוט, נטולת התייחסות לנזק כזה או אחר וסבירות התרחשותו בשל "עשרות אנשים" ואין לקבלה.

56.     במקביל לכל האמור, אני ערה לאינטרס מובנה של בעל מוסך, כל בעל מוסך, שלא לייעל את התיקון ומחיריו (אף שהתובע טען כי בשלב בו בוצע התיקון כבר היה ברור כי הוא עצמו משלם ולכן לא היה לו אינטרס לבצע תיקונים שאינם הכרחיים). עוד אני ערה לכך שהמילה "קבלה" נמחקה בחשבוניות על ידי בעל המוסך (נותרה בהן המילה "חשבונית" בלבד) ולהסבר הבלתי ברור שנתן לכך מר סירפי (עמ' 7 ש' 13 -14). אמנם התובע ובעל המוסך העידו כי התשלום בוצע בפועל (ובאיחור גם יחסית למועד המאוחר בו בוצע התיקון, ומשכך נושאות החשבוניות תאריך של 12/2001, ר' גם עמ' 6 ש' 26 - עמ' 7 ש' 4) וכי זכאותו של מבוטח אינה מותנית בתיקון ותשלום בפועל, ברם הדבר נותר כסימן שאלה. עיינתי במכלול טעוני הצדדים וראיותיהם בענין זה, אלו שצוינו לעיל ואחרים ואני מוצאת, לשם איזון בין זכותו של התובע להשתפות על נזקיו לבין חובתו לעמוד בנטל הראייה בענין הקשר בין הנזקים ולבין הארוע, להפחית בדרך של אומדנא 20% מהסכום הנתבע על ידו בענין נזקי הרכב (למעט מחיר המנוע לגביו יבוצע ניכוי כמפורט לעיל). מהסך של 30,524 ₪ (41,405 ₪ לאחר הפחתת 10,881 ₪), יופחת סך של 6,105 ₪.

מערכת השמע
57.     טענת התובע כי מערכת השמע נגנבה היא סבירה, מגובה בדו"ח הפעולה של המשטרה (נספח ז' לתצהיר התובע) ובתצהירו של מר סירפי, ולא נסתרה.

התובע דרש בכתב התביעה מאת הנתבעת בענין זה סך של 2,000 ₪. ברם, תקרת הביטוח לענין מערכת השמע היתה 1,000 ₪ (התובע אישר את הדבר בסיכומיו, סע' 1, 10) ובצדק אף ציינה הנתבעת כי לתובע השתתפות עצמית בענין זה של 300 ₪ (התובע לא השיב על הענין בסיכומי התשובה ולטעמי לא בכדי כתב בתצהירו, סע' 25.4, כי הוא זכאי "לפיצוי המגיע בגין גניבת מערכת השמע" ללא ציון סכום).

התובע זכאי בענין מערכת השמע לסך של 700 ₪.

טרחה ועוגמת נפש
58.     בראש נזק זה נקב התובע על דרך ההערכה. בתצהירו מתאר התובע טרחה וטרדה שנגרמו לו. בענין סכומים הוא נוקב באגרת בית המשפט. ברם, סכום זה רלוונטי לשאלת הוצאות המשפט שיפסקו, ככל שיפסקו, לבעל הדין, ואינו ראש נזק עצמאי. כן אמד התובע את הוצאותיו בענין נסיעות לפגישות, משלוח דואר, צילום מסמכים וכדומה, בסך כולל של 300 ₪.

ברור שנגרמו לתובע טרחה וטרדה מהתנהלות הנתבעת שלא מצאה לנכון לשפותו אף לא באחוז כלשהוא מנזקיו, אם כי אין תשתית להוצאות בפועל פרט לאמור לעיל.

את הפיצוי בענין זה אני מעמידה על סך של 1,200 ₪.

סיכום
59.     הנתבעת מחוייבת כלפי התובע בסכומים הבאים:
א. נזקי הרכב - סך של 33,668 ₪ (41,405 ₪ בהפחתת 1,632 ₪ ובהפחתת 6,105 ₪) כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 11.12.01.
ב. מערכת השמע - סך של 700 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.12.01.
ג. טרחה טרדה ועוגמת נפש - 1,200 ₪.

כמו כן מחוייבת הנתבעת כלפי התובע בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ (בצרוף מע"מ).







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח גניבת ג'יפ

  2. ביטוח גניבת משאיות

  3. שינוי בעלות רכב גנוב

  4. ביטוח גניבה של משאית

  5. נטל ההוכחה בגניבת רכב

  6. ביטוח גניבת רכב שנמצא

  7. ביטוח גניבת רכב מסחרי

  8. גניבת רכב משועבד לבנק

  9. זיכוי מעבירת גניבת רכב

  10. ביטוח גניבת רכב בחולון

  11. אחריות מוסך לגניבת רכב

  12. גניבת רכב ממגרש מכוניות

  13. פיצוי על מכירת רכב גנוב

  14. ביטוח גניבת רכב בחוף הים

  15. גניבת רכב של תייר בישראל

  16. גניבת מכונית במהלך שטיפה

  17. ערעור ביטוח גניבת מכונית

  18. גניבת משאית - ביטוח מקיף

  19. ביטוח גניבת רכב ליד הבית

  20. ביטוח גניבת רכב ג'י.אם.סי

  21. גניבת רכב חונה מחוץ למוסך

  22. ביטוח גניבת רכב מסוג וולבו

  23. נזקים עקיפים עקב גניבת רכב

  24. פיצויים מהמשטרה על גניבת רכב

  25. גניבת רכב - מעצר עד תום ההליכים

  26. השארת מפתחות ברכב - ביטוח גניבה

  27. גניבת רכב כשהמפתחות בפנים - ביטוח

  28. פיצוי על אובדן ימי עבודה עקב גניבת רכב

  29. ביטוח נהיגה של קטין ברכב ללא רשות מההורים

  30. כיסוי ביטוחי מורחב לרדיו במקרים של גניבת רכב

  31. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון