בלעדיות על הפצת מוצר

להלן פסק דין בנושא בלעדיות על הפצת מוצר:

פסק דין

בתובענה שבפנינו עותרת התובעת בפני בית המשפט ליתן סעד הצהרתי בו יוצהר כי בינה לבין הנתבעת 1, הסכם להפצת מוצרי הנתבעת 1 באופן בלעדי, שהינו בתוקף לפחות עד סוף חודש ינואר 2003.
התובעת היא חברה ישראלית העוסקת בשיווק, מכירה תמיכה והפצה של מוצרי תוכנה בישראל.
הנתבעת 1 היא חברה בינ"ל העוסקת בפיתוח שיווק והפצה של מוצרי תוכנה.
הנתבעת 2 היא חברה ישראלית בשליטת הנתבעת 1.
הנתבעות 3-9 הן חברות ישראליות העוסקות, בין היתר, בהפצה בשיווק ובמכירה של מוצרי תוכנה.
הסעדים להן עותרת התובעת מתייחסים כלפי הנתבעות 1-2, כשהנתבעות האחרות צורפו לתביעה כנתבעות פורמליות, בשל ההשפעה האפשרית של הסעדים המבוקשים, על נתבעות אלה.

פסק דין זה ניתן על סמך החומר המצוי בתיק ביהמ"ש, ללא שמיעת ראיות, בהתאם להסכמת הצדדים שבאה לידי ביטוי בדיון שנערך בפני כב' השופט זפט ביום 05.06.2001.
על פי הסכמה זו תשמש בקשת התובעת בבש"א 9164/00 כסיכומים, תגובת הנתבעות 1 ו- 2 (להלן: "הנתבעות") לבש"א הנ"ל תשמש ככתב הגנה וכסיכומים כאחד, ותשובת התובעת לתגובה תשמש כסיכומי תשובה.

עובדות המקרה
ביום 22.10.87 נחתם חוזה בין התובעת לבין חברת Raxco inc. (להלן: "Raxco").
חוזה זה (להלן: "החוזה הראשון") הקנה לתובעת מעמד של מפיצה בלעדית למוצרים שמצויינים בנספח B לחוזה הראשון וגם למוצרים אחרים אותם תפתח Raxco, לרבות עידכונים, שיפורים ושינויים למוצרים המצויינים בנספח B הנ"ל.
תוקפו של החוזה הראשון היה לשישה חודשים והוא חודש באופן אוטומטי לתקופות נוספות של ששה חודשים אלא אם כן יודיע אחד הצדדים, בכתב, על סיום החוזה, בהודעה מוקדמת בת 30 יום לפחות, לפני תום כל תקופה.
ביום 31.12.93 נחתם חוזה נוסף (להלן: "החוזה השני"), בו ,שוב, ניתנה לתובעת הזכות להפצה בלעדית של מוצרי Raxco, כפי שמופיעים בנספח A לחוזה. (להלן: "נספח A")
שלא כמו בחוזה הראשון, החוזה השני תקף רק לאותם המוצרים המצויינים בנספח A ללא התייחסות לעידכונים לשיפורים או לשינויים באותם המוצרים.
תוקפו של החוזה השני פג ביום 31.12.95, אלא אם אם יוארך בהסכם בכתב בין הצדדים.
בסוף שנת 1995 שינתה Raxco את שמה ל Axent Technologies Inc.
(להלן: " Axent"), ובסמוך לכך היא ביצעה הפרדה של חטיבה ממנה והפיכתה לחברה עצמאית בשם Raxco Software Inc. (להלן: "Raxco Soft.")
למרות פקיעתו של החוזה השני, המשיכה התובעת בהפצה בלעדית של מוצרי Axent כפי שהתעדכנו מדי פעם, גם ללא הסכם כתוב, כפי שנקבע בחוזה השני.
בדצמבר 2000 מוזגו Axent והנתבעת 1 ופעילות השתיים אוחדה תחת הנתבעת 1 כך ש- Axent אינה קיימת היום עוד כחברה נפרדת אלא כחלק מפעילות הנתבעת 1.

טענות הצדדים
טענות התובעת:
ביום 22.3.01 הודיעה הנתבעת 1 כי החל מחודש אפריל 2001 בכוונתה להפיץ את מוצרי Axent בישראל גם באמצעות צדדים שלישיים.
הודעה זו מבטלת למעשה את הבלעדיות לזכויות ההפצה של מוצרי Axent שהיתה לתובעת.
התובעת טוענת כי בינה לבין הנתבעת 1 קיים חוזה תקף לפחות עד סוף ינואר 2003.
טענה זו הם מבססים על מכתב מיום 27.01.2000 הממוען למר יעקב שפטל, מנכ"ל התובעת, מאת מר אלן מייל שהיה, בזמן כתיבת המכתב, מנהל מכירות איזורי בחברת Axent. (להלן: "המכתב")
במכתב זה נכתב, בין השאר:
“I would like to assure you that Head-On has been and will be our ultimate reseller in Israel for Axent’s products in general, and the ESM in particular, for at least the coming 3 years, if not more.”

התובעת רואה במכתב זה התחייבות חוזית מצד הנתבעת להעניק לה, זכות הפצה בלעדית למוצרי Axent לפחות עד סוף ינואר 2003.
לחילופין, התובעת טוענת כי בינה לבין הנתבעת 1 קיים חוזה הפצה המעניק לה את זכות ההפצה הבלעדית, כאמור, אשר אינו מוגבל בזמן, שיכול להסתיים, ע"י מתן הודעה מוקדמת, שתינתן זמן סביר לפני סיומו.
התובעת סבורה כי, בהתחשב בהשקעות שהשקיעה, לקידום מוצרי Axent ובפגיעה שעלולה להיגרם לה עקב הפסקת זכות ההפצה הבלעדית, התקופה בין מתן הודעה, כאמור, ובין תום ההתקשרות, צריכה שתיהיה ארוכה דיה, שלא תסתיים לפני סוף חודש ינואר 2003.
כך שגם מסיבה זו, יש להשאיר בידה את זכות ההפצה הבלעדית עד אז.

בתגובה טוענות הנתבעות , כי אין בינן לבין התובעת חוזה הפצה בלעדי מהטעמים הבאים:
א.     בחוזה השני נאמר במפורש שהמשכו יעשה רק ע"י הסכם כתוב בין הצדדים. המכתב אינו מהווה חוזה ואינו יכול לקיים את ההוראה הנ"ל.
ב.     הביטוי “ultimate” המופיע במכתב אינו מצביע על הענקת בלעדיות בהפצה, לתובעת. פרשנות מושג זה שונה מפרשנות המושג “exclusive”, המופיע בחוזים הראשון והשני . בעוד שהאחרון מתייחס לסוכן בלעדי ומעיד על זכות משפטית, הראשון מתייחס למצב עובדתי ולהבעת התרשמות אישית והערכה.
ג.     התובעת ידעה או היה עליה לדעת כי מר מייל אינו מוסמך להתחייב בשם Axent, זאת בשל העובדה כי מנכ"ל התובעת היה בקשרים עסקיים עם הממונה על מר מייל, עם נשיא Axent וכן עם יועצה המשפטי הבכיר. מנכ"ל התובעת ידע, אם כן, מי הם הגורמים המוסמכים להתחייב בשם Axent ולחתום על חוזים בשמה.
ד.     מתוך רשימת המוצרים המיוצרים ע"י Axent שהתובעת טוענת לבלעדיות בהפצתם (נספח ו' לכתב התביעה), מופיע מוצר אחד בלבד בנספח A. לפיכך אם יקבל ביהמ"ש את טענות התובעת כי אז פסיקת ביהמ"ש תהיה תקפה רק לאותו מוצר ולא לכל המוצרים הנזכרים בנספח ו' לעיל.
לעומת זאת התובעת עדיין מחזיקה בבלעדיות השיווק וההפצה לעוד 6 מוצרים לפחות המוזכרים בנספח A. מוצרים אשר מיוצרים כיום ע"י Raxco Soft . שכאמור, הינו תאגיד עצמאי ונפרד מ Axent ומנתבעת 1.
ה.     הלכה פסוקה היא שאין לכפות חוזה הפצה על הצדדים לו. הלכה זו נקבעה בע"א 442/85 זהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) פ"ד מד(3) 661, וחזרה בפסקי דין מאוחרים יותר.

דיון
מקריאת החומר המצוי בתיק בית המשפט אני בדעה כי המכתב אינו יכול לשמש כחוזה תקף בין הצדדים, או כהתחייבות מטעם הנתבעת 1 או מטעם Axent, להענקת בלעדיות, כפי שטוען ב"כ התובעת, וזאת מן הטעמים הבאים:
א.     כאשר הצדדים ביקשו להסדיר את עניין הפצת מוצרי Axent באופן בלעדי, ע"י התובעת, לשנתיים בלבד, הם עשו זאת בחוזה מפורט בכתב. את זאת אנו רואים מהחוזה השני.
     החוזה השני, הוא בן 16 עמודים הכולל עשרות סעיפים ותתי סעיפים לרבות 7 נספחים.
     לעומת חוזה מפורט זה, המכתב הוא קצר בן חמש שורות בלבד.
     לדעתי, אין זה סביר כי חוזה לשנתיים "בלבד" יהיה מפורט כל כך בעוד ש"חוזה" לשלוש שנים (לפחות) יהיה כה קצר. כמו כן בחוזה השני נכתב במפורש על אילו מוצרים הוא חל (נספח A) ואילו המכתב, כוללני מדי ("מוצרי Axent בכלל וESM בפרט").

ב.     כלל ידוע הוא כי חוזה מביא לידי ביטוי את גמירות דעתם של הצדדים לחוזה (סעיפים 2 ו- 5 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1993). (להלן:"חוק החוזים")
     בעניינו, גמירות הדעת נבחנת, בין השאר, ע"י בדיקה האם התכוונו הצדדים ליצור יחסים משפטיים על סמך המכתב. (ראה ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר פ"ד ל(2) 260, 266)
     אנו רואים כי בין השנים 98-99 התנהל מו"מ בין התובעת לחב' Axent, לכריתת חוזה הפצה חדש. במסגרת מו"מ זה הוחלפו טיוטות שונות של חוזים בכתב. דוגמה של טיוטת חוזה כאמור מצורפת כנספח ב' לסיכומי הנתבעות.
     התובעת טוענת כי המכתב מהווה סיום המו"מ, והתחייבות מטעם חב' Axent כאמור.
     לא זו בלבד שאין זה סביר כי לאחר חילופי טיוטיות חוזים, מפורטים וארוכים, יהווה מכתב קצרצר את ההודעה על סיום המו"מ וחתימה על חוזה תקף, אלא שהמו"מ נמשך גם לאחר קבלת המכתב.
     בתרשומת הדואר האלקטרוני מיום 15.12.00, אותה לא הכחישה התובעת, אשר צורף כנספח ג' לסיכומי הנתבעות, כותב מנכ"ל התובעת:
     “…during a meeting with Caroline in May earlier this year she raised the subject of the agreement.
     Thereafter we sent Ron…the draft with our comments…”
     (קרולין ורון הם נושאי משרה בחב' Axent, ההדגשות שלי - צ.ב)

     אם כן אנו רואים כי גם לאחר קבלת המכתב המשיכו שני הצדדים בחילופי טיוטות של חוזים לרבות הערות, דבר המעיד על היעדר כוונה הן מצד Axent והן מצד התובעת, לראות את המכתב כהתחייבות חוזית לכל דבר.

ג.     אני סבורה כי הביטוי “ultimate” אינו מצביע על בלעדיות בהפצה, להבדיל מן הביטוי “exclusive”.
ההגדרה המילונית של המושג ultimate היא:
"אחרון, סופי, בסיסי, ה...ב"הא" הידיעה" (מילון אוקספורד אנגלי-עברי 1996).
     
על פי ס' 25(א) לחוק החוזים, חוזה יפורש על פי אומד דעת הצדדים.
     כשהצדדים התכוונו לבטא בלעדיות בהפצה הם השתמשו, הן בחוזה הראשון והן בחוזה השני, במושג “exclusive”.
     גם במכתב שנשלח ע"י מנכ"ל Raxco Soft. בספטמבר 2000 משתמש הכותב במושג זה.
     לו רצה מר מייל להצהיר כי התובעת תשאר המפיצה הבלעדית של מוצרי Axent לא הייתה מניעה מלכתוב במכתב את המושג “exclusive”, או למצער את המושג “sole” (בלבדי), כפי שכתב במכתבים שנשלחו ללקוחות של החברה המפיצה את מוצרי Axent במקסיקו (נספחים ב-ג לסיכומי התשובה).

     לפיכך אני בדעה כי אין במושג “ultimate” כדי להצביע על הענקת בלעדיות לתובעת בשיווק מוצרי Axent. לכל היותר התכוון מר מייל להגיד כי התובעת היא המפיץ ב"הא" הידיעה, אך לא בהכרח הבלעדי.

ד.     האם היה מוסמך מר מייל להתחייב בשם חב' Axent? התשובה לשאלה זו, שלילית לדעתי.
     לדברי התובעת מכתב זה נכתב בעקבות פגישה בין מר מייל למנכ"ל התובעת בה נידונה בקשתה של Axent מן המבקשת להיכנס להשקעות נרחבות לצורך הפצת מוצריAxent אצל לקוחות גדולים דוגמת בנק לאומי, מערכת הביטחון ואחת מחברות הטלפון הסלולרי. כן נידונה במועד זה, לדברי התובעת, תקופת ההודעה מראש לה הייתה זכאית על פי החוזה השני, תקופה שלדעתה לא הייתה מספקת בנסיבות העניין לנוכח ההשקעות הרבות אותן היא תיאלץ לבצע.
     לדברי התובעת, העלה מר מייל, במהלך פגישה זו, את הדברים על הכתב והעביר את טיוטת המכתב לעיונו ולאישורו של נשיא Axent מר ברט ג'קסון.
     אני בדעה, שאם המכתב היה צריך את אישורו של מר ג'קסון, הרי שסביר שגם חתימתו של מר ג'קסון תתנוסס עליו.
     בסיכומי התשובה של התובעת נכתב כי טיוטות החוזים שהועברו מהתובעת לחב' Axent באותה תקופה, הועברו באמצעותו של מר מייל, ולא אליו. מתרשומת הדואר האלקטרוני ומטיוטת החוזה (נספחים א-ד לסיכומי הנתבעות) עולה כי המו"מ התנהל עם נושאי משרה בכירים יותר ממר מייל ועמם צריך היה גם להיחתם החוזה (על פי טיוטת החוזה לעיל).
     אם כן מנכ"ל התובעת ידע כי למר מייל אין את הסמכות להתחייב בשם Axent וגם אם הייתה התחייבות במכתב הרי שזו נעשתה בחריגה מסמכות והיא אינה מחייבת את Axent, לאור סעיף 56(א) לחוק החברות תשנ"ט-1999:
     "56.(א) פעולה שנעשתה עבור חברה בחריגה מהמטרות הקבועות בתקנונה, או שנעשתה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה, אין לה תוקף כלפי החברה, אלא אם כן אישרה החברה את הפעולה בדרכים הקבועות בסעיף קטן (ב), או אם הצד שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על העדר ההרשאה."

אשר על כן, אני סבורה כי המכתב אינו יכול להוות כחוזה תקף בין הצדדים ואינו יכול לבוא במקום הסכם כתוב כמפורט בחוזה השני.
מכתב זה יכול להיות מסווג כ"מכתב עידוד" ללא כוונה לראות את המכתב כהתחייבות חוזית. לעניין זה ראה ד.פרידמן נ.כהן חוזים תשנ"א -1991 כרך א', עמ' 382:
"כאשר צד לחוזה אינו רוצה ליטול על עצמו התחייבות, עם זאת, מבקש הוא ליטול אל עצמו אחריות מוסרית מסויימת לביצועה של התחייבות, הוא עשוי לנקוט טכניקה של הצהרה על מדיניות שאין בה משום התחייבות, אך שיש בה כדי להניע את הצד שכנגד להתקשרות חוזית."
במקרה שלנו היעדר לשון התחייבות מפורשת, בצירוף הנסיבות בהן הוא נכתב, מביאה אותנו למסקנה כי אין לראות בו חוזה מחייב.

חוזה שאינו מוגבל בזמן
ב"כ התובעת טוען כי היות והצדדים המשיכו את היחסים העיסקיים שלהם בהתאם לחוזה השני אף לאחר פקיעתו, הרי שיש בכך כדי להצביע על רצון חב' Axent להמשיך ולהפיץ את מוצריה דרך התובעת באותם התנאים כמו בחוזה השני.
נראה לי, כי בהמשך היחסים העסקיים לאחר פקיעת החוזה השני, נוצר חוזה לא כתוב (להלן: "החוזה בהתנהגות") שהצדדים הסכימו כי תנאיו יהיו דומים לתנאים שנקבעו בחוזה השני אולם הוא יהיה לתקופה לא מוגבלת. כמו כן נראה לי כי הצדדים לא תחמו את החוזה בהתנהגות, דווקא למוצרים שבנספח A, והזכות להפצת מוצרי חב' Axent, תקפה גם לגבי מוצרים חדשים אותם פיתחה Axent לאחר פקיעת החוזה השני ושאינם כלולים בנספח A.

התנהגות הצדדים במקרה שלנו יצרה חוזה שאינו מוגבל בזמן שסיומו יקבע ע"י מתן הודעה מוקדמת בתוך פרק זמן סביר.
המצב בעניינו דומה לקביעתה של כב' השופטת נתניהו בע"א 442/85 לעיל :
"אם להסכם נקצב זמן, הוא מסתיים בתומו, אלא אם הוארך הזמן במפורש או על ידי התנהגות הצדדים. לא נקצב זמן, ניתן להביא את ההסכם לסיום על ידי מתן הודעה סבירה." (עמ' 672,671)

כהקבלה ניתן להביא את הוראות ס' 19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971: (להלן:"חוק השכירות")
19. (א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני.
(ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות -
(1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות - בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר;
(2) בכל מקרה אחר - במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר - תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה.

ניתן אולי לאמר כי במקרים מסוימים חוזה הפצה בלעדי הוא חוזה לשכירת זכויות,
שהרי המפיץ קיבל את הזכות להחזיק ב"נכס" (שיווק המוצרים באופן בלעדי) ולהשתמש בו שלא לצמיתות (סעיף 1 לחוק השכירות) .
כך שגם על חוזה זה יחולו, בשינויים המתחייבים, הוראות החוק, על פי סעיף 2 לחוק השכירות.

ב"כ הנתבעות מאשר כי מיום פקיעתו של החוזה השני המשיכה התובעת להפיץ באופן בלעדי את מוצרי Axent. לדבריו, בלעדיות זו לא נקבעה בהסכם בין הצדדים אלא הייתה זו בלעדיות בפועל, היות וחב' Axent לא השתמשה במפיץ נוסף בישראל וזאת משיקולים עסקיים/כלכליים. על כן לא נדרשה כל הודעה מוקדמת בדבר הפסקת ההתקשרות הבלעדית.

אם הצדדים המשיכו את היחסים העסקיים בינהם לאחר תום החוזה השני אז חזקה עליהם שהמשיכו גם את תנאיו, כאמור לעיל.
לכן אני סבורה כי, גם אם הסבריו של ב"כ הנתבעות נכונים, הרי שבהיעדר הודעה מפורשת אחרת, המשך ההתקשרות העיסקית בין הצדדים הייתה על בסיס הבלעדיות שניתנה לתובעת על פי החוזה השני.
בלעדיות זו ניתנת הייתה לביטול ע"י מתן הודעה מוקדמת, זמן סביר מראש.

מתי נשלחה ההודעה בדבר הפסקת בלעדיות התובעת?
התובעת מבקשת לקבוע כי בנסיבות העניין, התקופה הסבירה בין מתן ההודעה המוקדמת לסיום החוזה לא תסתיים לפני סוף ינואר 2003, כשתאריך מתן ההודעה נקבע על ידן ל 22.3.01.
יוצא איפוא כי התובעת מעוניינת במתן הודעה מוקדמת בת 22 חודשים.
לא רק שלדעתי זהו פרק זמן ארוך מכדי שיהיה סביר, אלא גם תאריך מתן ההודעה המוקדמת היה לפני כן.
התובעת מסכימה כי עוד בדצמבר 2000 נודע לה על אי הסכמתם של חב' Axent, להמשיך ולהעניק לה בלעדיות. (ראה תרשומת דואר אלקטרוני מאת נשיא Axent, נספח א' לסיכומי הנתבעות)
למעשה עמדת חב' Axent הובעה עוד קודם, במסגרת טיוטות החוזה שהעבירה לתובעת, ברם בהיעדר מידע על התאריך המדוייק להעברת טיוטה זו לא אוכל לקבוע בוודאות כי התובעת הייתה מודעת לעמדה זו עובר לחודש דצמבר 2000.

במכתב מטעם הנתבעת 1 שנשלח למר דן קו יו"ר התובעת, ביום 2.4.01 (נספח י"ד לכתב התביעה) נכתב כי בהיעדר חוזה כתוב בין הצדדים הנותן לתובעת את הזכות להפצת מוצרי הנתבעת 1 שלא באופן בלעדי, יופסקו יחסי המסחר בין הנתבעת 1 לתובעת ביום 31.5.01.
אם כן אנו רואים כי בין התאריך בו נודע לתובעת לראשונה כי אין ברצון הנתבעת 1 להמשיך ולהעניק לה בלעדיות בהפצה ובין יום 31.5.01 חלפו למעלה מחמישה חודשים.
על פי ס' 26 לחוק החוזים, פרטים בחוזה שלא נקבעו על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים.
בעניינו הצדדים קבעו מה הן תקופות מתן ההודעה המוקדמת בחוזה קצוב בזמן ובחוזה שאינו קצוב בזמן.

פרק זמן זה הינו ארוך פי כמה מהתקופה בת חודש אותה קבעו הצדדים למתן הודעה מוקדמת, בפעם האחרונה שחתמו על חוזה שאינו מוגבל בזמן (החוזה הראשון).
למעשה תקופה זו היא קרובה מאוד לתקופה בת ששת החודשים אותה קבעו הצדדים כשערכו חוזה מוגבל בזמן (החוזה השני).

אנו רואים כי גם אם אקבל את טענות התובעת ואתייחס למכתב כחוזה מחייב הקצוב בזמן, הרי שאני רואה בו הסכמה להמשיך את החוזה השני ואת תנאיו. על פי תנאים אלו ניתן לבטל את החוזה ע"י מתן הודעה מוקדמת בת חצי שנה.
ראינו אם כן כי ניתן לקבוע כי Axent נתנה הודעה מוקדמת כחצי שנה מראש.
קביעה זו נעשתה ע"פ הראיה כי מנכ"ל התובעת ידע על סיום הבלעדיות עוד בדצמבר 2000, ברם, כפי שכתבתי לעיל, יש יסוד סביר להניח כי ידע על כוונת אקסנט שלא להעניק לו בלעדיות, עוד זמן רב קודם לכך.

לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעות 1-2, ביחד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך -15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
הצו להוצאות לנתבעות 3-9 ישאר על כנו על פי החלטתו של כב' השופט זפט מיום 05.06.01.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הסכם הפצה בלעדי

  2. זכות הפצה בלעדית

  3. הוכחת הסכם בלעדיות

  4. בלעדיות על הפצת מוצר

  5. סעיף בלעדיות בחוזה שכירות

  6. ביטול הסכם בלעדיות עם מתווך

  7. הפרת הסכם בלעדיות בתיווך דירות

  8. עסקה שלא נחתמה בתוך תקופת הבלעדיות

  9. אי תשלום למתווך למרות הסכם בלעדיות

  10. מכירת בית בתקופת הבלעדיות - דמי תיווך

  11. טענת הפרת הסכם הפצה בלעדית של מכנסי ג'ינס

  12. המרצת פתיחה כי לבעלות על הזכות הבלעדית במיכסת מים

  13. המצאה לחברה זרה בארץ - מפיץ בלעדי - סוכן מכירות

  14. העברת זכות הבלעדיות על מתן שירותי מוסיקה לצד שלישי

  15. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון