גניבת עין הטעיה

התובעת טענה כי ייצור מוצר עם הכיתוב WHISKEY על גבי תוויות הבקבוק, איור של דמות אדם סקוטי הלבוש בקילט מהווה הפרה של צו בית המשפט.

המוצר בעל חזות שנועדה ליצור אצל צרכן רושם מוטעה כי זהו וויסקי אשר מקורו בסקוטלנד

בית המשפט פסק כי המבחן להטעיה הינו מבחן אובייקטיבי של הקונה הרגיל. אין דרישה לזהות מוחלטת. די בכך כי אותו קונה אובייקטיבי יטעה לחשוב שהמוצר הינו מתוצרת סקוטלנד.

המבחן לקיומו של אלמנט זה, הוא מבחן אובייקטיבי של "חשש סביר" שהתנהגותו של הנתבע תגרום לקונה הרגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין של התובע, במקום שלמעשה אלו הם טובין של הנתבע.

התובעת אינה חייבת להוכיח הטעיה של ממש. די לתובעת להוכיח חשש של הטעיה כפי שעולה מן הראיות הנמצאות בפני בית המשפט.

אין המבקש חייבת להוכיח שבפועל ממש הוטעה אדם מהציבור, דייה אם יוכיח שקיים חשש של הטעיה. אבל טעות שקרתה משמשת, כרגיל בעניינים מסוג זה, הראיה הטובה ביותר של האפשרות להטעות.


להלן פסק דין בנושא גניבת עין הטעיה:

פסק דין

מהות התביעה ועיקרי העובדות

1.     בפניי תביעה לתשלום פיצוי בגין גניבת עין על סך 150,000 ש"ח.

     התובעת הינה חברה בע"מ הרשומה בסקוטלנד ומונתה על ידי מספר חברות ייצור וויסקי לעסוק בהגנה על האינטרסים של יצרני וויסקי סקוטי.

     הנתבעת 1 הינה חברה פרטית הרשומה בישראל ובין השאר מייצרת משקאות אלכוהוליים.

     נתבע 2 הינו מנהלה של הנתבעת 1.

     בשנת 1993 הגישה התובעת תביעה בת.א 1265/93, נגד הנתבעים בגין שיווק משקאות וויסקי בשם GRAND MAC ו - GRAND WILLIAMS.

     במסגרת התביעה הגישה התובעת בקשה לסעדים זמניים בהמר' /93 10314 (להלן: "ההמרצה") בה נתבקש בית המשפט לצוות על הנתבעים:

"... לחדול ולהמנע מכל ייצור של בקבוקים הנושאים את השמות GRAND MAC ו - GRAND WILLIMS ו / או שמות דומים או הנושאים איורים של דמויות סקוטיות בתלבושות מסורתיות או של דמויות סקוטיות בחמת חלילים או של אריג סקוטי".

     בהחלטת בית המשפט מתאריך 19.12.93 בהמרצה, קבע בית המשפט לאור הסכמת הצדדים כי:
     

"... אני מחליט, שיהיה על המשיבים, הדדיות לשלם למבקשים סכום של 150,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה אם ייצרו את המוצרים המפרים ללא היתר מטעם המבקשים או על ידי בית המשפט. חיוב זה איננו מונע כמובן את זכותם של המבקשים לבקש בנוסף לכך צו מניעה מתאים אם אמנם ייוצרו המוצרים המפרים על ידי המשיבים או מטעמם"

     בתאריך 19.11.96 הצדדים הגיעו להסכם פשרה כולל בתיק, אשר קיבל תוקף של פס"ד (להלן: "הסכם הפשרה"). הסעיפים הרלוונטיים לעיניננו הם כדלקמן:

"... 1. יקבי אפרת תמנע, מכירה או הפצה בעצמה או על ידי אחרים במישרין או בעקיפים, של בקבוקים הנושאים את השמות GRAND MAC ו / או GRAND WILLIAMS ו / או מילים ו / או שמות ו / או איורים סקוטיים ו / או איורים של דמויות סקוטיות ו / או חמת חלילים ו / או אריג סקוטי ...
2. אם תפר את התחייבותה בסעיף 1 לעיל, תשלם יקבי אפרת לתובעים, ביחד ולחוד פיצוי מוסכם, ללא צורך בהוכחת נזק בסך 150,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה עד התשלום המלא בפועל.
3. כל עוד תמלא יקבי אפרת אחר התחייבותה לעיל, לא תהא לתובעים כל טענה ותביעה נוספת נגד יקבי אפרת בקשר לייצור ושווק המוצרים המפרים נשוא כתב התביעה".

     במהלך שנת 1998 התברר לתובעת במסגת הליכים משפטיים שהיא מנהלת כנגד נתבעים אחרים, כי מוצר בשם 12 ROYAL שמיוצר ע"י הנתבעת נמכר בחנויות.

     אי לכך היא הגישה את התביעה דנן בגין הפרת זכויותיה.

טענות הצדדים

2.     התובעת טוענת:

א.      נתברר לתובעת במהלך שנת 1998 מתצהירים שהוגשו במסגרת הליך משפטי כנגד נתבעים אחרים, כי הנתבעים יצרו משקה בשם 12 ROYAL . המכירה נעשתה במהלך שנת 1994, כלומר, לאחר ההחלטה מיום 19.12.93 שהיא בגדר צו מניעה. הנתבעים גם הודו כי אכן שיווקו את המוצרים האמורים לאחר מתן הצו הנ"ל.

ב.      ייצור מוצר זה מהווה הפרה של צו בית המשפט. הוא בעל חזות שנועדה ליצור אצל צרכן רושם מוטעה כי זהו וויסקי אשר מקורו בסקוטלנד. זאת על פי הסממנים החיצוניים הבאים:
בקבוק בצבע ירוק כנהוג במוצר וויסקי מתוצרת סקוטלנד.
הכיתוב WHISKEY על גבי תוויות הבקבוק
איור של דמות אדם סקוטי הלבוש בקילט.
הדמות אוחזת בחמת חלילים.
איור של אריג סקוטי TARTAN .
המילה ROYAL על גבי תווית הבקבוק והדפסת המספר 12.

ג.      המוצרים הללו לא נשאו כל סממן כי הינם תוצרת ישראל. שם היצרן כפי המופיע על גבי התוויות הוא "PACIFIC PRODUCT INT LTD" שנחזה להיות שם של יצרן זר.

ד.      במסגרת ההלכים בת.א 1265/93 הטעו הנתבעים את בית המשפט בהצהרתם כי חדלו מייצור המוצרים נשוא הדיון דאז. זאת בשל העובדה כי באותו הזמן הם ייצרו את המוצר 12 ROYAL, שאמנם לא נזכר בהתביעה הנ"ל, אך הינו מוצר שעל פי חזותו מהווה אף הוא הפרה של זכויות התובעים.

ה.      על גבי המוצר 12 ROYAL נכתב שם היצרן "PACIFIC PRODUCT INT LTD" לטענת התובעים חברה זו אינה קיימת כלל. רישום זה על גבי המוצר נעשה משני שיקולים:
     (1)      על מנת להטעות את הצרכן שמוצר זה הינו תוצרת חוץ.

(2)     על מנת להסתתר מאחורי שם בדיוני, במטרה להתחמק מאחריות בגין מעשים שהם בניגוד למוסכם ובניגוד לצו בית המשפט.

ו.      אין לראות בהסכם הפשרה אשר קיבל תוקף פס"ד, כמעשה בית דין. הסכם מסוג זה על אף שקיבל תוקף פסק דין, כפוף לדיני החוזים. יש לפיכך לבדוק אותו לפי המבחנים הקבועים בחוק החוזים. התובעים זכאים להגיש תביעה בגין הפרת ההסכם ובמסגרתה לתבוע אכיפה ופיצויים.

ז.      הטענות כנגד ההסכם הן כי בעת המו"מ שהתנהל בין הצדדים לקראת הסכם הפשרה, יצרה הנתבעת בפני התובעת מצג שכביכול אינה מייצרת ומשווקת עוד מוצרים, אשר מפרים את זכויות התובעת. מאחר והתובעת הסתמכה על מצג זה, היא התקשרה בהסכם. לטענתה היה על הנתבעים לגלות כי הם מייצרים ומשווקים את המוצר 12 ROYAL אשר מהווה מבחינת התובעת מוצר מפר.

ח.     התובעת זכאית לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה עקב מכירת המוצר המפר.

3. כלפי נתבע 2 טוענת התובעת:

א.     נתבע מס' 2, מנהל נתבעת 1 ואחראי באופן אישי למעשי הנתבעת 1.

ב.      נתבע 2 לקח חלק במעשי הנתבעת 1, יזם אותם, או הורה לבצעם, או אשרם בדיעבד. הוא למעשה "המוח" מאחורי מעשים אלו.

ג.     יש להחיל את העיקרון כי כאשר חברה מבצעת עוולה לא רק היא חייבת בנזק, אלא אף מנהליה.

ג.     על הנתבעים לשלם את סכום הפיצויים הקבועים בהחלטת בית המשפט המחוזי ולחילופין לשלם פיצויים על עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעת.

4.     הנתבעים טוענים כי:

א.     בת.א 1265/93 ובהמרצה לא ניתן כל צו מניעה ולא ניתן כל צו האוסר על הנתבעים לייצר מוצרים כלשהם.

ב.     הסכם הפשרה אשר נעשה בין הצדדים בת.א 1265/93 ואשר קיבל תוקף של פס"ד ביום 19.11.96 מהווה מעשה בית דין, אשר שם קץ לכל מחלוקת אשר היתה קיימת טרם חתימתו. לפיכך אין לתובעת זכות לתבוע בגין מעשה כלשהו שנעשה טרם חתימתו.

ג.     בהסכם צפו הצדדים את פני העתיד. התחייבות אשר נעשתה בהסכם זה הינה להפסיק ייצור ושיווק מוצרים מסויימים. התחייבות זו אינה חלה על מוצרים אשר שווקו טרם חתימת הסכם הפשרה.

ד.     הסכם פשרה זה תוקפו נובע משניים:

     (1)      כחוזה שנכרת על סמך חופש התתקשרות וגמירות דעת הצדדים.
     
(2)     הסכם פשרה זה קיבל תוקף של פסק דין ולכן מהווה מעשה בית דין.     

     מאחר והסכם זה עדיין בתוקף ואף התובעת אינה מבקשת לבטלו, האמור בו ממשיך לחייב את שני הצדדים.

ה.     הדרך הדיונית היחידה לתקיפת פסק הדין בגין טענת מצג שווא היא על ידי בקשה לביטול הסכם הפשרה ולביטול פסק הדין.

ו.     לחילופין טוענים הנתבעים כי ביהמ"ש לא נתן כל צו מניעה, כפי שטוענת התובעת. ההחלטה אשר ניתנה על ידי בית המשפט רק קובעת סנקציה במידה והנתבעים ייצרו את אותם מוצרים מפרים. דהיינו למעשה מותר לייצר מוצרים ולשלם פיצוי של 150,000 ש"ח. לפיכך בהעדר צו מניעה זמני, אין ההחלטה ניתנת לאכיפה על פי פקודת בזיון בית המשפט.

ז.     לא היתה כל הטעיה או מצג שווא לקראת חתימת הסכם הפשרה. לאורך כל ההליך בהמרצה חזרו והודיעו הנתבעים כי אינם מייצרים את המוצרים שבמחלוקת ואין בכוונתם לייצרם. כמו כן בהחלטת בית המשפט דובר בלשון "ייצור". לא הוסכם דבר בכל הקשור ל"שיווק" המוצרים אשר כבר יוצרו. לכן לא היתה מניעה הנתבעת מנועה משיווקם. רק בהסכם הפשרה צויין לראשונה כי לנתבעת אסור אף לשווק את המוצרים המפרים.

ח.     לא הוכח כי נעשתה הפרה כלשהי של הסכם הפשרה אשר נחתם בשנת 1996 .

ט.     התוויות שעל גבי המשקה 12 ROYAL אשר שווק במהלך שנת 1994, יוצרו על ידי חברת לויטביץ ולא על ידי הנתבעת.

י.     התובעת לא הביאה כל ראיה כי המוצר 12 ROYAL מטעה את הצרכן. הראיה היחידה לעניין מוצר זה היא פסק הדין בת.א 1327/94 אשר ניתן בבית המשפט המחוזי. על פי ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים בתיק דנן. אין להביא ראיות נוספות מלבד הראיות שעליהם הסכימו הצדדים. מאחר ופסק הדין בת.א 1327/94 אינו נכלל בין הראיות הללו, הרי שאין לקבלו כראיה והתובעת מנועה להסתמך על הממצאים העובדתיים באותו תיק.

יא.     הנתבעים לא היו צדדים לת.א 1327/94 לכן אין הוא מהווה ממצא כלפיהם.

יב.     לחילופין טוענים הנתבעים כי אף באם תתקבל טענת התובעת הרי שלא הצליחה להוכיח כל נזק כתוצאה מהעוולות אשר נגרמו לה לטענתה.

יג.     בכל הקשור לנתבע מס' 2, טוענים הנתבעים כי צירופו אינו כדין. התובעת לא הביאה כל ראיה כי הנתבע 2 היה מעורב אישית בפעולות הנתבעת 1. כמו כן, לא הובאה כל ראיה כי הנתבע 2, אכן היה מנהלה של נתבעת 1, בתקופה הרלוונטית.

דיון ומסקנות

תקופת ייצור ושיווק המוצר 12 ROYAL

5.     המוצר שבגינו הוגשה התביעה דנן הוא משקה וויסקי בשם 12 ROYAL. הנתבעים עצמם, בתשובה לשאלות אשר הופנו אליהם בשאלון (נספחים י' ו - יא' לסיכומי התובעת) ענו באמצעות מרדכי טפרברג, ביחס לתקופות ייצור ושיווק המוצר. לשאלה 2 , עד מתי יצרה הנתבעת את המוצר 12 ROYAL ניתנה התשובה:

"למיטב זכרוני במחצית 1993 או בסמוך לכך"

     ולשאלה עד מתי שווק המוצר התשובה היא:

"למיטב זכרוני במהלך 1994"     

     
     כמו כן ציין המצהיר בהמשך תשובותיו (תשובות 16 - 17) שאכן למיטב זכרונו החברה מכרה את המוצר הנ"ל לחברת לויטוביץ. הנה כי כן הנתבעת מעידה על עצמה כי המוצר אכן יוצר על ידה ב - 1993 ושווק בשנת 1994 . לפיכך איני רואה צורך להכנס למחלוקת בין הצדדים ביחס להגשת פסה"ד של בית המשפט המחוזי ת"א בת.א 1327/94 כראיה.

האם המוצר 12 ROYAL מפר את הזכויות הקניניות של התובעת ?

6.     תמונת המוצר 12 ROYAL, נשוא הדיון, מצורפת כנספח ד' לכתב התביעה המתוקן. על גבי התווית מופיע דמות אדם בלבוש סקוטי מסורתי קילט, אוחז בחמת חלילים ברקע ציור כתר. הכיתוב הוא במילים: WHISKEY ROYAL ומתחתיו הספרה 12. באותיות קטנות יותר כתוב "PACIFIC PRODUCT INT LTD". כמו כן הוצגו בפני בנספח א' לסיכומים, תמונות של משקאות ויסקי סקוטיים מקוריים.

     המבחן להטעיה הינו מבחן אובייקטיבי של הקונה הרגיל. אין דרישה לזהות מוחלטת. די בכך כי אותו קונה אובייקטיבי יטעה לחשוב שהמוצר הינו מותצרת סקוטלנד. כפי שפסק בית המשפט:

"המבחן לקיומו של אלמנט זה, הוא מבחן אובייקטיבי של "חשש סביר" שהתנהגותו של הנתבע תגרום לקונה הרגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין של התובע, במקום שלמעשה אלו הם טובין של הנתבע"

(ע"א 523/91 כהן ואח' נ' נדיר וערעור שכנגד, פ"ד מט (2) 353, 362).

     התובעת אינה חייבת להוכיח הטעיה של ממש. די לתובעת להוכיח חשש של הטעיה כפי שעולה מן הראיות הנמצאות בפני בית המשפט. זאת ההלכה שהתגבשה והתבססה כפי שקובע בית המשפט העליון:

"... אין המבקשת חייבת להוכיח שבפועל ממש הוטעה אדם מהציבור, דייה אם תוכיח שקיים חשש של הטעיה. אבל טעות שקרתה משמשת, כרגיל בעניינים מסוג זה, הראיה הטובה ביותר של האפשרות להטעות.

(המ' 141/65 מאיר את בייגל בע"מ נ' שלמה א' אנגל בע"מ, פ"ד יט (2) 131, 134).

7.     בהסתמך על מבחנים אלה מסקנתי היא כי אכן המוצר 12 ROYAL מהווה מוצר מפר וזאת מהנימוקים הבאים:

א.      הציור שעל גבי התווית מיועד לגרום לצרכן לחשוב שמדובר במוצר סקוטי. הכיתוב הלועזי ושם החברה שגם הוא נכתב בלועזית מרחיקים את הצרכן מהמחשבה, או החשד כי המשקה יוצר בישראל.

ב.     השימוש בספרה 12 אשר אין לה כל משמעות בפני עצמה, עשויים ליצור אצל הצרכך אסוציאציה למשקה וויסקי זר, אשר בו מופיעות הספרות כחלק מציון שנות היישון של המשקה.

ג.     שם היצרן כפי שמופיע על גבי התווית הינו PACIFIC PRODUCT INT LTD". מעבר לעצם השימוש בשם פיקטיבי, צרכן סביר, אשר ירצה לדעת היכן מיוצר המשקה, יטעה לחשוב שהיצרן הוא יצרן זר שכן על התוית מופיע שמו כשם חברה זרה ומאידך אין כל זכר לכך שהמשקה מיוצר בישראל.

     לאור האמור אני קובעת כי המשקה 12 ROYAL מהווה מוצר אשר מטעה את הצרכן ויוצר את הרושם שמדובר בוויסקי סקוטי.

     מכאן עלי לדון בשאלות האם התובעת זכאית לסעד מכח ההחלטה בהמרצה ופסק דין הפשרה, או שמא זכאית היא לסעד בעילה של גניבת עין, או עשית עושר.

החלטת בית המשפט בהמרצה

8.     המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתיחסת לפרשנות ההחלטה בהמרצה מיום 19.12.93: האם היא מהווה צו מניעה אם לאו. לא כותרת ההחלטה קובעת בלעדית את מהות תוכן ההחלטה הוא אשר קובע את המהות. לאחר שעיינתי בהחלטה האמורה ובפרוטוקול מסקנתי היא כי היא אינה בגדר צו מניעה. ואלה טעמיי:

א.      ביהמ"ש עצמו מפנה לדברי עוה"ד:

"על דעת באי כח בעלי הדין, אני רושם את התחייבות המשיבים, אשר נשמעה זה עתה מפי באי כוחם..."

     אותה התחייבות, שנעשתה על ידי בעלי הדין, איננה לצו מניעה. זאת אני מסיקה מאמרותיהם בדיון כפי שמופיעות בפרוטוקול. כך עו"ד עזריאל (בטעות נכתב עו"ד כהן, אך ברור כי מדובר בעו"ד עזריאל) טען כי:

     "אין שום בסיס לצו המניעה אם ינתן כנגד מרשתי".
     (עמ' 2 לפרוטוקול).

     ובהמשך דבריו:

"אם היה בסיס לצו מניעה הייתי מוכן. המצאותו של צו מניעה עלול לגרום לי נזק. לכן אני מוכן לכל סנקציה שיקבע ביהמ"ש יקבע כל סנקציה שתראה בעיניו אם יוברר שאנחנו מייצרים את המוצרים המפרים לפי הגדרתם בבקשה".

     לאחר התנגדות כה נחרצת של ב"כ הנתבעים לא ניתן לומר כי בית המשפט מחליט "על דעת באי כח בעלי הדין" החלטה שמנוגדת להצהרות הנ"ל של ב"כ אחד הצדדים.

ב.      בסיפא של ההחלטה כתב כב' השופט שטרוזמן:

"... חיוב זה אינו מונע כמובן את זכותם של המבקשים לבקש בנוסף לכך צו מניעה מתאים אם אמנם ייוצרו המוצרים המפרים על ידי המשיבים או מטעמם".

ברי כי תוספת זאת היא מיותרת, אם ממילא ההחלטה היא בגדר צו מניעה, ובית המשפט לא היה רואה צורך ומקום להוסיפה. על כן המסקנה היא כי כבר במועד ניסוח ההחלטה ביהמ"ש והצדדים לא התיחסו אליה כאל צו מניעה.

הסכם הפשרה

9.     הסכם הפשרה אשר נחתם ביום 19.11.96 ואשר קיבל תוקף של פס"ד הוא למעשה המשכו של האמור בהחלטה בהמרצה. ההסכם אינו מבטל, או מאשר רטרואקטיבת מעשים מפרים, באם נעשו, בתקופה שבין ההחלטה לבין חתימת ההסכם.

עם זאת, קיים הבדל בין הנאמר בהחלטה בהמרצה לבין הנאמר בהסכם הפשרה. הסכם הפשרה דן בכל נושאי השיווק והייצור של משקאות הנדמים למוצרי וויסקי, כפי שמפורט בהסכם עצמו. לעומת זאת נוסח ההחלטה מצומצם יותר. בהחלטה חל איסור ייצור בלבד. משלא נכתב במפורש גם המושג שיווק, אין להוסיף להחלטה רכיבים נוספים שלא נזכרו בה, כגון שיווק. על כן המסקנה היא כי מכח ההחלטה בהמרצה לא חל איסור על שיווק, אלא רק איסור על יצור. ההסכם מוסיף איפא גם את איסור השיווק.

האם הסכם הפשרה נעשה תחת מצג שווא

10.     טענת התובעת היא שהסכם הפשרה עצמו היה פגום, בשל מצג שווא.

מהי הדרך לתקוף הסכם פשרה אשר נחתם בין צדדים ואשר קיבל תוקף פס"ד?
     הסכם פשרה כזה מהותו הינה כפולה. מחד הסכם זה הינו חוזה מאידך הינו פסק דין.

     את האבחנה והשלכותיה מבארת ד"ר נינה זלצמן בספרה: "מעשה בית דין בהליך אזרחי", פרסומי הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב הוצאת רמות בעמ' 329:

"לפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים מהות כפולה. מחד גיסא, זה הסכם שחלים עליו דיני חוזים. מאידך גיסא, זה פסק דין, מעשה שיפוטי, לכל דבר ועניין. כל אחד מן היסודות הללו - היסוד ההסכמי והיסוד השיפוטי - שומר על תכונותיו, סגולותיו ודיניו שלו. לכך חשיבות בעיקר לעניין יכולת תקיפתו של פסק הדין על ידי בעל הדין המבקש לשלול ממנו את נפקותו כמעשה בית דין. כאשר טענתו של בעל הדין מבוססת על פגם כלשהו בהסכם עצמו, כגון טעות, הטעיה, כפייה, או כאשר היא מבוססת על הפרת התחייבותו של בעל הדין שכנגד על פי ההסכם - הדרך הדיונית לתקיפתו של פסק הדין היא באמצףעות תביעה נפרדת, עצמאית, המבוססת על אחת מן העילות שבדיני החוזים לביטולו של חוזה. לעומת זאת, כאשר טענתו של בעלי הדין מכוונת נגד ההליך השיפוטי שהתקיים ואישורו של ההסכם בפסק דין, כגון, שלא התקיים סדר הדין הדרוש או שההסכם, יסוד פסק הדין, הושג עקב לחץ שהפעיל ביףת המשפט על אחד מבעלי הדין - הדרך הדיונית לתקיפתו של פסק הדין היא באמצעות ערעור לפני ערכאה, גבוהה יותר".

     הפתרון של תקיפת פסה"ד בתביעה נפרדת אין משמעותו שהתובעת חייבת לעתור לביטול ההסכם כולו מכח דיני החוזים. אין מניעה כי בית המשפט יקיים את ההסכם בשינויים המתחיבים מקיומו של מצג שווא, באם יקבע כי אכן היה כזה.

     לכל אורך ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים הצהירו הנתבעים כי אינם מיצרים עוד את המשקאות נשוא אותם דיונים. הנתבעים לא גילו כי הם ממשיכים לייצר את המשקה 12 ROYAL ולשווקו. כך נוצר הרושם אצל התובעת כי אין כל פגיעה בכל הקשור לאינטרס שלה במניעת גניבת עין. בפועל המוצר 12 ROYAL אינו שונה, כפי שכבר קבעתי, בכל הקשור לגניבת עין, מיתר המוצרים שלגביהם התנהלו ההליכים המשפטיים. אילו היו הנתבעים חושפים את העובדה כי קיים מוצר בשם 12 ROYAL סביר כי התובעים לא היו מוותרים על זכותם לתבוע בגין מעשים אלו. בהסכם הפשרה האמור ויתרו למעשה התובעים על תביעותיהם כנגד הנתבעים על סמך ההבנה והמצג שהפרות אשר נעשו הן אך ורק במשקאות GRAND MAC ו - GARND WILLIAMS, אותם משקאות שכבר בשנת 1993 לא יוצרו עוד, בשל כישלון עיסקי.

     ברור כי עובדת קיומו של המוצר 12 ROYAL היתה בעלת חשיבות לתובעת. מטרתה וכוונתה לא היתה רק איסור גניבת עין ביחס לשני המשקאות שאת שמותיהם הכירה, אלא מניעת גניבת עין בכלל. מתוקף חובות תום הלב היה על הנתבעים לחשוף הן בהליך בהמרצה והן טרם חתימת ההסכם את קיומו של המוצר הנ"ל, אשר מהותית לא היה שונה באופיו משני המוצרים האחרים.

בבג"צ 89/80 שרותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד לה (1) 828, 836 אומר כב' הנשיא ברק כי:

"סעיף 39 לחוק החוזים עשוי להטיל על בעל החוזה חובות נוספות שזכרן אינו בא בחוזה עצמו, אך המתבקשות מהצורך להביא להגשמת החוזה בדרך מקובלת ובתום לב... חובות אלה יכול שיהיו חובות נלוות, כגון חובת השמירה, ויכול שיהיו חובות עצמאיות כגון חובת גילוי ומסירת ידיעות וחשבונות או חובת הדרכה באשר לשימוש בנכס..."

ומבאר ביהמ"ש בע"א 144/87 מדינת ישראל נ' אינג' פבר, חברה לבניין (דינים על', לג 460 עמ' 6:

"משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום לב ובדרך מקובלת היא כי הצדדים ליחס החוזי חיבים לנהוג זה כלפי זה ביושר בהגינות ועל פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזה מלאכים זה לזה אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה"

ובלשונו של כב' השופט אלון בע"א 148/77 רוט' ואח' נגד ישופה בניה בע"מ פ"ד לג' 617 בעמ' 638 אל לו לצד להיות "נבל ברשות החוזה".

על היקפה של החובה ומשמעותה מלמדנו השופט אלון (כתוארו אז) גם בע"א 391/80 לסרסון ואח' נ' שכון עובדים בע"מ פ"ד לל' (2) עמ' 1132:

"ענין תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב מחיובי חוזה בדרך עשית הישר הטוב ומתוך רצון לקיים את כוונתם של הצדדים לחוזה לפי רוחו של החיוב ולא רק לפי אותיותיו הטכניות והפורמליות שבהן הוא נוסח..."
(ראה שם בעמ' 263 מול האות ז').

ומן הכלל אל הפרט. סעיף 3 להסכם הפשרה קובע:

"כל עוד תמלא יקבי אפרת אחר התחייבויותיה דלעיל, לא תהא לתובעים כל טענה ותביעה נוספת נגד יקבי אפרת בקשר לייצור ושיווק המוצרים המפרים נשוא כתב התביעה".

סעיף 3 הנ"ל כניסוחו, למעשה מונע באופן גורף מן התובעים לתבוע בגין ייצור מוצר מפר, אף אם יוצר לאחר ההחלטה בהמרצה. בכך, למעשה שמו הצדדים קץ לסכסוך המשפטי ביניהם.

מאחר והוכח כי הנתבעים אכן יצרו את המוצר המפר ושיווקו אותו, הרי שיש בהתנהגותם משום הצגת מצג שווא כלפי התובעת. המצג הוא באי גילוי העובדה כי אף בעת ולאחר מתן ההחלטה בהמרצה, ייצרו את המוצרים המפרים. אין ספק כי הסכמות הצדדים התבססו על כך שהנתבעת נתנה לתובעת לחשוב שהיא אינה מייצרת יותר מוצרים מפרים.

לא בכדי התנגד ב"כ הנתבעת למתן צו המניעה. ניסוחו והצהרתו בדיון בבקשת צו המניעה והתנגדותו התקיפה למתן הצו למרות הדגשתו כי אין ייצור של המוצר המפר, מהווה הטעיה, או לפחות חוסר תום לב. אין ספק שנעשה כאן ניסיון לחמוק מאחריות באמצעות להטוטי לשון.

בהחלטה נכתב:

"ב"כ המשיבים טוען שהמשיבים אינם מייצרים ואין להם כוונה לייצר את המוצרים המפרים כהגדרתם בבקשה..."

ההגדרה בבקשה עצמה כוללת לא רק שמות של שני משקאות, אלא גם כל משקה בעל רכיב חזותי הדומה לרכיבי המשקאות הסקוטיים, כמפורט לעיל.

מכאן קמה לנתבעת חובה לגלות כי היא מייצרת גם את המשקה הנוסף 12 ROYAL, אשר התובעת לא ידעה על קיומו באותה עת. אי גילוי עובדה זו מהווה חוסר תום לב במו"מ. תחילתו בהליכים בהמרצה והמשכו בהסכם הפשרה. אין ספק כי הוויתור בסעיף 3 בהסכם הפשרה מתיחס רק למה שהתובעת ידעה באותה עת. היא ידעה על שני מוצרים. היא לא ידעה על קיומו של המוצר 12 ROYAL כי הסתירו ממנה את קיומו ולא גילו לה את שהיה לגלות.

אני סבורה כי מדיניות שיפוטית ראויה בנסיבות צריכה לקחת גם בחשבון שיקולי הרתעת מפירים בפועל ומפירים פוטנציאלים. (והשווה: ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל פ"ד מו (2) 254, 271).

לפיכך אני קובעת כי אי חשיפת העובדות הרלוונטיות כהויתן, מהווה הפרה של חובת הגילוי החלה על הנתבעים. המסקנה המתבקשת היא איפא כי הוויתור לא תופס לגבי המוצר
12 ROYAL. אי לכך הסכם הפשרה אינו מונע מן התובעת לתבוע בגין מעשי גניבת עין של הנתבעים אשר נעשו, בהתיחס למוצר 12 ROYAL.

עשית עושר ולא במשפט

11.     עילה נוספת שמעלה התובעת היא עשית עושר ולא במשפט.

תנאי ראשוני להקמת עילה לפי חוק עשית עושר ולא במשפט תשל"ט - 1979 היא כי צד יזכה לשירות או טובת הנאה מאדם אחר שלא על פי זכות שבדין (סעיף 1 לחוק).

     במקרה דנן זכתה הנתבעת בטובת הנאה בכך שהרוויחה כספים ממכירת מוצרי וויסקי שנחזה לסקוטי, אשר הזכויות בהם שיכות לתובעת. השימוש שנעשה לצורך עשית רווח וקבלת טובת הנאה זיכה את הנתבעת בדבר שאינו שלה. לכן היא חייבת להשיב את אשר זכתה בו של כדין.

     מאחר ולא הוכח בפניי מה היקף הסכומים בהם זכו הנתבעים, לא ניתן לפסוק השבה, מכח דיני עשית עושר.

התביעה נגד הנתבע 2

12.     ראשית, אהתייחס לטענת הנתבעים כי לא הוכח כי נתבע מס' 2 היה מנהל הנתבעת מס' 1 בשנים 1993 - 1994 כפי שטוענת התובעת. אפנה לסעיף 4 בכתב ההגנה מטעם הנתבעים 1 - 2:

"הנתבע מס' 2 יקדים ויטען כי יש למחוק את התביעה נגדו על הסף מחוסר עילה ומחוסר ירידות שכן מהיותו מנהל הנתבעת מס' 1 (ההדגשה שלי - י. ש) כל פעולה, באם נעשתה על ידו, נעשתה בשם ומטעם הנתבעת מס' 1"

     הנה כי כן זוהי הודאת בעל דין.

אחריות מנהל לעולה

13.     כאשר מנהל חברה מבצע פעילות במסגרת ושרות החברה, אין המנהל זכאי לחסינות בשל עוולות נזקיות. נקבע בפסיקה כי היותו של פלוני אורגן של חברה אינה מקנה לו חסינות בנזיקין ואם מתמלאים יסודות הנדרשים לקיומה של אחת העוולות המנויות בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תוטל אחריות אישית על האורגן.
     (ראה: ע"א 308/59 יצחק שימקין נ' אסתר, שרה, יהודה רומנו והמוסד לביטוח לאומי פ"ד יד' (3) 2396).

     עם זאת, אין להכליל ולקבוע כי כל פעולה נזיקית שמבצעת החברה אחראי בגינה המנהל. על התובעת להוכיח כי המנהל ביצע או היה לו חלק במעשה המזיק כפי שנקבע בע"א 308/59 לעיל:

"מנהל של חברה אינו נושא באחריות אישית, בתוקף היותו מנהל, למעשה נזקים שנעשה על ידי עובדי החברה. הוא אחראי למעשים כאלה אם שיתף עצמו או לקח חלק בהם, או הרשה או הורה, או אישר לאחר מעשה".

     לא מצאתי כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה בהטלת האחריות על הנתבע 2 מעבר לעובדה כי הנתבע שימש כמנהל הנתבעת. לא נטען ולא הוכח על ידי התובעת מה היה תפקידו הניהולי ומה היתה סמכותו של הנתבע בשנים 93 - 94, או כיצד תפקד בפועל. לא הוכח כי הוא אשר פעל במסגרת שיווק או ייצור המשקה האסור. כמו כן לא פורט מהו המבנה הניהולי של הנתבעת 1, ומה היו סדרי העבודה בה, בכדי שלבית המשפט תהיה אפשרות להסיק מתוך נתונים אלה כי נתבע 2 הוא זה שביצע בפועל את הפעולות שהביאו להפרות. כך נפסק כי:

"אם ברצון התובע להטיל אחריות אישית על הנתבע, עליו להוכיח שהנתבע הזה הוא שביצע את העוולה האזרחית, או שהיה לו חלק בזה"

     (ע"א 77/57 שרף נ' קליין פ"ד יב' 507, 509).

     וראה גם: ע"א 725/78 בריטיש קאנדיאן בילדוס בע"מ ורוז נ' אורן ואח' פ"ד לה' (4) 253. כמו כן ראה אברהם פלדמן, דיני חברות בישראל הוצאת כרטא 1994 עמ' 687.

     לפיכך התביעה נגד נתבע 2 נדחית.

הסעד

14.     כפי שכבר קבעתי התובעת אינה כבולה בהחלטת בית המשפט בהמרצה משנת 1993 וכן בהסכם הפשרה שנערך בין הצדדים בשנת 1996. שיווק המוצר המפר אינו נופל בגדרי אף אחד מהללו. לכן גם סכום הפיצוי בסך 150,000 ש"ח שנקבע שם אינו מחייב בהכרח.

     עם זאת, שיווק מוצר מפר על ידי התובעת בוודאי שגרם נזק לתובעת בכך שהקונה הפוטנציאלי רוכש מוצר מתוך אמונה שזה מוצר של התובעת, כפי שכבר פרטתי לעיל.

     הוכחת הנזק שנגרם היא בעיתית. לא בכדי בחוק עוולת מסחריות, התשנ"ט - 1999 נקבע פיצוי ללא הוכחת נזק. בסעיף 13 (א) נקבע:

"פיצוי בלא הוכחת נזק
(א) בית המשפט רשאי על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

     חוק זה פורסם בשנת 1999 ואינו חל במקרה דנן. אולם, הרציונל של החוק היה קיים ובא לידי ביטוי בפסיקה. איני רואה מניעה בנסיבות העניין לפסוק את גובה הנזק על דרך האומדנה על פי מכלול הנתונים העומדים בפני. בין היתר לקחתי בחשבון את השיקולים הבאים:

א.      ניתן להעריך כי היקף המכירות של המוצר המפר אינו יכול להיות גבוה מאוד. המוצר הנדון אינו מיוצר יותר. שווק רק מלאי הבקבוקים אשר נשארו לאחר הפסקת הייצור בשנת 93 וכמות זו באופן סביר היא לא בלתי מוגבלת.

ב.     רמת החיקוי, אמנם יכולה להטעות די צרכנים כדי לקבוע כי, הוא מהווה עוולת גניבת עין. למרות זאת על פי הבנתי, צרכנים רבים של מוצרי אלכוהול יודעים להבחין בין מותגים שונים. במיוחד הם מכירים ויודעים להבחין בין הידועים ובעלי המוניטין שבהם. על כן יש ציבור צרכנים אשר ממילא לא היו רוכשים את המוצר.

ג.     לעומת זאת קנית המוצר המפר שאינו באיכות כמו המוצרים המקוריים, בהנחה שהוא מוצר מקורי, עלולה לפגוע במוניטין של היצרנים הסקוטים ולפגוע בעתיד בהיקף רכישת מוצרים מקוריים. (והשווה הגדרת "מוניטין", ברע"א 371/89 ליבוביץ פ"ד מד (2) 309, 315).

ד.     הצדדים עצמם הביעו דעתם בהסכמות ביניהם כי פיצוי הולם אותו הם צופים מראש, כמבטא את הנזק בשל הפרה, הוא בסך 150,000 ש"ח.

ה.     הנתבעת פעלה לא רק במתכוון, אלא אף תוך כדי הליכים משפטיים. היא המשיכה בהפרה בעזות מצח ובחוסר תום לב מובהק. הדבר מצביע על כך שכנראה היתה לה תועלת כספית משמעותית שבגינה היתה מוכנה להסתכן בהפרה.

ו.      משך הזמן שעבר מביצוע ההפרה לא קצר, ויש לקחת בחשבון שינויים בערך הכסף.

בהתחשב במכלול השיקולים, אני מוצאת לנכון להעריך את סכום הפיצוי בסך 100,000 ש"ח.

15.     אשר על כן הוחלט כדלקמן:

א.     על הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך 100,000 ש"ח.

ב.     כמו כן תישא הנתבעת 1 באגרת משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ובשכ"ט עו"ד בסך 12,000 ש"ח בצירוף מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ג.     התביעה נגד נתבע 2 נדחית.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון