האם ניתן לתבוע דמי ביגוד במסגרת תביעת חוב של עובדים לביטוח לאומי ? באשר לדמי הביגוד - לעמדת הכונס הרשמי צורף מסמך מביטוח לאומי בדבר זכויות עובדים בפשיטת רגל ופירוק תאגיד, בו צויין כי "עובד שנגד מעבידו ניתן צו פשיטת רגל או פירוק, זכאי לגמלה מן הביטוח הלאומי, הכוללת את הסכומים האלה... ביגוד - החלק שלא שולם לעובד עד ליום הפסקת עבודתו, בעבור השנה האחרונה". משכך זכאים המערערים לדמי ביגוד עבור שנת עבודתם האחרונה. להלן החלטה בנושא תביעת חוב דמי ביגוד: החלטה בפניי ערעור על החלטת מפרק בתביעת חוב, לפיה נדחתה, בחלקה תביעת המערערים לפיצויי פיטורין וזכויות נוספות מעבודה. רקע דיוני ועובדתי 1. המערערים, עבדו בעבודות בניה אצל "אייל קוטלר חברה לבניה בע"מ" (בפירוק) (להלן: "החברה"), מיום 1.11.99 ועד ליום 30.11.03, בשכר יומי של 210 ₪ נטו. 2. צו פירוק נגד החברה ניתן ביום 14.3.04, כשקודם לכן (ביום 7.12.03) מונה עו"ד פולמן כמפרקה הזמני, ובהמשך כמפרקה הקבוע. 3. נוכח הפסקת עבודתם בחברה, הגישו המערערים תביעות חוב במסגרתן עתרו לתשלום פדיון חופשה, ימי הבראה, ביגוד ופיצויי פיטורין (מערער 1 - בסך כולל של 58,540, ₪ והמערער 2 - בסך כולל של 50,540 ₪). 4. אף שתביעות החוב הוגשו באחור נעתר המפרק להארכת המועד להגשתן. עם זאת לגופו של ענין קיבל תביעות החוב אך בחלקן, וזאת על פי הפירוט הבא: לענין המערער 1 - ראמי עמייה - התקבלו רכיבי התביעה בגין פיצויי פיטורין, פדיון ימי חופשה ודמי הבראה, אף כי על בסיס משכורת של 3,367 ₪ לחודש, המהווים 62.5% ביחס למשרה מלאה (השכר חושב לפי ממוצע משכורות החודשים אוגוסט-אוקטובר 2003 - והחישוב נעשה בהסתמך על מסמכי הנהלת החשבונות של החברה, נתוני שירות התעסוקה בדבר שכרו של מערער 1, וטענת נציג החברה כי המערער 1 נעדר מדי פעם מעבודתו). עוד התחשב המפרק במגבלת התביעה הקבועה בחוקי העבודה הרלוונטיים, קרי, מספר השנים לגביהן ניתן לתבוע הזכויות האמורות. לענין מערער 2, רמזי עמייה - חושבה התביעה על בסיס משכורת חודשית בגובה 3,840 ₪ - המהווים 70% ביחס למשרה מלאה (ממוצע משכורות החודשים יולי-ספטמבר 2003, לפי מסמכי הנהלת החשבונות של החברה, דברי נציג החברה כי המערער נעדר לעתים מעבודתו, וע"פ נתוני שירות התעסוקה) תביעות המערערים לדמי ביגוד נדחו. על אלו הוגש הערעור בפניי. 5. לטענת המערערים שגה המפרק בחשבו את זכויות המערערים על פי שכר משרה חלקית, מהטעמים הבאים: לטעמם, נציגי החברה לא חלקו על טענת המערערים בדבר היקף עבודתם, אלא טענו כי היתה הפסקה של 7 חודשים במשך עבודתם. טענה שנדחתה על ידי המפרק, בין היתר, בהסתמך על אישור מנהלי העבודה של החברה בדבר רציפות עבודתם של המערערים. עוד נטען כי מתצהיר המערערים, שצורף לכתב הערעור, עולה, כי עבדו ברציפות וללא הפסקות כלל, משך כל תקופת העבודה, וכי משלא נחקרו על תצהירם יש לראות האמור בו אמת. זאת ועוד, לטענתם מסמכי הנה"ח של החברה באשר לגובה השכר של המערערים, לא הוצגו בפניהם ומכל מקום הם אינם מקור אמין לצורך מתן החלטת המפרק. עוד נטען כי אף מהדיווח ללשכת התעסוקה אין המפרק יכול לקבוע מסמרות בשאלת גובה השכר, נוכח העובדה כי הדיווח אינו מדויק, שכן הוא מיוחס ל-10 חודשים מתוך כלל תקופת עבודתם. ביחס לרכיב דמי הביגוד נטען ע"י המערערים כי זכות זו הינה בת תביעה אף לאחר סיום ההעסקה. 6. בתשובת המפרק להודעת הערעור נטען, כי בבחינת תביעות חוב, בסמכותו ומחובתו של המפרק לבדוק ולחקור העובדות הנטענות בהן לאשורן, על מנת ליתן החלטה נכונה שיש בה כדי לשקף את העובדות והדין בנסיבות הענין, עם זאת אין בחובה זו כדי ליתר את הכלל הרגיל לענין נטל ההוכחה, המוטל על מגיש התביעה, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". כפי שהובהר ע"י המפרק, מאחר שתביעת החוב לא גובתה במסמכים כלשהם לענין גובה השכר (תלושי משכורת או תדפיסי חשבונות בנק המפרטים הפקדת המחאות השכר), וזאת על אף פניות המפרק בנדון, פנה המפרק לנציג החברה, מר אייל קוטלר, ואף איתר מסמכים רלוונטיים במסמכי הנהלת החשבונות של החברה ונתונים משירות התעסוקה. אמנם, אין חולק כי הדיווחים משירות התעסוקה נמצאו חלקיים ביחס לתקופות העבודה, אולם לא הוצג בפני המפרק נתון כלשהו המעיד על אי דיוקים בנתונים, בחודשים ובתקופות בהן כן היה דיווח, והמערערים אף לא תבעו סכום כלשהו בגין הפרשי שכר. משכך ראה המפרק לחשב את זכויות המערערים מעבודה באופן שפורט לעיל. באשר לדמי הביגוד חזר המפרק על עמדתו, כי לא ניתן לפדות הזכות לאחר סיום העבודה. תימוכין לכך מצא בעב' (ירושלים) 1216/03 גרוסמן אלכס נ' חברת השמירה בע"מ, תק-עב 2005(3) 1253. נוכח האמור לעיל טען המפרק, כי דין הערעור להידחות. 7. בתגובת הכונס הרשמי נטען, כי משלא צורפו לתביעות החוב אסמכתאות לתמיכה בטענות המערערים בדבר היקף עבודתם, ונוכח העובדה כי החלטת המפרק נסמכה על ראיות ממספר מקורות, אין מקום לקבל הערעור בראש תביעה זה. ביחס לדמי הביגוד סבר הכנ"ר כי יש מקום לקבל הערעור, ככל שמדובר בדמי ביגוד לשנה האחרונה, זאת מאחר שפסקי הדין בנושא דנו במעסיקים שלא היו בהליכי פירוק שעה שהוגשו כנגדם תביעות העובדים, ואילו במקרה דנן מוגשת התביעה מכוח פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995, כאשר המוסד לביטוח לאומי נושא בתשלום דמי הביגוד עבור השנה האחרונה בתקופת העסקתו של העובד. בתשובת המערערים לטעוני המשיבים נטען כי משהודיע נציג החברה למפרק כי החברה לא העסיקה המערערים על פי תלושי שכר, אלא כקבלני משנה (מכתבו של אייל קוטלר מיום 20.2.06, נספח ב' לתגובת המפרק), לא היו המערערים יכולים להסתמך על תלושי שכר כלשהם לענין הוכחת גובה הסכום. (בענין זה יצויין, כי אף תדפיסי חשבונות בנק לא המציאו המערערים, בטענה כי המחאות השכר נפדו באמצעות נכיון שיקים). מאידך, כך נטען, הסכומים הנתבעים לענין היקף עבודתם מבוססים על האמור בתצהירם וכן אישורים ממנהלי העבודה שעבדו בחברה בתקופות הרלוונטיות. ממילא, לטענתם, משוויתר המפרק על חקירת המצהירים יש בכך כדי להוות הסכמה לתוכן העובדות בתצהיר, ומשכך יש לראותן כבלתי שנויות במחלוקת. עוד נטען כי המפרק לא היה יכול להשתמש בכלל "העפרון הכחול" ביחס לדיווחים משירות התעסוקה, מקום שהוא עצמו קבע שאינם מלאים, ואף הסתמכות המפרק, לכאורה, על הצהרתו של אייל קוטלר בדבר היקף משרתם של המערערים אינה נכונה, שכן אין במסמכי המפרק שום הצהרה כזו. זאת ועוד, אין לראות בעובדה כי המערערים לא הגישו תביעת חוב בגין הפרשי שכר כדי לחזק הקביעה לפיה השכר ששולם למערערים על פי נתוני שירות התעסוקה והנה"ח של החברה הינו השכר המגיע, שכן בפני המערערים לא היו נתונים אלו טרם הגשת התביעה. שאלת חישוב דמי הביגוד הושארה ע"י המערערים לשיקול דעתו של ביהמ"ש. ד י ו ן 8. תביעות החוב שהגישו המערערים, על כל רכיביהן (מלבד רכיב דמי הביגוד, שיידון בנפרד) מתבססות על ההנחה כי המערערים עבדו במשרה מלאה (26 יום) וכי שכרם של המערערים עמד על 26*210 ₪, ובסה"כ 5,460 ₪ לחודש. מלבד תצהירם (המשותף) של המערערים, לא הובאה על-ידם ראיה כלשהי בדבר היקף משרתם. גם באישורי מנהלי העבודה, יעקב תמר ושוקי לוי, שצורפו לכתב הערעור, אין כדי לתמוך בטענה האמורה. באישורו של יעקב תמר נאמר: "אני הח"מ... עבדתי בחברת אייל קוטלר חברה לבנייה בע"מ מאז 11/99 ועד 10/02. במסגרת עבודתי, הכרתי את ה"ה ראמי ורמזי עמייה אשר עבדו בחברה, והיו עובדים נאמנים ומקצועיים. שמעתי על הטענה כי חלה בעבודתם הפסקה של 7 חודשים. הנני לאשר כי טענה זו אינה נכונה, וכי שניהם עבדו באופן רצוף ובלי הפסקות, וזאת בתקופה בה עבדתי...". אף באישורו של שוקי לוי נאמרו דברים דומים: "אני הח"מ... מאשר בזאת כי עבדתי בחברת אייל קוטלר חברה לבנייה בע"מ בתור מנהל עבודה. במסגרת עבודתי, הכרתי את ה"ה ראמי ורמזי עמייה, אשר עבדו בחברה מאז חודש 11/99 ועד 11/03... הנני לאשר כי שניהם עבדו באופן רציף, ולא היו להם היעדרויות חריגות בכלל. הטענה כי חלה בעבודתם הפסקה של 7 חודשים אינה נכונה...". עיון בשני האישורים מעלה, כי אין בהם התייחסות להיקף עבודתם של המערערים, אלא לטענה בדבר הפסקת העבודה, לגביה אמנם קיבל המפרק את עמדת המערערים. משכך נותר אך תצהירם של המערערים בתמיכה לטענותיהם. אמנם, ככלל, בוויתור הצד שכנגד על חקירת מצהיר יש כדי להעיד על הסכמתו לעובדות המובאות בו. עם זאת, שלב הערעור אינו שלב הבאת הראיות ובמסגרת זו על ביה"מ לבחון אם חומר הראיות שהיה מונח בפני המפרק היה די בו כדי להעתר לתביעת המערערים. יתר על כן, בית המשפט אינו כבול לעובדות המובאות בתצהיר, מה גם שבמקרה דנן סלע המחלוקת בין הצדדים הינו בשאלת היקף עבודתם של המערערים ואין לראות בויתורו של המפרק על חקירת המערערים משום הסכמה למסכת העובדתית שהביאו בנוגע לכך. (לענין זה ר' גם ד"ר יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית - 1995 בעמ' 718, ה"ש 39, והאיזכורים המופיעים שם). זאת ועוד, המדובר בתצהירים של בעלי דין, ודינם כעדות בעל דין הטעונה סיוע, על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971, כאשר במקרה דנן לא מצאתי כל סיוע לטענה. אל מול אלו, בידי המפרק מסמכי הנהלת חשבונות מהם עולה גובה משכורות המערערים לחודשים המצוינים בהחלטתו, כאשר כנגד מסמכים אלו לא הביאו המערערים כל ראיה אחרת. אף מנתוני שירות התעסוקה ניתן ללמוד כי המערערים לא עבדו לאורך כל התקופה במשרה מלאה. אני ערה לכך כי הדיווח לשירות התעסוקה לא נעשה לאורך כל תקופת ההעסקה (מה גם שבשנת 2002 כלל לא דוּוח עקב שינוי מעמד המערערים מעובדים לקבלני משנה), אולם אין בידי המערערים כל ראיה לכך כי הדיווח שכן נעשה לא שיקף המציאות. מהמקובץ עולה, כי המערערים לא הוכיחו את זכותם לקבל תוספת לזכויות שנתבעו, באופן שיחושבו על פי היקף משרה מלאה, ועל כן דין ערעורם בראש זה להידחות. 9. באשר לדמי הביגוד - לעמדת הכונס הרשמי צורף מסמך מביטוח לאומי בדבר זכויות עובדים בפשיטת רגל ופירוק תאגיד, בו צויין כי "עובד שנגד מעבידו ניתן צו פשיטת רגל או פירוק, זכאי לגמלה מן הביטוח הלאומי, הכוללת את הסכומים האלה... ביגוד - החלק שלא שולם לעובד עד ליום הפסקת עבודתו, בעבור השנה האחרונה". משכך זכאים המערערים לדמי ביגוד עבור שנת עבודתם האחרונה. לפיכך, בכפוף לתשלום רכיב דמי הביגוד כאמור, נדחה הערעור. בנסיבות הענין אינני עושה צו להוצאות.ביגוד עבודהתביעת חובחוב