גניבת עין של פטנט

האם ניתן לשלול את האפשרות לחסות בצל ההגנה שמעניקה העוולה של גניבת עין, לאחר שנרשם פטנט ? לטענת הנתבעים משפג הפטנט אין לזכויותיה של התובעת הגנה אחרת, שכן זו משמעותו של חוק הפטנטים ששני צדדים לו. כל עוד כשירה האמצאה לרישום והיא רשומה הרי היא מוגנת על ידי הפטנט. נטען כי משהתפוגג הרישום מטעם כלשהו, נותרת האמצאה חסרת הגנה וחפשיה לשימוש הכל, שכן על פי גרסה זו מוכן המחוקק לגרוע מנחלת הכלל ולהגן על ייחוד זכותו של בעל הפטנט, רק בהתקיים התנאים שנקבעו בחוק להיותו של הפטנט רשום. משאין מתקיימים התנאים לרישומו של הפטנט פוקע המונופולין של בעל האמצאה על פי חוק הפטנטים, ואין הוא יכול לעקוף את הוראותיו של חוק הפטנטים על ידי שיבוץ עניינו במסגרתה של העוולה של גניבת עין או במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. נפסק כי גם לו נטה לבי לאותה גישה המייחסת משקל יתר להוראות החקיקה והמעניקה משקל יתר לתחרות, אין זו דרכו של המשפט בישראל. בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד ל"ט(1) 113 קבע בית המשפט שניתן לעקוף את דרישותיו המחמירות של המחוקק לענין הנגישה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], באמצעות עוולת הרשלנות. לכן בית המשפט פסק כי יש ויכול אדם לבור את ההגנה על קניינו הרוחני. היה וירשום פטנט או מדגם ייהנה מהגנתם של החוקים העוסקים באלה, או שיגיש תביעתו על יסוד העוולה שבנזיקין. אין בחירה בדרך הראשונה שוללת את האפשרות לילך בשלב כלשהו בדרך השניה. להלן פסק דין בנושא גניבת עין של פטנט: פ ס ק ד י ן הרקע 1. לתובעת היה פטנט רשום מס' 99341 על אמצאה של סנדל ספורט וטיולים שנמכר כסנדל "שרש". לטענת התובעת (בסעיף 2.4 לכתב התביעה), הפטנט הוא בשלוש רצועות "העולות מן הסוליה כשהן בלתי תלויות האחת בשניה, עצמאיות לחלוטין כאשר כל אחת מהן ניתנת לכיוונון... כל אחת מהרצועות מהדקת באופן אופטימלי את הסוליה לחלק אחר של כף הרגל..." ביום 16.8.98 פורסם ביומן הפטנטים והמדגמים דבר ביטולו של הפטנט של התובעת. הנתבעת אף היא מייצרת סנדלים והנתבע מס' 2 הוא מנהלה. ביוני 1999 נודע לתובעת כי הנתבעת מייצרת סנדלים שהם לטענת התובעת חיקוי של סנדלי שרש מתוצרתה של התובעת. 2. הנתבעים היו מודעים לדמיון שבין הסנדל שיוצר על ידם לסנדל שרש. לטענתם, בכתב ההגנה, בטרם החלו בייצור הסנדלים, ערכו הנתבעים בדיקה בלשכת הפטנטים על מנת לוודא שהפטנט אכן פקע. לאור פקיעת הפטנט השתיתה התובעת את התביעה שהגישה נגד הנתבעים על העוולה של גניבת עין ועל עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעים טענו כי לא התקיימו היסודות של גניבת עין או של עשיית עושר ולא במשפט. כן טענו כי משפקע הפטנט היתה האמצאה נשוא הפטנט נחלת הכלל, ואין בעל הפטנט יכול להמשיך וליהנות מהגנה על זכויותיו שפקעו בדרכים אחרות. גניבת עין 3. העוולה של גניבת עין הוגדרה בסעיף 59 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ביום 29.4.99 פורסם חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999. החוק ביטל את סעיף 59 לפקודת הנזיקין ובסעיף 1 הוגדרה העוולה של גניבת עין מחדש. על פי האמור בסעיף 29 לחוק תחילתו ששה חדשים מיום פרסומו, דהיינו ביום 29.10.99. התביעה שבפני הוגשה ביום 2.8.99, דהיינו לפני כניסתו לתוקף של חוק עוולות מסחריות. מכאן שעל התביעה חלות הוראותיו של סעיף 59 לפקודת הנזיקין. אמנם יש שוני בין שתי ההוראות. זו שבחוק לעומת האמור בפקודה, אולם אין לאותם הבדלים משמעות בענין שבפני. לכן איני רואה צורך לעסוק בשאלה איזו משתי ההוראות צריכה לחול על תביעה שבה מבוקש ציווי שתקפו מכאן ולהבא, דהיינו בתקופה שבו אין יותר תוקף להוראות הפקודה והמצויה בממלכתו של חוק העוולות המסחריות. 4. בסעיף 59 לפקודת הנזיקין נאמר: "מי שגרם או מנסה לגרום, על ידי חיקוי השם, התיאור, הסימן או התווית או בדרך אחרת, שטובין ייחשבו בטעות כטובין של אדם אחר, עד שהקונה רגיל עשוי להניח שהוא קונה טובין של אותו אדם, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם; אך אין אדם עושה עוולה רק על ידי שהוא משתמש בשמו למכירת טובין." העוולה של גניבת עין מצריכה קיומם של שני יסודות, כלשונו של השופט מ' חשין בע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי יהודי משפחה (1997) בע"מ נ' אס.בי.סי. פרסום שיווק וקידום מכירות בע"מ, פ"ד נ"ה(3) 933, 942: "שני תנאים מצטברים אלה נדרשים להיווצרותה של העוולה: אחד, מוניטין שיש לטובין או לשירותים של התובע, ושניים, חשש סביר להטעיית הציבור כי טובין או שירותים שמציע הנתבע לציבור - טובין או שירותים של התובע הם או שקשורים הם אליו." מוניטין 5. התובעת הביאה ראיות למוניטין שיש לסנדלים המיוצרים על ידה והידועים כסנדלי "שרש". כך עולה מדברי העדים יורם גיל (ע' 25-26), דורון יריב (ע' 15) ודליה כהן (סעיפים 6-8 לתצהירה). בצדק טען ב"כ התובעת בסיכומיו כי הנתבעים נמנעו מהציג בחקירה הנגדית של עדים אלה שאלות המתייחסות לעדותם בדבר המוניטין של התובעת. אי הצגת שאלות לעד בסוגיה מסויימת מחלישה את גרסתו הסותרת של החוקר. אולם הימנעות שיטתית מחקירה של עדי התובעת בענין המוניטין מהווה הודאה של הנתבעת בקיומו. הטעייה 6. כאמור בנוסף לקיום המוניטין של התובעת נדרש "חשש סביר להטעיית הציבור" כי הטובין שמציעים הנתבעים הם של התובעת. בע"א 261/64 פרו פרו ביסקויט בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ, פ"ד י"ח(3) 275 אמר השופט לנדוי (לימים הנשיא) (ע' 279): "אמנם כוונת זדון אינה מיסודותיה של עילת הימרנות, אם קיימת סכנת הטעיה בפועל, אבל מצד שני, הוכחת כוונה להטעות עשויה להקל על התובע הוכחת סכנה של הטעיה גם מבחינה אובייקטיבית." התנהגותם של הנתבעים מלמדת באופן שאין למעלה ממנו כי כוונתם היתה להיבנות מהמוניטין של התובעת, תוך שהצרכנים יוטעו לחשוב כי הרוכשים הם סנדלי שרש מייצורה של התובעת. 7. הרוח החיה בנתבעת הוא הנתבע מס' 2 ואביו. מדברי שניהם עולה בצורה בוטה שלבקשתם נבדק תקפו של הפטנט של שרש. משגילו במסגרת הבדיקה שתקפו של הפטנט פג, פנו לעורכי דין והתייעצו עמם אם יש סיכון בייצור הסנדל שהפטנט לגביו פג, וקיבלו מענה שגוי כי אין בכך סיכון. עצם הבדיקה של הפטנט של התובעת מלמדת על כוונתם של הנתבעים להעתיק את המוצר נשוא הפטנט. מה טעם יש להעתקה אם לא הכוונה ליהנות ממוניטין שיצרה התובעת לסנדלי שרש בעמל ובהשקעה מרובים. משלמדו הנתבעים על תפוגת הפטנט עדיין חששו כי חיקוי הסנדל עשוי להוות מעשה אסור ולכן נועצו בעורכי דין. שוב, עצם חששם של הנתבעים מלמד על קיומו של אותו חשש סביר להטעיית הציבור שבו דיבר השופט חשין. חזקה על הנתבעים שצלחו בכוונתם ליהנות מהמוניטין של התובעת אשר לטעמם היה חשוף ללא הגנת הפטנט שפג. 8. הנתבעים טוענים כי המאפיין את הסנדל ואשר הועתק על ידיהם הינו פונקציונלי וכי העתקת מאפיינים פונקציונליים אינה מהווה פגיעה במוניטין המקימה עוולה של גניבת עין (ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' Les Verreies De Saint Golain, פ"ד מ"ה(3) 224). אין הנתבעים חולקים על כך שיש מבחר רב של צורות סנדלים. בחירת המאפיינים של סנדלי "שרש" תוך בדיקת תפוגתו של הפטנט, מלמדת שהנתבעים היו מעוניינים דוקא בחיקויים של אלה. עצם התנהגותם של הנתבעים מאששת את טענת התובעת כי עיני הנתבעים לא היו למאפיינים הפונקציונליים של הסנדלים אלא למוניטין שלהם. גניבת עין לאחר פקיעת פטנט 9. עיקר טיעונם של הנתבעים בסיכומיהם מכוון לשלילת האפשרות של התובעת לחסות בצל ההגנה שמעניקה העוולה של גניבת עין, לאחר שבחרה לרשום פטנט. לטענת הנתבעים משפג הפטנט אין לזכויותיה של התובעת הגנה אחרת, שכן זו משמעותו של חוק הפטנטים ששני צדדים לו. כל עוד כשירה האמצאה לרישום והיא רשומה הרי היא מוגנת על ידי הפטנט. משהתפוגג הרישום מטעם כלשהו, נותרת האמצאה חסרת הגנה וחפשיה לשימוש הכל, שכן על פי גרסה זו מוכן המחוקק לגרוע מנחלת הכלל ולהגן על ייחוד זכותו של בעל הפטנט, רק בהתקיים התנאים שנקבעו בחוק להיותו של הפטנט רשום. משאין מתקיימים התנאים לרישומו של הפטנט פוקע המונופולין של בעל האמצאה על פי חוק הפטנטים, ואין הוא יכול לעקוף את הוראותיו של חוק הפטנטים על ידי שיבוץ עניינו במסגרתה של העוולה של גניבת עין או במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. 10. גם לו נטה לבי לאותה גישה המייחסת משקל יתר להוראות החקיקה והמעניקה משקל יתר לתחרות, אין זו דרכו של המשפט בישראל. בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד ל"ט(1) 113 קבע בית המשפט שניתן לעקוף את דרישותיו המחמירות של המחוקק לענין הנגישה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], באמצעות עוולת הרשלנות. לענייננו נקט בית המשפט באותה דרך באשר לזכויות המוגנות על ידי חקיקה בתחום הקניין הרוחני, שזוכות להגנה אף במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט, תוך עקיפת המגבלות שבחוקים העוסקים בקנין הרוחני (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נד פורום אביזרים, פ"ד נ"ב(4) 289). לכן יש ויכול אדם לבור את ההגנה על קניינו הרוחני. היה וירשום פטנט או מדגם ייהנה מהגנתם של החוקים העוסקים באלה, או שיגיש תביעתו על יסוד העוולה שבנזיקין. אין בחירה בדרך הראשונה שוללת את האפשרות לילך בשלב כלשהו בדרך השניה. משבחר בית המשפט העליון בדרך זו ומהלך בה בעקביות, איני סבור שיש מקום לערכאה ראשונה לבחון דרכם של בתי משפט במדינות אחרות. סוף דבר 11. משמצאתי כי התקיימו במעשיהם של הנתבעים יסודות העוולה של גניבת עין הנני נעתר לתביעה ומורה לנתבעים ולכל אחד מהם להימנע מייצור, מהרכבה, מהצגה ברבים ומפרסום של סנדלים הדומים לסנדלים אשר היו מוגנים בפטנט 99341. בכתב התביעה עתרה התובעת לסעדים נוספים אולם בסיכומיה עתרה לסעד של ציווי קבוע בלבד. כן הנני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ.גניבת עיןפטנטים