להלן פסק דין בנושא תביעת חוב על סחורה: פסק דין בפני תביעה כספית לתשלום סכומים, המגיעים לתובעת, בגין סחורה שהיא סיפקה לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). נגד הנתבעת ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. התביעה נגד נתבעים 2 - 4 נמחקה בהסכמת הצדדים. לפיכך עוסק פסק הדין בתביעה נגד נתבע 5 (להלן: "הנתבע") בלבד. להשלמת התמונה אציין כי הנתבע הוא בנו של הנתבע 2 והנתבעת 3, וכן אחיו של הנתבע 4. עיקר טענותיה של התובעת הן כי יש להשית על הנתבע באופן אישי את חובה של הנתבעת מטעמים כדלקמן: מכח דיני החברות תוך הרמת מסך שכן היה על הנתבע כמנהל המחסן לדעת כי פעילות הנתבעת תופסק בסמוך לאספקת הסחורה אך הוא ניצל את מסך ההתאגדות וגרם לתובעת לספק את הסחורה בידיעה כי תמורתה לא תשולם ולא טרח להחזיר לתובעת את הסחורה שהיתה במחסן למרות שלא היתה מניעה לעשות כן. כמו כן היה הנתבע מודע לכך שהנתבעת מתנהלת ב"מימון דק" ו"מגלגלת כספים". מכח דיני חוזים על יסוד הזמנת הסחורה בחתימתו וכן מכח התחייבותו לערוב לתשלום אספקת הסחורה בכתב ובע"פ. אחריות שטרית שכן בגין חלק נכבד של הסחורה בסך 127,046 ₪ ניתנו על ידי הנתבע שיקים בחתימתו של הנתבע. בנסיבות אלו בהן הוציא הנתבע שיקים שידע כי לא יפרעו הוא חב שטרית בגינם. התנהגותו חסרת תום הלב בכך שגרם לתובעת להסתמך על ערבותו האישית, בין אם היא חתומה על ידו ובין אם לאו וגרם לה לספק סחורה בידיעה כי תמורתה לא תשולם. מכח עילה נזיקית של רשלנות ומצב שווא רשלני אם וככל שאיפשר הוצאת מסמך הערבות ומשלוחו בפקס, ואם וככל שהציג מצב לפיו אין לו מניעה לחתום על מסמך הערבות כתנאי לאספקת סחורה ע"י התובעת. מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט בכך שהנתבע נהנה מכספי הנתבעת ומכספי הסחורה שסופקה בכך שקיבל משכורת ותנאים אחרים מהנתבעת. לטענת הנתבע אין לחייבו בחובות החברה. בעל השליטה והמנהל בחברה היה אביו, הנתבע 2, ואילו הנתבע היה עובד שכיר, מחסנאי, ללא סמכויות לקבל החלטות בחברה. לטענתו לא היה לו ידע ממשי בענייני החברה ובמצב חשבונה בבנק, והוא לא ידע על כך שאביו עומד לסיים את פעילות החברה עד לרגע הסגירה ממש בו הודיעו על כך לכולם. אמנם זכויות החתימה על שיקים היו גם לאביו וגם לו, אולם זאת אך ורק כדי לאפשר חתימה על שיקים כאשר אביו איננו, ולאחר שתוכן השיקים מולא ע"י דודו, עמוס. לפיכך חתימתו על השיקים היתה בשם החברה ולא באופן אישי. לטענת הנתבע החתימה על כתב הערבות אינה חתימתו והוא לא התחייב מעולם לחתום כתב ערבות לתובעת או למאן דהו אחר. תפקיד הנתבע בחברה . לטענת התובעת תפקידו של הנתבע אצל הנתבעת היה דומיננטי, ובמיוחד ניתן ללמוד על כך מהעובדה שחתימתו היחידה יכלה לחייב את חשבון החברה בבנק. לטענת הנתבע נעשה הדבר לצרכי נוחות בלבד, כאשר אביו אינו בעסק ולא היתה לא סמכות ניהולית כלשהי, כולל לא לעצם הוצאת השיק ופרטיו. כעולה מתדפיס רשם החברות הנתבע איננו בעל מניות ואף לא מנהל. עפ"י עדותו של הנתבע בעל החברה היה אביו אשר ניהל סופרמרקט נוסף אך הגיע מידי יום לנתבעת. בנוסף העיד הנתבע כי הוא לא היה מעורב בקביעת תנאי התשלום עם ספקים, דבר שהיה תפקידו של אחיו אלון (עמ' 14 לפרוטוקול). תפקידו של הנתבע היה לקבל סחורה להוציא סחורה ולדאוג שהמחסן יתפקד כמו שצריך. אם הפקידה לא היתה היתה במשרד והיה צורך, הוא היה מוציא חשבונית, ואם אביו לא היה והיו שיקים שהוכנו מראש והספק שזכאי להם היה מגיע, היה הנתבע חותם על השיקים שהוכנו מראש. כך העיד הנתבע בעמ' 19 שורות 4 - 5 לפרוטוקול: "כשהוא (אביו - ר.פ.א.) לא היה נמצא וצריך לחתום על שיקים אז הייתי חותם כדי לתת לאדם את השיקים. זאת הסיבה שנכנסתי לחתום. אלון (שלא היה בעל זכות חתימה - ר.פ.א.) הוא איש שטח". וכן בעמ' 19 שורות 14 - 28 לפרוטוקול: "ש. את האיש החשוב שם כי היית חותם על השיקים. ת. לא לא אני אלא עמוס. כי הוא היה בודק את החשבוניות העבודה שעבדתי צרכה את כל הזמן. ש. את המסכים איתי כי לעמוס לא היו זכויות חתימה. ת. נכון ש. באופן גס, אפשר להגיד כי אביך מבוגר והיה עסוק, אתה חתמת על כל השיקים. ת. לא נכון. אפילו הפוך. אבא שלי היה חותם על רוב השיקים. אני חתמתי על חלק קטן יותר. אני חתמתי שהוא לא היה. ש. לפי מה שאתה מספר היית חותמת גומי. ת. אם עמוס נתן לי לחתום על השיק סימן שהכל עבר בדיקה. השיק היה מוכן. ש. כל מה שעמוס נתן לך חתמת. ת. כל מה שעמוס נתן לי והיה צריך לחתום חתימתי. כל מה שעמוס הביא לי בשיקים חתמתי. ש. מי נתן את השיק לספק ת. אם אני הייתי נמצא, אני. אם אני לא נמצא - אז עמוס". ולגבי מתן השיקים לתובעת, בעמ' 22 שורות 23 - 26 לפרוטוקול: "כשעמוס היה מכין את השיקים חותמים עליהם, שמים אותם במעטפה, מה שיש ספק שמגיע שולפים מהמעטפה עוברים על השיקים, אם יש שיק שלו נותנים לו אם אין - אין. אני זה שהייתי בודק אם יש שיקים במעטפה. יותר מלתת לו את השיק ולומר לו שלום לא הייתי עושה אתו דבר אחר". התובעת לא הוכיחה כי כתב ידו נמצא בתוכן השיקים מלבד החתימה, ועדותו לא נסתרה. לא הוכח שהנתבע היה בעל תפקיד בכיר או בעל סמכויות החלטה בכח או בפועל בחברה. כל תפקידו הצטמצם בניהול המחסן ובנוסף התיר לו אביו לחתום על שיקים לאחר שהללו היו מלאים ללא כל סמכות מתי להוציא שיק, למי ובאיזה סכום. הרמת מסך . בקשתה של התובעת להרים את מסך ההתאגדות לשם חיובו של הנתבע באופן אישי, דינה להידחות. עפ"י סעיף 6(א)(1) לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 ניתן לייחס חוב של חברה אך לבעל מניות בה. כך, בע"א 10582/02 בן אבו נ. דלתות חמדיה בע"מ (מיום 16/10/05) קבע כב' השופט רובינשטיין: "לשלמות התמונה יצוין עוד, כי בתיקון מס' 3 תוקן גם סעיף 54 לחוק על ידי ביטול סעיף קטן (ב) שלפיו ניתן היה לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה (להרים מסך) כלפי יחידים כאורגנים של החברה. משמעות תיקון זה ותיקון בסעיף 7 הוא כי הרמת מסך יוחדה לבעלי מניות בחברה." (הדגשה במקור). כאמור לעיל הנתבע אינו בעל מניות בנתבע, אינו מנהל בה ואין לו סמכויות החלטה כלשהן בשם הנתבעת. כתב הערבות . התובעת מסתמכת על כתב ערבות עליו חתימה הנחזית להיות חתימתו של הנתבע. הנתבע טוען נחרצות, כי החתימה על גבי כתב הערבות אינה חתימתו. אין בידי התובעת עד המעיד על כך שהנתבע חתם בפניו על כתב הערבות. בנוסף, התובעת לא טרחה להזמין חו"ד מאת מומחה להשוואת כתבי יד על מנת להוכיח כי זו חתימתו של הנתבע. לפיכך לא הוכיחה את טענתה האמורה. העובדה שהנתבע נוהג לחתום בחתימות שונות אינה רלוונטית לעניינינו. גם העובדה שהיו מקרים נוספים בהם נטען כי הנתבע חתם על כתב ערבות אך לאחר בדיקת מומחה קבע בית המשפט כי אינו חתום עליה (או כי לא הוכח שהוא חתום עליה), אין בה כדי לחייב אותו בערבות נשוא התביעה, במיוחד לנוכח העובדה שהוא אינו בעל השליטה בנתבעת ולא מנהל או בעל סמכויות החלטה בה. חלקה האחר של טענת התובעת מסתמכת על עדות מטעמה לפיה התחייב הנתבע לתת ערבות כתנאי לכך שהתובעת תחדש את האספקה לנתבעת. מאחר וערבות אינה דורשת כתב, מבקשת התובעת לאכוף על הנתבע את התחייבותו החוזית האמורה. לחילופין טוענת התובעת כי הנתבע הציג בפני התובעת מצג שווא רשלני שאין לו מניעה לחתום על כתב הערבות. בשאלה זו, יש בפני עדויות סותרות, ללא כל עדות שיש בה כדי להכריע ביניהן, ולפיכך לא הוכיחה התובעת את הטענה. כמו כן טוענת התובעת כי כתב הערבות כשהוא חתום כפי שהוא, נשלח בפקס ממשרדי הנתבעת למשרדי התובעת, ולדבר זה לטענתה אחראי הנתבע אשר ביצע בכך מצג שווא רשלני. גם אם נשלח הפקס ממשרד הנתבעת, אין כל ראייה לכך שהנתבע הוא שעשה כן, או שהוא היה שותף להנחת החתימה (שלא הוכח שהיא שלו) על גבי כתב הערבות. יתרה מזו, הנתבע, כאמור אינו בעל השליטה בנתבעת ולא בעל הסמכות בה, ואין לשלול מעשים של אחרים בעניין זה, בין מהתובעת ובין מהנתבעת. חבות הנתבע בגין השיקים עליהם חתם באופן אישי . לטענת התובעת מאחר והנתבע חתם על חלק מהשיקים, בסך שכולל של 127,046 ₪, בגין הסחורות נשוא התביעה, הוא חייב בתשלום ערכם, הן משום שהוא חתם עליהם בידיעה או תוך עצימת עיניים, כי תמורתם לא תיפרע, והן משום שהוא חתם עליהם מבלי להטביע עליהם את חותמת הנתבעת. דין טענה זו להידחות. המלומד שלום לרנר קבע בספרו כי: "עמדת המוצא לפי סעיף 22 (א) לפקודה היא, שחתימתו של אדם מחייבת אותו באופן אישי. משום כך, רק מי שהוסיף לחתימתו מלים ברורות של שליחות וגילה את זהות שולחו, ייפטר מחבות שטרית." (שלום לרנר דיני שטרות (1999) עמ' 380). ובהמשך שם בעמ' 380 - 381: "...מי שחתם על שטר ייפטר מחבותו, רק אם התמלאו שלושת התנאים הבאים: החותם הורשה לחתום על השטר בשם אחר, והוא ציין על השטר את זהות השולח, ואת העובדה שחתימתו היא במסגרת השליחות." עם זאת מציין המלומד לרנר, ההלכה היא כי במקרים מסויימים, במיוחד בענייניהן של חברות, שאשר מטבע הדברים כל פעולותיהן נעשות ע"י שלוחים, יש לתת להתחייבויות עפ"י שטרות פרשנות העולה בקנה אחד עם ההתחייבויות עפ"י דיני החוזים (הגם שאין זהות בין אלו לבין דיני השטרות). בע"א 44/68 מלמן נ. סלם, פ"ד כב (2) 400 (1968) קבע כב' השופט זוסמן: "כבר פסקנו בע"א 466/60 [1], כי כלל הפרשנות האמור המיועד להציל תוקפו של שטר, אינו משמש צידוק להטלת חיוב על אדם מטעם זה בלבד שממנו ניתן להיפרע בעוד שמאדם אחר האוחז אולי לא ייפרע. מכוח סעיף 25(ב) הנ"ל אין מטילים חיוב אלא עקב פרשנות השטר, ואין, כמובן, מקום לפרשנות אלא לגבי מסמך דו-משמעי אשר אינו משיב בבירור על השאלה - מי הוא החייב." (הדגשות לא במקור - ר.פ.א.). בעניינינו חתם הנתבע על שיקים שהוכנו מראש לצורך תשלום לספק של הנתבעת. הנתבע אינו בעל מניות ואינו מנהל בנתבעת, ואף לא בעל סמכות לקבל החלטות בשמה. אין כל ספק שלא היתה זו ציפייתם של הצדדים כי הנתבע, המשתכר 6,000 ₪ תמורת עבודתו מבקר על לילה, ישלם את סכומם של השיקים עליהם חתם. לא אף זאת, אמנם חותמת הנתבעת אינה מוטבעת על גבי השיק, אולם החשבון הימנו נועד להיפרע השיק הינו חשבון הנתבעת, ופרטיה של הנתבעת רשומים בשיק באופן ברור ביותר, המצהיר בפני כל המקבל אותם כי בהתחייבות של הנתבעת עסקינן. לפיכך אין מדובר במסמך דו משמעי אשר מעלה צורך לדון בשאלה מיהו החייב עפ"י השיק. מקרה דומה היה בע"א 4294/90 עזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נ. רחמני ושות' מימון בע"מ ואח' פ"ד נ (1) 453. שם לאחר מות בעלה היתה המנוחה לבעלים של מפעל טקסטיל שאת עסקיו ניהלו בפועל, לצידה של המנוחה, בנה וחתנה, ושניהם היו בעלי זכות חתימה בחשבון הבנק של המנוחה. חתנה של המנוחה משך בחתימת ידו 14 שיקים עוקבים מחשבון הבנק של המנוחה לפקודת החברה, וזו הסבה אותם למשיבה 1. על כל אחד מהשיקים היו מוטבעים בדפוס פרטיה האישיים של המנוחה כפרטי בעל החשבון שעליו נמשך השיק. בדעת רוב מפי רוב נשיא דאז א. ברק נקבע כי מסעיף 25 לפקו' השטרות (נוסח חדש) עולה כי מקום ששלוח פועל בגדרי הרשאתו וחותם על שטר את שמו בלבד, בלא שניתן לראות שהוא חתם כשלוח, השלוח חב (אישית) על-פי השטר ואילו השולח אינו חב על פיו, וזאת לאור העיקרון כי הזכויות על-פי השטר צריכות להיקבע על-פי חזות השטר. שונים הדברים כאשר השלוח פעל בהרשאה וחתם את שמו שלו תוך תוספת דברים שמהם ניתן ללמוד כי הוא פועל כשלוח. במצב דברים זה חתימתו של השולח אינה מצויה על השטר ועל כן לכאורה אין לחייב אותו על-פי השטר אך חזות השטר מעידה עליה כי השלוח לא פעל לעצמו אלא כי חתימתו היא כשלוח. בנסיבות אלה , צפייתו הסבירה של הצד השלישי אינה מכוונת כלפי השלוח אלא כלפי השולח. מקום שהשולח פעל בהרשאה ודבר פעילותו כשלוח נלמד מהשטר אין כל טעם של מדיניות של דיני שטרות או דיני שליחות, שלא להטיל אחריות שטרית על השולח ושלא לשחרר את השלוח מאחריותו (עמ' 469 לפסה"ד מול האותיות ד - ו). כמו כן נקבע כי חתימה היא חתימת שלוח כאשר זהו הפירוש שקורא סביר נותן לטקסט של השטר כמכלול (עמ' 470 לפסק הדין מול האותיות ד -ה). לבסוף נקבע בפסק הדין כי פירוש סביר של השיק בכללותו מוביל למסקנה הבלתי נמנעת כי החתימה אינה חתימתו האישית של החתן אלא חתימתו כשלוח של המנוחה. כך גם בעניינינו, לא היה לשני הצדדים צל של ספק כי הנתבע חתם בשם החברה, ודבר זה נלמד מפניו של השיק. כמו כן אין חולק כי הנתבע פעל עפ"י הוראות אביו ודודו, וכפי שהוא מורשה לפעול מטעם החברה, דהיינו בגדרי סמכותו. עשיית עושר ולא במשפט . לטענת התובעת יש לחייב את הנתבע משום שהוא נהנה בעקיפין מכספי התובעת בכך שקיבל משכורת ותנאים נלווים בשל עבודתו בנתבעת. לטענה זו אין כל יסוד שאחרת ניתן היה לחייב מכח טענה זו כל עובד בחברה. פסיקתא . לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.תביעת חובסחורהחוב