שימור בעלות בחוזה

בית המשפט פסק כי יש לתת תוקף להסכמה חוזית בדבר שימור הבעלות, אולם מאותו מעקרון ממש מתחייב גם שלא להכיר בתנייה כזו מקום שהיא אינה משקפת הסכמה משותפת של הצדדים לעסקה אלא יסודה באקט חד צדדי (אף אם רוטיני) העומד בניגוד למתכונת החוזית המוסכמת. להלן החלטה בנושא שימור בעלות בחוזה: החלטה 1. מהות הבקשה הבקשה שבפני הינה בקשת המבקשות להורות לכונס הנכסים להשיב להן סחורות אשר פורטו בנספחים לבקשה. בבקשה נאמר כי המבקשות מכרו לחברת מרגול בע"מ (להלן: "החברה") סחורות בהיקף כספי גדול, כאשר החברה חבה למבקשת 1 סכום של כ- 657,000 ₪ ולמבקשת 2 סכום של כ- 341,000 אירו. המבקשות טענו כי עפ"י המוסכם ביניהן לבין החברה התבצעו המכירות על בסיס שימור הבעלות בסחורות הנמכרות עד לתשלום בפועל. תנאי שימור הבעלות מפורטים על גבי החשבוניות אשר הוצאו על ידי המבקשת 1 (להלן: "דניעת"), ובכללי המסחר בנייר של האיחוד הארופאי אשר בכפוף להם, בהסכמת החברה, נמכרו הסחורות על ידי המבקשת 2 (להלן: "בורגו"). חלק מהסחורות אשר טרם שולם עבורן, נמצא במחסני החברה וניתן לזיהוי. הסחורה אשר טרם שולם בגינה נותרה בבעלות המבקשות והן זכאיות להחזרתה. בקשה זו נתמכה בתצהירו של מר שלום לקס (להלן: "לקס") מנהל המבקשות. בתצהיר זה חזר לקס על חובות החברה כלפי המבקשות, וציין את פניית המבקשות לכונס הנכסים לשם החזרת הסחורה. 2. תגובת הכונס בתגובתו של כונס הנכסים נאמר כי הבקשה נעדרת כל בסיס משפטי או עובדתי, והמבקשות לא רק שלא עומדות במבחנים אשר נקבעו בפסיקה להוכחת הטענה בדבר שימור בעלות, אלא שהן לא טרחו להוכיח את טענתן. המבקשות, אשר התקשרו עם החברה בעסקה מתמשכת לתקופה של שנתיים ובהיקף כספי גדול, לא הסדירו את מערכת ההתקשרות שלהן עם החברה בכתב. לכן, לא ניתן לומר כי החברה הסכימה לתניה כלשהי בדבר שימור בעלות. המבקשות הגניבו למעשה את ההתניה לחשבוניות המס באופן חד צדדי וללא הסכמה. יתרה מזאת, עצם הוצאת חשבוניות מס מעידה כי הסחורה נגרעת ממלאי החברה המספקת ומהווה לכן עסקת מכר רגילה. כמו כן נאמר על ידי הכונס, כי החברה נהגה בסחורה מנהג בעלים והמבקשות לא קיימו כל מנגנון פיקוח על הסחורה. המבקשות לא ביקשו כל דיווח או פירוט לענין המכירות של הסחורות אשר סופקו על ידן. יתרה מכך, דניעת אף אישרה כי למרות הפיגורים בתשלומים המשיכה לספק סחורה לחברה, מבלי לדרוש החזרת הסחורה אשר כבר סופקה. באשר לטענה בדבר החלת כללי הסחר בנייר של האיחוד האירופי, הרי שבורגו לא ציינה מי הסכים להחלת כללים אלה, ואף לא ביקשה להחיל את הכללים על העסקאות בינה לבין החברה. לכן, לא עמדו המבקשות עמדו בנטל המוטל עליהן, להוכיח את תניית שימור הבעלות. לתגובת הכונס צורף תצהירו של מר יוסף דרשר (להלן: "דרשר") מנהל החברה. בדיון במעמד הצדדים יוצגו המבקשות על ידי אותו בא כוח. לאחר הדיון במעמד הצדדים ומתן צו לסיכומים על ידי, הודיעה דניעת על החלפת היצוג. הודעה בהתאם לא ניתנה על ידי בורגו. בסופו של דבר הוגשו הסיכומים על ידי דניעת בלבד. למרות זאת, אתייחס בהחלטתי לטענות שתי המבקשות. 3. דיון והחלטה מתצהירו של לקס עולה כי דניעת עוסקת ביבוא ושיווק של נייר, בין היתר מתוצרת חברת בורגו. אין גם מחלוקת בין הצדדים כי לא מדובר בהתקשרות אקראית, אלא ביחסי מסחר שוטפים במשך כשנתיים ימים, כפי שעולה מסעיף 4 לתצהירו של דרשר אשר לא נסתר במסגרת חקירתו הנגדית . אין מחלוקת כי בין הצדדים לא נערך כל הסכם מסגרת בו מופיעה תניה כלשהי לשימור הבעלות. לאור האמור לעיל, יש לבחון האם קיימת תשתית עובדתית אחרת שיש בה כדי לתמוך בטענת המבקשות בדבר הסכמה על שימור בעלות. לאור הראיות הקיימות בתיק וחקירת המצהירים, נראה כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. ההלכה לענין בחינתה של תניית שימור בעלות נקבעה ברע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' אבגד טכנולוגיות בע"מ (בפירוק זמני), פ"ד נז(1) 385 (להלן: "פס"ד קידוחי הצפון"). כב' השופטת שטרסברג-כהן קבעה בסעיף 4 לפסק הדין "העברת נכס מאדם לרעהו יכול ותעשה בצורות שונות ותשובץ במשבצות שונות. השאלה מהו הדין שיחול בכל מקרה נתון, מעוגנת בראש ובראשונה בחוזה שבין הצדדים על פי מהותו האמיתית ולא דווקא על פי מילותיו, כאשר כלל נקוט הוא בידינו כי טיבה של העסקה המשתכללת בהסכם, נלמד מתוך ההסכם המתפרש על פי כללי הפרשנות המקובלים עלינו לענין פרשנות חוזים". אין לכן ספק כי עצם קיומה של תניית שימור בעלות בהסכם, אין בה כשלעצמה כדי לתת בידי המוכר זכות אוטומטית לשימור בעלות, אלא שיש לבחון את כוונת הצדדים בעת התקשרותם בהסכם. הצורך בדבר בדיקת הסכמתם של הצדדים עולה במשנה תוקף, כאשר סעיף בדבר שמירת בעלות איננו מופיע בהסכם שבין הצדדים אלא במסמך מאוחר למועד ההסכמה, כמו במקרה שבפני. כפי שעולה מתצהירו של דרשר, נערכה בין הצדדים פגישה כשנתיים לפני מועד הגשת הבקשה. הפגישה התקיימה במשרדי החברה בין דרשר לבין סוכנות מקומית של המשיבות באמצעות לקס. באותה פגישה פרטו לדבריו נציגי הסוכנות את סוגי הנייר שבורגו יכולה לספק תוך ציון מחירים, אופן אריזה ומועדי אספקה. בסמוך לאחר פגישה זו, מבלי שנערך הסכם בכתב, התחילה החברה להזמין סחורות מבורגו. באשר להתקשרות עם דניעת, התקיימה לדברי דרשר פגישה במשרדי החברה במהלך שנת 2005, בינו לבין שני נציגים מטעם אותה סוכנות ודניעת. החברה ביקשה להתחיל לרכוש עודפי נייר מחברה גרמנית באמצעות דניעת, ודניעת פרטה את המחירים. דניעת הסכימה לספק עודפים בדרך של משלוח רשימת מלאים לחברה באמצעות מייל, כאשר החברה תסמן מהי הסחורה אותה היא מבקשת לרכוש. בדרך זו בוצעו הזמנות הנייר. דרשר ציין כי במהלך הפגישות אשר נערכו לפני התחלת הספקת הסחורה, לא הועלתה כל דרישה על ידי מי מהמבקשות באשר לשימור בעלות בסחורה אשר תסופק על ידן. יש לציין כי בתצהירו של לקס לא נטען אחרת, אלא נעשתה הפניה בלבד לחשבוניות ולכללי הסחר בנייר של האיחוד האירופאי. בחקירתו הנגדית לא נחקר דנשר על תנאי ההתקשרות, ועדותו בענין זה כלל לא נסתרה. מכאן עולה באופן חד משמעי כי בעת ההתקשרות בין הצדדים, כלל לא הועלה נושא שמירת הבעלות, ובוודאי שאין הוא מהווה חלק מתנאי ההתקשרות שבין הצדדים. באשר לטענת בורגו בדבר חלותם של כללי הסחר בנייר של האיחוד האירופאי - מקובלת עלי לחלוטין עדותו של דרשר כי הוא עוסק 39 שנה בענף הנייר, ומעולם לא דיברו איתו על כללים אלה והחברה אף לא נדרשה להסכים להם. בחקירתו הנגדית חזר והעיד דרשר, ועדותו היתה אמינה עלי לחלוטין, כי אינו מכיר את הכללים. עדות זו נתמכת בעדותו של לקס, אשר העיד בחקירתו הנגדית כי לא העביר את הכללים לידיעתה של החברה. אין כל הלכה על פיה ישנה ידיעה קונסטרוקטיבית על קיומם של הכללים, או כי ניתן להסיק מקיומם על הסכמה כלשהי בדבר תחולתם במסגרת ההסכם שבין החברה לבין בורגו. יש לבחון עתה את טענת דניעת באשר לתניית שימור הבעלות המופיעה בחשבוניות. דניעת מבססת למעשה את טענתה בדבר שימור הבעלות על הופעת הסעיף במסגרת החשבוניות שהוצאו לחברה. מהחשבוניות עולה כי מדובר בסעיף סטנדרטי אשר מופיע ברצף על החשבוניות. דרשר אישר אמנם בחקירתו הנגדית כי הוא ראה סעיפים, וכי לא אמר ללקס שהוא מתנגד לסעיף. אולם, מעובדה זו אין להסיק על הסכמה בדבר קיומה של תניית הבעלות בהסכם שבין הצדדים. מדובר בחשבוניות אשר מהוות הליך טכני המיועד לתשלום עם משלוח הסחורה במסגרת ביצועו של ההסכם. יש להחיל בענין זה הקביעות של כב' השופטת אלשייך (כתוארה אז) בענין בש"א 25585/04 סטוק קפה בע"מ נ' ג'ון עינב ואח', תק-מח 2005(3) 10967. גם שם הופיעה תנית שימור הבעלות בנוסח אחיד על החשבוניות. בית המשפט קבע "לענין זה ראוי להעביר מסר ברור לציבור המוכרים; הרוצה לטעון לשימור בעלות יתכבד ויעשה כן - אך זאת בגלוי, ולא בשיטות של 'הגנבת' התניה במאוחר, וערבוב תחומים בין ההסכמה החוזית עצמה (לשם ראוי להכניס את שימור הבעלות), לבין הליכים טכניים מאוחרים שנעשים לאחר הקיבול הסופי, ונועדו בעיקרם לאשר את קבלת הסחורה או את ביצועו בעין של החוזה; חיי המעשה מלמדים, כי במקרים כאלה (וכך כנראה אף בנסיבות שבפני), חותם הצד השני על מסמכים כאלה באורח כמעט אוטומטי, וזאת דווקא משום שהוא חושב אותם לענין טכני בלבד". במקרה שבפני גם לא נטען לקיומה של חתימה על החשבוניות. לא הוכח בפני כי דניעת נקטה באמצעי כלשהו שיש בו כדי להסב את תשומת לב החברה לקיומו של התנאי, ולטענתה בדבר התקשרות חוזית אשר כוללת תניה בענין שימור בעלות. מקרה דומה נדון על ידי כב' הנשיא גורן בבש"א 11875/03 וי.אפ. ישראל בע"מ נ' המשביר הישן בע"מ (בפירוק) מיום 6.11.06. גם שם טענה המבקשת לקיומה של תניית שימור בעלות בהסכם בינה לבין המשיבה על יסוד תנייה אשר הופיעה בחשבוניות. יש לציין כי באותו מקרה סופקה הסחורה למשיבה במשך 6 שנים מיום שנחתם הסכם. זאת באמצעות חשבוניות מס זהות אשר הופקו באמצעות מערכת הנהלת חשבונות ממוחשבת של המבקשת, כאשר בכולן מופיעה תניית שימור בעלות. גם שם, כמו במקרה שבפני, לא נחתמו החשבוניות ואף לא נדרשה חתימה על גבי החשבוניות על ידי המשיבה. באותו מקרה קבע בית המשפט כי ביסוד ההלכה אשר נקבעה בפס"ד קידוחי הצפון, מצוי עקרון חופש ההתקשרות החוזית. עפ"י עקרון זה יש לתת תוקף להסכמה חוזית בדבר שימור הבעלות. "אולם מאותו מעקרון ממש מתחייב גם שלא להכיר בתנייה כזו מקום שהיא אינה משקפת הסכמה משותפת של הצדדים לעסקה אלא יסודה באקט חד צדדי (אף אם רוטיני) העומד בניגוד למתכונת החוזית המוסכמת" (סעיף 20 לפסק הדין). משלא הוכח מפגש רצונות אמיתי בין הצדדים הקושר ביניהם חוזה קונקרטי לענין שימור הבעלות, אין לתת לתניה כל תוקף משפטי. לאור כל ההלכות אשר פורטו לעיל, שניתנו לאחר פסק הדין בענין קידוחי הצפון, שוב אין כל מקום להפניית המבקשות בסיכומים לע"א 323/78 מקסל בע"מ (בפירוק) נ' בלק אנד דקר, פ"ד לג(2) 57. בענין זה יש להחיל את הקביעה בבש"א 10026/06 בענין יוניקטרוניק שם הפנה ביהמ"ש להחלטת בימ"ש מחוזי בחיפה בבש"א 844/04 מגדלי קירור ירושלמי בע"מ נ' תעשיות אלקרוכימיות בע"מ (בהקפאת הליכים). "חשבוניות טבען שעיקרן לשקף ולציין מחיר הסחורה... אך אין בכך כדי להעיד על כינון הסכמת הקונה לכל תניה משפטית שיכתוב המוכר על החשבונית ואין בעצם קבלת החשבונית ואי הלנה על תנאי שהוסף לה כדי גיבוש הסכמת הצדדים ובפרט שהמוכר הוא שמנפיק את החשבונית". כמו כן, מההתנהגות שבין הצדדים לא עולה כל אינדיקציה לשמירת הבעלות בסחורה בידי דניעת. דניעת לא הותירה בידה כל כלים לפיקוח על הסחורה, התנהגות אשר היתה מתבקשת אילו אכן סברה דניעת כי הבעלות בסחורה נותרה בידה עד למלוא התשלום. כפי שעולה מחשבוניות המס (נספח א' לבקשה), נדרש תשלום תוך 60 יום ומעלה. דניעת לא ביקשה מאת החברה לבטח את הסחורה עד למועד התשלום, ואף לא קבעה מנגנון פיקוח כלשהו על הסחורה (ראה בהקשר זה החלטה בענין המשביר לעיל, בסעיף 24 להחלטה). דניעת אף לא שמרה בידה את הזכות לבדוק את הסחורות מעת לעת, ואף לא ביקשה רשימת מלאי או דוחות אודות מכירת הנייר. התנהגות עקבית זו מראה על כוונה למכירת הנייר והעברת הבעלות עם מסירת הסחורה, ואינה עומדת בקנה אחד עם טענה בדבר הסכמה בענין שמירת בעלות. כמו כן, למרות טענתה של דניעת כי החברה לא שילמה את תמורת הנייר במשך חודשים ארוכים, לא עמדה דניעת על זכותה הנטענת להחזרת הסחורה במשך תקופה ארוכה, ואף המשיכה לספק סחורה במהלך התקופה שבה היתה החברה חייבת לה כספים. התנהגות זו אינה עולה גם היא בקנה אחד עם טענה בדבר זכות בעלות בסחורה. לכן, עולה בבירור כי לאותה תניה אשר הופיעה על גבי החשבוניות, לא היתה כל משמעות מעשית מבחינתה של דניעת. התוצאה מכל האמור היא, כי יש לדחות את בקשתן של שתי המבקשות. המבקשות תישאנה ביחד ולחוד בהוצאות הכונס בסך 10,000 ₪ + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד יום התשלום בפועל. חוזהתניית שימור בעלותבעלות