הפרת זכויות יוצרים במדגם

להלן פסק דין בנושא הפרת זכויות יוצרים במדגם:

פסק דין

1.     בפני תביעת התובע כנגד הנתבעת לתשלום סך של 400,000 ש"ח וכן למתן חשבונות.

2.     העובדות שאינן שנויות במחלוקת
     התובע הזמין מחברת קונסיה תעשיות בע"מ - חברה סינית (להלן: היצרן) - בקיץ 2001 - מגפי נשים.
     היצרן ייצר על פי הזמנת התובע כ- 7,000 זוגות מגפיים (להלן: המגפיים).
בין היצרן לתובע הוסכם, כי התובע ישלם ליצרן סך של 50,400$ תמורת המגפיים.
על המגפיים הוטבע השם "Key west".
מכולת המגפיים הגיעה לארץ בסוף ספטמבר 2001.
בסוף חודש אוקטובר 2001 חתם התובע על מסמכי ויתור בגין מכולת המגפיים וסגר את מכתב האשראי בבנק.
הנתבעת רכשה את מכולת המגפיים מהיצרן.
הנתבעת מכרה את מרבית המגפיים. המגפיים נמכרו במחיר של 89.99 ש"ח לזוג.
המגפיים נמכרו כשעליהם הכיתוב "Key west" ובקופסאות אדומות עליהן כתוב בגדול "KEY WEST" ובקטן "DOR DAVID".

3.     טענות התובע
     התובע יבואן של מוצרי הנעלה ומנהל עסקו תחת השם "נעלי דור דוד" מאז 1994.
התובע עוסק ביצור ושיווק המותג והשם המסחרי "Key west" - נעלי נשים - משך למעלה מ- 3 שנים (כך נטען בכתב התביעה, ס' 2, אשר הוגש ב- 18.9.02).
למוצרי ההנעלה של התובע ביקוש רב בקרב בעלי חנויות קמעונאיות ברחבי הארץ ולקוחותיהם.
בתחילת שנת 2001, כחלק מהערכות לעונת החורף של שנה זו, החל התובע בעיצוב ויצור קו הנעלה תחת השם "Key west".
התובע הכין סקיצות ותרשימים של מגפי נשים והעבירן ליצרן ביוני 2001.
זמן קצר לאחר משלוח התרשימים, הודיע היצרן שהדוגמאות מוכנות. התובע נסע לסין לבחון אותן. התובע מצא, כי היצרן לא פעל על פי הנחיותיו והורה על ביצוע מספר שינויים במגפיים.
עם שובו של התובע לארץ, הוסכם שהיצרן ייצר עבורו 7,080 זוגות מגפיים בתמורה ל- 50,400$.
מכתב האשראי שפתח התובע הותנה בתנאים שהתייחסו לטיב ולאיכות המגפיים (נספח ג' לתצהיר התובע).
במהלך ייצור המגפיים, נשלחו לתובע דוגמאות נוספות לבדיקה. מדוגמאות אלה הסתבר, כי המגפיים לא תואמים את דרישותיו הספציפיות.
התובע פנה ליצרן, אך זה הודיע שלא ניתן להפסיק הייצור או לתקן אי ההתאמה תוך תהליך היצור. התובע דרש הפחתת המחיר עקב אי ההתאמות והשפעתן על שווי המגפיים בשוק.
המגפיים הגיעו לארץ בסוף ספטמבר 2001, למרות שהוסכם שיגיעו בתחילתו של החודש. במכתבו מיום 27.9.01 דרש היצרן תמורת המגפיים 25,200$ (נספח ד' לתצהיר התובע).
התובע לא הסכים למחיר עקב הפגם במגפיים והאיחור באספקה והורה לעצור התשלום. הוראת התובע לבנק נמסרה ביום 10.10.01 (נספח ה' לתצהיר התובע).
כעבור מספר ימים ביום 18.10.01 שלח התובע הודעה ליצרן כי מוכן לשלם תמורת המגפיים 12,000$ (ר' הוראות התובע לבנק נספח ו' לתצהיר התובע).
בהמשך, ולאחר שיחה עם היצרן בה הוסכם שהתובע ישלם תמורת המגפיים 16,000$ הורה התובע לבנק ביום 21.10.01 לשלוח מכתב מתקן ובו הסכום המוסכם (נספח ז' לתצהיר התובע).
למרות ההסכמות, הודיע היצרן ביום 24.10.01 כי הוא חוזר בו מן ההסכמה ודורש תמורת המגפיים 50,400$, או לחילופין שהתובע יוותר על המכולה.
התובע נאלץ לחתום על מסמי הויתור.
במקביל לחתימה על הויתור, דרש התובע מהיצרן שלא ימכור המגפיים לגורם אחר בארץ, שכן הדבר יגרום לו נזקים.
בנוסף פעל התובע לרישום השם המסחרי "Key west" כסימן מסחרי.
לאחר כחודש נודע לתובע מאחד מסוכניו, כי הנתבעת מוכרת בסניפה באשדוד מגפי נשים הנושאות את השם "Key west" בקופסאות שעליהן מוטבע השם "נעלי דור דוד".
התובע גילה, כי גם בפתח תקווה נמכרים המגפיים, וכי הם נמכרים במחירי סיטונאות, בפחות ממחצית מחירם המומלץ לצרכן - 89.99 ש"ח לזוג.
הנתבעת ידעה על ההתקשרות המחייבת בין היצרן לתובע ובחוסר תום לב, החליפה את מדבקות היבואן של המגפיים באופן שישאו את שמה כיבואן.

עילות התביעה: הפרת זכות יוצרים של התובע במדגמים, הפרת סימן מסחר של התובע, גזל מוניטין, עשיית עושר ולא במשפט, גנבת עין, רשלנות, גרם הפרת חוזה.

נזקי התובע: אבדן רווח צפוי לפי 40 ש"ח לזוג - 283,200 ש"ח; החזרת מוצרים על ידי לקוחות עקב אי אספקת המגפיים, ומלאי שלא נדרש - 125,000 ש"ח; זיכויים עקב החזרת סחורות על ידי לקוחות עם גילוי המחיר בו נמכרו המגפיים על ידי הנתבעת - 100,000 ש"ח; הפסד עקב הורדת מחיר מוצרי התובעת שכבר שווקו - 160,000 ש"ח; הפסד הוצאות ביצור המגפיים - 45,000 ש"ח; ירידה במחיר מוצרי התובע עקב פגיעה במוניטין - 250,000 ש"ח.

4.     טענות הנתבעת
הנתבעת רכשה בשנים שקדמו לתביעה נעליים מהיצרן, שעימו היתה בקשרי מסחר טובים.
ביום 22.10.01 פנה היצרן לנתבעת והציע לה לרכוש מכולת מגפי נשים, אשר לטענת היצרן, המזמין מסרב לקבלם עקב איחור באספקה.
הנתבעת קיבלה ההצעה לאחר שהיצרן אישר כי במשלוח טובין מסוג א' שמקורם בסין וכי הנתבעת רשאית לרכוש הזכויות במשלוח.
הנתבעת שיחררה המשלוח מהנמל והחליפה את מדבקות היבואן לשם הנתבעת.
על המדבקות הופיע השם "נעלי פאולה סחר בע"מ" חברה שלא רשומה ברשם החברות.
הנתבעת פעלה בתום לב על פי מצגי היצרן.
רק ביום 13.1.02 נדרשה הנתבעת על ידי התובע לחדול משיווק הנעליים. עד אותו מועד לא שמעה הנתבעת אודות התובע.
הנתבעת פעלה לאיתור הנעליים במחסניה וחדלה ממכירתן.
הנתבעת אינה מודעת לקיומו של מוניטין לתובע. לא נרשם לזכות התובע סימן המסחר"Key west", וסימן כזה, אם קיים - לא הופר.
התובע ויתר על זכותו לשיווק המגפיים.
הנתבעת נקלעה בתום לב לסכסוך בין היצרן לתובע.
התובע בהתנהגותו הרשלנית גרם לכך שהמגפיים ימכרו בישראל, בכך שלא מנע מהיצרן מכירתן לאחרים.
המגפיים שווקו על ידי הנתבעת כשלושה חודשים לאחר תחילת שיווק הנעלת החורף ועל כן לא ניתן היה לשווקם במחיר של שלהי העונה, מה גם שהמגפיים היו מחומר סינטטי ולא מאיכות מעולה.

5.     מטעמו של התובע העידו התובע, יובל כהן - שהיה בזמן הרלוונטי סוכן מכירות של התובע, וליאת ישראל - בעלת חנות במועד הרלוונטי, שרכשה מוצרי הנעלה מהתובע לעונת חורף 2001 - 2002.

     יובל כהן מסר בתצהירו, כי בחודש דצמבר 2001 פנו אליו מספר לקוחות שלהם מכר מוצרי הנעלה של התובע, והודיעו כי מוצרים הנושאים את השם "Key west" ו"דור דוד" נמכרים על ידי הנתבעת, ב- 99 ש"ח לפריט. הפריטים נמכרו ללקוחות התובע במחירים שבין 75 - 90 ש"ח.
עקב כך, פנו לקוחות רבים לדרוש זיכויים. התובע זיכה הלקוחות שהחזירו הטובין.
בחקירתו הנגדית העיד העד, שהוא הביא ללקוחות את תעודות הזיכוי, וכי היו מצבים שהתובע החזיר להם שיקים (פרוט', עמ' 6 שו' 22-23). עוד העיד, כי היו לקוחות שביטלו הזמנות והסחורה לא סופקה להם (פרוט', עמ' 7 שו' 2).

ליאת ישראל מסרה בתצהירה שלעונת 2001 - 2002 רכשה מהתובע מוצרי הנעלה שנשאו השם "Key west" בעשרות אלפי שקלים. המוצרים נמכרו במחיר שבין 200 - 300 ש"ח ונמכרו יפה. בחודש דצמבר פנתה לעדה לקוחה וטענה שאותן נעליים נמכרות בנתבעת ב- 99 ש"ח.
לאחר מספר ימים התלוננה לקוחה נוספת. העדה החזירה לתובע את הטובין שנותרו אצלה.
בחקירתה הנגדית העידה העדה, כי מכרה נעליים שנשאו את השם "Key west" בעונה נשוא המחלוקת ובעוד עונה. לאחר מכן הפסיקה (פרוט', עמ' 23 שו' 12-13).
לשאלה אם לקוחות הגיעו לחנות וביקשו "Key west" השיבה העדה: "לא. ביקשו דגם מסויים".

6.     בסיכומיו טען ב"כ התובע כי יש לחייב הנתבעת בנזקיו בעילות של גרם הפרת חוזה (ר' סעיף 4 לסיכומים), רשלנות (ר' סעיף 6 לסיכומים) ועשיית עושר ולא במשפט (ר' סעיף 7 לסיכומים).
     נראה כי העילות הנוספות שפורטו בכתב התביעה - נזנחו.

7.     לפני שאדון בעילות שנטענו בסיכומים המפורטות לעיל, אתייחס בקצרה לעילות הנוספות שנטענו בכתב התביעה, ונזנחו - בצדק:
     הפרת זכות יוצרים של התובע במדגמים - אין טענה, כי דגמי הנעלים של התובע נרשמו כמדגם. על כן לא חלה עליהם הגנת פקודת הפטנטים והמדגמים. התובע אינו זכאי להינות מהגנה לפי חוק זכויות יוצרים 1911 מאחר וחוק זכויות יוצרים שולל הגנת זכויות יוצרים מכל פריט או חפץ הראוי להירשם כמדגם, סעיף 122 לחוק זכויות יוצרים, 1911 (ר' ש. פרזנטי דיני זכויות יוצרים, כרך ד' מהד' שניה מורחבת ומעודכנת תש"ס בע"מ 440-442).

     הפרת סימן מסחר של התובע - אין חולק, כי המגפיים שווקו לשוק תחת סימן המסחר הנטען של התובע "Key west" ותחת שמו - "דור דוד".
     בע"א 471/70 י.ר. גייגי ס.א. (J.A. GEIGY S.A.) נ' פזכים בע"מ פ"ד כד(2) 705 נקבע: "הדין הוא שאין אדם מפר את זכותו של בעל סימן מסחר לשימוש בלעדי בסימנו כשהוא משתמש בו בקשר ל"סחורה האמיתית", דהיינו, לסחורתו של בעל הסימן... סחורתו של בעל הסימן, שנפלה לידיים בלתי-מוסמכות או בלתי-נאמנות, אין הסימן מגן בפני השימוש בסימן לגבי סחורה כזאת. בשימוש כזה אין הטעיה."

     מעבר לנדרש אציין, כי אין מחלוקת, כי הסימן המסחרי הנטען לא היה רשום על שם התובע במועד הרלוונטי. על פי סעיף 46 א. לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב - 1972 "סימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן... " ואולם סעיף 59 (ב) לפקודה מסייג וקובע, כי לעניין הפרת סימן מוכר (דבר שלא הוכח בענייננו), שאינו רשום, הסעד העומד לתובע הוא צו מניעה בלבד, להבדיל מסעד הפיצויים העומד לבעל הסימן הרשום.

     גזל מוניטין / פגיעה במוניטין - בעניין עוולת גניבת העין נדונה השאלה כיצד מוכיחים קיומו של מוניטין. בענין זה נהוג להשתמש בפסיקה במבחני עזר לקיומו של מוניטין, כמו הוכחת מכירות רבות, או ממושכות, או סקרי דעת קהל (ר' קלדרון "חיקויים מסחריים בישראל" בהוצאת קלדרון ספרי משפט, 1996 בע"מ, עמ' 336).
     על התובע להוכיח, כי הסימן או המוצר: "רכשו להם הוקרה והכרה בקרב ציבור הצרכנים, אשר התרגל לזהות בעזרתם את עסקו או סחורתו של התובע" (ר' ע"א 471/98 סאלם נ' ענתר פ"ד נד(2) 681 עמ' 691).
בראיות שהובאו בפני לא הובאה ראשית ראיה לקיומו של מוניטין כלשהו למוצרי התובע. עדת התביעה דווקא העידה בעניין זה ומסרה, כי לא היו לקוחות שהגיעו לחנות וביקשו נעל של "Key west". ממילא אין לתובע עילה של גזל או פגיעה במוניטין בהיעדר הוכחה לקיומו של כזה.

     גניבת עין - העוולה של גניבת עין מוגדרת בסעיף 59 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]:
     "מי שגורם, או מנסה לגרום, על ידי חיקוי השם, התיאור, הסימן או התווית או בדרך אחרת, שטובין יחשבו בטעות כטובין של אדם אחר, עד שקונה רגיל עשוי להניח שהוא קונה טובין של אותו אדם הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם; אך אין אדם עושה עוולה רק על ידי שהוא משתמש בשמו למכירת טובין."
     בענייננו השם והסימן של התובע בטובין - לא שונו. ממילא לא גרמה הנתבעת שטובין שנמכרו על ידה יחשבו בטעות כטובין של אחר, ויסודות העוולה לא התקיימו.

8.     גרם הפרת חוזה
     עוולה זו קבועה בסעיף 62 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כדלקמן:
     "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הרי הוא עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אלא שהאדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם כן סבל על ידי כך נזק-ממון."
     לטענת התובע, הוכח שבינו לבין היצרן נקשר הסכם מחייב ביחס למשלוח מגפיים. היצרן חזר בו מההסכם עקב הצעת הנתבעת מיום 24.10.01 לרכוש ממנו את המגפיים תמורת 5$ לזוג. לצורך יסוד ה"גרימה" אין חשיבות לשאלה אם הנתבעת היתה מציעה או ניצעת. די שיש קשר סיבתי בין פעולותיה לבין הפרת ההסכם על ידי היצרן. גם יסוד ה"ידיעה" הדרוש לעוולה מתקיים בנתבעת. מעדותה של גב' אמסלם, עדת ההגנה, עולה שהיתה ערה לאפשרות שמעשיה יובילו להתערבות בחוזה אחר, לכן בררה זהות היבואן המקורי. עצם מציאות המכולה בארץ חייב הנתבעת להיות ערה לאפשרות שמעשיה יגרמו להתערבות בחוזה אחר. הנתבעת התעלמה מקיומו ומזכויותיו של התובע, ופעלה מתוך מניעים עיסקיים ובצע כסף.
     עד כאן טענות התובע.

     דיון
     תנאי ראשון להתהוות העוולה הנטענת בענייננו הוא קיומו של "חוזה מחייב כדין" בין התובע ליצרן.
מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה ולתצהיר התובע נלמדות העובדות הבאות - ביום 17.6.01 ביקש התובע לפתוח מכתב אשראי לטובת היצרן על סך 50,400$ בו פורטו "תנאים נוספים" - תנאים לקבלת הסחורה (נספח ג' לתצהיר).
ביום 28.9.01 (יום הגעת המכולה לארץ) שלח הבנק של היצרן דרישה לבנק התובע, לפיה היצרן מעמיד את החשבון על סך 25,200$ לסילוק מלא של חשבון המכולה (ר' נספח ד' לתצהיר).
ביום 10.10.01 הורה התובע לסניף הבנק שלו להוציא טלקס סירוב תשלום לנ"ל (ר' נספח ה' לתצהירו). התובע חתום על המסמך. המסמך נשלח מסניף בנק התובע ליס"ח מרכז - לביצוע.
ביום 18.10.01 פנה שוב בנק התובע ליס"ח מרכז, ושם נכתב: "הלקוח סנדרוסי יוסף ניסים ו/או חמודה - נעלי "דור דוד" בתאום עם הספק בחו"ל מוכן לקבל ההסתייגויות בק"ע א.ד. מס 34959/06 אך ורק אם הספק יוריד את התשלום ל- 12,000$ בלבד." נציג התובע חתום על המסמך.
ביום 21.10.01 שוב פניה של סניף בנק התובע ליס"ח להוציא טלקס לחו"ל ושם נכתב: "בהמשך למו"מ בין הלקוח לספק בק"ע הא.ד. שבנדון, הלקוח מוכן לקבל את ההסתייגויות אם הספק יוריד התשלום ל- 16,000$ בלבד." התובע חתום על המסמך (ר' נספח ז' לתצהיר).
בעקבות הוראה זו יצא הטלקס מיום 22.10.01 שצורף אחרי נספח ז' לתביעה בו הודעת בנק התובע לבנק היצרן בו נכתב בין היתר:
"Please be advised that applicant is willing to take up discrepant documents presented by you under above refrences provided that payment amount will be SD. 16,000 - only according to agreement between the applicant and the beneficiary."

     ביום 24.10.01 השיב בנק היצרן לבנק התובע כי היצרן משיב על כנו את סך החשבון המקורי בסך 50,400$ וכי על התובע לשלם סכום זה עד 27.10.01 שאם לא כן, יחשב הדבר כוויתור על הטובין (ר' נספח ח' לתצהיר).
     התובע טען בתצהירו, כי לאחר הצעתו לשלם ליצרן 12,000$ התקיימה ביניהם שיחה טלפונית ובה הוסכם, שהתובע ישלם תמורת המגפיים סך של 16,000$. בהתאם, העביר התובע הוראות לבנק לצורך השלמת שחרור המכולה. התובע מפנה להוראותיו לבנק - נספח ז' לתצהיר. לטענתו, חזר בו היצרן מההסכמות במפתיע ודרש את הסכום המקורי בסך 50,400$.
בעניין השיחה הטלפונית בה הוסכם על תשלום בסך 16,000$ קיימת רק עדות התובע.

לטעמי, לא יכול להיות ספק, כי עם הגעת המכולה לארץ, לא היתה עדיין הסכמה וגמירות דעת בין הצדדים באשר לסכום התמורה. עם הגעת המכולה, היו חילופי דברים בין הצדדים. היצרן דרש 25,200$. התובע הוציא מכתב סירוב. לאחר מכן הציע התובע לשלם 12,000$ - אין ראיה לקיבול על ידי היצרן. בהמשך מציע התובע 16,000$ - זו גם לשון ההוראה לבנק, נספח ז' לתצהיר "הלקוח מוכן לקבל את ההסתייגויות אם הספק יוריד את התשלום ל- 16,000$ בלבד." (הדגשה שלי - מ.נ.) הטלקס נספח ז' שיצא נובע מהוראות התובע לבנק, ובהוראות אלה מדובר בהצעה נוספת של התובע.
בתשובה לטלקס נספח ז' נשלחה הודעת בנק היצרן כי הוא משיב על כנו את המחיר המקורי.
אני סבורה שמהמובא לעיל עולה, כי להצעת התובע לתשלום סך של 16,000$ בגין המכולה לא היה קיבול- היא נדחתה על ידי היצרן.
על כן לא היתה הסכמה מחייבת בין הצדדים, כי ישולם סך 16,000$. כל שהוכח הוא, שהתובע הציע 16,000$.
מהשתלשלות הדברים שהובאה, נראה לי כי פני הדברים היו כאלה שקצה נפשו של היצרן בסחבת שנקט התובע כלפי היצרן מאז הגעת המכולה (מ- 28.9.01 ועד ליום 18.10.01 - בהצעת הרכישה תמורת 12,000$) ובניסיונו לקצץ באורח מוגזם בסכום התמורה, כך שלא היה מעוניין עוד בהתקשרות עימו. הדברים עולים מנוסח המכתב של היצרן לנתבעת ומרוחו, שנשלח עוד ביום 22.10.01, סומן נ/3, שם נכתב בין היתר:

"WE HV A BIG PROBLEM NEED YR HELP.
WE HV A LADIES BOOTIES 1x20' CONTAINER IN ISREAL NOW, DUE TO OUR LATE SHIPMENT, OUR CUSTOMER REFUSED TO RELEASE THE CARGO AS THEY MISSED THE WINTER SEASON. WE HV PAID THE TRANSPORTATION COST.

AFTER DISCUSSED WITH MY BOSS, HE WANTS YR HELP TRY TO SELL IN ISREAL IN CHEAPER PRICE. WE AUTHORIZE ALL THE RIGHTS TO YR COMPANY TO SELL THE GOODS, HOW MUCH YOU WANT TO SELL, GO AHEAD!!!

IF CAN SOLD ALL, PLS DEDUCT ALL YR CHARGES. IF LUCKY, IT STILL HV MONEY, PLS T/T BACK TO OUR COMPANY. IF NO, OK NO, PROBLEM. BECAUSE WE FULLY TRUST OUR BEST BEST CUSTOMER - DVORA.

ON THE OTHER HAND, IF YOU DON'T WANT TO SELL THEM IN ISRAEL. WE WILL ARRANGE THE CONTAINER SHIP BACK TO HONG KONG BUT MUST NEED YR HELP AS IT MUST HAS ANY CUSTOMER TO SIGN THE RETURN DOCUMENT IN ISREAL FOR CARGO RETURN.

THEREFORE, WE WILL CHANGE THE CONSIGNEE TO YR COMPANY, PLS HEPL US TO DO THIS RETURN PROCEEDS.

LOOKING FORWARD TO HEAR YR REPLY AND HELP."
ממכתב זה עולה, כי היצרן גמר בדעתו שלא להמשיך בקשר עם התובע ולמכור המכולה לנתבעת או לחילופין להחזירה לסין.

מסקנתי היא, שלא הוכח קיומו של "חוזה מחייב כדין" בין התובע ליצרן, ועל כן לא יכולה בנסיבות אלה, לקום עילת תביעה בעוולה של גרם הפרת חוזה.

9.     רשלנות
     התובע טוען, כי הנתבעת ביצעה כלפיו עוולת רשלנות בכך שלא נקטה פעולות לברר אם התובע ויתר על זכויותיו במגפיים, ובכך שמכרה המגפיים תחת שמו המסחרי של התובע ובמחירים נמוכים באופן משמעותי ובכך שגרמה לתובע נזק.
אין מחלוקת כאמור, כי על המגפיים היה מוטבע הסימן "Key west" וכי המגפיים הועברו לנתבעת בקופסאות עליהן רשום "DOR DAVID" וכן "Key west".

מ- נ/2 ברור, כי היצרן סיפק לנתבעת את המידע כלדקמן:
מכולת המגפיים נמצאת בארץ, המכולה נשלחה ללקוח של היצרן בארץ, שמסרב לשחרר הסחורה עקב איחור באספקה.
מעדותה של הגב' אמסלם עולה, כי הנתבתע עבדה עם היצרן בשתי עונות קודמות לעונה נשוא התביעה (פרוט', עמ' 25 שו' 22); היצרן הציע לנתבעת לקנות את המגפיים, הנתבעת הציעה לו 5$ לזוג (פרוט', עמ' 26 שו' 17-19). הוסכם שהתשלום יבוצע לאחר מכירת הסחורה (שם, שו' 21).
העדה אישרה בחקירתה, כי הנתבעת נענתה להצעה, כי היה לה צורך במגפיים וזו היתה הזדמנות (פרוט', עמ' 27 שו 25). עוד אישרה שההצעה היתה אטרקטיבית, שכן הבטיחה רווחים ללא סיכון (פרוט', עמ' 28 שו' 1). העדה סייגה התשובה בכך שלאחר שראתה הסחורה, זה לא כך (ר' שם). העדה מסרה, כי היצרן לא מסר לנתבעת את שם המזמין, והנתבעת לא שאלה (פרוט', עמ' 28 שו' 22-25). כמו כן טענה, כי לא ביצעו כל פעולות לברר שקיים ויתור של מזמין הסחורה, שכן קיבלו הכל מהיצרן (פרוט', עמ' 32 שו' 1). העדה אישרה, כי הנתבעת לא ניסתה ליצור קשר עם היבואן ששמו הופיע על המדבקות שהיו על המגפיים (פרוט' עמ' 34 שו' 9).
העדה מסרה, כי המגפיים הגיעו לחנויות ב- 22.11.01 (פרוט', עמ' 29 שו' 5), לאחר תהליך השחרור מהמכס. מחיר הסחורה נקבע לפי אחוז רווח מסויים (פרוט', עמ' 35 שו' 29). המחיר של המגפיים נקבע בהתחשב בכך שהם התקבלו בסוף העונה והנתבעת רצתה למכור אותן (פרוט', עמ' 37 שו' 1).
הנתבתע לא ביררה דבר לגבי השמות שעל המגפיים (פרוט', עמ' 38 שו' 13). נמכרו כ-6,000 זוגות מגפיים בחודש עד חודש וחצי (פרוט', עמ' 39 שו 8-9). טרם שולם ליצרן סכום כלשהו, הוסכם שיחכה עד סיום ההתדיינות (פרוט', עמ' 39 שו 22-23).

האם התקיימו בענייננו יסודות עוולת הרשלנות -
סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע, כי מי שהתרשל כלפי אדם שביחס אליו מוטלת עליו החובה שלא לנהוג כפי שנהג - הוא רשלן.
הגורם ברשלנותו נזק לאחר - מבצע כלפיו עוולת רשלנות.
מקור החובה לעניין עוולת הרשלנות קבוע בסעיף 36 לפקודה - "מבחן הציפיות". הפעלתו של מבחן הציפיות נעשית, על פי ההלכה הפסוקה, בשני מישורים - ראשית נבדקת חובת הזהירות המושגית, דהיינו "אם הסוג הכללי, אליו משתייכים המזיק, הניזוק, הפעולה והנזק עשויים להקים חובת זהירות" (ר' ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל פ"ד לה(1) 769 בעמ' 776). ושנית - "חובת הזהירות הקונקרטית" - דהיינו, אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, חב הנתבע חובת זהירות לתובע.

חובת הזהירות המושגית - "קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (OUGHT) לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו ... הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה ... שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו... במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטיגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל)." (ר' ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113, בעמ' 123).

בענייננו עניין לנו במתחרים בשוק הנעליים. אפשר לקבל, כי קיימת חובת זהירות מושגית בין צדדים כאלה, דהיינו שיש "יחסי רעות" בין מתחרים כנ"ל באופן שמן ההיבט העקרוני יכול מתחרה בשוק לצפות לנזק שהוא עשוי לגרום למתחרהו.
ואולם - בחובה מושגית לא די. לקיומה של עוולת הרשלנות יש לקבוע גם כי קיימת חובת זהירות קונקרטית, בנסיבות העניין המיוחדות של המקרה, בגין הנזק הספציפי שהתרחש.
חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת כאמור אף היא על פי מבחן הציפיות "השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופיה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפייה בפועל, אין חובת זהירות... השאלה השנייה היא נורמאטיבית באופיה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי.
בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי)... אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו." (ר' שם בעמ' 125-127).

בענייננו - יכולה היתה הנתבעת לצפות (פיזית) אפשרות שמכירת המגפיים במחירים שונים מהם נמכרו על ידי היבואן, יכולה להיות לה השלכה על מכירות של מגפיים אחרים של אותו יבואן - אם יש כאלה בשוק. אני סבורה, כי על הנתבעת היה לצפות אפשרות להתרחשות נזק כזה גם במישור הנורמטיבי מאחר ואין מדובר במקרה רגיל של הזמנת מגפיים על ידי הנתבעת והתחרות בשוק החופשי, אלא בנסיבות חריגות.
משהגיעה לידי הנתבעת הצעה לרכישת מגפיים שלטענת היצרן "סורבו" על ידי המזמין - הלקוח בארץ הוא התובע, היה על הנתבעת לברר עם היצרן טיב ההתקשרות שלו עם התובע, האם מדובר במגפיים סצפציפיים שהוזמנו על ידי המזמין, האם מדובר במזמין שמשווק תוצרת אחרת דומה בשוק בישראל, האם יש בשוק בארץ תוצרת אחרת שעליה מוטבע השם "Key west" או שמיוחס לה השם "דור דוד". כמו כן היה על הנתבעת, לנסות ליצור קשר עם היבואן, שפרטיו הופיעו על הנעליים, ואשר הוחלפו על ידה, על מנת לברר נסיבות היבוא.

מעדותה של הגב' אמסלם עולה, כי שום בירור כאמור לא בוצע על ידי הנתבעת. על כן אני קובעת, כי הנתבעת לא נקטה כל אמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק, ובכך הפרה הנתבעת חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע.

הנתבעת חייבת בעוולת רשלנות, אם מעשיה גרמו נזק לתובע. זהו התנאי השלישי לאחריות בעוולת רשלנות.
התובע כזכור טען לנזקים שונים כמפורט בסיפא של סעיף 3 לפסק דין זה - לעיל.
התובע טען לאבדן רווח צפוי ממכירת המגפיים - נזק כזה לא נגרם עקב מעשיה הנטענים של הנתבעת. כפי שקבעתי לעיל, אבדן הרווח נגרם עקב כך שלא נקשר חוזה מחייב בין היצרן לתובע לרכישת המכולה, ואיננו בעטיה של הנתבעת.
התובע טען להפסד הוצאות שהוציא ביצור המגפיים - גם נזק זה לא נגרם בעטיה של התובעת, מאותו נימוק שלעיל.
התובע טען להחזרת מוצרים עקב אי אספקת המגפיים ומלאי שלא נדרש. הסברו של התובע: "יש מגף שהוא יום יומי, מגף לערב, אני עובד על קולקציית נעלי ערב, נעליים ליום יום, שטוחות, גבוהות. המוצר הזה היה חסר לי בקולקציה, כפלטפורמה, כנעליים שהולכים בהם ביום יום, כדי למכור ולהשלים את כל מה שאני מוכר ללקוח. לקוח בא אלי כמו לסופר. הוא רוצה עגבניות, תפוחים, סוגי נעליים שונים. אם אין סוג אחד יכול להיות שהלקוח ילך למישהו אחר ויקנה שם הכל" (פרוט', עמ' 21 שו' 21-25).
כאמור, לא נקשר הסכם מחייב בקשר למגפיים בין היצרן לתובע. על כן ללא קשר לנתבעת, היה חסר התובע את הפריט הנטען. על שום כך אני קובעת, שגם בין נזק זה לבין הפרת חובת הנתבעת אין קשר סיבתי.

נזקים נוספים להם טוען התובע - זיכויים עקב החזרת סחורה על ידי לקוחות עקב גילוי המכירות במחיר נמוך אצל הנתבעת (100,000 ש"ח), הפסד עקב הורדת מחיר מוצרי התובע שכבר שווקו (160,000 ש"ח), ירידה במחיר מוצרי התובע עקב פגיעה במוניטין (250,000 ש"ח).
אני מקבלת שהנזקים הנטענים - אם אקבע להלן לאחר בחינת העובדות כי אכן הוכחו - נגרמו עקב הפרת חובת הזהירות של הנתבעת.

להלן אבחן הנזקים הנטענים כסידרם:
זיכויים עקב החזרת סחורה על ידי לקוחות - העד כהן מסר בתצהירו, כי עם גילוי המכירות על ידי הנתבעת, פנו לקוחות רבים לדרוש זיכויים והתובע זיכה אותם (סעיפים 9-10 לתצהיר). לתצהיר העד לא צורפו אסמכתאות כלשהן. גם בחקירתו הנגדית חזר העד על הגירסה - ללא כל אסמכתאות.
עדת התביעה ליאת ישראל טענה שעקב מכירות הנתבעת, החזירה לתובע סחורה שנותרה אצלה. גם עדה זו לא הביאה כל אסמכתאות לטענתה, וגם לא ברור מעדותה כמה סחורה נותרה אצלה - והוחזרה לתובע.
התובע צירף לתצהירו את נספח יג' - שבע חשבוניות זיכוי בגין החזרות של לקוחות, לטענתו - עקב מכירות הנתבעת. התובע טוען שמדובר ב"העתקים מדגמיים של חשבוניות". התובע לא נחקר על החשבוניות נספח יג'. על כן טענתו בקשר אליהן, כי הוציאן בגין החזרות עקב מכירות הנתבעת - לא נסתרה.
סך החשבוניות מגיע ל- 49,523 ש"ח (כולל מע"מ) וזהו נזקו המוכח של התובע בגין זיכויים שהוציא.
טענת התובע, כי נזקו עקב זיכויים עומד על 100,000 ש"ח לא הוכח מעבר לסכום החשבוניות כאמור, והיא נדחית.

הפסדים עקב הורדת מחיר מוצרי התובע שכבר שווקו - בעניין זה נטענה טענה בעלמא של התובע בלבד. לא הובאה בעניין זה כל ראייה. על כן התביעה בגין הפסדים אלה - נדחית.

ירידה במחיר מוצרי התובע עקב פגיעה במוניטין - גם כאן מדובר בטענה בעלמא שלא הוכחה. כפי שנקבע לעיל, לא הוכח קיומו של מוניטין למוצרי התובע. על כן התביעה בגין נזקים אלה - נדחית.

10.     עשיית עושר ולא במשפט
התובע עותר לפיצוי בגין אובדן הרווח הצפוי ממכירת המגפיים. כפי שהוסבר לעיל, אבדן רווח זה אינו נובע מגרם הפרת חוזה - שנקבע שלא היתה כאן, ולא מרשלנות הנתבעת - שכן זהו איננו נזק שנגרם עקב הפרת חובת הזהירות של הנתבעת.
יש לבחון האם זכאי התובע לאבדן הרווח הצפוי הנטען, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

"הדגש בנזיקין הוא על הנזק של היוצר (התובע באותו עניין - שלי מ.נ.), והשאלה הינה, בין השאר, אם מטרות הנזיקין בכלל ועוולת הרשלנות בפרט, יתקיימו אם תוכח אחריות זאת. שונים פני הדברים לעניין חובת ההשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אין לנו עניין בנזקו של היוצר, אלא בהתעשרותו של המפר (ראה ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633, 641; ע"א 126/89 מפרק קופל תורס בע"מ נ' חברת מלונות דן בע"מ פ"ד מו (3), 441, 453). הדגש הוא על התעשרותו של המפר" (ר' רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה ואח' נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ ואח' פ"ד נב(4) 289 בעמ' 473) (להלן: פרשת א.ש.י.ר) (ההדגשות שלי - מ.נ.).
מהאמור ברור, כי התובע אינו זכאי בעילה זו של עשיית עושר ולא במשפט לאבדן הרווח הצפוי שלו, אלא לכל היותר להשבת הרווח של הנתבעת.

חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979 (להלן: החוק) קובע בסעיף 1(א) שבו: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן- הזוכה) שבאו לו מידי אדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה."

העניין שלפני מעלה השאלה האם מכירת מוצרי התובע על ידי הנתבעת תוך הצגתם כמוצרי התובע - בהיעדר קניין רוחני לתובע במגפיים, על פי דיני הקניין הרוחני - מקנה לתובע זכות להשבה על פי החוק.

הוראת סעיף 1 לחוק מעמידה שלושה תנאים לתחולתה:
קבלת נכס או שירות או טובת הנאה - התעשרות.
ההתעשרות באה לזוכה מהמזכה.
ההתעשרות נתקבלה "שלא על פי זכות שבדין".

     ד. פרידמן בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א' מהד' 2 בעמ' 64 מביע דעתו לעניין החלת סעיף 1 לחוק כדלקמן:
"השיקולים בהחלת העקרין הכללי כוללים את עצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעולה שמכוחה זכה הנתבע ברווח." (ר' עמ' 64).

     תנאי ההתעשרות שלא על פי זכות שבדין מתקיים אם ההתעשרות נעשית תוך הפרת חוזה, ביצוע עוולה, או פגיעה בקניין - דהיינו כשקיים "דין חיצוני" שהפרתו מקיימת הדרישה.
כמו כן, הוכרה בפסיקה התעשרות שלא על פי זכות שבדין שמקורה בדין "פנימי" - פנימי לדיני עשיית עושר שהפרתו מצדיק הזכות להשבה (ר' פרשת א.ש.י.ר. עמ' 462).
בפרשת א.ש.י.ר. נדונה, בין היתר, השאלה מהו אותו דין "פנימי" שעם הפרתו יחשב הזוכה כמתעשר שלא על פי זכות שבדין.
כב' הנשיא ברק מביא בעניין זה את הפסיקה וכן את דברי המלומדים, ואלה בתמצית העקרונות: הדין "הפנימי" מבוסס על טיב התנהגות הנתבע (מפנה לספרו של ד. פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט). התעשרות שאינה כדין, היא כזו הנוגדת את תחושת הצדק, המצפון והיושר. מבחני הצדק והיושר אינם משקפים תפיסות אובייקטיביות של שופט זה או אחר אלא את תחושת הצדק הרווחת בחברה הישראלית שעל פיה לא יוצא חוטא נשכר.
"השאלה היא כיצד מן הראוי להתנהג בשוק הרעיונות והנכסים. אמת המידה הינה אובייקטיבית. היא אינה אלטרואיסטית. היא משקפת את שנתפס אצלנו כראוי בהתנהגותו של אדם הדואג לאינטרסים של עצמו ושאינו מחוייב להקריב עצמו למען זולתו" (פרשת א.ש.י.ר. בעמ' 466).
על בית המשפט למצוא נקודת האיזון הראויה לחובת ההשבה.
"נקודת האיזון הראויה חייבת להתבסס על אופי התנהגותם של הצדדים וטיב פעילותו של הנהנה (ר' פרידמן, שם, עמ' 46). התנהגותו של המפר צריכה להיות כזו שתוביל למסקנה - מנקודת המבט של רגש הצדק והיושר - כי אמת המידה להתנהגות ראויה בין הצדדים מחייבת השבת ההתעשרות. השופט מצא איפיין התנהגות זו כהתנהגות "פגומה ופסולה" או "כתחרות פרועה" (פרשת סודהגל, עמ' 478, 479). השופטת שטרסברג-כהן הפנתה את תשומת הלב להתנהגות המהווה "ביטוי לדרישות ההגינות ותם הלב ביחסים בין בני אדם גם במסגרת יחסי מסחר" (פרשת עלית, עמ' 804). לאיפיונים אלה אני מסכים. אכן לדעתי, המאפיין את התנהגות המפר בסוג המקרים שלפנינו, הוא כי התנהגות זו נתפסת בעיני החברה הישראלית כהתנהגות שאינה הוגנת, כתחרות לא הוגנת. זו התנהגות שניתן לומר עליה, כי היא נוגדת מידות של מסחר הוגן" (ר' שם, בעמ' 473).
כב' הנשיא בפרשת א.ש.י.ר. מתריע, כי יש להפעיל את מבחן "הצדק וההגינות" במשנה זהירות, שכן קיים חשש כי המסגרת תפרץ וכל מה שהוא חוקי על פי דין יתפס כבלתי חוקי לצרכי השבה.

ולענייננו. התובע השקיע בתכנונו של מוצר - מגפייים. אין לו קניין רוחני במוצר. הנתבעת קיבלה לידיה את המגפיים, לאחר שהתובע והיצרן לא הגיעו לעמק השווה בעניין התמורה שישלם התובע ליצרן עבורן. הנתבעת מכרה את המגפיים וזכתה לרווחים במכירותיה. האם קיים דין "פנימי" המייצג את תחושת הצדק הרווחת בחברה הישראלית, המחייב הנתבעת בהשבת רווחיה לתובע.

מהראיות שהובאו בפני שוכנעתי, במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, כי הנתבעת לא פנתה ליצרן לרכישת המכולה, אלא היצרן הוא שפנה אליה בהצעה לרכישת המכולה. טענת התובע באשר ליזמת הנתבעת נטענה בעלמא והוא הודה שהיא בגדר השערה בלבד (ר' פרוט', עמ' 8 שו' 29). בפניה נאמר, כי היבואן המקומי מסרב לקבל הסחורה. בנוסף התבקשה הנתבעת, לחילופין, לסייע ליצרן בהשבת המכולה לסין.
מפניית היצרן לתובעת השתמע כי אין כל מו"מ עם היבואן בארץ, וכי שאלת רכישת המגפיים על ידו איננה עומדת כלל על הפרק. הנתבעת ראתה בהצעה, לאחר שזו נבדקה על ידה, בגדר הזדמנות עיסקית ועל כן קיבלה הצעת היצרן. הנתבעת התחייבה לשלם ליצרן 5$ לזוג מגפיים (7,000x5=35,000$) דהיינו כפול ממה שהיה מוכן התובע לשלם עבור המגפיים בהצעתו האחרונה, לפי הערכתו את טיבה וסיכוייה בשוק. לא הוכח בפני וגם לא נטען, כי הצעת הנתבעת עמדה על הסכום האמור כדי להתחרות בהצעת התובע וגם לא הוכח כי הנתבעת ידעה באותו שלב מה היו הסכומים שהוחלפו בין היצרן לתובע. יותר מכך - אני סבורה שאילו ידעה הנתבעת על חילופי הדברים, לא היתה מציעה ליצרן יותר מ- 25,200$ שזהו סכום בו היה מוכן למכור המכולה לתובע.
אליבא התובע - במועד ההתקשרות - רכשה הנתבעת סחורה פגומה במחיר שאינו כדאי.
בנסיבות אלה, אינני סבורה, כי התנהגות הנתבעת חורגת מהתנהגות של גוף סביר המנהל עסקים למטרות רווח, ואשר אינו חייב ב"חובת אלטרואיזם" כלפי גופים אחרים הפועלים בשוק. לא נראה לי, כי מדובר בהתנהגות המתאפיינת בתחרות פרועה או בחוסר הגינות. אפילו היתה התרשלות בהתנהגות הנתבעת, כפי שפורטה לעיל במסגרת עוולת הרשלנות, זו אינה מגיעה כדי התנהגות פסולה או בלתי הגונה.

מעבר לדרוש אציין, כי דווקא תביעת התובע בעניין זה נראית בעיני בעייתית. התנהגות התובע מול היצרן אינה מצטיינת בתום לב, לאור הסחבת שנקט כלפיו בתשלום מאז הגעת המכולה, ונסיונו להוריד את מחיר הסחורה, כשהיא כבר מצויה בארץ. התובע העריך שווי המגפיים ב- 16,000$ לכל היותר. עקב שיקולים של כדאיות העיסקה, ויתר על המכולה. הנתבעת העריכה את השוק אחרת. מהעובדות עולה, כי היצרן לא היה מוכן בשום שלב למכור לתובע את המכולה בסכום היורד מ- 25,200$. הנתבעת התחייבה לשלם עבור המגפיים פי שניים מהצעת התובע - לפי מכירות בפועל. בדיעבד, לאור המכירות, מסתבר, כי היא אכן העריכה נכון את השוק - בניגוד לתובע.
אינני סבורה, כי יש מקום להעניק לתובע את פירות ההתנהלות העסקית של הנתבעת, מקום שהתובע נכשל בהתנהלותו שלו.

לעניין התנהגות הנתבעת יש לציין, כי הנתבעת אספה את המגפיים מן המדפים עם קבלת הודעת התובע, נספח ב' לתצהיר הגב' אמסלם. טענה זו לא נסתרה. תביעת התובע ככל שעניינה היה צו מניעה להפסקת שיווק המגפיים ולמינוי כונס נכסים לתפיסתם נמחקה בכפוף להתחייבות הנתבעת שלא יעשה שימוש במגפיים שנותרו במלאי עד להכרעה שיפוטית.
סוף דבר
אני מחייבת הנתבעת לשלם לתובע סך של 49,523 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום כל אחת מחשבוניות הזיכוי נספח יג' לתצהיר התובע ועד ליום התשלום בפועל.
אני מחייבת הנתבעת בהוצאות עדי התביעה, ובשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ.
אינני פוסקת סכום האגרה לתובע. מתוצאות הדיון ברור, כי סכום התביעה היה מופרז, וכי מרבית התביעה לא הוכחה.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון