חוקר הקליט את היצירות שהושמעו במסעדה נשוא התביעה. הוא תיאר את דרך ההקלטה ואת העובדה שהיתה במסעדה מערכת להגברת קול. דבר שאף הנתבע עצמו אישר.היה מדובר ב-4 יצירות שהחוקר שמע בזמן היותו במסעדה: א. א. כדורים פורחים ב. ב. IT AIN'T NECESSARILY SO ג. ג. SHOW MUST GO ON ד. ד. WALK ON BY יצירה א' היא של היוצרים נמרוד לב ומשה לוי. שניהם העבירו את זכויות היוצרים ביצירותיהם לתובעת. שטרי העברת הזכויות הם נספח ג' לתצהירה של גב' הדר (מנהלת מחלקת לקוחות בתובעת). כאן ייאמר שהדיסק הכולל את היצירה הנ"ל הוגש כמוצג ולצד שמות היוצרים, שכאמור, העבירו את הבעלות ביצירה לתובעת, רשום שם התובעת. יצירה ב' , שהולחנה ע"י ג'ורג' גרשווין ואירה גרשווין ,הבעלות בזכויות היוצרים בה, הועברו לאגודה ASCAP (ראה נספח ו' לתצהיר הדר) ובעקבות הסכם הדדי של התובעת ו-ASCAP (ראה נספח ה' לתצהיר הדר) הועברה הבעלות בה לתובעת. גם על העתקי התקליטורים שהגיש הנתבע נ/1 ו-נ/2 מופיע שם התובעת באנגלית ACUM מתחת לשמה של חברת תקליטים ישראלית שהדפיסה את הדיסק. יצירה ג' זו יצירה שחוברה והולחנה ע"י חברי הלהקה הבריטית QWEEN . הדיסק שבו מצויה היצירה הוגש לביהמ"ש. כתבי העברת הזכויות מיוצרי היצירה לאגודה הזרה PRS צורפו לתצהיר הדר כנספח ו' והסכם התובעת עם חב' PRS צורף כנספח ה' לתצהיר הדר. יצירה ד' זו יצירה שחוברה והולחנה ע"י בורט בכרך ודויד הול. על הדיסק שהוגש לביהמ"ש מוטבע שמה של התובעת באנגלית (ACUM ). זכויות היוצרים בה, הועברו לאגודה ASCAP (ראה נספח ו' לתצהיר הדר) ובעקבות הסכם הדדי של התובעת ו-ASCAP (ראה נספח ה' לתצהיר הדר) הועברה הבעלות בה לתובעת. להלן פסק דין בנושא הפרת זכויות יוצרים השמעת מוסיקה במסעדה: פסק דין א. התביעה וההגנה 1. התביעה שלפנינו היא תביעה כספית שנכון ליום הגשת התביעה הועמדה ע"ס 60,000 ₪. התביעה היא לפיצויים בגין הפרות זכויות יוצרים ביצירות מוגנות. התובעת עוסקת בניהול ואכיפת זכויות יוצרים של חבריה הכוללים קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל וכן של יוצרים מן העולם.לטענת התובעת, הנתבע הינו הבעלים ו/או המנהל ו/או המפעיל של מסעדה בשם "לה בל" מרחוב ריבלין 18 בירושלים. עוד טענה התובעת שבשנת 2001 נודע לה כי בחצרי הנתבע נעשה ביצוע פומבי של יצירות מוגנות וזאת ללא רשותה. לטענתה, מפקח מטעם התובעת ביקר בחצרי הנתבע ביום 2.6.01 והצליח להקליט רק 4 מן היצירות המוגנות שבוצעו בפומבי במקום בעת ביקורו האקראי. בגין ביצוע פומבי זה של 4 יצירות מוגנות הוגשה התביעה דנן, שכן לטענת התובעת, שטוענת לבעלות על זכות היוצרים ביצירות, יש מצד הנתבע משום הפרת זכויות היוצרים ביצירות המוגנות ועשיית עושר ולא במשפט. 2. הנתבע טען בכתב הגנתו טענות כדלהלן: א. א. שאיננו הבעלים , המנהל או המפעיל של המסעדה הנ"ל ואיננו בעלים מנהל או מפעיל של כל מסעדה ו/או בית קפה מכל סוג שהוא.חלקו הוא רק במתן סיוע בניהול הפיננסי לבעלים של המסעדה שהוא חבר קרוב של הנתבע, וזאת בשל קשיים פיננסיים שיש לבעל המסעדה. ב. ב. בפינת המסעדה קיים בר משקאות בו יש מערכת שמע, והמלצרית הנמצאת במסעדה שוהה במקום במשמרת הנמשכת כ-7-8 שעות והיא מאזינה לרדיו ולפעמים גם לטקליטורים כדי להפיג את השעמום. ג. ג. הלקוחות המעטים שנמצאים מפעם לפעם במסעדה מבקשים להשקיט את המוסיקה ולפעמים להגביר, כדי שיוכלו לשמוע חדשות. לעיתים גם קורה שלקוח קבוע מביא עימו תקליטור משלו ומבקש לשמוע אותו במערכת השמע. ד. ד. המוסיקה שהושמעה היתה לשם שימוש פרטי ולא פומבי, ולנתבע לא היה יסוד סביר לחשוד שבמוסיקה שהושמעה יש משום הפרת זכות יוצרים. ה. ה. הנתבע כפר בכך שמדובר ביצירות מוגנות, וכפר בבעלותה של התובעת בזכויות היוצרים שביצירות. ב. לעניין טענת "הסדר כובל" 3. יצוין כי הנתבע הגיש בזמנו בקשה בבש"א 7570/02 לתיקון כתב התביעה ולהוספת טענה לפיה ההסדר שבין התובעת לבין היוצרים אותם היא מתיימרת לייצג היא הסדר כובל ו/או מונופול ומהווה עבירה על הוראות חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, עבירה שהעונש בצידה הוא עד שלוש שנות מאסר. לפיכך, ביקש לדחות את התביעה. בקשה זו דחיתי בהחלטה מיום 13.10.02. על החלטה זו הוגשה בר"ע לביהמ"ש המחוזי, אשר דחה את הבקשה. דומה היה כי הטענה סרה מעל הפרק, אלא שב"כ הנתבע שב ואיזכר אותה בסיכומיו, אם כי במאמר מוסגר (ראה סע' ז.2 -בעמ' 8 לסיכומיו). בנושא לא הובאו ראיות ולא היה מקום לשוב ולאזכר את הטענה. גם פורום זה איננו הפורום המתאים לדון בסוגיה, וגם לא בעקיפין ואף לא על דרך של גררה. מדובר בשאלה נכבדת ונרחבת שנמצאת על סדר היום , ואין זה ראוי שתידון שלא לפני ולפנים. מכל מקום ומבלי לדון בטענת "הסדר כובל" אציין כי אקו"ם הוא ארגון של שיתוף פעולה בין יוצרים. בפס"ד שניתן בארה"ב בעניין BROADCAST MUSIC INC. V. CBS 441 U.S.1 (1979) הבהיר ביהמ"ש בארה"ב את חשיבותם של ארגונים קולקטיביים דוגמת התובעת . דווקא ארגונים כגון התובעת מביאים להקטנת עלות התמלוגים בהשוואה למצב בו כל יוצר היה דורש תמלוגים עבור השימוש ביצירותיו. ארגונים כגון התובעת פוטרים את שאלת האיזון בין הצורך לשימוש מיידי ביצירה מבלי לפנות בכל פעם ליוצר, ובה במידה פוטרים את בעיית היוצרים שאינם צריכים לפקח על כל הפרה שנעשית ביצירותיהם. כלומר גוף כגון התובעת פוטר "צורך שוק", הוא פוטר את בעיית האכיפה הקולקטיבית של זכויות יוצרים חברי האגודה בעלות נמוכה יחסית למשתמש. למעשה המסר העולה מפסה"ד הנ"ל הוא שיש לעודד קיומם של גופים הדומים התובעת. ג.לעניין הזיקות הנדרשות כדי שתקום אחריות לעניין ביצוע מפר של יצירה 4. התובעת הגישה בקשה בש"א 8023/02 לצרף לתיק שלפנינו כנתבע נוסף את אברהם זגורי וזאת לאור הנטען בתצהיר הנתבע שזגורי הוא הבעלים, המנהל והמפעיל של העסק נשוא התביעה. בהחלטה שניתנה ביום 21.10.02 נדחתה הבקשה תוך שמירת זכותה של התובעת להגיש תביעה כנגד זגורי לאור הממצאים שייקבעו בתיק שלפנינו. בעת מתן ההחלטה ההערכה היתה שצירופו של זגורי היתה עלולה להרחיב את הדיון לשאלה למי מהנתבעים הזכויות בנכס נשוא התביעה כאשר על הפרק עומדות שאלות נכבדות מתחום דיני הקניין הרוחני. אציין שלעניין הפרת זכות יוצרים אין צורך בזיקת בעלות בין המפר לבין המקום שבו בוצעה ההפרה. די שיש למפר שליטה על הנעשה במקום. אפילו לא נדרשת שליטה בלעדית. קביעה זו נובעת מהגדרת המילים "זכות יוצרים" בסע' 1(2) לחוק זכות יוצרים, 1911 הקובעת ש"זכות יוצרים" פירושה: "זכות יחידה ....לבצע....את היצירה או כל חלק ניכר הימנה בפומבי" והפרת זכות יוצרים לפי סע' 2(1) לחוק הנ"ל מתרחשת כאשר אדם "עושה ללא הסכמת בעל זכות היוצרים, מעשה שהזכות היחידה לעשייתו מסורה בחוק זה לבעל זכות היוצרים", היינו אדם הפוגע בזכות "היחידה" (SOLE RIGHT) לבצע את היצירה או כל חלק ניכר הימנה בפומבי, מבצע הפרה ודבר שליטתו במקום שבו בוצעה ההפרה רלוונטית לעניין אחריותו האישית הבלעדית או המשותפת עם אחר. כאסמכתא לקביעה שהמבחן הקובע מבחינת האחריות הוא מבחן "השליטה" על החצרים, ראה הספר: LADDIE, PRESCOTT & VICTORIA, THE MODERN LAW OF CPYRIGHT & Designs,539 5. אין גם צורך שתהיה למפר הכנסה כספית כתוצאה מההפרה. די שהמפר ביצע באופן פומבי יצירה או חלק ניכר הימנה במקום שיש לו זיקה של שליטה כלשהי על המתרחש במקום (בעת ביצוע ההפרה) כדי שתקום אחריותו. זו גם סיבה נוספת להחלטה שקיבלתי בזמנו שלא לצרף את זגורי להליכים שלפנינו. מה שיהיה צורך לבחון הוא את השליטה שהיתה לנתבע במקום בו בוצעו היצירות נשוא התביעה בעת השמעת היצירות כאשר שאלת נוכחותו או אי נוכחותו הפיזית בעת ביצוע ההפרה הנטענת יכולה להיות רלוונטית, אם כי לא מכריעה. שאלת בעלותו או אי בעלותו על המקום בו הושמעו היצירות אף היא לא תהיה רלוונטית. כבר בשלב זה אציין שבעת שהחוקר מטעם התובעת ביצע הקלטות של היצירות שהושמעו בעת שנכח במסעדה לא נכח הנתבע ואף לא נכח זגורי במסעדה. נכחה מלצרית ועובדים אחרים ומכל מקום לא נכח הנתבע או זגורי. כך משתמע מעדותו של החוקר שחף (עמ'13-18). 6. כאן המקום להתייחס לטענות הנתבע המוזכרות בסעיפים 2(ב) ו-2(ג) דלעיל. הטענות היו שהמלצרית הנמצאת במסעדה שוהה במקום במשמרת הנמשכת כ-7-8 שעות והיא מאזינה לרדיו ולפעמים גם לטקליטורים כדי להפיג את השעמום וכן שהלקוחות המעטים שנמצאים מפעם לפעם במסעדה מבקשים להשקיט את המוסיקה ולפעמים להגביר, כדי שיוכלו לשמוע חדשות ולעיתים גם קורה שלקוח קבוע מביא עימו תקליטור משלו ומבקש לשמוע אותו במערכת השמע. אותה מלצרית לא הושמעה כעדה כדי לאשש את הדבר, ואי השמעתה מצביע על חשש לכאורה מצד הנתבע שהשמעתה כעדה תסבך את הנתבע באשר להיקף השמעת היצירות במקום והאם הגברת הרדיו היא רק כדי לשמוע חדשות או מעבר לכך גם יצירות. בה במידה ניתן היה להביא כעד מצד הנתבע את אחד הלקוחות הקבועים של המסעדה כדי לאשש את הטענות שמוזכרות לעיל, אך גם זאת לא נעשה. העובדה שהנתבע הצהיר על כך בסע' 5-6 לתצהיר אינה מספקת. לעניין זה לא די בהבל פה של הנתבע שהוא בעל עניין בתוצאת פסה"ד , יש צורך לאשש את הטענות בעדות אובייקטיבית, דבר שלא נעשה ע"י הנתבע. 7. אם עובד משמיע יצירה בפומבי במסעדה, למשל, תקום, מבחינתו של היוצר, אחריותו לגבי ההפרה ובה במידה למעביד תהיה אחריות על ההפרה. אחריותו של המעביד להפרה תקום או תיפול לאחר בחינת המעשים שעשה למניעת ביצוע ההפרה (כאשר שאלת נוכחותו הפיזית בזמן ביצועה אינה רלוונטית). אם פעל למניעת ביצוע ההפרה, ואף נתן לעובד הוראות ספציפיות לעניין זה, והעובד חרג מהוראות המעביד, יישא העובד בלבד באחריות להפרה. אך אם המעביד לא עשה כן, יישאו הן העובד והן המעביד באחריות. בהקשר זה אציין שלדעתי כללי האחריות השילוחית אינם רלוונטיים לתביעות פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים. תביעת פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים היא תביעה לפיצויים בגין פגיעה בקניינו של היוצר.זוהי תביעה מתחום דיני "הקניין" ולא מתחום דיני "הנזיקין". המחוקק הבדיל באופן מפורש בין תביעה מתחום דיני הקניין או מתחום דיני הנזיקין, וכאשר חפץ לאפשר החלת דיני הנזיקין על התביעה, קבע זאת במפורש. כך למשל, כאשר מדובר בהפרת הזכות המוסרית של היוצר קבע המחוקק בסעיף 4א'(3) לפקודת זכות יוצרים שפגיעה בזכות המוסרית "היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש) יחולו עליה" להבדיל, מתביעה בגין הפרת זכות יוצרים שלגביה הוראות פקודת הנזיקין לא יחולו. 8. 8. כפועל יוצא מהאמור לעיל, והואיל והנתבע לא היה במקום בעת השמעת היצירות, המלצרית היא זו שאחראית בראש וראשונה כלפי בעל זכות היוצרים, אלא שזו לא נתבעה. הפסיקה האנגלית מצביעה על מגמה לפיה בדרך כלל אין זה רצוי לתבוע את מי שהשמיע בפומבי יצירה מוגנת (ובמקרה שלנו מדובר במלצרית, אך בה במידה זו יכולה להיות תזמורת או זמר ומנגנים), כי אם יש לתבוע את הבעל או האחראי על המקום בו הושמעה היצירה מפני שאלה הראשונים הם גורמים חולפים ולעיתים יש קושי באיתורם ולכן יש לתבוע את בעל המקום או מי שאחראי לביצוע פרט למפר עצמו . (ראה למשל פסה"ד בעניין PERFORMING RIGHT SOCIETY V. MITCHELL AND BOOKER LTD(1924)1 K.B.762,76 לכן, פרט למלצרית ,ובאין ראיה שהמעביד אסר עליה השמעת יצירות במסעדה, תקום אחריותו של המעביד (או האחראי על המקום בו הושמעה היצירה) לאותה השמעה אם יתמלאו תנאי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים הקובע שזכות יוצרים תיראה כאילו הופרה "אם הרשה אדם לתועלתו הפרטית ....למקום שעשוע אחר להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים, חוץ אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות היוצרים". 9. במקרה דנן הנתבע גם הודה בהשמעה (אם כי של 25% מהמוסיקה המושמעת במסעדה) שלגביה מדובר ביצירות שזכות היוצרים שבהן לא פגה (ראה נספח א' לתצהירי התובעת) .הוא גם הודה בכתב ההגנה שידוע לו שהמלצרית הנמצאת במסעדה שוהה במקום במשמרת הנמשכת כ-7-8 שעות והיא מאזינה לרדיו ולפעמים גם לטקליטורים כדי להפיג את השעמום. בנסיבות אלה, הנתבע נחשב כמי שידע על הנעשה במסעדה וכמי שהרשה את השמעת היצירות. כפי שנפסק בע"א (ת"א) 779/77 אקו"ם נ' חב' אהרון ברמן בע"מ פסקים תש"ם א' עמ' 441 (דעת השופטת בן עיתו) ישיבה בחיבוק ידיים, אי עשיית דבר ואדישות הם בבחינת הרשאה להשתמש ביצירה ולהשמיעה. במקרה דנן, אין טענה בפי הנתבע שלא הרשה את ההשמעה בהעדרו, הוא גם לא השיג רישיון מהתובעת להשמעת היצירות ומכאן שהוא מוחזק כמי שהרשה את השמעת היצירות.אחריותו של הנתבע קמה לצד כל האמור לעיל, גם מכוח היותו המוציא והמביא במסעדה נשוא התביעה (כפי שאפרט בהמשך הדברים). 10. הנתבע נחשב לא רק כמי שהרשה את השמעת היצירות כי אם כמי שעשה כן לתועלתו הפרטית. המושג "תועלת פרטית" הוא מושג רחב, והפסיקה מצביעה על כך שיש חזקה שהשמעת יצירות בבית עסק היא לתועלת הפרטית של בעל העסק או של מי שאחראי על העסק .לכן, למשל, בעל אולם שמחות או האחראי על האולם המתיר השמעת מוסיקה באולמו הוא בחזקת מי שמתיר השמעת יצירה "לתועלתו הפרטית" . בה במידה גם הנתבע נחשב כמי שהשמעת המוסיקה נעשתה לתועלתו הפרטית .חזקה על הנתבע שאילו השמעת המוסיקה היתה גורמת לו לבריחת לקוחות המסעדה שהיה מצווה על הפסקת השמעתה. הפסיקה כה הרחיקה לכת בעניין קביעת התועלת הפרטית מהשמעת יצירות עד שקבעה שהשמעת יצירה בבית חרושת לצורך ריענון העובדים לא רק שנחשבת כביצוע פומבי אלא גם שזו נחשבת להשמעה שלמעביד צומחת תועלת חומרית (ע"י פריון עבודה מוגבר) ולכן הוא נחשב כמי שמפר את זכויות היוצרים באשר ליצירות המושמעות (ראה JENNINGS V. STEPHENS 1936 ALL.E.R. 409 ). מכאן שבבחינת קל וחומר ניתן לומר שהשמעת יצירות במסעדה (בפומבי- וביסוד זה אדון בהמשך הדברים) יש בה כדי להפוך את המסעדה למבוקשת יותר, ומכל מקום הנתבע לא טען ולא הוכיח ההיפך. 11. 11. כל הניתוח לעיל, מוביל, איפוא, למסקנה שהנתבע (במישור העקרוני- ומייד אבחן באופן קונקרטי את עניינו של הנתבע) נחשב כמי שהרשה לתועלתו הפרטית , במסעדה (שהיא בבחינת "מקום שעשוע" כמשמעותו בסעיף- ולא נטען אחרת ע"י הנתבע) להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים. הנתבע לא הוכיח שלא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שיהא בהשמעת היצירות משום הפרת זכות היוצרים. אמנם טענה כזו משתמעת מסעיף 5(ב) לכתב ההגנה, אך הטענה היא טענה כבושה שהועלתה לראשונה בכתב ההגנה . היא לא הועלתה כאשר הנתבע כתב את מכתבו אל התובעת מיום 12.3.01 . שם הוא הכיר בזכות היוצרים של התובעת, ולא טען דבר על אי ידיעתו או חשדו שבהשמעת היצירות יש משום הפרת זכות יוצרים. להיפך הוא כתב במכתבו הנ"ל ש"הוא מכיר ומכבד את החוק המונע פגיעה בזכויות היוצרים". ד.ביצוע פומבי 12. בסעיף 5(ב) לכתב ההגנה נטען, אם כי בקול ענות חלושה, שהשמעת היצירות היתה השמעה פרטית, או "שימוש פרטי". טענה זו אני דוחה מכל וכל. המבחן לפומביות השמעת היצירה נגזר מאופיו של המקום ומהעבודה שיש בו אנשים מזדמנים ולא קבועים. בפסיקה האנגלית הוכרו במפורש בתי קפה ובתי מלון כמקומות פומביים מעצם מהותם (ראה למשל פסה"ד MELLOR V. AUSTRALIAN BROADCASTING COMMISSION 1940 2 ALL.E.R. 20). איש לא יחלוק שגם מסעדה היא מעצם הגדרתה מקום פומבי שהבאים אליה הם בין היתר אנשים מזדמנים וכאשר יש אליה נגישות מוחלטת בשעות שהיא פתוחה שכן מעצם מהותה היא מעוניינת בלקוחות. יתר על כן, בעת שהיה מר שחף, החוקר מטעם התובעת, במסעדה נשוא התביעה היו בה אנשים פרט למלצרית ולחוקר עובדי מטבח (עמ' 17 ש' 2-3), והיו אנשים נוספים (עמ' 16 ש' 15) .במובן זה, חד משמעית מדובר בביצוע פומבי. כאן אציין כי אין כל רלוונטיות לשאלה האם הושמעה המוסיקה באופן חלש או מוגבר . גם מוסיקת רקע שקטה מהווה הפרת זכות יוצרים אם מושמעת בפומבי וללא רישיון. גם גודלה של המסעדה לא רלוונטי, וכבר היו דברים מעולם שמסעדות קטנות, או מספרות קטנות חוייבו לפצות בגין הפרת זכות יוצרים (ראה למשל ת.א. (שלום חיפה) 23665/98, וכן ת.א. (שלום ת"א) 90117/99- לא פורסמו). ה.מעמדו של הנתבע במסעדה שבה הושמעו היצירות נשוא התביעה 13. כפי שציינתי לעיל, אין צורך להוכיח זיקת בעלות בין המקום שבו הושמעו היצירות לבין מי שנתבע. יש להוכיח זיקת שליטה על המתרחש במקום. בדיקת הראיות במקרה שלפנינו מראה חד משמעית שהנתבע הוא המוציא והמביא ובעל השליטה במסעדה נשוא התביעה. הראיות שישנן בעניין זה הן כדלהלן: א. א. לא הוצגה ראיה שזגורי הוא מנהל ומפעיל של המסעדה הנדונה. זגורי טען שהקשר שלו למסעדה הוא ש"דמי המפתח הם שלו" (עמ' 21 ש' 23) אך הוא לא הואיל להציג חוזה או מסמך שמאשש את הדבר.טענתו שיש לו מסמך על דמי מפתח מלפני 30 שנה תוך שציין שזהו מסמך "מנדטורי" (עמ' 23 ש' 8-10) היא מפוקפקת. גם אם אלך לשיטתו של זגורי שהוא שוכר המקום ובבחינת דייר מוגן (שכן דיבר על דמי מפתח ששילם) נראה מהעובדות שאין הוא שולט על המתרחש בעסק ,וניתן להסביר זאת בקשיים הכספיים שבהם הוא נתון לטענתו (עמ' 21 ש' 8-9).אלא שגם באשר לקשייו הכספיים אין כל ראיה. ב. ב. מספר העוסק המורשה של המסעדה הוא של הנתבע. הנתבע הודה שמס' תעודת הזהות שלו מופיע על חשבונית המס שניתנה לחוקר מטעם התובעת ביום בו היה במסעדה. אם זגורי הוא בעל העסק ולא הנתבע, עדיין אין הסבר מדוע אין מר זגורי המוציא והמביא בכל ענייני המסעדה. לאמור, מדוע הנתבע משיב על מכתב התובעת למסעדת לה בל מיום 7.2.01 ולא מר זגורי (ראה נספח א' לתהירי התובעת).מדוע הנתבע היה זה שקיים מו"מ בע"פ עם התובעת ולא זגורי. ג. ג. לא הוצגה כל ראיה שזגורי בכלל נוכח במסעדה או נותן הוראות כלשהן לעובדים.מאידך, הנתבע הוא זה שיודע את כל הפרטים הנוגעים למסעדה וניהולה, הדבר מוצא את ביטויו בתצהיר המפורט שנתן על המתרחש במסעדה. ד. ד. מעבר לכל אלה, הנתבע הודה בפני שחף (חוקר התובעת) שהוא מנהל המסעדה. זאת ועוד, הנתבע ולא זגורי היה זה ששלח אל התובעת שיק ע"ס 234 ₪ שהוא סכום שהכיר בו כסכום שהוא חייב לתובעת. ה. ה. על פי כל המבחנים הנ"ל הנתבע הוא בעל השליטה בנעשה במסעדה ומבחינת הכללים שציינתי לעיל, עליו האחריות בגין השמעת היצירות בפומבי במסעדה. במובן זה אני דוחה מכל וכל את טענת זגורי (עמ' 22 ש' 12-15) שמעמד הנתבע במסעדה הוא כלקוח שלה. ו.זכויות התובעת ביצירות ודבר היותן "יצירות מוגנות" 14. החוקר שחף הקליט את היצירות שהושמעו במסעדה נשוא התביעה. הוא תיאר את דרך ההקלטה ואת העובדה שהיתה במסעדה מערכת להגברת קול. דבר שאף הנתבע עצמו אישר.היה מדובר ב-4 יצירות שהחוקר שמע בזמן היותו במסעדה: א. א. כדורים פורחים (להלן-יצירה א'). ב. ב. IT AIN'T NECESSARILY SO (להלן-יצירה ב'). ג. ג. SHOW MUST GO ON (להלן- יצירה ג'). ד. ד. WALK ON BY (להלן- יצירה ד'). יצירה א' היא של היוצרים נמרוד לב ומשה לוי. שניהם העבירו את זכויות היוצרים ביצירותיהם לתובעת. שטרי העברת הזכויות הם נספח ג' לתצהירה של גב' הדר (מנהלת מחלקת לקוחות בתובעת). כאן ייאמר שהדיסק הכולל את היצירה הנ"ל הוגש כמוצג ולצד שמות היוצרים, שכאמור, העבירו את הבעלות ביצירה לתובעת, רשום שם התובעת. יצירה ב' , שהולחנה ע"י ג'ורג' גרשווין ואירה גרשווין ,הבעלות בזכויות היוצרים בה, הועברו לאגודה ASCAP (ראה נספח ו' לתצהיר הדר) ובעקבות הסכם הדדי של התובעת ו-ASCAP (ראה נספח ה' לתצהיר הדר) הועברה הבעלות בה לתובעת. גם על העתקי התקליטורים שהגיש הנתבע נ/1 ו-נ/2 מופיע שם התובעת באנגלית ACUM מתחת לשמה של חברת תקליטים ישראלית שהדפיסה את הדיסק. יצירה ג' זו יצירה שחוברה והולחנה ע"י חברי הלהקה הבריטית QWEEN . הדיסק שבו מצויה היצירה הוגש לביהמ"ש. כתבי העברת הזכויות מיוצרי היצירה לאגודה הזרה PRS צורפו לתצהיר הדר כנספח ו' והסכם התובעת עם חב' PRS צורף כנספח ה' לתצהיר הדר. יצירה ד' זו יצירה שחוברה והולחנה ע"י בורט בכרך ודויד הול. על הדיסק שהוגש לביהמ"ש מוטבע שמה של התובעת באנגלית (ACUM ). זכויות היוצרים בה, הועברו לאגודה ASCAP (ראה נספח ו' לתצהיר הדר) ובעקבות הסכם הדדי של התובעת ו-ASCAP (ראה נספח ה' לתצהיר הדר) הועברה הבעלות בה לתובעת. אציין כי כל היצירות הנ"ל ששמע החוקר מטעם התובעת זוהו ע"י גב' תמר לוי בן הרוש, עובדת אקו"ם.לעניין השמעת היצירות ב"כ הנתבע הכביר לטעון , אלא שמבחינה ראייתית אין לי כל צורך בקלטת כדי לקבוע שהושמעו היצירות, די לי בעדותו של שחף לעניין זה. 15. ע"פ סע' 8 לפקודת זכות יוצרים כפי שתוקן בחוק לתיקון פקודת זכות יוצרים (תיקון מס' 8) תשס"ג-2002 קמה חזקה לפיה זכויות היוצרים ביצירה שייכות למי ששמו מופיע לצד היצירה בדרך המקובלת ועל הטוען כנגד קיום הזכות מוטל הנטל להוכיח את ההיפך. כל התקליטורים הכוללים את היצירות נשוא התביעה הוגשו וסומנו ת/1 ושניים מ-4 התקליטורים כוללים את שמה של התובעת ACUM. השילוב הראייתי הכולל את הדיסקים, ואת עדותה של גב' הדר, ואת הנספחים לעדותה, יוצרים את המארג המוכיח את בעלות התובעת על כל היצירות נשוא התביעה. יצויין כי גב' הדר הציגה את המסמכים המאושרים של הנספחים שצירפה לתצהירה בדבר הסכמיה עם אגודות אחרות ושטרי העברת הזכויות שהזכרתי לעיל.כאשר מוספים לכך את עדותה של גב' הדר ואת עדותה של תמר לוי בן הרוש , ראיות התובעת מבוססות.עדה זו זיהתה את היצירות ופרטיהן ואימתה אותן עם התקליטורים. 16. על בסיס הראיות שהוגשו לי אני קובע שהתובעת היא בעלת זכות היוצרים ביצירות נשוא התביעה הנ"ל. התובעת מוסמכת לאכוף את זכויות היוצרים של היצירות הנ"ל גם אם מדובר ביצירות של יוצרים מחו"ל וזאת בתוקף הסכמים הדדיים שכרתה עם אגודות הדומות לה בארצות אחרות בעולם. לפי ההסכמים הללו על התובעת לנהל את זכויות היוצרים של חברי כל אגודה ולאכוף זכויות אלה בדיוק כשם שהיא עושה לגבי חבריה בארץ ומוסמכת לתבוע בגין הפרת זכויות היוצרים ביצירות הנ"ל. ז.הפיצויים לתובעת 17. 17. סעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים,1924 קובע שבעל זכות יוצרים זכאי לפיצויים על הפרת זכותו בשיעור מינימלי של 10,000 עד 20,0000 ₪ לכל הפרה, ללא הוכחת נזק. זו למעשה זכותו של התובע לבחור פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזקו . קביעה זו נובעת מלשון הסעיף שקובע כדלהלן: "לא הוכח נזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי ביהמ"ש על פי בקשת התובע לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪" . במקרה דנן הוכח שהושמעו 4 יצירות מוסיקליות שונות שנכתבו ע"י יוצרים שונים בזמנים שונים, כך שלפנינו 4 הפרות של 4 יצירות שונות. אציין שהפסיקה קבעה במפורש שישנו חסם עליון וחסם תחתון בפיצויים ואין ביהמ"ש יכול לחרוג מהם לא כלפי מעלה ולא כלפי מטה (ראה ע"א 3616/92 דקל נ' חשב פ"ד נא (5) 337,352). במקרה דנן, הנתבע יכול היה לסיים את כל הפרשה אילו נענה למכתב התובעת אליו מיום 7.2.01 (נספח א' לתצהירי התובעת) והיה משלם לה עבור שנת 2001 סך של 1,280 ₪ (שהוא סכום הכולל מע"מ בתוכו). הנתבע התחכם והתכחש לחובו ותוך זלזול שלח סך של 234 ₪ בטענה שמדובר בתרומה. סכום זה הוחזר לנתבע ע"י התובעת. תחת זאת, אילץ הנתבע קיום הליך ארוך ומורכב. על התנהגות כגון זו כבר נפסק שפיצוי בגובה התמלוגים ברישיון יהיה בבחינת הוצאת "חוטא נשכר" (ראה למשל ע"א 4500/90 הרשקו ואח' נ' אורבוך ואח' פ"ד מט' (1) 419 בעמ' 430 ליד האותיות ד'-ה' ). 18. הגיעה העת שהנתבע ושכמותו יבינו שגזל של יצירה ללא רישיון וללא תשלום תמלוגים הוא כגזל של נכס גשמי. השמעת יצירה של אחר בפומבי מבלי שהאחר נתן רישיון לכך ומבלי תשלום תמלוגים לבעל זכויות היוצרים היא בבחינת גזל יצירה. דווקא בעידן של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו יש להגן על יוצרים ולפצותם בגין הפרת זכויות היוצרים שלהם. יתר על כן, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מגן על זכויות היוצרים לא רק תחת המטריה של "זכויות קניין" אלא גם בא להגן על "היצירתיות" (CREATIVITYׂ). המושג כבוד האדם כולל בתוכו גם את ההגנה על יצירתיות (ראה לעניין המושג "כבוד האדם" בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו את מאמרו של הנשיא ברק "זכויות אדם מוגנות ההיקף וההגבלות" משפט וממשל ב' עמ' 1 ). לדעת הנשיא ברק המושג "כבוד האדם" כולל : "את השוויון,חופש הביטוי, חופש האמונה והדת, חופש היצירה, האסיפה וההתאגדות" (ההדגשה שלי- י.צ.). ללמדך שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו חרת על דגלו הן את ההגנה על הקניין והן את ההגנה על יצירתיות וחובה על ביהמ"ש לתת ביטוי לכך שעה שהוא מגיע למסקנה שהיתה הפרה של זכויות יוצרים. עליו לעשות כן, הן כשהליך פלילי בגין הפרת זכות יוצרים תלוי ועומד בפניו והן כשהליך אזרחי תלוי ועומד. 19. באשר לשאלת הפיצוי הראוי, התובעת ביקשה לפסוק לה את הממוצע הממוצע שבין שתי הקצוות שנקבעו בסע ' 3א' לפקודת זכות יוצרים. אלא שלעניין קביעת הרף העליון או התחתון צריך להתחשב במרכיבים שונים. טול למשל את המקרה שהיה בע"א 4500/90 הנ"ל, שם היה מדובר בהפרה רבת היקף שהתבטאה בהפצת כמות גדולה ביותר של ספרים על פני תקופה ממושכת ביותר. הספרים המפרים זכו להצלחה מרובה בזכות צורתם שהועתקה ובזכות הקטעים שנגנבו, כאשר מכירתם גרמה לתובע נזק רב, הספרים המפרים באותה פרשה גם עיוותו את היצירות וגרמו לתובע צער ועוגמת נפש מרובים. לא זה המקרה שלפנינו. מקרה של הפרת זכויות יוצרים ב-4 יצירות במסעדה כגון זו שהיא נשוא התביעה מצדיקה דוקא את קביעת הרף התחתון למרות התנהגות הנתבע. גם בקביעת הרף התחתון יש כדי לבטא את הנורמות שציינתי לעיל. בהתחשב בנסיבות הנני מעמיד את הפיצוי בגין כל הפרה ע"ס של 10,000 ₪, ובגין כל 4 היצירות בסכום של 40,000 ₪ נכון ל-30 יום מיום קבלת פסה"ד. החלטתי לקבוע את הפיצויים החל מהמועד הנ"ל ולא מיום הגשת התביעה וזאת בהתחשב במצוקה הכלכלית של הנתבע המשתמעת מחומר הראיות. אין לראות בקביעה זו תקדים למקרים אחרים. 20. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת כדלהלן: א. סך של 40,000 ₪ , שישאו ריבית חוקית והצמדה מתום 30 יום מקבלת פסה"ד ועד לתשלום המלא בפועל. ב. את אגרות המשפט שישאו ריבית חוקית והצמדה מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל. ג. בהתחשב בהיקף הטירחה ובכמות כתבי הבי"ד והיקפם, שכ"ט עו"ד ע"ס 6,000 ₪ + מע"מ זכויות יוצרים (הפרת)