להלן פסק דין בנושא תביעה אישית על יתרת חוב חברה: פסק דין 1. התובעת, חברה העוסקת בפרסום ויחסי ציבור, נתנה שירותי פרסום לחברה נכסי אברהם קרמר ובניו בע"מ (להלן "החברה") שהנתבע הינו בעל המניות בה ומנהלה. 2. התובעת נתנה לחברה שירותי פרסום במהלך השנים 1995-1998, אלא שבשנת 1998 הפסקיה החברה לשלם חובותיה ונותרה חייבת. 3. נגד החברה עוכבו ההליכים בשל מתן צו פירוק מיום 23.9.01. 4. תביעה זו מוגשת כנגד הנתבע באופן אישי לתשלום יתרת החוב הן מכח הרמת מסך, והן בשל טענות של ערבות, והתקשרות אישית. 5. עובדות המקרה 5.1 החברה נכסי אברהם קרמר ובניו בע"מ (להלן "החברה") קבלה שירותי פרסום מהתובעת במסגרת ניהול קמפיין שיווקי שמטרתו היתה שיווק חנויות לרוכשים במרכז המסחרי הקרוי "שוק הקריות". החברה נוהלה על ידי נתבע 2 ורעייתו. (עמ' 2 לפרטיכל). 5.2 ביום 25.6.98 היה אמור להפרע שיק על סך של 250,000 ₪ שנתנה חברת נכסי אברהם קרמר ובניו בע"מ לתובעת בעבור שירותי פרסום. באותו מועד היתה החברה פעילה, והיו לה הכנסות דבר שלתפישת מנהל התובעת היה מבטיח את פרעון השיק בהליכי הוצל"פ. (ס' 7 לת / 1, שלא נסתר ). 5.3 על פי בקשת הנתבע 2 הוחזר שיק זה לחברה והוחלף בשיק אחר דחוי על סך של 334,924 ₪, שיק שנעשה על ידי החברה לפקודת התובעת, וזמן פרעונו 20.7.98. (העתק השיק נספח א לת / 1, וראה עדות מנהל התובעת עמ' 4,5, לפרטיכל). הסיבה להחלפת השיק היתה העובדה שהחברה היתה נתונה בקשיים כספיים, והנתבע 2 סבר כי עד למועד הפרעון של השיק המוחלף יצליח לגייס את סכומי החוב. (ס' 11,12 לתצהיר נ / 4 ). סכום השיק החדש בטא את סכום החוב הקיים נכון ליום כתיבתו. (עדות הנתבע, עמ' 19,20 לפרטיכל). 5.4 אלא שלשיק זה ניתנה הוראת ביטול כפי שעולה מהרשום על השיק עצמו, ומעדותו של נתבע 2 . הוראת הביטול ניתנה עקב כך שהחברה היתה במצב כלכלי קשה עקב כשלון פעילותיה השיווקיות ואי מכירת נכסים, והבנק הודיע שלא יכבד את השיק. (ס' 13 לנ / 4, עמ' 20 לפרטיכל ). 5.5 לאחר ביטול השיק, נערכה פגישה בין מנהלי התובעת לבין נתבע 2. במהלך הפגישה הציע הנתבע 2 לתובעת אחת מהחנויות בשוק. מנהלי התובעת סרבו להצעה. (עובדה שאיננה שנויה במחלוקת). 5.6 משלב זה ואילך נחלקות עמדות הצדדים בתביעה בשאלה האם לקח על עצמו נתבע 2 התחייבות אישית לפרעון הסכום הנקוב בשיק, אם לאו. אין מחלוקת בין הצדדים כי בוצעו על ידי הנתבע 2 שני תשלומים על חשבון השיק, כדלקמן : א. תשלום ראשון על סך של 100,000 ₪ שבוצע ביום 10.12.98 מתוך חשבונה של החברה. ב. תשלום שני על סך של 200,000 ₪ שבוצע ביום 10.3.99 מתוך חשבונו הפרטי של נתבע 2. 5.7 שאר יתרת החוב לא שולמה. 6. האם לקח על עצמו נתבע 2 התחייבות אישית לפרעון החוב ? 6.1 בפגישה נכחו שני מנהלי התובעת (אב ובנו ) וכן הנתבע 2. 6.2 על אשר התרחש בפגישה מעיד מר זכריה פרייליך, כי לאחר שדחו את הצעת הנתבע 2 לקבל חנות בשוק כתחליף לפרעון החוב, לקח על עצמו נתבע 2 התחייבות אישית לפרוע את החוב תוך שהוא מזכיר כי יממש נכסים פרטיים שבבעלותו ובבעלות אשתו. (ס' 10 לת / 1 ). באותה פגישה אף ציין כי יש לו נכסים רבים אותם בכוונתו לממש, והוא יפרע את מלוא החוב של החברה. (ס' 11 לתצהיר ת / 1 ). מר זכריה פרייליך מעיד כי הנתבע 2 אמר לו שישלם כל אגורה,שהוא יתן שיק פרטי וישלם. (עמ' 6 לפרטיכל). מר פרייליך אף מציין כי הנתבע 2 חזר לפחות 5 או 6 פעמים על אותה הבטחה בהזדמנויות שונות. (עמ' 7 לפרטיכל). 6.3 עובדות אלו אף זכורות למר יוקי פרייליך, (ראה ס' 10,11 לת / 2 , עמ' 17 לפרטיכל). 6.4 עוד זכור למר זכריה פרייליך כי משנשאל איזה נכס בדעתו לממש ציין כי יממש אחת מדירותיו המצויה ברמת גולדה, ששוויה בין 250,000$ עד 300,000$. (ס' 11 לת / 1 ). עבודה זו זכורה גם למר יוקי פרייליך , אשר הוסיף כי הנתבע 2 אף ציין כי אם לא יצליח להחזיר את החוב מהדירה ברמת גולדה ימכור דירה ברח' קשטן 3 . (ס' 11 לת / 2 , עמ' 17 לפרטיכל). הנתבע 2 אישר בחקירתו הנגדית את קיומה של דירה ברח' קשטן 3, דירה הרשומה על לשם אשתו שנרכשה על ידי שני בני הזוג. (עמ' ,21 22 לפרטיכל). 6.5 נתבע 2 הסביר כי לצורך הקמת הפרויקט על ידי החברה שעבד את כל נכסיו הפרטיים לבנק לאומי לישראל בע"מ. טענה זו שנטענה על ידי הנתבע 2 , לא הוכחה באופן כלשהו בראיות תומכות ואף התערערה בבמהלך החקירה הנגדית (ראה עמ' 21,22 לפרטיכל). נתבע 2 טען כי בשל מצבה הקשה של החברה בקש הבנק לממש את הנכסים המשועבדים ובחר למכור דירת קוטג' ברמת גולדה . הדירה נמכרה, (מסתבר שנמכרה על ידי נתבע 2 ולא על ידי הבנק, עמ' 21 לפרטיכל) , ולפי הסדר עם הבנק 30% ממנה היה מיועד לתשלום לספקים. הסכום שקבלה התובעת ביום 10.12.98 היה מתוך הסכום שנתקבל ממימוש הדירה. (לתצהיר נ / 4 צורפו מסמכי המכירה של הדירה, התחייבות הבנק לרוכש החדש להסרת השעבוד עם קבלת התמורה,ומכתב החברה לבנק לצורך קבלת אישורה לתשלום לספקים מתוך התמורה, נספחים ג,ד,ה בהתאמה). בעדותו ציין נתבע 2 כי ספר למנהלי התובעת על ההסכם שיש לו עם הבנק ש-30% ממימוש הנכס ייועד לספקים,אך עובדה זו לא נזכרת בתצהירו ומנהלי התובעת גם לא נשאלו אודותיה בחקירה נגדית. (עמ' 21 לפרטיכל, עדות הנתבע 2). 6.6 יתרת הסכום ממכירת הדירה שלא נצרך לתשלום חובות הועבר, לטענת נתבע 2 לחשבונו הפרטי, ומתוך סכום זה שילם כ"אקט של רצון טוב" סכום נוסף של 100,000 ₪ לתובעת ביום 10.3.99 . (ס' 23 לנ / 4 ). הנתבע 2 טוען כי תשלום זה שולם רק עקב הלחץ הרב שהפעילה התובעת ולא מתוך נטילת התחייבות אישית. (ס' 24 לנ / 4 ). 6.7 מתוך מכלול הראיות שנשמעו עולה כי התובעת הרימה את הנטל להראות כי נתבע 2 התחייב כלפיה בהתחייבות אישית, לשלם את חובה של החברה, וזאת מהטעמים הבאים: א. עדויותיהם של שני מנהלי התובעת היו עדויות אמינות, מבלי שנתגלעו בהן סתירות כלשהן. ב. עובדה היא כי הנתבע 2 (הוא, ולא הבנק ) מכר נכס אשר בבעלותו שהיה אומנם משועבד להבטחת חוב החברה לבנק, אך נשארה ממנו יתרה שהבנק התחייב, לדבריו, שלא לקחת. יתרת תמורה זו הגיעה לידיו הפרטיות של הנתבע 2 , שכן הדירה עצמה היתה רכוש פרטי ולא רכוש החברה. הנתבע 2 החליט להעביר מתוך היתרה סכום של 100,000 ₪ לתובעת, שכן ראה עצמו מחוייב לכך. לא קבלתי טענתו כי עשה זאת סתם כך כאקט של רצון טוב, זאת כאשר נושיה האחרים של החברה עומדים בפתח. מעשה זה מעיד כאלף עדים על כך שהנתבע 2 אכן התחייב כלפי מנהלי התובעת לשלם את חוב החברה, התחייבות אשר מנעה ממנהלי התובעת להגיש את השיק ללשכת ההוצאה לפועל. הנתבע בקש לטעון כי סכום זה נרשם כהלוואה שלו בספרי החברה, עובדה שלא נתמכה בראיה המלמדת שאכן כך נעשה,וגם אם כך נעשה, (מה שלא הוכח) ניתן לראות בכך שריון זכות החזרה של הערב מהחייב העיקרי. בוודאי שאין הסבר הגיוני לכך שהנתבע שם מכספו הפרטי לכיסוי חוב של החברה כלפי התובעת, בהעדר כל התחייבות אישית לטענתו. ג. הנתבע 2 טען כי אין לקבל את הטענה שערב לחובות החברה או שהתחייב אישית לשלמם, שכן סביר שהתחייבות כזו היתה נעשית בכתב. ראשית, חוק הערבות תשכ"ז 1967 קובע כי הערבות נוצרת בהסכם, ולא קיימת דרישת הכתב. כמו כן מנהלי התובעת וכן הנתבע עצמו העידו כי בין הצדדים התקיימו יחסי אמון שלא הצריכו נהלים של עבודה בכתב. מר זכריה פרייליך העיד כי האמין לנתבע 2 לאורך כל הדרך. הוא הכיר את הנתבע ורעייתו תקופה של 10 שנים קודם לשנת 1995 כאשר קנה אצלו חומרי בנין. התפתחו ביניהם יחסי אמון הדדי. היחסים לאורך הדרך היו נפלאים. כאשר הנתבע בקש לדחות את פרעון השיק אמר מר זכריה לבנו שהוא מאמין לנתבע ובטוח שישלם.(עמ' 5,6, לפרטיכל). גם מר יוקי פרייליך אישר במהלך חקירתו הנגדית כי היו יחסי אמון בין הנתבע לבינם (עמ' 16 לפרטיכל). הנתבע עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי היו ביניהם יחסי אמון, וכי מנהלי התובעת הינם אנשים ישרים ובמהלך העבודה הקודם שלהם, במסגרתו מכר חומרים לתובעת, לא היה מחתים את מנהליה על מסמכים. (עמ' 25 לפרטיכל). על רקע זה מובנת הטענה כי נוכח קיומם של יחסי אמון במהלך שנים, התייתר הצורך להחתים את הנתבע 2 על מסמך כלשהוא המלמד על כך שהוא ערב לתשלום החוב. ד. במהלך התקופה שממרץ 99 ואילך יצאו מכתבים שונים לידי הנתבע הדורשים את תשלום החוב. המכתבים שנכתבו על ידי עורך דין ממוענים לנתבע ותחת שמו מופיע שם החברה (נ / 1 ). המכתבים טוענים "טרם שילמתם את חובכם", ודורשים סילוק החוב. הנתבע מבקש להבנות מכך שבמכתבים אלו לא נזכרה במפורש הטענה כי הוא ערב אישית לחוב או לקח על עצמו התחייבות אישית לפורעו. אין בכך ללמד מאום. עובדה היא שהמכתב מופנה בלשון רבים והסביר זאת מנהל התובעת, אחת היא מבחינתו אם החוב משולם על ידי החברה או הנתבע, אך הדרישה היא שישולם. מכתב שיצא אל הנתבע ביום 23.11.00 (נספח ב' לת / 1 ) ציין במפורש כי הנתבע ערב אישית לחוב. למכתב זה לא נכתבה כל תשובה מטעם הנתבע, והנתבע בחקירתו לא ידע להסביר מדוע. (עמ' 24 לפרטיכל). ה. מנהלי התובע ציינו בתצהירם (ס' 18 לת / 1 , ת / 2 ) כי לאורך כל התקופה שעד להגשת התביעה , מהלך של למעלה משנתיים, הנתבע לא ציין ולו פעם אחת, לא בכתב ולא בע"פ כי אין לא מחויבות לתשלום החוב. אי התשלום הוסבר על ידו בשל קשייו הכלכליים. הטענה כי איננו ערב לחוב הועלתה לראשונה בבקשת הרשות להתגונן, שמטבע הדברים היה מעורב בהכנתה עורך דין. ו. הצדדים לא היו חלוקים לגבי העובדה שהנתבע 2 הציע לתובעת דירה כנגד השיק שבוטל. מנהלי התובעת סרבו. צריכה להיות לכן הצעה אחרת אטרקטיבית שתמנע מהתובעת להגיש את השיק להוצאה לפועל באותו מועד או לקרוא לפרוק החברה. הנתבע לא ידע לאמר מהי ההצעה האטרקטיבית האחרת שנתן לתובעת כדי למנוע את הגשת השיק להוצל"פ. נותרה לכן טענת מנהלי התובעת, שהנתבע הבטיח להם תשלום באופן אישי, מתוך נכסיו הפרטיים, דבר שאכן בוצע באופן חלקי. ז. הנתבע טען כי העובדה שמנהלי התובעת פנו לבנק בטענה שבדעתם לקרוא לפרוק החברה, יש בה ללמד על כך שהנתבע לא נתן ערבות אישית לחוב. טענה זו נסתרה לחלוטין על ידי עדות מר זכריה פרייליך, אשר הסביר כי הנתבע עצמו הורה לו לפנות לבנק ונתן לו את שם איש הקשר שם, כי קיימת אפשרות שהבנק, שהיה בנק מלווה של הפרויקט, ייעתר לשחרור סכומים לטובת התובעת (כנראה מחשש הפירוק). מר פרייליך הסביר כי מצא לנכון לנסות לגבות את חובו בשני ערוצים, האחד הערוץ האישי מול הנתבע, והאחר הערוץ המסחרי שכלל את הפניה לבנק. (עמ' 8 לפרטיכל). ח. מכל האמור לעיל עולה כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להראות כי אכן הנתבע 2 לקח על עצמו התחייבות אישית לתשלום חוב החברה וערב באופן אישי לפרעון חובה. 7. שינוי חזית 7.1 במהלך חקירת העדים העלה הנתבע טענה חדשה, כאילו הפרסום של התובעת היה נגוע באינטרס אישי, שכן חלק מהפרסומים היו בעיתון ידיעות חיפה שמנהל התובעת מר זכריה פרייליך הוא אחד מבעליו. 7.2 ראשית יאמר, כי אין לטענה זו כל זכר בבקשת הרשות להתגונן שם טען הנתבע לפרסום כושל ורשלני, אך לא מעבר לכך. (טענת הפרסום הכושל והרשלני לא נטענה במהלך ההוכחות, ואף לא בסיכומי הנתבע). 7.3 משהתנגדה התובעת לשינוי חזית, הרי שאין להתיר השמעת הטיעון האמור. 7.4 מעבר לכך, גם לגופו של ענין לא הוכח מאום בענין זה. לא הוכח מהו שיעור הבעלות של מנהל התובעת בעיתון ידיעות חיפה, לא הוכח מה היה נתח הפרסום בעיתון ידיעות חיפה, שכן היו גם פרסומים באמצעי תקשורת אחרים, וכמו כן לא הוכח שפרסום בעיתון ידיעות חיפה, במידה שהיה, לא היה לטובת הקמפיין. לפיכך, גם לגופו של ענין אין ממש בטענה זו. 8. לסיכום 8.1 החוב עמד ביום 20.7.98 על סכום של 334,924 ₪. הסכום המשוערך להיום הינו 520,826 ₪. על חשבון חוב זה שולמו שני סכומים אשר בשערוך להיום הינם סך כולל של 289,443 ₪. (סכום של 100,000 ₪ מיום 10.12.98, וסכום נוסף של 100,000 ₪ מיום 10.3.99 ).לפיכך יתרת החוב עומדת היום על סכום של 231,383 ₪, ובכפוף לתקרת סכום התביעה המשוערך, מגיע לסך של 231,232 ₪. 8.2 על נתבע 2 לשלם את סכום יתרת החוב לתובעת . 8.3 ב"כ התובעת ציין בסיכומיו כי הוא מוותר על חיוב הנתבע בשכר טרחת עורך דין התובעת, בשל מחווה קודמת של הנתבע לענין ביטול פסק דין שניתן בהעדר. לפיכך לא יחוייב בשכ"ט עורך דין התובעת. 8.4 הנתבע ישא בהחזר האגרה לתובעת. 8.5 הסכומים ישולמו לידי התובעת בתוך 30 יום מהיום. 8.6 משמצאתי כי לנתבע 2 אחריות אישית לתשלום יתרת החוב, ממילא מתייתר הדיון בשאלת הרמת המסך.חובות חברהחובתביעה אישית