המחלוקת המהותית שעולה מטיעוני הצדדים היא האם לבמאים בעלות על זכות היוצרים ביצירות אורקוליות, כגון סרטי קולנוע. לכאורה כפי שנטען ע"י המבקשים אין כל סעיף חוק המכיר בזכות זו של במאים. מכאן מסיקים המבקשים שזהו הסדר שלילי בחוק בנוגע לבמאים. בית המשפט פסק כי הפרשנות הראויה היא כי במאי קולנוע וטלויזיה הם בעלי זכויות יוצרים בסרטי קולנוע ובסרטי טלויזיה. נפסק כי קולנוע זו מדיה חדשה שלא היתה מוכרת. אולם, היא הוכיחה את קיומה והתבססה כאומנות העומדת בפני עצמה, אשר הצמיחה יצירות ויוצרים אשר זכו להכרה כלל עולמית, מבחינת כוחם היצירתי. הקולנוע הוא למעשה התפתחות טכנולוגית שהביאה מימדים חדשים לתחומי האמנות על ידי הרחבת האפשרויות כתוצאה משימוש באמצעים טכניים כגון מצלמות. המהפכה הטכנולוגית היא שיצרה כלים חדשים ונתנה ליוצרים את האתגר לעשות בהם שימוש. נקבע כי יצירה קולנועית ראויה להגנת החוק ותכלית החוק לא נועדה למדר ולהוציא מי מיוצרי היצירה מתחולתו ואין אנו עוסקים בהסדר שלילי, אלא בלאקונה. לפיכך אין אלא להחליט באם פרשנות הלאקונה סובלת את תפיסתו של הבמאי כמחבר היצירה הקולנועית או אחד ממחבריה. המהות בישראל של היצירה הקולנועית וחלקו של במאי הקולנוע ביצירה, אינה שונה מהמהות של תפקיד הבמאי במדינות אחרות. ברחבי העולם הכיר המשפט בזכויותיו של הבמאי. להלן החלטה בנושא זכויות יוצרים של במאי קולנוע: החלטה ההליך ועיקרי העובדות 1. המשיבים ביקשו בהמרצת פתיחה הצהרה בדבר זכאותם לקבל מהמבקשת חלק מהכספים המועברים על ידי הממשלה, לחברות התמלוגים עפ"י הוראות סעיף 3 ד' לפקודת זכויות יוצרים 1924 (להלן : "הפקודה"). כספים אלה (להלן: "גמול קלטות") נועדו לפצות את בעלי זכויות היוצרים על הפגיעה בהכנסתם בשל הוצאה מתחולת הגנת זכויות יוצרים של טביעה ושעתוק יצירות מוגנות על גבי קלטות בשימוש פרטי וביתי ( מכח סעיף 3 ג' לפקודה ). היתר זה אף כי מוגבל לשימוש פרטי וביתי ושלא למטרות מסחר גורם לאובדן בהכנסותיהם של בעלי זכויות המבצעים ופגיעה בזכויותיהם. המבקשת הגישה בקשה למחוק את המרצת הפתיחה על הסף. טענות המבקשת 2. עיקר טענות המבקשת בתמצית הן כדלקמן: א. המשיבים לא קיבלו מהבימאים ומהתסריטאים הרשאה לייצגם בהליך זה. הם מנמקים זאת בכך שלפי "הסכם כתב העברת הזכויות זכות הטביעה וזכות השעתוק כלל לא הועברו לת.ל.י. הועברו לה רק זכות הביצוע הפומבי וזכות ההשכרה". ב. הזכות לתבוע מהמבקשת כספים עומדת למשיבים רק לאחר שכספים אלו התקבלו מהממשלה וחולקו. מכיוון שהממשלה טרם העבירה את הכספים האמורים, תביעה זו היא תביעה אקדמית לזכויות עתידיות, לכן היא מוקדמת ואינה ראויה לדיון. ג. סעיף 3 ה' לפקודה קובע הסדר למקרה של מחלוקת ביחס לחלוקת הגמול. משנוצרה המחלוקת בין הצדדים אין לסטות מן הדרך הדיונית הקבועה בפקודה. זו קובעת כי לאחר שיתקבלו כספים ויחולקו, יוכל בעל זכות יוצרים במקרה של מחלוקת כלשהי לפנות לביהמ"ש שיכריע. ד. על פי הדין בישראל אין ל"במאים" זכויות יוצרים. לפיכך אין למשיבים עילת תביעה שכן הזכויות עליהן הם מתבססים אינן מוכרות. דיון ומסקנות 3. הטענה כי ת.ל.י. אינה רשאית לייצג את הבימאים והתסריטאים מבוססת על סעיף 2.1 לנספח ד'.1. למעשה נטען כי היא אינה זכאית לקבל את הפיצוי בשם חבריה עבור אובדן הכנסה בשל טביעה או שעתוק כי הועברו לה רק זכות הביצוע הפומבי וזכות ההשכרה. לת.ל.י. יש אמנם טענות נגדיות אך בסופו של דבר מחלוקת זו היא לענין הייצוג בלבד. אני סבורה כי יהיה זה מיותר לדון במחלוקת פורמלית זו, שכן ממילא העתירה העיקרית היא להכרה ב"זכותם של הבימאים". בסוגיה זו מההיבט המהותי שלה, ניתן ממילא לדון, בשל העובדה שהמשיבים 2 ו- 3 בתיק הם בימאים אשר הצטרפו לתובענה בשם עצמם. הם בודאי זכאים להכרעה, כך שהמחלוקת המהותית צריכה להתברר. כמו כן, כאשר מדובר בשאלות של ייצוג, הן ניתנות להסדר מבלי שיהיה צורך בסעד דרסטי כמו מחיקת ההליך בשלב מקדמי. גם המשיבה ת.ל.י. עצמה הציעה בטעוניה לקבל מחבריה כתבי הרשאה ספציפיים לצורך גביית גמול קלטות, או להצטרף בעצמם כצדדים ישירים לתיק. כיוון שבהליך זה כלל לא מבוקש לדון בחלוקת כספים אלא להכיר בזכות הבימאים, אין צורך בשלב מקדמי זה במחיקה על הסף. יש לאפשר לחברי המשיבה 1 להמציא לה הרשאה ספציפית או להצטרף אישית להליך. לשם כך ניתנת אורכה של 90 יום. 4. המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא האם במאי קולנוע וטלויזיה הם בעלי זכויות יוצרים ביצירות אורקוליות והאם הם זכאים לגמול אותו נותנת הממשלה בשל הפגיעה בזכויותיהם הנגרמת להם מכח סעיף 3 ג' לפקודה, הקובע כדלקמן: שימוש פרטי וביתי (תיקון התשנ"ו) 3ג. לא תהיה זו הפרה של זכויות יוצרים ומבצעים לטבוע או לשעתק יצירה על גבי קלטת לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות. כנגד הגבלה זו של זכות היוצרים נמצא איזון שבא לידי ביטוי בסעיף 3.ד לחוק אשר זה לשונו: תשלום לבעלי זכויות יוצרים ומבצעים (תיקון התשנ"ו) 3ד. (א) הממשלה תפצה את בעלי זכויות היוצרים ואת בעלי זכויות המבצעים על אבדן הכנסה ופגיעה בזכויות, הנגרמת להם בשל טביעה או שיעתוק על קלטות, לשם שימוש פרטי וביתי, לפי סעיף 3ג. (ב) הממשלה תעביר לחברות התמלוגים, מדי שנה, סכום בשיעור 5%מהמחיר לצרכן, ללא מס ערך מוסף של סך כל הקלטות שנמכרו בישראל לשימוש פרטי וביתי בשנה שקדמה לשנה הנדונה. (ג) הסכום האמור בסעיף קטן (ב) יחולק בחלקים שווים בין שלוש חברות התמלוגים המנויות בסעיף 3ב בפסקאות (1), (2) ו-(3). (ד) ועדה שתכלול את נציג שר האוצר, נציג שר המשפטים ונציג שר החינוך התרבות והספורט תקבע את הנתונים הדרושים לצורך קביעת הסכום כאמור. טענת תביעה מוקדמת 5. בקשת המשיבים לסעד הצהרתי מבוססת על טענתם לזכויות בחלוקת הכספים המתקבלים מהממשלה כגמול קלטות וזאת מכח היותם בעלי זכויות יוצרים. פניתם זו עובר לחלוקת הכספים, מטרתה שריון זכותם של המשיבים. היא נועדה למנוע כפירה או הכחשה עתידית של אותה זכות. מטרה זו של סעד הצהרתי צופה פני עתיד. ראה דברי ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995) עמ' 556 : "פסק דין הצהרתי-על שום מה ? "ההצהרה" - אמר בית המשפט העליון "שומרת (על הזכות) מפני כפירה והכחשה עתידה". פעמים אין התובע זכאי לסעד של ממש, אך הוא זקוק לאותו יתרון שהצהרה, כמוסה בחיוב, היתה נותנת לו, היינו, שהנתבע לא יוכל עוד לכפור בזכותו ולהכחישה. יתרון כזה ניתן להשיג על ידי פסק דין המצהיר על קיום הזכות. ... אימתי יתן בית המשפט סעד על דרך של הצהרה ? כל אימת שהתובע הוכיח שתיים אלה : ראשית, כי בידו הזכות או כי קיים המצב עליו מבקש הוא להצהיר; שנית, כי מן הראוי "לשריין" אותה זכות - או אותו מצב - על ידי מתן פסק דין שישתיק כפירה והכחשה בעתיד, עקב מעשה בית דין שיווצר על ידי פסק הדין ". לכן, טעמים אלה מתקיימים ויפים במקרה הנדון. אין מניעה להגשת בקשה זו של המשיבים, עובר לחלוקתם של הכספים. ברי, כי מטרתם של המשיבים אינה אקמאית גרידא, אלא מבוססת על טענתם כי הם זכאים לפיצוי בגין אובדן הכנסתם והפגיעה בזכויותיהם, הנובעת מסעיף 3 ג' לפקודה. הכרה בזכותם זו אינה אקדמאית, אך מהטעם שכספים אלו לא חולקו עדיין. מההיבט של בחינת הזכויות, אין הכספים יוצרים את הזכות, אלא נהפוך הוא, תשלום הכספים הוא פועל יוצא מהזכות, במידה והיא קיימת. לכן טענת המבקש לפיה בטרם חולקו הכספים שאלת זכותם של המשיבים היא מוקדמת, ואקדמית אינה מתיישבת עם מהותו של הליך המרצת הפתיחה. לפיכך, הבקשה לדחיה על הסף בטענה זו נדחית. הדרך הדיונית הקבועה בפקודה 6. סעיף 3ה' לפקודה מתווה מסלול להכרעת מחלוקות בקשר לחלוקת הגמול. על פי סעיף זה יכריע בית המשפט במקרה של חילוקי דעות אלו. לדיון זה יש לזמן את הצדדים המאוזכרים בסעיף, אשר זה לשונו: "חלוקת הגמול (תיקון התשנ"ו) 3ה. התעוררו חילוקי דעות לגבי חלוקת הגמול, יכריע בענין בית המשפט; לדיון בבית המשפט, יוזמנו, בדרך שתיקבע בתקנות, נציגי חברות התמלוגים, נציג משרד החינוך התרבות והספורט והיוצר או המבצע שלגבי גמולו התעוררו חילוקי הדעות, לפי הענין; החלטת בית המשפט תחייב את כל חברות התמלוגים ואת כל בעלי זכויות היוצרים והמבצעים, אף אם לא היו צד להליך בפני בית המשפט." לשיטת המשיבים הצדדים המאוזכרים בסעיף זה הוזמנו לבית המשפט והתייצבו ולכן הושגה מטרת החוק. מנוסח הסעיף אין ללמוד כי הכרח הוא להמתין לחלוקת הגמול בפועל בטרם מכריעים בזכויותיהם. גם אם אגש ללשון הסעיף בדרך של פרשנות מילולית, זו מאפשרת הכרעה של בית המשפט בכל מקרה שחילוקי דעות מתקיימים. מלשון הסעיף - אין להסיק כי הכרחי שחילוקי דעות אלו יתרחשו רק לאחר חלוקת הכספים. די בכך שיתקיימו חילוקי דעות לגבי חלוקת הגמול. אמנם אין הסעיף מתייחס ספציפית לאופן החלוקה. אולם, בקשתם של המשיבים היא פרלימינרית. היא אינה מתיחסת לסכומים, אלא לשאלה האם זכאים הם בכלל להשתתף בחלוקה זו, כבעלי זכויות יוצרים. לבו של הדיון אינו חלוקת הכספים מההיבט הכמותי, אלא עצם ההכרה בזכאות כבעלי זכויות יוצרים. בחינת זכאותם כבעלי זכויות יוצרים אינה מחייבת בהכרח פסיעה במסלול סעיף 3 ה'. לכן גם אין זה חיוני לצורך הכרעה בזכאותם כבעלי זכויות יוצרים, לזמן את הצדדים המאוזכרים בסעיף זה, כצדדים דרושים לצורך הכרעה בחלוקת הכספים. לפיכך הבקשה לדחיה על הסף בטענה זו נדחית. זכותם של הבמאים כבעלי זכויות יוצרים 7. המחלוקת המהותית שעולה מטיעוני הצדדים היא האם לבמאים בעלות על זכות היוצרים ביצירות אורקוליות, כגון סרטי קולנוע. לכאורה כפי שנטען ע"י המבקשים אין כל סעיף חוק המכיר בזכות זו של במאים. מכאן מסיקים המבקשים שזהו הסדר שלילי בחוק בנוגע לבמאים. סעיף 1 לחוק קובע באלו מקרים קיימת זכות יוצרים, בלשון הסעיף היא קיימת: " לגבי יצירות ספרותיות דרמטיות מוסיקליות ואומנותיות " סעיף 5 לחוק נותן הגדרה כללית והוא קובע מהי זכות בעלות על זכות יוצרים: " בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות-היוצרים בה " מניסוח זה עולה השאלה האם לשון החוק מעידה על הסדר שלילי לפיו במאים אינם בעלי זכויות יוצרים ביצירה הקולנועית, או שמא מדובר בלאקונה שעל בית המשפט להשלימה. וראה דברי הנשיא ברק בעניין על"ע 663,691/90, 5154/91 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב יפו, פ"ד מז(3) 397. " שתיקת החוק מדברת בכמה לשונות. לעתים השתיקה מהווה חסר (לאקונה); לעתים השתיקה מהווה חוסר נקיטת עמדה בסוגיה משפטית, תוך השארת הסדרתה למערכות נורמאטיביות שמחוץ לחוק המתפרש. לעתים השתיקה מהווה, הסדר שלילי'... מקום שתכלית החקיקה הינה לשלול הסדר משפטי מסוים. "הסדר שלילי" קיים אפוא, רק מקום ששתיקת החוק היא 'שתיקה מדעת'... שתיקה היא 'מדעת' מקום שהגשמת תכלית החוק מחייבת הכרה בהסדר השלילי. " 8. יש איפוא לברר מהי תכליתו של חוק זכות יוצרים. חוק זה הנו תוצר של שני מוקדים מרכזיים: המוקד הראשון - הרצון לעודד התפתחות יצירתית מקורית, נוכח ההעתקות והשכפולים המייתרים כל שימוש ביצירה המקורית והפוגעים בתמריציו של היוצר ex ante להליך חיבור היצירה. בכדי שפגיעה זו בתמריציו של היוצר לא תעצור אותו מלהשקיע את המשאבים הנדרשים לחיבור היצירה, מעניק חוק זכות יוצרים תמרוץ כלכלי, בדמות ההגנה על יצירות מקוריות מפני העתקות. המוקד השני - הוא החשש מפני פגיעה ביצירתיות בשל הענקת בלעדיות גורפת ליוצרים, אשר מקנה להם יתרונות כלכליים ופוגעת בהתפתחות יצירתית לגיטימית ( ראה : ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A , פ"ד מח (4) 133 ). נמצא אם כן שתכליתו של החוק בוודאי לא נועדה להוציא מהסדרו הענקת זכויות למי שהשקיע מאמציו בחיבורה של יצירה שהיא ראויה להגנת החוק כיצירה ספרותית, דרמטית, מוזיקלית ואמנותית. 9. נשאלת השאלה האם יצירה קולנועית ראויה ככזו להגנת החוק. שאלה זו נדונה בהרחבה והוכרעה ע"י בית המשפט בע"א 8393/96 מפעל הפיס ורשות השידור נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 588. בית המשפט קבע : " יש הצדקה לראות יצירה קולנועית מקורית שלמה כ"יצירה דרמטית" העומדת בפני עצמה, כמשמעות המושג בסעיף 5 ד' לחוק" ובהמשך בעמ' 589 : כמו שנקבע כי המחזה הבימתי - אף שאינו נכלל בהגדרת "יצירה דרמטית" בחוק - "אך מובן מעצמו, כי גם זה האחרון הוא בגדר יצירה דרמטית" (שם, בעמ' 822), כך יש לקבוע כי גם היצירה הקולנועית היא בגדר יצירה דרמטית. קיומן של זכויות יוצרים עצמאיות, בכל אחת מיצירות המשנה שמהן בנויה היצירה הקולנועית, אינו סותר ואינו מונע הכרה בזכות היוצרים ביצירה השלימה." משנקבע כי יצירה קולנועית ראויה להגנת החוק ותכלית החוק לא נועדה למדר ולהוציא מי מיוצרי היצירה מתחולתו, ברי שאין אנו עוסקים בהסדר שלילי, אלא בלאקונה. לפיכך אין אלא להחליט באם פרשנות הלאקונה סובלת את תפיסתו של הבמאי כמחבר היצירה הקולנועית או אחד ממחבריה. 10. לטענת המשיב, עצם קיומה של הצעת החוק החדשה היא הצעת חוק זכויות יוצרים (יצירות קולנועיות) התשס"א (להלן: "הצעת החוק") מעידה על כך שהמחוקק סבור שיש מקום לתקן את החוק. דהיינו שכיום במאי קולנוע אינו נכנס בגדר החוק. אינני מקבלת טענה זו. עצם הצורך בתיקון החוק, אינו מחייב בהכרח פרשנות לפיה במאי אינו בעל זכות יוצרים. השינוי המוצע בחוק אינו אלא שינוי המבהיר את פרשנותו הלשונית של המונח "מחבר". לפיכך, ניסוח מפורש הקובע את היותו של הבמאי מחבר היצירה הקולנועית אינו מהווה שינוי של הדין. ניסוח כזה נועד להבהיר ומעניק ביטוי למצב משפטי קיים ממילא, לפיו מחברי היצירה הינם בעלי הזכויות בה. השווה לאבחנה שעשה בית המשפט ב: ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A , פ"ד מח (4) 133. "ניתן לטעון שאין לקרוא את דרישת האמנותיות לתוך החוק הישראלי, שכן זה מתבסס על החוק האנגלי משנת 1911, ובו לא קיימת האבחנה המצויה בסיפא של הסעיף האנגלי. לדעתי, פרשנות זו מוטעית, ואין להסיק דבר משינוי הנוסח האנגלי ....השינוי בהגדרה בחוק משנת 1956 לא מהווה שינוי בדין אלא שהוא רק בא לתת ביטוי למצב המשפטי שהיה קיים ממילא. " סעיף 1(ג) להצעת חוק קובע: " מחבר התסריט והבמאי הראשי של היצירה ייחשבו כמחברים משותפים של יצירה קולנועית " סעיף זה יוצר הכרה מפורשת בזכות. הוא מקנה זכות יוצרים לבמאי על אף שאינו מחבר, הסעיף מקנה בעלות של זכות יוצרים משום שהמחוקק רואה בבמאי כאחד ממחברי היצירה הקולנועית. לא נטען על ידי מי מהצדדים שתפקידו של במאי הקולנוע השתנה במהלך השנים, כך שבעבר לא הצדיק תפקיד זה את תפיסתו של הבמאי כמחבר, בעוד כיום, השינוי בתפקידו, דורש את ראייתו של הבמאי והתסריטאי כמחברים משותפים. לפיכך נקודת המוצא הנכונה היא כי במאים הם מעיקרא ממחברי היצירה הקולנועית. מכאן שהצעת החוק, אינה משנה את חוק זכות היוצרים, בהתייחסותו לבמאים. זאת מהטעם שהחוק הקיים אינו פורט סוגים של בעלי תפקידים, אלא ליבת הגדרתו את בעלי זכויות היוצרים היא תפיסתם כ"מחברים". משהגענו למסקנה שמההיבט המהותי במאים היו תמיד ממחברי היצירה הקולנועית, הרי שגם פרשנות של החוק הקיים מחייבת את הכרת בעלותו של הבמאי בזכויות היוצרים של היצירה הקולנועית. וראה גם את דברי ההסבר של הצעת החוק: " סעיף 1(ג) לחוק המוצע יבהיר כי מחברי היצירה הקולנועית הנם הבמאי הראשי של היצירה ומחבר התסריט. גישה זו תואמת את הגישה הנפוצה בחוקים של מדינות רבות, לרבות במדינות אירופה ובאקדמיה הקולנועית בכל העולם. " כלומר, בעוד בחוק הקיים לא נרשם מפורשות כי במאי הוא מחבר הרי שהצעת החוק באה להבהיר זאת. לפיכך, יש בהצעה זו כדי להשליך גם על פרשנותו של החוק הקיים באשר להיותם של הבמאים מחברי היצירה. כך גם נפסק ב ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577. " יצירה קולנועית היא אגד של יצירות שכל אחת מהן עשויה להיות מוגנת כשלעצמה, כגון: התסריט,הצילום, הבימוי, המוסיקה ופס הקול " אין להעלות על הדעת שסרט אשר מרכיבים ואלמנטים רבים שלו זוכה להגנה כאמור, דווקא הבמאי שלו אשר אחראי לכל אלה ומחבר פיזית בין כל הגורמים הללו, לא ייחשב אף כמחבר במובן סעיף 5 לפקודת זכויות יוצרים. 11. לכך יש להוסיף כי קולנוע זו מדיה חדשה שלא היתה מוכרת. אולם, היא הוכיחה את קיומה והתבססה כאומנות העומדת בפני עצמה, אשר הצמיחה יצירות ויוצרים אשר זכו להכרה כלל עולמית, מבחינת כוחם היצירתי. הקולנוע הוא למעשה התפתחות טכנולוגית שהביאה מימדים חדשים לתחומי האמנות על ידי הרחבת האפשרויות כתוצאה משימוש באמצעים טכניים כגון מצלמות. המהפכה הטכנולוגית היא שיצרה כלים חדשים ונתנה ליוצרים את האתגר לעשות בהם שימוש. 12. לאור המציאות המשתנה וכוחם של ההתפתחוית בחיי היום יום, התפתחה אף הגישה הפרשנית, ראה: אהרון ברק "פרשנות במשפט", כרך שני, פרשנות החקיקה, נבו הוצאה לאור. "תפישה דינמית זו של תהליך הפרשנות ושל תכלית החקיקה עולה בקנה אחד עם השיקולים הפילוסופיים והחוקתיים העומדים ביסוד הפרשנות וביסוד הצורך בתכלית החקיקה. המשפט הוא מערכת נורמטיבית ותכליתית, והחוק הוא יצירה תכליתית. בדרך כלל פניהן של תכליות אלה לעתיד ולא לעבר. הן באות לפתור בעיות של אנשים החיים בהווה. התעסקות בעבר בלבד אינה עולה בקנה אחד עם תפיסה פילוסופית ראויה של המשפט." (שם עמ' 270 ) ועל תפקיד הפרשן נאמר: "התפקיד אינו מסתיים בחזרה על העקבות. לאחר שהשופט מגלה את דעתו של המחוקק הוא מגבש על-פיה את תכלית החקיקה, על פי הצרכים של החיים המודרניים. על השופט לחזור ממסע העבר ההיסטורי ולפרש אתהחוק על-פי צורכי ההווה. " (שם עמ' 271 ) בהקשר זה של מתן פרשנות עדכנית והתחשבות בצרכי ההוה ראה גם: ד"נ 3/62 שר הפנים נ' מוסא, פ"ד טז 2467, 2474. "מטרת הפרשנות היא ליתן לחוק משמעות על-פי תכליתו... בצד התכלית הסובייקטיבית עומדת התכלית האובייקטיבית, וזו נקבעת על-פי המצב בשעת הפירוש. מושג "התכלית" הוא גמיש דיו - בשל רמותיו השונות, מקורותיו המגוונים, העמימות ורב-המשמעות שבמרכיביו וההיבט האובייקטיבי שבו - כדי לאפשר במסגרתו שלו גיבוש תכלית חקיקה, המתחשבת בצורכי ההווה." לאור דברים אלה אם נחזור ונבחן את תפקיד הבמאי ותכלית החקיקה נמצא כי מכל היבט מעשי ומהותי לא ניתן להגיע למסקנה שבמאי של סרט הוא מחברו וזאת מכל בחינה אפשרית. אין אפשרות ליצור סרט ללא במאי וכמעט לא קיימים סרטים, אשר נוצרו ללא מישהו שביים אותם. לכן זכאי הבמאי להכרה בזכויותיו. 13. המהות בישראל של היצירה הקולנועית וחלקו של במאי הקולנוע ביצירה, אינה שונה מהמהות של תפקיד הבמאי במדינות אחרות. ברחבי העולם הכיר המשפט בזכויותיו של הבמאי. בארה"ב ב -Copyright act משנת 1976 שונה המונח "all the writings of an author" למונח רחב יותר "works of autorship" זה האחרון נותר ללא הגדרה כדי שלא להגבילו ולאפשר התפרשות גדולה יותר שלו בהתאם להתפתחויות עתידיות. דוגמא לההרחבה כזו של תפיסת "המחבר" וזאת לאור שינויים טכנולוגיים ניתן למצוא ב : House Report. No 94-1476, p. 52, quoted approvingly in National asso of Broadcasters v Copyright Royalty Tribunal, 218 App DC 348, 675 f2d 367, 8 Media L R 1432, 214 USPQ 161: " when a football game is being covered by four television cameras, with a director guiding the activities of the four cameramen and choosing which of their electronic images are sent to the public and in which order, there is little doubt that what the cameramen and the director are doing constitutes authorship " באותו מקרה נקבע כי במאי שאחראי על הכוונת 4 מצלמות ובוחר מאיזה מהן להקרין לציבור זכאי לבעלות על יצירתו. ניתן להסיק כי אם במאי האחראי להקרנת משחק כדורגל בו אין לו השפעה על השחקנים, התפתחות המשחק, התרחשויות בו ומשכו, זכאי לבעלות בזכות יוצרים על יצירתו. מקל וחומר שאין כל סיבה סבירה למנוע מבמאי סרט קולנוע שכוחו וטביעת אצבעו ניכרים בכל סצינה של הסרט, את הבעלות על זכות היוצרים של הסרט. כך גם המצב בחלק גדול של מדינות מערב אירופה. הדבר בא לידי ביטוי בדירקטיבה של מועצת האיחוד האירופי מ- 1933, לפיה: “The principal director of a cinematographic or audiovisual work shall be considered as its author or one of its authors. Member states shall be free to designate other co-authors”. גם החוק הצרפתי על קניין רוחני מיולי 1992 סעיף 7- 113 קובע כי: “Absent proof to the contrary, the following are presumed to be co-authors of an audiovisual work made in collaboration: The author of the scenario; The author of the adaptation; The author of the dialogue; The author of the musical compositions, with or without words, specially composed for the work; The Director. גם בחוק האיטלקי מצויה הוראה דומה. ראה: (Law No. 633 of April 22, 1943 as amended by Decree Law No. 154 of May 26,1997, Art 44). וכן בחוק הספרדי. ראה: (Revised Law on Intellectual Propery of April 12,1996, Section 87). וכן בחוק הפורטוגלי. ראה: (Code of Copyright and Related Rights, Low No. 114/91 of September 3, 1991, Article 22). וכן בחוק הבלגי. ראה: (Law on Copyright and Neighboring Rights of June 30, 1994, Article 14). וכן בחוק היוני. ראה: (Law No. 2121/1993 on Copyright, related Rights and Cultural Matters., Article 9). אשר לסיכום ההתפתחויות במשפט הצרפתי ראה גם המובאה המצוטטת בפסק דינו של כב' השופט טירקל בע"א 8393/96 הנ"ל בעמ' 588. 14. משקל מיוחד יש ליתן לעובדה שהקולנוע הוא מדיה שהיא בינלאומית. סרטים מוקרנים בכל רחבי העולם כמעט באותה מתכונת. שמות במאים כמו פליני ברגמן, היצ'קוק ודומיהם כבר נכנסו לפנתאון הרוח העולמי, לא פחות משמות סופרים וציירים מפורסמים. אבחנות טריטוריאליות אינן יכולות לשנות את מהות הגדרתה של היצירה האומנותית, שהיא חובקת עולם ואין לה גבולות, מעצם טבעה. לכן אין גם מקום לאבחנות בכל הנוגע לקביעת מעמדו של מי שיצר את היצירה. במקרה שהיצירה היא סרט, יש לראות איפה את הבמאי כיוצרה. משקל מיוחד יש לדברים אלה, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כך גם פסקה כב' השופטת דורנר ברע"א 6141/02 אקו"ם בע"מ, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל נ' תחנת השידור גלי צה"ל ואח': "ליוצר זכות קניין ביצירתו, וזכות זו, המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הינה, כידוע, זכות יסוד במשפטנו". לאור כל האמור לעיל המסקנה הבלתי נמנעת היא כי הפרשנות הראויה היא כי במאי קולנוע וטלויזיה הם בעלי זכויות יוצרים בסרטי קולנוע ובסרטי טלויזיה. אשר על כן הבקשה למחיקה/דחיה על הסף נדחית. ניתנת אורכה של 90 יום להסדרת הייצוג של חברי המשיבה 1, כאמור בסעיף 3 להחלטה זו. המבקשים ישאו בהוצאות הבקשה בסך 7,000 ₪ + מע"מ. בימויקולנוע / תיאטרוןזכויות יוצרים (הפרת)