מהן העילות להרמת מסך ? בע"א 10582/02 בן אבו נ. דלתות חמדיה התייחס בית המשפט העליון לסוגית הרמת מסך ההתאגדות. בית המשפט סקר את העילות להרמת מסך: עירוב נכסים, אי הפרדה בין פעילות החברה לפעילות הפרטית. רכישת סחורות ומתן שיקים בעת שידוע כי התמורה לא תשולם והשיקים לא יפרעו. שימוש בחברה למעשי תרמית, התנהגות בלתי נאותה ועקיפת חוקים שלא למטרות מסחריות ובאופן בלתי הוגן. נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה. נקבע כי חוק החברות החדש משנת 1999 בסעיף 6 נתן ביטוי למגמות שכבר קנו להן שביתה בפסיקה קודם לחוק. לאחר חקיקת החוק נשמעה ביקורת על הרחבת יתר של העילות להרמת מסך ולכן נחקק תיקון מס 3 לחוק אשר צמצם במידה מסוימת את העילות. עוד נקבע כי מבחני הרמת המסך הם מבחנים גמישים, הגישה להרמת מסך חייבת להיות זהירה ללא הכללות דוקטרינליות, והרמת המסך תיעשה במקרים קיצוניים בלבד ולאחר בחינת הנסיבות הספציפיות של כל מקרה. בית המשפט מפי כב' הנשיא ברק שם דגש על עקרון תום הלב אשר מאפשר לבית המשפט מרחב של שיקול דעת לפי נסיבותיו של כל מקרה. נקבע כי יש להבדיל בין ידיעה ברורה כי התחייבויות החברה לא יקויימו ואין מוצא הנראה באופק, לבין נסיון לגיטימי להציל חברה בקשיים כב' הנשיא ברק שם דגש על סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) ומצא להטיל אחריות עקב הפרת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בשלב המגעים לרכישת הסחורות. הפרת החובה וחיוב באחריות אישית הן אורגנים של החברה והן מי שפועלים בשם חברה גם אם אינם בעלי מניות או דירקטורים, ובלבד שהיו מעורבים ישירות במגעים העסקיים וברכישת הסחורות. להלן פסק דין בנושא עילות להרמת מסך: פסק דין בפני תביעה כספית בסך 37,523 ₪ אשר הוגשה ע"י התובעת, חברה ליבוא וייצוא מוצרי מחשב, נגד נתבעת 1 חברה העוסקת בשיווק והתקנת מחשבים ונתבעים 2 ו-3 כבעלים ו/או מנהלים של נתבעת 1. טענות התובעת 1. החוב מושא תביעה זו, נוצר כתוצאה מכך שהמחאות שנמשכו על ידי נתבעת 1 לפקודת התובעת חוללו. 2. לטענת התובעת, נתבעת 2 ערבה לחובה של נתבעת 1 באופן אישי. נתבעים 2 ו-3 חתמו על ההמחאות בשם נתבעת 1 והם שהזמינו את המוצרים מהתובעת. 3. לנתבעת 1 חובות לספקים נוספים אשר נפלו ברשתה. הנתבעת 1 ביצעה "עוקץ" כדי לנצל לרעה את מסך ההתאגדות שלה, על ידי נתבעים 2 ו-3. 4. נתבעים 2 ו-3 חבים באופן אישי, מכוח אחריותם כבעלים ומנהלים של נתבעת 1, בהציגם מצג כוזב והונו את התובעת, כאשר קיבלו את המוצרים בידיעה שנתבעת 1 לא תוכל לשלם את חובותיה עקב מצבה הפיננסי. בעת מתן ההמחאות ידעו נתבעים 2 ו-3 כי ההמחאות שמסרו בשם נתבעת 1 לא יפרעו. נתבעים 2 ו-3 נהגו בחוסר תום לב, מרמה והתרשלות בקיום החוזה מול התובעת. טענות הנתבעים 2 ו-3 (להלן "הנתבעים") 1. הנתבעים לא חייבים דבר לתובעת. נתבעת 2 לא ערבה להתחייבויות נתבעת 1. 2. הנתבעים מכחישים את כל טענות התובעת כלפיהם ומוסיפים כי נתבע 3 אינו בעל מניות, אינו מנהל ואינו מורשה חתימה של נתבעת 1, אלא מאז ומתמיד היה עובד שכיר של נתבעת 1. 3. הנתבעים לא נטלו על עצמם את חובותיה של נתבעת 1. 4. נתבעת 1 נקלעה לקשיים בסוף שנת 2004 והפסיקה את פעילותה, בנסיבות עסקיות טהורות אשר לא נגרמו על ידי הנתבעים. נתבעים 2 ו- 3 פעלו כדין לא ברשלנות, לא במרמה, לא בהונאה ולא הציגו כל מצג שווא. הם לא "עקצו" כל גורם שהוא. נתבע 3 עבד כשכיר ופעל עפ"י תפקידו, הוא לא חתם על המחאות בשם נתבעת 1 ונתבעת 2 לא הפרה את חובותיה כנושא משרה בתאגיד. 5. לנתבעים לא היה יד ורגל בקריסת נתבעת 1 ונתבעת 1 מסרה, למפרקה, סך של למעלה מ- 700,000₪ אשר עמד לחלוקה בין נושי החברה. נתבעת 1 פנתה לכל ספקיה ויזמה אסיפת ספקים ונושים כדי לדווח על מצבה ולעדכן ביכולת פירעון חובותיה. לנתבעת 1 אין נושים מובטחים וכל הסכום הנ"ל מועמד לטובת הנושים הרגילים. דיון השאלה בה חלוקים הצדדים, הינה לגבי אחריות הנתבעים 2 ו-3 לחובותיה של נתבעת 1, מכח עילת הרמת המסך ומכח ערבות האישית של נתבעת 2. לעניין אחריותו של נתבע 3 1. מר דוד בן נון מטעם התובעת העיד בפני כי "אין לי מושג" מה זה אומר שנתבע 3 הוא מוסמך לחתום בשם נתבעת 1 כמפורט בסעיף 4 לכתב התביעה (עמ' 2 שורות 8 ו-9 לפרוטוקול). עד התובעת השיב, כי הוא אישית לא פנה למי מטעם הנתבעים וגם אינו יודע מי מטעם התובעת פנה אליהם ולכן, האמור בסעיף 6 לכתב התביעה אינו בידיעתו. בהמשך השיב לשאלה מטעם נתבע 3 "אני אומר לך שלא פנו אלינו, אלא הפוך אנחנו פנינו אליכם במכתב באמצע דצמבר שאנחנו רוצים להגיע להסדר איתכם ואין שום מכתב שלכם שפניתם אלינו" ת. נכון. (עמ' 2 שורות 14-16 לפרוטוקול). 2. לשאלה מטעם נתבע 3 "בסעיף 13 רשמת שהנתבעים 2 ו-3 חתמו... האם ראית פעם חתימה שלי? ת. אני לא מכיר את חתימתך, תיארתי לעצמי שזו חתימה של מנהלי החברה. ש. אבל זה תצהיר איך אתה כותב שאתה מתאר לך? ת. כי יש חתימות ואני מתאר לעצמי שאלה חתימות של בעלי החברה." (עמ' 3 שורות 11- 14). 3. לשאלה למה התכוונה התובעת בכתב התביעה, שהנתבעים ביצעו "עוקץ", השיב, שהנתבעים ידעו שנתבעת 1 במצב קשה ולמרות זאת מכרו סחורה ומשכו שיקים. בהמשך השיב, כי אין לו הוכחה שהנתבעת 1 הייתה במצב קשה אלא זו היא השערתו. 4. נתבעת 2 העידה בפניי כי היא ניהלה את נתבעת 1 8 שנים כאשר היא הייתה בעלת מניות יחידה בה ונתבע 3, בעלה, עבד כשכיר אשר חתם על תעודות משלוח כמו שאר העובדים השכירים של נתבעת 1. 5. לעניין נתבע 3, אשר שימש כשכיר בחברה ולטענת נתבעת 2 אשר לא נסתרה, חתם על תעודות המשלוח ככל עובד, אין כל עילה להרמת המסך. לא הוכח בפני שנתבע 3 שימש כמנהלה של נתבעת 1 ו/או מורשה חתימה מטעמה. לטענת נתבע 3 ובהתאם לעדותה של נתבעת 2, אשר לא נסתרו, נתבע 3 כלל לא חתם על ההמחאות שנמסרו לתובעת ולא הוכח שהיה בקשר עסקי עם התובעת. על פי עדות עד התובעת, הוא רק שיער שזו חתימתו של נתבע 3. לא הוכחה בפני כל טענה שהיא, מטענות התובעת נגד נתבע 3. לא הוכח שפעל בתרמית, שהציג מצג שווא, שניצל לרעה את אישיותה המשפטית של נתבעת 1 ו/או שפעל בשם נתבעת 1 מול התובעת. אני דוחה את התביעה כנגד נתבע 3. לעניין הנתבעת 2 6. נתבעת 2 העידה בפניי כי נתבעת 1 לא הייתה מעולם בקשיים ועמדה במסגרות האשראי שנתנו לה בבנק. לגרסתה כשבועיים וחצי טרם קריסתה המכירות ירדו כתוצאה מכך שהלקוחות שלהם, ברובם גופים ציבוריים המתוקצבים על ידי הממשלה, לא קיבלו תקציב ממשלתי, לא שילמו את חובותיהם לנתבעת 1. ביום בו פרצה נתבעת 1 ממסגרת האשראי הבנק החזיר שיקים שלה. נתבעת 2 העידה, כי מחזורה השנתי של נתבעת 1 היה בן 3 ל- 4 מיליון שקל, וכי היחסים העסקיים עם התובעת התנהלו כ- 8 שנים. היא הסבירה שבתחילת נובמבר נתבעת 1 עדיין פעלה, כאשר נתבעים 2 ו-3 הזרימו כספים פרטיים והרזרבות האישיות שהוזרמו לחשבונה של נתבעת 1 אפשרו לנתבעת 1 להמשיך לפעול ולעמוד במסגרת האשראי. ביום שנתבעת 2 לא הצליחה להביא כספים לחשבון הבנק, הבנק החזיר את השיקים. הנתבעת 2 הסבירה, כי היא לא חשבה שהעסק יקרוס ולכן נתבעת 1 המשיכה להזמין סחורה. מה עוד שלקוחות רבים היו חייבים לנתבעת 1 כסף ולכן לא מצאו לנכון להפסיק את פעולותיה של נתבעת 1. 7. נתבעת 2 הסבירה כי מעולם לא קיבלה התראה מהבנק טרם שהוחזרו לה שיקים והיא לא סברה כלל שנתבעת 1 תקלע לקשיים. 8. לעניין נתבעת 2 התובעת לא הוכיחה, כי היא חתמה על כתב ערבות לחובות נתבעת 1 ואין לה להלין אלא על עצמה. לכן אני דוחה אתל הטענה, כי נתבעת 2 ערבה אישית לחובות אלה. 9. לעניין הרמת הרמת המסך נגד נתבעת 2: בת.א. (ת"א) 29929/97 כרמל מערכות מיכלים בע"מ נ' אלמרק שיווק בע"מ ואח', סקר השופט ארנסט את הלכות הרמת המסך: "בע"א 10582/02 בן אבו נ. דלתות חמדיה, התיחס בית המשפט העליון לסוגית הרמת מסך ההתאגדות. ביהמ"ש סקר את העילות להרמת מסך: - עירוב נכסים, אי הפרדה בין פעילות החברה לפעילות הפרטית. - רכישת סחורות ומתן שיקים בעת שידוע כי התמורה לא תשולם והשיקים לא יפרעו. - שימוש בחברה למעשי תרמית, התנהגות בלתי נאותה ועקיפת חוקים שלא למטרות מסחריות ובאופן בלתי הוגן. - נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה. עוד נקבע כי חוק החברות החדש משנת 1999 בסעיף 6 נתן ביטוי למגמות שכבר קנו להן שביתה בפסיקה קודם לחוק. לאחר חקיקת החוק נשמעה ביקורת על הרחבת יתר של העילות להרמת מסך ולכן נחקק תיקון מס 3 לחוק אשר צמצם במידה מסוימת את העילות. עוד נקבע כי מבחני הרמת המסך הם מבחנים גמישים, הגישה להרמת מסך חייבת להיות זהירה ללא הכללות דוקטרינליות, והרמת המסך תיעשה במקרים קיצוניים בלבד ולאחר בחינת הנסיבות הספציפיות של כל מקרה. (ראה גם ד"ר אירית חביב סגל, "דיני חברות לאחר חוק החברות החדש א' " עמ' 258, פרופ' יוסף גרוס, "חוק החברות החדש", עמ' 47 - 46). בית המשפט מפי כב' הנשיא ברק שם דגש על עקרון תום הלב אשר מאפשר לבית המשפט מרחב של שיקול דעת לפי נסיבותיו של כל מקרה. נקבע כי יש להבדיל בין ידיעה ברורה כי התחייבויות החברה לא יקויימו ואין מוצא הנראה באופק, לבין נסיון לגיטימי להציל חברה בקשיים כב' הנשיא ברק שם דגש על סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) ומצא להטיל אחריות עקב הפרת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בשלב המגעים לרכישת הסחורות. הפרת החובה וחיוב באחריות אישית הן אורגנים של החברה והן מי שפועלים בשם חברה גם אם אינם בעלי מניות או דירקטורים, ובלבד שהיו מעורבים ישירות במגעים העסקיים וברכישת הסחורות". 10. כמו במקרה הנ"ל, כך גם במקרה שבפני, לא מתקיימות כל אותן נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו הרמת מסך, או הטלת אחריות עקב הפרת חובת תום הלב. החברה התנהלה כרגיל במשך מספר שנים, הפעילות נתקלה בקשיים רק בתקופה האחרונה לפעילותה, לא הייתה צפויה מפולת קרובה ולא היה ידוע בעת הזמנת הסחורות כי התמורה לא תשולם. התמורה שולמה בעבר באופן מסודר, התשלומים שולמו כסדרם ובמועדם, עד לתקופה האחרונה. הבעלים הזרימו כספים פרטיים לנתבעת 1 כדי להמשיך לנהלה ולהפעילה שלקוחותיה ישלמו תמורת הסחורה שקיבלו. קריסת החברה הייתה מהירה יחסית, הנתבעים לא ניסו להפעיל את החברה במשך שנים תוך מחזור חובות ולא נעשו שינויים פרסונליים של בעלי התפקידים בחברה. בשלב בו היה ברור כי החברה בקשיים הוחלט על סיום הפעילות. אילו החליטו הנתבעים לסגור את החברה מספר חודשים קודם, לא היה הדבר מועיל לתובעת. להפך: החוב היה גדול יותר. ברור כי בהפעלת עסק, כרוך סיכון. קיימת אפשרות לקריסה כפי שאירע במקרה זה. אלא שהכלל הרגיל, הוא שהרמת המסך תיעשה רק במקרים חריגים. 10. אילו בקשה התובעת להבטיח את חובותיה של נתבעת 1 היה עליה להחתים את בעליה על ערבות אישית. משלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. 11. לאור המקובץ בפסק דיני זה אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים. התובעת תשלם לנתבעים ביחד ולחוד, הוצאות בסך 3,000 ₪.הרמת מסך