המבחן הנכון לבדיקת יחסי עובד ומעביד במסגרת דיני הפירוק הינו מבחן שניתן לכנות אותו בשם "מבחן התלות המהותית" או "מבחן הסיכון הכלכלי". עובד מקיים בהכרח תלות מהותית במעבידו. אין מדובר על מרות ופיקוח במובן הצר, אלא על התלות במובן הרחב של המילה - הן במובן הכלכלי המיידי של תשלום שכרו, והן במובן זה שאם יפטר המעביד את העובד, יוותר זה מחוסר עבודה, במובן זה שהפסקת פרנסתו תיפגע קשות והוא יאלץ לחפש במהירות עבודה אחרת. עובד, להבדיל מעצמאי, איננו מטריד את עצמו בניווט ובפיקוח של עסק ואין זה מתפקידו לעצב את מדיניות לקיחת הסיכונים של עסק ולפתחו. העובד מותיר את מאזן הסיכונים והסיכויים בידי המעביד ולכל היותר מתמקח איתו על שכרו. מבחן הסיכון הכלכלי נועד בעיקרו להבחין בין עובדים לבין מנהלים ומששתפים בפועל אשר מנסים לעתים להסוות עצמם כעובדים של החברה למען השגת מטרות כאלה ואחרות. להלן החלטה בנושא יחסי עובד מעביד בהליכי פירוק חברה: החלטה 1. מהות הבקשה: הבקשה שבפניי הינה בקשה למתן הוראות במסגרתה ביקש המפרק להורות כי סכום של 17,452 ₪ אשר שולם על ידי המשיבה לידי אלבר, דינם להיות מושבים לידי קופת הפירוק וכי למשיבה אין זכות בהם. כמו כן, התבקש בימ"ש להורות למשיבה להשיב לקופת הפירוק טובת הנאה ממנה נהנתה המשיבה שלא כדין בסכום של 172,510 ₪. בבקשה נאמר כי ביום 2.4.02, עובר למתן צו כינוס נכסים לחברה, כאשר החברה היתה חדלת פרעון, התקשרה החברה בהסכם חכירה עם אלבר בקשר עם מספר רכבים אשר אחד מהם, שהוא נשוא הבקשה, הינו ג'יפ איסוזו אשר הוחכר לחברה לתקופה של 28 חודשים (להלן בהתאמה: "הסכם הליסינג" ו"הרכב"). בבקשה נאמר כי הרכב נחכר באמצעות מי שהיה בעל מניות החברה, מר עוז ניצן, עבור אישתו שהיא המשיבה, שעשתה ברכב שימוש לצרכיה הפרטיים. החברה היא זו אשר נשאה בהוצאות חכירת הרכב, אולם היא לא הפיקה שום תועלת מכך. לאורך כל התקופה בה עשתה המשיבה שימוש ברכב, נשאה החברה בהוצאות התשלומים החודשיים, לרבות תשלום מקדמה לאלבר בסך 83,960 ₪ כולל מע"מ, ולרבות תשלומים בגין ביטוחים פזומט רשיון וכדומה. ביום 23.3.03 ניתן צו כינוס נכסים לחברה ומונה לה כונס נכסים מפעיל. ביום 9.7.03 ניתן לחברה צו פירוק. ביום 25.8.03 התמנה מנהל מיוחד לחברה אשר מונה כמפרקה ביום 13.1.05. ביום 1.9.03 הגיש כונס הנכסים של החברה בקשה להסדר תשלומים עם אלבר, מאחר ובתקופת הפירוק חדלה החברה לשאת בתשלומים החודשיים עבור הרכב. המפרק לא היה צד להסדר וכאשר הובא לידיעתו התנגד להסכם הפשרה. ביום 9.1.04 אושר ההסדר על ידי בימ"ש אך לא נחתם. במסגרת דיון בבש"א 25357/04 נודע לראשונה לחברה כי למרות העובדה שהמשיבה לא עמדה בהתחייבות כלפי החברה וכונס הנכסים בהסכם הפשרה, המשיכה המשיבה לעשות שימוש ברכב. עניינה של הבש"א לעיל היתה דרישתה של אלבר לקבל את החזקה ברכב, לאור העובדה כי תמה תקופת החכירה ולא מומשה האופציה לרכישת הרכב. במסגרת הדיון בבקשה זו, טענה המשיבה כי היא זכאית להחזר בסך 17,452 ₪ בגין כספים שהיא עצמה שילמה לאלבר בקשר עם הרכב. ביום 15.6.05 הורה בימ"ש על מימוש הרכב ועל כך כי התמורה מהמכירה, לאחר ניכוי החוב לאלבר ולאחר ניכוי הוצאות הכינוס, תועבר לידי קופת הכינוס. כמו כן, נאמר כי למפרק שמורה הזכות להגיש בקשה לעניין הסכומים אותם דורשת המשיבה ולכן הוגשה הבקשה הנוכחית. במסגרת הליכי ההוצל"פ בקשר לרכב, הגיעו כונס הנכסים של החברה ואלבר להסכמה על פיה הודתה החברה והמשיבה במלוא החוב לאלבר אשר הגיע בסה"כ לסכום של 152,761 ש"ח. החוב נוצר בגין פיגורים בתשלומים שוטפים בקשר לרכב. המשיבה קיבלה על עצמה את כל זכויותיה וחובותיה של החברה כלפי אלבר על פי הסכם הליסינג והסכם המשכון, ונטלה על עצמה לפרוע באופן אישי ובמועד את יתרת החוב. עוד נטלה על עצמה המשיבה התחייבות לשלם לחברה סכום של 5,000 ש"ח במזומן. ביום 1.9.03 הוגשה בקשה על ידי כונס הנכסים של החברה לאשר את הסכם הפשרה. מבקשה זו עולה כי חוב הפיגורים בסך 17,452 ₪ שולם על ידי המשיבה. הסיבה בגינה שילמה המשיבה סכום זה, היתה כי היא היחידה שעשתה שימוש ברכב. המפרק לא היה כאמור צד להסכם הפשרה וכאשר הובא ההסכם לידיעתו הביע לו התנגדות, שכן הרכב היווה טובת הנאה שניתנה למשיבה על ידי החברה אשר היתה בקשיים כלכליים. המשיבה לא שילמה את אותו סכום של 5,000 ₪ לקופת הפירוק במסגרת הסכם הפשרה , ועובדה זו היוותה את אחת הסיבות שהסכם הפשרה לא נחתם. המשיבה מנסה לחזור בה מחובתה. היא זו שעשתה שימוש ברכב לצורכיה הפרטיים מיום רכישתו והיא זו שלקחה על עצמה לשאת בתשלומים שוטפים עבור הרכב, לרבות חוב הפיגורים שנוצר עובר להסכם הפשרה. עתה מנסה המשיבה כי יושב לה הסכום של 17,452 ₪ אותו שילמה על מנת שיותר לה להמשיך להשתמש ברכב יושב לה. לטענה זו אין כל הגיון, שכן המשיבה היא זו שנהנתה מהשימוש ברכב ולכן הסכימה לשלם את אותו סכום ואף התחייבה לכך במסגרת סעיף 4 להסכם הפשרה. אין לכן למשיבה כל יד בכספים אשר יועברו לקופת הפירוק על ידי כונס הנכסים מטעם אלבר לאחר מכירת הרכב ותשלום שכה"ט. המפרק פרט את ההוצאות אשר החברה שילמה במהלך השימוש ברכב בסכום העולה לסך של כ- 172,000 ₪: ביטוחים, פזומט, איתורן, רשיון וכדומה. לא יתכן, לדברי המפרק, כי כאשר חברה נמצאת על סף קריסה, נהנית אישתו של בעל השליטה מטובת הנאה בשווי כה גבוה תוך שהיא נוהגת ברכב מנהג בעלים בלי לשלם בגין טובה זו. לכן, על המשיבה להחזיר סכום זה לקופת הפירוק. כמו כן, התבקש בימ"ש להורות כי אין למשיבה סכום של 17,452 ₪ מתוך הכספים אשר יועברו לקופת הפירוק מאת כונס הנכסים של אלבר. 2. תגובת המשיבה: המשיבה טענה בתגובה כי יש לדחות את בקשתו של המנהל המיוחד. המשיבה היא רעייתו של עוז ניצן, מנהלה לשעבר של החברה. הרכב נשוא הסכם הפשרה שנזכר בבקשה, הושכר על ידי אלבר לחברה ביחד עם ניצן בשכירות תפעולית במהלך שנת 2002. זאת לאחר שניצן מכר את רכבה הפרטי של המשיבה, שהיה ג'יפ משובח ביותר מסוג הונדה. עוד לפני כן מכר רכב פרטי נוסף של המשפחה. תמורת מכירת הרכבים בסך כולל של 250,000 ₪, הוזרמה לקופת החברה על מנת לכסות חלק מהתחייבויותיה כלפי נושים ובנקים. רק חלק קטן מתמורת מכירת הרכבים שימש כמקדמה לצורך התקשרות עם חברת אלבר ועלות הביטוח בגין הרכב. מכאן, עולה כי המשיבה המירה רכב בבעלותה שהיה יקר יותר מהרכב נשוא הבקשה. היא נאותה לכך משום הסתמכות על קיום החברה את התחייבותיה על פי הסכם הליסינג. עם כניסת החברה להליך של כינוס נכסים ונקיטת הליך של כינוס נכסים בגין הרכב, נוסח הסכם פשרה בין המשיבה, כונס הנכסים של המשיבה, ניצן ואלבר, במסגרתו הוסכם כי בכפוף לתשלום של 17,452 ₪, שהיווה את חוב החברה בפיגור בגין הסכם הליסינג, תשלום של 5,000 ₪ לקופת הכינוס, ותשלום בגין דמי השכירות החודשיים עבור אותו מועד ואילך, תהיה המשיבה רשאית להמשיך לשכור את הרכב עד לתום תקופת השכירות. בשלב זה התערב המפרק והתנגד לקיומו של הסכם הפשרה, ולא שולם בסופו של דבר סכום של 5,000 ₪ לקופת הכינוס. אולם, המשיבה החלה לשאת בתשלומים המגיעים לאלבר בגין הסכם השכירות של הרכב ואף שילמה את חוב החברה בפיגור כלפי אלבר. בתום תקופת השכירות הושב הרכב לאלבר בהתאם לתנאי ההסכם. תמורת מכירת הרכב אמורה להיות משולמת לקופת הפירוק כאשר מסכום זה אמורה אלבר להעביר למשיבה את הסך ששולם על ידה על פי הסכם הפשרה שלא התשכלל בסופו של דבר. ההגיון העומד מאחורי השבת אותו סכום הוא פשוט. אין משמעות מבחינת אלבר באם דמי השכירות בפיגור בסך של 16,452 ₪ ישולמו על ידי המשיבה, החברה או מתוך מכירת הרכב. אולם, אם הסכם הפשרה לא השתכלל הרי שהחבות בגין דמי השכירות שפיגור נופלת על כתפי החברה ולא על כתפי המשיבה. לכן, יש לגרוע את גובה דמי השכירות שבפיגור מזכויות החברה ולא מזכויות המשיבה. עוד נאמר כי החברה עשתה שימוש ברכב החל מאפריל 2002 ועד אפריל 2003, כאשר נקלעה החברה להליך כינוס נכסים. מאז אותו מועד שוכרת המשיבה את הרכב מאלבר ונושאת בתשלום דמי השכירות. מאחר והחברה נזקקה כאמור למזומנים, הומר רכבה הפרטי של המשיבה ברכב נשוא הבקשה. המשיבה טענה כי לאור הקשיים הכלכליים שליוו את החברה במהלך שתי שנות פעילותה האחרונות, נרתמה המשיבה לסייע לחברה והקדישה לחברה מאות שעות עבודה ללא תמורה. המשיבה היא בעלת תואר שני במנהל עסקים, הפסיקה את עבודתה בחברה ציבורית והחלה לעבוד עבור החברה. המשיבה הקימה עבור החברה אתר אינטרנט, הפיקה קטלוגים, והיתה אחראית על הקמת דוכן ועמדת מכירות בתערוכת מיזוג אוויר בשנת 2002. בתמורה לכך נשאה החברה בהוצאות דמי השכירות של הרכב כאשר הפקדון אשר ניתן מראש מקורו בכספי המשיבה. לכן, טוענת המשיבה כי אין היא חייבת מאומה לחברה או לקופת הפירוק, וכי העמדת הרכב לשימושה בתקופה בה פעלה החברה, מהווה הסכם תקף בינה לבין החברה. המשיבה טענה גם כי אין ממש בפירוט ההוצאות בהם נשאה החברה, לטענת המפרק, וכי ההוצאות היו בסכום של 153,233 ₪ בלבד. יש לגרוע מסכום זה את סכום הפקדון, את דמי השכירות בהם נשאה המשיבה עד לתום תקופת השכירות, את הסכום של 17,452 ₪ אותו שילמה המשיבה לאלבר וסכום מע"מ. כל ששילמה החברה הוא סכום של 11,453 ₪. 3. הדיון במעמד הצדדים: בדיון אשר התקיים ביום 21.11.05, נקבע כי המשיבה תגיש תצהיר אשר יתמוך בתגובתה על מנת שתוכל להחקר על ידי המבקש. עוד נקבע כי תוך 10 ימים ידאג המפרק להעביר כל מסמך רלוונטי מספרי החברה לענין רכישת הרכב לידי ב"כ המשיבה. כמ כן, פטרתי את אלבר מהתייצבות להמשך הדיון. המשיבה הגישה אכן תצהיר ביום 18.12.05 ואף השלימה את תגובתה. בהשלמת התגובה נאמר כי יש לדחות את דרישת המפרק להשיב את הסכום של 172,510 ₪ ולהורות על העברת הסך של 17,452 ₪ למשיבה. המשיבה דחתה את טענות המפרק כי עשתה שימוש ברכב לצרכיה הפרטיים. לדבריה, פנה אליה בעלה בשנת 2000 וביקש ממנה לעבור ולעבוד בחברה. המשיבה עזבה את עבודתה בחברת נתור שם השתכרה 15,000 ₪ ברוטו לחודש. העתקי תלושי השכר צורפו לבקשה. המשיבה שבה ותיארה את עבודתה בחברה, כאשר לדבריה הושקעו על ידה עשרות שעות בחודש. עבודה זו בוצעה כאמור ללא שכר. המשיבה חזרה וטענה כי רכב אשר היה בבעלותה נמכר והתמורה הופקדה בקופת החברה. מכאן, עולה כי הרכב שימש את המשיבה לצורכי עבודתה בחברה; המשיבה הזרימה סכום של 172,000 ₪ לחברה ובתמורה חלקית קיבלה המשיבה זכות שימוש ברכב נשוא הבקשה. כמו כן, צורף לתגובה תצהיר של דני כהן, אשר היה מנהל השיווק של החברה באשר לעבודתה של המשיבה בחברה. במסגרת הסכם הפשרה שולם סכום של 17,452 ש"ח על ידי המשיבה, על מנת שתוכל להמשיך להחזיק ברכב ולרכוש אותו בסוף של הסכם הליסינג. הסכם זה היה על דעת כונס הנכסים, אולם בסופו של דבר לא נחתם הסכם הפשרה עקב התנגדות המפרק. כל הכספים אשר הגיעו לאלבר מאת החברה, שולמו על ידי המשיבה. למרות שהסכם הפשרה לא נחתם, המשיכה אלבר לגבות את הכספים המגיעים לה על פי הסכם הפשרה. הרכב לא נרכש על ידי המשיבה והסכום של 17,452 ₪ נותר בידי אלבר. יש להשיב למשיבה סכום זה אשר שילמה לצורך אחזקת הרכב ולמפרק את כל זכות בכספים אלה. המשיבה העלתה טענה חלופית של זכות קיזוז בסכום של 230,000 ₪ אשר הוזרם על ידה לחברה וזאת כנגד החוב המוכחש בסך 172,510 ₪. בדיון אשר התקיים ביום 26.12.05 ביקש המפרק להשלים את המצאת המסמכים. התרתי למפרק להשלים את המצאת המסמכים. אולם, על מנת לאפשר לב"כ המשיבה להגיש תגובה למסמכים הנוספים, נקבעה הבקשה לדיון נוסף ליום 12.2.06. לאחר שהועברו כל המסמכים, הוגשה תגובה נוספת באשר להוצאות הנטענות אשר הוציאה החברה. ביום 12.2.06 נחקרה המשיבה על ידי המפרק. 4. דיון והחלטה: אינני מקבלת את טענתה של המשיבה כי נשיאת החברה בהוצאות דמי שכירות בגין הרכב, היו למעשה תמורה בגין עבודתה. אין ספק כי המשיבה, שהינה בעלת כישורים ראויים, תרמה אכן מזמנה והשקיעה שעות עבודה עבור החברה. עדותה בעניין זה היתה אמינה עלי, ומקובל עלי כי היא אכן נרתמה לעזרת בעלה על מנת לנסות ולשפר את עסקי החברה בתקופה שלפני חדלות הפרעון. עם זאת, לא ניתן בדרך כלשהי לבוא ולומר כי יש לראות במשיבה כעובדת של החברה, כאשר התשלום בגין שכירת הרכב על פי הסכם הליסינג מהווה בגדר שכר עבודה. המשיבה איננה עומדת במבחן כלשהו לעניין יחסי עובד מעביד בינה לבין החברה. למשיבה לא הונפק מעולם תלוש שכר והיא אף לא היתה רשומה במצבת העובדים של החברה. לעניין המבחן הנכון לבדיקת יחסי עובד ומעביד במסגרת דיני הפירוק, ראה החלטתה של כב' השופטת אלשייך בתיק פש"ר 66/98 איזדורפר חיים נ' המוסד לביטוח לאומי. באותו מקרה נקבע כי המבחן הנכון הינו מבחן שניתן לכנות אותו בשם "מבחן התלות המהותית" או "מבחן הסיכון הכלכלי". לדברי כב' השופטת אלשייך עובד מקיים בהכרח תלות מהותית במעבידו. "אין מדובר על מרות ופיקוח במובן הצר, אלא על התלות במובן הרחב של המילה - הן במובן הכלכלי המיידי של תשלום שכרו, והן במובן זה שאם יפטר המעביד את העובד, יוותר זה מחוסר עבודה, במובן זה שהפסקת פרנסתו תיפגע קשות והוא יאלץ לחפש במהירות עבודה אחרת" (סעיף 24 א' להחלטה). כמו כן, נאמר בהחלטה כי עובד, להבדיל מעצמאי, איננו מטריד את עצמו בניווט ובפיקוח של עסק ואין זה מתפקידו לעצב את מדיניות לקיחת הסיכונים של עסק ולפתחו. העובד מותיר את מאזן הסיכונים והסיכויים בידי המעביד ולכל היותר מתמקח איתו על שכרו. "מבחן הסיכון הכלכלי נועד בעיקרו להבחין בין עובדים לבין מנהלים ומששתפים בפועל אשר מנסים לעתים להסוות עצמם כעובדים של החברה למען השגת מטרות כאלה ואחרות". (סעיף 24 ב' להחלטה). עבודתה של המשיבה נועדה על מנת לקדם את העסק ולדבריה, "מתוך מטרה לסייע לחברה להחלץ מבעיותיה הכלכליות" (סעיף 20 לתגובתה הראשונה של המשיבה). יש לכן לראות את עבודתה של המשיבה כהתנדבות ללא תמורה והתגייסות לעזור לחברה אשר היתה בשליטת בעלה. אין המשיבה ממלאה מבחן של יחסי עובד מעביד, ואין לראות את עבודתה או את תרומתה לחברה כעבודה במסגרת הסכם אשר כלל בתוכו, כחלק מתנאי העבודה, את התשלום עבור שימוש ברכב. יש לקשור את נושא השימוש ברכב לא עם תרומתה של המשיבה לחברה, אלא שיש לראות בו למעשה בגדר עסקת חליפין כלשהי כתוצאה מהעמדת הרכבים הפרטיים של המשיבה ועוז ניצן לטובת החברה. המשיבה נותרה ללא רכב לשימושה הפרטי ונושא זה הוסדר באמצעות הסכם הליסינג. לכן, יש לראות בתשלומים אשר בוצעו על ידי החברה כתשלומים בהם היתה אמורה המשיבה לשאת בעצמה תמורת השימוש ברכב. כספים אלה יש להשיב לקופת הפירוק על מנת שייעשה בהם שימוש עבור כלל הנושים. בהקשר זה יש לציין כבר עתה כי אין מקום לטענת הקיזוז אשר העלתה המשיבה בגין הרכבים הפרטיים אשר נמכרו, והכספים אשר הוזרמו כתוצאה מכך לחברה. כספים אלה לא נרשמו בחברה כהלוואת בעלים או כחיוב כלשהו, ונראה כי גם בהם יש לראות כתרומת בעלים אשר נעשתה בנסיון להציל את החברה מהכינוס ומהפירוק. יש לבחון עתה את ההוצאות לגופן. בשלב ראשון דרש כאמור המפרק סכום של 172,510 ₪. לאחר מכן נדרש סכום של 115,000 ₪ ובשלב מאוחר יותר אישר המפרק כי יש להפחית סכום נוסף בסך 4,600 ₪ ועוד סכום של 822 ₪, כפי שעולה מנספח א' לתגובת המשיבה מיום 30.1.06. מקובלת עלי טענת ב"כ המשיבה כי חלו אי דיוקים בדרישות המפרק. אולם, ממכתבו של המפרק נספח א' לעיל, יחד עם מכתב ב"כ אלבר אשר צורף כנספח ב' 1 לבקשתו המקורית של המבקש למתן הוראות, נראה כי ניתן להעריך את סך כל ההוצאות אשר שולמו על ידי החברה בגין הרכב בסכום מקורב של 100,000 ₪. סכום זה על המשיבה להעביר לקופת הפירוק. מסכום זה יש לנכות את אותו סכום של 17,452 ₪, אותו שילמה המשיבה לאלבר על פי הסכם הפשרה אשר לא נחתם בסופו של דבר. משקיבלתי את טענתו של המפרק כי יש לראות בהוצאות אשר שולמו על ידי החברה כהוצאות אשר שירתו את המשיבה עצמה, הרי שתשלום אותו ביצעה על מנת שהרכב ימשיך לעמוד לרשותה, איננו אמור לחזור לקופת הפירוק ויש להפחית אותו מסכום חובה של המשיבה לקופת הפירוק. לאור זאת, תעביר המשיבה לקופת הפירוק סכום של 82,548 ₪. כמו כן, תשלם המשיבה את הוצאות המפרק בסך 5,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. זכויות עובדים בפירוק חברהיחסי עובד מעבידפירוק חברה