זכויות יוצרים על פרסומת

האם מודעות הפרסומת מהוות יצירה מקורית הראויה להגנה על פי חוק זכויות יוצרים ?
מהו סיווגן הנכון של מודעות הפרסומת - האם הן יצירה אמנותית, ספרותית או יצירה משולבת ?

אין מחלוקת, כי מודעות הפרסומות עשויות להוות נושא לזכויות יוצרים (ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ (3) 340, 348)

אמנות שימושית גם היא בכלל אמנות, ויצירה שנועדה לתצרוכת מסחרית או לפרסומת גם היא זכאית להגנה.

בית המשפט פסק כי לסיכום, מודעות הפרסומת הינן יצירות מקוריות של התובע, הראויות להגנה על פי חוק זכות יוצרים.


להלן פסק דין בנושא זכויות יוצרים על פרסומת:

פסק - דין

עובדות המקרה
1.     התובע הוא פרסומאי. במשך שש שנים, החל משנת 1991 ואילך, שימש התובע כאיש הפרסום של נתבעת 1 (להלן" הנתבעת"), העוסקת בשיווק והתקנת מזגנים ברחבי הארץ.
נתבעים 2-3 הם מנהלים פעילים ובעלי מניות של הנתבעת.
נתבעת 4 היא חברת פרסום, המנוהלת ע"י נתבעת 5, שהיא גם בעלת מניות בה.

היכרותו של התובע עם נתבע 2 (להלן: "רונן") החלה כאשר רונן יסד את הנתבעת ופנה אל התובע, כדי שיציע לו שם ולוגו עבור הנתבעת.
     התובע יצר את הלוגו בו מופיעים פינגווינים חביבים, המככבים בפרסומות של הנתבעת עד עצם היום הזה (מוצג ת1/).

     אין מחלוקת, כי במשך שנות עבודתו עם הנתבעת, היה התובע מופקד על הכנת פרסומות לעיתונות, פגישות עם סוכנים של הנתבעת ולבסוף גם הכנת קלטת לפרסום הנתבעת בטלויזיה (עדותו של רונן בעמ' 25 שורה 9).
     אין גם מחלוקת, כי כעבור שש שנים החליטו הנתבעים לחדול מהעסקת התובע ופנו למשרד פרסום אחר (נתבעת 4).

טענות התובע
2.     בתביעתו טוען התובע, כי הפסקת ההתקשרות עמו נעשתה ע"י הנתבעים 1-3 משיקולים זרים ובלתי עניניים, תוך כוונה להמשיך ולעשות שימוש בחומר הפרסומי, שעוצב והוכן על ידו, באמצעות הנתבעת 4.
לטענת התובע, בעשותם כן הפרו הנתבעים את ההסכם שכרתו עמו, פגעו בזכויות היוצרים ובמוניטין שלו והתעשרו שלא כדין על חשבונו.
כלפי נתבעים 4-5 טוען התובע בתביעתו, כי עשו שימוש שלא כדין במודעות שעוצבו על ידו, תוך הפרה של זכויות היוצרים שלו בהן.
     בגין כל המעשים הללו עותר התובע כי הנתבעים 1-5 יחויבו לפצותו בסך של 300,000 ש"ח.

טענות הנתבעים
3.     נתבעים 1-3 טוענים, כי אין לתובע עילת תביעה או זכות לסעד כלשהו כלפיהם. לדבריהם, תביעתו של התובע לוקה בחוסר עקביות, מאחר שעילות התביעה בה שונו חדשות לבקרים, והסכומים שננקבו בתביעה אינם זהים לסכומים שפורטו בתצהיר עדותו הראשית של התובע ובסיכומים שהוגשו בשמו.
הנתבעים 1-3 סבורים, כי בסופו של יום לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו כלפיהם, ועל כן יש לדחותה.

נתבעים 4-5 טוענים, כי הקשר המסחרי עם התובע הופסק ע"י נתבעים 1-3 כדין, ועבודת הפרסום הועברה אליהם כמקובל בעולם הפרסום.
ב"כ הנתבעים 4-5 הצטרף בהסכמה לסיכומי ב"כ הנתבעים 1-3, תוך שהוא טוען, כי בתביעתו של התובע "אין הראש קשור לזנב, והתביעה עוסקת בעילות וסעדים שונים מאלה הנדרשים בסיכומים" (עמ' 1 לסיכומי ב"כ הנתבעים).

הפרת ההסכם שנכרת לפרק זמן בלתי קצוב
א. אי מתן הודעה מראש

4.     התובע טוען, כי בינו לבין הנתבעים 1-3 נכרת הסכם בעל פה, לפרק זמן בלתי קצוב, אשר השתרע בפועל על פני תקופה של שש שנים. לדבריו, במשך כל אותן שנים לא קיבל תמורה עבור עבודתו ישירות מהנתבעת, וחלק ניכר ממנה אף בוצע על ידו ללא תמורה כלשהיא, בשל "הבטחות חוזרות ונשנות להמשך עבודה עתידית לטווח ארוך" (סעיף 8 לתצהיר התובע).
התובע הבהיר במהלך חקירתו הנגדית, כי התמורה עבור עבודתו שולמה לו באמצעות עמלה בשיעור של 15%-25% מעלות הפרסום, שנגבתה מהעיתונים בהם פורסמו מודעות של הנתבעת - כמקובל בענף הפרסום (עמ' 21 שורה 9 ואילך).

לדבריו, במשך כל התקופה בה עבד עם הנתבעת לא שקד על טיפוח חוג לקוחות נוסף או חילופי לנתבעת, שהיתה הלקוח הכי גדול שלו (עמ' 19 שורה 12). לדבריו, סמוך למועד סיום ההתקשרות עמו אף נענה לבקשתו של רונן והסכים לתת לנתבעת הנחה של 5%, כאשר בתמורה לכך התחייב רונן להמשיך את הקשר המסחרי עמו "עוד לפחות שלוש שנים" (סעיף 28 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, ועמ' 13 שורה 14).
התובע מלין, כי למרות הסיכום שהושג בינו לבין רונן, נותקו בפתאומיות הקשרים העסקיים בינו לבין הנתבעת ועמם גם היחסים האישיים המצוינים, שהיו לו עם רונן ואחיו (סעיף 28 לתצהיר התובע).
     התובע ציין כי הוא סבור שמהלך זה תוכנן מראש ע"י הנתבעים 1-3, מאחר שיומיים לאחר משלוח המכתב (ת9/) בו הודע לו על הפסקת ההתקשרות, הופיעו בעיתונים מודעות זהות למודעה שהוכנה על ידו, תחת שמה של נתבעת 4 כמפרסמת המודעות (ת10/, סעיף 15 לתצהיר)

     בסיכומיו טוען ב"כ התובע, כי הפסקת ההתקשרות בין הצדדים נעשתה ללא מתן הודעה מראש לתובע, אלא באופן מיידי, כאמור במכתבו של רונן מיום 12.2.97 (ת9/).
לפיכך טוען ב"כ התובע, כי התובע זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה מראש על ביטול ההתקשרות, מאחר שלא נותר בידיו זמן מספיק להתארגנות עם לקוחות חילופיים, ונגרמו לו הפסדי הכנסות של שנת עבודה, בסך של 239,241 ש"ח (סעיף 28 לסיכומים).

5.     ב"כ נתבעים 1-3 טוען, כי לא בא זכרה של הטענה בדבר אי מתן הודעה מוקדמת לתובע בכתב התביעה, או בתצהיר עדותו הראשית של התובע, והעלאתה בשלב הסיכומים מהווה שינוי ו/או הרחבת חזית אסורה. לדבריו, שינוי גרסתו של התובע בסיכומיו אף בא לידי ביטוי בזניחת הטענה הקודמת, אודות קיומו של הסכם מוגדר מראש למשך שלוש שנים נוספות והדרישה לפיצוי כספי בשל הפרתו, לטובת טענה חדשה בדמות אי מתן הודעה מוקדמת והדרישה לסעד כספי בשל כך (סעיף 22 לסיכומים).
ב"כ הנתבעים אינו מסכים לשינוי או הרחבת החזית וטוען, כי אל-לו לבית המשפט להיזקק לטענה, שהועלתה לראשונה על ידי התובע בשלב הסיכומים.

בסיכומי תשובתו טוען ב"כ התובע, כי לא נוספה בסיכומיו ולו טענה עובדתית חדשה אחת, וגם הסעד שנתבקש ע"י התובע נותר זהה לאורך כל ההליכים. לדבריו, התובע רשאי לטעון בסיכומיו לקיומן של עילות משפטיות, שלא צוינו במפורש בתביעתו - ובלבד שהעובדות המקימות את העילות נטענו והוכחו על ידו, והן נובעות מהעילה הכללית של הפרת ההסכם מצד הנתבעים.

6.     בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של התובע - שנוסחו על ידי בא-כוחו הקודם - לא הועלתה הטענה בדבר אי מתן הודעה מוקדמת, ולא נתבקש כל סעד בגינה.
ככלל, אין לפסוק סעד שלא נתבקש ע"י התובע. ברם, יתכנו מקרים שבהם בית המשפט ימצא, כי הסעד המבוקש נובע ישירות מן הסעד העיקרי, שנתבקש בכתב התביעה והונחה התשתית הראייתית הדרושה לביסוסו, ולכן לא יסרב לתיתו.
ראה ע"א 536/89 פז בע"מ נ' לויטין, פ"ד מו (3) 619, אליו הפנה ב"כ התובע בסיכומיו.
רע"א 6553/97 אפרים נ' עבודי בע"מ, פ"ד נב (2) 351,345.
בעניננו, אין ספק כי הונחה תשתית ראיתית מספקת להוכחת הטענה כי לא ניתנה לתובע הודעה מוקדמת, כנדרש.
     
     ב"כ התובע היה ער, ככל הנראה, לעובדה שהתובע אינו זכאי לתשלום שכרו למשך שלוש שנים נוספות, נוכח דבריו של התובע עצמו, כי מערכת היחסים בינו לבין הנתבעת לא הוגדרה לפרק זמן קצוב מראש. לפיכך מציין ב"כ התובע בסיכומיו, כי הנתבעים היו רשאים לסיים בכל עת את ההסכם, שנכרת לפרק זמן בלתי קצוב, אך היה עליהם להודיע לתובע כי בכוונתם לבטל את ההסכם זמן סביר מראש, בטרם נכנס הביטול לתוקפו.
     לענין חובת מתן ההודעה מראש ראה, למשל, ע"א 442/85 זהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד (3) 661, 704 (להלן: "טרבנול").

הטענה בדבר אי מתן הודעה מוקדמת מראש על הכוונה להפסיק את ההתקשרות העסקית היא טענה בדבר הפרת הסכם, המצויה במישור דיני החוזים, ולכן ניתן להעלותה גם אם לא נטענה במפורש בכתבי הטענות.
     התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפרת ההסכם מצד הנתבעים, וטענתו בדבר אי מתן הודעה מוקדמת מראש נופלת לגדרה של טענה זו.
     לפיכך, אני קובעת כי אין לראות בהעלאתה של טענה זו משום שינוי חזית או הרחבת חזית אסורה מצד התובע.

ב. התקופה הסבירה למתן הודעה מראש
7.     המטרה העומדת ביסודה של הדרישה למתן הודעה מראש על הכוונה להפסיק התקשרות חוזית, היא לאפשר לצד שכנגד להפיק את ההנאה שהיתה צפויה לו מאותה התקשרות.
אי מתן הודעה מוקדמת מהווה הפרה של ההסכם מטעם הצד שכנגד, אשר בגינה זכאי הנפגע לפיצויים, בגין הרווחים שהפקתם נמנעה ממנו.
     ב"כ התובע אינו עותר לחיובם של הנתבעים בתשלום פיצויים בגין אובדן רווחים למשך שלוש שנים, כפי שדרש התובע בתביעתו, ובסיכומיו הוא מצמצם את דרישתו לתקופה של שנה בלבד - תקופה אשר הוגדרה על ידי השופט ברק (כתוארו אז) כתקופה סבירה למתן הודעה מראש. ראה טרבנול, שם, בעמ' 704.

     ב"כ התובע טוען, כי פיצויים הנדרשים ע"י התובע בגין אי מתן הודעה מספקת מראש הם פיצויי ציפיה, שמטרתם להעמיד את התובע באותו מצב בו היה עומד אילו החוזה היה נמשך כל אותה עת סבירה. ב"כ התובע גורס, כי בהתחשב בעובדה שמערכת היחסים החוזית בין התובע לבין הנתבעים 1-3 השתרעה על פני שש שנים, התובע היה זכאי להודעה מוקדמת של שנה מראש.
לתימוכין בטענתו מפנה ב"כ התובע גם לע"א 9099/96 ידיעות אחרונות נ' פירסטנברג, דינים עליון, כרך נו, 901, שם נקבע, כי כאשר הקשר החוזי בין הצדדים נמשך שנה ומחצה בלבד, זכאי הנפגע להודעה מוקדמת של שנה מראש.

8.     ב"כ הנתבעים חולק הן על זכותו של התובע למתן הודעה מראש והן על זכותו לפיצויים עקב כך.
לענין הזכות למתן הודעה מראש טוען ב"כ הנתבעים, כי למרות לשונו של המכתב בו הודע לתובע על הפסקת עבודתו (ת9/), הנתבעים לא הפסיקו את ההתקשרות עם התובע, אלא התובע הוא שגרם להתדרדרות היחסים עם הנתבעים ולהפסקת ההתקשרות עמו. כסימוכין לכך מפנה ב"כ הנתבעים לעדותו של רונן, אשר תיאר את תהליך הפסקת ההתקשרות עם התובע כתהליך שבוצע בשלושה שלבים, וטען כי בסופו של דבר נותק הקשר בין הצדדים ביזמת התובע עצמו (עמ' 32 שורה 13).
9.     דבריו של רונן הם עורבא פרח, והם עומדים בסתירה ללשונו המפורשת של ת9/, בו נאמר:

"בהמשך לשיחתנו מאמש … ברצוני לעדכנך שהחל מהשלב הזה לא קיים כל קשר עסקי בין חברת ענק המזגנים [הנתבעת] לבין מימרן מערכות תדמית [עסקו של התובע]…".

מדובר בהפסקה מיידית, שהנתבעת 1 יזמה אותה, ולא בתהליך של שלושה שלבים.
אין ספק, כי הנתבעים הם אשר גרמו להפסקת ההתקשרות עם התובע, ועשו כן מבלי שטרחו לתת לתובע הודעה סבירה מראש - כנדרש.

10.     ב"כ נתבעים 1-3 לא התייחס בסיכומיו לתקופה הנדרשת למתן הודעה מראש, ולא טען טענה כלשהי בנוגע לתקופה של שנה, אשר הוגדרה כסבירה ע"י ב"כ התובע בסיכומיו.
     למרות זאת, אין באפשרותי לפסוק כי התובע היה זכאי למתן הודעה מוקדמת של שנה מראש, וזאת מן הטעמים הבאים:
     ראשית, ההלכות אליהן הפנה ב"כ התובע בסיכומיו עוסקות במערכות יחסים בהן השקיע הנפגע סכומי כסף נכבדים, בטרם זכה להפיק רווח כלשהו מן ההתקשרות העסקית. לדעתי, לא ניתן לגזור גזירה שווה מפסקי דין העוסקים בחובת מתן הודעה מוקדמת למפיץ, שהשקיע משאבים בהקמת רשת הפצה עבור יצרן תרופות (פרשת טרבנול), או במפיץ שהשקיע משאבים בהקמת רשת הפצה של עיתון (פרשת ידיעות אחרונות) ולהקיש מהן, כי התובע היה זכאי אף הוא להודעה מוקדמת של שנה מראש.
     שנית, בעולם הפרסום נוהגים כללים שונים ומיוחדים, כפי שציין ב"כ הנתבעים 4-5 בסיכומיו (עמ' 1). מדובר בתחום עסקי דינמי, המתחדש מידי שנה, ולכן לא אוכל לקבל את הטענה, כי נדרשת הודעה מוקדמת של שנה מראש על הכוונה להפסיק את ההתקשרות עם משרד פרסום אחד, כדי לאפשר את המעבר למשנהו.
למרות העובדה שיחסי התובע והנתבעים 1-3 השתרעו על פני תקופה של שש שנים, אני קובעת כי די היה במתן הודעה לתובע של שישה חודשים מראש, על כוונת הנתבעים להפסיק את ההתקשרות עמו.
     משלא ניתנה לתובע הודעה כלשהי מראש, אין ספק כי הנתבעים הפרו את ההסכם עמו והתובע זכאי לפיצויים בשל כך.

ג. הפיצויים המגיעים לתובע בגין אי מתן הודעה מראש

11.     ב"כ התובע טוען, כי המחזור הכספי של התובע ירד באופן דרסטי לאחר ניתוק היחסים בינו לבין הנתבעים 1-3, ולכן הוא זכאי לפיצויים בשל כך, בסך של 239,241 ש"ח (סעיפים 29-31 לסיכומים, מוצגים ת15/ ות16/ לתיק מוצגי התובע).

ב"כ הנתבעים לא התייחסו בסיכומיהם לפיצויים הנדרשים ע"י התובע בגין אי מתן הודעה מראש.
יתכן כי הדבר נבע מכך שב"כ הנתבעים סברו, כי מדובר בטענה חדשה, שאינה מחייבת התיחסות עניינית מצידם, אך ניתן היה לצפות כי שאלת גובה הפיצויים תזכה להתייחסות כלשהי בסיכומי ב"כ הצדדים, וחבל שלא נעשה כך.
בנסיבות אלה עלי לבחון בעצמי את דרישת התובע ולקבוע אם עלה בידו לבססה.
     
12.     התובע נשאל במהלך חקירתו הנגדית לגבי ההבדל בין האמור בסעיף 32 לתצהירו, שם פורטו הפסדיו לשנת 1997 והפיצוי הנדרש בגינם, בסך 516,100 ש"ח, לעומת הסכום אשר נדרש מלכתחילה בסעיף 35 לכתב תביעתו, בסך של 720,000 ש"ח.
התובע השיב על כך תשובה סתמית כדלקמן:
"דייקתי בתצהירי על סמך מסמכים… אני תובע את ההפרש בין הכנסותי בשנה מסוימת לשנה אחרת".

(עמ' 18 שורה 3, ו- 18).
בהמשך דבריו טען התובע, כי הירידה במחזור הכספי מתבטאת באובדן הכנסות מעמלות הפרסום, בשעור של 20%, אך כאשר נדרש להסביר את אופן החישוב, התייחס בדבריו רק לעמלה שהיה אמור לקבל עבור הפרסום בטלויזיה, ולא עבור הפרסום בעיתונות (עמ' 16 שורה 7 ואילך).
בסיכומי בא-כוחו של התובע לא נזכרים הסכומים שפורטו בתביעה או בתצהיר עדותו של התובע. חלף זאת באה הדרישה לתשלום פיצויים בגין הפסד הכנסות למשך שנה בלבד, בסך של 239,241 ש"ח.
ב"כ התובע מנמק דרישה זו בסיכומיו וטוען, כי המחזור הכספי של התובע לפי דוחו"ת מס הכנסה לשנת 1996 ירד לעומת שנת 1997 בסך של 1,196,208 ש"ח. מתוך ירידה זו מבקש ב"כ התובע לגזור את הפסדיו של התובע, בגין אבדן הכנסות מעמלות פרסום, בשעור של 20%, המתבטאים לטענתו בסך של 239,241 ש"ח (סעיפים 28-29 לסיכומים).

     דרישה ערטילאית זו של ב"כ התובע, המבוססת על הפרש הכנסותיו בשנה מסוימת לעומת שנה אחרת, אינה יכולה להועיל לתובע. לא הובאו בפני נתונים מספיקים להוכחת הטענה, כי הירידה בהכנסות בשנת 1997 קשורה דווקא להפסקת הקשר עם הנתבעת; לא הובאו ראיות להוכחת הטענה, כי עמלת הפרסום שהיתה אמורה להשתלם לתובע היתה בשיעור של 20%, ובכל מקרה, חישוב הפיצויים צריך היה להיעשות על פי עלות הפרסום הכולל לאותה שנה ו/או על פי הכנסותיו בפועל של התובע, כפי שנצברו מעבודתו עם הנתבעים, בעת שההתקשרות עמם היתה עדיין בתוקף.
כל הנתונים הללו, הדרושים להוכחת הפסדיו של התובע, לא הובאו על ידו, ולא נעשה כל חישוב ריאלי של הפסד הכנסותיו בסיכומי בא-כוחו.

קיצורו של דבר - בהעדר נתונים מספיקים לחישוב הפיצוי המגיע לתובע, בגין אי מתן הודעה מוקדמת של שישה חודשים מראש, יש לפסוק את הסכום המגיע לו על פי אומדנא דדיינא.
ראה לענין זה דברי כב' השופט מלץ בע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז (3) 33,23; ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה פ"ד נג (3) 433.
לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה הגעתי למסקנה, כי יש להעמיד הפיצוי בגין שישה חודשים ע"ס של 50,000 ש"ח.
הפרת ההסכם בנוגע לפרסום בעיתון ידיעות אחרונות

13.     ב"כ התובע טוען, כי הנתבעים הפרו הסכם בכתב, אשר נכרת ביום 15.10.96 בין התובע לבין הנתבעת ועיתון ידיעות אחרונות (ת17/). לדבריו, סוכם בהסכם זה, כי הנתבעת תפרסם לפחות 34 עמודים שלמים בעיתון, באמצעות התובע, החל מיום 1.11.96 ועד 31.12.97, כפי שהודה רונן במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 32 שורה 23). התובע טוען, כי היה זכאי לתשלום עמלה בשעור של 15% מעלות הפרסום (סעיף 31 לתצהירו, ועמ' 18 שורה 4-8).
     משהופר ההסכם והנתבעת לא ביצעה את הפרסום בעיתון ידיעות אחרונות באמצעות התובע, טוען בא-כוחו, כי הוא זכאי לפיצוי בגין העמלה בשעור של 15% מעלות הפרסום, שתשלומה נמנע ממנו, בסך של 209,100 ש"ח (סעיף 40 לסיכומים).

14.     ב"כ הנתבעים 1-3 טוען טענה מקדמית בסיכומיו, כי ת17/ לא נערך ע"י התובע ולכן לא ניתן היה להגישו באמצעותו.
מדובר בטענה תמוהה, שאין לקבלה, לאור העובדה שהתובע חתום על ת17/ ואף נחקר במהלך חקירתו הנגדית בנוגע לתוכנו (עמ' 18 לפרוטוקול).
ב"כ הנתבעים מוסיף וטוען, כי על מנת לחשב את העמלה, שתשלומה נמנע מאת התובע, היה על התובע להביא ראיות בדבר עלות הפרסום ובדבר הבדלי המחירים בין פרסומים מסוג מסוים, לעומת פרסומים מסוג אחר -כפי שפורטו בת17/.
לדבריו, ראיות מסוג זה לא הובאו ולכן מדובר ברכיב שלא הוכח ע"י התובע (סעיף 79 לסיכומים).

15.     אכן, האופן בו חושבו נזקיו של התובע, בגין הפסד עמלה מהפרסום בידיעות אחרונות תמוה, ואינו מבוסס על ראיות או עדויות כלשהן, פרט לדבריו של התובע עצמו.
התובע נמנע מהזמנת עדים הקשורים לתחום הפרסום, או, למצער, מהזמנת מנהל מחלקת המודעות של ידיעות אחרונות, מר משה עוז, שניסח את ת17/ והיה יכול להסביר כיצד חושבו הסכומים המפורטים בו.
בנוסף, לא הוכח כי הפרסומים בוצעו בסופו של דבר על פי המוסכם בת17/, ולא הוכח מה היתה העלות שנגבתה ע"י ידיעות אחרונות מן הנתבעים בגין הפרסום.
ולבסוף, העמלה בשיעור של 20%, שהתובע טוען כי היה זכאי לקבלה, אינה נזכרת כלל במסמך ת17/, או בעדותו של גורם אחר כלשהו.
יצוין, כי בתצהירו נקב התובע בשיעור עמלה של 15% (סעיף 31), ובעדותו בבית המשפט נקב בשיעור של 20% (עמ' 18 שורה 14), כאשר כל החישוב - לרבות חישוב העמלות השונות בסיכומי בא כוחו - הוא פרי דבריו של התובע לבדו, שלא נמצא להם סיוע במקור אחר כלשהו.

     המסקנה המתבקשת היא, כי לא הוכח ההפסד הנטען על ידי התובע בגין הפרסום בידיעות אחרונות, ולכן אין מקום לזכות את התובע בפיצוי בשל פרט זה.
     
בהערת אגב אציין, כי גם אם היה עולה בידי התובע לבסס את הדרישה לתשלום בגין הפסד עמלות, בגין הפרסום בידיעות אחרונות - לא הייתי מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי בפרט זה. הסיבה לכך היא, שמדובר בכפל פיצוי, שכן ההפסד הנטען "נבלע" במסגרת הסכום שפסקתי לתובע בגין אי מתן הודעה מראש.
הדבר עולה גם מן האמור בסיכומי התשובה, שהגיש ב"כ התובע, בהם הובהר כי ההכנסה מעמלות הפרסום בידיעות אחרונות היתה חלק מהכנסתו השוטפת של התובע, והפיצוי הנדרש בגינה נכלל בראש הנזק הכללי, של אבדן הכנסה שוטפת בגין אי מתן הודעה מראש (סעיפים 68-69 לסיכומי התשובה).

16.     ב"כ הנתבעים הוסיף וטען בסיכומיו, כי הפסדים נוספים, שפורטו בכתב התביעה - בגין פרסום מודעות בחברת ידיעות תקשורת, ברשת שוקן ובמעריב - לא הוכחו אף הם.
הדברים נכונים, ואין מקום להתייחס עוד לנזקים אלה, מאחר שהדרישה לפיצויים בגינם נזנחה ע"י בא-כוח התובע בסיכומיו.

זכויות היוצרים של התובע
17.     התובע טוען, שבמסגרת תפקידו כפרסומאי של רשת ענק המזגנים, הוכנו על ידו מודעות לפרסום בעיתונות (ת/ 8-1 - ת/ 8-3) וכן סרטון לפרסום בטלביזיה (ת/ 22).
לטענתו, זכויות היוצרים ביצירות אלה שייכות לו, אך הנתבעים עשו בהן שימוש שלא כדין (ס' 42 לסיכומי התובע).
הנתבעים טוענים שלא כך הוא, ושלמעשה אין לתובע כל עילה לתביעה בגין הפרת זכויות היוצרים שלו (ס' 112-113 לסיכומי הנתבעות 1-3).
ב"כ התובע וב"כ הנתבעים הפרידו בסיכומיהם בין מודעות הפרסומת, שיועדו לפרסום בעיתונות, לבין סרטון הפרסומת, שיועד לפרסום לטלביזיה, וכך אעשה אף אני.

מודעות הפרסומת
18.     השאלות המתעוררות בעניין זכויות היוצרים במודעות הפרסומת הן כדלקמן:
א. האם מודעות הפרסומת מהוות יצירה מקורית הראויה להגנה על פי חוק זכויות יוצרים?
     ב. מהו סיווגן הנכון של מודעות הפרסומת - האם הן יצירה אמנותית, ספרותית או יצירה משולבת?
     ג. האם סעיף 5(1)(א) חל בענייננו?
     ד. האם הבעלות בזכויות היוצרים הועברה לנתבעת 1?
     ה. האם ניתנו לנתבעת הרשאה או רשיון לשימוש בזכויות היוצרים?

א. מודעות הפרסומת - יצירה מקורית הראויה להגנה
19.     אין חולקין, כי מודעות הפרסומת שיועדו לפרסום בעתונות, כדוגמת מוצגים ת/ 8-1 -
ת/ 8-3, הינן יצירות של התובע, כאשר הכיתוב, העימוד והגרפיקה היו פרי עבודתו.
הדבר עולה מעדותו של התובע (סעיף 11 לתצהיר התובע) ואושר גם ע"י רונן במהלך חקירתו הנגדית, כאשר הודה כי "מפת הפינגווינים היתה רעיון מקורי של התובע" (ע"מ 27 שורה 16) וכי הלוגו של החברה, אשר גם בו מופיעים הפינגווינים, עוצב ע"י התובע (סעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית של רונן).

אין מחלוקת, כי מודעות הפרסומות עשויות להוות נושא לזכויות יוצרים, כפי שנאמר על ידי כב' השופטת נתניהו בע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ (3) 340, 348 (להלן: "ויטמן"):

"אמנות שימושית גם היא בכלל אמנות, ויצירה שנועדה לתצרוכת מסחרית או לפרסומת גם היא זכאית להגנה".

     דברים דומים נאמרו בפסה"ד האמריקני Bleistein v. Donaldson Lithographing, 188 U.S. 239:

“In protecting literary works, the American Courts will not inquire into their intellectual merit. The fact that a literary work is designed and used solely for the purpose of an advertisement does not disentitle it to protection”.

20.     על מנת לזכות בהגנה לפי חוק זכות יוצרים 1911 (להלן: "החוק"), על יצירותיו של התובע לעמוד במבחן המקוריות. הדרישה למקוריות נשמטה מהתרגום הרשמי העברי של חוק זכות יוצרים 1911, אך היא מופיעה בסעיף 1 לנוסחו האנגלי של החוק, שהוא הנוסח הקובע:
“every original literary, dramatic, musical, and artistic work..”

מבחן המקוריות נזכר בפסק דינה של כב' שופטת נתניהו בענין ויטמן, שם, בעמ' 346:

"...הפירוש שניתן למושג מקורי הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקנית איננו המושג המקובל של חדשני, בר חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה".

     הדברים צוטטו בהסכמה ע"י כב' השופט טירקל בע"א 2790/93, 2811/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד (3) 817, 829 (להלן: "קימרון").

מבחן המקוריות מצוי בדיון שיפוטי מתמשך בפסיקה האנגלו-אמריקנית והישראלית, כשהוא נע בין המצדדים בגישת ההשקעה לבין המצדדים בגישת היצירתיות, כדברי הנשיא שמגר בע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A. , פ"ד מח (4) 133, 164:

"לעומת זאת נטוש ויכוח קשה בין מצדדי התיאוריה שהזכות קשורה לעבודה שהשקיע היוצר (להלן - גישת ההשקעה) לבין אלו המבססים את הזכות על השאיפה להשגת מטרה חברתית כלשהי, ובענייננו, הרחבת מעגל הביטויים (להלן - גישת היצירתיות)".

ובעמ' 166:
"המחלוקת בין גישת היצירתיות לבין גישת ההשקעה עלתה לאחרונה לדיון בבית המשפט העליון האמריקני בהקשר של יצירות עובדתיות (יצירות שזכות יוצרים מתבקשת לגבי סידור העובדות שהן מכילות המקרה שנדון התייחס לספר הטלפונים) והוכרעה פה אחד לטובת גישת היצירתיות תוך דחיית גישת ההשקעה באופן מפורש".

     ראה גם Publications, Inc. v. Rural Telephone Service 111 S.Ct. 1282 (1991)

במקרה שלפנינו, מודעות הפרסומת של התובע עומדות במבחן המקוריות - המכיל בתוכו אף את מבחן היצירתיות - והוא מתבטא בעיצוב המודעות, בניסוח המלל הנלווה אליהן, ובעיבוד הגרפי שלהן.
לסיכום, מודעות הפרסומת הינן יצירות מקוריות של התובע, הראויות להגנה על פי חוק זכות יוצרים.

ב. מודעות הפרסומת - יצירה אמנותית, ספרותית, או יצירה משולבת
21.     נפקות סיווגן של מודעות הפרסומת - כיצירה אמנותית או ספרותית - היא רבה בענייננו, לאור האמור בסעיף 5 לחוק זכות יוצרים 1911. סעיף זה קובע, כי מחבר היצירה יהא הבעל הראשון של זכות היוצרים בה, אך מונה מספר חריגים, אשר בהתקיימם עשויה זכות היוצרים ביצירה לעבור לידי מזמין היצירה, כדלקמן:

(1) בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה:
בתנאי-
     (א) שאם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית      אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר-ערך בהתאם לאותה      הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את      הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות      היוצרים".

ב"כ התובע טוען, כי במקרה דנן אין להחיל את סעיף 5(1)(א) לחוק, מאחר שהוא חל על יצירות אמנותיות בלבד. לגבי דידו, הן מודעות הפרסומת והן סרטון הפרסומת עולים כדי יצירות אמנותיות וספרותיות במשולב, וככאלה אין להחיל עליהן את סעיף 5(1)(א) הנ"ל (ס' 56-66 לסיכומי התובע).

     ב"כ הנתבעים נמנע מלטעון במפורש ביחס לסיווגן של המודעות, אך טוען - שבין אם מדובר ביצירות אמנותיות בלבד, ובין אם ביצירות אמנותיות וספרותיות במשולב - זכויות היוצרים בהן שייכות בכל מקרה למזמין - קרי, לנתבעים (סעיף 110 לסיכומיו).
ב"כ הנתבעים סומך את טיעונו על ספרה של ד"ר ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים (כרך ב', תש"ס) עמ' 89, שם נאמר:

"שאלה אחרת, שיכולה להתעורר בענין זה היא, האם זכות היוצרים היא של מזמין הפרסום או של הפרסומאי. גם כאן לדעתי, תהיה התשובה זהה. המזמין יצירת פרסום אצל פרסומאי בין אם זו יצירה ספרותית או אמנותית, שנכנסת לגדר סעיף 5 (1)(א), הרי אם אין הסכם מפורש, שקובע אחרת, זכויות היוצרים ביצירה היא של המזמין והוא רשאי להשתמש בה גם לאחר סיום קשריו עם אותו משרד פרסום".

22.     אין דעתי כדעת ב"כ הנתבעים, או כדעת ד"ר פרזנטי, המובאת בספרה ללא אסמכתאות לביסוסה.
     סבורה אני, כי דעה זו סותרת את לשונו המפורשת של סעיף 5 לחוק, ואת הגדרת המונחים "יצירה אמנותית" "ויצירה ספרותית" שבחוק. בנוסף, היא סותרת גם את קביעתה של כב' השופטת נתניהו בפס"ד ויטמן, ופסקי דין נוספים כגון ת.א (ת"א) 10722/93
ירון רון נ' טריו מסעדות בע"מ, דינים שלום כרך ה', 298 (סעיפים 18-19 לפסה"ד);
ות.א. (ת"א) 1662/89 דפוס בארי נ' יוסף וולף בע"מ, פ"מ תשנ"ה (2) 265, 308.

המונח יצירה אמנותית הוגדר בסעיף 35(1) לחוק זכות יוצרים 1911 כך:

"'יצירה אמנותית' כוללת עבודת ציור, שרטוט, פיסול ומלאכת-אמנות ומעשי-אמן אדריכליים ופיתוחים וצילומים".

     בהגדרת יצירה אמנותית בחוק זכויות יוצרים האנגלי משנת 1988, נאמר במפורש, בסעיף 4 (1) לחוק, כי אין חשיבות לערך האמנותי של היצירה -

“...Irrespective of artistic quality”. “     

     המלים הללו אמנם אינן מופיעות בחוק זכות יוצרים 1911 החל אצלנו, אך נראה שהגדרה זו, שאומצה לראשונה בחוק זכויות יוצרים האנגלי משנת 1956, לא באה לחדש, אלא רק לבטא את המצב המשפטי הקודם.
ראה דברי כב' השופטת נתניהו בפס"ד ויטמן, ע"מ 348 וכן בספרם של המלומדים Copinger and Skone James, On Copyright, (14th ed. 1999), בע"מ 76 (להלן: "קופינגר").
     מודעות הפרסומת בעניננו הן תולדה של כשרונו ועבודתו של התובע, כפי שבאו לידי ביטוי בשרטוט מפת המדינה עם דמויות הפינגווינים המציינות את סניפי הרשת, וכן בעיצוב המודעה המוגמרת.
     לפיכך, אני קובעת כי מודעות הפרסומת שהוכנו על ידי התובע נכללות בגדר "יצירה אמנותית", הראויה להגנת החוק.

23.     בשלב זה יש לדון בשאלה האם מודעות הפרסומת הן יצירה אמנותית בלבד, או יצירה שהיא גם ספרותית.

המונח "יצירה ספרותית" הוגדר בסעיף 35 (1) לחוק זכות יוצרים 1911 כך:

"'יצירה ספרותית' כוללת מפות, תרשימים, תכניות, טבלאות וליקוטים".

בע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב (3) 749, 757 נקבע כי:
"הדיבור 'יצירה ספרותית' נתפרש על דרך ההרחבה, והוא כולל גם רשימות של סוסי מרוץ, לוחות חישוב של ניכוי מס או טופסי טוטו-כדורגל".

המלומד קופינגר מביא דוגמאות מהפסיקה האנגלית, בע"מ 60 לספרו ואומר:
Merely to illustrate the diversity of works which have been held to be“ literary works (other than by reason of being compilations, computer programs or databases, which are dealt with separately below), the following examples are given: newspapers, letters, business letters, newspapers telegrams, examination papers, a list of words used as a telegraph code, a catalogue of type, a system of shorthand, the rules of a game the rules and coupon for a football competition, tallies for bridge parties, a formula using symbols and numbers, a rogramme and a race card for greyhound racing”.

המונח "יצירה ספרותית" כמו המונח "יצירה אמנותית", אינו מתייחס בהכרח ליצירה בעלת רמה או ערך ממשי, ולכן:

"די בכך שיצירה תיחשב כיצירה אמנותית או ספרותית, אם היא עונה לטעמו של מיגזר מהציבור ויהי זה בעל טעם מעודן אם המוני, היפי, אוונגארדי או זעיר בורגני, מבוגר או צעיר" .

כדברי כב' השופטת נתניהו בפס"ד ויטמן, בעמ' 348.
     לענייננו, ולאפשרות שטקסט במודעת פרסומת ייחשב כיצירה ספרותית, יפים דבריה של השופטת נתניהו בענין ויטמן בע"מ 349:

"אכן, טקסט שבפרסומת יכול להיחשב כיצירה ספרותית, אם הוא יצירה הראויה להגנה, בעוד שהחלק הציורי או הגראפי של אותה פרסומת יכול להיחשב כיצירה אמנותית".

דברים דומים נאמרו גם בספרו של קופינגר בע"מ 1471:

“Copyright will often subsist in press and poster advertisements, either as artistic or literary works (including compilations) or both”.

     לאור האמור לעיל, אין ספק כי מודעות הפרסומת שעוצבו על ידי התובע - הכוללות את הכיתוב ביחס ליתרונות הרשת וגודלה, ביחס למבצעים הנערכים בה, וביחס לדגמי המזגנים השונים הנמכרים בסניפי הרשת - מהוות גם יצירה ספרותית הראויה להגנה על פי החוק.

לסיכום
סבורה אני, כי מודעות הפרסומת, שנוצרו על ידי התובע, הן יצירות אמנותיות וספרותיות במשולב, הראויות להגנה על פי חוק זכות יוצרים 1911.
     בכך הגעתי לתוצאה שונה מן התוצאה אליה הגיעה כב' השופטת נתניהו בפס"ד ויטמן, שם נקבע כי שלט פרסומת שהוכן ע"י המערערים עם השם "ויטמן", ציור של פרח, אך ללא כל טקסט או מלל נוסף, אינו עולה כדי יצירה ספרותית, ולכן יש לסווגו כיצירה אמנותית גרידא.

ג. תחולת סעיף 5(1)(א) לחוק זכויות יוצרים
24.     עקב סיווגן של מודעות הפרסומת כיצירות אומנותיות וספרותיות במשולב, ובהתאם להלכה שנקבעה על ידי השופטת נתניהו בפס"ד ויטמן, אין להחיל את סעיף 5(1)(א) לחוק על יצירות אמנותיות וספרותיות במשולב.
כב' השופטת נתניהו הגיעה למסקנה כי סעיף זה חל על יצירות אמנותיות בלבד, כאמור שם בע"מ 345:

"אם כך, האם היא "יצירה אמנותית" או "יצירה ספרותית"? חשיבות השאלה היא בכך, שסעיף 5(1)(א) של החוק חל על יצירות אמנותיות מסוימות אך אינו חל על יצירות ספרותיות".

     דברים דומים נאמרו גם בספרו של המלומד קופינגר בע"מ 236, בהתייחסו לסייג שבסעיף 5 לחוק זכות היוצרים האנגלי משנת 1911, הדומה בלשונו לסעיף 5(1)(א) שלנו.

     המסקנה המתבקשת היא, כי סעיף 5(1)(א) לחוק זכות יוצרים אינו חל בענייננו, ולכן זכויות היוצרים במודעות הפרסומת אינן שייכות למזמין מכוחו.
     לפיכך, זכויות היוצרים במודעות הפרסומת שייכות לתובע, כיוצר ראשון של היצירה, כאמור בסעיף 5 רישא לחוק.

ד. האם הבעלות בזכויות היוצרים הועברה לנתבעת 1
25.     טענתה החילופית של הנתבעת 1 היא, שהתובע העביר לה את זכויות היוצרים במודעות הפרסומת. ב"כ הנתבעים 1-3 מסתמך על הוראות סעיף 5(2) לחוק זכויות יוצרים המורה כי:

"יכול בעליה של זכות יוצרים ביצירה להעביר את זכותו, כולה או מקצתה, אם בדרך כלל או בהגבלות, לממלכה המאוחדת א לכל מושבה בעלת שלטון עצמי או לכל חלק אחר של מושבות הוד מלכותו שחל עליו חוק זה, ואם למשך כל תקופת זכות היוצרים או לכל חלק ממנה, ויכול היא ליתן כל טובת הנאה בזכות עפ"י רשיון; ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהא כוחן יפה אלא אם נעשו בכתב ונחתמו ע"י בעל הזכות שחלובה ההעברה או הנתינה או ע"י בא כוחו המורשה כהלכה".

ב"כ הנתבעים מסתמך גם על פסק דינו של כב' השופט בן יאיר בת.א. (ת"א) 2250/98 דקל שירותי מחשב להנדסה בע"מ נ' חשב היחידה הבין קיבוצית לשירותי ניהול, דינים מחוזי לב (1) 460, שם נדונה השאלה אם ניתן להעביר זכויות יוצרים, במאגר מחירים המתייחס לענף הבנייה, שהוצא ע"י דקל. הנתונים המרכיבים את המאגר נאספו בחלקם על ידי קבלנים עצמאיים, והועברו לחברת דקל כנגד תשלום, שבעטיו הוצאה חשבונית מס, או כנגד הקצאת מקום פרסום חינם במאגר לאותם קבלנים עצמאיים.
השאלה הרלבנטית לענייננו, אליה התייחס השופט בן יאיר בפסק דינו, היתה - האם העבירו הקבלנים העצמאיים את זכויות היוצרים בעבודתם לחברת דקל.
     כב' השופט בן יאיר קבע, כי בנסיבות מסוימות ניתן לבצע העברה בעל פה של זכויות יוצרים, אשר תיחשב העברה שביושר. בנוסף, קבע כב' השופט בן יאיר, כי דרישת הכתב שבסעיף 5 (2) לחוק זכות היוצרים 1911 היא דרישה ראייתית ולא מהותית, העשויה להתקיים באמצעות הצגת חשבוניות מס, אם יש בהן כדי לענות על שני תנאי סעיף 5 (2) - דרישת הכתב ודרישת החתימה של בעל הזכות הנעברת. השופט בן יאיר הוסיף וקבע, כי בהעדר תשלום המוכח על ידי חשבונית, דרישת הכתב יכולה להתמלא גם כאשר ניתן לבעל הזכות הנעברת מקום פרסום חינם במאגר (ע"מ 4 לפסק הדין, שצורף כנספח ג' לסיכומי ב"כ הנתבעים).
     הקביעות הללו לא שונו במסגרת הערעור שהוגש על פסק דינו של כב' השופט בן-יאיר, ראה ע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה בע"מ נ' חשב היחידה הבין קיבוצית לשירות ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא (5) 337.

     ב"כ הנתבעים 1-3 טוען שיש להחיל את פסק דינו של כב' השופט בן יאיר גם בעניננו, מאחר שהתובע קיבל תמורה מלאה בגין עיצוב מודעות הפרסומת ואף קיימת חשבונית המהווה ראיה לכך (ס' 119 לסיכומי הנתבעים).
ב"כ הנתבעים מוסיף וטוען, כי התשלומים ששולמו לתובע עבור פרסום המודעות במשך שש וחצי שנים, מהווים תמורה מלאה גם בעבור היעוץ, החשיבה והגרפיקה, שנדרשו להכנת מודעות הפרסומת, ולכן יש לומר, כי זכויות היוצרים במודעות הועברו מהתובע אל הנתבעים (ס' 120-124 לסיכומי ב"כ הנתבעים).
ב"כ התובע טוען בסיכומי התשובה מטעמו, כי הנתבעים לא שילמו לתובע עבור עבודתו כרעיונאי וכפרסומאי, וכל שקיבל היתה עמלה מן העיתונים, שפירסם בהם (ס' 81-84 לסיכומי התשובה). לשיטתו, זכויות היוצרים של התובע מעולם לא הועברו לנתבעים 1-3 ונותרו כל העת בידי התובע (ס' 85 לסיכומי התשובה).
     ב"כ התובע מוסיף וטוען, כי דרישת הכתב בסעיף 5(2) לחוק היא דרישה מהותית, ובהעדר כתב, ברי, כי אין מדובר בהעברה של זכות יוצרים מהתובע אל הנתבעים (ס'88-91 לסיכומי התשובה).

26.     בין אם דרישת הכתב הינה דרישה מהותית - כטענת ב"כ התובע, ובין אם היא דרישה ראייתית בלבד - כטענת ב"כ הנתבעים, אין ספק כי דרישה זו לא התקיימה בענייננו.
הנסיבות שהובילו לקביעתו של בית המשפט בפרשת דקל, כי די בקבלות ו/או בחשבוניות לצורך קיומה של דרישת הכתב, ולביסוסה של הטענה בדבר העברת זכות היוצרים, אינן מתקיימות בעניננו, ולכן אין כל אפשרות לבסס העברה מעין זו.
הקבלה היחידה אליה מפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו היא חשבונית מס (נספח ב' לתצהיר הנתבע 2). חשבונית זו מהווה דרישה לתשלום עבור פרסום חוצות, שנעשה ע"י חברת "נור" לנתבעת 1, והיא כוללת שני חיובים; הראשון בגין "שכירות, אחזקה, מסים עירוני" והשני בגין "הפקה, הדבקה והתקנה". החשבונית מתייחסת לפעולותיה של חברת נור, אשר סיפקה שירותים לנתבעת 1, והתובע, שהיה הפרסומאי של הנתבעת, חייב את האחרונה בהוצאותיה של חברת נור. הפירוט בחשבונית אינו מתייחס לתובע כלל, וממילא אינו מוכיח, שהנתבעת תיגמלה את התובע עבור השימוש ו/או העברת זכויות היוצרים שלו במודעות הפרסום עצמן.
הנתבע 2 נשאל בנוגע להעדרן של קבלות נוספות, אשר אולי היה בהן כדי להוכיח העברה של הזכויות לנתבעת, ואמר בעדותו:
“אין לנו כאן את האסמכתא לתשלום. הוא לא עבד בחינם. אין לי כאן מסמך אשר [צ"ל "המאשר - ד.א.] שהוא קיבל תשלום עבור הגרפיקה. הוא קיבל עבור המודעות תגמול ובהם נכלל מחיר הגרפיקה".
                              (עמ' 27 ש' 8)
בנסיבות אלה, אין בכוונתי להסיק מאותה חשבונית אחת ויחידה, אליה הפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו, מסקנה כה מרחיקת לכת ולקבוע כי היא מהווה ראיה להעברת זכויות היוצרים של התובע במודעות הפרסומת לידי הנתבעת 1. לגבי דידי, אין די בקבלה אקראית ביחס לפרסום חוצות, שנעשה על ידי צד ג' (חברת נור), כדי להוות ראיה להעברת זכויות יוצרים, ולכן אני דוחה את טענת הנתבעים כי זכויות היוצרים במודעות הפרסומת הועברו אליהם ע"י התובע.

ה. מתן הרשאה או רישיון לשימוש בזכות היוצרים
27.     נסיבות העניין, כפי שהוכחו בפני, מעלות כי התובע העניק לנתבעת הרשאה ו/או רישיון לשימוש במודעות הפרסומת שעוצבו על ידו, הכוללים גם את הזכות לשימוש בהן שלא באמצעותו.
להלן אבאר דברי.
הלכה היא, כי רישיון שנותן בעל זכות יוצרים אינו טעון צורה פורמלית כלשהי, ויכול שינתן בדרך של התנהגות.
     
ראה, ע"א 414/84 ברים נ' מגדלור מרכז לתאורה מודרנית בע"מ, פ"ד לט (3) 109, 111. וכן דבריו של המלומד קופינגר בע"מ 322:
“Licence implied from conduct. A licence can also arise as a result of conduct, without the existence of any contractual relation… in such a case, the test is an objective one, namely whether, viewing the facts objectively, the words and conduct of the alleged licensor, as made known to the alleged licensee, indicated that the licensor consented to what the licensee was doing”.

המלומד קופינגר אף מביא בספרו דוגמאות להענקת רישיון משתמעת, כאשר הבולטת שבהן היא הדוגמא של יצירת מודעות פרסומת ע"י משרד פרסום, על פי הזמנתו של לקוח, הנחשבת ככוללת בחובה גם רישיון לשימוש באותן מודעות, כל זמן שהלקוח חפץ בכך (שם, בעמ' 322).

     ההבחנה בין הענקת זכות השימוש בזכות היוצרים לבין העברתה לידי אחר היא הבחנה דקה, כפי שכותב המלומד קופינגר (בעמ' 321):

“Many transactions are informal in nature and it is often difficult to determine whether the intention of the party in signing a document was to transfer the copyright or simply grant or confirm the grant of a licence. ... in general the whole background may need to be looked at to discover the parties’ true intention”.

בהתייחסו לצורך להסיק קיומה של הרשאה במשתמע כותב קופינגר (בע"מ 321):
“So, for example, Where a work is made by an independent contractor to be used by another for certain purposes, in circumstances such that the copyright is retained by the contractor, some licence to use the work must be implied in favour of the latter if the contract is otherwise silent on the point. In such cases the principle to be applied is that “the engagement for reward of a person to produce material of a nature which is capable of being the subject of copyright implies a permission, or consent, or licence in the person giving the engagement to use the material in the manner and for the purpose in which and for which it was contemplated between the parties that it would be used at the time of the engagement”.

     בהתייחסו ספציפית לענף הפרסום, הוא מוסיף ואומר (בע"מ 1473):
“Where no written contract is entered into, the copyright in materials created by an advertising agency’s employees...will normally belong to the advertising agency. In particular circumstances the advertising agency may be held to have assigned copyright to the advertiser in equity. In many cases it may be possible to imply a licence for advertising created by the advertising agency to continue to be used by the advertiser after the termination of the contract, but this will depend upon a number of factors including the manner in which the advertising agency has been remunerated”.

דברים דומים ניתן למצוא גם בספרו של המלומד טוני גרינמן זכויות יוצרים, אמנים ומפיקים בע"מ 104:
"כמו כן, כפי שצויין לעיל, כל הסדר השולל ממחבר זכות יוצרים ראשונית ביצירתו, זר לעצם טיבה של הזכות ולכן אין להסיק כוונה שכזו ללא מסמך בכתב שיעיד עליה. על כן, בהעדר מסמך שכזה, יש לפרש את ההזמנה כמעניקה למזמין רשיון מוגבל לשימוש ביצירה למטרה שלשמה הוזמנה, מבלי להעביר אליו את זכות היוצרים".

     קיימת אחידות דעים בין מלומדים ושופטים, כי כאשר עסקינן במודעות פרסומת, היעילות העסקית מחייבת כי תינתן למזמין זכות שימוש במודעות שהוכנו למענו על ידי הפרסומאי, לפי צרכיו ולפי שיקול דעתו העיסקי. הדבר מובן לאור העובדה, שמדובר ביצירות מתחום האמנות השימושית, כאשר יצירות הפרסומת מיועדות לשמש את המפרסם ככלי להחצנת מוצריו או שרותיו בפני ציבור הצרכנים הפוטנציאלי.

28.     כך גם בענייננו. משך כל קיומם של יחסי העבודה בין התובע לבין הנתבעים, לא טרח התובע לבסס את זכויות היוצרים שלו במודעות הפרסומת, לא דרש כי תשולם לו תמורה נפרדת עבור השימוש בהן, ולא התנה את המשך השימוש בהן בעתיד בתנאי כלשהו.
יתכן כי התובע היה מיטיב לעשות, לו היה דואג לבסס בהתנהגותו ובאופי קשריו עם הנתבעת 1 נוהג שונה, והיה שוקד על שמירת זכויותיו. יתכן שניתן היה אז לקבוע אחרת. דא עקא, לאורך תקופת העסקתו של התובע כפרסומאי על ידי הנתבעת הוא לא עשה כן, ולא דאג להגן על זכויותיו בצורה כלשהיא. כזכור, מדובר בתקופה של למעלה משש שנות התקשרות, כך שקשה לטעון כי לא היה סיפק בידי התובע לפעול אחרת.

תנאי ההרשאה ו/או הרישיון המשתמעים מהתנהגות הצדדים בעניננו הם כדלקמן:
1. לנתבעת, באמצעות מנהליה, ניתנה הרשות ליזום פרסומים של המודעות לפי
שיקול דעתם. אין שום עדות לכך, שמועד או כמות הפרסומים נשלטו על ידי
התובע, עקב היותו הבעלים של זכויות היוצרים ביצירותיו, וממילא טענה כזו משוללת
כל יסוד עסקי סביר - בהתחשב במהות היחסים ששררו בין הצדדים.

2. הרשות ליזום פרסומים ולעשות שימוש במודעות הפרסומת ניתנה הן להנהלתה
הכללית של הרשת, והן לסניפים של הרשת בכל רחבי הארץ, כאשר הסניפים הונחו, אך
לא חויבו, להיעזר בשירותיו של התובע.
ראה לענין זה סעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, שם נאמר:

"שירותי עבור הרשת כללו גם עבודה אינטנסיבית מול כל אחד מ24- הסניפים של הרשת הפזורים בכל ברחבי הארץ. רונן הפנה את כל הסניפים לפרסם דרכי, ראה מכתב לדוגמא של רונן מיום 15.8.96 (י.מ. 2) וכן מכתבי מיום 30.5.96 (י.מ. 3) המופנה לכל הסניפים. לצורך כך נדרשתי להכין תכנית עבודה מפורטת לכל אחד מהסניפים (י.מ. 4) ובהמשך לפעול לפרסום מתאים באזורי הארץ השונים…"

דבריו של התובע תומכים במסקנה, כי ניתנה הרשאה מצידו לשימוש במודעות
הפרסומת שיצר, הן ע"י הנתבעים והן על ידי סניפי הרשת, ללא תמורה וללא הגבלת
זמן.

3. ההרשאה לשימוש במודעת הפרסומת ניתנה לנתבעת - בין אם הפרסום יעשה באמצעות
התובע ובין באמצעות כל פרסומאי אחר. מעולם לא נקבע ע"י התובע, כי זכות השימוש
בחומר הפרסומי שהוכן על ידו, היא מוגבלת בצורה כלשהי.

29.     החלטתו של התובע להשקיע את כל זמנו, מרצו וכשרונו בנתבעת (ס' 6 לתצהיר עדות ראשית של התובע) ואי שקידתו על טיפוח חוג לקוחות חלופי (ס' 7 לתצהיר), הם דפוסי התנהגות המאפיינים את התובע, כפי שהצטייר בפני במהלך עדותו בבית המשפט. מדובר באדם כשרוני אך אובססיבי, שאיננו יכול להבחין בין עיקר לטפל, והוא נצמד בעקשנות לדפוס התנהגות מסוים שיצר לעצמו. בהערת אגב אציין, כי התנהגותו הכפייתית של התובע ניכרה היטב במהלך עדותו, כאשר לצורך מענה על שאלות פשוטות מצא לנכון לדפדף שוב ושוב בניירותיו, והשהה את מתן תשובתו במשך זמן ארוך בכל פעם. התנהגות זו גרמה לב"כ כוחו הקודם, עו"ד פריימן, להתחנן כי יותר לו להשתחרר מיצוגו של התובע.
ב"כ הנתבעים הביעו את הסכמתם לבקשה יוצאת דופן זו - למרות שנשמעה לראשונה ביום שהיה קבוע לשמיעת עדי ההגנה - מאחר שהיו ערים למצוקתו של עו"ד פריימן (עמ' 23-24 לפרוטוקול).

מאחר שהתובע הוא שבחר להתמכר לחלוטין לקידום עסקיה של הנתבעת, מבלי לשמר בידיו את הזכות לפקח על אופן השימוש ותדירות השימוש במודעות שהוכנו על ידו, אין לו להלין אלא על עצמו.
המסקנה המתבקשת היא, כי לנתבעת ניתנה הרשאה או רשיון לשימוש במודעות הפרסומת שהוכנו על ידי התובע - הן באמצעותו והן באמצעות משרד פרסום אחר. זכות זו לא היתה מוגבלת בזמן, ולא היתה מותנית בתשלום או בקבלת הסכמתו של התובע מראש.
הקונסטרוקציה של מתן הרשאה או רישיון כאמור לעיל, מותירה את זכויות היוצרים בידיו של התובע, והיא עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים בישראל ועם הרציונל של דיני זכויות יוצרים, בכל הנוגע לשימוש נמשך במודעות פרסומת.

     אי לכך אני קובעת כי פרסום המודעות, שנעשה על ידי הנתבעת 4 בהתאם להזמנתם של הנתבעים 1-3, אינו מזכה את התובע בתשלום פיצויים כלשהם, מאחר שנעשה בהתאם לזכות השימוש ו/או הרשיון שניתנו במשתמע על ידי התובע לנתבעים 1-3.

סרטון הפרסומת
30.     אין חולקין, כי סרטון הפרסומת הוא פרי יצירתו של התובע.
הראיה הטובה ביותר לכך היא עדות הנתבע 2, שאמר:-

"התובע הפיק עבור החברה שלי את סרטן [צ"ל "סרטון"] הפרסומת. אינני יודע איזה פעולות כללה הפקת הסרטון".
(בע"מ 28 שורה 1).

     כמו כן, אין מחלוקת כי סרטון הפרסומת שודר בטלביזיה בשנת 1997, באמצעות הנתבעים 4-5 ולא באמצעות התובע (ס' 90 לסיכומי ב"כ הנתבעים 1-3).

ב"כ התובע טוען, כי סרטון הפרסומת מהווה יצירה מקורית שהוכנה על ידי התובע, ולכן זכויות היוצרים בסרטון שייכות לו.
     לטענתו, לנתבעות 4-5 היתה גישה לסרטון הפרסומת, והוא אף הועתק באופן מדויק על ידם - ללא הסכמתו של התובע - תוך שינוי קולו של הקריין, החלפת מוזיקת הרקע והוספת שיקופית חסות.

31.     ב"כ הנתבעים 1-3 טוען, כי התובע הביע הסכמה מלאה לשידור הקלטת עם סרטון הפרסומת ע"י הנתבעים - לרבות השינויים שנעשו בה - ועל כן לא הופרו זכויות היוצרים של התובע בקלטת (ס' 130 לסיכומי ב"כ הנתבעים).
ב"כ הנתבעים 4-5 טוען, כי הנתבעים קיבלו כדין את החומר הפרסומי, לרבות סרטון הפרסומת, מאת הנתבעים 1-3, ולכן אין מקום לבוא בטרוניה נגדם (סעיף 22 לסיכומים).

32.     התובע העיד, כי הפקת סרטון הפרסומת כללה בין השאר:
"ציור אנימציה לסרטון, העברת האנימציה לפילם, כתיבת תסריט, בימוי הסרטון, הפקת פס הקול והתאמת הקול לתנועות השפתיים של הדמויות באנימציה, פגישות עסקיות עם זכייני ערוץ 2 ועוד".
(סעיף 18 לתצהיר התובע).

סרטון הפרסומת מהווה, אם כן, יצירה מקורית העומדת היטב במבחן המקוריות הנדרש לפי חוק זכות יוצרים.
סיווגו הנכון של סרטון הפרסומת הוא כיצירה אמנותית וספרותית במשולב - מאחר שטקסט הפרסומת מהווה יצירה ספרותית, בעוד ציור האנימציה מהווה יצירה אמנותית - כאמור באסמכתאות שהובאו לעיל לענין מודעות הפרסומת.

הבעלות בזכויות היוצרים של הסרטון היא בידי התובע, בהיותו מחברה של היצירה.
לא הובאה בפני עדות או ראיה כלשהי ע"י הנתבעים, שיש בה כדי להוכיח כי התובע העביר את זכויותיו לנתבעים, או הסכים מראש כי הבעלות הראשונית בזכויות היוצרים תוענק למי מהנתבעים.
     בהערת אגב ברצוני להתייחס לנטען בס' 101 לסיכומי ב"כ הנתבעים 1-3, בדבר הבעלות בקלטת גופא. דיני זכויות יוצרים מפרידים ברורות בין היצירה נושא זכות היוצרים לבין החפץ, אשר יתכן כי נרכש על ידי המזמין. אין דומה עניין הבעלות בחפץ - ובמקרה דנן
בקלטת הוידאו - לעניין הבעלות בזכויות היוצרים על יצירת הפרסומת הטבועה בה, ומוטב שטענה כזאת לא היתה מועלית כלל.
     לפיכך, ולפי הכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק זכויות יוצרים 1911, אני קובעת כי הבעלות בזכויות היוצרים בנוגע לסרטון הפרסומת היא של התובע.

33.     בניגוד למודעות הפרסומת, אשר לגביהן לא הוכח קיומו של הסכם כלשהו בין הצדדים, במקרה של הסרטון נערך בין הצדדים הסכם מפורט (ת1-13/). עיון במסמך מעלה כי הוא כולל פירוט של מחירים, בנוגע לעלויות אנימציה, לקריינות ולאולפן ההקלטות, אך אינו כולל כל עלות נוספת עבור זכות היוצרים של התובע, שלמעשה הגה והוציא אל הפועל את רעיונות הפרסום היצירתיים הגלומים בסרטון.
ההסכם כולל שני מקטעים שהם רלבנטיים לענייננו:
המקטע הראשון, מסומן בכוכבית ובצידה רשום:

"המחירים הנ"ל לפני מע"מ ולפני עבודתי".

     המקטע השני מסומן אף הוא בכוכבית, בתחתית המסמך, ובו נאמר:

"הפקת הסרטון הוזלה מ20,000-$ בגלל הבטחת הלקוח שנופיע בערוץ 2 באמצעותי". חתימתו של הנתבע 2 מופיעה בתחתית המסמך".

     מסתבר, כי בניגוד למצב ששרר בין הצדדים ביחס למודעות הפרסומת, הרי ביחס לסרטון התובע דאג להוסיף תנאי מפורש בו נאמר, כי הפרסום במדיום הטלביזיוני יעשה דרכו.

התובע התייחס לעניין זה בעדותו באומרו:

"הצעת המחיר שנתתי ע"ס 5,555 דולר בגין הפקת סרטון הפרסומת ששולמו לי היו סימליים היות שהובטח לי וידעתי שאכן הסרטון יופיע בטלויזיה דרכי ובאמצעותי ועל כך אבוא על שכרי העתידי. … הסרט הוקרן ב- 17.1.97 לראשונה ולא דרכי אלא באמצעות פרסום מתחרה".
                                   (עמ' 16 שורה 1)

     ב"כ הנתבעים לא התייחסו בסיכומיהם להסכם ת13/ - 1 ולפרשנות שיש ליתן לו, ואף לא ניסו להתמודד עם הטענות שפורטו בסיכומי ב"כ התובע בנוגע להסכם זה.
לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הוסכם על דעת הצדדים, כי מתן זכות השימוש בסרטון הפרסומת ובזכויות היוצרים של התובע בו תהא מותנית בעשיית הפרסום דרכו.

34.     הסרטון פורסם לבסוף באמצעות הנתבעת 4, וזו אף ערכה בו שינויים מסויימים.
     ב"כ הנתבעים 1-3 טוען, כי התובע הסכים לשידור הקלטת, וממילא נתן הרשאה מלאה לשידור סרטון הפרסומת, ולפיכך לא הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים של התובע בקלטת (סעיף 130 לסיכומים).
     רצונו של ב"כ הנתבעים הוא, כי נראה בהסכמה לשידור חד-פעמי של הקלטת, עליה העיד התובע, כהסכמה לכל מה שנעשה בה לאחר מכן.
     רצון זה אינו יכול להתממש בנסיבות המקרה בו עסקינן.
     התובע העיד כי קלטת האב (מאסטר) של סרטון הפרסומת נמסרה לנתבעים 1-3 על ידו, לאחר שהובטח לו, כי קשר העבודה עמו ימשך כפי שהיה לאורך ימים ושנים (סעיף 22 לתצהיר התובע).
הקלטת עשתה את דרכה מידי הנתבעים 1-3 לידי הנתבעת 4, כאמור בעדותו של ניר קיפניס (ע"מ 33 שורה 14).

35.     אין מחלוקת, כי התובע הוזמן "להביע הסכמתו" לשידורה של הקלטת בתאריך 17.1.97 - הוא היום בו שודר סרטון הפרסומת לראשונה (ע"מ 19 שורה 22). אין גם מחלוקת, כי הדבר אירע כשלושה שבועות בטרם נותקו סופית יחסי העבודה עם התובע.
לפי עדותו של התובע, שלא נסתרה, השינויים כבר נעשו בקלטת ואובחנו על ידו במעמד הצפייה בה:
"הזמינו אותי 7 שעות לפני הצגת הקלטת כדי שלא יהיה לי זמן למנוע את שינויה. אז כבר היו בה שינויים… הקלטת שודרה במספר ורסיות".
                                                       (ע"מ 21 שורה 13)
התובע העיד, כי בנסיבות אלה, כל שנותר לו היה לדרוש את ה"קרדיט" המגיע לו כיוצרו של הסרטון (עמ' 19 שורה 24), אך גם דרישה זו לא מולאה, ושמו הושמט לאחר מספר פעמים בהן שודרה הקלטת, כפי שאישר ניר קיפניס בעדותו בביהמ"ש (עמ' 33 שורה 16).
     בתאריך 17.1.97 הוקרן סרטון הפרסומת לראשונה בערוץ 2 ומאז, כך לטענת התובע, הוקרן עוד עשרות רבות של פעמים, מבלי ששולם לתובע סכום כלשהו (סעיף 25 לתצהירו).

השינויים בסרטון הפרסומת נעשו על בסיס קלטת האב שהפיק התובע, כאמור בעדותו של ניר קיפניס:

"הסרטון לטלויזיה לא נעשה אך ורק באמצעותנו אנו נעזרנו בחומר שהוכן על ידי התובע".
                                             (עמ' 33 שורה 11)

הדמיון בין היצירות - שההשוואה בינן התאפשרה באמצעות הצפייה בקלטת (ת22/) - הוא רב, ולא הועלתה שום טענה ע"י ב"כ הנתבעים בעניין זה.
השינויים שנעשו בסרטון מפורטים בסעיף 22 לתצהירו של התובע, וכן בעדותו של הנתבע 2 (עמ' 28 שורה 4 ושורה 12). לעניין זה אני מקבלת את טענתו של התובע, כי שינויים בלתי מורשים אלה פגמו ביצירתו (עמ' 19 שורה 1 ועמ' 20 שורה 1).

     סעיף 2 לחוק זכות יוצרים קובע:
"רואין זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה ע"י אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים..."

לאור השתלשלות העניינים, כמתואר לעיל, ולאור העובדות הסובבות את ההסכמה עליהן העיד התובע, אני מתקשה לקבל את טענת ב"כ הנתבעים, כי התובע נתן הסכמתו לשימוש שנעשה על ידי הנתבעים בסרטון הפרסומת, לשינויים שהוכנסו בו ולהקרנתו החוזרת לאחר מכן, ללא תשלום כלשהו.

מקובלת עלי בעניין זה טענתו של ב"כ התובע, כמפורט בסיכומי תשובתו, כי רצון התובע ששמו יוזכר על גבי היצירה שחיבר, אינו מעיד על הסכמה לשינויים שבוצעו בה, וממילא אינו מעיד על ויתור על תנאי ההרשאה - כפי שסוכמו ונחתמו בין הצדדים בת1-13/.

הפיצויים בגין הנזק הממוני עקב השימוש בסרטון הפרסומת
36.     בכתב התביעה, עתר ב"כ התובע דאז לחיובם של הנתבעים בתשלום עבור הפסדי עמלות משידור הסרטון בערוץ 2, בסך של 34,000 ש"ח (סעיף 36).

     בסיכומיו דרש ב"כ הנוכחי של התובע, כי הנתבעים 1-3 יחויבו בתשלום בגין הפקת הסרטון בסך של 60,000 ש"ח, ואילו הנתבעים 4-5 יחויבו בגין התעשרותם שלא כדין מסרטון הפרסומת, בסך של 73,238 ש"ח (סעיף 141 לסיכומים).
     בסיכומי תשובתו פירט ב"כ התובע את האופן בו חושבו הסכומים על ידו. לדבריו, הוכח על ידי התובע, כי הוא זכאי להפרש בין הסכום ששולם לו עבור סרטון הפרסומת
(5,555 דולר) לבין עלותו האמיתית (20,000 דולר), המתבטא בסך של 14,445 דולר, שערכם ביום הגשת הסיכומים היה 60,000 ש"ח (סעיפים 71-73 לסיכומי התשובה).
ב"כ התובע טוען, כי עלותו האמיתית של הסרטון נדרשת מן הנתבעים 1-3 בהתאם להתחייבותם המפורשת על פי ת13/ - 1.

דרישתו המקורית של התובע לתשלום חלקו בעמלות, בגין פרסום הסרטון בערוץ 2, נזנחה על ידי בא-כוחו בסיכומיו, ולכן אין מקום להתייחס אליה עוד.

     ב"כ הנתבעים 1-3 התייחס בקצרה לפיצוי הממוני הנדרש על ידי התובע וטען, כי הנתבעים לא הפרו את זכויות היוצרים של התובע בקלטת, ולכן אין הוא זכאי לפיצויים בשל כך.

37.     הדרישה לתשלום בגין עלותו האמיתית של הסרטון נתבררה במהלך חקירתם של העדים בבית המשפט, ובמיוחד במהלך חקירתו של הנתבע 2, שנשאל והשיב על כך ללא כל מחאה מצד ב"כ הנתבעים (עמ' 24 שורה 10).
אני סבורה, כי הדרישה לתשלום בגין עלותו האמיתית של סרטון הפרסומת הוכחה כדבעי, ולכן אני קובעת כי התובע זכאי להפרש בגין עלות הפקת הסרטון, בסך של 60,000 ש"ח, כמבוקש, מאת הנתבעים 1-3.

38.     לגבי נתבעים 4-5, הדרישה בסיכומיו של ב"כ התובע היתה לחיובם בגין עשיית עושר ולא במשפט ו/או גרם הפרת חוזה, המתבטאת בעמלות שנגבו על ידם מערוץ 2, בסך של 73,238 ש"ח (סעיף 123 לסיכומים).
ב"כ הנתבעים 4-5 טוען בסיכומיו, כי הדרישה לתשלום עמלה של 20% בגין סרטון הפרסומת היא נטולת בסיס עובדתי וראייתי, מאחר שלא הובאה כל ראיה על ידי התובע
לענין העמלה המקובלת בטלויזיה, זולת דבריו של התובע עצמו (סעיפים 28-29 לסיכומים).
בסיכומי תשובתו טוען ב"כ התובע, כי הנתונים העובדתיים בדבר גובה התעשרותם של הנתבעים 4-5 על חשבון התובע, הגיעו לידי התובע רק בעקבות גילוי חשבוניות ומסמכים אחרים, בשלב הגשת הראיות בתביעה (סעיף 121 לסיכומי התשובה). עוד נטען, כי יש לקבל את עדותו של התובע בדבר שיעור העמלה המקובלת בגין שידורי פרסומת בטלביזיה (סעיף 138 לסיכומים).

אין דעתי כדעת ב"כ התובע, וסבורה אני כי דרישתו לתשלום עמלות, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט ו/או גרם הפרת חוזה מאת הנתבעים 4-5 נותרה תלויה על בלימה.
     המסמכים אותם הזכיר ב"כ התובע בסיכומי תשובתו מתייחסים לפרסום מודעות בעיתונים -ולא לפרסום בטלביזיה. לא הובא עד מטעמו של התובע, כדי להוכיח את שיעור העמלות ששולמו לנתבעים 4-5 בגין שידור סרטון הפרסומת בערוץ 2, ודבריו של התובע - אשר אינם מבוססים על ניסיון קודם כלשהו בגביית עמלות בגין שידורים בטלויזיה - אינם יכולים להוות בסיס איתן לדרישתו.
     על כן אני קובעת, כי הסכומים הנדרשים מאת הנתבעים 4-5 בגין שידור הסרטון בערוץ 2 לא הוכחו, והתובע אינו זכאי לקבלם.

הפרת הזכות המוסרית
א. אי אזכור שמו של התובע
39.     כב' השופטת דורנר התייחסה לעניין הזכות המוסרית בדיני זכויות יוצרים בדין הישראלי בת.א. (ירושלים) 641/92 אלישע קימרון נ' Hershel Shanks ואח', פ"מ תשנ"ג (3) 10, 20:

"בחוק לתיקון פקודת זכות יוצרים (תיקון מס' 4), התשמ"א - 1981, שולבה במשפט הישראלי זכות היוצרים המוסרית (droit moral) המעוגנת באמנת ברן. לזכות המחבר להנאה כלכלית מפרי יצירתו, הוספה "זכות מוסרית" שהיצירה תקרא על שמו ותפורסם בנאמנות למקור, לאל סרוס או סילוף. עוד נקבע, כי הפרת זכות זו מהווה עוולה אזרחית על פי הוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש)".



     בערעור על פסק דינה של כב' השופטת דורנר (שנדחה) הוסיף כב' השופט טירקל על הדברים הללו ואמר:

"מלבד הזכויות הכלכליות שבידי בעל זכות היוצרים עומדת לו גם זכות אישית-מוסרית.. אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמדיה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המסורית של המחבר".

     ראה, ע"א 2790/93, 2811/93 Eisenman נ' קימרון פ"ד נד (3) 817, 840 - 841.
     הזכות המוסרית הוכרה בדין הישראלי עוד בטרם תוקנה פקודת זכויות היוצרים, בשנת 1981, וכונתה אז זכות "רוחנית", כאמור בספרה של ד"ר פרזנטי, דיני זכויות יוצרים (תש"ן) עמ' 847 ובפסק דינו של כב' השופט חיים כהן בע"א 528/73 עמוס אטינגר נ' אלמגור, פ"ד כט (2) 116.

סעיף 4א לפקודת זכות יוצרים 1924 בנוסחו המתוקן קובע:

"4א. זכות מוסרית (תיקון: תשמ"א)
(1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים.
(2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה.
(3) פגיעה בזכות לפי סעיף זה היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליה.
(4)....
(5) בתביעה לפי סעיף זה, זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון....".
          
ב"כ התובע טוען, שאי אזכור שם התובע בהקרנותיו המאוחרות של סרטון הפרסומת, מהווה הפרה של זכותו המוסרית ביצירתו (סעיפים 91-95 לסיכומי התובע).
ב"כ הנתבעים 1-3 משיב, כי שמו של התובע הוזכר בהקרנות הראשונות וטוען כי לדידו הדבר עונה על דרישת החוק ביחס ל"היקף ובמידה המקובלים" של אזכור שם היוצר.
     בהערת אגב אציין, כי נטענה טענה דומה גם לגבי אי ציון שמו של התובע במודעת הפרסומת. בענין זה כבר כבר קבעתי לעיל, כי ניתנה לנתבעים הרשאה במשתמע לעשות שימוש במודעות, הן באמצעותה והן באמצעות אחרים. מתן ההרשאה על ידי התובע לנתבעים לעשות שימוש במודעות הפרסומת כוללת בחובה אף ויתור במשתמע על הזכות המוסרית לציון שמו של התובע. לפיכך אני קובעת, כי התובע אינו זכאי לפיצוי בשל העובדה ששמו לא הוזכר במודעות הפרסומת.

40.     אין מחלוקת בין הצדדים, כי בהקרנות הראשונות של סרטון הפרסומת - אשר מספרן המדויק לא הוכח בפני, אך הוערך על ידי העד ניר קיפניס בכמה עשרות פעמים (עמ' 33 שורה 21) - נזכר שמו של התובע, למרות שהפרסומים נעשו באמצעות הנתבעת 4 לסיכומי התובע וס' 189 לסיכומי הנתבעים).
לאחר זמן מה, הוחלף שם התובע בשמה של הנתבעת 4, כאמור בעדותו של ניר קיפניס:

"בהקרנות הראשונות של הקלטת שמו של התובע הופיע ולאחר מכן הושמט. רונן בזזי ביקש מאתנו להשאיר את שמו של התובע למרות שהתקציב עבר לטיפולנו. לאחר תקופה מסוימת לא ראינו בכך טעם וביקשנו ממר בזזי להחליף את קרדיט הפרסום".
                                                  (ע"מ 33 לפרטיכל שורה 16)

ב"כ הנתבעים 1-3 טען, בחצי פה, כי לא נגרם לתובע נזק בגין אי אזכור שמו בהקרנות המאוחרות של הסרטון, אך אין ספק כי הוא ער לכך שאין ממש בטענה זו (סעיף 189 לסיכומים).

ב. השינויים בסרטון הפרסומת
41.     ב"כ התובע טוען כי השינויים שנעשו בסרטון הפרסומת מהווים הפרת זכותו המוסרית של התובע לפי סעיף 4א (2) לפקודת זכות יוצרים (סעיף 96 לסיכומים).
     ב"כ הנתבעים משיב ואומר, כי התובע הביע את הסכמתו לשינויים שביצעו הנתבעים בסרטון הפרסומת. לחלופין, הוא טוען כי השינויים שנעשו הינם מזעריים וטכניים ומבקש לקבוע כי אין בהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של התובע (סעיפים 175-181 לסיכומים).

     את דעתי בדבר "הסכמת התובע" הבעתי כבר לעיל, ועל כן אני דוחה את טענתו הראשונה של ב"כ הנתבעים.
לאחר צפייה בקלטת נוכחתי, כי נוספה שיקופית מבצע בסוף הסרטון ושיקופית של מזגן מתוצרת תדיראן בתחילתו; הוחלפה מוסיקת הרקע וקולו של הקריין הוחלף אף הוא. לא עלה בידי להבחין אם עקב חילופי הקריין נפגמה ההתאמה בין קולו לבין תנועות השפתיים של הפינגווינים המככבים בסרטון, ולא שוכנעתי כי יש בפרט זה לבדו כדי לפגוע באיכותה של היצירה, כטענת ב"כ התובע.

42.     לא כל שינוי מהווה הפרת הזכות המוסרית של היוצר ביצירתו, אך אין ספק כי במקרה זה נעשו השינויים תוך רמיסת זכותו של התובע, מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת על כך, וכאשר המוצר המוגמר הוצג לפניו שעות ספורות לפני הקרנת הסרטון בטלויזיה.

ג .הפיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית

43.     ב"כ התובע עתר לחיובם של הנתבעים בתשלום פיצויים בסך של 20,000 ש"ח בגין הפגיעה בזכותו המוסרית של התובע. פגיעה זו מתבטאת באי אזכור שמו של התובע בהקרנות החוזרות של סרטון הפרסומת, ובשינויים שהוכנסו בקלטת, ללא ידיעתו או הסכמתו המוקדמת של התובע (סעיף 103 לסיכומים, וסעיף 112 לסיכומי התשובה).
     בעשותו כן, מסתמך ב"כ התובע על סעיף 4 א (5) לפקודת זכויות יוצרים, כפי שתוקן בשנת תשמ"א.

ב"כ הנתבעים אינו מלין בסיכומיו על הסכום הנדרש כפיצוי, אך טוען, כזכור, כי לא אירעה כל פגיעה בזכותו המוסרית של התובע.
     בת"א (חי') 977/86 טאו נ' הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל בע"מ, פ"מ תשנ"ב (3) 89 בע"מ 109 קבעה השופטת שטרסברג כהן לעניין פרוש סעיף 4א (2) לפקודת זכות יוצרים:

"נראה לי, כי יש לפרש את הסעיף כך, שהסיפא המתייחסת לפגיעה בשמו או בכבודו של המחבר, תפורש כמתייחסת גם לרישא של הסעיף, ובאופן כזה כל השינויים למיניהם, המוזכרים בסעיף, יהוו פגיעה בזכות היוצרים אם גרמו לפגיעה בשמו או בכבודו של המחבר. את הביטוי "פגיעה בשמו או בכבודו..." יש לפרש פרוש מרחיב, הכולל גם פגיעה ביצירה עצמה על ידי שינוי משמעותי הפוגע במאפייניה היצירתיים, או שוללם, שכן, שינוי כזה יש בו משום פגיעה בכבודו של היוצר כאמן".

     בע"א 2790/93 (פרשת קימרון) פ"ד נד (3) 817, 844 מציין כב' השופט טירקל כי:

"פסיקת פיצויים בעבור נזקים ממוניים שנגרמו בשל הפרת זכויות יוצרים, לפי סעיף 3א לפקודה, אינה מונעת פסיקת פיצויים בעבור הפגיעה בזכות המוסרית, ובלבד שלא ייווצר מצב של כפל פיצוי בגין נזק זהה".

44.     דרישתו של ב"כ התובע לתשלום פיצויים בסך 20,000 ש"ח היא סבירה וצנועה לכל הדעות.
     לפיכך אני פוסקת לתובע 20,000 ש"ח, בגין הפגיעה בזכויותיו המוסריות בסרטון הפרסומת, המתבטאת באי ציון שמו ובהכנסת שינויים בסרטון, ללא הסכמתו של התובע. בהערת אגב אציין, כי חומרת ההפרה של זכות היוצרים של התובע בסרטון הפרסומת היתה מצדיקה פסיקת סכום גבוה יותר, אולם ב"כ התובע הסתפק בדרישה לתשלום סך של 20,000 ש"ח, ולא אחרוג ממנה.

אחריותם האישית של נתבעים 2,3 ו - 5
45.     ב"כ התובע טוען, כי נתבעים 2,3, שהיו מנהלים פעילים ובעלי מניות של הנתבעת 1, נטלו חלק באופן אישי בהפרת זכויות היוצרים של התובע, בהפרת זכותו המוסרית ובהפרת ההסכמים עמו.
לדבריו, נתבעים 2-3 הם אלה שהעבירו את כל החומר הפרסומי לידי הנתבעת 4, והמריצו אותה לעשות בו שימוש, תוך התעלמות מופגנת מזכויותיו של התובע.
ב"כ התובע מדגיש במיוחד את עדותו החמקמקה של נתבע 2 (רונן), ואת דבריו בבית המשפט, שהוכתרו על ידו בכותרת "דברי כזב" (סעיפים 136-139 לסיכומים).

     באותה רוח נטען כלפי נתבעת 5, שהיתה מנהלת ובעלת מניות של נתבעת 4, כי נעתרה להצעותיהם של הנתבעים 1-3 והביאה לידי סיום הקשר בינם לבין התובע, בכך שהסכימה להכנס בנעליו.
ב"כ התובע מפנה למספר פסקי דין מהם ניתן להסיק, לשיטתו, כי מנהל של חברה אינו חסין מפני תביעה בנזיקין וניתן לחייבו באופן אישי בגין מעשה עוולה, שבוצע על ידו.

ב"כ הנתבעים 1-3 מציין בסיכומיו, כי לנתבע 3 לא היתה מעורבות ישירה כלשהי עם
התובע, ומפנה לעובדה שב"כ התובע ויתר על חקירתו הנגדית של הנתבע 3.
ב"כ התובע לא מצא לנכון להתייחס לטענה זו בסיכומי תשובתו.

46.     הגעתי למסקנה, כי לא עלה בידי התובע להראות שיש לו עילת תביעה מוצדקת נגד נתבע 3. נתבע זה לא נטל חלק במיסוד מערכת היחסים בין הנתבעת 1 לבין התובע, ואף לא היה שותף פעיל במהלכים, שהביאו לסיום ההתקשרות עמו.
בנסיבות אלה, לא מצאתי הצדקה לחיובו של הנתבע 3 באופן אישי.

     זו גם דעתי בנוגע לנתבעת 5, שאמנם לא העידה בבית המשפט, אך לא עלה בידי התובע לבסס עילת תביעה ישירה נגדה.

47.     שונה דעתי באשר לנתבע 2, ומעיון בסיכומי בא-כוח הנתבעים עולה, כי אף הוא לא מצא מקום להסתייג מן האחריות האישית המיוחסת לו.
הנתבע 2 הוביל את התובע בכחש, חזר בו מסיכומים ומהתחייבויות שהתחייב כלפי התובע, הוציא ממנו בערמה את קלטת האב של סרטון הפרסומת ולאחר מכן הודיע לו על הפסקת ההתקשרות בינו לבין הנתבעת 1.
נתבע 2 הותיר עלי רושם של אדם כוחני, שאינו בוחל בשום צעד להשגת מטרותיו.
הנתבע 2 לא הכחיש, כי משך תקופה ארוכה נהנה משירותיו הטובים של התובע (עמ' 25 שורה 14), אך בשלב מסוים, עקב היכרות שנוצרה בינו לבין הנתבעת 4, החליט להפסיק את הקשר עמו. בינתיים גם הנתבעת 4 נזנחה לאנחות, והנתבע 2 ציין כי החל מחודש דצמבר 1999 "יש לי חברת פרסום אחרת, שנכנסה במקום הנתבעת 4" (עמ' 32 שורה 5).

     נסיבות המקרה מעלות, כי נתבע 2 פעל במכוון להפרת זכויות היוצרים של התובע, להפרת זכותו המוסרית ולמניעת תשלומים שהתובע היה זכאי להם.
בשל כל אלה ניתן לחייב את הנתבע 2 אישית, ביחד עם הנתבעת 1, בתשלום הפיצויים לתובע, כאמור בע"א 324/82 עירית בני ברק נ' רוטברד, פ"ד מה (4) 62, 130; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661, 701; ורע"א 378/96 וינבלט נ' בורנשטיין, פ"ד נד (3) 247, 267.

סוף סיפור
אני מחייבת את הנתבעים 1,2 לשלם לתובע את הסכומים, כמפורט בסעיפים 44,37,12 לפסק דיני. לסכומים הללו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כמבוקש, החל מיום הגשת התביעה (4.6.97) ועד ליום התשלום בפועל.
בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים 1,2 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ש"ח, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

אני מחייבת את הנתבעת 4 לשלם לתובע, יחד עם הנתבעים 1,2 ולחוד, את הסכום כמפורט בסעיף 44 לפסק דיני, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.
בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת 4 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ש"ח, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מחל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.
אני דוחה את התביעה כנגד נתבעים 3 ו- 5 ללא צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. טיפול הוגן ביצירה

  2. העברת זכויות יוצרים

  3. זכויות יוצרים בתמונה

  4. עורך דין יצירות אמנות

  5. זכויות יוצרים קלישאה

  6. תחולת חוק זכות יוצרים

  7. זכויות יוצרים של צלם

  8. זכויות יוצרים גופנים

  9. זכויות יוצרים על מידע

  10. זכויות יוצרים בצילום

  11. זכויות יוצרים על אריזה

  12. זכויות יוצרים על משחק

  13. זכויות יוצרים על רעיון

  14. הזכות המוסרית של יוצרים

  15. הפרת זכויות יוצרים פסל

  16. זכויות יוצרים על תוכנה

  17. זכויות יוצרים על קטלוג

  18. זכויות יוצרים על הרצאה

  19. תקנות זכות-יוצרים, 1929

  20. תביעת חוב זכויות יוצרים

  21. פקודת זכות יוצרים, 1924

  22. זכויות יוצרים על פרסומת

  23. הפרת זכויות יוצרים מחזה

  24. זכויות יוצרים על מאמרים

  25. זכויות יוצרים ספר לימוד

  26. זכויות יוצרים על צילומים

  27. הפרת זכויות יוצרים בטעות

  28. זכויות יוצרים על אייקונים

  29. הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

  30. העתקת לוגו - זכויות יוצרים

  31. סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים

  32. עונש על הפרת זכויות יוצרים

  33. זכויות יוצרים של צלם אופנה

  34. עריכת מוזיקה זכויות יוצרים

  35. זכויות יוצרים על ספר נהלים

  36. מעצר על הפרת זכויות יוצרים

  37. ערעור על הפרת זכויות יוצרים

  38. זכויות יוצרים על מאגרי מידע

  39. זכויות יוצרים במסגרת העבודה

  40. הפרת זכויות יוצרים בצעצועים

  41. זכויות יוצרים בתוכנת הפעלה

  42. הגדה של פסח - זכויות יוצרים

  43. זכויות יוצרים על כתבה בעיתון

  44. הפרת זכות יוצרים הגדה של פסח

  45. זכויות יוצרים - יצירת אומנות

  46. העתקת ספר הפרת זכויות יוצרים

  47. זכויות יוצרים מילון אבן שושן

  48. זכויות יוצרים על מאמר בעיתון

  49. חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007

  50. עורך דין לענייני זכויות יוצרים

  51. זכויות יוצרים בתוכנת ווינדוס

  52. זכויות יוצרים על מודעות פרסום

  53. פרשנות לתנ''ך - זכויות יוצרים

  54. השמעה פומבית של יצירה מוסיקלית

  55. זכויות יוצרים של צלם על תמונות

  56. דחיית תביעת הפרת זכויות יוצרים

  57. זכויות יוצרים על תמונות בקטלוג

  58. יצירה מוזיקלית - זכויות יוצרים

  59. הפרת זכויות יוצרים אולם אירועים

  60. הפרת זכויות יוצרים על שיר קריוקי

  61. זכויות יוצרים על דמויות בדיוניות

  62. זכויות יוצרים על אירוע בשידור חי

  63. האם יש זכויות יוצרים על פסקי דין

  64. השאלה בספריה - הפרת זכויות יוצרים

  65. הפרת זכויות יוצרים טלויזיה בכבלים

  66. חוק זכות יוצרים, 1911 תיקון תש"י

  67. העתקת הרצאה אקדמית - זכויות יוצרים

  68. מוזיקה באירוע פרטי - זכויות יוצרים

  69. הפרת זכויות יוצרים בתוכניות אדריכלות

  70. הפרת זכויות יוצרים ע''י השמעת שירים

  71. זכויות יוצרים על ממצאים ארכיאולוגיים

  72. זכויות יוצרים על יצירות אומנות עתיקות

  73. הפרת זכויות יוצרים מוסיקליות בבית קפה

  74. הגנה על זכויות יוצרים לפני תחילת החוק

  75. זכויות יוצרים בקערות פלסטיק חד פעמיות

  76. האם יש זכויות יוצרים על עריכה - עיצוב

  77. הפרת זכויות יוצרים בתחנות רדיו צבאיות

  78. עונש על החזקת יצירה מפרת זכויות יוצרים

  79. צו זכות יוצרים (הסכם טריפס), התש"ס-1999

  80. הצעת חוק זכות יוצרים על יצירות קולנועיות

  81. צו זכות-יוצרים (ארצות-הברית), תשי"ג-1953

  82. חוק לתיקון פקודת זכות-יוצרים, תשי"ג-1953

  83. פיצוי ללא הוכחת נזק על הפרת זכויות יוצרים

  84. הדפסת עותקים של ספרים - הפרת זכויות יוצרים

  85. זכויות יוצרים על תמונה - פיצוי בסך 10,000 ש''ח

  86. תקנות זכות יוצרים (ספריות וארכיונים), התשס''ט-2008

  87. תביעת הפרת זכות יוצרים בשל השמעת יצירות מוקלטות במרפאה

  88. תביעה לפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בחוברת לימוד בשפה הערבית

  89. העתקה של מאמר באתר אינטרנט ללא מתן קרדיט למחברו, מהווה פגיעה בזכויות יוצרים ?

  90. רישיון ייחודי זכויות יוצרים: ניתן להעניק רק בהסכם בכתב (סעיף 37(ג) לחוק זכויות יוצרים)

  91. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון