המשיבה הגישה תביעה לצו מניעה ולמתן חשבונות, בין היתר, כנגד המבקשים. בכתב התביעה היא טוענת כי במסגרת מסע הפרסום נעשה שימוש בלתי מורשה בשמו ובדמותו של פרופ' איינשטיין. שימוש זה הפר את זכויותיה, גרם לה נזקים כלכליים ופגע בהנצחת זכרו ומורשתו של פרופ' איינשטיין. להלן החלטה בנושא שימוש בלתי חוקי בשם: החלטה 1. בפניי בקשה לסילוק על הסף של התובענה שהגישה המשיבה כנגד המבקשים. 2. אלו הן בקצרה העובדות הצריכות לעניין, כפי שהופיעו בכתב התביעה: המשיבה היא יורשת זכויות הקניין הרוחני של המדען הנודע פרופ' אלברט איינשטיין. המבקשת 1, היא משרד פרסום, והמבקש 2, הוא מנהל המשרד. שניהם נטלו חלק, יחד עם המשיבים הפורמליים, במסע פרסום למחשבים אישיים, תוך שימוש בשמו ובדמותו של פרופ' איינשטיין. במודעות שפרסמו בעתונים מופיעה הציטטה "Keep it Simple" המיוחסת לפרופ' איינשטיין, באמצעות כיתוב שמו משמאל למילים אלה. מתחת לציטוט מופיעה תמונתו של המדען. 3. המשיבה הגישה תביעה לצו מניעה ולמתן חשבונות, בין היתר, כנגד המבקשים. בכתב התביעה היא טוענת כי במסגרת מסע הפרסום נעשה שימוש בלתי מורשה בשמו ובדמותו של פרופ' איינשטיין. שימוש זה הפר את זכויותיה, גרם לה נזקים כלכליים ופגע בהנצחת זכרו ומורשתו של פרופ' איינשטיין. לפיכך עותרת המשיבה בכתב התביעה לקבלת צו מניעה קבוע אשר יאסור על השימוש האמור בשמו ובדמותו של פרופ' אינשטיין ולקבלת דו"ח מפורט על היקף השימוש שנעשה בדמותו. כמו כן תבעה המשיבה פיצויים בסך מליון ש"ח, תוך שהיא שומרת על זכותה לתיקון סכום התביעה לאחר מתן חשבונות. המחלוקת וטענות הצדדים בבקשה 4. המבקשים הגישו את הבקשה דנן לסילוק התובענה נגדם על הסף, בשל העדר עילה. עיקר טענתם הוא כי המשיבה אינה בעלת הזכויות בשמו ובדמותו של פרופ' איינשטיין. לכן היא אינה זכאית לתבוע את הסעדים שבכתב התביעה. המבקשים סבורים כי זכויות אלה, במידה והועברו בירושה, שייכות לבתו החורגת של המדען, מרגוט איינשטיין, ו/או לבנו, אלברט איינשטיין (הבן). הם הדגישו כי בצוואתו העביר פרופ' איינשטיין למשיבה זכויות "ספרותיות" בלבד, הקשורות לעבודתו המדעית-אקדמית. בנוסף לכך טוענים המבקשים כי דין התביעה כנגד המבקש 2 להדחות גם מחמת העדר יריבות. לגישתם, כתב התביעה אינו מבסס עילת תביעה אישית כנגד המבקש 2. הם מדגישים כי הוא פעל מטעמה של המבקשת 1, שותפות מוגבלת, ובהרשאתה. 5. המשיבה מצדה טוענת כי היא היורשת והבעלים של כל נכסי הקניין הרוחני של פרופ' איינשטיין, לרבות הזכויות בשמו ובדמותו. מזה שנים היא מעניקה רשיונות לשימוש בשמו ובדמותו של איינשטיין לחברות מסחריות שונות בארץ ובחו"ל. המשיבה הבהירה כי בצוואתו ציווה איינשטיין על הקמת נאמנות אשר תדאג לצרכי מזכירתו, הלנה דוקאס, ובתו מרגוט איינשטיין. נכסי הקניין הרוחני שלו הועברו תחילה לנאמנות, על מנת שתנהל אותם לרווחת הנהנות. בצוואה אפשר איינשטיין להעביר נכסים מהנאמנות למשיבה, לפי הוראת הנהנות הלנה דוקאס ו/ או מרגוט איינשטיין ובכפוף לשיקול דעתן. הוא אף ציווה כי לאחר מותן, יועברו כל נכסי הנאמנות שעוד נותרו אל המשיבה. ביום 21.12.1981, ובהתאם להוראות הצוואה, העבירה הנאמנות את כל נכסיה למשיבה. על כן החל מיום זה המשיבה היא הבעלים בזכויות הקניין הרוחני של פרופ' איינשטיין, לרבות הזכויות בשמו ובדמותו. המשיבה הוסיפה כי המבקשים, בהיותם גזלנים, מנועים לטעון טענה מסוג "ius tertti". לפיכך אין יסוד לטענתם כי המשיבה אינה רשאית לתבוע, מאחר שהזכויות שייכות לצד שלישי. לבסוף טענה המשיבה כי המבקש 2 נטל חלק "פעיל וישיר" בהפרת זכויותיה, כמתואר בכתב התביעה. לפיכך יש מקום לתבוע אותו באופן אישי. דיון ומסקנות 6. העדר עילת תביעה, הוא פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו. בבואו להחליט האם למחוק את כתב התביעה על הסף מחוסר עילה, רשאי בית המשפט לעיין לא רק בכתב התביעה עצמו, אלא גם בכל המסמכים המצורפים לו (ראה: ע"א 1651/91 גרין נצר בע"מ נ' עזרה ובצרון חברה לשכון, תקדין-עליון 1994(2) 345 ; בג"צ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים נ' בית הדין האזורי, פ"ד מט(1) 573, בעמ' 587 ; ע"א 76/86 פיינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ, פ"ד מג(3) 124). לכתב התביעה צירפה המשיבה שני מסמכים מהותיים: את צוואתו של פרופ' איינשטיין ואת ההסכם בו מעבירה הנאמנות את נכסיה למשיבה. מעיון במסמכים אלה, ומבלי להיזקק לראיות חיצוניות, עולה כי העניינים הבאים אינם שנויים במחלוקת: א. הצוואה נערכה במדינת ניו-ג'רסי וחל עליה דין מדינה זו. ב. נכסי הנאמנות הועברו לידי המשיבה בהתאם לצוואה (ראה סעיף 13(E) לצוואה). ג. נכסי הנאמנות הם הנכסים אשר הוקנו לה בסעיף 13 לצוואה. לפי הצוואה, אין לנאמנות זכויות או נכסים נוספים. על כן אין בכחה להעביר למשיבה מעבר לנזכר בסעיף 13 לצוואה. 7. ביסוד הבקשה עומדת כאמור מחלוקת באשר לטיב הזכויות בהן מחזיקה כיום המשיבה. אלו הן למעשה הזכויות אשר ציווה פרופ' איינשטיין לנאמנות. צוואתו של אינשטיין אינה מאזכרת כלל את דבר קיומן של זכויות בשמו ובדמותו. יצוין כי במשפט הזר מכונות זכויות אלה "Publicity Rights". המונח מתייחס לזכותו של אדם לשלוט בניצול המסחרי של שמו ושל דמותו, נוכח ערכם הכלכלי (ראה: J.T. McCarthy, The Rights of Publicity and Privacy (1989) 1-10 ; הצעת חוק השימוש בשם אדם למסחר, תשל"ג- 1973, ה"ח 1085 (תשל"ג) 452 ; ת"א (ירושלים) 11049/90 רופ נ' "און" הנדסה מיזוג אויר, פס"מ נד (4) 500, בעמ' 512 ואילך). מכל מקום, הצוואה אינה מציינת באופן מפורש כי זכויות מסוג זה הועברו בירושה לגורם זה או אחר. המשיבה גוזרת את זכות הבעלות שלה בזכויות השם והדמות של פרופ' איינשטיין מסעיף 13 לצוואה. בסעיף זה ציווה פרופ' איינשטיין נכסים לנאמנות כדלקמן: I give and bequeath all of my manuscripts, copyrights, publication rights, royalties and royalty agreements, and all other literary property and rights, of any and every kind or nature whatsoever, to my Trustees hereinafter named, IN TRUST ... (ההדגשה שלי - י.ש.) לעומת זאת, המבקשים מפנים לסעיף 14 לצוואה. הסעיף מקנה נכסים מן העזבון לבתו החורגת או לבנו של פרופ' איינשטיין. לשיטת המבקשים הזכויות בשם ובדמות יכולות לבוא בגדר סעיף זה בלבד: All of the rest, residue and remainder of my estate, of every kind or nature, whether real or personal, and wherever situate, I give, devise and bequeath to my step-daughter, MARGOT EINSTEIN, or if she shall predecease me then to my son, ALBERT EINSTEIN, JR., for her or his own use and benefit... (ההדגשה שלי - י.ש.) 8. המחלוקת בין הצדדים היא איפא מחלוקת באשר לפרשנות הצוואה. לכאורה מפרשנות "צרה", המוגבלת ללשון הצוואה ושנעשית בהתאם לדין הישראלי (ראה: סעיף 54 לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965 ; ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817), נראה כי יש לקבל את עמדת המבקשים. הרושם שנוצר הוא כי הנאמנות ירשה רק את העזבון המדעי, ודהיינו הזכויות המדעיות-ספרותיות בלבד. מדובר, בין השאר, בנכסים מסוג כתבי יד, זכויות יוצרים בכתבים אלה, הזכויות להוציאם לאור ולקבלת תמלוגים. הביטוי "מכל סוג שהוא" המופיע בסעיף 13 לצוואה מתייחס אל הרכוש הספרותי. לעומת זאת, כל הנכסים הנותרים, מכל סוג שהוא, לרבות נכסים מוחשיים (real) ואישיים (persoanl) הוענקו בצוואה ישירות לבתו החורגת של פרופ' איינשטיין, או לבנו. הפועל היוצא הוא כי בפרסום תמונתו של המדען פגעו לכאורה המבקשים בזכותם של מרגוט איינשטיין ו/או של אלברט איינשטיין הבן. רק בפרסום הציטוט ניתן לראות פגיעה כביכול בזכויות האוניברסיטה. זאת במידה והדברים אכן נאמרו על ידי פרופ' איינשטיין במסגרת פעילותו המדעית. 9. לאור האמור, ניתן היה להסיק כי דין התביעה להמחק על הסף, לפחות בכל הנוגע לפרסום תמונתו של פרופ' איינשטיין. יחד עם זאת, הדברים נועדו על מנת להבהיר את הדיון, ואין בהם כדי לקבוע ממצאים. לאחר שעיינתי בכתב התביעה ונתתי דעתי למכלול הנתונים, מסקנתי היא כי דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף להדחות משני טעמים: א. הדין החל על הצוואה הוא דין מדינת ניו ג'רסי. הפרשנות המוצעת לעיל היא בהתאם לדין הישראלי וככזו היא איננה מחייבת. הצוואה, לרבות הסעיפים הנוגעים לחלוקת העזבון בין הנהנים השונים צריכה להתפרש לפי הדין הזר. בהתאם לדין הזר, יש לקבוע האם הזכויות בשמו ובדמותו של איינשטיין עברו בירושה לפי סעיף 13 לצוואה ואז הן הוקנו לנאמנות, או שמא לפי סעיף 14 לצוואה ואז הן הוקנו ישירות לבתו החורגת, או לבנו, של פרופ' איינשטיין. הוכחתו של דין זר היא עניין שבעובדה ויש להביא ראיות ביחס אליו (ראה: ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, 1995) בעמ' 377). המבקשים אמנם צירפו לבקשתם חוות דעת של מומחה מטעמם להוכחת הדין הזר, אולם למשיבה שמורה הזכות לחקור את המומחה בחקירה נגדית וכמו כן להציג חוות דעת נגדית מטעמה. עניינים אלה מקומם בשלב שמיעת התיק לגופו, ולא בשלב מקדמי זה. ב. במודעות שפורסמו במסגרת מסע הפרסום מופיעים שמו של פרופ' אלברט איינשטיין, תמונתו וציטוט המיוחס לו. אפילו קיימת עילת תביעה למשיבה רק בגין הציטוט, אם יוכח כי איינשטיין אכן אמר או טבע את האמרה המופיעה במודעה, הדברים שלובים ואינם ניתנים לניתוק בשלב זה. לצורך בירור התביעה והיקף הסעד, יש להוכיח בראיות את ערכו הכלכלי ומשקלו היחסי של כל אחד משלושת חלקי הפרסום. משהגעתי אל המסקנה כי אין מקום לדחות את התביעה על הסף, אני פטורה מלדון בטענות נוספות שהעלתה המשיבה. 10. נותר לי להתייחס לבקשה לסלק על הסף את התביעה, ככל שהיא נוגעת למבקש 2. המבקש 2 טען כי פעל, בהיותו שותף, מטעם המבקשת 1. המשיבה לא הראתה כי קיימת לה עילת תביעה אישית דווקא נגדו. ברי כי העובדה שהמבקש 2 הינו שותף במבקשת 1, אינה מונעת, לכשעצמה, את האפשרות לתבוע אותו באופן אישי. עקרון יסוד בדיני הנזיקין הוא כי אדם אשר ביצע עוולה, לרבות בעל מניות או נושא משרה בתאגיד, חייב לשאת בתוצאות המשפטיות הנובעות מהתנהגותו. הטלת האחריות על התאגיד, אינה פוטרת אותו מאחריות אישית בגין מעשיו (ראה: ע"א 3942/98 הבר שפע מזון לדרום בע"מ נ' עו"ד מירון, פ"ד נד(5) 132, בעמ' 143 ; ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705). 11. במקרה דנן, הסתפקה המשיבה באמירה כללית וסתמית בכתב התביעה לפיה המבקש, כמנהל חברת הפרסום, לקח חלק אישי ופעיל בפרשה. היא לא פירטה מעשים ספציפיים, לרבות ציון תאריכים ומקומות, המצביעים על חלקו ומגבשים לכאורה אחריות אישית ועילת תביעה כנגדו. יחד עם זאת, סעד המחיקה על הסף הוא סעד קיצוני. מטרתו אינה להעניש את המשיבה על ניסוח פגום של כתב התביעה, כאשר הפגם ניתן לתיקון. בנסיבות העניין, חסרות בכתב התביעה עובדות מהותיות, העשויות להצביע על היריבות בין המשיבה ובין המבקש 2. עובדות אלו ניתנות להשלמה (ראה: זוסמן, שם, בעמ' 393). יש איפא לאפשר למשיבה להגיש כתב תביעה מתוקן. סיכום 12. אשר על כן הוחלט כדלקמן: א. הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית. ב. המשיבה רשאית להגיש כתב תביעה מתוקן, לעניין אחריות המבקש 2 בלבד, עד ליום 25.12.2002, שאם לא כן תמחק התביעה נגדו. ג. הוצאות הבקשה בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, יהיו לפי התוצאות בתיק העיקרי. ד. לק.מ. ל- 28.04.2003 שעה 10.00. שימוש בשם