מוזיקה באירוע פרטי - זכויות יוצרים

אין מחלוקת בין הצדדים לתביעה כי לתובעת זכויות יוצרים בשבע היצירות שנוגנו באותו אירוע פרטי, שהתרחש במועדון השייך לנתבעים.

התובעת טענה כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלה בכך שהרשו לאחרים להשמיע את היצירה במקום ציבורי, לתועלתם, לפי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, וזאת ללא קבלת רשות מהתובעת, היא בעלת זכויות היוצרים.

הנתבעים הפיקו תועלת מההשמעה הפומבית של המוסיקה, שהינה חלק מהשירות שניתן במועדון.

להלן פסק דין בנושא מוזיקה באירוע פרטי - הפרת זכויות יוצרים:

פסק דין

התובעת הינה חברה העוסקת בניהול זכויות היוצרים של חבריה וכן של יוצרים מכל העולם ובאכיפת אותן זכויות. כן היא בעלת זכויות היוצרים שנוצרו על ידי היוצרים בישראל החברים בה. הנתבעים הינם המנהלים של מועדון סיטי הול בירושלים.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
בתאריך 10.8.00, בעת שהנתבעים לא הפעילו את המועדון אלא השכירו אותו לאחרים שאת שמם הם לא יודעים, הושמעו במועדון שבע יצירות, תוך פגיעה בזכויות היוצרים של התובעת. הנתבע 3 אף לא היה בארץ באותה תקופה.

השאלה המשפטית:
הצדדים סיכמו בשאלה המשפטית, האם ישנה חבות כלשהי של הנתבעים לפי פקודת זכויות יוצרים, ומהו סכום הפיצויים שיש לשלם לתובעת, במידה ותיקבע חבות כזאת.

טענות הצדדים:
טענות התובעת:
התובעת טענה כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלה בכך שהרשו לאחרים להשמיע את היצירה במקום ציבורי, לתועלתם, לפי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, וזאת ללא קבלת רשות מהתובעת, היא בעלת זכויות היוצרים.

הנתבעים הפיקו תועלת מההשמעה הפומבית של המוסיקה, שהינה חלק מהשירות שניתן במועדון. התובעת סמכה ידיה על פסק דין בעניין ע"א (ת"א) 1987/97 אקו"ם נ' אולמי חאן הדקל בע"מ ואח', שצורף לסיכומים וכל על פסקי דין נוספים.

האחריות האישית של הנתבעים 2-3 נובעת מהיותם בעלי המניות והדירקטורים הרשומים והפעילים של הנתבעת 1, והם גם אלה שהשכירו את האולם. האחריות מוטלת עליהם כאורגנים של החברה, אשר ביצע עוולה בתחום הקנין הרוחני. הנתבעים מסתמכים בעניין זה על פסק הדין בעניין ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקויריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5) 661. האחריות של הנתבעים 2-3 היא אישית כמי שביצעו את העוולה בעצמם. פעולה עבור החברה כמנהליה, הינה פעולה גם לתועלת המנהלים, הם הנתבעים 2-3. התובעת טענה כי היא זכאית לפיצוי סטטוטורי בגין כל אחת מן ההפרות, כך שסך כל הפיצוי שהיא זכאית לו עומד על 70,000 שקלים. התובעת טוענת כי יש להחמיר עם הנתבעים שכן הנתבע 3 מנהל עסק נוסף שבו מושמעת מוסיקה מבלי לשלם תמלוגים לתובעת ובגין הפרה זו מוגשת תביעה התלויה ועומדת.
אשר להגנות שנטענו על ידי הנתבעים, טענה התובעת כי אין הם מתקיימים במקרה זה שכן, הגנות כאלה הם מצומצמות וצרות, והנתבעים לא הוכיחו את התקיימותן.


טענות הנתבעים:
הנתבעים טענו כי הנתבעים 2-3 אינם המפעילים של הנתבעת 1 שכן זו הפסיקה פעילותה כבר באוגוסט 2000, אלא אך ורק בעלי המניות והמנהלים שלה. הנתבעים טוענים כי יש לייחס משקל לעובדה שהנתבע 3 לא היה בארץ בעת האירוע. הנתבעים טוענים כי אין יסוד להטיל עליהם אחריות מכיוון שחלה בעניינם ההגנות הקבועות בסעיפים 8 ו-2(3) לחוק זכות יוצרים. הנתבעים נאחזים בדעת המיעוט של כב' השופט בן דרור בעניין ע"א (ת"א) 779/77 אקו"ם נ' ברמן ואח', פס"מ תש"ם (א) עמ' 441, דעה שאומצה, לטענתם, בשורה של פסקי דין.

הנתבעים טוענים כי אין להחיל עליהם את החזקה בדבר ידיעת בעל האולמות את דבר הפרת זכויות היוצרים, וזאת מכיוון שלא ניהלו אולם שמחות אלא מסעדה, שלא השמיעה מוסיקה במהלך העסקים הרגיל.

אשר להטלת אחריות אישית על הנתבעים, טוענים הנתבעים כי לא הוכח כי הם ביצעו את כל יסודות העוולה, ובמיוחד את ההרשאה.
אשר לפיצויים, טענו הנתבעים כי יש לחייב את הנתבעים לפי מידת אחריותו של כל אחד מהם ולא באחריות יחד ולחוד. הנתבעים טוענים כי יש להפעיל את השיקולים אותם ציין בית המשפט בעניין ניניו (ע"א 529/88, פ"ד מו(2) 254). על סמך שיקולים אלה מגיעים הנתבעים למסקנה כי הפיצוי ההולם את ההפרה הוא פיצוי מזערי, כלומר לא לפסוק פיצוי כלל.


זכות היוצרים
אין מחלוקת בין הצדדים כי לתובעת זכויות יוצרים בשבע היצירות שנוגנו באותו אירוע פרטי, שהתרחש במועדון השייך לנתבעים. סעיף 1 לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: החוק), מגדיר זכות יוצרים מהי:

"לצרכי חוק זה "זכות-יוצרים" פירושו זכות-יחיד להעלות על הבמה את היצירה או חלק ניכר הימנה בצורה של ממש או להעתיקה ואם היצירה היא הרצאה - לקרוא את היצירה או כל חלק ניכר הימנה; אם זו יצירה שלא נתפרסמה - לפרסם את היצירה או כל חלק ניכר
הימנה; וכולל המונח את זכות-היחיד, -
...
(ד) אם זו יצירה ספרותית, דרמטית או מוזיקלית - לעשות כל תקליט, לוח מנוקב, סרט ראינועי, או כל מכשיר אחר שבאמצעותם אפשר להציג או למסור את היצירה בדרך מיכנית,
ולהרשות את עשייתם של המעשים דלעיל."

אומרת על כך ש' פרזנטי בספרה דיני זכויות יוצרים, (מהדורה שנייה מעודכנת ומורחבת, תש"ס - 2000), כרך ב', (להלן: ש' פרזנטי, דיני זכויות יוצרים), בעמ' 329:

"היצירה המוסיקלית מוגנת כיצירה בפני עצמה. ביצירה מוסיקלית, שמורכבת ממלים ומנגינה, מוגן הטקסט, דהיינו המלים כיצירה ספרותית ואילו המנגינה מוגנת כיצירה מוסיקלית. אין חשיבות להבדל שיש בין יצירות מוסיקליות עם מלים כשיר או כאופרה לבין יצירה מוסיקלית שהיא מנגינה בלבד."

ובהמשך, בעמ' 330:

"בישראל החוק מ- 1911 אינו מחייב תיעוד של יצירה מוסיקלית כתנאי להגנתה כפי שחייב ביצירות דרמתיות. המחוקק לא הגדיר מהי יצירה מוסיקלית. כמו-כן לא קבע במפורש אם יצירה מוסיקלית שלא תועדה מוגנת."

הפרתה
הפרת הזכות מוגדרת בסעיף 2(1) לחוק, הקובע כי אדם העושה שלא בהסכמת בעל הזכות "מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכויות היוצרים" מפר את זכות היוצרים.

אומרת על כך ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים, כרך ג', בעמ' 211:

"חוק זכות יוצרים 1911 קובע מחד מהן הזכויות הבלעדיות של בעל זכויות היוצרים ומאידך קובע, כי כל פעולה שהיא בלעדית לבעל הזכויות אם בוצעה ללא הסכמתו היא הפרה ישירה.
פעולות אחרות, שהן מסחריות מטיבן, כגון, ביצוע פעולות בעותקים מפרים אם בוצעו ללא הרשאה מאת בעל הזכויות הן הפרה עקיפה.
אי לכך, כל פעולה, אם לא הורשתה על ידי בעל זכות היוצרים או אם אינה נכללת בגדר הפעולות המותרות על פי החוק, מהווה הפרה ישירה או עקיפה של זכויות הבעלים ביצירה המוגנת."

כאמור, טענה תובעת כי הנתבעים הפרו את זכות היוצרים בדרך הקבועה בסעיף 2(3) לחוק. סעיף זה קובע כדלקמן:

"כמו כן רואים זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה אם הרשה אדם לתועלתו הפרטית לתיאטרון או למקום-שעשוע אחר להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות-היוצרים, חוץ אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות-היוצרים."




על משמעות המונח "הרשאה" אומרת ש' פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרך ג', בעמ' 236, את הדברים הבאים:

""הרשאה", פירושה לתת רשות במפורש או במשתמע לבצע את הפעולה המפרה. בין אם הכוונה היא, שמקבל הרשות יבצע את הפעולה על אחריותו או על אחריות מעניק ההרשאה.
הרשאה יכולה להינתן רק על ידי מי שהוא בעל סמכות לתת הרשאה. לכן פעולה לא תיחשב כמתן הרשאה אם אדם רק מאפשר או אפילו עוזר או מעודד אחר לבצע את הפעולה, אם אותו אדם לא היה בעמדת סמכות או שליטה."

להפרה זו מספר מרכיבים, אותם על התובע להוכיח:
א.     א. הידיעה של בעל המקום על דבר ההפרה.
ב.     ב. התועלת שמפיקים המרשים, הם הנתבעים, מביצוע הפעולה.
ג.     ג. האדישות והאי אכפתיות של המרשים לגבי העובדות.

הידיעה
אשר להוכחת יסוד הידיעה, אומרת ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים, כרך ג', בעמ' 223, כי לצורך הוכחתו די במשלוח מכתבי התראה של התובע אל הנתבעים.

לכתב התביעה צורפו שלושה מכתבי התראה אותם שלחה התובעת לנתבעים. שניים מהמכתבים נשלחו לפני מועד ההשמעה, היינו לפני 10.8.2000, באותם זמנים בהם הנתבעים מודים כי המועדון היה פעיל. המכתב השלישי נשלח בתאריך 13.8.2000 הן למועדון בכתובתו הרשומה והן לנתבעים עצמם, לביתם.

מכתבים אלו לא נענו והנתבעים אף טענו בכתב הגנתם, כי לא קיבלו כלל את מכתבי ההתראה. הסיבה לאי הקבלה הינה, לטענת הנתבעים, כי הפניות נושאות תאריך בו המסעדה הייתה סגורה. מובן כי יש לדחות טענה זו. ראשית, מהסיבה כי שניים מהמכתבים נשלחו בתאריכים מוקדמים בהרבה מאוגוסט 2000. שנית, המכתב האחרון, מחודש אוגוסט 2000, נשלח גם לביתם של הנתבעים והם לא טענו כי אין הם מתגוררים שם עוד. ניתן לקבל את טענת הנתבע 3, אשר העיד לפניי כי שהה בחו"ל בעת האירוע נשוא כתב התביעה, כי לא קיבל את מכתב ההתראה האחרון.

עצימת עיניים
על היסוד השלישי אומרת ש' פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, בעמ' 224, את הדברים הבאים:

"יתירה מכך ההלכה הפסוקה בעניין הפרה עקיפה של השמעה בפומבי כמו יתר הפעולות של הפרה עקיפה קובעת, כי אין צורך שבפני בית המשפט תובא ראיה ישירה, שהנתבע אכן ידע על הפרת זכות היוצרים. ההלכה היא כי אם היו בפני הנתבע כל העובדות וכי רק עצימת עיניים, אי אכפתיות וכוונה מיוחדת יכלו לגרום לנתבע שלא לדעת כי בהרשאה להשמיע מוסיקה בפומבי קיים סיכון מעבר לסביר, שתושמע השמעה מפרה הרי שהוא מוחזק כמי שיודע על הפרת זכות היוצרים."

אמנם הנתבעים אינם בעלי אולם שמחות, אך אין בכך כדי לשנות. ראשית, הפסיקה הקיימת בשאלה זו עוסקת גם בבעלי מסעדות, שהרשו השמעת מוסיקה ובכך הפרו זכויות יוצרים. כך למשל, ת.א. (ת"א) 055141/99 אקו"ם בע"מ נ' מסעדת אחמד את סלים בע"מ ואח', (לא פורסם), צורף לסיכומי התובעת, שם דובר בבעל מסעדה ששכר שירותי זמר למסעדה. שנית, בהשכירם את המועדון או המסעדה לצורך אירוע פרטי, לא היה כל שוני בין הנתבעים לבין כל בעלי אולם שמחות, שעיסוקם או בהשכרת אולם לשם קיום אירועים פרטיים.

תועלת הנתבעים
אשר לתועלת אותה הפיקו הנתבעים מאותו אירוע, ניתן ללמד גם מעדותם בבית המשפט, לפיה שילמו האורחים בעד המשקאות שרכשו מהמקום. על התועלת אותה מפיק בעל מקום מהשמעת מוסיקה בעת אירוע, נאמר בשורה של פסקי דין, כי מי שמשכיר אולם לצורך קיום אירוע שמחה, מפיק תועלת מהשמעת מוסיקה באותו אירוע. כך למשל בע"א (ת"א) 1987/97 אקו"ם נ' אולמי חאן הדקל, שצורף לסיכומי התובעת, נאמרו לעניין זה הדברים הבאים:

"בצדק קבע בית המשפט קמא כי על פי הוראות סעיף 2(3) הנ"ל, יחשב כמפר של זכות היוצרים גם בעל אולם שמחות המתיר להשמיע בחצרים שבבעלותו יצירות בלא הסכמת בעל זכות היוצרים, שכן מדובר ברשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מן האירוע המתקיים במקום."



עוד נאמר לעניין זה בת.א. 25/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' אטלנטיס נשר בע"מ, דינים מחוזי כרך כו (9) 249:

"נוכח האמור, אני סבור שבמקרה שלפנינו, הפירוש שיש לתת להוראות סעיף2(3) לחוק הוא שהעובדה שהשכרת אולם השמחות של המשיבים, מותנה בהיתר לבעלי השמחה להשמיע את המוסיקה המוקלטת או כל מוסיקה אחרת, מכניסה את המשיבים למסגרת של מי שהרשה לתועלתו הפרטית, להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלי הסכמת בעל זכות היוצרים, וככאלה הם מפרי הזכות."

כאמור, אימצו הנתבעים את דעת המיעוט כב' השופט בן דרור בעניין ע"א (ת"א) 779/77 אקו"ם נ' ברמן ואח', פס"מ תש"ם (א) עמ' 441, אשר קבע כי אין לראות בהשכרת אולם שמחה משום הרשאה להפר זכויות יוצרים:

"... כי אין אדם שנחשב כי הרשה לבצע, כפי שהדבר מוגדר בחוק, אלא אם כן ההרשאה מתייחסת לאותה יצירה ממש, נשוא התביעה. מכאן שהמונח "הרשאה" (כפי שהוא נדון במשפט זה, לאמור: הרשאה לבצע יצירה מוסיקלית מסויימת), אין להסיקו אך ורק מן הרשות או ההסכמה הכללית שנתן אדם להשתמש באולם השייך לו לצורך ביצוע יצירות מוסיקליות (ראה בעמ' 15, שם). ואילו השופט סקרטון (.SCRUTTON L.J) יצא, בפסק הדין הנ"ל, מתוך ההנחה הכפולה, שאין אדם יכול להרשות עשייתו של דבר שעליו אין לו שליטה, וכן אינו יכול "להרשות" ביצוע יצירה שלגביה אין לו כל ידיעה כי תבוצע."

עם זאת, דעה זו הייתה דעת מיעוט, שאמנם אומצה בפסק דין של בית המשפט השלום בתל אביב על ידי כב' השופט גבאי, אך איננה ההלכה המחייבת בשאלה זו.

אשר לרציונל העומד מאחורי חיוב בעל החצרים, בהם מושמעת המוסיקה, בהפרת זכויות יוצרים אומר בית המשפט בפסק הדין בעניין הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות כי:

"כדי לאפשר אותה הגנה רחבה בשטח של זכויות יוצרים, שהוא כה פרוץ להפרות, יש לגרום לכך כי הגנה כזאת תהיה אפקטיבית, ולשם כך דרושה כתובת קבועה אליה ניתן יהיה לפנות. מכך נגזרת חובתו של בעל האולם אשר היצירות המושמעות באולמו מסייעות לו בעשיית רווחיו, ומכך גם קמה חובתו לקבל רשות כדין של כל בעלי זכויות היוצרים להשמעת יצירות אלה."

ההגנות
הנתבעים טענו להגנה הקבועה בסעיף 8 לחוק לפיה אם הנתבע לא ידע ולא היה לו יסוד לחשוד כי יש ביצירה זכות יוצרים, יהיה פטור מחובת הפיצויים. אשר לפרשנות שניתנה לאותו סעיף הפנתה התובעת לפסק הדין בעניין ת"א (ת"א) 24478/87 קרן נ' שביט, פס"מ תשנ"א (א) 139, 153-155, שם אומצה הפרשנות שניתנה להגנה זו בספרו של בלום. אומר בלום בספרו "זכויות יוצרים", בעמ' 189-190 כך:

"לכאורה מגביל החוק כל סעד, פרט לצו מניעה, לפרטים שבהם לא פעל הנתבע בתום לב, אבל לאמיתו של דבר אין זו משמעותו של סעיף 8. סעיף זה קובע שלא יינתן לתובע סעד אחר מלבד צו מניעה, אם הנתבע מכחיש בכתב הגנתו, שידע על קיום זכות יוצרים ביצירה המופרת, ומוכיח כי בעת ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד, כי אמנם קיימת זכות יוצרים ביצירה.
אין די להוכיח שהנתבע לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד כי התובע - ולא אדם אחר - היה בעל זכות היצירה. על הנתבע להוכיח כי לא ידע שבאותה יצירה קיימת זכות יוצרים בכלל... רק הנחה מוטעית על אי-קיום זכות יוצרים כלשהי, אם הוכחה, עשויה להגן על הנתבע;... אפשר, אפוא, לשער שרק במקרים ספורים בלבד עלול הסעיף לסייע לנתבע: למשל, אם טיב היצירה לא העלה על הדעה קיום זכות היוצרים בה, או שסבור היה הנתבע כי תקופת ההגנה חלפה, כיון שטעה בתאריך מותו של המחבר ולא היה יכול לעמוד על טעותו."

גם בע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא(2) 890, בעמ' 892, אימץ כב' השופט לנדוי פרשנות מצמצמת זו של ההגנה.

אומרת כב' השופטת משל (שהם) בעניין קרן כי יש להראות תום לב אובייקטיבי ולא די בתום לב סובייקטיבי. באותו עניין דובר בצילום שהועתק ובית המשפט קבע כי לא ייתכן שהנתבע לא חשד כי יש בצילום זכויות יוצרים שכן ההלכה בדבר זכויות יוצרים בצילום היא הלכה ידועה.

עוד ניתן ללמוד לעניין זה מת"א (תל-אביב) 1457/89 יעל בוקשפן ואח' נ' אברהם נוב, תקדין מחוזי 93(1), 148, שם דחה בית המשפט הגנת התובע לפי סעיף 8, וזאת מכיוון שהוגשה תביעה קודמת באותו עניין בין הצדדים. כפי שלמדנו מפי התובעת תלויה ועומדת תביעה נוספת בין הצדדים.
על ידיעת הנתבעים מלמדים גם מכתבי ההתראה שנשלחו אליהם, ובכך דנתי בפרוטרוט לעיל.

עולה מהמקובץ כי הנתבעים לא יוכלו להבנות מתום לבם הסובייקטיבי שכן חייבים היו לחשוד בכך שיש ביצירות מפורסמות אלה זכויות יוצרים למאן דהוא.

כאמור טענו הנתבעים גם להגנה הקבועה בסיפא של סעיף 2(3) הקובעת כי לא יהיה בהרשאת ההצגה משום הפרה "אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות-היוצרים."

טענה זו דינה להדחות. כפי שהראתי, ההלכות של בית המשפט בעניין זה הן חד-משמעיות והדברים נאמרו בהקשר של עצימת העיניים של הנתבעים, אשר בהרשאה שנתנו להשתמש במועדון, היו צריכים לדעת כי יש חשש סביר כי המוסיקה שתושמע תפר זכויות יוצרים.

אחריות אישית
המבחן שהותווה בפסיקה להטלת אחריות אישית בנזיקין על אורגן של חברה הובא בע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נ' אורן ואח', פ"ד לה(4) 253, בעמ' 256-257:

"עובדת היותו של פלוני מנהל חברה ולפיכך אורגן שלה אינה קונקלוזיבית לעניין קביעת אחריותו האישית בנזיקין. עצם האחריות בנזיקין והיקפה אינם פונקציה של הקביעה, אם העוולה בוצעה על-ידי אותו אדם כאורגן של חברה או כאדם פרטי. היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו. השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואם התשובה היא חיובית, תוטל אחרות אישית על האדם, שממעשיו או ממחדליו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית. מאידך גיסא, מן הנכון לחזור ולהזכיר את המובן מאליו והוא, כי כשם שמי שמשמש כאורגן של חברה אינו חסין מפני אחריות בנזיקין על פעולותיו כאורגן, כך גם לא יהיה נכון לומר, כי בשל מעמדו האמור מתרחבת ומתפרשת אחריותו מעבר לתחומי האחריות, שהותוו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מנהל חברה אינו חב בנזיקין בגין מעשיהם של עובדי החברה או אחרים המורשים לעשות פעולות מטעמה, אלא על-פי הכללים, שנקבעו בפקודה, בעניין האחריות למעשיהם או מחדליהם של אחרים והזיקות ההדדיות, היוצרות אחריות כאמור. למותר להוסיף, כי הנושא הנדון כאן אינו נוגע לאחריותה הנפרדת של החברה בתור שכזו, שיכול ותהיה ישירה ויכול שתהיה שילוחית.
הגישה המוצגת לעיל מצאה ביטויה המפורש בפסיקתו של בית-משפט זה בע"א 77/75, בעמ' 509, שם אומר השופט אולשן בהקשר לנושא שבפנינו:
"על אף עקרון האחריות השלוחית הנ"ל אפשר גם להביא תביעה אישית נגד המנהל שביצע את העוולה האזרחית. וכשמגישים תביעה אישית כזו, לא מספיק הדבר שהתובע רק יוכיח שהעוולה הזאת בוצעה בשביל החברה ושהנתבע הוא אחד ממנהליה. אם ברצון התובע להטיל אחריות אישית על הנתבע עליו להוכיח שהנתבע הוא זה שביצע את העוולה האזרחית או שהיה לו חלק בזה. לפיכך היה על השופט המלומד לבדוק אם הוכח בפניו שאמנם למשיב מס' 1 היה איזה חלק שהוא בביצוע החריש, למשל, אם הוא השתתף בקבלת החלטה לבצע את החריש, אם הוא ביצע בעצמו את החריש, ואם הוא סייע באיזה אופן שהוא לביצוע החריש".

לפיכך היה על התובעת להראות כי כל אחד מהנתבעים 2-3 בהיותו מנהל בחברה, נתן הרשאה להשתמש במועדון לצורך אירוע פרטי. הנתבע 3 טען כי בעת האירוע הספציפי שהה בחו"ל. אשר לנתבע 2, מעדותו בבית המשפט עלה כי הוא קבע עם בעלי האירוע ו"סגר איתם" את השכרת המועדון. מכאן שהנתבע 2 ביצע את ההפרה בעצמו וחלה עליו אחריות אישית להפרה. לא הובהר האם גם הנתבע 3 עסק בניהול השכרת המועדון באותו אירוע, ומהעדר רישומים כלשהם בעניין זה או ראיות אחרות, לא ניתן לקבוע ממצא פוזיטיבי בשאלה זו.

פיצויים
הנשיא שמגר קבע בפסק הדין בעניין ניניו כי התובע זכאי לפיצויים הסטטוטוריים הקבועים בסעיף 3א לחוק מבלי להוכיח את נזקו ויכול לבחור שלא להוכיח את הנזק אלא לבקש את אותו פיצוי.
אשר למספר ההפרות לא חזרו עוד הנתבעים על טענתם בכתב ההגנה כי המדובר הוא בהפרה אחת ולא בשבע הפרות. לפי המבחן שהציב כב' הנשיא שמגר בעניין ניניו המבחן הוא מבחן הזכות שנפגעה, ומכיוון שנפגעו שבע זכויות שונות הקשורות כל אחת לאחת משבע היצירות שהושמעו באותו אירוע, הרי שיש לפסוק לנתבעים פיצוי בהתאם לכך.
הנתבעים טענו כי עקב הפגיעה המזערית אין לפסוק פיצוי כלל. אמנם השיקולים שהובאו לעניין פסיקת הפיצוי חשובים הם, אך הם מתייחסים לשיקול הדעת שעל בית המשפט להפעיל, בפסיקת הפיצויים בין הגבול העליון לגבול התחתון שנקבע בסעיף 3א לחוק.
בית המשפט קבע בעניין ע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה נ' חשב אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד נא(5) 337, 352 כי אין בית המשפט "רשאי לחרוג מהגבולות שהותוו, לא כלפי מעלה ולא כלפי מטה."

התוצאה
אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2. הנתבעים 1 ו-2 ישלמו לתובעת פיצוי סטטוטורי בסך 70,000 שקלים. כן יישאו נתבעים אלה בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורך דין בסך 7,000 שקלים, בצירוף מע"מ כדין.

התביעה כנגד הנתבע 3 נדחית.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. טיפול הוגן ביצירה

  2. העברת זכויות יוצרים

  3. זכויות יוצרים בתמונה

  4. עורך דין יצירות אמנות

  5. זכויות יוצרים קלישאה

  6. תחולת חוק זכות יוצרים

  7. זכויות יוצרים של צלם

  8. זכויות יוצרים גופנים

  9. זכויות יוצרים על מידע

  10. זכויות יוצרים בצילום

  11. זכויות יוצרים על אריזה

  12. זכויות יוצרים על משחק

  13. זכויות יוצרים על רעיון

  14. הזכות המוסרית של יוצרים

  15. הפרת זכויות יוצרים פסל

  16. זכויות יוצרים על תוכנה

  17. זכויות יוצרים על קטלוג

  18. זכויות יוצרים על הרצאה

  19. תקנות זכות-יוצרים, 1929

  20. תביעת חוב זכויות יוצרים

  21. פקודת זכות יוצרים, 1924

  22. זכויות יוצרים על פרסומת

  23. הפרת זכויות יוצרים מחזה

  24. זכויות יוצרים על מאמרים

  25. זכויות יוצרים ספר לימוד

  26. זכויות יוצרים על צילומים

  27. הפרת זכויות יוצרים בטעות

  28. זכויות יוצרים על אייקונים

  29. הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

  30. העתקת לוגו - זכויות יוצרים

  31. סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים

  32. עונש על הפרת זכויות יוצרים

  33. זכויות יוצרים של צלם אופנה

  34. עריכת מוזיקה זכויות יוצרים

  35. זכויות יוצרים על ספר נהלים

  36. מעצר על הפרת זכויות יוצרים

  37. ערעור על הפרת זכויות יוצרים

  38. זכויות יוצרים על מאגרי מידע

  39. זכויות יוצרים במסגרת העבודה

  40. הפרת זכויות יוצרים בצעצועים

  41. זכויות יוצרים בתוכנת הפעלה

  42. הגדה של פסח - זכויות יוצרים

  43. זכויות יוצרים על כתבה בעיתון

  44. הפרת זכות יוצרים הגדה של פסח

  45. זכויות יוצרים - יצירת אומנות

  46. העתקת ספר הפרת זכויות יוצרים

  47. זכויות יוצרים מילון אבן שושן

  48. זכויות יוצרים על מאמר בעיתון

  49. חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007

  50. עורך דין לענייני זכויות יוצרים

  51. זכויות יוצרים בתוכנת ווינדוס

  52. זכויות יוצרים על מודעות פרסום

  53. פרשנות לתנ''ך - זכויות יוצרים

  54. השמעה פומבית של יצירה מוסיקלית

  55. זכויות יוצרים של צלם על תמונות

  56. דחיית תביעת הפרת זכויות יוצרים

  57. זכויות יוצרים על תמונות בקטלוג

  58. יצירה מוזיקלית - זכויות יוצרים

  59. הפרת זכויות יוצרים אולם אירועים

  60. הפרת זכויות יוצרים על שיר קריוקי

  61. זכויות יוצרים על דמויות בדיוניות

  62. זכויות יוצרים על אירוע בשידור חי

  63. האם יש זכויות יוצרים על פסקי דין

  64. השאלה בספריה - הפרת זכויות יוצרים

  65. הפרת זכויות יוצרים טלויזיה בכבלים

  66. חוק זכות יוצרים, 1911 תיקון תש"י

  67. העתקת הרצאה אקדמית - זכויות יוצרים

  68. מוזיקה באירוע פרטי - זכויות יוצרים

  69. הפרת זכויות יוצרים בתוכניות אדריכלות

  70. הפרת זכויות יוצרים ע''י השמעת שירים

  71. זכויות יוצרים על ממצאים ארכיאולוגיים

  72. זכויות יוצרים על יצירות אומנות עתיקות

  73. הפרת זכויות יוצרים מוסיקליות בבית קפה

  74. הגנה על זכויות יוצרים לפני תחילת החוק

  75. זכויות יוצרים בקערות פלסטיק חד פעמיות

  76. האם יש זכויות יוצרים על עריכה - עיצוב

  77. הפרת זכויות יוצרים בתחנות רדיו צבאיות

  78. עונש על החזקת יצירה מפרת זכויות יוצרים

  79. צו זכות יוצרים (הסכם טריפס), התש"ס-1999

  80. הצעת חוק זכות יוצרים על יצירות קולנועיות

  81. צו זכות-יוצרים (ארצות-הברית), תשי"ג-1953

  82. חוק לתיקון פקודת זכות-יוצרים, תשי"ג-1953

  83. פיצוי ללא הוכחת נזק על הפרת זכויות יוצרים

  84. הדפסת עותקים של ספרים - הפרת זכויות יוצרים

  85. זכויות יוצרים על תמונה - פיצוי בסך 10,000 ש''ח

  86. תקנות זכות יוצרים (ספריות וארכיונים), התשס''ט-2008

  87. תביעת הפרת זכות יוצרים בשל השמעת יצירות מוקלטות במרפאה

  88. תביעה לפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בחוברת לימוד בשפה הערבית

  89. העתקה של מאמר באתר אינטרנט ללא מתן קרדיט למחברו, מהווה פגיעה בזכויות יוצרים ?

  90. רישיון ייחודי זכויות יוצרים: ניתן להעניק רק בהסכם בכתב (סעיף 37(ג) לחוק זכויות יוצרים)

  91. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון