אחריות אישית של עובד

האם מעביד יכול להגיש תביעת שיבוב נגד עובד ?

סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 הדן בתביעות תחלוף של מבטחת, קובע כדלקמן כי אם היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם.

סעיף קטן ד' קובע כי הוראות סעיף זה לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם.

בית המשפט ציין כי ההיגיון העומד בבסיס הוראה זו מקורו בהנחה, כי מעביד סביר נמנע, מטבע הדברים, למעט במקרים קיצוניים ומיוחדים כמו במקרים של כוונה, מלתבוע את עובדו בגין מעשה שעשה העובד במסגרת עבודתו בשירות אותו מעביד.

מהטעם הזה, דואג המעביד לבטח עצמו בביטוח חבות מעבידים, על מנת שלא יאלץ לתבוע את עובדו. מתן אפשרות למבטחת להגיש תביעת תחלוף כנגד העובד במקרה כזה, תסכל את המטרה לשמה נועד ביטוח חבות המעבידים, ותהיה בלתי צודקת.

להלן פסק דין בנושא אחריות אישית של עובד:

פסק דין

העובדות בתמצית

1.     התובע, יליד 1979, עבד כמאבטח אצל הנתבעת 1 (להלן: "חברת השמירה"), אשר היתה מבוטחת אצל הנתבעת 2 (להלן: "כלל") בבטוח חבות מעבידים. ביום 20/11/02 שהה מאבטח אחר של חברת השמירה, ביבאר, הוא צד ג' מס' 4 (להלן: "ביבאר"), במגורון של המאבטחים, והחל לפרוק את נשקו. בשלב זה, נכנס התובע למגורון, או אז, נפלט כדור מהאקדח שהיה ברשותו של ביבאר, פגע בתובע ופצע אותו קשה (להלן "התאונה").

2.     ביבאר הועמד לדין פלילי בגין מעורבותו בתאונה, והוא הורשע על פי הודאתו בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיף 338 (5) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

3.     התובע הגיש תביעתו זו כנגד חברת השמירה וכנגד כלל, לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. אציין כי נגד חברת השמירה ניתן צו פירוק בשנת 2006, ובהתאם, בהחלטה מיום 26.4.07, שוחררה באת כוח כלל מייצוג חברת השמירה.

חברת השמירה וכלל הגישו הודעה לצדדים שלישיים נגד משרד החינוך (להלן "משרד החינוך"), המועצה המקומית בית-אל (להלן: "המועצה המקומית"), וכן כנגד ביבאר.

4.     ביום 29.11.07 ניתן תוקף של פסק דין חלקי להסדר שהושג בין הצדדים, במסגרתו, נשאה כלל, כמימון ביניים, בפיצויים בסך 4,700,000 ₪ שנפסקו לתובע בעקבות פציעתו. במסגרת ההסדר שהושג, נוהלו הוכחות בסוגיית האחריות בלבד, כאשר חברת השמירה, עקב פירוקה, לא היתה שותפה עוד להליך.

טענות כלל

כנגד משרד החינוך;

5.     בהודעה לצד ג' טענה כלל כנגד משרד החינוך כי לא ניתנו על ידו הנחיות בטיחות נאותות; כי נבחרה על ידו חברה למתן הדרכות ירי בצורה רשלנית; כי הוא לא פיקח על התכנים שהועברו בהדרכות ירי שניתנו לשומרים; וכן, כי לא היה פיקוח ראוי ומקצועי על החברה שהעבירה את ההדרכות.

בפרוטוקול הדיון מיום 15.2.08, הצהירה באת כוח כלל כי היא מסכימה למחוק את כל טענותיה בעניין התרשלות משרד החינוך המפורטות לעיל, למעט, הטענה כי לא ניתנו הנחיות בטיחות נאותות.

לעניין זה טוענת כלל כי מתן הנחיות מתאימות על ידי משרד החינוך, בין היתר, לעניין סוג הנשק, היה בהן כדי למנוע את התאונה. עוד לטענתה, משרד החינוך הוציא הנחיות מפורטות בחוזרי מנכ"ל, ובהם פירוט כל הקשור באבטחת מוסדות החינוך, הוראות לגבי אחזקת נשק וכיוצ"ב, והתברר כי הנחיות אלה אינן מוכרות לבעלי התפקידים ואינן נאכפות.

כנגד המועצה;

6.     אין מחלוקת כי חברת השמירה נתנה שירותי אבטחה ושמירה לישוב בת-אל, בהתאם לחוזה שנחתם בין חברת השמירה לבין המועצה המקומית (נ/6, להלן: "החוזה").

כלל טוענת כנגד המועצה המקומית כי היא הפרה את תנאי החוזה, בכך שנמנעה מלפקח על ביצוע הוראות החוזה, התרשלה בבדיקת כשירות המאבטחים, בקיאותם בנוהלי השמירה, תקינות כלי הנשק, בדיקת רישיונות המאבטחים ותעודות ההסכמה שלהם, אפשרה להכניס נשק למגורים, לא קבעה נוהל פריקת נשק בסיום המשמרת, וכן הלאה.


כנגד ביבאר;

7.     כלל טוענת כי הרשעתו של ביבאר בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, מהווה ראיה לכאורה לרשלנותו, בהתאם לסעיף 42א' רבתי לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. לטענתה, משנמנע ביבאר להגיש בקשה לסתור את ממצאי ההליך הפלילי, יש לקבוע כי התרשלותו גרמה לתאונה. בנסיבות אלה, טוענת כלל כי אין בהוראות סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשכ"ח-1968, כדי לאיין או להפקיע את חבותו של ביבאר בגין מעשיו הרשלניים.

כלל מסתמכת, בין היתר, על האמור בסעיף 16 לפקודת הנזיקין. לטענתה, אחריותו של המעביד למעשיו של העובד, בהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין, מתווספת לאחריותו של העובד למעשיו הוא, ואינה מפקיעה אותה או באה במקומה. לפיכך, לטענת כלל, אין באמור בסעיף 13 לפקודה, כדי לשלול מהמעביד את זכותו לשיפוי מהעובד שהתרשל.

כן טוענת כלל לשיפוי בגין מעוולים במשותף, בהתאם לסעיף 84 לפקודת הנזיקין. לטענתה, יש לראות את המעביד ואת ביבאר כמעוולים במשותף.

טענות הצדדים השלישיים

משרד החינוך

8.     משרד החינוך טוען כי כל טענותיה של כלל, שאינן נוגעות לאי מתן הנחיות בטיחות נאותות, דינן להדחות בשל הרחבת חזית. עוד טוען משרד החינוך כי הטענה בדבר אי מתן הנחיות נטענה בעלמא ללא כל ביסוס, ומכל מקום, לא הוכח כל קשר סיבתי בין אי מתן הנחיות לבין התאונה. משרד החינוך מוסיף וטוען כי התאונה ארעה במגורי המאבטחים, בזמנם החופשי, וללא כל קשר לפעילותם במוסדות החינוך, וממילא, הנחיות משרד החינוך כלל אינן רלבנטיות למקרה הנדון. עוד נטען כי חברת השמירה מהווה "מזיק ישיר", אשר הביא ברשלנותו ובמחדליו לתאונה ואין כל הצדקה להטיל את האחריות על הרשות הציבורית.




טענות המועצה

9.     המועצה טוענת כי לא הוכחה ולו טענה אחת מטענות כלל כלפיה. לטענתה, מלוא האחריות על המאבטחים ועבודתם, הייתה נתונה באופן בלעדי לחברת השמירה, ולמועצה לא היה כל קשר אליהם. לעניין זה, מפנה המועצה לסעיפיו השונים של החוזה לפיהם, על חברת השמירה לדאוג לגיוס השומרים, הכשרתם, ופיקוח עליהם.

טענות ביבאר

10.     ביבאר, טוען כי פעולת פריקת הנשק אינה מהווה חריגה מהרשאה. כן טוען כי התרשלותה של חברת השמירה היא זו שהביאה בעקיפין לתאונה. לטענתו, תנאי העבודה הקשים בחברת השמירה ושעות העבודה הארוכות בהן שמר ברציפות, היוו גורם מכריע לקרות התאונה.
כן נטען כנגד אספקת אקדח מסוג "יריחו" במקום אקדח מסוג F.N, מבלי שעבר עליו הדרכה והכשרה, וזאת בניגוד לסעיף 5(ב) לחוק כלי יריה, תשי"ט-1949,

מעבר לרשלנותה הישירה של חברת השמירה, טוען ביבאר כי יש לה אחריותו שילוחית לרשלנותו שלו כמעבידתו.

עוד טוען ביבאר כי חברת השמירה הפרה את החובות המוטלות עליה בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) תשי"ט-1999, למסור לעובדיה מידע על הסיכונים במקום העבודה ולהדריך אותם לצמצום סיכונים.

דיון

כללי

11.     דין ההודעות לצדדים שלישיים להדחות, באשר הן נעדרות כל בסיס.

לעניין זה ראוי להביא כלשונם את הדברים שנכתבו בסיכומי המועצה;

"עם תום שמיעת הראיות, ולאחר שכל עדי ההגנה (התביעה בהודעה לצד שלישי) נשמעו, נותרנו מהורהרים משהו על מה שראינו, או ליתר דיוק - על מה שלא ראינו. הניסיון להרים את נטל ההוכחה המוטל על הנתבעות היה מזערי עד מיקרוסקופי, עד כדי כך שלא נראה לעין. כך למשל לא הובאה עדות אחת מטעם ההגנה אשר תטיח בצד ג' 3 טענה כלשהיא, ולא היה איש מהעדים אשר אמר ולו ברמז שהיה דופי בהתנהגותה של המועצה המקומית בית אל. יתירה מזו, חרף זימונו של אחד העדים המרכזיים בפרשה, הוא העד נבואני אשר ניהל את פעילותה של נתבעת 1 באתר, ויתרה ההגנה על עדותו, מה שאומר הכל ובשלב זה הייתי מצפה מהנתבעות שתחזורנה בהן מההודעה לצד שלישי".

אני סבורה כי לא היה מקום להגיש את ההודעות כלפי מי מהצדדים השלישיים, שכן, אחריותה של חברת השמירה לקרות התאונה, היא היחידה בתביעה דנן (בנוסף כמובן לאחריותו של ביבאר), בהיותה מעבידתו של ביבאר ואחראית למעשיו מכוח אחריות שילוחית.

12.     אחריותה השלוחית של חברת השמירה מקורה בהוראת סעיף 13 לפקודת הנזיקין הקובע כדלקמן:

"13.     (א)     לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו -
(1)     אם הרשה או אישרר את המעשה;
(2)     אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;"

הטעם וההיגיון העומדים מאחורי הטלת האחריות השלוחית על המעביד, מקורו בהשקפה כי המעביד הוא בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות הנזק - "ביד המעביד להשליט פיקוח על עבודת משמשו; בכוחו לתת הוראות מתאימות איך לבצע את תפקידו, וכן להפעיל עליו - למקרה שלא יציית להן - את האיום של פיטורים או שימוש באמצעים חריפים אחרים נגדו. הידיעה של המעביד, כי תוטל עליו אחריות שלוחית לתוצאות המעשה הרשלני של משמשו, היא המאלצת או דוחפת אותו לקיים את הפיקוח כאמור; ולעומת זה, הידיעה של העובד, כי הוא עלול 'להיענש' אם ימרה את פי מעבידו, היא המרתיעה אותו מלעשות כן בשעת מילוי תפקידו" (ראו: ע"א 338/60 מדינת ישראל נ' אורידה מדר ו-3 אח' פ"ד טו(2) 1569, 1594 (1961)).

להלן אתייחס לטענות כלל כנגד כל אחד מהצדדים השלישיים;



כנגד משרד החינוך;

13.     כאמור, בדיון מיום 15.2.08 הצהירה באת כוח כלל, כי היא מסכימה למחוק את כל טענותיה בעניין התרשלות משרד החינוך המפורטות בהודעתה, למעט, הטענה כי לא ניתנו הנחיות בטיחות נאותות. לפיכך, לא היה מקום בסיכומיה להתייחס לטענות אלה, המהוות הרחבת חזית.

יש לדחות את טענת כלל, כי משרד החינוך הסכים בהתנהגותו להרחבת החזית, שכן ניתן היה להבין את כיוון החקירה, השאלות שנשאלו, והצגת המסמכים על ידי ב"כ כלל, כחלק מניסיון להוכיח את הטענה בדבר אי מתן הנחיות. ממילא, לא היה מקום להתנגדות מטעם משרד החינוך.

נוכח המסקנה האמורה, תבחן להלן טענתה היחידה של כלל כנגד משרד החינוך בנוגע לאי מתן הנחיות בטיחות נאותות (שלא לצורך אעיר כי לא הונחה כל תשתית ראייתית גם ליתר טענותיה של כלל כנגד משרד החינוך).

14.     אפתח בדבריו הברורים של העד היחיד שהובא מטעם כלל, מר בן לולו בתשובה לשאלה שנשאל לגבי אחריות משרד החינוך לתאונה;

"ת. אני לא רוצה מכם שום דבר. ." ובהמשך, כאשר נשאל: "ש. האם בנתונים האלה אתה עדיין חושב שיש אחריות למשרד החינוך?" השיב "ת. לא. אם אפשר היה למנוע, הייתי אומר שאולי משרד החינוך או מישהו אחר אחראי, אבל אני לא חושב. בוצע כל מה שצריך וההכשרה היתה בסדר, מה עוד היה אפשר לעשות? אין לי טענות כלפי משרד החינוך והמשטרה בנושא זה".

נדמה כי ניתן היה להסתפק בדברים ברורים אלה כדי לדחות את כל טענות כלל כנגד משרד החינוך, ואולם למען הסר ספק, אוסיף את הדברים הבאים;

15.     אני סבורה כי הטענה לפיה, משרד החינוך לא הוציא הנחיות מתאימות, שבכוחן היה למנוע את התאונה, נטענה בעלמא ללא כל בסיס, וללא כל פירוט בדבר מהות ההנחיות אותן צריך היה לתת. די בכך כדי לדחות את הטענה.

מכל מקום, גם אם אניח לטובת כלל כי אכן לא ניתנו הנחיות אלו או אחרות, הרי שברי כי אין בין הנחיות משרד החינוך בנושא השמירה במוסדות החינוך, לבין אירוע התאונה, ולא כלום. התאונה אירעה במגורי השומרים, אשר אינם נמצאים במתחם מוסדות החינוך, אינם בבעלות משרד החינוך ואין כל זיקה בניהם.

16.     זאת ועוד, התאונה אירעה שלא בשעת עבודתו של ביבאר, אלא בזמנו החופשי, ובודאי שהנחיות משרד החינוך, אינן אמורות להתייחס לסיטואציה שכזו.

בהקשר זה אביא את דבריו המובנים מאליהם של מר שאול יגיל, ממונה ביטחון מוסדות חינוך ארצי במשרד החינוך, אשר העיד כי משרד החינוך אינו אחראי על מתן הנחיות ביטחון שלא במסגרת בית הספר - לדבריו, משרד החינוך "אין לו קשר לנושא המאבטחים, לא בהדרכה, לא בהכשרה ולא בקביעת סוג הנשק. האחריות היא רק בתוך בית הספר" (פרוטוקול מיום 14.2.08, עמ' 37 שורות 1-2). למותר לחזור ולציין כי לא בשמירה בבית ספר עסקינן בתביעה דנן.

17.     יתירה מכך, העד היחיד שהעיד מטעם כלל הוא חיים בן לולו, מי ששמש במועד הרלוונטי מנהל סניף ירושלים בחברת השמירה. בתצהירו ובעדותו ציין בן לולו את המובן מאליו כי לפי הוראות הפתיחה באש וההנחיות שניתנו למאבטחים, חל איסור מוחלט על פריקת אקדח בחדר סגור. ולפיכך, אישר העד כי ביבאר חרג מההנחיות שניתנו לו על ידי חברת השמירה.

משכך, ברי כי לא מתקיים כל קשר סיבתי בין העדר ההנחיות מטעם משרד החינוך, כנטען, לבין אירוע התאונה, שהרי, ההנחיה היחידה הרלוונטית, שבכוחה היה למנוע את התאונה, היא זו אשר אין מחלוקת כי ניתנה לביבאר - כי אין לפרוק את הנשק בחדר המגורים.

18.     בשל כל האמור, דין ההודעה לצד שלישי נגד משרד החינוך להדחות.

המועצה

19.     אף טענות כלל כנגד המועצה, חסרות כל יסוד. כאמור, כלל טוענת כי המועצה הפרה את החוזה שנכרת בניהם. גם לעניין זה נביא תחילה, כלשונם, את דברי העד מר בן לולו, ונדמה כי כל מילה נוספת תהא מיותרת:

העד נשאל במהלך חקירתו הנגדית לגבי תפקיד המועצה בפיקוח על מאבטחי החברה, בהקשר של התרחשות התאונה. בן לולו השיב כדלקמן: "אני מקבל את זה שהירי במגורים לא היה בתחום הביקורת שאמורים היו לעשות הקבטים למיניהם, זה לא היה בתחום האחריות של הקבטים מה קורה במגורים. אף אחד לא התעסק עם השומרים מה הם עושים במגורים. זו שעת המנוחה שלהם. לפי דעתי, האחריות של הקבטים וגורמים אחרים התרכזה רק באותם נקודות שמירה ולא מה שנעשה עם השומרים לאחר שסיימו את המשמרת בעמדת השמירה".

בעקבות דברים ברורים אלה, נשאל בן לולו, האם הוא מסכים "שאין לאיש מהמועצה כל קשר למקרה שקרה כאן", ועל כך השיב בחיוב.

20.     בן לולו הוא כאמור העד היחידי שהובא להעיד מטעם כלל. נוכח דבריו הברורים כי לא נפל רבב בהתנהגות מי מטעם המועצה, הרי שדי בכך לדחות את כל טענות כלל כנגד המועצה.

21.     אוסיף, כי מקבלת אני את טענת המועצה כי היא התקשרה עם חברת השמירה בחוזה למתן שירותי שמירה, על מנת שחברת השמירה היא זו שתדאג להכשרת המאבטחים מטעמה ותפקח על עבודתם, ותסיר נטל זה מכתפי המועצה.

ראה עדותו של העד יהודה דנה מטעם המועצה כי "אנחנו קשרנו קשר עם חברת השמירה לתת שירותי שמירה לאחר שנים ארוכות שתושבי הישוב שמרו בעצמם והורדנו מעלינו את הנטל הזה. כשיש מפקח יחיד של חברת השמירה שנושא באחריות של פיקוח והכשרה וכל מה שקשור לתפקוד השומרים" (פרוטוקול מיום 14.2.08, עמ' 20, שורות 5-7). ובהמשך: "הבאנו מפקח חברת שמירה שיהיה אחראי לביצוע כל ההוראות שאת עכשיו מראה לי בחוזר המנכ"ל" (שם, שורה 9).

22.     נציין עוד כי על פי כל העדויות שהונחו בפני, המפקח מטעם חברת השמירה, מר נבואני, שמשום מה, לא הובא לעדות, היה האחראי הבלעדי בשטח בכל הקשור לעבודת המאבטחים, תנאי העסקתם, ביצוע שירותי האבטחה, החזקת הנשק וניקיונו והחלפת השומרים בהתאם לצורך (ראה גם סעיף 2.12 לחוזה).

כך העידו דודו כהן, מי שעבד בעת האירוע כקב"ט מוסדות חינוך במועצה, אלי איזנבך, רבש"ץ המועצה בעת האירוע, ויהודה דנה, קב"ט המועצה.

דודו כהן העיד כי הוא כי היה מבקר במוסדות החינוך כמעט בכל יום, בודק שהשומרים נמצאים והכול בסדר ובודק את הצרכים הבטיחותיים של המוסדות. לגבי הפיקוח על המאבטחים, השיב כהן כדלקמן: "עבד(ת)נו עם חברת השמירה, אז שירותי השומרים, משרד החינוך הציב לה קריטריונים כמו למשל ששומר צריך לעמוד בעמדה ולהיות עירני, צריך להמציא אישורים שהוא עבר קורס אבטחה של משרד החינוך ונושא בכל הרישיונות. כשהגעתי וראיתי את השומר בעמדה, תפקידי היה לראות אם הוא עומד בקריטריונים לפי הדברים שמשרד החינוך דרוש. לראות שהוא עירני, ובודק את הרישיונות שלו, תעודה לנשק שהוא נושא איתו, תעודה של קורס של משרד החינוך שהוא עבר" (פרוטוקול מיום 14.2.08, עמ' 13 שורות 14-19).

ובהמשך " במשך היום הייתי מסתובב ומזהה דברים כמו חוסר עירנות, שעות שמירה חורגות, הייתי פונה למפקח והוא היה מטפל בזה. המפקח היה אז נבואני" (שם, שורות 9-13), וכן כי "מהרגע שהם עוזבים את העמדה זה לא מענייני מה העיסוקים שלהם". כן העיד כי הוא מעולם לא הלך לקרוואן המגורים של השומרים ולא ביצע בו ביקורות פתע. עוד ציין כהן כי חברת השמירה היא האחראית לנשקים הניתנים למאבטחים, לתקינותם ולהדרכות בהם (ראו: פרוטוקול מיום 14.2.08, עמ' 13 שורות 11-25).

העד אלי איזנבך העיד כי היה מסייר ועורך בדיקות פתע בעמדות השמירה ביישוב ואם היה נתקל בשומר שנרדם או הפר את ההנחיות היה מדווח על כך לנבואני וזה היה מטיל על אותו עובד קנס ( עמ' 14 שורות 22-31).

23.     למותר לציין כי אף לא עדות אחת ממכלול העדויות שנשמעו בפני, לא נסתרה על ידי כלל, ויש לקבל עדויות אלה כמהימנות.

24.     לסיכום, אחזור שוב ואדגיש כי התאונה אירעה אך ורק בשל התרשלותו של ביבאר והפרתו את ההנחיה הברורה שניתנה לו - שלא לפרוק את הנשק בחדר המגורים. מובן, כי אין לבוא בטרוניה לכל גורם אחר, מלבד ביבאר וחברת השמירה כמעבידתו, לגבי קרות התאונה.

25.     מכל האמור, המסקנה היא כי אין ולא יכולה להיות כל טענה כנגד המועצה בנוגע לאחריותה לקרות התאונה ודין ההודעה נגדה להדחות.

ההודעה כנגד ביבאר

26.     דין ההודעה שנשלחה נגד ביבאר להידחות, אם כי, מנימוקים שונים מאלו שנטענו על ידי ביבאר.

ההודעה לצד שלישי שנשלחה לביבאר מאת כלל (וחברת השמירה אשר הוצאה עקב פירוקה מההליך דנן), היא למעשה תביעת תחלוף (שיבוב).

סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 הדן בתביעות תחלוף של מבטחת, קובע כדלקמן:

"א. היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם.
...
ד. הוראות סעיף זה לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם" הדגשה שלי י.ו.).

אין כל טענה בפי כלל כי מעשיו של ביבאר נעשו בכוונה. כך, אין חולק כי בין המבוטח - חברת השמירה, לבין ביבאר, התקיימו יחסי עובד ומעביד. אין גם מקום לקבוע, בהעדר נימוקים מיוחדים, כי חברת השמירה אינה באה בגדר מעביד סביר שהיה נמנע מלתבוע את עובדו בגין התרשלות בעבודתו. משכך, חל האמור בסעיף 62(ד) לעיל, ומימלא, לא קמה לכלל הזכות לתביעת תחלוף כנגד ביבאר.

27.     ראו בענין זה דעתו של המלומד ד"ר ע. הרמן בספרו מבוא לדיני נזיקין (תשס"ו-2006) 255, כי: "אין מניעה שהמעביד יבטח חבותו כלפי עובדיו, בין חבותו האישית ובין חבותו השילוחית. מבטח ששילם פיצויים לצד ג' שנפגע על ידי עובד, לא יוכל לחזור בתביעת תחלוף כנגד העובד שהזיק בפועל".

28.     ההיגיון העומד בבסיס הוראה זו מקורו לטעמי בהנחה, כי מעביד סביר נמנע, מטבע הדברים, למעט במקרים קיצוניים ומיוחדים כמו במקרים של כוונה, מלתבוע את עובדו בגין מעשה שעשה העובד במסגרת עבודתו בשירות אותו מעביד. מהטעם הזה, דואג המעביד לבטח עצמו בביטוח חבות מעבידים, על מנת שלא יאלץ לתבוע את עובדו. מתן אפשרות למבטחת להגיש תביעת תחלוף כנגד העובד במקרה כזה, תסכל את המטרה לשמה נועד ביטוח חבות המעבידים, ותהיה בלתי צודקת.

29.     לדעות נוספות בנוגע לרציונאל העומד בבסיס הוראת סעיף 62(ד), ראו -

     "....מטרה זו [מניעת כפל פיצוי] אינה קיימת אם המבוטח אינו עשוי לממש את זכותו ה"אחרת". למצב כזה מתכוון הסעיף הקטן דנא. כשנזק המכוסה על ידי ביטוח נגרם שלא בכוונה והאדם שגרם אותו הוא קרוב משפחה או עובד של המבוטח יש להניח שמבוטח סביר לא היה תובע אותו, אף אם מבחינה משפטית הייתה לו כלפיו זכות פיצוי או שיפוי, אם על פי חוזה ביניהם ואם בדיני הנזיקין. על כן קובע סעיף 62(ד) שהזכות האחרת של מבוטח כלפי אדם כזה אינה עוברת למבטח" (אורי ידין, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (תשמ"ד) 157 , וכן, ראו, שחר ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (תשס"ה) כרך ב' 290-292).

כן ראו - "למרות העדר הסדר תחיקתי [באנגליה] מבטחי חבות מעבידים באנגליה לא מגישים תביעות תחלוף כנגד עובדים שגרמו נזק לצדדים שלישיים וגרמו בכך להיווצרות אחריות שילוחית של המעביד. תביעת תחלוף תוגש בכל זאת במקרים של נזק מכוון או קנוניה. אי הגשת תביעה כנגד העובד אמנם פוגעת ביסוד ההרתעה של דיני הנזיקין, אך כנגד העובד מונפת חרב הפיטורין, שיעילותה רבה מאוד. הגשת תביעה אישית נגד עובד מזיק גם אינה מעשית במקרים רבים עקב משאביו המוגבלים" (מבוא לדיני נזיקין, לעיל, 225-226).

29.     לסיכום, המקרה שבפנינו בה בגדרה של הוראת סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח. די בכך כדי לדחות את ההודעה כנגד ביבאר.

למעלה מן הצורך אוסיף בקצרה את הדברים הבאים.

30.     ביבאר טוען ארוכות בסיכומיו כי התרשלותה של חברת השמירה היא שהביאה לקרות התאונה.

יש לדחות טענה זו מכל וכל.

התרשלות ביבאר היא ההתרשלות המכרעת לקרות התאונה. ביבאר הורשע כאמור בהליך הפלילי בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, עבירה על סעיף 338 (5) לחוק העונשין. מאחר ולא נתבקש הבאת ראיות לסתור, משמשת הרשעה זו בסיס גם בהליך האזרחי.

אף אם נכונות כל טענותיו של ביבאר כנגד חברת השמירה, הן לגבי תנאי העבודה הקשים ושעות עבודה מרובות, והן לגבי שימוש בנשק שונה מזה עליו עבר הדרכה, הרי שלא אלה הם שגרמו לתאונה. הפרת ההוראה הברורה שניתנה לביבאר, לפיה חל איסור פריקת הנשק בבית המגורים, היא, ורק היא, גרמה לתאונה.

31.     לגבי טענות כלל - כלל מבססת את טענותיה כלפי ביבאר, בין היתר, בהתבסס על הוראת סעיף 16 לפקודת הנזיקין, הקובעת כי "האמור בסעיפים 12, 14 ו-15 אינו גורע מחבותו של שום אדם על מעשה שעשה והאמור בסעיף 13 אינו גורע מחבותו של העובד על מעשה שעשה".

סעיף זה אינו רלבנטי לענייננו, באשר הדיון בענייננו אינו בחבותו של העובד כלפי מאן דהוא, כאמור בסעיף 16 לפקודת הנזיקין, אלא בזכותה של כלל, בהיותה המבטחת, לתבוע את העובד בתביעת תחלוף. ולעניין זה, כאמור לעיל, קיימת הוראה ספציפית החלה על המקרה, היא ההוראה הקבועה בסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, השוללת את זכות התביעה של המבטחת (להבדיל מחבות העובד).

32.     טענת כלל כי ביבאר חרג מהרשאה, ולפיכך מאויינת האחריות השילוחית של חברת השמירה, דינה להדחות, אף לגופה.

בע"א 8199/01 עיזבון המנוח עופר מירו ואח' נ' יואב מירו ואח' פ"ד נד(2) 785, 794 (2003), התעורר מקרה בו ארעה תאונת ירי שהתרחשה במהלך אירוע משפחתי בו השתתף שוטר. השוטר הניח את נשקו כשהוא טעון במחסנית מלאה על השולחן וקרוב משפחה נטל את האקדח, ללא מודעות לכך שהוא טעון, דרך את האקדח, ירה בקרוב משפחה אחר והרגו. נקבע כי על אף שהשוטר הפר את הוראות הבטיחות ועל אף שהיה בחופשה באותה עת, אין לראות בכך חריגה מהרשאה וממילא יש לראות את המדינה אחראית למעשיו של השוטר באחריות שלוחית. ראו "על-פי סעיף 13 לפקודת הנזיקין, אחראי מעביד לעוולה שביצע עובדו במהלך עבודתו למען המעביד, לרבות מעשה אסור של העובד אם ניתן לראותו כביצוע בלתי נאות של פעולה שהוסמך לבצעה".

33.     סוף דבר - בשים לב לכל האמור לעיל, אני דוחה את כל ההודעות לצדדים השלישיים.

     חברת כלל תשא בהוצאות כל אחד מהצדדים השלישיים בסכום של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עירוב נכסים

  2. אחריות אישית של נאמן

  3. אחריות אישית של עובד

  4. אחריות אישית בעלי מניות

  5. אחריות אישית של נושא משרה

  6. אחריות אישית של בעל מניות

  7. תיקון בקשה לחיוב נושא משרה

  8. אחריות אישית של אורגן בחברה

  9. חיוב אישי מנהל חברה בארנונה

  10. אחריות אישית לפי פקודת החברות

  11. אחריות אישית בנזיקין של מנהל חברה

  12. הטלת אחריות אישית על המנהל המיוחד

  13. פתיחת חברה כדי להשתחרר מאחריות אישית

  14. אחריות אישית של בעל מניות יחיד בחברה

  15. תיקון בקשה לחיוב באחריות אישית לחובות חברה

  16. אחריות אישית מנהל חברה על הפרת זכויות יוצרים

  17. אחריות אישית של נושאי משרה בחברה בגין הפרת זכויות יוצרים

  18. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון